Archive for the ‘הבחירות לנשיאות בארה”ב 2004’ Category

מן הארכיון (2004): הוֹ, השמאל ינצח, זה בטוח. השאלה מתי, ובאיזו תכיפוּת

יום רביעי, פברואר 11th, 2009

“איך 59,054,087 איש יכולים להיות כל כך מטומטמים”? שאל ברוב חן ‘דיילי מירור’ של לונדון בשבוע שעבר, למיקרא מניין הקולות הכמעט-סופי בארה”ב. ה’מירור’ טועה בהחלט, הרוב בחברה דמוקרטית תמיד צודק. רק צריך לקוות שהרוב לא יצדק תמיד

 

מה היו הבחירות בארה”ב? האם הן היו ביטוי של פילוג כמעט מדויק בנטיותיה של דעת הקהל? או שהן היו תבוסה איומה לדמוקרטים ותחילת עידן ארוך של הגמוניה רפובליקנית?
 
ההערות שנשמעו בעקבות הבחירות האלה, בדרך כלל מפי רפובליקנים שׂמֵחים לאֵיד, הזכירו לי במידת מה שתי מַעַרכוֹת בחירוֹת בישראל לפני די הרבה שנים. אחת היתה ב-1973, השניה היתה ב-1981.
 
הבחירות של 1973 נערכו ביום האחרון של דצמבר. התאָרֵך מֵעליהן צילוֹ הכבד של “המֶחדל” ממלחמת יום הכיפורים. היה קשה לפגוש מישהו ששִׂנאָה יוקדת לא בערה בלבו כלפי אִמוֹת המחדל ואבותיו. תנועות המחאה התחילו להופיע ברחובות. מפלגת העבודה לא סתם נמאסה, היא היתה מסוכנת לשלום הציבור.
 
והיא ניצחה. היא קיבלה 51 מושבים בכנסת, רק חמישה פחות ממה שקיבלה ב-1969. הליכוד, בהופעתו הראשונה, אמנם התחזק – 39 מושבים, 11 מושבים יותר ממה שקיבלו מרכיביו בכנסת הקודמת (אינני כולל בחישוב הזה את הרשימה הממלכתית של בן גוריון, ששלושה מארבעת חבריה התחברו לליכוד) – אבל לא היה כלל צורך להביא אותו בחשבון בכינון קואליציה.
 
במוצאי 31 בדצמבר, לאחרי שֶהֶערוּץ היחיד בטלויזיה הודיע את התוצאות, באה שעת הפרשנים. אחד מהם היה הרב הליברלי שמואל הכהן אבידור. לצופים היה נדמה שהוא היטיב לסכם מה שקרה. “אם הפעם לא הצלחתם”, הוא אמר לאנשי הליכוד, “אחרי המחדל והמחאה והכשלון, אז מתי כבר תוכלו להצליח” (אני מצטט מזכרוני).
 
נו, והסוף ידוע. שלוש שנים וחצי אחר כך, הליכוד עבר לעמדת בכורה, ושלח את העבודה לאופוזיציה היסטורית.
 
נזכרתי בהתרסתו של הרב הכהן אבידור, כאשר שמעתי את דַעתְנֵי הימין האמריקני אומרים למפלגה הדמוקרטית, “אם הפעם לא הצלחתם – עם מלחמה לא פופולרית בעיראק, ועם מצב כלכלי לא-מי-יודע-מה, ועם התייצבות גלויה של רוב התקשורת לצידכם – אז מתי כבר תוכלו”. 
 
מערכת הבחירות הישראלית השניה במשוואת האסוציאציות היא זו של 1981. השמאל כולו התלכד כמעט כאיש אחד תחת הסיסמא “רק לא ליכוד”. קמה אפילו תנועה בשם הזה, והיה לי העונג להיות אחד המשַמשים בה, טוראי מן המניין. אני זוכר את חבר הכנסת דאז מאיר פעיל, שייצג מפלגת שמאל זערורית, נכנס אל סניף “רק לא ליכוד” לא הרחק מכיכר דיזנגוף, ומדבר בכעס רב על הנזק שאנחנו גורמים לשמאל האותנטי, מפני שאנחנו שואבים את כל מצביעיו אל המערך עבודה/מפ”ם.
 
הוא צדק. השאיבה היתה מדהימה. רק שולמית אלוני הצליחה להיבחר לכנסת באופן עצמאי. כל השמאל היהודי שמחוץ למערך התחסל. בבחירות ההן, כוח המערך גדל מ-32 מושבים ל-47. זו היתה קפיצה מרשימה, ושמעון פרס תבע עליה את האשראי. זה גם היה פחות מדיי בשביל לכונן ממשלה. ב-30 ביוני 1981, המערך מיצה את כוחו האלקטורלי. עשרים שנה אחר כך הוא יתקשה להגיע אל חצי המספר הזה.

Eminem בתור מגייס קוֹלוֹת

על 2004 באמריקה אפשר להגיד, כי לא נראתה בה אולי אי פעם התלכדות כל כך מלאה ומסיבית של השמאל. מה אני אומר שמאל, זה אפילו לא שמאל, מפני שאיזה תוויות פוליטיות אפשר לתת לזמרי רוק ושחקני קולנוע ואמני ראפ, המתחננים לפני מעריציהם שיילכו להצביע. Eminem בתור מגייס קולות, נו באמת. ניהיליסטים ואנרכיסטים בשירות ג’ון קרי. פשוט לא נשארה אבן אחת, שלא הורמה ונבדקה והושלכה. ראלף נֵיידֶר, שֶהֵעֵז לחזור ולהתמודד, הוּקַע ונוּדה. כל קול פנוי ולא-פנוי נשאב אל מֵעֶיהָ של המפלגה הדמוקרטית. ג’ון קרי קיבל יותר קולות ממה שקיבל איזשהו מועמד דמוקרטי אחר אי פעם, כולל מועמדים שנבחרו לנשיאים.
 

ברוס ספרינגסטין פותח עצרת בחירות של ג’ון קרי בקאמפוס של אוניברסיטת אוהיו בקולומבוס, אוקטובר 2004. בצילום למטה נראים הסטודנטים ופעילי האיגודים המקצועיים, שבאו להאזין לו, מריעים לכבודו ולכבוד הסנאטור.

כמעט כל גיבורי התרבות העממית התגייסו לטובת קרי, כולל אמני ראפ ניהיליסטים.

מי שזוכרים בבעתה את דודו טופז בעצרת הצ’חצ’חים ב-1981, זו שאולי עלתה למפלגת העבודה בשלטון, יתעניינו לדעת שמשהו מעין זה קרה גם בארה”ב: נשף התרמה ענקי שערכו שחקני קולנוע וזמרים ידועים לכבוד קרי הוצג בהצלחה על ידי הרפובליקנים כראיה למידה שבה “הערכים של הוליווד”, טפו, טפו, טפו, השתלטו על המפלגה הדמוקרטית

 

צילומים: יואב קרני

 

לרוע מזלו של ג’ון קרי, זה לא הספיק, מפני שגם ג’ורג’ בוש קיבל יותר קולות ממה שקיבל איזשהו מועמד לפניו, כולל ג’ון קרי. היתכן שהדמוקרטים של ארה”ב מיצו את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם בדיוק כמו מפלגת העבודה ב-1981? היתכן שמכאן ואילך מזומנת להם בעיקר ירידה? או שהאסוציאציה של 1973 תהיה בסופו של דבר רלוונטית יותר?
 
קשה מאוד לדעת. אני כשלעצמי נוטה לחשוב שלתוצאות הבחירות האלה הוצעו פירושים מוגזמים. הרי רק 75,000 מצביעים היו צריכים לשנות את דעתם במדינת אוהיו, כדי שג’ון קרי יהיה עכשיו הנשיא המיועד. הרי גם הרפובליקנים השקיעו כל קמצוץ של הון פוליטי בבחירות האלה. אולי דווקא הם מיצו את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם. סוף סוף, לא בכל סיבוב בחירות השמאל יציע להם נושא כל כך נוח לעיכול כמו נישואי הומוסקסואלים. ואחרי כל ההפחדה הזו הם ניצחו עם 51 אחוז של הקולות?
 
אבל זה לא בדיוק ככה. 51 האחוז האלה עשויים להיות רק ההתחלה. הרפובליקנים מאמינים שהם גילו נוסחת נצחון ארוכת טווח. בחודש שעבר הם הודיעו, כי הם מתכוונים להחיל אותה בסיבוב הבחירות של אמצע הקדנציה, ב-2006. במדינת מישיגן החשובה, שבה הסנאטור קרי ניצח בקשיים ניכרים, הרפובליקנים מקווים להביס את המושלת הדמוקרטית. יושב ראשם במישיגן הודיע בגלוי שהם יציגו אותה כאויבת הערכים המוסריים של העם האמריקני, ידידת שונאי המשפחה (זאת אומרת, ההומוסקסואלים), ואויבת המלחמה בטירור.
 
מה הקשר בין המלחמה בטירור ובין מישיגן? הלוא למישיגן אין מדיניות חוץ? הקשר הוא מלחמת התרבות המשתוללת באמריקה. יש בה מעט מאוד תרבות, ועניינה הוא הבאשת ריח סיטונית של היריב, החשדת הלויאליות שלו למולדת ולערכיה. ישראלים אינם זקוקים לשיעורים אמריקניים על השיטה הזו. ישראל של 2004 היא תוצאה ישירה של מלחמת תרבות כזאת.
 

באיצטדיון הפטריוטיזם ואהבת המולדת

השמאל הישראלי ויתר על תחרות של ממש באיצטדיון הפטריוטיזם ואהבת המולדת. השמאל האמריקני ויתר על תחרות באיצטדיון הערכים החברתיים. שניהם, אמריקנים וישראלים, מנסים עד ייאוש למצוא דרך חזרה. מפלגת העבודה חשבה שהיא זקוקה רק לתחליף-פרס, רצוי במדים, רצוי עם עיטורי גבורה. גם הדמוקרטים חיפשו אמינות דרך מדים ורקורד צבאי מהולל.
 
מדוע העבודה הצליחה ב-1999, אבל הדמוקרטים נכשלו השנה? ובכן, צריך להודות שבנימין נתניהו לא היה ג’ורג’ בוש. אביגדור ליברמן לא היה שווה-ערך של קארל רוֹב, האסטרטג הפוליטי הֶעָרוּם מטקסאס, שבוש קרא לו “האדריכל” של נצחונו. עם שיטות קארל רוב, ביבי לא היה מאבד את השלטון.
 
הדמוקרטים נראים עכשיו כמי שנידונו לגלות ארוכה מאוד. הם לא יהיו שם לנצח, כשם שמפלגת העבודה הישראלית לא תהיה לנצח בגלותה שלה. אבל אין זה מן הנמנע שתכיפוּת פוליטית חדשה וּמבַשׂרת רעות מצטיירת גם כאן גם שם: הדמוקרטים והעבודה ינצחו פעם ב-15 או 20 שנה, אחד מכל ארבעה נשיאים, אחד מכל ששה ראשי ממשלות.
 
אגב, בניגוד ל’דיילי מירור’, עתון הביבים הנִקלֶה של לונדון, אני אינני חושב שכמעט ששים מיליון אמריקנים טעו. אני חושב שהרוב בחברה דמוקרטית תמיד צודק. רק צריך לקוות שהרוב לא יצדק לעתים קרובות מדיי.

מה אמריקנים בוחרים (חוץ מנשיא)?

יום שישי, נובמבר 26th, 2004

טֶרֶנְס או’וֹדוֹנֶל, שופט בבית המשפט העליון של מדינת אוהיו, נואם בהתלהבות בעצרת בחירות ענקית של הנשיא בוש, בעיר קאנטון, בשלהי אוקטובר. אחר כך הוא הכריז בטלויזיה, שביושבו בדין אין לו כל דעות קדומות.

צילום: יואב קרני

הם בוחרים שופטים – נמוכי-דרג, בינוני דרג, אפילו שופטים עליונים. הם בוחרים את מהנדס המחוז, והם בוחרים אפילו את פתולוג המחוז. המהנדסים והפתולוגים מתרימים, ומציבים שלטי-חוצות, ומחלקים קופסות גפרורים. על אחת מהן היה כתוב “קרני”

אין עוד כאמריקנים ביצירת כהונות נבחרות. רק במדינה אחת בארה”ב יש למושל סמכות למנות את כל בעלי הכהונות הבכירות בממשלתו. בכל האחרות, הבוחר הוא המחליט, בהצבעה ישירה. במדינות רבות, אפילו שופטים נבחרים, מאחרון השופטים עד נשיא בית המשפט העליון.

