התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 1-2 בספטמבר 2004

 

את הטור הזה אני כותב כמה שעות לפני פתיחת הוועידה הרפובליקנית בניו יורק, ואני מניח כאן הנחות על מהלכה. היא תצא מִגִדרה להציג את המפלגה כ”אוהל גדול”, כפי שהאמריקנים אוהבים להגיד. אמנם יינשאו במהלכה נאומים שֶיְגַנוּ הפלות מלאכותיות, ויקראו להציל את מוסד המשפחה מפני המִתקפה המשולבת של הוליווד, פמיניסטיות, הומוסקסואלים וסתם ליברלים. אבל אף אחד מן הנאומים האלה לא יינשא לאחר שש בערב, ובוודאי לא לאחר שמונה.
 
זו ועידה צורך prime-time. הנואמים לא ידברו אל הצירים באולם, אלא אל צופי הטלויזיה שבחוץ. יהיו אל נכון בין 20 ל-30 מיליון צופים, והוועידה תשתדל להגביר אצלם את הדריכוּת ואת הציפיה לקראת מעמד ההתגַלוּת הרגיל של כל ועידה מפלגתית באמריקה: הופעת בחיר המפלגה, בלילה האחרון (זאת אומרת יום חמישי), כדי לקבל בענווה את המועמדות לנשיאות.
 
אני מנחש שתואר הפועל “בענווה” (humbly) יופיע אצל ג’ורג’ בוש בדקה הראשונה של נאומו, ואם לא בראשונה אז לפחות לפני הדקה החמישית. הוועידה הזו מיועדת להחזיר אותו אל המרכז הפוליטי, ולעגל כמה מזוויותיו החדות מאוד. במערכת הבחירות של 2000 “ענווה” הופיעה אצלו הרבה, כולל ההבטחה לאמץ מדיניות חוץ “בעלת ענווה”, בניגוד משוער לכפיה המתנשאת של ימי קלינטון. כך הוא חשב, כך הוא אמר.
 
הוא אמר עוד הרבה דברים בבחירות ההן, האחרונות של עידן התום שלפני אחד-עשר בספטמבר. הוא נופף לפני הבוחר את הרקורד הציבורי החטוף שלו – שש שנים כמושל טקסאס – והבטיח חגיגית שהוא יביא טון חדש, ציווילי וידידותי, לוושינגטון הבירה, שאת גינוניה ואת קולותיה ואת הטמפרמנט שלה האמריקנים אוהבים כל כך לשנוא. “אני אהיה מְאַחֵד, לא מְפַלֵג”, הוא אמר. עובדה, זה מה שהוא היה בטקסאס.
 
מקום משונה, טקסאס. שם, אנשים אינם אוהבים משפטים ארוכים ומורכבים. אנשים מתעניינים בִּשְׂפַת הגוף יותר מאשר בשפה עם תחביר ועם דקדוק. חיספוס ואנטי-אינטלקטואליות הם מטבעות עוברים לסוחר ולבוחר. בטקסאס, המושל בוש פעם נישק את נשיא הסנאט הדמוקרטי על שפתיו, וקנה בזה את ידידותו ואת לבם של המחוקקים. הוא יְלַמֵד את וושינגטון הקרה והעוינת משהו מחמימותה הטבעית של טקסאס.
 
אין זו הגזמה, אפילו לא הפלגת לשון קלה, להגיד על נשיאותו של ג’ורג’ בוש שמעטות בתולדות אמריקה מִשתַווֹת לה בדרגת הקיטוב והפילוג. המאחד-לא-מפלג הפך את הפילוג-לא-האיחוד לאמצעי של ניהול מדיניות. התבוננו-נא בסקרים. לא זו בלבד שאמריקה חצויה כמעט שווה בשווה בהערכת תיפקודו, אלא שהאיבה האישית כלפיו מגיעה לשיאים היסטוריים. כמעט 90% מן הדמוקרטים בסקרים אינם סובלים אותו. שיעור דומה של הרפובליקנים מלאים חיבה כלפיו, ואפשר איפוא לומר שהחיבה מנטרלת את השנאה. אבל לא זה מה שהוא הבטיח. הוא לא הבטיח שמצביעיו יאהבו אותו, ויריביו ישנאו אותו. הוא הבטיח להיות נשיא לכל האמריקנים, בייחוד אחרי שהפסיד במניין הקולות הכללי בבחירות של שנת 2000.
 
קבינטים באמריקה חשובים הרבה פחות מקבינטים בדמוקרטיות פרלמנטריות. אין בהם ויכוח, אין בהם הצבעות, הנשיא לעולם אינו במיעוט מפני שרק קולו קובע. אבל הוא היה יכול להשתדל לשַווֹת לקבינט שלו מַראֶה דו-מפלגתי. ג’ון קנדי מינה רפובליקנים לכהונות שר האוצר ושר ההגנה, לאחר שניצח בבחירות של 1960 בהפרש של 114,000 קולות. ביל קלינטון מינה רפובליקן לשר ההגנה לאחר שניצח בבחירות של 1996 בהפרש של 8.2 מיליון קולות. ג’ורג’ בוש מינה דמוקרט קשיש לשר התחבורה לאחר שהפסיד בחצי מיליון קולות. זאת היתה ממשלת האחדות הלאומית שלו.
 

“מידת הרחמים”

במערכת הבחירות של 2000, בוש הבטיח להיות “שמרן עם מידת הרחמים”. זה איפיון אמריקני לעילא ולעילא, ויש לו משקל בעולם המושגים והדימויים של אמריקה, גם אם צופים מֵעֵבֶר לים ימשכו בכתפיהם. הימין האמריקני, בייחוד מאז 1932, הצטייר כמתנגד לכל התקדמות חברתית, לכל מגמה של שיווי זכויות המקופחים, לכל מאמץ ממשלתי לאושש את הנופלים ולרַפֵּא את החולים. להיות “שמרן עם מידת הרחמים” פירושו להיות שמרן מינוס הדימויים השליליים.
 
בעוד שבמערכת הבחירות ההיא, בעידן הקדמון שלפני אחד-עשר בספטמבר, המלים “שמרן עם מידת הרחמים” נשמעו לפחות שלוש פעמים ביום, אינני חושב שהן נשמעו כלל מאז השבעת בוש בינואר 2001. הן נשמעות עכשיו כל כך נלעגות עד שקשה להאמין שהן יחזרו. אבל ועידת השבוע בניו יורק נועדה לשכנע את האמריקנים שלרפובליקנים יש לב, והם עומדים במרכז, לא הרחק בימין; שהם מפלגה מתונה וסובלנית. שהם מפלגתם של הסנאטור ג’ון מקקיין, של רודי ג’וליאני, של ארנולד שוורצנגר.
 
המסר הזה נועד לאוזניו של פֶּלַח קטנטן להפליא של ציבור הבוחרים. הסוקר רב המוניטין ג’ון זוגבי מעמיד את מספרם על 2.6 מיליון. בבחירות הקודמות, 2.6 מיליון היו שקולים כנגד 2.4% של הקולות. מותר לשער שבבחירות האלה מספר המצביעים יהיה גדול יותר, וממילא חלקם היחסי של המהססים יהיה קטן עוד יותר. אבל חכמת אנשים מלומדה היא, שהבחירות יוכרעו על חודם של קולות, בייחוד בקבוצת “המדינות המתנדנדות” (בין 16 ל-20, תלוי בסופרים). המהססים יכריעו את הכף. המהססים בדרך כלל אינם אוהבים פוליטיקה רדיקלית, שמאלית או ימנית.
 
לפיכך, שתי המפלגות הגדולות מתאפרות ומתגנדרות לכבוד המהססים. יועצי הבחירות והאסטרטגים מְשַׂחֲקים משחק מסוכן: אם הם יגזימו בפזילה לעבר קומץ המהססים, הם עלולים לדחות חלק של הלא-מהססים. איך לעבור לאמצע מבלי לחדול להיות רדיקלי, זה האתגר הגדול. סגן הנשיא דיק צ’ייני הראה אפשרות אחת בשבוע שעבר. בדיאלוג ספונטאני בהחלט עם בוחר, צ’ייני נשאל לדעתו על נישואי הומוסקסואלים. צ’ייני עומד הרחק בימין כמעט בכל עניין העולה על הדעת. לא בעניין הזה. הוא אינו תומך בשינוי החוקה כדי לאסור נישואים חד-מיניים, והוא חושב שבעניין הזה כל אחת מ-50 המדינות צריכה להחליט בעצמה.
 
זה ידוע. אבל הוא לא היה מוכרח להתחיל את התשובה בהערה אישית מאוד, “אחת מבנותינו היא הומוסקסואלית”, כאשר אשתו הפוליטית מאוד לין יושבת לצידו ומהנהנת. לין נזפה פעם במראיינת טלויזיה מפורסמת, שהעזה להזכיר את העניין. הפעם שני בני הזוג היו להוטים לאשר. המתונים הרפובליקניים קרנו מנחת. זה בכלל לא משנה. ג’ורג’ בוש תומך בתיקון החוקה, וזה מה שחשוב. אבל סגן הנשיא הצליח לעטות ארשת מתונה בפעם הראשונה בתולדות סגנותו. הוא הרי האיש המוחזק אחראי יותר מכל יועצי הנשיא למלחמת עיראק.
 
אבל מה יקרה אם המסר המתון, המאחד-לא-מפלג, של הוועידה יעלה על גדותיו? מה יקרה אם הוא יצנן את התלהבותם של מיליוני נוצרים אדוקים, והם יישארו בבית במדינות מפתח כמו פלורידה, אוהיו, מיזורי וניו המפשר? או-אז לא יהיה בוש בבית הלבן. ולפיכך, בשעה שהמפלגה הרפובליקנית מותחת את עור פניה בניו יורק, היא מחזירה את הקמטים במקומות אחרים (אפשר להפוך את המטאפורה: קמטים בניו יורק, מתיחה במקומות אחרים).
 
העתון ‘לוס אנג’לס טיימס’ סיפר בחודש שעבר (22 באוגוסט, ברשימה מעניינת להפליא), שאנשי בוש מציפים אזורים רפובליקניים מובהקים בתשדירי טלויזיה. למשל, באיזור שמרני מאוד של פלורידה, שבו הדמוקרטים קיבלו לפני ארבע שנים רק 30%, בוש שידר 15,000 תשדירים. באזורים ימניים אחרים, שבהם ג’ון קרי לא קנה אפילו שניית טלויזיה אחת, אנשי בוש קנו נתחי שידור עבים.
 
מה ההיגיון? מדוע צריך להקצות משאבים וכוח אדם כדי לשכנע את המשוכנעים? מפני שאין זה מספיק שהם משוכנעים. הם צריכים להיות נלהבים. אש צריכה לבעור בעצמותיהם. בלי להבה ובלי אש הם עלולים להישאר בבית. זוכרים מה עשו המצביעים הערביים לשמעון פרס ב-1996?
 הבחירות בארה”ב הן באמת לא מה שהיו. הוועידות מעולם לא היו מבוימות כל כך. הוויכוחים הפנימיים מעולם לא היו סמויים יותר. טקטיקנים מעולם לא היו חשובים כל כך. התהליך כולו הוא עכשיו אוסף של העמדות פנים ושל קריצות. החוכמה היא לא להיתפס כשאתה קורץ.

 

                              התפרסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 1 בספטמבר 2004
 
מראיין טלויזיה שאל את הסנאטור הרפובליקני ג’ון מקקיין, אולי הפוליטיקאי הפופולרי ביותר באמריקה, מדוע ג’ון קרי צונח בסקרים. האם הוא חושב שזו תוצאת ההתקפות על שירותו של קרי בווייטנאם? מקקיין, שהיה שבוי מלחמה בווייטנאם, ועוּנָה כמעט עד מוות, השיב חד וחלק: “אינני יכול לחשוב על סיבה אחרת”.
 
מקקיין ניסה לפני ארבע שנים לקבל את מועמדות מפלגתו לנשיאות. התכתשות מכוערת התפתחה אז בינו ובין ג’ורג’ בוש. תומכי בוש העלילו עליו, שהוא “בגד בחיילים המשוחררים”, והפיצו שמועות על מעשיו בווייטנאם. הוא הופיע אז בעימות טלויזיה עם בוש, ואמר, “ג’ורג’, מוטב שתתבייש לך”. אבל מקקיין הוא פוליטיקאי טוב, היודע ש”אמריקנים אינם אוהבים מפסידים קטנוניים”. יָתֵר על כן, מרננים עליו שהוא גמר אומר לנסות את כוחו עוד פעם אחת, ב-2008 (אף כי יהיה אז בן 72). הוא משתתף איפוא במלוא המרץ במסע הבחירות של בוש, וּמַבּיע לו חיבה והערצה.
 
אבל מקקיין הוא גם ידיד אישי של ג’ון קרי. הוא גינה את ההתקפות עליו. הוא אישר, בפַשטוּת ישירה, מה שהתחוור כבר לרוב האמריקנים: שווייטנאם הפכה לאבן ריחיים על צווארו של קרי. איזו תוצאה אירונית של מאמץ יזום להפוך את וייטנאם לכַן-השילוּח של קרי אל הבית הלבן.
 

