שלכת באוהיו, מדינת עץ הערמון. צילום: יואב קרני
מסע באפאלאצ’יה, עם מלצריות קשות-יום, פועלי פלדה מובטלים, יצרני סלים, נוצרים שנולדו מחדש ורועים רוחניים בעיירות שקוראים להן דרזן והאנובר ופרייזיסברג, בעצרות המוניות ובוויכוח מר סמוך לארון הקודש של בית כנסת רפורמי
התפרסם ברוּבּוֹ במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 28 באוקטובר 2004
את חודש אוקטובר בליתי באוהיו, במערב התיכון של ארה”ב. חשבנו ב’גלובס’ שזו תהיה דרך פחות שגרתית להתבונן בשלבים האחרונים של מערכת הבחירות לנשיאות. וושינגטון, שהיא עֶמדַת ההתבוננות הקבועה שלי, מרוחקת מדיי מִשְׂדוֹת הקרב האמתיים. היא כשלעצמה אינה חשובה מבחינה אלקטורלית, והמדינות הסמוכות לה מונחות פחות או יותר בכיסם של המועמדים.
מה שלא כן אוהיו ושכנותיה המיידיות. באוהיו מתנהל קרב מַגָע. הנשיא בוש והסנאטור קרי וסגניהם חורשים את המדינה הזו ביסודיות. קרי היה כאן שש פעמים בתוך שלושה שבועות, כולל בשבוע שעבר לצורך צֵיד אווזים. אוהיו חשובה בגלל האריתמטיקה, והיא חשובה גם בגלל ההיסטוריה.
כאן, במערב התיכון, עמד במידה רבה כּוּר ההיתוך של אמריקה. אוהיו נוסדה לפני 201 שנה – השנה ה-200 צוינה בה בגאווה ניכרת – וזמן קצר אחרי כן נעשתה חוליה חיונית לחלוטין במהפכה התעשייתית, שהזניקה את אמריקה אל ראש הטבלה העולמית. מפעלי הפלדה של אוהיו היו שֵם דבר ביעילותם ובהעזתם.
במשך ששים שנה, מזמן מלחמת האזרחים האמריקנית ועד שנות ה-20 של המאה ה-20, אוהיו עמדה במרכז הפוליטיקה האמריקנית. היא הניבה לא פחות משמונה נשיאים. בין 1868 ל-1920, רק שני נשיאים רפובליקניים לא היו מאוהיו, וגם זה רק מפני שהם היו סגניהם של נשיאים מאוהיו, אשר נרצחו. אף כי היא לא שלחה שום נשיא לבית הלבן ב-80 השנה האחרונות, אוהיו היתה חסרת תחליף באסטרטגיית הנצחון של כל אחד מן הרפובליקנים שהגיע לבית הלבן מאז 1924. היא נטתה למפלגה הרפובליקנית, אבל לפעמים ערקה – וכשהיא ערקה, המועמד הרפובליקני לנשיאות הפסיד.
במידה שאוהיו יכולה להיחשב ל”שַבשֶבֶת רוחות של הפוליטיקה האמריקנית”, הרי זה בזכות הרב-גוֹנִיוּת שלה. היא פסיפס אמריקני. בַּחֲלָקֶיהָ הצפוניים, הדמוגרפיה וההֶרגלים הפוליטיים דומים לאלה של צפון מזרח ארה”ב. חלקיה הדרומיים דומים לאלה של דרום ארה”ב. במרכזה וּבמערבה נושבות רוחות של מערב ארה”ב. תעשיה כבדה וחקלאות משמשות בה בעירבוביה. ערים גדולות מאוד חולקות אותה יחד עם קהילות כפריות זעירות. במחוז קאייאהוֹגה, בצפון אוהיו, שממנו אני כותב, מתגוררים 1.36 מיליון בני אדם. במחוז מורגן, בדרום אוהיו, מתגוררים על פני אותו שטח רק 15,000 בני אדם ופחות.
אוהיו התייסרה במיוחד במשבר הכלכלי של תחילת העשור, והתאוששותה מתאחרת. היא שילמה מחיר כבד על שקיעת התעשיות הכבדות המסורתיות, שהעניקו לה שגשוג עצום במשך מאה שנה.
התכונות האלה הופכות את אוהיו לזירת בחירות מעניינת בכל שנה, אבל מעניקות לה חשיבות מיוחדת במינה בעונת הבחירות הזו, כאשר לאיש אין כל מושג מה יקרה, וכאשר ההנחה המקובלת מדברת על תוצאות צמודות מאוד. כמו כל חוכמת אנשים מלומדה, גם החוכמה הזו עשויה להתבדות. בזמן כתיבת הדברים האלה, בתחילת השבוע, הסקרים העמידו את ג’ורג’ בוש ואת ג’ון קרי בעמדת תיקו, עם נטיה קלה לטובת בוש.