זה חיזיון שפשוט קשה להתרגל אליו. באמצע אוקטובר נכחתי בעצרת בחירות של ג’ורג’ בוש בעיר קאנטון, בצפון-מזרח אוהיו. לפני הנשיא דיבר אחד ממועמדי המפלגה לכהונת שופט בבית המשפט העליון. הוא הרים את קולו כמעט עד צריחה, וקרא לנוכחים להצביע בעד הנשיא. באותו הערב התראיין המועמד הזה בתחנת טלויזיה מקומית. הוא התחייב שלא להביא אתו אל בית המשפט אף דעה קדומה אחת. בין המתמודדים בבחירות יהיה גם נשיא בית המשפט העליון עצמו.

בכל רחבי אוהיו אפשר למצוא שלטי ענק, הקוראים להצביע לטובת מועמדים לכהונות שיפוטיות. הם אפילו מתווכחים בטלויזיה. בעצרת בחירות אחת, שמעתי מועמד לכהונת שופט מחוזי מבטיח שאם ייבחר, הוא יוציא אל הפועל את האידיאולוגיה של המפלגה הדמוקרטית.
 

שלטי בחירות של מועמדים לכהונות שופטים בעיר קאנטון, אוהיו. בחירת שופטים היא מורשת נשיאותו הפופוליסטית של אנדרו ג’קסון, לפני 175 שנה.

צילומים: יואב קרני

מדוע אמריקנים בוחרים שופטים? זאת מורשת פופוליסטית, שאת שורשיה אפשר למצוא בנשיאותו של אנדרו ג’קסון, לפני 175 שנה. ג’קסון שָׂם קץ להרגלים האריסטוקרטיים של ששת קודמיו, והבטיח שלא יניח עוד לאליטות לכפות את רצונן על העם. הוא התקוטט עם בית המשפט העליון, והאמין שבחירת שופטים תנחיל להם יתר עצמאות.
 
מאה שנה אחריו, הנשיא פרנקלין רוזוולט עמד במלחמה גלויה עם בית המשפט העליון, שפסק נגד הרפורמות שלו. הוא רצה להרחיב את בית המשפט, ולהוסיף לו חברים שיצביעו לטובת הנשיא. הקונגרס לא הרשה לו. נ
 
רוזוולט גם רצה לתקן את החוקה, כדי להרשות לקונגרס לבטל פסיקות של בית המשפט העליון, ברוב מיוחס. נסיונות כאלה נעשו גם במדינות השונות של ארה”ב. בקליפורניה, לפני 16 שנה, הבוחרים החליטו להדיח את נשיאת בית המשפט העליון, מפני שהתנגדה לעונש המוות.
 
אוהיו אינה בוחרת רק שופטים. היא בוחרת מהנדסים מחוזיים, היא בוחרת אפילו פתולוגים מחוזיים. מדוע בשם כל שֵדֵי שחת צריך לבחור את פתולוג המחוז? והמהנדסים והפתולוגים עורכים נשפי התרמה, מציבים שלטי חוּצוֹת, מחלקים כרוזים, נואמים באסיפות, מצטלמים עם תינוקות בזרועותיהם.

מהנדס המחוז קרני מתמודד על תקופת כהונה רביעית.

צילום: יואב קרני

בזכות עודף האלקטורליות של אוהיו פגשתי סוף סוף מועמד פוליטי ששמו קרני: קֶן קרני משמש זה 18 שנה מהנדס המחוז בלוריין, מערבה מקליבלנד. הוא רוצה עוד ארבע שנים. שאלתי אותו איך הוא מממן את מסע הבחירות שלו. “פעם אחת בשנה אני עורך נשף התרמה”, הוא אמר, “ביום פטריק הקדוש”. הוא חייך, והתבונן (כנראה) בעניבתי הירוקה.
 
לא, לא, מיהרתי להודות. אנחנו לא מאירלנד. הוא הוסיף לחייך, נתן לי במתנה קופסת גפרורים עם הכתובת “קרני”, והסביר לי שווקא האיות הלטיני של שמי (Karny), קרוב אל המקור האירי (Kearny) יותר מן האיות של שמו (Carney). רצתי מייד אל הקונסוליה האירית, והוצאתי דרכון.

 

מאוהיו יצאה תורה

יום שישי, נובמבר 26th, 2004


את המדבקה הזו מצאתי על אחוריה של מכונית חונה, בשכונת ‘איטליה הקטנה’, בקליבלנד, אוהיו. מעניין ששמו של קרי מאוּיָת בתערובת של עברית מודרנית (“ג’ון”) ושל יידיש (“קערי”). כולו בתעתיק עברי היה צריך להיות, כמובן, “ג’ון קרי”. כולו בתעתיק יידי היה צריך להיות “דזשאָן קערי”.

צילום: יואב קרני

 

בצִלוֹ הארוך מאוד של הרב אייזאק ווייס, בבית הכנסת בסינסינאטי הנושא את שמו, ארבעה יהודים דעתנים הקיזו זה את דמו הפוליטי של זה, בוויכוח פומבי ערב הבחירות לנשיאות. מֶה היה מייסד התנועה הרפורמית, המטמיע הגדול של יהודי אמריקה, חושב על השבטיות ועל האֶתנוֹצֶנטריוּת? הוא לא היה מתפעל. אבל הוא היה אל-נכון נדהם לשמוע, שהתעסקות העצמית הזו היא ביטוי של כוח פוליטי חסר תקדים

 

אולי אין זו הגזמה להגיד, שבאוהיו נוסדה יהדות אמריקה. יהודים אמנם היו באמריקה עוד לפני שאוהיו נולדה (לפני 201 שנה), אבל שם, בלב המערב התיכון האמריקני, התחילו להתעצב הכיוונים המכריעים. ההתחלה קשורה בהגירת יהודים גרמניים ואוסטריים, באמצע המאה ה-19.
 


הרב אייזאק מאיר ווייס, שמת בסינסינאטי לפני 103 שנה, אולי ראוי לתואר “מייסד יהדות אמריקה”. היו לפניו, כמובן, אבל הוא עיצב את הכיוון: להיטמע מבלי להתבולל. הוא הפריז, הפרזותיו נדחו, אבל דרכו היא עדיין האופציה המועדפת של רוב יהודי אמריקה

 

ב-1854 הגיע לאוהיו רב צעיר מצ’כיה, אייזאק מאיר וייס. הוא ידע בדיוק מדוע הוא מעתיק את מגוריו לסינסינאטי. היא היתה בעיניו “צעירה ושאפתנית, כחומר ביד היוצר”. הוא יבוא לשם, “להקים שבועון חדש, להעניק תנופה חדשה ורבת כוח ליהדות, ללַמֵד את הקנאים הדתיים החשוכים וצָרֵי האופקים לֶקַח שלא יישכח, לטובת האֱנוֹשִיוּת, כדי שיוסיפו לחשוב עליי עוד מאה שנה” (מצוטט מספר זכרונותיו של וייס, שהופיע ב-1901).
 
הצלחתו היתה פנומנלית, ו”הקנאים הדתיים החשוכים” אמנם לא חדלו לחשוב עליו מחשבות לא-מנומסות הרבה אחרי מותו.
 
וייס נעשה רב בית הכנסת “בני ישורון”, והתחיל בזה את התנועה הרפורמית. תשע-עשרה שנה אחרי בואו, הוא הקים את ארגון הגג של הקהילות הרפורמיות באמריקה. שנתיים אחר כך הוא הקים את בית המדרש לרבנים של התנועה, ההיברו יוניון קולג’, ממוסדות ההשכלה היהודיים החשובים ביותר של זמננו. רבע מאה לאחר בואו לסינסינאטי, 90 אחוז מבתי הכנסת בארה”ב היו קשורים בתנועה הרפורמית. זה השתנה אחר כך, כאשר התחילה ההגירה המסיבית של יהודי מזרח אירופה.
 
התנועה הרפורמית לא קפאה על שְמָרֶיהָ. 80 שנה לאחר שווייס הגיע לסינסינאטי (וכמובן כבר לא היה בחיים), הרפורמים התחילו להחזיר מרכיבים של מסורת אל פולחנם ואל תפילותיהם. הרדיקליוּת של הרב וייס, זו המאופיינת לפעמים כ”רפורמה הקלאסית”, על הגזמותיה האנטי-מסורתיות והאנטי-ציוניות, עברה מן העולם כמעט לגמרי. אבל גִרסה מתונה ומסורתית יותר מוסיפה להיות האופציה המועדפת בעֵינֵי חלק מכריע של יהודי אמריקה. 
 

ויכוח הבחירות הפומבי בהיכל בית הכנסת הרפורמי על שם אייזאק וואייס בסינסינאטי, בשבוע השלישי של אוקטובר 2004. ליד דגל ישראל, מימין, יושב המנחה, מגיש חדשות בתחנת טלויזיה מקומית. משמאלו נראים הסנאטור קרל לוין ויושב ראש החטיבה היהודית של המפלגה הדמוקרטית, איירה פורמן.

צילום: יואב קרני

 

ביום חמישי אחד של חודש אוקטובר, היכל בית הכנסת של אייזאק וייס, הנושא כיום את שמו, בפרוור צפוני של סינסינאטי, התמלא עד אפס מקום. מאות יהודים באו להאזין לוויכוח פומבי בין נציגים של שתי המפלגות הגדולות. הסנאטור היהודי רב ההשפעה ממישיגן, קרל לוין, ואַיירַה פוֹרמַן, מנהל החטיבה היהודית של המפלגה הדמוקרטית, ישבו מצד שמאל; דניס פְּרֵיגֶר, שַדַר רדיו ידוע מלוס אנג’לס, ומאט בְּרוּקְס, מנהל החטיבה היהודית של המפלגה הרפובליקנית, ישבו מימין.
 
זה לא היה ויכוח משפחתי, אלא באותו מובן שהמשפחה נעשתה דיספונקציונלית, והיא עומדת על סף התמוטטות. אני מעולם לא נכחתי בחילופי דברים כל כך מרים בין יהודים אמריקניים, כל כך דלים בכבוד הדדי, כל כך חסרי פשרות ונטולים מכנים משותפים. מן הוויכוח הזה היה קשה אפילו להניח את קיומו של קונסנסוס יהודי באמריקה.
 
ישראל תפסה את המקום המרכזי, במידה שקצת הפתיעה אותי. יהודי אמריקה מעולם לא היו חד-נושאיים. רק טעות אופטית של ישראלים מניחה שהם מצביעים לטובת מועמדים על יסוד גישתם לישראל. יהודי אמריקה הם ליברלים לתיאבון, המאמינים בזכויות אזרח ובעזרה לחלשים. בשום קבוצת אוכלוסיה אין אי-התאמה כזאת בין אינטרסים כלכליים ובין העדפות אלקטורליות.
 

חשבון הבנק שלהם?

 זה עשרים שנה ויותר אפשר לשמוע את התחזית, שהיהודים עומדים להתחיל להצביע “על פי חשבון הבנק שלהם”. לשווא. היהודים מצביעים תמיד בעד מועמדים דמוקרטיים לנשיאות, ובדרך כלל גם לקונגרס. אפילו ג’ורג’ מקגאוורן (1972) ואפילו וולטר מונדייל (1984) זכו בערך בשני שלישים של קולות היהודים, גם כאשר הפסידו ב-49 מ-50 המדינות של ארה”ב. רונלד רייגן, שהיכה את מונדייל, היה הנשיא הפרו-ישראלי ביותר עד זמנו. זה לא עזר לו.
 
תהיה הדעה על הפוליטיקה של ג’ורג’ בוש אשר תהיה, קשה לחלוק על האִפיוּן של אריאל שרון. בוש הוא אמנם “הנשיא הידידותי ביותר לישראל מאז ומעולם”. מה סיכוייו לקבל את קולות היהודים? התשובה הסבירה ביותר: אין לו כל סיכוי. סקר שעשה מכון הקרוב למפלגה הדמוקרטית הראה באמצע אוגוסט, כי 75% מן היהודים תומכים בג’ון קרי, ורק 22% תומכים בנשיא בוש. זה היפוך כמעט מלא של תוצאות סקר בארץ, אשר הראה זה לא כבר כי בערך שני שלישים של הישראלים מעדיפים את בוש.
 
סקרים בארה”ב אינם נוטים לגלות את השתייכותם הדתית של מרואייניהם. אבל העתון ‘קולומבוס דיספאץ”, המופיע בעיר הבירה של מדינת אוהיו, הוא מן המעטים המגלים. בתחילת אוקטובר הוא פירסם סקר, שהראה יתרון ברור של בוש באוהיו (8%). העתון ריאיין 2,800 איש, מתוכם 40 היו יהודים. זו פרופורציה סבירה בשביל אוהיו, שמספר יהודיה הוא בערך 150,000, או 1.3% מן האוכלוסיה הכללית. מן היהודים בסקר, 80% העדיפו את קרי על פני בוש.
 
