היתכן שטביעתה של ניו אורלינס היא צומת דרכים בהיסטוריה הפוליטית של ארה”ב? בוודאי מוקדם להגיד, אבל אולי לא מוקדם להתחיל לנחש. תשע שנים לאחר שהימין האמריקני חגג את מות ההנחה ש”רְוָחָה היא אחריות ציבורית”, ונשיא דמוקרטי הודה ש”עידן ‘הממשלה הגדולה’ הסתיים”, אמריקה חיפשה בשבוע שעבר עד ייאוש את הממשלה, גדולה או קטנה. אולי מתחיל עכשיו חשבון נפש על רפורמות כלכליות וחברתיות שהרחיקו לכת קצת יותר מדיי. על וויסקונסין כבר שמעתם?
אילו התבקשתי, ערב סוּפת ההוריקאן בניו אורלינס, לנחש מה יגידו סקרי דעת הקהל על ג’ורג’ דאבליו בוש שבוע אחד לאחר הסוּפה, הייתי עונה כמעט ללא היסוס שהם ייטיבו איתו מאוד. הסופה כמובן לא עמדה להיטיב עם ניו אורלינס עצמה, אבל אני הייתי מניח שהיא תרים את קרנו של הנשיא באופן דרמטי, ותשכיח את עיראק.
אה, כמה שהנשיא היה רוצה להשכיח את עיראק. היא העיבה על חופשת הקיץ הארוכה להפליא שלו. הוא תכנן חמשה שבועות בחווה בקרופורד, עד סוף הפגרה של ‘יום העבודה’ בתחילת ספטמבר, עם כמה גיחות “עבודה” חטופות, כדי לשאת נאומים לפני קהל אוהד, ממוּיָן בקפידה. חוץ מזה, הוא תכנן בעיקר לבער את היַבּלית ולגזום את השׂיחים, וּלארח כמה ידידים ויועצים, ולהצטלם במגבעת קאובוי ובמגפי עור קרוקודיל או משהו כזה, וכמובן לרכוב הרבה מאוד על אופניים.
ואז הופיעה אמא של קייסי, סינדי שיהאן, וטרפה את קלפיו. היא התחילה את המחאה הקולנית האפקטיבית ביותר נגד המלחמה. בנה נפל בסאדר-סיטי, כמעט שנה לאחר שהנשיא בוש הודיע על “סיום פעולות האיבה”. מחאת שיהאן היתה רק סימפטום של משבר האמון הכללי. הסקרים הראו ששיעור התמיכה במדיניותו של בוש ירד לרמה הנמוכה ביותר מאז נכנס לבית הלבן, ובפעם הראשונה רוב ברור של האמריקנים רוצים לצאת לכל הרוחות מעיראק.
סופת ההוריקאן, שהשירות המטאורולוגי קרא “קתרינה” (סופות נקראות לַחֲלוּפין על שם נשים וגברים), עמדה להסיח את הדעת. פעולת הצלה מהירה ויעילה, וג’סטות של חיבה ושל אמפתיה מצד הנשיא חם-הלב וטוב-המזג, עמדו להזכיר לאמריקנים מדוע בעצם הם מחבבים את ג’ורג’ בוש, ומעדיפים רפובליקנים בבית הלבן. בזמנים כאלה, מה טוב שהמושכות נמצאות בידי מפלגת המנכ”לים. הם יודעים איך לארגן, איך להאציל סמכויות, איך לעמוד בלוחות זמנים מפני שזה מה שהם עושים לפרנסתם כאשר הם אינם בבית הלבן. סוף סוף, מתי בפעם האחרונה היו לארה”ב נשיא, סגן נשיא, שר הגנה, שר אוצר, שר מסחר שהיו פעם צ’יפים אקזקוטיביים?
ההוריקאן תשרוק, והנשיא ינסוק, הייתי מתנבא בבטחון. וטועה.
איזו סניגוריה אפשר ללמד על טיפולו של ממשל בוש באסון הטבע הגדול ביותר בתולדות ארה”ב? מה יועילו לנשיא הזה כל כותבי הנאומים המלוטשים (מאוד) שלו, כאשר הוא צריך להסביר מה עשה ביתו הלבן, כאשר אחת הערים ההיסטוריות של אמריקה טבעה במימי מפרץ מקסיקו, וגוויות צפו ברחובותיה?