 

אתמול, ב’מדיסון סקוור גרדן’ של ניו יורק, מספר צירים לוועידת הרפובליקנים הופיעו עם פלסטרים על לחייהם. לפלסטרים היו מודבקים לבבות סגוּלים. “לב סָגוֹל” הוא שם העיטור שחייל אמריקני מקבל על פציעה במהלך קרב. ג’ון קרי קיבל שלושה לבבות סגולים, שאיפשרו לו לסיים את שירותו בווייטנאם מקץ ארבעה חודשים בלבד. מבקריו טוענים, שהוא שיקר לפחות בעניין אחד הלבבות. בוב דול, סנאטור לשעבר, שהיה המועמד הכושל של הרפובליקנים לנשיאות ב-1996, בעצמו נְכֵה מלחמת העולם השניה, אמר לאחרונה על קרי, שמפצעיו אפילו לא זב דם. חובשי הפלסטרים לגלגו, “חתכנו את עצמנו בגילוח הבוקר, גם לנו מגיע ‘לב סָגוֹל'”.
 
נכבדי המפלגה הרפובליקנית נענעו את ראשיהם בהסתייגות לנוכח המראות האלה. אבל הם לא ביקשו מאיש להסיר את הלב הסגול. הם יודעים שאין עניין חמור יותר בשביל המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ואין עניין מבטיח יותר בשביל מועמדם, מֵהֲפיכַת ג’ון קרי ליעד של בדיחות. במוצאי היום הראשון של ועידתם, הרפובליקנים הריעו בעונג לרודי ג’וליאני, כאשר יצק קיתונות של לעג על הפכפכותו של קרי ועל חוסר החלטיותו. 

ליישר את הצווארון, למחות את הרוק

כמעט כל סקרי דעת הקהל של הימים האחרונים מאשרים ירידה אצל קרי. הירידה אינה מתבטאת רק באחוזי תמיכה במגמות הצבעה, אלא בכירסום דרמטי בהערכת כישוּרֵי מנהיגוּתוֹ. אתר רשת אחד, המעריך את מצבם של המועמדים בחבר האלקטורים, מראה עכשיו שלבוש יש רוב קטן, 280 אלקטורים (270 נחוצים לנצחון). הפעם האחרונה שבוש נהנה מרוב היתה ב-23 ביוני. השינוי הזה מיוּסָד על שורת סקרים מקומיים מן הימים האחרונים. אם יש בהם ממש, כי אז שורה של מדינות מפתח נִשמָטוֹת מידי קרי, בכללן פלורידה, פנסילווניה ומישיגן. בלי הראשונה הוא יתקשה לנצח, בלי השניה הוא יפסיד, בלי השלישית הוא יובס.
 
היום (יום ד’), ניתנה לג’ון קרי הזדמנות ליישר קצת את צווארונו, ולמחות את הרוק מפניו. הוא נאם לפני הוועידה הארצית של “הליגיון האמריקני” במדינת טנסי. זה אחד הארגונים הבולטים של חיילים משוחררים, מה שקוראים באנגלית “וָתיקי המלחמות”. על פי חישוב אחד, 23 מיליון אמריקנים שייכים לקטגוריה הזו.
 
החיילים המשוחררים נוטים לפחות זה שלושים שנה למפלגה הרפובליקנית. מועמדותו של קרי היתה צריכה להפוך את ההרגל על ראשו. סוף סוף, הוא שייך לחבורה הזו שדוברי אנגלית קוראים לה “חֶבֶר אַחים”. הוא קיווה ברצינות גמורה לקבל את רוב קולותיהם בבחירות. הוא חשב עליהם, כאשר התייצב לפני ועידת מפלגתו, הצדיע, והכריז, “אני מתייצב לפקודתכם”. אפילו גנרל דוואייט אייזנהאור, גיבור מלחמת העולם השניה, לא עשה כן כאשר הרפובליקנים מינו אותם למועמדם לנשיאות ב-1952.
 
עכשיו נראה שעריקת החיילים המשוחררים ממחנה קרי היא סיבה מרכזית לדימום של מועמדותו. קשה להתקנא בו, כאשר נכנס אל ועידת הליגיון האמריקני, והתקבל בהרבה מושבים ריקים ובמחיאות כפיים מנומסות. האמריקנים הם אנשים מנומסים מאוד. הם אינם מפסיקים נואם בשריקות בוז, או בקריאות ביניים. אבל עצם העובדה שהופעה לפני חיילים משוחררים היא עכשיו אקט של העזה ושל התרסה מצידו היא עֵדוּת למידה שֶבָּה מסע הבחירות של הסנאטור ממסצ’וסטס ירד מן הפסים. 

הדמוקרטים בפאניקה?

אתמול התרוצצו שמועות על “לחץ כבד” על קרי מצד פעילים דמוקרטיים למהר ולערוף ראשים במטה הבחירות שלו. זה יהיה לא נעים, ויעורר רושם מזיק של פאניקה – אבל עדיין לא מאוחר מדיי לשנות כיוון.
 
קצת קשה להתייחס ברצינות אל השמועות האלה. הן תוצאה מופרזת של כמה נאומים טובים בוועידת הרפובליקנים ושל כמה סקרים לא מעודדים מן החזית. אבל ג’ון קרי יצטרך להתעשת במהירות, אם הוא מקווה לנצח. הוא יצטרך למצוא דרך להיפטר מאבן הריחיים של וייטנאם, הוא יצטרך להשיב על השאלות הרציניות הנשאלות בעניין עקיבוּתוֹ וכושר ההחלטה שלו – והוא יצטרך להעביר את המשחק אל המגרש של היריב. הוא יצטרך לנצל את הפוטנציאל הניכר של ספקות על בוש ואי-שביעות רצון ממדיניותו.
 

רודי ג’וליאני, גיבור הלילה הראשון של ועידת הרפובליקנים, יצק קיתונות של לעג ושל סרקזם על ראשו של ג’ון קרי. הוא נראה כאן מניף את אצבעותיו בסימן W, המותג של ג’ורג’ דאבליו בוש. על ג’וליאני עצמו אומרים שהוא ינסה את כוחו במירוץ לנשיאות ב-2008, או לפחות יקבל כהונה בכירה בממשל בוש השני, אם יהיה

(הצילום, שאול מן העמוד הראשון של העתון Anniston Star, היוצא באלבמה)

אשר לבוש, כל הסימנים מעידים שהוא ייצא מן הוועידה הזו מחוזק. לא ברור אם התחזקותו תתבטא ביתרון ניכר בסקרים. מנהל מסע הבחירות שלו מתנבא שהמירוץ יישאר צמוד מאוד עד הסוף. אבל ברור למדי שהרפובליקנים מקווים ל”הקפצה”, כפי שקוראים כאן להשפעת הוועידות על דעת הקהל.
 
חוכמת אנשים מלומדה היא, שזה המוביל בסקרים בבוא פגרת יום העבודה האמריקני (סוף השבוע הראשון של ספטמבר) מנצח בנובמבר. זה קרה כמעט תמיד. אבל זה לא קרה בשנת 2000. המועמד הדמוקרטי אל גור יָצָא מחוּזָק להפליא מוועידת מפלגתו באוגוסט, התגבר על פיגור של חודשים רבים, ורשם יתרון סולידי בסקרים בבוא יום העבודה. הסוף ידוע.
 
כמובן, לגור לא היה היתרון הנובע מכהונת הנשיא. הוא לא יכול היה להכתיב את סדר היום. ג’ורג’ בוש מנצל את היתרון, ויוכל להכתיב. הנשיא לגלג אתמול על קרי, “נשארו יותר מששים יום עד הבחירות, והוא עוד יכול לשנות את דעתו הרבה פעמים”. כיוצא בזה, בששים היום האלה עדיין יכולים לקרות שורה של דברים, מעיראק ועד נתוני האבטלה באוהיו ובמישיגן, שיהפכו את הקערה על פיהָ.

צרור של סקרי דעת קהל ארציים ומקומיים (זאת אומרת, במדינות אינדיבידואליות) מאשרים שהרוח נושבת עכשיו בגבו של הנשיא בוש. זה ניכר לא רק בתשובה על השאלה בעד-מי-תצביע (ההפרשים עדיין קטנים מאוד), אלא עוד יותר בשיפור הדרמטי בדעתם של האמריקנים על בוש ובכירסום הדרמטי במעמדו של הסנאטור קרי. זה גם ניכר בכמה מדינות מפתח, שבהן היה לקרי יתרון, אפילו יתרון ממשי, אבל היתרון הזה התמוסס כמעט לחלוטין.

הנה כמה מן הסקרים:

• סקר של אי-בי-סי ושל ה’וושינגטון פוסט’ מעמיד את בוש ואת קרי בתיקו, 48% לכל אחד. אבל, על פי עורכיו, הוא מאשר את הרושם שנתנו כמה סקרים בשבוע שעבר, שבוש התאושש במידה ניכרת בהערכה הציבורית על מנהיגותו בענייני בטחון. בסוף הוועידה הדמוקרטית, בחודש יולי, היה לקרי יתרון של שמונה אחוזים בשאלה מי מן השניים מתאים יותר להיות המפקד העליון. עכשיו, עוד לפני שהוועידה הרפובליקנית נפתחה, לבוש יש יתרון של עשרה אחוזים. מי יודע מה יהיה יתרונו בסוף הוועידה, מקץ חשיפה טלויזיונית אינטנסיבית.

אבל לקרי יש מקום להתגדר בו: פחות מחצי הנשאלים סומכים את ידיהם על תיפקודו של בוש במלחמת עיראק ועל מנהיגותו הכלכלית. 54% מוסיפים להאמין, כי אמריקה מתנהלת “בדרך הלא נכונה”. גם סקר של רשת הרדיו הציבורית (NPR) מראה אי-אמון בכיוונה של אמריקה (55% לעומת 38%).

• הסקר של גאלופ בשביל סי-אן-אן ו USA Today נערך ביום א’ בשלוש מדינות “מתנדנדות”, שהצביעו ב-2000 בשביל הדמוקרטים, ובלעדיהן יהיה קשה מאוד לקרי לנצח. הסקר מציג שתי קטגוריות של מצביעים: אלה הרשומים להצביע ואלה העומדים להצביע. והנה, בין הרשומים להצביע יש לקרי יתרון קטן אך סולידי; ובין העומדים להצביע יש לבוש יתרון קטנטן.

בפנסילווניה, הגדולה מן השלוש, 49% מן המצביעים הרשומים תומכים בקרי ו-44% — בבוש; אבל בין העומדים להצביע יש לבוש יתרון זעיר, 48% לעומת 47%. סטיית התקן כאן היא חמשה אחוזים, ואחוז אחד הוא לפיכך תיקו סטטיסטי. אבל ההפרש בין הרשומים לעומדים להצביע אינו מבַשֵׂר טובות, מפני שהוא משקף בעיה מסורתית של הדמוקרטים בהבאת מצביעיהם לקלפי. התופעה חוזרת בוויסקונסין, במערב התיכון: 49-46 לטובת קרי בין הרשומים, 50-47 לבוש בין העומדים להצביע. במדינה שלישית, איובה, הקטנה מן השלוש, ההפרש נשמר לטובת קרי: 50-44 בין הרשומים, 51-46 בין העומדים להצביע.

• סקר משותף לשני עתונים בדרום פלורידה, ‘מיאמי הרלד’ ו’סט’ פיטסברג טיימס’, מראה שיפור במעמדו של בוש במדינה הקריטית הזו, שבלעדיה הוא יתקשה לנצח. הוא עלה שם לעמדת יתרון של 48% לעומת 46%. הסקר האחרון של שני העתונים האלה נערך בחודש מארס. אז הוא הראה יתרון של ששה אחוזים לקרי.

הסקר הזה מראה גם נסיגה ניכרת בהערכת כישוריו של קרי. עורכת הסקר מסבירה: “במארס, קרי היה כמו blind date… מאז הוא צילצל בדלת כדי לאסוף כמה מהם, וכמה מהם לא אהבו מה שראו”. אף כי חצי הנשאלים אינם מרוצים מטיפולו של הנשיא בעיראק, 53% אומרים שהמלחמה תרמה לבטחונה של אמריקה בטווח הארוך. אכן, סתירה משונה, המשאירה לקרי מקום להתגדר בו.

מוטב גם לזכור שהמצב הכלכלי בפלורידה טוב בהרבה מזה של מדינות מתנדנדות אחרות, בייחוד במערב התיכון.פלורידה היא מן הנהנות העיקריות מן ההתאוששות השנה האחרונה. יש בה אחד האחוזים הגבוהים ביותר של אנשי צבא בארה”ב.

• קרי יכול למצוא ניחומים בסקר של רשת הרדיו הציבורית (NPR), המראה יתרון לקרי בזירה הארצית, 50% לעומת 45%, עם יתרון גדול עוד יותר במדינות ה”מתנדנדות”, 52% לעומת 43%. הסקר הזה גם מראה, ש-44% חושבים את הכלכלה לנושא החשוב ביותר, 31% — את הבטחון והמלחמה בטירור, 27% — את המצב בעיראק, 20% — את הצורך בביטוח בריאות שווה לכל נפש. את התוצאות, בליווי גראפים, אפשר לקרוא באתר הרשת, נחוצה תוכנת אקרובט.