ההתמודדות בהיכל בית הכנסת על שם אייזאק ווייס לא היתה איפוא התמודדות בין שווים. הקהילה היהודית אינה חצויה. יש בה מיעוט רפובליקני קטן ורוב דמוקרטי גדול. בזה כאמור אין חדש. מה חדש איפוא? זהות הרפובליקנים היהודים והרטוריקה שלהם.
 
לפנים הרפובליקנים היהודים היו אנשים עשירים מאוד ומתונים מאוד. אבל אז המפלגה הרפובליקנית כולה היתה מתונה יחסית. מאז, היא נעשתה רדיקלית. גם יהודיה הם כיום רדיקלים. שיטותיהם מזכירות את אלה של חלוצי הרדיקליזציה הרפובליקנית בקונגרס בשנות ה-80. הם מנהלים מלחמת גרילה לכל דבר נגד המִמסד היהודי, נגד הקונסנסוס הישן, נגד הרגלים פוליטיים וכמובן נגד הדמוקרטים היהודיים.
 
בבית הכנסת בסינסינאטי, מליצי היושר הרפובליקנים טענו, שבחירת ג’ון קרי לנשיא תסַכֵּן את ישראל. זה מה שכתב שבוע אחד קודם בעל הטור היהודי השמרני מאוד צ’ארלס קרותהמר ב’וושינגטון פוסט’. ג’ון קרי, הוא טען, “ימכור את ישראל” כדי להרחיב את הקואליציה האמריקנית בעיראק. גם מרטין פרץ, העורך הראשי והבעלים של השבועון ‘ניו ריפאבליק’, תומך רב שנים של כל ממשלות ישראל, רואה בבחירת קרי סכנה לשלום המדינה. פרץ חושב את עצמו לדמוקרט, והיה יועץ קרוב מאוד של סגן הנשיא לשעבר אל גור.
 
דניס פּרֵייגֶר, שדר הרדיו מלוס אנג’לס, פקד על קרי את העוון הכבד ביותר: הוא רוצה שאמריקה תהיה פופולרית.

 

דניס פְּרֵייגֶר (Prager), שדר הרדיו היהודי מלוס אנג’לס: עצם העובדה שֶקֶרי מתעניין בדעתה של צרפת, או בדעת האו”ם, היא “סיבה מספקת להצביע נגדו”. עצם העובדה שהוא רוצה למנות את ג’ימי קרטר לשליח מיוחד במזרח התיכון היא “סיבה מספקת להצביע נגדו”. כיוצא בזה עצם העובדה ש”יאסר ערפאת תומך בו”.

צילום: יואב קרני

 

“למי איכפת מה ערפאת רוצה, או לא רוצה”, השיב הסנאטור קרל לוין בכעס. לוין, ממדינת מישיגן, הוא זקן החברים היהודיים בסנאט. הוא נבחר בפעם הראשונה ב-1978. הוא שימש במשך שנה וחצי יושב ראש ועדת הבטחון של הסנאט, והוזכר כמועמד לכהונת שר ההגנה בממשל ג’ון קרי, אם ייבחר.

צילומים: יואב קרני

 

 על זה הגיב הסנאטור לוין, “למי איכפת מה ערפאת רוצה או לא רוצה”.
 
מה שעורר את פרייגר להערה אגרסיבית במיוחד, “מי היה מאמין שסנאטור יהודי יגיד שלא איכפת לו מה ערפאת רוצה או לא רוצה”.
 
מה שעורר את לוין להשיב שהוא התכוון שלא איכפת לו מה דעתו של ערפאת על קרי.
 
אבל הצליפות וצליפות-הנגד עמדו בעינן, ושני הצדדים עסקו פחות בהאזנה ובשיחה, הרבה יותר בצבירת נקודות.

פרייגר קרא למפלגה הדמוקרטית “המפלגה האירופית”. צריך לדעת שבימין האמריקני הרדיקלי אין כיום גינוי חמור למישהו יותר מאשר האִפיון “אירופי”, או מוטב “צרפתי”. קרי הוא “המועמד הצרפתי”.
 
הסנאטור לוין (בכעס רב): אנחנו מפלגה אמריקנית, בדיוק כמו הרפובליקנים.
 
כשעברו להתווכח על ענייני פנים, פרייגר חזר אל גינויי האירופיות. כאשר הדמוקרטים הטעימו את הצורך ביתר צדק חברתי ובהכבדת עול המסים על העשירים, פרייגר הכריז: “שוויון הוא ערך אירופי, וחירות היא ערך אמריקני… הם (האירופים) מאמינים בשוויון ואנחנו מאמינים בחירות”. אם ג’ון קרי ינצח, “אנחנו נהפוך לארץ אירופית”.
 
פרייגר הוא איש יוצא דופן בנוף היהודי: הוא מטיף להתקרבות רוחנית בין היהודים לנוצרים האוואנגליסטיים. בשידורי הרדיו שלו הוא מדבר זה שנים לטובת זכותם של נוצרים להציג את סמליהם הדתיים בפומבי, עניין שהרוב הגדול של היהודים רואים בו איום על זכויותיהם האזרחיות. “הם מֶלַח הארץ”, אמר פרייגר על האוואנגליסטים, וגינה את נסיון הדמוקרטים להלך אימים על היהודים.
 

הקִצבָּאִיוֹת היהודיות בפלורידה

הקול היהודי לא מילא תפקיד של ממש בבחירות לנשיאות מאז 1960, כשההפרש בין ג’ון קנדי לריצ’ארד ניקסון היה 110,000 קולות. לפני ארבע שנים היתה לקצבאיות יהודיות בפלורידה ההזדמנות לבחור באל גור לנשיא, אבל אלפים מהן התבלבלו בסימון פתקי ההצבעה, וג’ורג’ בוש מתמודד עכשיו על תקופת כהונה שניה.
 
שאלתי את איירה פוֹרמן, העסקן היהודי הדמוקרטי, אם הפעם תהיה איזושהי משמעות לקול היהודי. יתכן מאוד, הוא אמר. במדינות שבהן ההפרש הוא קטנטן, כמו אוהיו, פנסילווניה ומישיגן, שלא לדבר על פלורידה, תזוזה של 10% מן הקולות היהודיים אל ג’ורג’ בוש עשויה להנחיל לו נצחון. “אנחנו מתאמצים להבטיח שלא תהיה תזוזה כזאת”.
 
הצגתי אותה שאלה למאט ברוקס, העסקן היהודי הרפובליקני. הוא משך בכתפיו. האם הוא וחבריו ממקדים את מאמציהם במדינות המפתח האלה? לא, הוא ענה, הם מתאמצים בכל המדינות.
 
יקרה אשר יקרה לקולות היהודיים, הכסף היהודי כבר אמר את דברו. חוקי הבחירות בארה”ב מגבילים תרומות של יחידים לאלף דולר למועמד מדי שנה. הם מרשים ל”ועדי פעולה פוליטיים”, לעומת זאת, לתרום 5,000 דולר למועמד, ועוד 15,000 דולר בשנה למפלגות.
 
ועדת הבחירות הפדרלית מפרסמת מדי חצי שנה דו”חות על גובה התרומות. הנתונים האחרונים פורסמו בתחילת אוקטובר, יוצא מהם ש-35 ועדי פעולה פרו-ישראליים בארה”ב תרמו השנה 2,355,230 דולר — 65% היו למועמדים דמוקרטיים ו-35% היו למועמדים רפובליקניים. החלוקה הזו מדברת בעדה.
 
אין לנו נתונים על תרומותיהם של יחידים יהודיים, וספק אם נתונים כאלה יכולים בכלל להיאסף. אנשים אינם מזדהים על פי דתם כשהם תורמים כסף, ולא לכולם יש “שמות יהודיים”. הדעת נותנת, בהתחשב בהצלחתם הכלכלית של היהודים ולנוכח העניין הניכר שיש להם בתהליך הפוליטי, שהתרומות האינדיבידואליות גדולות אפילו יותר מתרומות הוועדים. אבל זה ניחוש בלבד.

מצביעים יהודיים חוזרים ושוקלים את בוש (‘לוס אנג’לס טיימס’, 20 באוקטובר 2004)

מי ידברו בלשונות בשלושה בנובמבר?

יום שישי, נובמבר 26th, 2004

מסע אל עמק נהר האוהיו, אל עיר תעשיה שֶיָרדָה מגדוּלתה. שיחה עם שון בולדמן, המתכנן לעצמו עתיד פוליטי. ביקור בכנסיה פֶּנְטַאקוֹסְטית, שבה הרועה אהרן מוביל את את צאנו אל אקסטאזה קולנית בדרך אל החסד האלוהי

 

עיר המחוז פורטסמות’, על גדות נהר האוהיו, ליד גבול קנטאקי. הצילום הזה מתנוסס על חומת-מָגֵן, שהעיר הקימה על גדות הנהר. היא מועדת לשטפונות, ובשנות ה-60 חלקים ניכרים שלה טבעו תחת מי הנהר. הצילום מתָאֵר ימים טובים מאלה, כאשר תעשיה כבדה עדיין פירנסה רבים מן התושבים

צילום של הצילום: יואב קרני

 

ימים אחדים אחר כך אני נוסע לדרום אוהיו, אל מחוז הנקרא פַּאייק. שם, במוצאי שבת, בשדה תירס גדול, ג’ון קרי מופיע לפני כמה אלפי מקומיים. בוחרי פאייק מעטים, וּבֶעָבָר הם הצביעו בשביל שני אנשים ששמם ג’ורג’ בוש. אבל ההפרשים לא היו גדולים. קרי משמיע את הנאום הסטנדרטי שלו, כמעט ללא הזכרה של מדיניות חוץ או של עיראק. פאייק הוא אחד המחוזות העניים ביותר באוהיו, מקום 80 מתוך 88 בהכנסה השנתית לגולגולת. דווקא כאן החליטה ממשלת ארה”ב להקים מפעל להעשרת אוראניום. האוראניום הזה משמש אחר כך בייצור נשק גרעיני.
 
את הלילה אני מבלה על גבול קנטאקי, בעיר מחוז ששמה פורטסמות’, במחוז הֶעָני ביותר באוהיו, 88 מתוך 88. הכנסה שנתית לגולגולת: 14,000 דולר בשנה. בחנות מקומית של ראדיושאק, רשת האלקטרוניקה, אני קושר שיחה עם עוזר המנהל, שוֹן בּוֹלדמן. הוא בן 22, יש לו שאיפות פוליטיות, והוא רפובליקן במחוז שרוב מצביעיו דמוקרטיים. רוב התושבים אינם טורחים להצביע.
 
האם זה מפני שנמאסו עליהם הבטחות הפוליטיקאים, והם ציניקנים? אני שואל.
 
לא, הוא עונה, ציניות מחייבת איזו מידה של תִחכּוּם, או של השכלה. לא תמצא אותם כאן. רמת ההשכלה הממוצעת היא עשר כתות. אתה נמצא בהרי האפאלאצ’ים, הוא מזכיר לי. כאשר בולדמן יוצא מגבולות המחוז, ואנשים שומעים מאיפה הוא בא, הם שואלים אותו, “נו, איך זה היה לגדול בחווה”. רגלו מעולם לא דרכה בחווה, הוא אומר, אבל אנשים מניחים שאתה hick. זו מלה לא נעימה, שאמריקנים משתמשים בה לתאר מצב דעת קרתני, משכיל למחצה, במיוחד באזורים כפריים.
 
אני אומר לבולדמן, שאני מופתע מעצם השימוש שלו במלה כדי לתאר את עצמו. הוא מושך בכתפיו. הוא שמע ביטויים גרועים אפילו יותר. בעיני רוב האמריקנים, בהרי האפאלאצ’ים מתגוררים hillbillies, יושבי גבעות נבערים מדעת, שקועים בעוני ובאמונות תפלות, ותלושים מן הזרם המרכזי של חיי אמריקה. הסטריאוטיפ הזה אינו קלוט מן האויר. רמת החינוך והמחיה של האפאלאצ’ים היא מן הנמוכות באמריקה.
 
בולדמן מדבר על בני גילו שהתגייסו לצבא, ומצאו את עצמם בעיראק. חלק ניכר של הלבנים בצבא ארה”ב באים בדיוק ממקומות כאלה: עניים ושכוחי אל. מאין להם כל טרמפולינה אחרת – חינוך אקדמי אינו בהישג ידם, שוק העבודה אינו מבטיח להם טובות – הצבא הוא קרש הקפיצה היחיד שלהם אל חיים אחרים. חלקם של “יושבי הגבעות” בין הנופלים בעיראק גדול במידה דיספרופורציונלית.
 

