מסע אל עמק נהר האוהיו, אל עיר תעשיה שֶיָרדָה מגדוּלתה. שיחה עם שון בולדמן, המתכנן לעצמו עתיד פוליטי. ביקור בכנסיה פֶּנְטַאקוֹסְטית, שבה הרועה אהרן מוביל את את צאנו אל אקסטאזה קולנית בדרך אל החסד האלוהי
עיר המחוז פורטסמות’, על גדות נהר האוהיו, ליד גבול קנטאקי. הצילום הזה מתנוסס על חומת-מָגֵן, שהעיר הקימה על גדות הנהר. היא מועדת לשטפונות, ובשנות ה-60 חלקים ניכרים שלה טבעו תחת מי הנהר. הצילום מתָאֵר ימים טובים מאלה, כאשר תעשיה כבדה עדיין פירנסה רבים מן התושבים
צילום של הצילום: יואב קרני
ימים אחדים אחר כך אני נוסע לדרום אוהיו, אל מחוז הנקרא פַּאייק. שם, במוצאי שבת, בשדה תירס גדול, ג’ון קרי מופיע לפני כמה אלפי מקומיים. בוחרי פאייק מעטים, וּבֶעָבָר הם הצביעו בשביל שני אנשים ששמם ג’ורג’ בוש. אבל ההפרשים לא היו גדולים. קרי משמיע את הנאום הסטנדרטי שלו, כמעט ללא הזכרה של מדיניות חוץ או של עיראק. פאייק הוא אחד המחוזות העניים ביותר באוהיו, מקום 80 מתוך 88 בהכנסה השנתית לגולגולת. דווקא כאן החליטה ממשלת ארה”ב להקים מפעל להעשרת אוראניום. האוראניום הזה משמש אחר כך בייצור נשק גרעיני.
את הלילה אני מבלה על גבול קנטאקי, בעיר מחוז ששמה פורטסמות’, במחוז הֶעָני ביותר באוהיו, 88 מתוך 88. הכנסה שנתית לגולגולת: 14,000 דולר בשנה. בחנות מקומית של ראדיושאק, רשת האלקטרוניקה, אני קושר שיחה עם עוזר המנהל, שוֹן בּוֹלדמן. הוא בן 22, יש לו שאיפות פוליטיות, והוא רפובליקן במחוז שרוב מצביעיו דמוקרטיים. רוב התושבים אינם טורחים להצביע.
האם זה מפני שנמאסו עליהם הבטחות הפוליטיקאים, והם ציניקנים? אני שואל.
לא, הוא עונה, ציניות מחייבת איזו מידה של תִחכּוּם, או של השכלה. לא תמצא אותם כאן. רמת ההשכלה הממוצעת היא עשר כתות. אתה נמצא בהרי האפאלאצ’ים, הוא מזכיר לי. כאשר בולדמן יוצא מגבולות המחוז, ואנשים שומעים מאיפה הוא בא, הם שואלים אותו, “נו, איך זה היה לגדול בחווה”. רגלו מעולם לא דרכה בחווה, הוא אומר, אבל אנשים מניחים שאתה hick. זו מלה לא נעימה, שאמריקנים משתמשים בה לתאר מצב דעת קרתני, משכיל למחצה, במיוחד באזורים כפריים.
אני אומר לבולדמן, שאני מופתע מעצם השימוש שלו במלה כדי לתאר את עצמו. הוא מושך בכתפיו. הוא שמע ביטויים גרועים אפילו יותר. בעיני רוב האמריקנים, בהרי האפאלאצ’ים מתגוררים hillbillies, יושבי גבעות נבערים מדעת, שקועים בעוני ובאמונות תפלות, ותלושים מן הזרם המרכזי של חיי אמריקה. הסטריאוטיפ הזה אינו קלוט מן האויר. רמת החינוך והמחיה של האפאלאצ’ים היא מן הנמוכות באמריקה.