ההסתייגות היחידה שהסקר הזה מעורר אצלי היא התאריך. הוא נערך ב-24 באוגוסט. מאז — על פי סקרים אחרים — תנופת בוש גברה. הדעת נותנת שהתנופה הזו תגבר בימים הבאים. אני חושב שלא יהיה מקום להתפלא אם יתרונו של בוש בסקרים הארציים יהיה גדול מסטיית התקן. אבל אני מוסיף להעריך שהוא לא ינצח בבחירות.

ההערכה הזו אינה קשורה בהעדפותיי הפרטיות. אני חושב שהאמריקנים הם בעיקרם אנשים פרגמטיים, ריאליים ומבורכים בשכל ישר. בסופו של דבר הם יכירו, שג’ורג’ בוש הוליך אותם שולל ועשה שימוש חסר לרעה בכוחו במידה חסרת תקדים. הם עשו כן ב-1976, כאשר העלו את ג’ימי קרטר לשלטון בתגובה מאוחרת לפרשת ווטרגייט. לדעתי, 2004 תוכרע באותו אופן. או לא.

הרפובליקנים מנסים להתחלק עם אמריקה בגילוי חדש על ג’ון קרי: “הוא נראה כמו צרפתי”. היתכן? יתכן בהחלט. נשיא חסר מעצורים גמר אומר לנצח, אם לא כג’נטלמן אז כמו אבא, לפני 16 שנה

 

                                                                                                 התפרסם ב‘גלובס’, 27-26 באוגוסט 2004

 

מה יכול כבר להיות גרוע יותר מ”ליברל ממסצ’וסטס”? במשך שלושים שנה זה היה הגידוף הפוליטי הנורא ביותר של הפוליטיקה האמריקנית.

 

ב-1988 שיחק לג’ורג’ בוש האב מזלו, והדמוקרטים מינו למועמדם לנשיאות את מושל מסצ’וסטס, מייקל דוקאקיס. אמרגני הבחירות של אבא כתשו את דוקאקיס עד דק. הוא הפסיד ב-43 מ-50 המדינות.

 

מסע הבחירות ההוא לימד אותנו מה רפובליקנים מוכנים לעשות כדי להישאר בשלטון. מנהל מַטֵה הבחירות של בוש האב מת שלוש שנים אחר כך מסרטן. על ערש הדוויי שלו הוא הרים טלפון לדוקאקיס לבקש סליחה ומחילה.

 

בלשון המקצוענים, דוקאקיס היה המועמד הראשון לנשיאות שהניח ליריביו “להגדיר” אותו. זה בדיוק מה שהרפובליקנים ניסו לעשות עם הליברל החדש ממסצ’וסטס, ג’ון קרי. תקוותם היתה להגדיר אותו עוד לפני שיתחיל הקיץ, מפני שחוכמת אנשים מלומדה היא שהגדרות כאלה נחקקות עמוק. אחרי ששככו רעמי תותחיהם, ואחרי שהם בזבזו עשרות מיליונים, התברר לרפובליקנים שהם לא הצליחו “להגדיר” את ג’ון קרי, או לפחות לא הצליחו במידה מספקת.

 

ואז הם גילו שיש משהו עוד יותר גרוע מ”ליברל ממסצ’וסטס”. הם, או לפחות חלקם, גילו שלג’ון קרי יש פרק צרפתי בביוגרפיה המשפחתית שלו. הם גילו, שג’ון קרי התחנך בפנימיה בשווייץ, ושהוא – שומו שמיים – מדבר צרפתית שוטפת. המנהיג רב הכוח של הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים, טום דיליי (DeLay) מטקסאס, פתח יום אחד אסיפה פוליטית במלים, “בוקר טוב, או כמו שג’ון קרי היה אומר, ‘בונז’ור'”. ככה סתם.

 

הרפובליקנים גילו שלג’ון קרי יש בן דוד צרפתי, ושהבן דוד אפילו היה מועמד הירוקים לנשיאות צרפת לפני 23 שנה, ושהוא אפילו היה השר לאיכות הסביבה בממשלת השמאל הראשונה תחת הנשיא מיטראן, ב-1981.

 

ואז הרפובליקנים גילו את התגלית המרעישה ביותר של העונה הפוליטית הנוכחית. בתחילת השנה “פקיד בכיר בבית הלבן” הדליף ל’ניו יורק טיימס’, באנונימיות כמובן, ש”ג’ון קרי נראה כמו צרפתי”. בעל טור אחד שחזר על הגילוי, העיר, כי “עד אז חשבנו שג’ון קרי פשוט נראה כמו סוס”.

 

“מדוע שלא נחליף ‘צרפתי’ ב’יהודי'”?

 החודש עלו קרי והשאלה הצרפתית סמוך מאוד אל ראש החדשות. זה קרה במדינת אורגון, בצפון מערב ארה”ב, מייד לאחר ביקורים נפרדים של הנשיא בוש ושל הסנאטור קרי. בוש דיבר לפני קהל קטן וממוין היטב באולם סגור (רק רפובליקנים מוצהרים הורשו להיכנס). קרי דיבר לפני עצרת המונים ברחובות העיר פורטלנד.

 

הסנאטור הרפובליקני של אורגון, גורדון סמית’, ניסה להמעיט מהצלחת קרי במדינה הזו, הנחשבת לאחת “המתנדנדות”, שבהן יוכרע גורל הבחירות. הוא הכריז: “אין זו אשמתו של ג’ון קרי שהוא נראה צרפתי. אבל אשמתו היא שהוא רוצה לנקוט מדיניות, אשר תהפוך את כולנו לבני דמותם של הצרפתים”.

 

הסנאטור סמית’, מולטי-מיליונר שעשה הון בתעשיית המזון הקפוא, אינו בדיוק פרובינציאל ושונא זרים. הוא ידוע דווקא כאירופיסט, ואפילו מוֹנֶה את עצמו בין חברי “האסיפה הצרפתית” של הקונגרס, משהו מעין ועד ידידות אמריקני-צרפתי. הוא טוען להגנתו, שהוא באמת התכוון רק להסתייג מן הפוליטיקה הצרפתית.

 

אבל הערתו הצטיינה בכל הגינונים של גזענות לא-סמויה. מה זה “נראה צרפתי”? שאל קורא אחד, במכתב למערכת העתון הגדול ביותר באורגון, ה”אורגוניאן”. “מדוע בעצם שלא נחליף ‘צרפתי’ ב’יהודי’? האם סמית’ היה תוקף את קרי שהוא נראה יהודי, אבל אין זו אשמתו”?

 

ואמנם, בעוד שלקרי אין כלל דם צרפתי (אמו נולדה בצרפת, אבל שני הוריה והורי הוריה היו אמריקנים), יש לו דווקא דם יהודי. סבו היה יהודי מפראג, ששינה את שמו מקאהן לקרי והמיר את דתו לקתוליות, לפני שהיגר לאמריקה בתחילת המאה העשרים. מעניינת ורבת אירוניה היא העובדה שבאמריקה קל הרבה יותר להיות אנטי-צרפתי מאשר אנטישמי. אילו סמית’ היה אומר כי “אין זו אשמתו של קרי שהוא נראה יהודי”, יתכן מאוד שהוא כבר לא היה חבר בסנאט של ארה”ב.

 

איבה לצרפת ולצרפתים לעולם אינה רחוקה מפני השטח באמריקה, ויש לה ביטויים מפתיעים במידת הוולגאריות שלהם, אפילו בין אנשים משכילים ומנומסים. הצרפתים בעצם יבינו את הפרנקופוביה האמריקנית אולי יותר טוב מאחרים, מפני שחוסר הרציונליות שלה וארסיותה מתחרות בחוסר הרציונליות של האמריקנופוביה בצרפת.

 

המטוטלת מתחילה לחזור אל מקומה הטבעי, כאשר הצרפתים נזכרים שהאמריקנים בעצם שחררו אותם מידי הנאצים, והאמריקנים נזכרים שחיל משלוח צרפתי בעצם הציל אותם מתבוסה לאנגלים במלחמת העצמאות שלהם, לפני 221 שנה. וחוץ מזה צרפת היא שהציבה את פסל החרות בכניסה לנמל ניו יורק, לפני 120 שנה, במחווה של חיבה ושל הערצה. הצרפתים אוהבים את וודי אלן ואת ג’רי לואיס, והאמריקנים אוהבים את ג’וליה צ’איילד, טוב לא-צרפתיה-בדיוק, אבל האשה שהכניסה לתרבות הבישול שלהם את האוכל הצרפתי (ומתה החודש בשיבה טובה).

 

אבל האנטיפתיה מעולם לא התעוררה באמריקה באופן כל כך יזום, בסדרת התבטאויות הרומזת ליד מכוונת: הוא נראה צרפתי, הוא אומר “בונז’ור”, הוא סוציאליסט כמו הצרפתים (לא חשוב שהשלטון בצרפת נמצא בידי הימין), הוא מבלה חופשות בצרפת, הוא אוכל רק במסעדות צרפתיות משובחות, הוא מתלבש כצרפתי, הוא מסתרק כצרפתי, הוא מדבר כצרפתי.

 

“המלחמה הרגישה”

 בתחילת החודש, קרי נשא נאום על מדיניות החוץ שלו. כשהוא יהיה נשיא, הוא אמר, הוא יאסור מלחמה על הטירוריסטים “ביתר הצלחה, ביתר חוכמה, ביתר חשיבה אסטרטגית, ביתר יוזמה, ביתר רגישות”…

 

מה? מה הוא אמר? מה היתה המלה האחרונה? רגישוּת? הוא אמר שהוא יאסור מלחמה רגישה? מה הוא חושב שהוא? מועמד לנשיאות בצרפת? כך אין מדברים באמריקה, כך בוודאי אין מדברים באמריקה של ג’ורג’ בוש. באמריקה של בוש אומרים “חי או מת”, באמריקה של בוש נותנים לשאר העולם את הברירה להיות בעל ברית ללא תנאי, או להיות אויב.

 

משונה שקרי השתמש במלה הזו, “רגישות”, דווקא מפני שהוא ניסה בשבועות האחרונים לשכנע את אמריקה שהוא בוטה ולוחמני ממש כמו הנשיא הנוכחי. לתכלית הזו הוא העמיד במרכז מערכת הבחירות את ארבעת חודשי שירותו בווייטנאם לפני 35 שנה, והתעלם כמעט לחלוטין מ-20 שנות כהונתו בסנאט.

 

מיותר להגיד שהרפובליקנים הסתערו על “המלחמה הרגישה” של קרי כמוצאי שלל רב. עכשיו אנחנו עומדים בעיצומה של התקפה מרה על הרקורד הצבאי של קרי בווייטנאם, ומן הסקרים האחרונים נראה  שההתקפה הזו מכרסמת בתמיכתם החשובה מאוד של החיילים המשוחררים (יותר מעשרים מיליון, שרבים מהם מאורגנים היטב).

 

מה תעולל ההתקפה על “צרפתיותו” של קרי? קשה לדעת. היא תחזק אל נכון את הדעה השלילית עליו בין מי שכבר נמנו וגמרו להצביע נגדו. אבל האם ההתקפה הזו תשנה את דעתם של העצמאים ושל אחרוני המהססים במדינות-המפתח “המתנדנדות”?

 

אני מעריץ את הדמוקרטיה האמריקנית, אבל מערכת הבחירות הנוכחית היא הירודה והאנטי-אינטלקטואלית ביותר שראיתי מאז שהתחלתי לעקוב מקרוב אחרי מערכות בחירות באמריקה, לפני עשרים שנה. באמריקה יש תמיד פוטנציאל אנטי-אינטלקטואלי ניכר (איפה אין?), והפוליטיקאים שלה  פונים לעתים קרובות אל מכנה משותף נמוך, ומתעניינים פחות בתאי המוח של בוחריהם ויותר במיצי הקיבה שלהם. אבל עדיין לא ראיתי פניה כזאת אל היצרים הבסיסיים ביותר של שנאת זרים. לא ראיתי נסיון כזה לנצל את הסלידה האיסנטינקטיבית מפני כובד ראש ומפני ניואנסים (גם ניואנס הוא עכשיו תכונה “צרפתית”).

 

מערכת הבחירות הזו לא תעצור בשום מקום. ומה הפלא, את אמריקה מנהל הנשיא חסר המעצורים ביותר שנראה בבית הלבן זה מאה שנה. אולי הנשיא חסר המעצורים ביותר שהיה בה מאז ומעולם. הוא גמר אומר לנצח, אם לא כג’נטלמן אז כמו אבא, לפני 16 שנה.

 

• מיתקפת הלגלוג הרפובליקנית על קרי (‘לוס אנג’לס טיימס’. יש להירשם תחילה)
• ביקורת מלגלגת על סמית’ בגדול עתוני אורגון

                                                             התפרסם ב‘גלובס’, 25-24 באוגוסט 2004

 

 

 

תחזית הבחירות בארה”ב היא עכשיו כמעט מעשה להטים. הסקרים כוללים כל כך הרבה נעלמים, עד שאין זו הפרזה לראות בהם לא הרבה יותר מאשר ניחושים מלומדים. הם טוענים זה זמן מה, שהבחירות כל כך צמודות עד שאי אפשר להניח שום דבר לגבי תוצאותיהן. 47-47, הודיע בשבוע שעבר מכון הסקרים של לוּ האריס. אחרים מניחים הפרש זעום לטובת ג’ון קרי.