חלקם של “יושבי הגבעות” בין הנופלים בעיראק גדול במידה דיספרופורציונלית. בערך עשרים מבני גילו של שון משרתים שם. הם שולחים אל משפחותיהם מסרים תכופים להצביע נגד ג’ורג’ בוש

המלחמה אינה פופולרית, הוא אומר, אף כי הוא עצמו תומך בה. בערך עשרים מבני גילו משרתים בעיראק, והוא שומע מהם פעם אחר פעם. הם שולחים אל משפחותיהם בפורטסמות’ מסרים תכופים להצביע נגד ג’ורג’ בוש, הוא אומר. הם חושבים שהסיבה היחידה למלחמה היתה נפט. זו דעה שהוא שומע אפילו מאחד מחבריו שיש לו דרגת קצונה, וסיים בית ספר צבאי חשוב.
 
שון בולדמן יתמודד בעצמו בבחירות בעוד ארבע שנים, מטעם המפלגה הרפובליקנית כמובן. הוא ינסה להיבחר למועצת המחוז. רהיטותו וחריפותו משכנעות אותי שהוא ירחיק לכת, או ינסה להרחיק לכת עוד יותר. לפעמים אני משתעשע במחשבה על פרוייקט, שינסה לעקוב אחרי עלייתם של פוליטיקאים צעירים מן הלא-כלום עד הפיסגה, נסיון למצוא את בן דמותו של ביל קלינטון בגיל 18, ולא להרפות ממנו. בבוא היום, הרשימות וההקלטות והצילומים יוכלו לספק את הביוגרפיה הפוליטית המעניינת ביותר. שמא נתחיל עם שון בולדמן?
 
כיאה לרפובליקן שמרן, בולדמן הולך לכנסיה בימי א’. “לא מחר”, הוא ממהר להודיע, “מחר אני צריך להיות בכנסיית ראדיושאק”, הוא עובד במשמרת סוף שבוע, אבוי. אבל הוא מספר לי על הכנסיה שלו. הכוהן, או “רועה” (pastor) כפי שהם קוראים לו, הוא סוחר סמים לשעבר. הוא לא נתפס, ויום אחד החליט לתקן את דרכיו, ולסלול את דרכם של אחרים אל אלוהים.
 
למחרת בבוקר, יום א’, אני סר אל כנסייתו של בולדמן, בקרן הרחוב הששי ורחוב בראון. הבניין המכיל אותה פשוט וחסר כל ייחוד. אפילו בעיר העניה הזו אפשר למצוא מושכים והדורים ממנו. אבל צריך להוסיף ש’כנסיית האלוהים’ (כך היא נקראת) היא רק אחת משתי כנסיות בפורטסמות’ הטורחת להחזיק אתר אינטרנט.
 
לא היו בכנסיה אלא שבעים או שמונים מאמינים, רבע מבית קיבולה. תפילה בציבור כמעט שלא היתה. לפני כל מושב היה תקוע ספר של המנונים דתיים, אבל לא נעשה בו כל שימוש. הליטורגיה היתה צירוף משונה של זמרת חיה עם ליווי מוסיקלי, שבקע מתוך אורגן מתּוכנָת.
 

הרועה מפורטסמות’, ארון וויין, בפתח כנסייתו לאחר תפילת יום א’. ישראל? עיניו אורו. בדעתו להציב את דגל ישראל בהיכל הכנסיה שלו, הוא אמר. הוא צריך להיות שם באופן קבוע, לצד הדגל האמריקני. גורלכם הוא גורלנו, אושרכם הוא אושרנו. אַתֶם עַם הבחירה.

צילום: יואב קרני

 

‘הרועה’ ישב על הבמה, שפתיו נעו יחד עם הזמרת. שמו וויין ארון (Wayne Aaron) , בסוף שנות ה-30 שלו. הוא גבוה מאוד. כתפיו שחוחות במקצת, כמו הודיעו לסביבתן שֶכָּבֵד העול, נעים העול. כיאה לכנסיה אוונגליסטית, הטפת ‘הרועה’ היתה הציר שעליו סב המעמד. כאן אין מחלקים לחם קודש לאחר התפילה, ואין מרעיפים קטורת ריחנית, ואין שרים בחגיגיות טקסטים עתיקים לקול נגינת העוגב.
 
מוטיב דרשתו של ארון היה החסד האלוהי, הנתון לכול, ללא תנאי, יהיו המקבלים מלֵאֵי חטאים כאשר יהיו. הוא מצטט את פאולוס הקדוש, במכתבו לבני קורינתוס, האומר “בחסד האלוהים, אני הנני אשר הנני”. ומה הִנוֹ? כאשר עדיין קראו לו שאול התרסי, הוא התאבק בעפר רגליו של רבן גמליאל הראשון, וביקש את נפשם של הנוצרים מטעם הממשלה הרומאית. לבסוף, בדרך העולה לדמשק, בין רדיפת נוצרים אחת למִשנֶהָ, התגלה אליו ישו כריסטוס, ונזף בו, “עד מתי, שאול, אתה רודף אותי”?
 
ושם, על הדרך לדמשק, נולדה הדת הנוצרית. הגדול בחוטאים, הרשע בצוררים, היה העֵד היחיד להולדתה, והעניק בזה את ההשראה לכל המבקשים דרך משלהם לדמשק. הוא היה הנוצרי הראשון אשר “נולד מחדש”. הכול מוזמנים ללכת בעקבותיו, הטעים הרועה ארון, כשהוא פוסע במהירות לכל רוחב הכנסיה, וּמוֹחֶה פלגי זעה מפניו. לפני כל החוטאים פתוחה הדלת לרווחה, בין אם הם סוחרי סמים, או נרקומנים, או הומוסקסואלים, או פרוצות. דרשתו, אולי עצם כהונתו, עמדה בסימן חטאיו שלו. אם “החסד האלוהי” ניתן לו, הוא נתון לכל חוטא.
 

הוא פסע במהירות לכל רוחב הכנסיה, מוֹחֶה פלגי זעה מפניו. לפני כל החוטאים פתוחה הדלת לרווחה, הוא אמר, בין אם הם סוחרי סמים, או נרקומנים, או הומוסקסואלים, או פרוצות. הוא ידע מנסיונו.

מקץ דרשה ארוכה ודרמטית, שזורה בכל לוויות החן של הרטוריקה הכנסייתית הדרומית האמריקנית, על הטונים התיאטרליים שלה, הרועה הזמין את צאנו לכרוע ברך לפני הבמה (“מזבח” בלשון הכנסיה), להרים את ידיהם, ולבקש את החסד האלוהי.
 
כיאה לכנסיה מן הזרם הפנטאקוסטי (מילולית, “של חג השבועות”), חלק מן הנוכחים השליכו את עצמם על הקרקע, והתחילו “לדבר בלשונות”. זה רמז לאחד המעמדים המסתוריים ביותר של כתבי הקודש הנוצריים, המתאר אקסטאזה רוחנית של אבות הכנסיה באמצעות פליטת בליל של הגאים, שהאוזן האנושית אינה משגת. בעיני נוצרים מאמינים, זה אמצעי של גאולה אינדיבידואלית, והם קוראים לו “הטבלת הרוח”.
 
לא היה מתפלל אחד בכנסיה שלא מחה דמעה מעיניו, אחדים געו בבכי.
 
שוחחתי אחר כך עם הרועה.

באתר הרשת של כנסייתו, הרועה ארון משווה את שליחותו לזו של ישו. ישו הפקיד את שליחיו על הפצת בשורתו בירושלים, ביהודה ובשומרון. “ירושלים שלנו היא שכונתנו, יהודה שלנו היא פורטסמות’, השומרון שלנו הוא מחוז שְיוֹטוֹ (שבו שוכנת פורטסמות’)”.
 
פוליטיקה אמריקנית? הוא מָנוּעַ מלדבר על פוליטיקה. כנסיות בארה”ב פטורות מתשלום מס מפני שהן נחשבות ללא-פוליטיות. אבל לא קשה לקרוא בין השיטין. כנסייתו וכנסיות אחרות מפיצות כרוזים “השוואתיים” ברחבי העיר. הם מציגים זה לצד זה את עמדות ג’ורג’ בוש וג’ון קרי בשאלות החשובות ביותר על סדר היום, כמו למשל הפלות, או נישואי הומוסקסואלים.
 
היתכן שגורל אוהיו ייחרץ על פי שיעורי המסירוּת של נוצרים אוונגליסטיים ושל פועלי פלדה מובטלים? מי יגבר על מי? ומי ידבר בלשונות ב-3 בנובמבר 2004?
 
עשרה ימים לפני הבחירות, המתוארות בצדק כגורליות ביותר של דורנו, אינני יכול להציע אלא סימני שאלה. את הפתק עם תחזית הבחירות שלי אני מפקיד בכספת בפורטסמות’, לכל המעוניינים.

שניצל וינאי עם קארה היווניה, שנולדה מחדש

יום שישי, נובמבר 26th, 2004

לפני עשר שנים היא עמדה על פי תהום, ועמדה להתאבד. ליטופו של ישו כריסטוס הציל את חייה, ומאז היא מבקשת את עצתו יום יום. היא אוהבת אהבת נפש את ג’ורג’ בוש. קול עלום לחש לה את תוצאות הבחירות: בוש ינצח ב-48 מ-50 המדינות

 

 

סוף שבוע אחד נסעתי לקאהייאהוגה פולז (Falls), עיר קטנה ליד אַקרוֹן, כדי להאזין לג’ורג’ בוש. אלה היו ימי אוקטובר הראשונים, זמן של פסטיבלי סתיו בכל רחבי אמריקה. ומה לכם פסטיבל סתיו מובהק יותר מזה הידוע בשמו הגרמני, Oktoberfest. היסטורית, אוהיו היתה מן היעדים המרכזיים של מהגרים גרמניים, לצד פנסילווניה. עד מלחמת העולם הראשונה, הלשון הגרמנית דוּבְּרָה ברחוב ואפילו לוּמדה בבתי ספר. עתונים וספרים התפרסמו בגרמנית, תיאטראות שיחקו בגרמנית, רחובות נשאו שמות גרמניים למכביר.
 
אז באה מלחמת העולם (לאמריקה היא הגיעה באיחור ניכר, רק בתחילת 1917), ובכל ארה”ב גאתה שנאת הגרמנים. בעקבותיה גאתה גם השנאה לכל מה שייצג זָרוּת. הַתַרבּוּת הגרמנית דוכאה, ירדה למחתרת, ולא שבה עוד. באוהיו ובפנסילווניה עדיין אפשר למצוא שמות גרמניים אקזוטיים – כמו דרזדן שבה פתחתי את סיפור מסעותיי באוהיו – אבל הגרמניוּת מוגבלת עכשיו לפולקלור, בייחוד לפולקלור של סתיו, כוסות בירה ונקניקיות עם כרוב חמוץ.
 
לא הרחק מן העצרת הנשיאותית המתינו דוכני המזון בקוצר רוח לסיום נאומו של הנשיא, כדי שיוכלו להתחיל להאכיל את ההמונים בכל מיני מרעין כולסטרולין.
 
שם, אצל דוכן הפּירוֹגי, פגשתי את קארה, נעימת פנים, צהוּבַּת שיער (אולי לא מאז ומעולם), עגלגלה, דעתנית. היא היתה בעלת מסעדה קטנה בעיר הסמוכה קאנטון. היא נולדה בסאלוניקי, יוון, והגיעה לאמריקה בגיל עשר, בשנת 1969. אביה נמלט מפני המשטר הצבאי. הוא מעולם לא הצליח ללמוד אף מלה אחת באנגלית, אם כי עשה חיל בעסקי המזון. היא נקלטה על נְקַלָה, ואין באנגלית שלה יותר משמץ קלוש של הגיה זרה. לפני עשר שנים קארה “נולדה מחדש”.
 

קארה מאיירהופר: “אני חוטאת ללא הרף, אני מקללת, אני מתקוטטת, אני מעשנת — אבל ישו יודע את לבי”                                                                צילום: יואב קרני

 

היא לא היתה מעולם דתיה, אף כי גדלה בתוך שִגרָה תרבותית יוונית-אורתודוקסית. “היו לי חיים נפלאים, הייתי מלכה, הכול בקאנטון הכירו אותי, ריחפתי על כתפיו הרחבות של אבא”, היא סיפרה לי, כאשר ביקרתי אחר כך במסעדתה בקאנטון. ב-1994 חישב עולמה להתמוטט. היא עמדה בחודש השביעי של הריונה. המסעדה צברה תִלֵי חובות. בעלה “שיבש לגמרי” את חייה.
 