אבל הנטיה הזו נגעה בעיקר לזירה הארצית. אין זה מספיק לקבל יותר קולות במניין הארצי, כפי שג’ורג’ בוש למד בשנת 2000. הוא קיבל אז חצי מיליון קולות פחות מיריבו הדמוקרטי, אל גור, אבל ניצח מפני שהיו לו ארבעה קולות יותר בחבר האלקטורים. סקרים במדינות המפתח, כמו אוהיו למשל, רומזים שלסנאטור קרי דווקא יש יתרון קל – מה שהופך את המאבק על אוהיו ליוצא דופן בחשיבותו.
את החודש האחרון עשיתי בנסיעות בלתי פוסקות כמעט לכל חלקי אוהיו. להלן אני משלב סיפורים על אנשים ומקומות בניתוח פוליטי. אני מטעים את ענייני הפנים: את המכאובים הכלכליים ואת הפחדים שמניבות השנים האלה באוהיו. דעת רוב האנשים שאיתם דיברתי היתה שענייני הפנים יכריעו בסופו של דבר את הבחירות בזו המכונה “מדינת עץ הערמון”.
אין זו בשום פנים סקירה ממצה של אוהיו. אני מעדיף לחשוב על העמודים האלה כרשמי מסע אל תוך ההינטרלאנד האמריקני.
דייב לונגאברגר לא נולד עם כפית כסף בפה, אפילו לא עם קיסם-עץ פשוט. הוא גימגם, הוא נפל, הוא לא ידע לקרוא, הוא הוטבע בציחקוקים, הוא היה ממהר להתיישב בבושת פנים. עד שגב’ גיבסון אמרה לו, “פופאיי – עמוד וקרא”. ומאז, במשך כמעט ששים שנה, הוא נשאר עומד. ולצידו הזדקפו על רגליהן העיירות הקטנטנות של צפון אפאלאצ’יה. הוא היה סיפור הצלחה אמריקני “כמו עוגת תפוחים”
בשביל מי יצביע פועל מובטל ממאסילון, המסכים לגמרי עם משנתו הכלכלית של ג’ון קרי? זה פשוט: בשביל ג’ורג’ בוש
במאסילוֹן נשאר רק השֶלֶד, וגם קצת ג’אז שָקֵט
‘ריפאבליק’ היתה מן היסודות שעליהם עמד החלום האמריקני. על זרועה נשענה העיר הקטנה הזו בצפון מזרח אוהיו. מה נשאר? לא הרבה. קריית הפלדה מפורקת, בורג אחר בורג, ונשלחת לסין
מה לעשות כאשר התשובה מורכבת מדיי
ג’ורג’ בוש אינו אשם שפועל ייצור אמריקני, המִשׂתַכֵּר 29,000 דולר בשנה, אינו יכול להתחרות בפועל ייצור סיני, המשתכר 730 דולר בשנה. אבל באזורי התעשיה של המערב התיכון זו תשובה מורכבת מדיי לשאלה ‘מה קרה’, ולשאלה ‘מה יהיה’
המשימה העיקרית: לא לשכנע – אלא להלהיב
המאמץ הגדול ביותר של כל אחד מן המועמדים הוא להצית אש בעצמותיהם של תומכיו. בארץ שבה רק קצת יותר מ-50% טורחים להצביע, מנצח הוא זה הנותן לאוהדיו סיבה מיוחדת להגיע אל הקלפי
שניצל וינאי עם קארה היווניה, שנולדה מחדש
לפני עשר שנים היא עמדה על פי תהום, ועמדה להתאבד. ליטופו של ישו כריסטוס הציל את חייה, ומאז היא מבקשת את עצתו יום יום. היא אוהבת אהבת נפש את ג’ורג’ בוש. קול עלום לחש לה את תוצאות הבחירות: בוש ינצח ב-48 מ-50 המדינות
מי ידברו בלשונות בשלושה בנובמבר?