 

הסקרים האלה אינם אומרים לנו בדרך כלל איך התפלגות הקולות מתורגמת למושבים בחבר האלקטורים. סוף סוף, בארה”ב אין בעצם סיבוב בחירות ארצי אחד, אלא 50 סיבובים. כל מדינה מחליטה בנפרד, ומחוץ לשתיים (מֵיין ונבראסקה), כולן שולחות משלחת מאוחדת. לא חשוב מה הפרש הנצחון, המנצח זוכה בכל הקולות. (ראו-נא הסבר תמציתי על חבר האלקטורים באתר של ועדת הבחירות המרכזית.)

 

השבוע הראה סקר של תחנת טלויזיה ביוּסטוֹן, שג’ורג’ בוש היה מנצח עכשיו בטקסאס בהפרש של 21%. זו מחמאה נאה למושל לשעבר, אבל בוש היה ברצון מפריש את ההפרש העצום הזה למדינות שבהן הוא נאבק בציפורניו. למשל, קולורדו, מדינה רפובליקנית מובהקת (הצביעה בעד הדמוקרטים רק פעם אחת ב-36 השנה האחרונות). שם השׂתרר השבוע תיקו, על פי סקר אחרון.

 

אם בוש יאבד את קולורדו בהפרש של חצי אחוז ופחות, לא יועיל לו הרוב העצום בטקסאס. כיוצא בזה, רוב עצום בניו יורק ורוב מסיבי בקליפורניה לא יועילו לג’ון קרי, אם הוא יאבד את פנסילווניה בַּזָעיר שבהפרשים. השיטה האמריקנית אינה מתעניינת בגודל הרוב, כל זמן שהוא רוב. היא דנה לאבדון קולות “מיותרים”: ראו-נא מה קרה ליתרון חצי מיליון הקולות של אל גור בבחירות של 2000. הפסד בהפרש של קצת יותר מ-500 קולות בפלורידה גזל ממנו את הנשׂיאוּת.

 

ממילא, כאשר אנחנו שומעים על שוויון, או על כמעט-שוויון בהתפלגות הקולות הארציים, מוטב שנזכיר לעצמנו שהם משקפים לא יותר מאשר תחרות יופי, כל זמן שאין הם מראים לנו התפלגות על פי מדינות. כאשר ההפרש הארצי גדול, אפשר בהחלט להניח שהוא משקף יתרון גם בחבר האלקטורים. כאשר ההפרש קטן, או שאין הפרש, המסקנה העיקרית שאנחנו חופשים להסיק מן הסקרים היא שלעורכיהם אין כל מושג מי יהיה הנשיא הבא של ארה”ב.

 

אפשר למצוא על הרשת לפחות שני סקרים בולטים, העוקבים אחרי ‘המדינות המתנדנדות’, או ‘מדינות שדה-הקרב’. הסקר השנוי במחלוקת של ג’ון זוגבי ב’וול סטריט ג’רנל’. הוא נעשה כולו באמצעות האינטרנט. הסקר של ‘לוס אנג’לס טיימס’

כאשר הסקרים אינם מלמדים הרבה, העיניים מוסבות אל סטטיסטיקה ממין אחר: נתוני התעסוקה, בייחוד באלה המכוּנוֹת “המדינות המתנדנדות” (16 שבהן ההפרש לפני ארבע שנים היה קטן מ-10%). בסוף השבוע שעבר נפלטו נתוני התעסוקה של חודש יולי, והם היו רחוקים מאוד מתקוותיו של ג’ורג’ בוש. על פי חשבונו, או חשבון יועציו, המשק היה אמור להניב מדי חודש עוד רבע מיליון מקומות עבודה. עד הבחירות – אמרו לו יועציו – הוא ימחק את גרעון מקומות העבודה שלו: בשלוש שנות כהונתו הראשונות אבדו לאמריקה שלושה מיליון מקומות עבודה.

 

“יש כאן קהילות שסובלות”

 ובכן, החדשות הרעות הן שהחדשות הטובות היו קצת מוגזמות. בשבע מ-16 המדינות הנ”ל אבדו בחודש יולי מקומות עבודה. באחת מהן, מיזורי, אבד המספר הגדול ביותר, 51,800. מישיגן איבדה 25,000, פנסילווניה איבדה 2,800. מאז נכנס בוש לבית הלבן, בינואר 2001, המדינות האלה שתתו דם: מישיגן איבדה מקומות עבודה יותר מכל מדינה אחרת בארה”ב, 245,000; פנסילווניה איבדה 80,000; אוהיו, שבה נוספו ביולי כמה אלפי מקומות עבודה, איבדה כמעט 230,000.

 

הצמיחה הכלכלית אטית במידה ניכרת ממה שהניחו תחילה: רק 2.8% ברבעון השני של השנה. לא מה שיועצי ג’ורג’ בוש הבטיחו לו

אלה הן המדינות הקלאסיות של התעשיה הכבדה: ממפעלי הפלדה של פנסילווניה עד מפעלי הרכב של מישיגן. ממילא פגיעתה של ה”גלובליזציה” קשה בהן במיוחד. בשנות ה-80 הן איבדו מקומות עבודה ליפאן ולדרום קוריאה, בשנות ה-90 הן איבדו מקומות עבודה למקסיקו, בשנים האחרונות הן מאבדות לסין ולהודו. הן מתקשות להשתכנע, כאשר ג’ורג’ בוש מתפאר, “הגרוע ביותר כבר מאחורינו”. הוא עצמו נאלץ להודות בביקור במישיגן, לפני שבועיים, ש”יש כאן קהילות שסובלות”.

 

מישיגן מתפרקת מנכסיה באופן הנראה לא-הפיך. העתון ‘דיטרויט ניוז’ מספר, כי שלושה בתי חרושת במישיגן נמכרו החודש במלואם לארצות זרות. מכירה פומבית אחת התנהלה בשידור חי על הרשת, והקונה אמר שהוא לוקח את המכונות למקסיקו, לא את העובדים.

 

סקר אחרון במישיגן מעמיד את בוש בפיגור של שבעה אחוזים לעומת ג’ון קרי. סקרים אחרונים בפנסילווניה מעמידים את קרי ביתרון של ארבעה עד ששה אחוזים. אוהיו, על אף מכאוביה הניכרים, עדיין נוטה לטובת בוש – היא אחת המדינות הרפובליקניות ביותר באמריקה.

 

סקר של “המדינות המתנדנדות”, המתפרסם הבוקר ב’וול סטריט ג’רנל’, מאשר שֶיָדוֹ של קרי על העליונה ב-14 מתוך 16 המדינות. על פי הסקר, לקרי יש יתרון אפילו בשתי מדינות דרומיות, טנסי וארקאנסו. (אילו אל גור, בן הדרום, היה מנצח באחת מהן, הוא היה מתמודד עכשיו על תקופת כהונה שניה בבית הלבן.) אילו התממשה התחזית הזו, קרי היה נוחל נצחון מסיבי בנובמבר, עם 324 מושבים בחבר האלקטורים. 271 אלקטורים נחוצים כדי להיבחר.

 

את סקר המתנדנדות עורך ג’ון זוֹגבּי, מן המעטים שיצאו בכבוד מן הבחירות של 2000. זוגבי מזהיר, וחוזר ומזהיר, מפני מסקנות נחפזות. ההפרשים קטנים, הוא אומר, לפעמים קטנים מסטיית התקן. אף על פי כן, הם חוזרים ומתאשרים פעם אחר פעם מאז שזוגבי התחיל את הספירה, באמצע מאי.

 

 

 

 

על מידת ההתאמה בין הנתונים האלה ובין המצב הכלכלי אפשר להתווכח. ברור שהכלכלה לא העניקה לבוש את הרוח הַגַבּית שהיא העניקה לביל קלינטון, כאשר התמודד על תקופת כהונה שניה, ב-1996. היא שומטת את הקרקע מתחת לרגלי בוש במדינות הנוטות נטיה קלה לטובת הדמוקרטים. אבל האם היא משפיעה על מצב הרוח הלאומי במידה שהתרגלנו לצַפּוֹת?

 

זה עדיין לא התברר. בסדרי העדיפויות של הבוחר, הכלכלה מתחרה על הבכורה עם הבטחון הלאומי. במובן הזה לפנינו תחרות בין שני סוגים של חרדה קיומית. איזו משתי החרדות תכריע את הכף?

 

האימאם עלי – והשעות הנוספות

 חרדת הכלכלה אינה קשורה רק באבדן מקום העבודה. זה כשלעצמו מספיק, מפני שאבטלה באמריקה כרוכה כמעט תמיד באבדן ביטוח הבריאות על כל מה שמשתמע ממנו. אבל גם אם המשק מניב מקומות עבודה, החרדה בעינה עומדת: איזה מין מקומות עבודה? מקומות העבודה החדשים לעתים קרובות אינם מחליפים כלל את מקומות העבודה הישנים. אנשים שהיו רגילים ב-16 דולר בשעה נאלצים עכשיו להסתפק בחצי הסכום הזה.

 

בעוד שבערים הגדולות של החוף המזרחי העתונים עוסקים בעיקר בהרפתקת המארינס ליד כותלי המסגד של האימאם עלי, עתון במיזורי מורח לכל רוחב עמודו הראשון את השאלה מה יקרה החל מן השבוע, כאשר ישתנו כללי התשלום על שעות נוספות.

 

הממשל בוושינגטון אומר, שהכללים החדשים יועילו בייחוד לבעלי השכר הנמוך, ויפגעו רק באלה המשתכרים 100,000 דולר ויותר בשנה. אבל תנועת האיגודים המקצועיים אומרת, שבערך ששה מיליון עובדים יביאו הביתה תלוש מוקטן. רפורמה של חישוב השעות הנוספות היתה אולי הכרחית, אבל מבחינת ג’ורג’ בוש היא מניבה חרדות לא רצויות בזמן לא רצוי.

 

השעות הנוספות אולי לא יתחרו במישרים בנג’ף, אבל מבחינת אלה החושבים שהמארינס לא היו צריכים להישלח לשם מלכתחילה, חֶרדוֹת הכלכלה נותנות מִשנֵה תוקף לנחישותם להחליף דיירים בבית הלבן. בסופו של דבר, הכול תלוי בנחישות הדעת של הבוחר. כאשר רבע האמריקנים אינם טורחים להירשם כדי להצביע, וחצי הנרשמים אינם משתמשים בזכותם, מדד נחישות הדעת הוא אולי הברומטר האפקטיבי ביותר להערכת נטיותיו של הבוחר.

 

ואף כי זה קצת מוקדם מדיי, ואף כי זה קצת נחפז מדיי, הטור הזה חוזר ומנחש שנחישות הדעת של שוחרי ההחלפה גדולה מנחישות הדעת של מתנגדיה. השבוע הבא יעמוד בסימן ועידת המפלגה הרפובליקנית בניו יורק. היא עוד עשויה לחייב רוויזיה של ניחושינו, אבל אנחנו מנחשים שהיא לא.

 

 

החדשות הכלכליות מבשרות רעות לבוש (‘וושינגטון טיימס’, עתון פרו-רפובליקני מובהק)

אבל חדשות טובות דווקא בפלורידה, מדינת מפתח (Florida Today)

‘התאחדות הבריאות הקתולית’ באמריקה: הטרגדיה של חסרי ביטוח הבריאות

 

 

 

התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 13-12 באוגוסט 2004

 

אז היא אמרה, “תדחף את זה” (לעתונאי שֶשָאַל שאֵלה מִתגָרָה אך מנוּמסת). אז היא אמרה, “הם רוצים עוד ארבע שנים של גֵהִינוֹם” (לקוראֵי ביניים בַּעצרת של בעלה, שקראו “עוד ארבע שנים” לבוש). אז היא אמרה, “סליחה? לא משלמים לי בשביל להיות מתורגמנית”, כאשר בעלה ביקש ממנה לתרגם שאלה שהוצגה לה בפורטוגלית, לשון אמה. האם היא הפכה לאבן ריחיים על צווארו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות? האם המועמדת להיות “הגברת הראשונה” היא קצת יותר מדיי חזקה וּבוֹטה ודעתנית בשביל, איך להגיד את זה, בשביל אשה?

 

קצת קשה להאמין שהשאלה הזאת יכולה עדיין להישאל. אכן, נודפים ממנה ניחוחות של שובניזם גברי, או לכל הפחות של התנַשׂאוּת גַברית. תֶרֶזַה היינץ-קרי, מהגרת פורטוגלית ממוזמביק, אלמנתו של יורש קיסרות הקטשופ המפורסמת, מיליארדרית בזכות בעלה הראשון, היא אשה נאה, המתעניינת בעולם שסביבה, מחזיקה בהשקפות ברורות, וּמוּכנה להביע אותן במידה הרבה יותר גדולה של כֵּנוּת מזו של רוב הפוליטיקאים, קל וחומר של נְשֵי הפוליטיקאים.

