“איך 59,054,087 איש יכולים להיות כל כך מטומטמים”? שאל ברוב חן ‘דיילי מירור’ של לונדון בשבוע שעבר, למיקרא מניין הקולות הכמעט-סופי בארה”ב. ה’מירור’ טועה בהחלט, הרוב בחברה דמוקרטית תמיד צודק. רק צריך לקוות שהרוב לא יצדק תמיד
מה היו הבחירות בארה”ב? האם הן היו ביטוי של פילוג כמעט מדויק בנטיותיה של דעת הקהל? או שהן היו תבוסה איומה לדמוקרטים ותחילת עידן ארוך של הגמוניה רפובליקנית?
ההערות שנשמעו בעקבות הבחירות האלה, בדרך כלל מפי רפובליקנים שׂמֵחים לאֵיד, הזכירו לי במידת מה שתי מַעַרכוֹת בחירוֹת בישראל לפני די הרבה שנים. אחת היתה ב-1973, השניה היתה ב-1981.
הבחירות של 1973 נערכו ביום האחרון של דצמבר. התאָרֵך מֵעליהן צילוֹ הכבד של “המֶחדל” ממלחמת יום הכיפורים. היה קשה לפגוש מישהו ששִׂנאָה יוקדת לא בערה בלבו כלפי אִמוֹת המחדל ואבותיו. תנועות המחאה התחילו להופיע ברחובות. מפלגת העבודה לא סתם נמאסה, היא היתה מסוכנת לשלום הציבור.
והיא ניצחה. היא קיבלה 51 מושבים בכנסת, רק חמישה פחות ממה שקיבלה ב-1969. הליכוד, בהופעתו הראשונה, אמנם התחזק – 39 מושבים, 11 מושבים יותר ממה שקיבלו מרכיביו בכנסת הקודמת (אינני כולל בחישוב הזה את הרשימה הממלכתית של בן גוריון, ששלושה מארבעת חבריה התחברו לליכוד) – אבל לא היה כלל צורך להביא אותו בחשבון בכינון קואליציה.
במוצאי 31 בדצמבר, לאחרי שֶהֶערוּץ היחיד בטלויזיה הודיע את התוצאות, באה שעת הפרשנים. אחד מהם היה הרב הליברלי שמואל הכהן אבידור. לצופים היה נדמה שהוא היטיב לסכם מה שקרה. “אם הפעם לא הצלחתם”, הוא אמר לאנשי הליכוד, “אחרי המחדל והמחאה והכשלון, אז מתי כבר תוכלו להצליח” (אני מצטט מזכרוני).
נו, והסוף ידוע. שלוש שנים וחצי אחר כך, הליכוד עבר לעמדת בכורה, ושלח את העבודה לאופוזיציה היסטורית.
נזכרתי בהתרסתו של הרב הכהן אבידור, כאשר שמעתי את דַעתְנֵי הימין האמריקני אומרים למפלגה הדמוקרטית, “אם הפעם לא הצלחתם – עם מלחמה לא פופולרית בעיראק, ועם מצב כלכלי לא-מי-יודע-מה, ועם התייצבות גלויה של רוב התקשורת לצידכם – אז מתי כבר תוכלו”.
מערכת הבחירות הישראלית השניה במשוואת האסוציאציות היא זו של 1981. השמאל כולו התלכד כמעט כאיש אחד תחת הסיסמא “רק לא ליכוד”. קמה אפילו תנועה בשם הזה, והיה לי העונג להיות אחד המשַמשים בה, טוראי מן המניין. אני זוכר את חבר הכנסת דאז מאיר פעיל, שייצג מפלגת שמאל זערורית, נכנס אל סניף “רק לא ליכוד” לא הרחק מכיכר דיזנגוף, ומדבר בכעס רב על הנזק שאנחנו גורמים לשמאל האותנטי, מפני שאנחנו שואבים את כל מצביעיו אל המערך עבודה/מפ”ם.
הוא צדק. השאיבה היתה מדהימה. רק שולמית אלוני הצליחה להיבחר לכנסת באופן עצמאי. כל השמאל היהודי שמחוץ למערך התחסל. בבחירות ההן, כוח המערך גדל מ-32 מושבים ל-47. זו היתה קפיצה מרשימה, ושמעון פרס תבע עליה את האשראי. זה גם היה פחות מדיי בשביל לכונן ממשלה. ב-30 ביוני 1981, המערך מיצה את כוחו האלקטורלי. עשרים שנה אחר כך הוא יתקשה להגיע אל חצי המספר הזה.
Eminem בתור מגייס קוֹלוֹת |
על 2004 באמריקה אפשר להגיד, כי לא נראתה בה אולי אי פעם התלכדות כל כך מלאה ומסיבית של השמאל. מה אני אומר שמאל, זה אפילו לא שמאל, מפני שאיזה תוויות פוליטיות אפשר לתת לזמרי רוק ושחקני קולנוע ואמני ראפ, המתחננים לפני מעריציהם שיילכו להצביע. Eminem בתור מגייס קולות, נו באמת. ניהיליסטים ואנרכיסטים בשירות ג’ון קרי. פשוט לא נשארה אבן אחת, שלא הורמה ונבדקה והושלכה. ראלף נֵיידֶר, שֶהֵעֵז לחזור ולהתמודד, הוּקַע ונוּדה. כל קול פנוי ולא-פנוי נשאב אל מֵעֶיהָ של המפלגה הדמוקרטית. ג’ון קרי קיבל יותר קולות ממה שקיבל איזשהו מועמד דמוקרטי אחר אי פעם, כולל מועמדים שנבחרו לנשיאים.