“גמרתי אומר להתאבד. הלכתי הביתה. היה לי דוד דתי מאוד, כרעתי על ברכיי ושאלתי איפה הוא האלוהים, שעליו דיבר דודי. אמרתי לאלוהים, ‘הנה לך אולטימטום – או שאתה תיקח את חיי, או שאני אקח אותם’. אף כי דיברתי אליו, לא האמנתי בקיומו”.
 
להלן פקדה את קארה חוויה מיסטית, שהיא תיארה אותה עד הקטנים שבפרטיה. שערותיה סמרו, ורידיה נפתחו לרווחה, היא הרגישה קלה כנוצה – “ומייד ידעתי שלא אסבול עוד, שהוא תמיד יהיה אתי”. הוא? ישו כריסטוס. קארה מאיירהופר (שם המשפחה הוא של בעלה האוסטרי) הצטרפה בזה אל הציבור הגדול של “נוצרים אוונגליסטיים”, הידועים בעגה הפוליטית כ”ימין הנוצרי”. זה החלק האקטיבי ביותר והתוסס ביותר של הנצרות האמריקנית (42% מכל הנוצרים, לפי סקר של גאלופ), ובדור האחרון הוא טובע חותם מעמיק על התהליך הפוליטי.
 
קארה דיברה אחר כך על ג’ורג’ בוש. “אני מאמינה בו”, היא אמרה. “אני חושבת שאלוהים אתו. אני אוהבת את ערכיו ואת סגולותיו. אין לי כל מושג מה עושה הממשלה – אבל אני יודעת מה הוא עושה. הוא מכבד את הוריו, הוא אוהב את ילדיו”.
 
ג’ון קרי? קארה כמעט נוחרת בבוז. היא אינה מוצאת בו אף צד אחד של זכות. אפילו התנדבותו לצאת לווייטנאם לפני 35 שנה חשודה בעיניה. מדוע הוא לא השתמט, כמו קלינטון? היא שואלת, ורומזת שאקט ההתנדבות שלו היה מעוגן באיזה חישוב ציני, לא ישר.
 
אין לה כל ספק שבוש ינצח. קול עלום לחש באוזניה את התוצאות המדויקות של הבחירות. “הוא ינצח ב-48 מדינות”, היא אומרת. הקול לא גילה לה את שמותיהן של שתי המדינות אשר יישארו לקרי. היא תערוך מסיבה במסעדתה, ואני כמובן מוזמן.
 

ג’ון קרי? קארה כמעט נוחרת בבוז. היא אינה מוצאת בו אף צד אחד של זכות

צילום: יואב קרני

 

קארה אינה חושבת את עצמה לצַדֶקֶת. אדרבא, היא אומרת, “אני חוטאת ללא הרף. אני מקללת, אני מתקוטטת, אני מעשנת”. אבל הוא, זאת אומרת ישו, יודע את לבה. “אני שואלת אותו יום יום מה לעשות. חובתי לאלוהיי היא לספר עליו לכול”.

שיחתנו מתארכת. היא מזמינה אותה לשניצל וינאי במסעדתה, על שדרות קליבלנד בקאנטון. שם המסעדה ‘מוצרט’. אין בה שום דבר יווני, אבל, היא אומרת, יום אחד, לאחר שהילדים יגדלו וייצאו לדרך עצמאית, “אני אניח הכול מאחוריי ואצא להפיץ את בשורת ישו ביוון”. היא מתכוונת לבשורה פרוטסנטית אמריקנית.

המשימה העיקרית: לא לשכנע – אלא להלהיב

יום שישי, נובמבר 26th, 2004

המאמץ הגדול ביותר של כל אחד מן המועמדים הוא להצית אש בעצמותיהם של תומכיו. בארץ שבה רק קצת יותר מ-50% טורחים להצביע, מנצח הוא זה הנותן לאוהדיו סיבה מיוחדת להגיע אל הקלפי

 

בערי התעשיה של צפון מזרח אוהיו אפשר כמובן למצוא כיסים של נֶאֶמנֵי בוש. אבל אפשר למצוא בקַלוּת הרבה יותר גדולה את מבקריו. המאמץ הגדול ביותר של שתי המפלגות הגדולות באוהיו, ובעצם כמעט בכל מקום בארה”ב, קשור פחות בנסיון להשפיע על דעות הבוחר, ויותר – הרבה, הרבה יותר – בנסיון להשפיע על עצם נכונותו להצביע.
 
לא פשוט להצביע באמריקה. קודם כול, אין יום שבתון, ואנשים צריכים להצביע לפני העבודה, או אחרי העבודה, וזה לא קל אם צריך להסיע את הילדים לבית הספר, ולהחזיר אותם. שנית, כדי להצביע צריך להירשם. ההרשמה אינה אוטומטית. כל אזרח הרוצה להצביע צריך לגלות מידה של אקטיביות. בארץ עם מסורת ארוכה של אדישות פוליטית ושל ניכור אזרחי, אולי שליש מבעלי זכות הבחירה אינם טורחים כלל להירשם. ומן הנרשמים, רק קצת יותר מ-50% מצביעים בבחירות לנשיאות. בבחירות לקונגרס השיעור פוחת עד 40%.
 
אוהיו היא דוגמא מצוינת להשפעה הפוטנציאלית של הרשמת מצביעים חדשים. בבחירות הקודמות, בשנת 2000, ג’ורג’ בוש ניצח בהפרש לא גדול: 3.5%, קצת יותר מ-165,000 קולות. הדמוקרטים מאמינים שהם יוכלו לסגור את הפער הזה – בתנאי כמובן שהוא לא יגדל – באמצעות מצביעים חדשים.
 
ההרשמה להצביע באוהיו נסגרה ביום שני של השבוע השני של חודש אוקטובר. ההסתערות על משרדי ההרשמה היתה חסרת תקדים. ליגיונות של פוקדים פשטו על אוהיו, משתי המפלגות. הנתונים מראים, שפנקס הבוחרים במדינה התעַבָּה בשבעה אחוזים. הנתונים גם מראים, כי הרבה יותר מצביעים חדשים נוספו במחוזות, שבהם יש לדמוקרטים יתרון היסטורי. פרופ’ ג’ון גרין, ראש המכון לפוליטיקה יישומית באוניברסיטת אקרון (Akron) שבאוהיו, מעריך כי לדמוקרטים יש יתרון של 3 ל-2 בהרשמת בוחרים. זה עשוי להוסיף להם עוד 90 אלף בוחרים. בין הדמוקרטים יש אופטימיסטים גדולים ממנו.
 
כך או כך, עניין הנרשמים החדשים מבלבל את עורכי הסקרים. הם מעניקים משקל שונה לתשובות של “מצביעים ודאיים” ושל “מצביעים מסוּפָּקים”. מסופקים הם אלה שלא הצביעו ב-2000, או שהפוליטיקה אינה כאש הבוערת בעצמותיהם. היתכן איפוא שהסקרים אינם משקפים את כוחם הממשי של הדמוקרטים, מפני שאין הם מביאים בחשבון את העליה הדרמטית ברמת העניין ואת נכונותם של מצביעים חדשים להגיע לקלפי? 
 
בבחירות של שנת 2000, הסקרים באוהיו בתחילת אוקטובר העניקו לבוש יתרון של שתי ספָרוֹת על פני הדמוקרט אַל גוֹר. מן הטעם הזה, גור החליט להפסיק את מאמציו באוהיו. בחודש האחרון של מערכת הבחירות הוא לא ביקר באוהיו אף פעם אחת. ביום הבחירות התברר, שההפרש היה קטן הרבה יותר, רק 3.5%. דמוקרטים תלשו את שערותיהם. אילו היו מתאמצים יותר, אפשר שהיו מנצחים באוהיו. אילו ניצחו באוהיו, גור היה מתמודד עכשיו על תקופת כהונה שניה. ג’ורג’ בוש היה עכשיו חוואי מזדקן בקְרוֹפוֹרד, טקסאס.           
 
בשנת 2000, הסקרים האירו פנים לבוש לא רק באוהיו. פעם אחר פעם, חשובי הסקרים העמידו את בוש ביתרון של 10% ויותר על פני גור. בסופו של דבר בוש הפסיד במניין הקולות הארצי (בהפרש לא מבוטל של חצי מיליון), ורק 537 קולות בפלורידה העניקו לו את הבית הלבן בנסיבות זכורות יפה. השנה, במרוצת ספטמבר, ובשבוע השלישי של אוקטובר, רוב הסקרים חזרו והעמידו את בוש ביתרון ברור אם גם לא ניכר על פני ג’ון קרי. האומנם ההיסטוריה חוזרת? האומנם הסקרים שוב מפריזים בכוחו של המועמד הרפובליקני? אם כן, משקלם של המצביעים החדשים יכול להיות מכריע.
 
פרופ’ גרין מתייחס בספקנות לסקרים. “אחד מכל עשרים שגוי מעיקרו”, הוא אומר. את חשדו מעוררים בייחוד סקרים שעורכיהם באים מחוץ לאוהיו. הוא חושב שֶאֵלֶה הבאים מבחוץ נוטים דווקא להגזים בכוחם של הדמוקרטים. הוא אינו בטוח שהסקרים לפני ארבע שנים נכשלו. הוא חושב שההפרש הצטמצם במידה דרמטית בגלל מאורעות קונקרטיים, שחשיבותם התבררה רק לאחר מעשה. למשל, הוא מזכיר את הגילוי, ימים אחדים לפני הבחירות, שג’ורג’ בוש נעצר פעם על נהיגה במצב שִכְרוּת. זה אמנם היה 22 שנה קודם, אבל עצם הגילוי שינה דפוסי הצבעה.
 
היתכן שמשהו מעין זה יקרה ברגע האחרון ממש, מבלי שרוב המתבוננים אפילו יכירו בחשיבותו? אילו נדרשתי לנחש הייתי אומר שיקרה. תהיה איזו מעידה. מישהו יגיד משהו שיהיה לו הפוטנציאל לטרוף את הקלפים. אני כותב את המלים האלה עשרה ימים לפני הבחירות. הם יגיעו אל הקורא חמישה ימים לפני הבחירות. אולי המעידה כבר נמעדה בחמשת הימים שבין הכתיבה ובין הקריאה. אולי היא תימעד בחמשת הימים הבאים.

מה לעשות כאשר התשובה מורכבת מדיי

יום שישי, נובמבר 26th, 2004

ג’ורג’ בוש אינו אשם שפועל ייצור אמריקני, המִשׂתַכֵּר 29,000 דולר בשנה, אינו יכול להתחרות בפועל ייצור סיני, המשתכר 730 דולר בשנה. אבל באזורי התעשיה של המערב התיכון זו תשובה מורכבת מדיי לשאלה ‘מה קרה’, ולשאלה ‘מה יהיה’

המערב התיכון היה לפנים מנוע ההצלחה הכלכלית של אמריקה – מפלינט, מישיגן, בצפון ועד תעשיית מכרות הפחם של מערב וירג’יניה בדרום; מהאריסברג, פנסילווניה, במזרח ועד גדות נהר המיזורי במערב, כאשר אוהיו כובשת את המקום האמצעי. כאן היתה אולי הצפיפות הגדולה ביותר בעולם של ארובות עשן פעילוֹת. כיום האיזור הזה ידוע בַּכּינוּי מְעוּט-התקווה “רצועת החלודה”.
 
מאסילון היא עכשיו הכשלון-לדוגמא של התעשיה הכבדה האמריקנית. כשרגליך עומדת במאסילון, על כורחך אתה מפקפק בדינאמיות של ארה”ב, בפרגמטיות שלה וביכולתה להשתַנוֹת. סוף סוף, לא היה שום דבר בלתי חזוי בשקיעתן של ערים הקשורות בטבורן בתעשיה הישנה.

בשבועות האלה, עתונאים נוהרים אל מאסילון מכל העולם, כדי להתבונן בכתמי החלודה. כתבה בעמוד הראשון של העתון המקומי, ‘אינדפנדנט’, מתארת כתבים יווניים, צרפתיים ושוודיים הפוסעים אנה ואנה ברחוב הראשי, הנקרא דרך לינקולן, ומראיינים מקומיים על העדפותיהם הפוליטיות. אבות העיר מתרעמים על דימוּיָה של מאסילון, המשבש את יכולתם להביא משקיעים, יזמים ועובדים חדשים בענפים נדרשים יותר.
 
תלונות דומות אני שומע גם בקאנטון, בירת המחוז, בערך חצי שעה נסיעה ממאסילון, כאשר אני מֵסֵב במשרדם של נשיא לשכת המסחר, דניס סוּנייֶר, ושל סגנו, סטיבן כץ. הם מספרים לי על כתבת של הבי.בי.סי שטילפנה אליהם לאחר נאום קרי בוועידה הדמוקרטית, ורצתה לשמוע את פרטי נפילתה של קאנטון. מה מאוד התאכזבה הכתבת, כאשר שמעה שקאנטון מנסה בכל כוחה לחזור ולהתחדש.
 