 

הפוליטיקה האמריקנית של הימים האלה היא אוסף של טקטיקות. האמונה הרוֹוַחַת היא שהבחירות יוכרעו על חוּדָם של כמה קולות, ו”רוב האמריקנים כבר החליטו” (על פי הסקרים רק עשירית עדיין מהססים, לעומת שליש בתקופות מקבילות בעבר). ממילא, עצת האסטרטגים והיִדעוֹנים היא להתרכז בפיתוי אחרוני המהססים.

 

קישוריות לסקרים האחרונים בארה”ב אפשר למצוא בטור הימני בעמוד הזה, בקטגוריה הרביעית מלמעלה, “סקרי דעת קהל בבחירות בארה”ב

הסקרים מראים פעם אחר פעם, שב-33 ממדינות הברית ההכרעה כבר נפלה. ההפרש לטובת המועמד המוביל הוא כל כך גדול (שתי ספרות ויותר) עד שמוטב להזרים את תקציבי הבחירות למקומות אחרים, ריאליים. ממילא, לא כל המהססים חשובים באותה מידה. המהססים ב-17 המדינות חשובים מן המהססים ב-33 המדינות. והמהססים בשש או שבע מדינות במערב התיכון (אוהיו, מישיגן, מיזורי, מינסוטה, וויסקונסין, איובה, גם פנסילווניה שרק חלק ממנה הוא במערב) הם החשובים מכולם, לצד מהססי פלורידה כמובן.

 

מה מקנן בלבם של המהססים, מה מביא אותם לכלל היסוס, מה יַטֶה אותם לצד מועמד או נגדו, זה אוסף השאלות שיועצי בחירות מגישים בשבילן חשבונות מפולפלים. האם מהססי המערב התיכון יתרשמו לטובה מִתַקיפוּתָה של המועמדת להיות הגברת הראשונה? עדיין לא ראיתי סקר שהציג את השאלה הזו, אבל חזקה על סקרים דיסקרטיים הנעשים בשביל המועמדים, שהם מציגים עכשיו את השאלה הזו אחת ליומיים.

 

תרזה היינץ קרי נעשתה נושא במערכת הבחירות. הרפובליקנים כמובן לא יָעֵזוּ לכלול אותה בתשדירי הבחירות שלהם, לפחות לא במישרים. לזה עלול להיוודע אפקט בומרנג. אבל הם אינם צריכים. די להציץ במדורי המכתבים למערכת של עתוני אמריקה, מקליבלנד ועד מיאמי.

 

הנה למשל מה שכותבת מרגרט מרטין במדור המכתבים של העתון ‘סאן-סנטינל’, המופיע בדרום פלורידה, באיזור שבו הוכרעו הבחירות הקודמות לנשיאות:

 

“אם תרזה היינץ קרי היא מועמדת לנשיאות ארה”ב, מוטב שהיא תציג את עצמה בתור שכזאת. אנחנו נצביע בעד או נגד.    

 

“כמו לרוב האמריקנים, גם לי יש בעיה. אנחנו מצביעים בעד הטוב שבכל הגרועים. מה עצוב הוא הדבר.

 

“האם עכשיו עלינו להעסיק את עצמנו בשאלת האידיאולוגיה של אשת המועמד?

 

“האם ה Tides Foundation (קרן שמאלית רדיקלית, שמשפחת היינץ תרמה לה מיליוני דולרים) היא שוות ערך לקשרים בין משפחת בוש ובין הסעודים?

 

“איזו בחירה, מי ייתן ואלוהים יעזור לנו”.

 

“תרזה משפילה את עיניה לעברנו”

  מדינה לא בלתי חשובה במִשוָאָה האלקטורלית היא ניו המפשֶר הקטנה, בצפון מזרח ארה”ב. אילו 3,000 ניו המפשרים היו מְשַנים את הצבעתם בנובמבר 2000, אַל גוֹר היה מתמודד עכשיו על תקופת כהונה שניה בבית הלבן. בעתון הגדול ביותר בניו המפשר (הידוע בנטיותיו הימניות), בעלת טור מקומית כותבת תחת הכותרת “תרזה משפילה את עיניה לעברנו, יושבי הארץ העלובים והאביונים”. עניין רגיל הוא שאנשים עשירים מזלזלים בזולתם, כותבת קתלין פרקר ב’מנצ’סטר יוניון לידר’, “אבל החריפים ויודעי-הדבר שביניהם מניחים לאנשים הקטנים לחשוב אחרת. לפחות עד שבעליהם ייבחרו לבית הלבן”.

 

לתרזה היינץ קרי היתה תשובה מן המוכן. בנאומה, בלילה השני של ועידת המפלגה הדמוקרטית בבוסטון בסוף החודש שעבר, היא הכריזה: “אני מקווה שאיש אינו מופתע עוד מזה שאני בעלת דעה. זכותי להביע את דעתי, להרים את קולי, להיות מה שאחדים קוראים ‘דעתנית’, היא זכות שעליה אני שומרת מכל מִשמָר. ואני מקווה, כי לא ירחק היום ונשים, שלכולן שמורה הזכות להיות בעלות דעה, לא יְכוּנוּ עוד ‘דעתניות’, אלא ייחשבו לַחֲריפוֹת וּליודעות-דָבָר, ממש כמו הגברים”.

 

אלה מלים כדַרבּוֹנוֹת, ותרועה מחרישת אוזניים של הסכמה בקעה מגרונות הצירים הדמוקרטיים, ואל נכון גם מגרונותיהם של רבים אחרים. חוץ מזה שהשנה היא 2004, לא 1964. נשים אמריקניות אינן תלויות עוד בפרופיל הציבורי הגבוה של בעליהן, כדי שקולן יישמע ודעותיהן ייחשבו. הן עומדות כיום ברשות עצמן.

 

Heinz Kerry’s Campaign Balancing Act Washington Post, 12.09.04

במהלך הוועידה הזו נאמו שתי נשים המשמשות מושלות מצליחות של מדינות חשובות (מישיגן ואריזונה). נאמה אשה המשמשת מנהיגת הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים בוושינגטון. נאמה אשה שהיתה מזכירת המדינה בממשל קלינטון. הופיעו נשים שהן חברות הסנאט. לפחות אחת מהן עשויה להיות מועמדת לנשיאות בעוד ארבע שנים, אם ג’ון קרי לא ייבחר השנה.

 

ייצוגן של נשים בפוליטיקה האמריקנית – ובפוליטיקה של רוב הדמוקרטיות המערביות – נמוך במידה ניכרת ממשקלן באוכלוסיה. אבל קצת קשה להכחיש ש”תקרות זכוכית”, (כפי שמכונה המחסום להתקדמות נשים ומיעוטים) מתרוממות, או אפילו מתבקעות, כמעט בכל תחום של פעילות פוליטית וכלכלית.

 

 

האשה הזו גם אינה מייצגת ערכים מסורתיים המזוהים עם מועמדי המפלגה הדמוקרטית. היא עשירה מופלגת, ורכושה מוערך במינימום של חצי מיליארד דולר ובאופטימום של 3.2 מיליארד דולר (נתונים שהופיעו לאחרונה ב’לוס אנג’לס טיימס’). איש אינו צריך להתבייש בעושר משפחתי, בייחוד אם הוא לגיטימי. אבל עניין אחר הוא אם כרוך בו הרושם של יהירות ושל התיימרות.

 

ידוע שמועמדים לנשיאות מנהלים שיחות נוקבות עם בני משפחותיהם לפני שהם מחליטים להתמודד. זה חלק הכרחי בביוגרפיה שלהם. התמודדות היא התחייבות נוקבת וטוטלית, המשנה לחלוטין את אורח חייה של המשפחה, ומחייבת את בניה ואת בנותיה להתגייסות מלאה. היא מצריכה משמעת גופנית ורוחנית, היא תלויה לחלוטין בהסכנה לנורמות. השתתפות במסע הבחירות תלויה בהכפפת כל השיקולים וההעדפות, החֲשָקים והרצונות לצרכיו האלקטורליים של המועמד. צורך אחד חשוב הוא שלא להביך אותו. צורך שני הוא שלא לגזול ממנו את תשומת הלב.

 

לא היתה כאלינור – עד הילארי

 ההיסטוריה הפוליטית האמריקנית מלאה סיפורי אי-הצלחה. נְשֵי מועמדים ויַלדיהם לא עמדו בַּמַטלה, פנו לאלכוהול ולסמים, והתמוטטו נפשית או פיזית. לפעמים הם פשוט הודיעו למועמד, שההתמודדות היא עניינו בלבד, והם אינם מתכוונים להכניס שינויים בחייהם. היתה אפילו פעם אשת נשיא – בֶּת’ טרומן – אשר סירבה להתגורר בבית הלבן, ונשארה בבית אִמָה הישן בעיירה במדינת מיזוּרי. בשעה שבעלה ירש את הנשיא הגדול פרנקלין רוזוולט, גב’ טרומן סירבה בהחלט לרשת את הגברת הראשונה הגדולה מכולן, אלינור רוזוולט. בפגישה עם עתונאים לאחר השבעת בעלה היא נשאלה באיזו תכיפות בדעתה לערוך פגישות כאלה. “זו היתה האחרונה”, היא השיבה ביובש.

 

האשה הנשיאותית, או “הגברת הראשונה”, לא הופיעה במלוא הדרה עד אלינור רוזוולט. היא עוררה מייד התנגדות עצומה. יריבי בעלה, שהתקשו להתמודד עם הפופולריות הפנומנלית שלו, חשבו את גב’ רוזוולט למטרה הרבה יותר קלה.

 

היא היתה יחידה במינה עד זמנה, מפני שכאשר בעלה הגיע לבית הלבן לא היו בינה ובינו כל יחסים זולת היחסים הפוליטיים. היא ורוזוולט נפרדו לכל דבר 15 שנה לפני שהגיעו לבית הלבן, לאחר שלאלינור נודעו יחסי פרנקלין עם אשה אחרת. היא מעולם לא סלחה לו, אבל היתה מוכנה להיות שותפתו הפוליטית. בתור שכזאת היא נהגה הרבה יותר עצמאות מופגנת ממה שאמריקה הפוריטנית היתה מוכנה לסבול, או בעצם ממה שאיזושהי חברה מערבית בת זמנה היתה מוכנה לסבול.

 

לא היתה כאלינור רוזוולט – הן מצד הפוליטיוּת שלה והן מצד הרגשות המנוגדים שעוררה – עד הילארי קלינטון. ג’קלין קנדי אמנם היתה זוהרת ובעלת פרופיל גבוה, אבל שמה לא נכרך בשום מחלוקת, ויוזמתה הפומבית ביותר היתה עיצוב הפְּנים החדש של הבית הלבן. כיוצא בזה, “ליידי בֶּרד” ג’ונסון, אשת לינדון ג’ונסון, היתה בעלת השפעה פוליטית, אבל פעלה מאחורי הקלעים ובאופן דיסקרטי לחלוטין.

 

פאט ניקסון למדה לחייך חיוך נצחי, בטי פורד היתה ידועה בעיקר בזכות הצלחתה להיגמל מאלכוהול, רוזלין קרטר התאימה לטמפרמנט הדתי החסוּד של בעלה. ננסי רייגן היתה אולי הגברת הראשונה הלא-פופולרית ביותר מאז ומעולם, מפני שנסיונותיה לגונן על בעלה הביאו אותה להתערבויות בוטות במינויים אישיים ולהתייעצויות מזומנות עם אסטרולוגים.

 

ברברה בוש, אשת בוש הראשון, היתה קוראת מדי פעם דרור ללשונה, ואמרו עליה שהיא ליברלית הרבה יותר מבעלה. אבל היא נהגה זהירות, ולא סתרה אותו מעולם בפומבי, אלא כאשר הוא הודיע לעתונאים שהוא שונא לאכול ברוקולי (היא מיהרה להזמין מַשָׂאית של ברוקולי לבית הלבן, אבל זה היה פעלול פוליטי, לפייס חקלאים מודאגים). כלתה של ברברה, לורה בוש, אשת הנשיא הנוכחי, מתאימה למודל המסורתי, המעוּדן. גם היא מתוארת כליברלית ומתונה מבעלה. היא תומכת למשל בזכות האשה להפלות מלאכותיות, אבל אינה מדברת על זה. מיוחסת לה השפעה מרסנת מסוימת על בעלה, כאשר שיכנעה אותה לחדול להשתמש בכמה ניבים ציוריים של ימי המערב הפרוע (למשל “נתפוס אותו חי או מת”).

 

הילארי קלינטון שינתה את המִשוואה, מפני שתַאבונה הפוליטי היה גלוי. קלינטון נהג להתבדח בזמן מערכת הבחירות, כל אימת שנמתחה ביקורת על שאיפותיה של אשתו, ש”אתם מקבלים שניים במחיר של אחד”. היא עצמה עוררה מהומה, כאשר הודיעה, שהיא תסרב להסתגל למודל של “אשה קטנה, המחַכָּה במטבח ואופה עוגיות”. למרבה העניין, כאשר התברר שהיא קצת יותר מדיי מרכזית – לאחר שנשאה בעצמה את נאום הנצחון של בעלה, לאחר סיבוב גורלי של בחירות מוקדמות – היא הסכימה לסגת אל מעמד מסורתי יותר של “עֵזֶר כנגדו”.

