את המדבקה הזו מצאתי על אחוריה של מכונית חונה, בשכונת ‘איטליה הקטנה’, בקליבלנד, אוהיו. מעניין ששמו של קרי מאוּיָת בתערובת של עברית מודרנית (“ג’ון”) ושל יידיש (“קערי”). כולו בתעתיק עברי היה צריך להיות, כמובן, “ג’ון קרי”. כולו בתעתיק יידי היה צריך להיות “דזשאָן קערי”.
צילום: יואב קרני
בצִלוֹ הארוך מאוד של הרב אייזאק ווייס, בבית הכנסת בסינסינאטי הנושא את שמו, ארבעה יהודים דעתנים הקיזו זה את דמו הפוליטי של זה, בוויכוח פומבי ערב הבחירות לנשיאות. מֶה היה מייסד התנועה הרפורמית, המטמיע הגדול של יהודי אמריקה, חושב על השבטיות ועל האֶתנוֹצֶנטריוּת? הוא לא היה מתפעל. אבל הוא היה אל-נכון נדהם לשמוע, שהתעסקות העצמית הזו היא ביטוי של כוח פוליטי חסר תקדים
אולי אין זו הגזמה להגיד, שבאוהיו נוסדה יהדות אמריקה. יהודים אמנם היו באמריקה עוד לפני שאוהיו נולדה (לפני 201 שנה), אבל שם, בלב המערב התיכון האמריקני, התחילו להתעצב הכיוונים המכריעים. ההתחלה קשורה בהגירת יהודים גרמניים ואוסטריים, באמצע המאה ה-19.
הרב אייזאק מאיר ווייס, שמת בסינסינאטי לפני 103 שנה, אולי ראוי לתואר “מייסד יהדות אמריקה”. היו לפניו, כמובן, אבל הוא עיצב את הכיוון: להיטמע מבלי להתבולל. הוא הפריז, הפרזותיו נדחו, אבל דרכו היא עדיין האופציה המועדפת של רוב יהודי אמריקה
ב-1854 הגיע לאוהיו רב צעיר מצ’כיה, אייזאק מאיר וייס. הוא ידע בדיוק מדוע הוא מעתיק את מגוריו לסינסינאטי. היא היתה בעיניו “צעירה ושאפתנית, כחומר ביד היוצר”. הוא יבוא לשם, “להקים שבועון חדש, להעניק תנופה חדשה ורבת כוח ליהדות, ללַמֵד את הקנאים הדתיים החשוכים וצָרֵי האופקים לֶקַח שלא יישכח, לטובת האֱנוֹשִיוּת, כדי שיוסיפו לחשוב עליי עוד מאה שנה” (מצוטט מספר זכרונותיו של וייס, שהופיע ב-1901).
הצלחתו היתה פנומנלית, ו”הקנאים הדתיים החשוכים” אמנם לא חדלו לחשוב עליו מחשבות לא-מנומסות הרבה אחרי מותו.
וייס נעשה רב בית הכנסת “בני ישורון”, והתחיל בזה את התנועה הרפורמית. תשע-עשרה שנה אחרי בואו, הוא הקים את ארגון הגג של הקהילות הרפורמיות באמריקה. שנתיים אחר כך הוא הקים את בית המדרש לרבנים של התנועה, ההיברו יוניון קולג’, ממוסדות ההשכלה היהודיים החשובים ביותר של זמננו. רבע מאה לאחר בואו לסינסינאטי, 90 אחוז מבתי הכנסת בארה”ב היו קשורים בתנועה הרפורמית. זה השתנה אחר כך, כאשר התחילה ההגירה המסיבית של יהודי מזרח אירופה.
התנועה הרפורמית לא קפאה על שְמָרֶיהָ. 80 שנה לאחר שווייס הגיע לסינסינאטי (וכמובן כבר לא היה בחיים), הרפורמים התחילו להחזיר מרכיבים של מסורת אל פולחנם ואל תפילותיהם. הרדיקליוּת של הרב וייס, זו המאופיינת לפעמים כ”רפורמה הקלאסית”, על הגזמותיה האנטי-מסורתיות והאנטי-ציוניות, עברה מן העולם כמעט לגמרי. אבל גִרסה מתונה ומסורתית יותר מוסיפה להיות האופציה המועדפת בעֵינֵי חלק מכריע של יהודי אמריקה.