בולדמן מדבר על בני גילו שהתגייסו לצבא, ומצאו את עצמם בעיראק. חלק ניכר של הלבנים בצבא ארה”ב באים בדיוק ממקומות כאלה: עניים ושכוחי אל. מאין להם כל טרמפולינה אחרת – חינוך אקדמי אינו בהישג ידם, שוק העבודה אינו מבטיח להם טובות – הצבא הוא קרש הקפיצה היחיד שלהם אל חיים אחרים. חלקם של “יושבי הגבעות” בין הנופלים בעיראק גדול במידה דיספרופורציונלית.
|
חלקם של “יושבי הגבעות” בין הנופלים בעיראק גדול במידה דיספרופורציונלית. בערך עשרים מבני גילו של שון משרתים שם. הם שולחים אל משפחותיהם מסרים תכופים להצביע נגד ג’ורג’ בוש |
המלחמה אינה פופולרית, הוא אומר, אף כי הוא עצמו תומך בה. בערך עשרים מבני גילו משרתים בעיראק, והוא שומע מהם פעם אחר פעם. הם שולחים אל משפחותיהם בפורטסמות’ מסרים תכופים להצביע נגד ג’ורג’ בוש, הוא אומר. הם חושבים שהסיבה היחידה למלחמה היתה נפט. זו דעה שהוא שומע אפילו מאחד מחבריו שיש לו דרגת קצונה, וסיים בית ספר צבאי חשוב.
שון בולדמן יתמודד בעצמו בבחירות בעוד ארבע שנים, מטעם המפלגה הרפובליקנית כמובן. הוא ינסה להיבחר למועצת המחוז. רהיטותו וחריפותו משכנעות אותי שהוא ירחיק לכת, או ינסה להרחיק לכת עוד יותר. לפעמים אני משתעשע במחשבה על פרוייקט, שינסה לעקוב אחרי עלייתם של פוליטיקאים צעירים מן הלא-כלום עד הפיסגה, נסיון למצוא את בן דמותו של ביל קלינטון בגיל 18, ולא להרפות ממנו. בבוא היום, הרשימות וההקלטות והצילומים יוכלו לספק את הביוגרפיה הפוליטית המעניינת ביותר. שמא נתחיל עם שון בולדמן?
כיאה לרפובליקן שמרן, בולדמן הולך לכנסיה בימי א’. “לא מחר”, הוא ממהר להודיע, “מחר אני צריך להיות בכנסיית ראדיושאק”, הוא עובד במשמרת סוף שבוע, אבוי. אבל הוא מספר לי על הכנסיה שלו. הכוהן, או “רועה” (pastor) כפי שהם קוראים לו, הוא סוחר סמים לשעבר. הוא לא נתפס, ויום אחד החליט לתקן את דרכיו, ולסלול את דרכם של אחרים אל אלוהים.
למחרת בבוקר, יום א’, אני סר אל כנסייתו של בולדמן, בקרן הרחוב הששי ורחוב בראון. הבניין המכיל אותה פשוט וחסר כל ייחוד. אפילו בעיר העניה הזו אפשר למצוא מושכים והדורים ממנו. אבל צריך להוסיף ש’כנסיית האלוהים’ (כך היא נקראת) היא רק אחת משתי כנסיות בפורטסמות’ הטורחת להחזיק אתר אינטרנט.
לא היו בכנסיה אלא שבעים או שמונים מאמינים, רבע מבית קיבולה. תפילה בציבור כמעט שלא היתה. לפני כל מושב היה תקוע ספר של המנונים דתיים, אבל לא נעשה בו כל שימוש. הליטורגיה היתה צירוף משונה של זמרת חיה עם ליווי מוסיקלי, שבקע מתוך אורגן מתּוכנָת.
הרועה מפורטסמות’, ארון וויין, בפתח כנסייתו לאחר תפילת יום א’. ישראל? עיניו אורו. בדעתו להציב את דגל ישראל בהיכל הכנסיה שלו, הוא אמר. הוא צריך להיות שם באופן קבוע, לצד הדגל האמריקני. גורלכם הוא גורלנו, אושרכם הוא אושרנו. אַתֶם עַם הבחירה.
צילום: יואב קרני
‘הרועה’ ישב על הבמה, שפתיו נעו יחד עם הזמרת. שמו וויין ארון (Wayne Aaron) , בסוף שנות ה-30 שלו. הוא גבוה מאוד. כתפיו שחוחות במקצת, כמו הודיעו לסביבתן שֶכָּבֵד העול, נעים העול. כיאה לכנסיה אוונגליסטית, הטפת ‘הרועה’ היתה הציר שעליו סב המעמד. כאן אין מחלקים לחם קודש לאחר התפילה, ואין מרעיפים קטורת ריחנית, ואין שרים בחגיגיות טקסטים עתיקים לקול נגינת העוגב.