 

אבל לא יצא אפילו יום אחד מנצחון הבחירות שלו, בנובמבר 1992, והיא חזרה והגיחה. משלחת של מנהיגי המפלגה הדמוקרטית, אשר הגיעה לארקאנסו לדבר עם הנשיא המיועד, גילתה לתדהמתה שהילארי משתתפת בכל השיחות באופן פעיל. היא גם השתתפה בכל המינויים הבכירים, ועל כמה מחברי הקבינט נאמר שהם היו “המינויים של הילארי”. בהגיעה לבית הלבן יוחסה לה האמירה, “אבל עכשיו אנחנו הנשיא”.

 

“אנחנו”.

 

הוא היה קלינטון, היא היתה ה”קלינטוניזם”

 הילארי רודהאם-קלינטון עוררה רגשות מנוגדים במידה קיצונית. היא רכשה לעצמה מעריצים מושבעים, שהעניקו לה בסיס כוח עצמאי, והקפיצו אותה בסופו של דבר אל הסנאט של ארה”ב. אבל היא נעשתה גם כליא הברק של יריבי קלינטון. הם לא סבלו אותו, אבל אותה הם פשוט שָׂנאוּ. הוא היה קלינטון, אבל היא גילמה בעיניהם את ה”קלינטוניזם”. די לראות את הַקַלוּת שבה נאספו בשנת 2000 כספים כדי לממן את מסע הבחירות של יריבה הכמעט-אלמוני במדינת ניו יורק. נצחונה היה גלולה מרה עד מאוד בשבילם, ותרחיש האימים שלהם הוא הילארי לנשיאות בשנת 2008. כמעט אפשר לראות אחדים מהם מצביעים לטובת קרי, רק כדי להבטיח ש”האשה ההיא” לא תועמד בעמדת הזינוק.

 

תרזה היינץ קרי כנראה לא תהיה כהילארי רודהאם קלינטון. היא בת 65 (מבוגרת מבעלה בחמש שנים), ואם ג’ון קרי ייבחר, וִישַמֵש בשתי כהונות, קצת קשה לראות אותה מתחילה קריירה עצמאית בגיל 73. נראה גם שהיא מחוסרת חושים פוליטיים, אם כי ההגינות מחייבת להודות שזה בדיוק מה שאמרו על הילארי עד נצחונה במדינת ניו יורק.

 

אבל האיבה כלפיה מצד קבוצות רדיקליות בימין האמריקני מזכירה בהחלט את ימי הילארי. היא למשל שנואת נפשו של העתון “פיטסברג טריביון-ריביו”, בבעלותו של המיליונר השמרני ריצ’ארד מֶלוֹן סְקֵייף, מן המממנים המפורסמים ביותר של הימין, פטרונם של ציידי קלינטון הקיצוניים ביותר. עתונו של סקייף דן את תרזה היינץ קרי ברותחין עוד מזמן שהיתה רק היינץ, ובעלה הראשון היה הסנאטור הרפובליקני (המתון מאוד) ממדינת פנסילווניה.

 

השמועות הנרקחות סביב תרזה קרי, בייחוד באינטרנט, מזכירות את מְחוֹל השֵדים סביב הילארי קלינטון לפני עשר שנים. על הילארי אמרו אז שהיא היתה מעורבת ב”רצח” היועץ המשפטי של הבית הלבן, לא פחות (הוא התאבד). על תרזה קרי אומרים עכשיו, שהיא תרמה מיליונים לקרנות שתמכו בטירור הבין לאומי. ענייניה הפיננסיים – היא מסרבת לחשוף אותם – מעסיקים דוברים של הימין. העתון השמרני ‘וושינגטון טיימס’ קרא לה בשבוע שעבר “לגַלוֹת את פרטי עושרה הֶעצוּם”, והתלונן על “חמש טירותֶיהָ” ועל צי כלי הרכב והמטוס הפרטי “זוללֵי הדלק” שלה, שאינם מתיישבים עם התיימרותה להָגֵן על איכות הסביבה.

 

העתון גם טען שהכסף של היינץ הציל פעמיים את הקריירה הפוליטית של ג’ון קרי מהתמוטטות. זו טענה שכנראה אינה עומדת במבחן המציאות. קרי מישכן את ביתו בבוסטון, כדי לממן את מסע הבחירות האחרון שלו.

 

כך או כך, שאלת השפעתה של תרזה קרי על ממשלו של בעלה, אם ייבחר, אינה קלוטה מן האויר. ברבע המאה האחרונה אנחנו שומעים ללא הרף תלונות על השפעת הכסף בתהליך הפוליטי האמריקני. זה אמור בדרך כלל בפוליטיקאים המתמכרים לתרומותיהם של תאגידים גדולים לעת בחירות. על ביל קלינטון אמרו שהוא היה “מַשׂכּיר” את חדרי השינה המפורסמים של הבית הלבן לכל המרבה במחיר (לטובת קוּפָּתוֹ הפוליטית,לא האישית).

 

אבל מה אם הכסף אינו בא מתאגיד גדול או מתורם חיצוני עשיר במיוחד? מה אם הכסף מגיע מחשבון הבנק של אשת הנשיא? אם כסף חיצוני קונה השפעה, איזה סוג של השפעה עשוי לקנות הכסף הפנימי?

 

והאם האידיאולוגיה של אשת הנשיא, והפרקטיקות שלה, וּרצונותיה, והטמפרמנט שלה, אינם מעניינו של הבוחר? סוף סוף, לה נתונה הגישה האקסקלוסיבית ביותר אל הנשיא. על פי כל הסימנים יש בדעתה להשתמש בגישה הזו, בִּתכיפוּת גדולה, בתַקיפוּת גדולה, כנראה עם עוד פחות עַכָּבוֹת ממה שהיא מסַגֶלֶת לעצמה בפומבי.

 

חודשיים וחצי נשארו עד הבחירות לנשיאות. האדמה עוד תִרעַד פעמים אחדות מתחת לרגלינו, אולי אפילו במידה יותר דרמטית ממה שאנחנו משערים. יש אחדים המאמינים אפילו שלא כל השחקנים הנוכחיים יגיעו אל קו הזינוק בתחילת נובמבר. יקרו דברים שיַאֲפילוּ על כל המחלוקות הקודמות. אמריקה מעולם לא בחרה נשיא, או הביסה מועמד לנשיאות, על סמך התנהגותה של אשתו. אף על פי כן לתרזה היינץ קרי עדיין יש סיכוי לשַבּש את חישוביו האלקטורליים של בעלה. בעיני אחדים, היא בחזקת פגז ששוגר מן הקנה וּמחַפּשׂ עכשיו בעצמו את המטרה הבאה.          

ביום ו’ שעבר, ועדת הביון של הסנאט הודיעה רשמית, שלממשל בוש לא היתה סיבה לצאת למלחמה בעיראק. למחרת הנשיא נָשָׂא נאום לאומה. על מה הוא דיבר? על הצורך לתקן את החוקה, כדי למנוע נישואים חד-מיניים. כשגַבּוֹ אל הקיר, בוש הבן עושה מה שעשה אביו ב-1988: הוא משנה את הנושא, ומקווה שהשיטה הישנה תעבוד – להביא אל הקלפי מיעוט נלהב, מפני שמיעוטים נלהבים בוחרים נשיאים

 

 

 

 

מערכת הבחירות בארה”ב אינה מתיישבת עם הימים הראשונים של הקיץ. לוח השנה היה צריך להָאֵט אותה. זה מה שקורה בדרך כלל בתחילת יולי: המועמדים יוצאים לחופשה קטנה אחרונה, כדי להכין את “נאומי-ההסכמה” שיישאו בוועידות מפלגותיהם מסוף יולי ואילך.

 

והנה, בזמן שבו בדרך כלל מסירים את הרגל מדוושת הדלק, הרגל לוחצת עכשיו בכל הכוח. העתון USA Today פירסם השבוע נתונים חדשים על היקף הוצאות הפירסום של שני המועמדים העיקריים לנשיאות. הנתונים האלה מבטאים לא רק את האינטנסיביות של מסע הבחירות, כי אם גם את היעילות חסרת התקדים של איסוף כספים.

 

עניין רגיל הוא בפוליטיקה האמריקנית, שמועמדים דמוקרטיים לנשיאות מפגרים הרבה אחרי הרפובליקנים באיסוף כספים. הציפיה הכללית היתה שמצב העניינים הזה יחזור גם השנה, בייחוד כאשר רפובליקן יושב בבית הלבן, וקואליציה של תעשיות עשירות עומדת לצידו. אבל נתוני אתמול מציגים תמונה שונה לחלוטין.

 

החודש, מַטֵה הבחירות של הסנאטור ג’ון קרי, הטוען הדמוקרטי לנשיאות, מתכנן להוציא 18 מיליון דולר על תשדירי טלויזיה. מטה הבחירות של הנשיא בוש עומד להוציא רק עשרה מיליון דולר. חוכמת אנשים מלומדה היא עכשיו, שהבחירות יוכרעו ב-“17 מדינות” – המספר הזה חוזר ונשמע בימים האלה עד זרא – ו-17 המדינות האלה מתכסות עכשיו בשמיכה עבה של תשדירי טלויזיה ושל עצרות בחירות.

 

לפי נתוני השבוע, בין 3 במארס ל-26 ביוני הוקרנו במדינות האלה 72,908 תשדירים של קרי ו-70,688 תשדירים של בוש. זה אינו הפרש גדול. אבל לצד התשדירים הישירים באו גם תשדירים לא-ישירים, של ארגונים פוליטיים פרטיים. הארגונים האלה קנו 56,627 תשדירים, ומתוכם רק 513 – חמש-מאות ושלושה עשר – היו של בוש. כאשר אנחנו מצרפים את שני המספרים, יוצא שב-17 המדינות היו לקרי 82% תשדירים יותר מאשר לבוש.

 

“להגדיר” את קרי

 

המספר הזה יכול להסביר מפני מה נכשלה מעיקרה האסטרטגיה של בוש. הנשיא הפשיל שרוולים ויצא למסע בחירות מוקדם מייד לאחר שֶקֶרי ביסס את נצחונו בבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית, במארס. הוא יצק עשרות מיליוני דולרים אל מסע, שנועד – בלשון המקצוענים – “להגדיר” את קרי, זאת אומרת לשרטט את דיוקנו של הטוען הדמוקרטי באופן הלא-מחמיא ביותר.

 

זו טכניקה רבת שנים, שאבא בוש עשה בה חיל ב-1988. הוא לקח אז מועמד דמוקרטי, מייקל דוקאקיס,שהיה במקרה ממדינת מסצ’וסטס, ממש כמו ג’ון קרי, והוריד אותו בתוך כמה שבועות מִפְּסָגוֹת של פופולריות אל תהומות של בוז ושל סלידה.

 

יועצי הבחירות של הנשיא – החשוב ביניהם הוא כיום מנכ”ל ערוץ החדשות בכבלים של Fox – הציגו את דוקאקיס כשמאלן מסוכן (“ליברל”, בעגה הפוליטית האמריקנית), הלהוט להטיל מסים ולבזבז אותם על תכניות חברתיות שֶיַרבּוּ עַצלוּת וּפריצוּת; מעדיף את זכויותיהם של פושעים אלימים על פני זכויותיהם של קרבנותיהם; אינו מחשיב ענייני בטחון, וּמוּכן למַשכֵּן את מדיניות החוץ האמריקנית בסוויטת המשרדים של מזכ”ל האו”ם.

 

התוצאות דיברו בעדן. בתחילת התהליך, לדוקאקיס היה יתרון של בערך 15% על פני בוש האב. בבחירות, בוש האב ניצח בהפרש של כמעט שבעה אחוזים.

 

על בוש הבן אומרים, שאת הפוליטיקה שלו אפשר למדוד על פי שיעור התרחקותה מן הפוליטיקה של אבא. הואיל ומנוי וגמור עם הבן לחזור ולהיבחר, בניגוד לאבא, הוא מעורר לא פעם את הרושם שהוא עושה הכול בדיוק ההיפך. במקום שאבא היה זהיר, הוא פורק כל עול; במקום שאבא היה פוזל שמאלה, הוא מפנה את מלוא מבטו ימינה; במקום שאבא היה שוחר קונסנסוס, הוא שָׂש אֵלֵי קרב. אבל בעניין מסע הבחירות, נראה עכשיו בעליל שבוש הבן מחַקֶה את מסע הבחירות הראשון, המוצלח, של בוש האב.

 

וזה לא כל כך הולך. התכנית שלו נועדה לדחוק את קרי לקוטב השמאלי של הפוליטיקה האמריקנית, עד שהוא, קרי, יצטרך להודות שהוא אפילו לא ידע שהוא כזה. כמו ב-1988, היא נועדה לחבר בתודעת האמריקנים את השם מסצ’וסטס עם התואר “ליברל”, עם מסים גבוהים, עם חוסר פטריוטיות. לאחר 60 מיליון דולר של הרעשה בלתי פוסקת, רוב הסקרים מראים תיקו סטטיסטי, או יתרון זעיר לקרי.