ויכוח הבחירות הפומבי בהיכל בית הכנסת הרפורמי על שם אייזאק וואייס בסינסינאטי, בשבוע השלישי של אוקטובר 2004. ליד דגל ישראל, מימין, יושב המנחה, מגיש חדשות בתחנת טלויזיה מקומית. משמאלו נראים הסנאטור קרל לוין ויושב ראש החטיבה היהודית של המפלגה הדמוקרטית, איירה פורמן.
צילום: יואב קרני
ביום חמישי אחד של חודש אוקטובר, היכל בית הכנסת של אייזאק וייס, הנושא כיום את שמו, בפרוור צפוני של סינסינאטי, התמלא עד אפס מקום. מאות יהודים באו להאזין לוויכוח פומבי בין נציגים של שתי המפלגות הגדולות. הסנאטור היהודי רב ההשפעה ממישיגן, קרל לוין, ואַיירַה פוֹרמַן, מנהל החטיבה היהודית של המפלגה הדמוקרטית, ישבו מצד שמאל; דניס פְּרֵיגֶר, שַדַר רדיו ידוע מלוס אנג’לס, ומאט בְּרוּקְס, מנהל החטיבה היהודית של המפלגה הרפובליקנית, ישבו מימין.
זה לא היה ויכוח משפחתי, אלא באותו מובן שהמשפחה נעשתה דיספונקציונלית, והיא עומדת על סף התמוטטות. אני מעולם לא נכחתי בחילופי דברים כל כך מרים בין יהודים אמריקניים, כל כך דלים בכבוד הדדי, כל כך חסרי פשרות ונטולים מכנים משותפים. מן הוויכוח הזה היה קשה אפילו להניח את קיומו של קונסנסוס יהודי באמריקה.
ישראל תפסה את המקום המרכזי, במידה שקצת הפתיעה אותי. יהודי אמריקה מעולם לא היו חד-נושאיים. רק טעות אופטית של ישראלים מניחה שהם מצביעים לטובת מועמדים על יסוד גישתם לישראל. יהודי אמריקה הם ליברלים לתיאבון, המאמינים בזכויות אזרח ובעזרה לחלשים. בשום קבוצת אוכלוסיה אין אי-התאמה כזאת בין אינטרסים כלכליים ובין העדפות אלקטורליות.
| חשבון הבנק שלהם? |
זה עשרים שנה ויותר אפשר לשמוע את התחזית, שהיהודים עומדים להתחיל להצביע “על פי חשבון הבנק שלהם”. לשווא. היהודים מצביעים תמיד בעד מועמדים דמוקרטיים לנשיאות, ובדרך כלל גם לקונגרס. אפילו ג’ורג’ מקגאוורן (1972) ואפילו וולטר מונדייל (1984) זכו בערך בשני שלישים של קולות היהודים, גם כאשר הפסידו ב-49 מ-50 המדינות של ארה”ב. רונלד רייגן, שהיכה את מונדייל, היה הנשיא הפרו-ישראלי ביותר עד זמנו. זה לא עזר לו.
תהיה הדעה על הפוליטיקה של ג’ורג’ בוש אשר תהיה, קשה לחלוק על האִפיוּן של אריאל שרון. בוש הוא אמנם “הנשיא הידידותי ביותר לישראל מאז ומעולם”. מה סיכוייו לקבל את קולות היהודים? התשובה הסבירה ביותר: אין לו כל סיכוי. סקר שעשה מכון הקרוב למפלגה הדמוקרטית הראה באמצע אוגוסט, כי 75% מן היהודים תומכים בג’ון קרי, ורק 22% תומכים בנשיא בוש. זה היפוך כמעט מלא של תוצאות סקר בארץ, אשר הראה זה לא כבר כי בערך שני שלישים של הישראלים מעדיפים את בוש.
סקרים בארה”ב אינם נוטים לגלות את השתייכותם הדתית של מרואייניהם. אבל העתון ‘קולומבוס דיספאץ”, המופיע בעיר הבירה של מדינת אוהיו, הוא מן המעטים המגלים. בתחילת אוקטובר הוא פירסם סקר, שהראה יתרון ברור של בוש באוהיו (8%). העתון ריאיין 2,800 איש, מתוכם 40 היו יהודים. זו פרופורציה סבירה בשביל אוהיו, שמספר יהודיה הוא בערך 150,000, או 1.3% מן האוכלוסיה הכללית. מן היהודים בסקר, 80% העדיפו את קרי על פני בוש.