קאנטון (שיש לבטא במילעיל, הטעמה על ההברה הראשונה) גדולה יותר ממאסילון, יש בה 80,000 תושבים, ומגוּוֶנֶת יותר מבחינה כלכלית. אבל גם שמה כרוך בתעשיות הקלאסיות. בסביבתה המיידית נולדו שואבי-האבק של Hoover. היא גם מקום מושבה של תשלובת Timken, יצרנית הפלדה והמְסַבּים הכדוריים, שיָסדה משפחת מהגרים מגרמניה בסוף המאה ה-19. קצת קשה להעלות את קאנטון על הדעת בלי טימקן. היא לא רק המעסיקה הגדולה הגדולה, אלא גם אבירת הפילנטרופיה. עניין רגיל הוא בשוּרַת ערים קטנות ובינוניות באמריקה, שנדבנותה של המשפחה המובילה העניקה לעיר בתי ספר, בתי חולים, ספריות, מוזיאונים ותיאטראות.
 


אגף טימקן במוזיאון על שם הנשיא מקקינלי, בקאנטון, אוהיו. על המסבים הכדוריים של טימקן (למטה) עומדת עיר-המחוז הזו מאז תחילת המאה ה-20. מה יהיה עליה כאשר טימקן מעתיקה את קווי הייצור שלה אל מֵעֵבֶר לים?

צילומים: יואב קרני

 

באפריל 2003, הנשיא ג’ורג’ בוש סר אל קריית הייצור הענקית של טימקן. אף כי נשארו לו עדיין כמעט עשרים חודש עד הבחירות, בוש כבר נכנס להילוך אלקטורלי גבוה. הוא חרש את מדינות המערב התיכון של ארה”ב לאורכן ולרוחבן, בנסיון להבטיח שלא יקרה לו מה שקרה לאביו: זאת אומרת שהוא לא ייחשד שהוא מתעלם מתוצאות המשבר הכלכלי, ומתבשם קצת יותר מדיי בהצלחת עיראק. אז עדיין עיראק נחשבה להצלחה בלתי מסויגת, ושיעורי הפופולריות של הנשיא נסקו אל סביבות הסטראטוספירה.
 
הוא היה להוט לחזור לענייני פנים, או לפחות להיראות כלהוט לחזור, ומה לך פנימיים יותר מקיצוצי המסים. בוש קיצץ אותם פעמיים בשנתיים הראשונות של כהונתו. בעיניו ובעיני מפלגתו, קיצוצי מסים אינם סתם מהלך פיסקאלי, אלא הם עיקר מעיקרי האמונה האזרחית. הם נועדו להודיע, כי לממשלה אין הזכות להגיד לאזרחיה מה לעשות בכספם. היא צריכה להתכווץ לממדיה הטבעיים, כדי לשחרר את הקיטור הֶעָצוּם מתוך ריאותיו של הקפיטליזם האמריקני. לצד ההתנגדות להפלות המלאכותיות, קיצוץ המסים היה קריאת הקרב האפקטיבית ביותר של הרפובליקנים ברבע המאה האחרונה.
 

קיצוצי מסים אינם סתם מהלך פיסקאלי, אלא הם עיקר מעיקרי האמונה האזרחית… הממשלה צריכה להתכווץ לממדיה הטבעיים, כדי לשחרר את הקיטור הֶעָצוּם מתוך ריאותיו של הקפיטליזם האמריקני.

הדמוקרטים התלוננו על בוש, שהוא מקצץ את מסיהם של “ידידיו העשירים”, ומפזר רק מָעוֹת למעמד הבינוני ולעובדים. בוש השיב שרק בזכות קיצוצי המסים שלו המשבר הכלכלי התקצר וּפגיעתוֹ התמעטה.
 
אוהיו לא היתה פירסומת מושלמת להשפעתם החיובית של קיצוצי המס, מפני שבה המשבר עמד בעינו. בוש החליט איפוא להופיע לפני עובדי תשלובת טימקן, מפני שאמרו לו כי שם, בטימקן, קיצוצי המסים שלו יתחילו את ההתאוששות המקוּוָה. זו היתה מעידה מביכה. החודשים הבאים עמדו בסימן סגירות מפעלים ופיטורים המוניים בטימקן.
 
כאשר בוש חזר לקאנטון, שנה ורבע אחר כך, הוא ניסה שלא לחזור על טעותו. הוא הזמין עשרה פועלים מקומיים אל אוטובוס הבחירות שלו, כדי שיסַפְּרוּ לו מה קורה. “הם מודאגים”, הוא אמר אחר כך, “וגם אני”.
 
המשבר בטימקן אינו פאטאלי. היא אינה עומדת להתמוטט. היא בסך הכול מסתגלת לתנאי השוק. ותנאי השוק מכווצים את המִגזָר היצרני בארה”ב ובכל הארצות המתועשות. בין 1970 ל-2002, חלקו של הייצור התעשייתי בתוצר המקומי הגולמי האמריקני פחת מ-24% ל-14%. איך פועל תעשיה אמריקני (שכר שנתי ממוצע של 29,000 דולר) יכול להתחרות בפועל סיני (730 דולר)? ומה אפשר לעשות שהאמריקנים עשירים, ואנשים עשירים נוטים להוציא את כספם על שירותים, לא על מוצרים מוגמרים?
 
אבל את בירור השאלות האלה מוטב לדחות עד אחרי הבחירות. כרגע השאלה היא מה יעולל המשבר הקיומי הזה של התעשיה הכבדה לפוליטיקה האמריקנית?
 
ג’ורג’ בוש בילה שבועות רבים בהקנטת “מוּרכָּבוּתוֹ” של ג’ון קרי. מה יכול להיות מורכב בשאלת המימון של חיילינו בעיראק? הוא אמר, ברמז ברור ולעגני לכובד הראש האינטלקטואלי של יריבו, ולנטיית קרי לשקול עניינים מכל זווית ומכל ניואנס אפשריים. “מוּרכָּבוּת”, אבוי, אינה מטבע עובר לבוחר, לא באמריקה, לא בשום מקום. קרי איבד זמן יקר, אולי גורלי, בנסיון לתרץ את התלבטויותיו ואת חוסר עקיבותו.
 
במערב התיכון, בוש הוא זה הלומד כי איבת הבוחר האמריקני לתשובות מורכבות על שאלות מורכבות היא חרב פיפיות. לא, המשבר בתעשיה הכבדה אינו תוצאה של מדיניות רפובליקנית. הוא קשור בתהליכים רבי שנים וחוצי יבשות. אבל זו תשובה מורכבת מדיי. כאן, ג’ון קרי הוא זה הנהנה מיתרונות הפישוט. שעל כן, לא האמת העובדתית היא הנותנת, אלא הרושם.

במאסילון נשאר רק השֶלֶד, וגם קצת ג’אז שָקֵט

יום שישי, נובמבר 26th, 2004

‘ריפאבליק’ היתה מן היסודות שעליהם עמד החלום האמריקני. על כתפיה עמדה העיר הקטנה הזו בצפון מזרח אוהיו. מה נשאר? לא הרבה. קריית הפלדה מפורקת, בורג אחר בורג, ונשלחת לסין

 

בקריית הפלדה השוממת של מאסילון, אוהיו: רק משאית יתומה מְפַנָה את כלי הייצור האחרונים מבתי החרושת שהעסיקו לפנים את רוב אוכלוסיית העיר הקטנה

צילום: יואב קרני

 

מאסילון נמצאת במחוז סטארק, ומחוז סטארק נחשב ל”שַבשֶבֶת הרוחות” של אמריקה. המצביעים כאן תמיד קולעים לדעת רוב הבוחרים. ממילא משקיפים קשובים במיוחד לקולות הבאים מסטארק. דייב מקקיון נולד במאסילון. גם אביו נולד כאן. ומי שנולד במאסילון בימים ההם נולד ל’ריפאבליק’, אחת מתשלובות הפלדה הענקיות שעליהן עמד החלום האמריקני.

דייב מֶקְקיוּן נעשה לשעה קלה סמל עגום של שקיעת פועלי הפלדה

צילום: יואב קרני

בשנות זוהרה, ‘ריפאבליק’ העסיקה 10,000 מתושבי מאסילון. “אנחנו חיים בעיר הרוסה”, אומר דייב מקקיון. מתגוררים בה 35,000 בני אדם. לפני ארבע שנים, 4,000 היו חברים בשלוחה המקומית של איגוד פועלי הפלדה. עכשיו המספר פחת עד 400.  

כאשר ג’ורג’ בוש אומר לפועלי הפלדה של אוהיו, שקיצוצי המסים שלו זירזו את יציאת אמריקה מן המשבר הכלכלי שהוא “ירש” מביל קלינטון, מעט מאוד ראשים מוּנָדים בהסכמה. אוהיו שתתה עד תומה את כוס התרעלה. לצד שכנתה הצפונית מישיגן, אוהיו נפגעה מן המיתון יותר מכל מדינה אחרת. בשעה שרוב חלקי ארה”ב התאוששו, ונהנו מתוספת מסיבית של מקומות עבודה חדשים, באוהיו האבטלה מוסיפה לעמוד על רבע מיליון (מתוך אוכלוסיה של 11 מיליון). יש חלקים של אוהיו, שבהם האבטלה מגיעה עד עשירית מכוח העבודה ויותר. בשבוע שעבר הראתה סטטיסטיקה רשמית, כי במחוז אחד של אוהיו, מורגן, האבטלה עומדת על 15%.
 
מקקיון לוקח אותי אל קריית הפלדה הריקה. הבניינים נראים במצב מצוין, הן בית המשרדים הנאה שבו ישבה הנהלת ‘ריפאבליק’ במשך שבעים שנה, הן אולמות הייצור. אין שם עכשיו נפש חיה. רק משאית יתומה נכנסת ויוצאת. “מפרקים את הציוד”, אומר מקקיון, “בורג אחר בורג”. את המכונות במפעל שבו הוא עבד, Massillon Stainless, העבירו זה כבר לסין. “נשאר רק השלד”.
 

אנחנו עומדים שם זמן מה. רוחות הסתיו מכריחות את שנינו להתכרבל בז’אקטים לא-הולמים. עננים כבדים מְשַוים לַמַעמד את המלאנכוליה הראויה. דייב מקקיון מדבר חרישית, לפעמים אני צריך להתאמץ כדי לעקוב.

אנחנו עומדים שם זמן מה. רוחות הסתיו מכריחות את שנינו להתכרבל בז’אקטים לא-הולמים. עננים כבדים מְשַוים לַמַעמד את המלאנכוליה הראויה. דייב מקקיון מדבר חרישית, לפעמים אני צריך להתאמץ כדי לעקוב. לפעמים נדמה לי שדמעות חונקות את גרונו, או נקוות בעיניו, אבל אז אני נזכר שהוא כבר סיפר את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים. בתחילת הקיץ הוא סיפר אותו לג’ון קרי, כאשר הסנאטור ביקר בקאנטון, בירת המחוז. אחר כך קרי שילב את סיפורו האישי של מקקיון ב’נאום ההסכמה’ שלו בסיכום הוועידה הדמוקרטית בבוסטון.
 
“מה פירוש הדבר”, שאל קרי, “כאשר דייב מקקיון, פועל פלדה שפגשתי בקאנטון, אוהיו, ראה בעיניו כיצד מקום העבודה שלו נשלח לחו”ל, הציוד בבית החרושת שלו מופרד מברגיו, פשוטו כמשמעו, נארז, ונשלח אלפי מילין אל מעבר לים, יחד עם מקום העבודה”?
 
סיפור שקיעתה ונפילתה של Massillon Stainless הוא בבואה נאמנה של השקיעה הכללית בתעשיית הפלדה בפרט ובכל המִגזר התעשייתי האמריקני. נוסף לו גם קורטוב של אירוניה. אחרי סדרה של פשיטות רגל, של השתלטויות ושל התפרקויות – מה שכינו אז “קונסולידציה של תעשיית הפלדה” – המפעל נמכר לתשלובת בֶּתְ’לֶהֶם (או בעברית מקראית, בית לחם).
 
הבעלים החדשים החליטו שאין הם זקוקים למפעל במאסילון. הם היו מוכנים לסגור אותו, לפטר את עובדיו ולמכור את מכונותיו. האיגודים המקצועיים דיברו על לבה של בת’להם למכור בפרוטות, כדי להציל 1,600 מקומות עבודה. היא התרצתה, ומכרה את המפעל בארבעה מיליון דולר. בית המשרדים לבדו שווה יותר. הרוכשים היו שני אחים מהודו, כן, הודו. לא הרבה הודים השקיעו בתעשיה הכבדה של ארה”ב. במִשוואה אמריקה-הודו, הכסף זורם בדרך כלל בכיוון ההפוך.
 