 

הדעת נתנה, והדעת לקחה

 

השבוע הזה התחיל איפוא בנסיון מסיבי להסיח את דעת הבוחר מן העניינים העומדים על הפרק. ביום ו’ שעבר, ועדת הביון של הסנאט פירסמה דין-וחשבון נוקב על כשלון המודיעין האמריקני ערב המלחמה בעיראק. היושב ראש הרפובליקני של הוועדה הודה, שאילו העובדות האלה היו ידועות לקונגרס בסתיו 2002, ספק אם היתה מתקבלת ההחלטה להסמיך את הנשיא לצאת למלחמה. 

 

זה היה ביום ששי. מסורת היא שֶמִדֵי יום שבת בצהריים, הנשיא נושא נאום רדיו קצר. הדעת נתנה שהוא יקדיש אותו למסקנות האיומות של הדוח. אבל הדעת נתנה, והדעת לקחה. הנשיא נשא נאום בִּגְנוּת נישואים חד-מיניים ובזכות תיקון לחוקה שיאסור אותם. זה היה טכסיס קלאסי מן האסטרטגיה של אבא ב-1988: הבה נשנה את סדר היום, כדי להתאימו לצרכינו.

 

 

 

 

ב-1988 אבא ביקר בבית חרושת לדגלים בניו ג’רזי, וסיים את נאומו בוועידת מפלגתו בשבועת האמונים לדגל האמריקני, כדי להטעים את חוסר הפטריוטיות של יריבו הדמוקרטי. הפעם בנו מנסה להוכיח, ש”ערכיו של הסנאטור ממסצ’וסטס אינם מתיישבים עם ערכיהם של רוב האמריקנים”. אגב, “הסנאטור ממסצ’וסטס” דוקא מתנגד לנישואי הומוסקסואלים, אבל הוא אינו חושב שצריך לפתוח בשביל זה את החוקה. החוקה תוקנה רק 27 פעם ב-215 שנותיה, והתיקון המהותי האחרון היה לפני 85 שנה.

 

יומיים לאחר נאומו של הנשיא, הסנאט התחיל לדון בהצעה לתקן את החוקה. הכול ידעו שלא יימצא אפילו רוב פשוט לטובת ההצעה, קל וחומר רוב מיוחס של שני שלישים הנחוץ לתיקון החוקה. לשם מה נחוץ איפוא התרגיל הזה? בעיקר כדי להרשים קולות צפים במדינות כמו אוהיו, מיזורי ופנסילווניה. שם,על פי רוב הסימנים, ההפרש בין בוש לקרי הוא כל כך קטן, עד שתזוזה קלה מאוד יכולה להכריע את הכף. את הקולות האלה אפשר למצוא בעיקר בערי שדה קטנות יחסית, בסביבות מרכזים היסטוריים של פועלי תעשיה. פעם בוחרים כאלה נטו כמעט אוטומטית לדמוקרטים. בשנות ה-80 הם חצו את הגדר (ולכן גם נקראו “הדמוקרטים של רייגן”), אבל בשנות ה-90 הם התחילו לחזור הביתה.

 

להעלות את נישואי ההומוסקסואלים עכשיו, רק שבועיים לפני פתיחת הוועידה הדמוקרטית בבוסטון שתמנה רשמית את קרי למועמדה, הוא נסיון לא רק “להגדיר” את קרי, כי אם “להגדיר” את הוועידה. בוסטון היא עיר הבירה של מסצ’וסטס, המדינה הראשונה שבה הוענק מעמד חוקי לנישואי הומוסקסואלים, המדינה שממנה בא קרי.

 

יותר ויותר ניכר במערכת הבחירות הזו שהיא אינה מתנהלת כדי לשנות דעה, אלא כדי לשכנע את בעלי הדעה לצאת ולהצביע. המטרה היא, בלשון הימים האלה, “להלהיב את ציבור התומכים”. מאחר שרוב האמריקנים הזכאים להצביע בבחירות אינם טורחים להגיע לקלפי, השאלה היא תמיד מי בכל זאת יגיעו. מוטב לזכור שתמיכתם של רבע מבעלי זכות ההצבעה מספיקה בדרך כלל כדי להיבחר לנשיא. המשימה היא איפוא להביא את “הרבע הנכון”. מיעוט יבחר את הנשיא הבא, וג’ורג’ בוש מקווה שהמיעוט הזה יתעניין פחות בארם נהריים ויותר בחופה וקידושין.   

 

התפרסם ב’גלובס‘ (בטור ‘קו המשווה’), 12 ביולי 2004

                                                                                                                           

מסיבת העתונאים המטוּלוֶזֶת של ג’ורג’ בוש משַקֶפֶת את מצבה של נשׂיאוּתו: היא עומדת עכשיו במשבר קיומי. ובעיצומו של המשבר הזה קופץ לביקור אריאל שרון, עם משבר קיומי משלו. אין זה כלל מן הנמנע שבפגישה הבאה בין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי ישתתפו שני אנשים אחרים בהחלט.

 

התפרסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 15-14 באפריל 2004

 

היה רגע אחד במסיבת העתונאים המטולווזת של הנשיא ג’ורג’ בוש ביום ד’ לפנות בוקר (שעון ישראל), שבו הנשיא נראה כמו צבי לכוד בקרני האור של רכב מתקרב. “במערכת הבחירות הקודמת”, הזכיר לו אחד הכתבים, “אמרת שהשגיאה הגדולה ביותר בחייך היתה שמכרת את סמי סוֹסַה. לאחר אחד-עשר בספטמבר, מה היתה שגיאתך הגדולה ביותר?”

 

 

סמי סוסה הוא כמובן שחקן הבייסבול המפורסם של ה White Socks משיקאגו. האיש שמכר אותו לשיקאגו היה ג’ורג’ דאבליו בוש, בימים שניהל את קבוצת הבייסבול של ‘טקסאס ריינג’רז’. במערכת הבחירות של 2000, בוש היה נוהג לשלוף באופן הזה מן המותן, ולהשיב בהתחכמויות כמעט נעריות על שאלות קשות.

 

לא היה קשה לטעות בכוונת הכתב השואל. וושינגטון עומדת בימים האלה בסימן השימועים הפומביים של ועדת החקירה על אחד-עשר בספטמבר, ושימוע כזה נערך רק כמה שעות לפני מסיבת העתונאים של הנשיא. הופיעו בו בין השאר מנהלים לשעבר של הבולשת הפדרלית, לצד שר המשפטים הנוכחי וקודמתו. הם היו מלאים האשמות והאשמות-נגד. הם ציירו לא רק את ממשל בוש, כי אם את כל ממשלת ארה”ב בשנים האחרונות, באור לא מחמיא. אבל הם הזכירו, וחזרו והזכירו, שבקיץ 2001 ג’ורג’ בוש ניהל את אמריקה. האם בוש צריך להתחרט? להתנצל? להסתייג?

 

מסיבות עתונאים נשיאותיות בוושינגטון הן עניין מיוחד במינו. לרגל הפרדת הרשויות בארה”ב, ולרגל המעמד הכמעט אימפריאלי של הנשיאות, אין מי שיציג לנשיא שאלות קשות. הוא אינו מופיע מדי שבוע לפני מליאת הקונגרס, כפי שעושה ראש ממשלת בריטניה למשל. הוא אינו מסב עם ועדת החוץ והבטחון הדולפת, כמו ראש ממשלת ישראל. תפקיד האופוזיציה נמצא בידי העתונות. הרבה אנשים, מבית ומחוץ, מתחו עליה ביקורת בשנתיים האחרונות, מפני שהיתה “סלחנית” מדיי כלפי הנשיא.

 

“אתה לוחץ אותי”

 

לא ביום ד’ לפנות בוקר. ביום ד’ היא נסעה באורות מלאים, כאשר הצבי חצה את הכביש. לא היו מלים בפי הנשיא. הוא התפתל על דוכנו באולם המזרחי של הבית הלבן, בשעת השיא של הצפיה בטלויזיה (מסיבת העתונאים התחילה ב-8:30 בערב לפי שעון החוף המזרחי). להלן הוא השתמש במטבע לשון עממי. You are putting me on the spot, הוא אמר לעתונאי, שאפשר לתרגם לא-מילולית כ”אתה לוחץ אותי”.

 

אכן, זה מה שהעתונאי עשה. אבל נשיאים אינם אמורים להתלונן ש”לוחצים אותם”. נשיאים נמצאים תדירות בלחץ. זה עניינה של הנשיאות.

 

מסיבת העתונאים הזו היתה מאורע נדיר בנשיאות בוש. זו היתה הפעם השלישית בלבד בשלוש שנים ויותר שהנשיא ערך מסיבת עתונאים בזמן השיא של הצפיה. בשלוש השנים האלה הוא השתמט ככל יכולתו ממסיבות עתונאים. הוא זימן אותן בעיקר כדי להתפאר בנצחונות, ואגב כוריאוגרפיה זהירה מאוד, שנועדה למנוע שאלות קשות מדיי משואלים קשים מדיי.

 

מסיבת העתונאים אתמול לא נקראה כדי לאסוף זרי דפנה. לפי כלי התקשורת כאן, בוש ערך אותה על פי דרישתם החוזרת של רפובליקנים. הוא אומנם חזר ואמר במהלכה, שהוא אינו מנהל מדיניות “על פי סקרי דעת הקהל”, אבל רפובליקנים קוראים את הסקרים האלה. הם התחלחלו במיוחד מן הסקר של תחילת השבוע ב’ניוזוויק’, שלא רק העניק יתרון סולידי לג’ון קרי במירוץ לנשיאות (50% לעומת 43%), אלא גם הראה גלישה מסחררת באמון הציבור בכל תיפקודו של בוש, ובייחוד אי-אמון במדיניותו בעיראק.

 

החדשות הטובות מאוד, המתפרסמות כמעט מדי יום בענייני כלכלה, נדחקות אל שולי התודעה. מי שם לב, למשל, לנתונים המפתיעים על עליית הצריכה הפרטית (גבוהים פי שניים מן הציפיות), שהתפרסמו רק כמה שעות לפני הופעתו של הנשיא.

 

“מתנת ריבונו של עולם”

 

ששה חודשים ושלושה שבועות לפני הבחירות לנשיאות ולקונגרס, מצבו של גו’רג’ בוש מעולם לא היה גרוע יותר. הביקורת העיקרית עליו לפני מסיבת העתונאים נבעה מן השימוש התכוף והבלתי מוסבר שלו במלים “עלינו להתמיד בדרך הזו” (“stay the course”) ביחס לעיראק. הציפיה היתה שבמסיבת העתונאים הוא יסביר מה זו “הדרך הזו”. לשווא.

 

תחת זאת, בוש נמלט אל מקומות המסתור אשר שימשו אותו בהצלחה בעבר: הכרזות מופשטות על שליחותה של אמריקה, טבולות ברוטב של דת ואלוהים. “אני מאמין, אני מאמין באמונה שלמה”, הוא אמר, “שהחרות אינה מתנת אמריקה לעולם. החרות היא מתנתו ריבונו של עולם (The Almighty) לכל גבר ואשה בעולם”.

 

יתר על כן, הוא דיבר על מדיניות החוץ האמריקנית בלשון מיסיונרית. ב-85 השנה האחרונות, לשון כזאת זוהתה עם האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, ההיפך מן האגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית שאתו מזוהה בוש. הוא השתמש לפחות ארבע פעמים במהלך מסיבת העתונאים שלו במלים “לשנות את העולם” (“עיראק חופשית ובטוחה היא הזדמנות היסטורית לשנות את העולם”, “אני יודע שזו הזדמנות היסטורית לשנות את העולם”, זו “משימה חיונית לבטחונה של אמריקה וליכולתה לשנות את העולם לטובה”, “עיראק חופשית תהיה מהלומה לטירור, היא תשנה את העולם”).

 

רפובליקנים מעולם לא דיברו כך. רפובליקנים טענו תמיד, שהם השחקנים המפוּכָּחים, בניגוד לדמוקרטים הרומנטיים והאידיאליסטים; שהם “הבוגרים” לעומת הדמוקרטים “הנערים”.

 

לא עוד. בוש דיבר לפנות בוקר כמו ווּדרוֹ ווילסון, הנשיא הדמוקרטי של מלחמת העולם הראשונה, שהבטיח “מלחמה לסיים את כל המלחמות”, מלחמה אשר “תהפוך את העולם למקום בטוח בשביל הדמוקרטיה”. אבל זה היה חלום בהקיץ, שהניב את היטלר, סטלין ומוסוליני.

 

“זה מה שמנסה לברר מר בראהימי”

 

נראה עכשיו בעליל שבוש ממַשכּן את נשיאותו בבית העָבוֹט של עיראק. אם יעלה יפה, האקט הזה ייחשב לפיסגת האומץ הפוליטי. אבל כל כך הרבה צריך לקרות, וצריך לקרות במהירות מסחררת, כדי שהוא יוכל להתייצב לפני הבוחר כבעל חזון שהתממש. כמעט משונה לשמוע אותו מעלה את רמת הציפיות לגבהים כאלה, ועוד בזמן שאמריקנים נחטפים ונעלמים, וחטיבה אמריקנית ממתינה לקרב בשערי נג’ף, ואין איש יודע מה יילד יום ומה תלד שעה. בנסיבות כאלה מוטב בדרך כלל להוריד ציפיות.