ההתמודדות בהיכל בית הכנסת על שם אייזאק ווייס לא היתה איפוא התמודדות בין שווים. הקהילה היהודית אינה חצויה. יש בה מיעוט רפובליקני קטן ורוב דמוקרטי גדול. בזה כאמור אין חדש. מה חדש איפוא? זהות הרפובליקנים היהודים והרטוריקה שלהם.
לפנים הרפובליקנים היהודים היו אנשים עשירים מאוד ומתונים מאוד. אבל אז המפלגה הרפובליקנית כולה היתה מתונה יחסית. מאז, היא נעשתה רדיקלית. גם יהודיה הם כיום רדיקלים. שיטותיהם מזכירות את אלה של חלוצי הרדיקליזציה הרפובליקנית בקונגרס בשנות ה-80. הם מנהלים מלחמת גרילה לכל דבר נגד המִמסד היהודי, נגד הקונסנסוס הישן, נגד הרגלים פוליטיים וכמובן נגד הדמוקרטים היהודיים.
בבית הכנסת בסינסינאטי, מליצי היושר הרפובליקנים טענו, שבחירת ג’ון קרי לנשיא תסַכֵּן את ישראל. זה מה שכתב שבוע אחד קודם בעל הטור היהודי השמרני מאוד צ’ארלס קרותהמר ב’וושינגטון פוסט’. ג’ון קרי, הוא טען, “ימכור את ישראל” כדי להרחיב את הקואליציה האמריקנית בעיראק. גם מרטין פרץ, העורך הראשי והבעלים של השבועון ‘ניו ריפאבליק’, תומך רב שנים של כל ממשלות ישראל, רואה בבחירת קרי סכנה לשלום המדינה. פרץ חושב את עצמו לדמוקרט, והיה יועץ קרוב מאוד של סגן הנשיא לשעבר אל גור.
דניס פּרֵייגֶר, שדר הרדיו מלוס אנג’לס, פקד על קרי את העוון הכבד ביותר: הוא רוצה שאמריקה תהיה פופולרית.
דניס פְּרֵייגֶר (Prager), שדר הרדיו היהודי מלוס אנג’לס: עצם העובדה שֶקֶרי מתעניין בדעתה של צרפת, או בדעת האו”ם, היא “סיבה מספקת להצביע נגדו”. עצם העובדה שהוא רוצה למנות את ג’ימי קרטר לשליח מיוחד במזרח התיכון היא “סיבה מספקת להצביע נגדו”. כיוצא בזה עצם העובדה ש”יאסר ערפאת תומך בו”.
צילום: יואב קרני
“למי איכפת מה ערפאת רוצה, או לא רוצה”, השיב הסנאטור קרל לוין בכעס. לוין, ממדינת מישיגן, הוא זקן החברים היהודיים בסנאט. הוא נבחר בפעם הראשונה ב-1978. הוא שימש במשך שנה וחצי יושב ראש ועדת הבטחון של הסנאט, והוזכר כמועמד לכהונת שר ההגנה בממשל ג’ון קרי, אם ייבחר.
צילומים: יואב קרני
על זה הגיב הסנאטור לוין, “למי איכפת מה ערפאת רוצה או לא רוצה”.
מה שעורר את פרייגר להערה אגרסיבית במיוחד, “מי היה מאמין שסנאטור יהודי יגיד שלא איכפת לו מה ערפאת רוצה או לא רוצה”.
מה שעורר את לוין להשיב שהוא התכוון שלא איכפת לו מה דעתו של ערפאת על קרי.
אבל הצליפות וצליפות-הנגד עמדו בעינן, ושני הצדדים עסקו פחות בהאזנה ובשיחה, הרבה יותר בצבירת נקודות.
פרייגר קרא למפלגה הדמוקרטית “המפלגה האירופית”. צריך לדעת שבימין האמריקני הרדיקלי אין כיום גינוי חמור למישהו יותר מאשר האִפיון “אירופי”, או מוטב “צרפתי”. קרי הוא “המועמד הצרפתי”.