מוטיב דרשתו של ארון היה החסד האלוהי, הנתון לכול, ללא תנאי, יהיו המקבלים מלֵאֵי חטאים כאשר יהיו. הוא מצטט את פאולוס הקדוש, במכתבו לבני קורינתוס, האומר “בחסד האלוהים, אני הנני אשר הנני”. ומה הִנוֹ? כאשר עדיין קראו לו שאול התרסי, הוא התאבק בעפר רגליו של רבן גמליאל הראשון, וביקש את נפשם של הנוצרים מטעם הממשלה הרומאית. לבסוף, בדרך העולה לדמשק, בין רדיפת נוצרים אחת למִשנֶהָ, התגלה אליו ישו כריסטוס, ונזף בו, “עד מתי, שאול, אתה רודף אותי”?
ושם, על הדרך לדמשק, נולדה הדת הנוצרית. הגדול בחוטאים, הרשע בצוררים, היה העֵד היחיד להולדתה, והעניק בזה את ההשראה לכל המבקשים דרך משלהם לדמשק. הוא היה הנוצרי הראשון אשר “נולד מחדש”. הכול מוזמנים ללכת בעקבותיו, הטעים הרועה ארון, כשהוא פוסע במהירות לכל רוחב הכנסיה, וּמוֹחֶה פלגי זעה מפניו. לפני כל החוטאים פתוחה הדלת לרווחה, בין אם הם סוחרי סמים, או נרקומנים, או הומוסקסואלים, או פרוצות. דרשתו, אולי עצם כהונתו, עמדה בסימן חטאיו שלו. אם “החסד האלוהי” ניתן לו, הוא נתון לכל חוטא.
|
הוא פסע במהירות לכל רוחב הכנסיה, מוֹחֶה פלגי זעה מפניו. לפני כל החוטאים פתוחה הדלת לרווחה, הוא אמר, בין אם הם סוחרי סמים, או נרקומנים, או הומוסקסואלים, או פרוצות. הוא ידע מנסיונו. |
מקץ דרשה ארוכה ודרמטית, שזורה בכל לוויות החן של הרטוריקה הכנסייתית הדרומית האמריקנית, על הטונים התיאטרליים שלה, הרועה הזמין את צאנו לכרוע ברך לפני הבמה (“מזבח” בלשון הכנסיה), להרים את ידיהם, ולבקש את החסד האלוהי.
כיאה לכנסיה מן הזרם הפנטאקוסטי (מילולית, “של חג השבועות”), חלק מן הנוכחים השליכו את עצמם על הקרקע, והתחילו “לדבר בלשונות”. זה רמז לאחד המעמדים המסתוריים ביותר של כתבי הקודש הנוצריים, המתאר אקסטאזה רוחנית של אבות הכנסיה באמצעות פליטת בליל של הגאים, שהאוזן האנושית אינה משגת. בעיני נוצרים מאמינים, זה אמצעי של גאולה אינדיבידואלית, והם קוראים לו “הטבלת הרוח”.
לא היה מתפלל אחד בכנסיה שלא מחה דמעה מעיניו, אחדים געו בבכי.
שוחחתי אחר כך עם הרועה.
באתר הרשת של כנסייתו, הרועה ארון משווה את שליחותו לזו של ישו. ישו הפקיד את שליחיו על הפצת בשורתו בירושלים, ביהודה ובשומרון. “ירושלים שלנו היא שכונתנו, יהודה שלנו היא פורטסמות’, השומרון שלנו הוא מחוז שְיוֹטוֹ (שבו שוכנת פורטסמות’)”.
פוליטיקה אמריקנית? הוא מָנוּעַ מלדבר על פוליטיקה. כנסיות בארה”ב פטורות מתשלום מס מפני שהן נחשבות ללא-פוליטיות. אבל לא קשה לקרוא בין השיטין. כנסייתו וכנסיות אחרות מפיצות כרוזים “השוואתיים” ברחבי העיר. הם מציגים זה לצד זה את עמדות ג’ורג’ בוש וג’ון קרי בשאלות החשובות ביותר על סדר היום, כמו למשל הפלות, או נישואי הומוסקסואלים.
היתכן שגורל אוהיו ייחרץ על פי שיעורי המסירוּת של נוצרים אוונגליסטיים ושל פועלי פלדה מובטלים? מי יגבר על מי? ומי ידבר בלשונות ב-3 בנובמבר 2004?
עשרה ימים לפני הבחירות, המתוארות בצדק כגורליות ביותר של דורנו, אינני יכול להציע אלא סימני שאלה. את הפתק עם תחזית הבחירות שלי אני מפקיד בכספת בפורטסמות’, לכל המעוניינים.