להלן התברר כי גלובליזציה או לא-גלובליזציה, המשקיעים ההודיים הגיעו לאמריקה חַפּים כמעט מכל ידע על השוק. “הם הגיעו לכאן עם תחושת עליונות”, אומר מקקיון. הם לא היו רָעים, הם לא היו טיפשים,”אבל הם חשבו שאין הם זקוקים לעזרה או לעצה. הם קוממו עליהם את הסַפָּקים… איש לא היה מוכן לחתום איתם על חוזה. שום בנק לא היה מוכן לפתוח בשבילם קו אשראי”.

 

דייב מקקיון על רקע אולמות הייצור הריקים של בית החרושת לפלדת אל-חלד, שפירנס אותו, את אביו ועוד אלפים מתושבי מאסילון הקטנה. הודים קנו אותו במחיר מציאה, פירקו אותו בורג אחר בורג, ושלחו אותו לסין ברווח מפולפל.

צילום: יואב קרני

 

מקקיון וחבריו עבדו בתעשיית הפלדה די שנים, כדי להבין עד מהרה שהבעלים החדשים מוציאים מתחת ידיהם מוצר פגום במידה חסרת תקווה. הם ידעו שימי המפעל ספורים. הסיכוי האחרון היה להעביר את המפעל לבעלות עובדיו. בַּעֲלוּת עובדים היא עניין הנלמד הרבה באמריקה. מיוחדות לו ראשי התיבות ESOP, שפירושן המילולי “תכנית למניות בעלות של מועסקים”. בעיר המחוז קאנטון הצליחו 5,000 פועלי פלדה להציל את מקומות העבודה שלהם לפני 18 שנה, כאשר רכשו את המפעל מידי בעליו. מאז, הם מנהלים אותו במידה של הצלחה, לפחות במובן זה שהם עדיין שם. אבל אופציית ESOP היתה כבר מאוחרת מדיי בשביל עובדי פלדת האל-חלד של מאסילון.
 
ב-21 במארס 2003, יום אחד לפני יום הולדתו, דייב מקקיון איבד את מקום העבודה שלו. באמצע 2003, הבעלים ההודיים הודיעו, שהם מתכוונים למכור את הציוד, ולהביא בזה את הקץ על כל סיכוי של מכירה. העובדים ניהלו מלחמת מאסף בבית המשפט. הואיל והבעלים היו חייבים מס-רכוש, הם קיוו להוציא נגדם צו מניעה. השופט זימן אותם אל לשכתו, והעניק להם עצה ידידותית: לוותר על התביעה, שלא היה לה כל יסוד בחוק. אם לא יוותרו, הם עצמם עלולים להיתבע על תביעה “קנטרנית”.
 
הם נענו לשופט, אם כי בזכותם האסיפה המחוקקת של מדינת אוהיו חוקקה חוק, האוסר על בעלים של בתי חרושת למכור את ציודם כל זמן שלא פרעו את חובם לאוצר המדינה.
 
“אתה רואה את השדה ההוא”? שאל אותי דייב מקקיון, והחווה בידו. “שם נהרגו ב-1936 הפעילים הראשונים של איגוד פועלי הפלדה במאסילון”.
 
נהרגו?
 
כן, הוא אומר, נהרגו. בריונים, שנשכרו כדי לסכל הקמת איגודים, ירו בהם.
 
אביו של מקקיון עבד במפעל הפלדה 36 שנה, וצבר לעצמו פנסיה סבירה. הוא איבד אותה כאשר הבעלים המקוריים מכרו את המפעל. גם דייב צבר פנסיה, במשך 27 שנה. גם הוא איבד אותה. בחודשים האחרונים שכר אותו האיגוד המקצועי, כדי שיארגן את מאמצי האיגוד לגייס מצביעים במאסילון בשביל ג’ון קרי. עוד אחדים ממחוסרי העבודה במאסילון נשכרו לתכלית הזו. החוזה איתם יפקע ב-15 בנובמבר.
 
ואז?
 
“ואז”, נאנח דייב מקקיון, ופניו מתקשים. הוא מצטער שלא הגשים חלום נעורים ללמוד כדי להיות מורה להיסטוריה. עכשיו מאוחר מדיי, הוא אומר. עכשיו יש לו שני ילדים, בני 11 ו-13, וצריך למצוא מקור מחיה. 

 

בית המשרדים המסוגר של ‘ריפאבליק’ בקריית הפלדה של מאסילון.

צילום: יואב קרני

 

זה לא היה סתם מקום עבודה, הוא אומר בשערי בית המשרדים המסוגר של ‘ריפאבליק’. “זו היתה פיסת היסטוריה אמריקנית. האם ידעת שכל הפלדה באכסדרת הכניסה של המגדלים התאומים בניו יורק באה ממאסילון?

זה לא היה סתם מקום עבודה, הוא אומר בשערי בית המשרדים המסוגר של ‘ריפאבליק’. “זו היתה פיסת היסטוריה אמריקנית. האם ידעת שכל הפלדה באכסדרת הכניסה של המגדלים התאומים בניו יורק באה ממאסילון? עכשיו, מי יודע מה יהיה עלינו ומה יהיה על מאסילון. גם אם יגיעו לכאן משקיעים חדשים, ויהיו מקומות עבודה חדשים, הם לא ישתוו למקומות העבודה שאבדו, בשכר או בהטבות. אנשים יעבדו בשירותים, וישתכרו קצת יותר משכר המינימום (העומד עכשיו על 5.40 דולר בשעה)”.
 
אני שואל את מקקיון איפה אני יכול לאכול צהריים, אף על פי שכבר ארבע וחצי אחר הצהריים. סע אחריי, הוא אומר,ומוביל אותי אל מגרש החניה של קניון קטן על דרך לינקולן, רחובה הראשי של מאסילון. אנחנו נפרדים לשלום. הוא מתניע את מכוניתו, אבל עוצר, פותח את החלון, ומסמן לי בידו להתקרב. “רק רציתי להגיד לך, שאם אתה אוהב ג’אז שקט, נסה-נא את 107FM ברדיו שלך”. הוא מעניק לי את העצה הזו בדיוק באותו הטון שבו דיבר על חורבן תעשייתה של מאסילון.
 
תודה, אני אומר, אני דווקא אוהב ג’אז שקט.  

 

קרי על גורלו של מפעל הפלדה במאסילון, אוקטובר 2004 (‘לוס אנג’לס טיימס’)
מיקוד-חוץ, יבוא גובים מחיר כבד מִשוּק העבודה של אוהיו, ספטמבר 2004 (‘ביקון ג’רנל’, אקרון, אוהיו)

האחים ג’ינדאל שולחים את מפעל הפלדה של מאסילון לסין, ספטמבר 2003 (Rediff, הודו)

פלדת מאסילון על כפות המאזניים, “אנחנו מחזיקים אצבעות” (‘קליבלנד פליין דילר’, פברואר 2003)

רֶצַח העוּבָּרים

יום שישי, נובמבר 26th, 2004

בשביל מי יצביע פועל מובטל ממאסילון, המסכים לגמרי עם משנתו הכלכלית של ג’ון קרי? זה פשוט: בשביל ג’ורג’ בוש

 


“הצביעו לטובת החיים”, מכריז השלט הזה, בחזית כנסיה קתולית בפרוור של קליבלנד, אוהיו. “חיים” היא מלת הצופן המציינת התנגדות להפלות מלאכותיות. לא היה עוד עניין אחד ב-30 השנה האחרונות שליכד יותר את שורות הימין האמריקני.

צילום: יואב קרני

 

דייב מקקיון (McCune) סיפר לי על הסכסוך המשפחתי שלו. זה חודשיים שאין הוא מדבר עוד עם גיסו. פוליטיקה, הוא אומר בחצי-חיוך, כשהוא מֵסֵב אתי בסניף הקטן והדועך של איגוד פועלי הפלדה. אנחנו נמצאים בעיר תעשיה קטנה ששמה מַאסילוֹן, בחלק הדרום מערבי של צפון מזרח אוהיו.
 
דייב מקקיון חובש כובע קאסקט לבן. זקן קצר מלבין והולך על לחייו. הוא בן 47, אבל נראה צעיר יותר, חוץ מאשר באותם הרגעים שבהם כובש אותו צער כל כך עמוק, עד שהוא נראה זקן מאוד. הוא מרכיב משקפיים גדולי עדשות ונטולי מסגרת. הוא מדבר בשקט, בייחוד כאשר הוא מתאר דברים קשים. ובימים האלה במאסילון, אין אלא דברים קשים.
 
אה, כן, גיסו. הם חדלו לדבר מפני שהוא, הגיס, הודיע כי יצביע בעד ג’ורג’ בוש.
 
 נו, אז מה, אני שואל, האם זו סיבה טובה לחדול לדבר עם מישהו.
 
לא, אומר דייב מקקיון, חוץ מזה שגיסי יצביע נגד המועמד, שאיתו יש לו ההסכמה הרחבה ביותר.
 
גם גיסו של מקקיון, כמו מקקיון עצמו, מובטל. הוא איבד לא מקום עבודה אחד בשנתיים האחרונות, אלא שלושה. הוא איבד את ביטוח הבריאות של משפחתו (מפני שבארה”ב ביטוח הבריאות הוא מכלל ההטבות שבאות מן המעביד. אנשים נורמליים אינם יכולים להרשות לעצמם ביטוח בריאות). עננה כבדה של אי-ודאות מרחפת עליו. הוא חושב שג’ון קרי צודק כמעט בכל עניין שעליו הוא מדבר, בייחוד כשזה נוגע לבריחת תעשיות אמריקניות לחו”ל.
 
אף על פי כן, הגיס יצביע בעד ג’ורג’ בוש. יש לזה רק סיבה אחת: הפלות מלאכותיות. גיסו של מקקיון מתפלל בכנסיה בפטיסטית (פרוטסטנטית). זה כשלעצמו אינו הופך אותו לקנאי. הרוב הגדול של האמריקנים מתפללים מפעם לפעם בכנסיה. אבל ההתנגדות להפלות מלאכותיות – “רצח עוּבָּרים” – בוערת כאש בעצמותיו.
 
ג’ורג’ בוש מתנגד להן מעיקרן. ג’ון קרי היה מעדיף שלא יהיו, אבל מתנגד לכל נסיון להגביל אותן באמצעות החוק. בוש הוא “נוצרי שנולד מחדש”. קרי, נכדו של יהודי מומר מצ’כיה, הוא קתולי. בוש מאמץ את כתבי הקודש. קרי קורא אותם סלקטיבית, ואינו מציית לאב הקדוש ברומא. כמה בישופים של הכנסיה הקתולית הכריזו בשנה האחרונה שהם יסרבו לשתף את קרי ב”אוּקאריסְטְיַה”, או הקידוש בכנסיה לאחר מיסת יום א’. הקידוש כולל טעימת לחם, המייצג את גופו של ישו כריסטוס. פוליטיקאי התומך ב”רצח עוּבָּרים” – אומרים הבישופים — אינו רשאי לטעון שהוא קתולי, ואינו זכאי לטעום (מטאפורית) מבשרו של המושיע.  
 
הפלות מלאכותיות נעשו בשלושים השנה האחרונות מבחן הלאקמוס של הפוליטיקה האמריקנית. כנראה אין זו הגזמה לטעון, כי עצם התיימנותה של אמריקה קשורה בפסיקה המפורסמת של בית המשפט העליון, בשנת 1973, אשר העניקה מעמד של זכות חוקתית להפלה מלאכותית במהלך שלושת החודשים הראשונים של הֶרְיוֹן האשה.
 
הפסיקה ההיא שיכנעה מיליוני נוצרים אדוקים לצאת מאדישותם הפוליטית, ולהשיב מלחמה שערה. התגייסותם הכספית והאלקטורלית איפשרה את עליית רונלד רייגן – ולימים גם את השתלטות הרפובליקנים על שני בתי הקונגרס.
 

ממפלגה שמרנית מתונה היא הפכה לתנועה רדיקלית. היא גמרה אומר להעתיק את הקונסנסוס החברתי הרחק ימינה. והיא נחלה הצלחה לא מבוטלת.

מפלגות עולות ומפלגות יורדות. ההתיימנות אינה כרוכה בעצם עליית הרפובליקנים, כי אם בשינויים שחלו במפלגה לפני עלייתה: ממפלגה שמרנית מתונה היא הפכה לתנועה רדיקלית. היא גמרה אומר להעתיק את הקונסנסוס החברתי הרחק ימינה. והיא נחלה הצלחה לא מבוטלת.
 