ברוס ספרינגסטין פותח עצרת בחירות של ג’ון קרי בקאמפוס של אוניברסיטת אוהיו בקולומבוס, אוקטובר 2004. בצילום למטה נראים הסטודנטים ופעילי האיגודים המקצועיים, שבאו להאזין לו, מריעים לכבודו ולכבוד הסנאטור.
כמעט כל גיבורי התרבות העממית התגייסו לטובת קרי, כולל אמני ראפ ניהיליסטים.
מי שזוכרים בבעתה את דודו טופז בעצרת הצ’חצ’חים ב-1981, זו שאולי עלתה למפלגת העבודה בשלטון, יתעניינו לדעת שמשהו מעין זה קרה גם בארה”ב: נשף התרמה ענקי שערכו שחקני קולנוע וזמרים ידועים לכבוד קרי הוצג בהצלחה על ידי הרפובליקנים כראיה למידה שבה “הערכים של הוליווד”, טפו, טפו, טפו, השתלטו על המפלגה הדמוקרטית
צילומים: יואב קרני
לרוע מזלו של ג’ון קרי, זה לא הספיק, מפני שגם ג’ורג’ בוש קיבל יותר קולות ממה שקיבל איזשהו מועמד לפניו, כולל ג’ון קרי. היתכן שהדמוקרטים של ארה”ב מיצו את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם בדיוק כמו מפלגת העבודה ב-1981? היתכן שמכאן ואילך מזומנת להם בעיקר ירידה? או שהאסוציאציה של 1973 תהיה בסופו של דבר רלוונטית יותר?
קשה מאוד לדעת. אני כשלעצמי נוטה לחשוב שלתוצאות הבחירות האלה הוצעו פירושים מוגזמים. הרי רק 75,000 מצביעים היו צריכים לשנות את דעתם במדינת אוהיו, כדי שג’ון קרי יהיה עכשיו הנשיא המיועד. הרי גם הרפובליקנים השקיעו כל קמצוץ של הון פוליטי בבחירות האלה. אולי דווקא הם מיצו את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם. סוף סוף, לא בכל סיבוב בחירות השמאל יציע להם נושא כל כך נוח לעיכול כמו נישואי הומוסקסואלים. ואחרי כל ההפחדה הזו הם ניצחו עם 51 אחוז של הקולות?
אבל זה לא בדיוק ככה. 51 האחוז האלה עשויים להיות רק ההתחלה. הרפובליקנים מאמינים שהם גילו נוסחת נצחון ארוכת טווח. בחודש שעבר הם הודיעו, כי הם מתכוונים להחיל אותה בסיבוב הבחירות של אמצע הקדנציה, ב-2006. במדינת מישיגן החשובה, שבה הסנאטור קרי ניצח בקשיים ניכרים, הרפובליקנים מקווים להביס את המושלת הדמוקרטית. יושב ראשם במישיגן הודיע בגלוי שהם יציגו אותה כאויבת הערכים המוסריים של העם האמריקני, ידידת שונאי המשפחה (זאת אומרת, ההומוסקסואלים), ואויבת המלחמה בטירור.
מה הקשר בין המלחמה בטירור ובין מישיגן? הלוא למישיגן אין מדיניות חוץ? הקשר הוא מלחמת התרבות המשתוללת באמריקה. יש בה מעט מאוד תרבות, ועניינה הוא הבאשת ריח סיטונית של היריב, החשדת הלויאליות שלו למולדת ולערכיה. ישראלים אינם זקוקים לשיעורים אמריקניים על השיטה הזו. ישראל של 2004 היא תוצאה ישירה של מלחמת תרבות כזאת.
באיצטדיון הפטריוטיזם ואהבת המולדת |
השמאל הישראלי ויתר על תחרות של ממש באיצטדיון הפטריוטיזם ואהבת המולדת. השמאל האמריקני ויתר על תחרות באיצטדיון הערכים החברתיים. שניהם, אמריקנים וישראלים, מנסים עד ייאוש למצוא דרך חזרה. מפלגת העבודה חשבה שהיא זקוקה רק לתחליף-פרס, רצוי במדים, רצוי עם עיטורי גבורה. גם הדמוקרטים חיפשו אמינות דרך מדים ורקורד צבאי מהולל.
מדוע העבודה הצליחה ב-1999, אבל הדמוקרטים נכשלו השנה? ובכן, צריך להודות שבנימין נתניהו לא היה ג’ורג’ בוש. אביגדור ליברמן לא היה שווה-ערך של קארל רוֹב, האסטרטג הפוליטי הֶעָרוּם מטקסאס, שבוש קרא לו “האדריכל” של נצחונו. עם שיטות קארל רוב, ביבי לא היה מאבד את השלטון.
הדמוקרטים נראים עכשיו כמי שנידונו לגלות ארוכה מאוד. הם לא יהיו שם לנצח, כשם שמפלגת העבודה הישראלית לא תהיה לנצח בגלותה שלה. אבל אין זה מן הנמנע שתכיפוּת פוליטית חדשה וּמבַשׂרת רעות מצטיירת גם כאן גם שם: הדמוקרטים והעבודה ינצחו פעם ב-15 או 20 שנה, אחד מכל ארבעה נשיאים, אחד מכל ששה ראשי ממשלות.
אגב, בניגוד ל’דיילי מירור’, עתון הביבים הנִקלֶה של לונדון, אני אינני חושב שכמעט ששים מיליון אמריקנים טעו. אני חושב שהרוב בחברה דמוקרטית תמיד צודק. רק צריך לקוות שהרוב לא יצדק לעתים קרובות מדיי.