הדו-קיום, בתור לרופא השיניים

מה באמת רצה אסמאעיל האנייה, מה עולל הֶגיונו הכושל של נפתלי בנט, ואיך ישראל החמיצה את מנצור עבאס

״יומן יקר, הבה נשים קץ לפרוייקט הדו-קיום״, כתב אסמאעיל האנייה בתחילת החודש,  לאחר שהסב אל עוד אִפטאר אחד בפזוּרה הקטרית.

למה אתה מתכוון, אחי? שאל היומן.

״אני מתכוון לנפתלי בנט וּלמנצור עבאס״, השיב האח אסמאעיל.

״לא למסגד הקדוש, ולִשכונת ג׳ראח הצדיק?״, השתומם היומן.

ריש גלותא מישיבת דוחא נִענע בראשו. מה שבאמת הדאיג אותו, הוא אמר, הרבה יותר מכל דבר אחר, היה החשש מפני אינטגרציה. הֲיֵלֵך עבאס אצל הבנט, כדי לעשות לבֵיתם של שולחיו? היוּרשה לכונן גשר אל מדינת המתיישבים הציוניים? היעניק סיבה לערביי 48 להיות שייכים ל-21, השנה והמאה?

מי שלא היו בטוחים, אל נכון בטוחים עכשיו. ״הרסנו את פרוייקט הדו-קיום״, צהל האנייה בבוקר-שאחרי, על רקען של הריסות עזה.

חמאס היה יכול לחסוך איזה 3,000 טילים. נפתלי בנט הקדים למלא את מבוקשו של האנייה עוד לפי שחרבו רוב מגדלי עזה. הוא הסביר, באותו טון משכנע השמור לרוב הסבריו, כי ממשלה בהשתתפות רע״ם לא תוכל לטפל כהלכה בערים המעורבות.

התחביב הישן והגבהים ההירואיים

איזה כֶּשֶל לוגי. במקום להקים ממשלה עם ערבים המעוניינים בדיאלוג, הבה נקים ממשלה בלי ערבים; במקום להסתמך על עניין חדש וּמפתיע בהשתלבות וּבהשתתפות, הבה נצא מגדרנו להבטיח את אי-השתלבותם ואת אי-השתתפותם. הימין הציוני והלאומנים הערביים חזרו אל תחביב ישן, בן 90 שנה לפחות: הם מתפללים אלה להצלחת אלה בתוך קהילותיהם, כדי שהחרב תוכל להתהפך ביניהם באין מפריע. עיינו-נא בעמודי ׳א-דיפאע׳ ו׳פלסטין׳ של יפו במהלך הבחירות האחרונות לקונגרס הציוני שבהן עדיין התמודד ז׳בוטינסקי, ב-1935.

מה החמיץ הגיונו הכושל של מר בנט היה אפשר לראות בשבוע שעבר בלוד המיוסרת. מנצור עבאס סר אליה, והתלווה אל ראש העיר האנטי-ערבי שלה, כדי לבקר בבית כנסת שפורעים ערבים הציתו, וּלהשמיע בו מלים היסטוריות. 

״אני חושב שזאת היתה שגיאה של מיעוט, של קומץ קטן״, אמר עבאס, בעוד ראש העיר רביבו מתבונן בשתיקה. ״אין מקום לקבל את זה, במיוחד איך שאנחנו המוסלמים כואבים כאשר יש פגיעה במסגדים שלנו. אנחנו גם צריכים להבין את הצד האחר בנושא הזה״.

אין לי כל מושג אם פיו של מנצור עבאס ולבו שווים. אבל מותר לנו בהחלט להעריך פוליטיקאי על סמך הצהרותיו, בייחוד כאשר הן אינן עומדות להועיל לו. חבריו לרע״ם התנערו ממנו. היהודים, שעמדו להקים ממשלה על כתפיו, משכו בכִתפיהם. אבל עבאס העפיל לִגבהים הירואיים כאשר הכריז, שהוא לא יחזור בו אף כמלוא הנימה מדברי ההבנה והפיוס, גם אם יצטרך לחזור ולהיות רופא שיניים.

״את הצד האחר״

מִמה נַפשָך, הוא עמד בבית כנסת בלוד, בעיצומה של כמעט-מלחמת-אזרחים, והטיף למוסלמים את הצורך להבין ״את הצד האחר״.

דברי עבאס הזכירו לי את נאומו של אחמד טיבי בִּמליאת הכנסת ביום השואה הבין לאומי, ינואר 2010. ״זה הרגע שבו אדם חייב להשיל מעליו את כל כובעיו הלאומיים או הדתיים, להשיל את השוני, ולגלום גלימה אחת ויחידה — גלימתו האנושית, וּלהביט בעצמו ובסביבתו ולהיות בן אנוש. בן אנוש בלבד״.

קריאות ביניים פרצו אז מספסלי ש״ס, ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין היסה את הצועק. ״שמעת פה דברים שעוד לא נשמעו בכנסת״, הוא קרא. אומרים, שזה היה ״הנאום הטוב ביותר בתולדות הכנסת״. וגם אם לא הטוב ביותר, בוודאי אחד המפתיעים ביותר.