מסע אל עמק נהר האוהיו, אל עיר תעשיה שֶיָרדָה מגדוּלתה. שיחה עם שון בולדמן, המתכנן לעצמו עתיד פוליטי. ביקור בכנסיה פֶּנְטַאקוֹסְטית, שבה הרועה אהרן מוביל את את צאנו אל אקסטאזה קולנית בדרך אל החסד האלוהי
בצִלוֹ הארוך מאוד של הרב אייזאק ווייס, בבית הכנסת בסינסינאטי הנושא את שמו, ארבעה יהודים דעתנים הקיזו זה את דמו הפוליטי של זה, בוויכוח פומבי ערב הבחירות לנשיאות. מֶה היה מייסד התנועה הרפורמית, המטמיע הגדול של יהודי אמריקה, חושב על השבטיות ועל האֶתנוֹצֶנטריוּת? הוא לא היה מתפעל. אבל הוא היה אל-נכון נדהם לשמוע, שהתעסקות העצמית הזו היא ביטוי של כוח פוליטי חסר תקדים
מה אמריקנים בוחרים (חוץ מנשיא)?
הם בוחרים שופטים – נמוכי-דרג, בינוני דרג, אפילו שופטים עליונים. הם בוחרים את מהנדס המחוז, והם בוחרים אפילו את פתולוג המחוז. המהנדסים והפתולוגים מתרימים, ומציבים שלטי-חוצות, ומחלקים קופסות גפרורים. על אחת מהן היה כתוב “קרני”
קראתי הכל, וכרגיל, החוייה אף פעם לא מספיקה.
שאלה לי, איך אתה מסביר את גודל הטעות? הרי כולם יודעים שהתחזיות לא קולעות, והסקרים משקרים. אז איך לא ראו את זה בא?
אמנם לא נדדתי לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, אבל משיחות עם אנשים ההתרשמות שלי ממערכת הבחירות הזאת היא בדיוק זהה. דווקא האנשים שנפגעים בצורה הקשה ביותר ממדיניות הנשיא המכהן הם אלה שיצביעו לו באופן כמעט אוטומטי. הסיבות (שלא לומר תירוצים) שלהם מגוונות. נושא ההפלות זה רק אחת מהן. אני בספק עד כמה אנשים היו משנים את אופן הצבעתם אם קרי היה מודיע על אימוץ מדיניות ההפלות של בוש, או לחילופין, אם בוש היה מודיע על אימוץ המדיניות של קרי בתחום זה.
כולם מסכימים שצריך לפעול בנושא הביטוח הרפואי (עולה אלפי דולרים בשנה, גם למי שמרוויח שכר זעום). הם גם תומכים מאוד במדיניות המיסים של קרי אשר מטרתה להפחית (בפועל) את המס על העניים ולהעלות את המס המוטל על העשירים. אבל כששואלים אותם למי הם יצביעו, זה ברור שזה בוש. למה? אז קודם כל מקבלים נאום ארוך בגנותו של קרי. כשמזכירים להם את עמדתו בנוגע למיסים וביטוח רפואי הם אומרים שהכל נכון ומאוד חשוב, אבל המלחמה בטרור היא הדבר החשוב ביותר, והם לא סומכים על הליברלים האלה שילחמו בטרור. וחוץ מזה שצריך קודם לעשות דמוקרטיה בעיראק (מה שלדעתי פותח מחדש את הסטיגמה על “העם” המחובר למציאות, בניגוד לאנשי הרוח והאקדמיה). אחר כך מגיעה טענת המחץ: “אם הליברלים האלה היו בשלטון, המצב היה יותר גרוע”. כמובן שעם משפט כזה אין שום דרך להתווכח, אבל מה שמצאתי מעניין במשפט הזה זה את הדרך שבה הוא נאמר. “הליברלים האלה” זה במקור “those liberals”. לא “the liberals”. את המילה “ליברלים” צריך גם להגות בהדגשה של ההברה הראשונה. משהו כמו “הלללליברלים האלה”.
ארנון, לפי שיטת המנצח-לוקח-הכל של ארצות הברית צריך לחזות את התוצאות של 50 מערכות בחירות שונות בכדי להגיע להערכה. גם אחוזי ההצבעה הנמוכים (יחסית לישראל) מקשים על ניתוח מדגם.
,וכהערת אגב, הניצחון של בוש התקבל באהדה מפתיעה בישראל ובמיוחד בקרב אלה שמזהים את עצמם כימנים, תחת המוטו של “בוש טוב ליהודים”. את זה באמת לא הבנתי. לדעתי מי שחושב שההתקרבות של ארצות הברית לדת (הנוצרית) תהיה טובה לישראל או לעולם היהודי בכלל הוא במקרה הטוב לא מבין במה מדובר, ובמקרה הפחות טוב בעל ראיה לטווח קצר מאוד. לא כל מה שרע לערבים הוא באופן אוטומטי טוב ליהודים.
זהו. סיימתי.