היא לא הצליחה לשנות את מעמדן החוקי של ההפלות. נכשל מעיקרו הנסיון להוסיף לחוקה תיקון שיאסור הפלות. הסקרים מראים, כי הרוב הגדול של האמריקנים מצדדים בהמשך חוקיותן של ההפלות. אבל פרדוקסלית, לרפובליקנים מוטב שצילה של המחלוקת יוסיף ויתארך מעל הזירה הפוליטית.
 
אילו תוקנה החוקה הפדרלית, והפלות היו נאסרות, הם היו מאבדים את אחת מקריאות הקרב החשובות שלהם. כל זמן שיש הפלות, מיעוט גדול מאוד של אזרחים מוכנים להתגייס לטובת מועמדי המפלגה. מוטב לזכור שבבחירות לנשיאות בארה”ב בדור האחרון מספר המצביעים אינו עולה על 55% מן הרשומים להצביע. מיעוטים גדולים, אפילו מיעוטים קטנים, יכולים להשפיע על תוצאות הבחירות, וגם לחרוץ אותן.
 
המחלוקת על ההפלות היא המרה ביותר בפוליטיקה ובחברה של ארה”ב. אפשר להשוות אותה עם המחלוקת על זכויות האזרח של השחורים במדינות הדרום, בשנות ה-50 וה-60 ועם המחלוקת על מלחמת וייטנאם. היא משסעת את אמריקה, ומניבה את הרטוריקה הקיצונית ביותר, המקטבת ביותר, האלימה ביותר. לפעמים היא נתפסת כמטאפורה על כל מבנה החברה האמריקנית. בימים האלה יש לה אחות, או לפחות בת דודה – המחלוקת על “נישואים חד-מיניים” (ראו בהמשך).
 
באמריקה יש הרבה מאוד אנשים, ההולכים אל הקלפי על עניין אחד ויחיד. אין כנראה עניין המִשתַוֶה להפלות. אפשר בהחלט להעלות על הדעת שההתנגדות להפלות מלאכותיות תניב בסופו של דבר נצחון רפובליקני.

מסע בשמונה פרקים אל שדות הקרב של אוהיו

יום ראשון, נובמבר 7th, 2004

שלכת באוהיו, מדינת עץ הערמון.  צילום: יואב קרני

 

מסע באפאלאצ’יה, עם מלצריות קשות-יום, פועלי פלדה מובטלים, יצרני סלים, נוצרים שנולדו מחדש ורועים רוחניים בעיירות שקוראים להן דרזן והאנובר ופרייזיסברג, בעצרות המוניות ובוויכוח מר סמוך לארון הקודש של בית כנסת רפורמי

התפרסם ברוּבּוֹ במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 28 באוקטובר 2004 

 

המפה הזו שאולה מאתר-רשת לימודי, שבו אפשר למצוא עוד שורה של נתוני יסוד על אוהיו

 

את חודש אוקטובר בליתי באוהיו, במערב התיכון של ארה”ב. חשבנו ב’גלובס’ שזו תהיה דרך פחות שגרתית להתבונן בשלבים האחרונים של מערכת הבחירות לנשיאות. וושינגטון, שהיא עֶמדַת ההתבוננות הקבועה שלי, מרוחקת מדיי מִשְׂדוֹת הקרב האמתיים. היא כשלעצמה אינה חשובה מבחינה אלקטורלית, והמדינות הסמוכות לה מונחות פחות או יותר בכיסם של המועמדים.

מה שלא כן אוהיו ושכנותיה המיידיות. באוהיו מתנהל קרב מַגָע. הנשיא בוש והסנאטור קרי וסגניהם חורשים את המדינה הזו ביסודיות. קרי היה כאן שש פעמים בתוך שלושה שבועות, כולל בשבוע שעבר לצורך צֵיד אווזים. אוהיו חשובה בגלל האריתמטיקה, והיא חשובה גם בגלל ההיסטוריה.
 
כאן, במערב התיכון, עמד במידה רבה כּוּר ההיתוך של אמריקה. אוהיו נוסדה לפני 201 שנה – השנה ה-200 צוינה בה בגאווה ניכרת – וזמן קצר אחרי כן נעשתה חוליה חיונית לחלוטין במהפכה התעשייתית, שהזניקה את אמריקה אל ראש הטבלה העולמית. מפעלי הפלדה של אוהיו היו שֵם דבר ביעילותם ובהעזתם.
 
במשך ששים שנה, מזמן מלחמת האזרחים האמריקנית ועד שנות ה-20 של המאה ה-20, אוהיו עמדה במרכז הפוליטיקה האמריקנית. היא הניבה לא פחות משמונה נשיאים. בין 1868 ל-1920, רק שני נשיאים רפובליקניים לא היו מאוהיו, וגם זה רק מפני שהם היו סגניהם של נשיאים מאוהיו, אשר נרצחו. אף כי היא לא שלחה שום נשיא לבית הלבן ב-80 השנה האחרונות, אוהיו היתה חסרת תחליף באסטרטגיית הנצחון של כל אחד מן הרפובליקנים שהגיע לבית הלבן מאז 1924. היא נטתה למפלגה הרפובליקנית, אבל לפעמים ערקה – וכשהיא ערקה, המועמד הרפובליקני לנשיאות הפסיד.
 
במידה שאוהיו יכולה להיחשב ל”שַבשֶבֶת רוחות של הפוליטיקה האמריקנית”, הרי זה בזכות הרב-גוֹנִיוּת שלה. היא פסיפס אמריקני. בַּחֲלָקֶיהָ הצפוניים, הדמוגרפיה וההֶרגלים הפוליטיים דומים לאלה של צפון מזרח ארה”ב. חלקיה הדרומיים דומים לאלה של דרום ארה”ב. במרכזה וּבמערבה נושבות רוחות של מערב ארה”ב. תעשיה כבדה וחקלאות משמשות בה בעירבוביה. ערים גדולות מאוד חולקות אותה יחד עם קהילות כפריות זעירות. במחוז קאייאהוֹגה, בצפון אוהיו, שממנו אני כותב, מתגוררים 1.36 מיליון בני אדם. במחוז מורגן, בדרום אוהיו, מתגוררים על פני אותו שטח רק 15,000 בני אדם ופחות.
 
אוהיו התייסרה במיוחד במשבר הכלכלי של תחילת העשור, והתאוששותה מתאחרת. היא שילמה מחיר כבד על שקיעת התעשיות הכבדות המסורתיות, שהעניקו לה שגשוג עצום במשך מאה שנה.
 
התכונות האלה הופכות את אוהיו לזירת בחירות מעניינת בכל שנה, אבל מעניקות לה חשיבות מיוחדת במינה בעונת הבחירות הזו, כאשר לאיש אין כל מושג מה יקרה, וכאשר ההנחה המקובלת מדברת על תוצאות צמודות מאוד. כמו כל חוכמת אנשים מלומדה, גם החוכמה הזו עשויה להתבדות. בזמן כתיבת הדברים האלה, בתחילת השבוע, הסקרים העמידו את ג’ורג’ בוש ואת ג’ון קרי בעמדת תיקו, עם נטיה קלה לטובת בוש.
 
אבל הנטיה הזו נגעה בעיקר לזירה הארצית. אין זה מספיק לקבל יותר קולות במניין הארצי, כפי שג’ורג’ בוש למד בשנת 2000. הוא קיבל אז חצי מיליון קולות פחות מיריבו הדמוקרטי, אל גור, אבל ניצח מפני שהיו לו ארבעה קולות יותר בחבר האלקטורים. סקרים במדינות המפתח, כמו אוהיו למשל, רומזים שלסנאטור קרי דווקא יש יתרון קל – מה שהופך את המאבק על אוהיו ליוצא דופן בחשיבותו.
 
את החודש האחרון עשיתי בנסיעות בלתי פוסקות כמעט לכל חלקי אוהיו. להלן אני משלב סיפורים על אנשים ומקומות בניתוח פוליטי. אני מטעים את ענייני הפנים: את המכאובים הכלכליים ואת הפחדים שמניבות השנים האלה באוהיו. דעת רוב האנשים שאיתם דיברתי היתה שענייני הפנים יכריעו בסופו של דבר את הבחירות בזו המכונה “מדינת עץ הערמון”.
 
אין זו בשום פנים סקירה ממצה של אוהיו. אני מעדיף לחשוב על העמודים האלה כרשמי מסע אל תוך ההינטרלאנד האמריקני.

 

 

הסל הגדול של דייב

דייב לונגאברגר לא נולד עם כפית כסף בפה, אפילו לא עם קיסם-עץ פשוט. הוא גימגם, הוא נפל, הוא לא ידע לקרוא, הוא הוטבע בציחקוקים, הוא היה ממהר להתיישב בבושת פנים. עד שגב’ גיבסון אמרה לו, “פופאיי – עמוד וקרא”. ומאז, במשך כמעט ששים שנה, הוא נשאר עומד. ולצידו הזדקפו על רגליהן העיירות הקטנטנות של צפון אפאלאצ’יה. הוא היה סיפור הצלחה אמריקני “כמו עוגת תפוחים”

 

 

רֶצַח העוּבָּרים

בשביל מי יצביע פועל מובטל ממאסילון, המסכים לגמרי עם משנתו הכלכלית של ג’ון קרי? זה פשוט: בשביל ג’ורג’ בוש

 

 

 

 

במאסילוֹן נשאר רק השֶלֶד, וגם קצת ג’אז שָקֵט

‘ריפאבליק’ היתה מן היסודות שעליהם עמד החלום האמריקני. על זרועה נשענה העיר הקטנה הזו בצפון מזרח אוהיו. מה נשאר? לא הרבה. קריית הפלדה מפורקת, בורג אחר בורג, ונשלחת לסין

 

 

מה לעשות כאשר התשובה מורכבת מדיי

ג’ורג’ בוש אינו אשם שפועל ייצור אמריקני, המִשׂתַכֵּר 29,000 דולר בשנה, אינו יכול להתחרות בפועל ייצור סיני, המשתכר 730 דולר בשנה. אבל באזורי התעשיה של המערב התיכון זו תשובה מורכבת מדיי לשאלה ‘מה קרה’, ולשאלה ‘מה יהיה’

 

 

 

המשימה העיקרית: לא לשכנע – אלא להלהיב

המאמץ הגדול ביותר של כל אחד מן המועמדים הוא להצית אש בעצמותיהם של תומכיו. בארץ שבה רק קצת יותר מ-50% טורחים להצביע, מנצח הוא זה הנותן לאוהדיו סיבה מיוחדת להגיע אל הקלפי

 

 

שניצל וינאי עם קארה היווניה, שנולדה מחדש

לפני עשר שנים היא עמדה על פי תהום, ועמדה להתאבד. ליטופו של ישו כריסטוס הציל את חייה, ומאז היא מבקשת את עצתו יום יום. היא אוהבת אהבת נפש את ג’ורג’ בוש. קול עלום לחש לה את תוצאות הבחירות: בוש ינצח ב-48 מ-50 המדינות

 

 

מי ידברו בלשונות בשלושה בנובמבר?

מסע אל עמק נהר האוהיו, אל עיר תעשיה שֶיָרדָה מגדוּלתה. שיחה עם שון בולדמן, המתכנן לעצמו עתיד פוליטי. ביקור בכנסיה פֶּנְטַאקוֹסְטית, שבה הרועה אהרן מוביל את את צאנו אל אקסטאזה קולנית בדרך אל החסד האלוהי

 

 

מאוהיו יצאה תורה

בצִלוֹ הארוך מאוד של הרב אייזאק ווייס, בבית הכנסת בסינסינאטי הנושא את שמו, ארבעה יהודים דעתנים הקיזו זה את דמו הפוליטי של זה, בוויכוח פומבי ערב הבחירות לנשיאות. מֶה היה מייסד התנועה הרפורמית, המטמיע הגדול של יהודי אמריקה, חושב על השבטיות ועל האֶתנוֹצֶנטריוּת? הוא לא היה מתפעל. אבל הוא היה אל-נכון נדהם לשמוע, שהתעסקות העצמית הזו היא ביטוי של כוח פוליטי חסר תקדים

 

 

מה אמריקנים בוחרים (חוץ מנשיא)?

הם בוחרים שופטים – נמוכי-דרג, בינוני דרג, אפילו שופטים עליונים. הם בוחרים את מהנדס המחוז, והם בוחרים אפילו את פתולוג המחוז. המהנדסים והפתולוגים מתרימים, ומציבים שלטי-חוצות, ומחלקים קופסות גפרורים. על אחת מהן היה כתוב “קרני”