אבל טיבי עמד לכל היותר במבחן קריאות הביניים. מנצור עבאס בבית הכנסת בלוד עמד לעומת זאת בקו האש, פשוטו כמשמעו, הן מצד עמו הנרגן והן מצד שכניו שומרי הטינה. והוא עמד על דעתו.

את מנצור עבאס של לוד היה צריך לחפש בהתאמצות מיוחדת, שעל מנת לכלול אותו בממשלה חדשה; לא כדי שיספק את הקול ה-61, אלא כדי שייתן תוקף לשאיפה לדו-קיום.

זה במה שנוגע לרופא השיניים. הבה נקפוץ עכשיו אל הפרופסור למדע המדינה.

אסעד גאנם מאוניברסיטת חיפה השיב את התשובה הערבית הגאה להתרפסותו של עבאס. ברשימה ב׳הארץ׳ (15 במאי, תחת הכותרת ״כך נראה אפרטהייד בשיאו״), פרופ׳ גאנם הכריז, כי ״בעוד שניים־שלושה עשורים, כשמשטר האפרטהייד בארץ יתפורר, נהיה כולנו אסירי תודה לצעירים האלה ולַעמיתיהם בפלסטין״.

הצעירים האלה, שהציתו את בית הכנסת, שסקלו את היהודי, שהטילו את בקבוק התבערה; הצעירים האלה ״שלא היו מוכנים להשלים עם עליונות יהודית״, לפי פרופ׳ גאנם, ש״בַּעבוּרם, אין הבדל בין אריאל לכרמיאל, בין שכם לנצרת״.

האם ראיית הנולד של פרופ׳ גאנם מיוסדת על ניתוח, או על אינטואיציה? על פיזיקה או על מטאפיזיקה? האומנם אין הוא מביא בחשבון את האפשרות, שמדינת העליונות היהודית תילחם על חייה, ונהרות של דם ישטפו את הגליל ואת המשולש ואת הפזורה הבדואית, וּמישהו עלול חס ושלום לטבוע בהם?

אני מגלה בהפתעה, שלפני 11 שנה שוחחתי עם פרופ׳ גאנם על עתיד הנסיעה בכבישי הגליל. שאלתי אותו אם אוכל לנסוע בהם בביטחון בעוד עשר שנים. תיארתי את השיחה ברשימה שכתבתי ב-2014, תחת הכותרת ״התפרים נפרמו״:

״זה היה במהלך ארוחת ערב, והפרופסור המופתע הפסיק לרגע קצר את הלעיסה, לפני שמיהר להתעשת. ׳לא׳, הוא אמר. ׳לא תוכל׳.״

פרופסור גאנם עמד בדיבורו. אבל אני דווקא הייתי מעדיף עכשיו את חוכמתו ואת אנושיותו של רופא שיניים פשוט אחד.

Tags: , , , , , , ,

3 Responses to “הדו-קיום, בתור לרופא השיניים”

  1. עמוס באר הגיב:

    אכן יש להסיר את הכובע בפני מנסור עבאס אבל אני חושש שהנבואה של אביעד גאנם יותר קרובה למציאות. לא בגלל שהתוצאה תהיה דומה לדרום אפריקה (הדמוגרפיה בין הים לירדן שונה בגלל קצב הריבוי של החרדים) אלא בגלל שהעולם המערבי יתנער מישראל. השילוב של זה עם המגמה הדמוגרפית הנ”ל יביאו ל מציאות שקשה לדמיין, ולא בעוד 2-3 דורות אלא הרבה קודם.

  2. צור שפי הגיב:

    מסכים כמובן עם כל מילה. מעציב עד כמה משמשות הפקולטות למדעי החברה והרוח כחממות לקיצוניות ושנאה, הכל כמובן בשם ערכים נאצלים.

  3. דני פ הגיב:

    “פרופסור גאנם עמד בדיבורו”

    נשמע לי שדווקא הוא לא עמד בדיבורו, ולא רק בגלל שהוא פספס בשנה. אחרי הכל המהומות נמשכו שבוע-שבועיים ואז זה נגמר. עוד יומיים אני אמור לנסוע בואדי ערה ואעשה זאת ללא חשש.

    היה לי מאוד עצוב על המהומות בין ערבים ליהודים שהתרחשו בזמן המלחמה אבל צריך לשים דברים בפרופרוציה – נהרגו במהומות בתוך ישראל בסך הכל שני אנשים, אחד ערבי ואחד יהודי. לשם השוואה בהפגנות ה״אפודות הצהובות״ בצרפת נהרגו מעל עשרה, בהפגנות ג׳ורג׳ פלויד מעל עשרים (כמובן בארצות עם אוכלוסייה גדולה יותר, אבל בכל זאת).

    חשוב להתייחס לאירועים שקרו ברצינות, צריך לפעול למען שוויון בפני החוק ושלטון החוק, אבל חשוב גם לא לחשוב שהכל אבוד.

    נאחל לממשלה החדשה (טפו טפו) ובמיוחד למחמוד עבאס הצלחה מכל הלב

Leave a Reply