הסנאטור לוין (בכעס רב): אנחנו מפלגה אמריקנית, בדיוק כמו הרפובליקנים.
כשעברו להתווכח על ענייני פנים, פרייגר חזר אל גינויי האירופיות. כאשר הדמוקרטים הטעימו את הצורך ביתר צדק חברתי ובהכבדת עול המסים על העשירים, פרייגר הכריז: “שוויון הוא ערך אירופי, וחירות היא ערך אמריקני… הם (האירופים) מאמינים בשוויון ואנחנו מאמינים בחירות”. אם ג’ון קרי ינצח, “אנחנו נהפוך לארץ אירופית”.
פרייגר הוא איש יוצא דופן בנוף היהודי: הוא מטיף להתקרבות רוחנית בין היהודים לנוצרים האוואנגליסטיים. בשידורי הרדיו שלו הוא מדבר זה שנים לטובת זכותם של נוצרים להציג את סמליהם הדתיים בפומבי, עניין שהרוב הגדול של היהודים רואים בו איום על זכויותיהם האזרחיות. “הם מֶלַח הארץ”, אמר פרייגר על האוואנגליסטים, וגינה את נסיון הדמוקרטים להלך אימים על היהודים.
| הקִצבָּאִיוֹת היהודיות בפלורידה |
הקול היהודי לא מילא תפקיד של ממש בבחירות לנשיאות מאז 1960, כשההפרש בין ג’ון קנדי לריצ’ארד ניקסון היה 110,000 קולות. לפני ארבע שנים היתה לקצבאיות יהודיות בפלורידה ההזדמנות לבחור באל גור לנשיא, אבל אלפים מהן התבלבלו בסימון פתקי ההצבעה, וג’ורג’ בוש מתמודד עכשיו על תקופת כהונה שניה.
שאלתי את איירה פוֹרמן, העסקן היהודי הדמוקרטי, אם הפעם תהיה איזושהי משמעות לקול היהודי. יתכן מאוד, הוא אמר. במדינות שבהן ההפרש הוא קטנטן, כמו אוהיו, פנסילווניה ומישיגן, שלא לדבר על פלורידה, תזוזה של 10% מן הקולות היהודיים אל ג’ורג’ בוש עשויה להנחיל לו נצחון. “אנחנו מתאמצים להבטיח שלא תהיה תזוזה כזאת”.
הצגתי אותה שאלה למאט ברוקס, העסקן היהודי הרפובליקני. הוא משך בכתפיו. האם הוא וחבריו ממקדים את מאמציהם במדינות המפתח האלה? לא, הוא ענה, הם מתאמצים בכל המדינות.
יקרה אשר יקרה לקולות היהודיים, הכסף היהודי כבר אמר את דברו. חוקי הבחירות בארה”ב מגבילים תרומות של יחידים לאלף דולר למועמד מדי שנה. הם מרשים ל”ועדי פעולה פוליטיים”, לעומת זאת, לתרום 5,000 דולר למועמד, ועוד 15,000 דולר בשנה למפלגות.
ועדת הבחירות הפדרלית מפרסמת מדי חצי שנה דו”חות על גובה התרומות. הנתונים האחרונים פורסמו בתחילת אוקטובר, יוצא מהם ש-35 ועדי פעולה פרו-ישראליים בארה”ב תרמו השנה 2,355,230 דולר — 65% היו למועמדים דמוקרטיים ו-35% היו למועמדים רפובליקניים. החלוקה הזו מדברת בעדה.
אין לנו נתונים על תרומותיהם של יחידים יהודיים, וספק אם נתונים כאלה יכולים בכלל להיאסף. אנשים אינם מזדהים על פי דתם כשהם תורמים כסף, ולא לכולם יש “שמות יהודיים”. הדעת נותנת, בהתחשב בהצלחתם הכלכלית של היהודים ולנוכח העניין הניכר שיש להם בתהליך הפוליטי, שהתרומות האינדיבידואליות גדולות אפילו יותר מתרומות הוועדים. אבל זה ניחוש בלבד.
מצביעים יהודיים חוזרים ושוקלים את בוש (‘לוס אנג’לס טיימס’, 20 באוקטובר 2004)