 

כאשר אחד העתונאים שאל את בוש לאילו עיראקים בדעתו למסור את השלטון ב-30 ביוני, הוא השיב, “זה מה שמנסה לברר מר בראהימי”, הלוא הוא לאחדאר בראהימי, שליחו האלג’ירי של מזכ”ל האו”ם קופי אנאן. רפובליקנים היו יוצאים מגדרם, אילו שמעו נשיא דמוקרטי נותן תשובה כזאת. מה? הם היו קוראים. “להחזיק 150,000 חיילים בעיראק, כדי לתת לביורוקרט של האו”ם להחליט מה לעשות בהם ולשם מה?”

 

צָפיתי,  לפעמים גם נכחתי, בעשרות מסיבות עתונאים נשיאותיות בוושינגטון ב-20 השנה האחרונות. אני מנסה להיזכר, ואינני מצליח, במסיבת עתונאים מוצלחת פחות מבחינת צרכיו הפוליטיים של הנשיא העורך אותה. בתור שכזאת היא משקפת את מצבה של נשיאות ג’ורג’ בוש: היא עומדת עכשיו במשבר קיומי. ובעיצומו של המשבר הזה קופץ לביקור אריאל שרון, עם משבר קיומי משלו. אין זה כלל מן הנמנע שבפגישה הבאה בין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי ישתתפו שני אנשים אחרים בהחלט.

 

 

אילו התקיימו הבחירות לנשיאות בארה”ב בסוף השבוע שעבר, ג’ון קרי היה מנצח בהן בהפרש ניכר — 50 אחוז לעומת 43 אחוז. אלה ממצאי סקר חדש של השבועון ‘ניוזוויק’. זו הפעם הראשונה מאז שמערכת הבחירות נכנסה להילוך גבוה, באמצע מארס, שהפרש כזה נרשם. עד עכשיו ההפרשים היו בגבולות סטיית התקן, ונטו לטובת בוש. אף כי נראה שהמספרים האלה הם תגובה מיידית למאורעות בעיראק, מימצא אחר בסקר צריך להטיל חרדה עמוקה על הבית הלבן. 59 אחוז מן הנשאלים אומרים שאין הם מרוצים מן “הכיוון שבו העניינים מתנהלים בארצנו”. רק 36 אחוז מרוצים. זו השאלה המסורתית של שבשבת הרוח בפוליטיקה האמריקנית. היא אינה מתורגמת אוטומטית להצבעה — אבל היא מצביעה על פוטנציאל השינוי. כשלעצמי אני מוצא את הנתונים האלה מדהימים. בשבועות האחרונים הזרים הנשיא עשרים מיליון דולר להרעשת טלויזיה כבדה על ג’ון קרי, וגם נהנה מחדשות כלכליות טובות יחסית. אם מקץ המאמץ הזה הוא נמצא פחות או יותר במקום שבו עמד אביו בדיוק לפני 12 שנה, אולי הצדק עם אמא ברברה, אשר אמרה זה לא כבר (על פי ציטוט באחד העתונים), “אני איננה יכולה עוד לעקוב אחרי זה (מערכת הבחירות), זה נראה כל כך מוּכָּר”. הסקר המצוטט כאן לא היה ידוע לי, כאשר כתבתי את הרשימה הבאה, ב’גלובס’, בשבוע שעבר.

 

בסתיו 1990, בחוסר חשק גלוי, הנשיא ג’ורג’ בוש האב הזמין את הקונגרס לדון בשאלת המלחמה הממשמשת ובאה בעיראק. הוא אומנם חשב, שאין הוא זקוק לאישור הקונגרס כדי לצאת למלחמה – אבל השתכנע שמוטב להתחלק עם הקונגרס בהחלטה.

 

אחד החכמים והמבריקים שבחברי הסנאט בימים ההם, פטריק דניאל מויניהאן, הזהיר את בוש מפני מלחמה. “נשיאותך תשקע בחולות המדבר”, הוא אמר.

 

נשיאותו של אבא אומנם שקעה, אבל לא בחולות. הואיל והוא ידע עד כמה טובעניים הם החולות, הוא נֶחפַּז לצאת משם. מה מעניינת היא העובדה, שכאשר נשאל על כך בתחילת השנה שעברה, הוא אמר לעתון קטן במערב התיכון של ארה”ב שאין הוא מתרשם כלל מן הביקורת עליו. איזו ברירה היתה לנו? הוא שאל, וענה, “כדי להפיל את סדאם, היינו צריכים לעלות על בגדאד – ואז מה?”

 

זו היתה כנראה הפעם הפומבית האחרונה, שבה ג’ורג’ האב מתח ביקורת מרומזת על ג’ורג’ הבן. אבל בתחילת השבוע ניתנו בפעם הראשונה סימנים, שנשיאות הבן עלולה לשקוע בחולות המדבר. ביום א’ פירסם מרכז פיו (Pew) לחקר דעת הקהל בוושינגטון סקר חדש, שממנו עולה כי רק 40% מן האמריקנים סומכים את ידיהם על האופן שבו בוש מכלכל את מדיניותו בעיראק בשעה ש-53% מתנגדים. 57% חושבים שאין לו כלל תכנית לייצוב עיראק.

 

ויתר על כן, מספרם של אלה הסומכים את ידיהם על עצם תיפקודו כנשיא פחת אל השיעור הנמוך ביותר בתולדות נשיאותו: רק 43%, לעומת 47%.

 

צריך להוסיף, שהסקר הזה נערך עוד לפני שעריה הגדולות של עיראק היו לשדות קרב, ועוד לפני שהאמריקנים שמעו נתונים יומיים חסרי תקדים של הרוגים. גם כך, 44% מן הנשאלים חשבו שארה”ב צריכה להחזיר את כוחותיה מעיראק. 50% אומנם התנגדו – אבל בינואר מספר המתנגדים עמד על 63%, ומספר התובעים להחזיר עמד על 32%.

 

נראה איפוא בפעם הראשונה, שיש עכשיו קשר ישיר בין שחיקת התמיכה במלחמת עיראק ובין שחיקת התמיכה הכללית בבוש.  אלה כנראה החדשות המדאיגות ביותר שהגיעו אל מטה הבחירות של הנשיא.

 

על זה צריך להוסיף את הספקות בעניין מעשי הממשל ערב אחד-עשר בספטמבר. עדותה של קונדאליסה ראייס, היועצת לבטחון לאומי, לפני ועדת החקירה הדו-מפלגתית, היתה מאורע תקשורתי עצום ממדים. היא עמדה פחות או יותר בפרץ, אבל לא יישבה את הספקות. אתמול, שבת, נאלץ הבית הלבן להשבית את שמחת חג הפסחא, ופירסם את המיזכר המסווג מתחילת אוגוסט 2001 על סכנה של פעולת אל קאעידה נגד מטוסי נוסעים אמריקניים.  

 

הבית הלבן מעד, וחזר ומעד, בטיפולו בעניין עדותה של ד”ר ראייס. במשך שבוע הוא ניסה למנוע אותה, ועורר בזה את הרושם שיש לו מה להסתיר. אפילו אתמול, אחרי שכבר נכווה, הבית הלבן סירב למסור נוסח נאום, שד”ר ראייס עמדה לשאת ביום התקפות הטירור ב-2001. בנאום הזה – אומרת השמועה – היא דיברה על הסכנות המאיימות על בטחונה הלאומי של ארה”ב מבלי להזכיר כלל את הטירור.

 

 

 

 

“דַבּרוּ על המלחמה”

 

ההתפתחויות האלה מעמידות על ראשה כל חוכמת אנשים מלומדה. ההנחה הכללית בשנתיים האחרונות היתה, שג’ורג’ בוש ינסה לחזור ולהיבחר על יסוד מנהיגותו במלחמה נגד הטירור. “דברו על המלחמה”, יעץ אסטרטג הבחירות הראשי של בוש לפעילי המפלגה הרפובליקנית עוד בסוף 2002.

 

אבל המלחמה התכערה בימים האחרונים במידה שאיש לא חזה. האפשרות שהגנרלים יבקשו מן הפוליטיקאים לשלוח עוד חיילים לעיראק מתחילה עכשיו להעלות את האסוציאציות הקודרות ביותר בוושינגטון. הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי, אויב מושבע של הממשל, הכריז השבוע ש”עיראק היא ‘וייטנאם של בוש'”.

 

הממשל הגיב בכעס, או בכעס מעושה, אבל האמת היא שאיש אינו זקוק לתזכורות מפי טד קנדי. כל קשיש וטוב לנשק בוושינגטון טרח בחודשים האחרונים אל בית הקולנוע, כדי לצפות בסרט תעודה מבריק על מלחמת וייטנאם, “ערפל המלחמה”, שבו תיאר שר ההגנה לשעבר רוברט מקנאמארה את מצעד האיוולת, אשר הניב מלחמה עקובה מדם ללא נצחון צבאי ותבוסה פוליטית כבדה.

 

“יום נורא ואיום”, פתח פיטר ג’נינגז את מהדורת החדשות המרכזית של רשת אי.בי.סי. ביום שבו מרדה עיראק. מאז, האמריקנים מתנועעים בחוסר מנוחה בכורסות הטלויזיה שלהם. בימי הפלישה לעיראק, לפני שנה, זרים התלוננו על עודף הריסון העצמי של התקשורת האמריקנית (אני לא הייתי מן המתלוננים). הפעם יש ריסון על עודף ריסון. אמריקני ממוצע, הקורא עתון בוקר, וצופה במהדורת חדשות אחת בטלויזיה מדי יום, יודע שדברים רעים קורים לארצו ולצבאה.

 

הנשיא מנסה להוסיף ולהקרין בטחון – והוא גם מנסה להעניק פירוש שווה לכל נפש למאורעות בעיראק, אולי על חשבון הדיוק. הוא אמר במהלך ביקור במדינת אריזונה, שבעיראק “יש טירוריסטים, השונאים את החופש. אנחנו אוהבים את החופש, ועל זה מתנהלת ההתנגשות”.

 

הניסוח הזה הוא נסיון ברור להשתמש בנוסחת ההצלחה הגדולה של הנשיא רונלד רייגן, בתחילת שנות ה-80. לרייגן היה כשרון בלתי רגיל לכווץ את הבעיות המורכבות ביותר לממדים של הגלעין הקשה. אבל גם אחד מתומכי הממשל הזה, הפרשן רב-היוּקרה ג’ורג’ וויל, כתב בשבוע שעבר בטוּרוֹ, המתפרסם במאות עתונים בארה”ב:

 

“אין אח ורע בנסיון הלאומי של ארה”ב לצורך להסתמך על רצונו הטוב של אייאטוללה שיעי מסוגר בן 73, עלי סיסטאני. התלות הזו, היא כשלעצמה, היתה מבשרת רעות אילו הוא היה הנציג הבלתי מעורער של הרוב השיעי בעיראק. אבל עכשיו יריבו בן ה-30, מוקטאדה סאדר, קורא לתומכיו ‘להלך אימים על אויביכם’ – אמריקה”.

 

ארונות האבץ

 

לְמַה אם כן דומים הימים האלה? לא רק לווייטנאם, אלא גם לסומליה. שם, ב-1993, נחת צבא אמריקני כדי לשחרר אוכלוסיה רעבה ומפוחדת מזדונם של ראשי כנופיות, שהביאו מיליונים עד סף הרעב. איזו שליחות יכלה להיות הומאנית יותר. ואו-אז חיילים אמריקניים התנגשו עם אחד מראשי הכנופיות האלה, גנרל מוחמד עיידיד. לאחר שגוויותיהם של חיילים אמריקניים נגררו ברחובות מוגדישו, ארה”ב חרקה שיניים והודיעה שתעצור את עיידיד ויהי מה. אבל התחרות בין אמריקה לעיידיד הסתיימה בנצחון עיידיד.

 

בניגוד לסומליה, את עיראק לא תוכל ארה”ב לעזוב. איש אינו מציע את זה ברצינות. השאלה בשבועות הבאים תהיה מינון החדשות הרעות. ג’ורג’ בוש משלם את המחיר על היעדר כֵּנוּת. אילו אמר לאמריקנים את האמת, אילו הכין אותם לקראת הקשיים, מצבו בסקרי דעת הקהל היה יכול להיות טוב יותר.

 

קצת קשה לזכור היום שרק לפני עשרה ימים הודיעה לשכת הסטטיסטיקה בוושינגטון, כי בחודש פברואר נוספו יותר מקומות עבודה חדשים ממה שנוספו זה שלוש שנים וחצי. את השבוע הזה קיווה הנשיא בוש לבלות על זֵרֵי הדפנה של הסטטיסטיקה. תחת זאת, הסטטיסטיקה העיקרית של השבוע היא המארינס בארונות האבץ בדרך מארם נהריים.