בזמן כתיבת הדברים האלה אני קורא שנשיא סין החליט לבטל את מסעו החשוב לוושינגטון, כדי שלא להפריע לנשיא ארה”ב לטפל במכאובי ניו אורלינס. “העם הסיני מתייצב לצד העם האמריקני בשעת המשבר הזו”, אמרה בייג’ינג. זה סביר. אבל מעניין מה יחשבו האמריקנים על הפיסקה השניה של הידיעה: סין מציעה לארה”ב סיוע כספי של חמישה מיליון (אכן, מיליון) דולר, ומוכנה לשלוח צוותים רפואיים כדי למנוע התפשטות מגיפות. סוף סוף, סין מנוסה באסונות טבע וּבִפעוּלוֹת הצלה ומניעה.
זה בהחלט סביר, חוץ מזה שאמריקנים אינם רגילים לשמוע הצעות כאלה. הם רגילים להיות הדודים העשירים והאחיות הרחמניות של שאר כדור הארץ. האמריקנים הם אומת המְבַצעים, אומת פותרי הבעיות, אומת הממציאים. והנה, העולם כולו ראה אותם בשבוע שעבר בקלונם.
אני אגב לא הייתי משתמש במושג הזה, “קלון”, אילמלא השתמשו בו עשרות עתונים בכל ארה”ב, לפעמים בכותרותיהם הראשיות. אינני מצליח להיזכר אימתי כל כך הרבה בושה עטתה את פניה הקיבוציים של אמריקה. אולי כאשר שני תלמידים בבית ספר במדינת קולורדו פתחו באש על חבריהם ועל מוריהם, והרגו 13 מהם לפני שש שנים. אז היה אפשר לשמוע שאלות קיומיות על אורח-החיים האמריקני ועל האימפולסים התרבותיים, ובייחוד על החקיקה הארכאית ההופכת רובים אוטומטיים למיצרך מרכול בר-השגה בשורת מדינות ארה”ב.
| “העסק של אמריקה הוא עסקים” |
תמיד מסוכן להיחפז למסקנות, כאשר הפצע טרי, והאויר עדיין ספוג ריחות. השבוע נדמה שחורבן ניו אורלינס הוא צומת דרכים בתולדות ארה”ב, אבל רק יתרון הפרספקטיבה יוכל לאשר את הרושם הזה, ויידרשו חודשים רבים, אולי שנים כדי לאמת אותו. פרשנויות מיידיות בכלי התקשורת דיברו על ויכוח מתעורר בשאלת “עצם דמותה של החברה האמריקנית”. אחרות חזו ויכוח רחב-ממדים על “תפקיד הממשלה” בחיי אמריקה.
הפוליטיקה האמריקנית של 75 השנה האחרונות היא מעשה בְּגַלים, והגלים ניזונים במידה רבה ממאורעות יחידיים, שהטילו צל ארוך על דור שלם.
אמריקה היתה מקום שמרני מאוד לפני 1929. לא היתה כל סיבה לפקפק באפקטיביות של השיטה הקפיטליסטית, ולא היתה סיבה להתווכח עם הנשיא הפופולרי מאוד של שנות ה-20, קאלווין קוּלידג’, אשר אמר, “העסק של אמריקה הוא עסקים” (נשמע הרבה יותר טוב באנגלית). קולידג’ חשב שאין זה מעניינה של הממשלה להתערב בעסקים, או בעצם להתערב באיזשהו עניין. הוא היה מבלה שעות ארוכות בגן ביתו הלבן בשתיקה גמורה.
קולידג’ החליט שלא להתמודד בבחירות של 1928, אף כי ברור למדי שהוא היה נבחר ברוב עצום. יורשו, שר המסחר המחוֹנָן שלו, מהנדס מולטימיליונר, איש בעל כשרונות ניהול יוצאי דופן שעשה חיל בתכניות הצלה עצומות של מיליוני רעבים באירופה, היה הרברט הוּבֶר. ששה חודשים לאחר שהושבע לנשיא, הבורסה בוול סטריט התמוטטה. השפל הגדול התחיל, וּבַבּחירות הבאות אמריקה פנתה עורף לשושלת ארוכה של נשיאים רפובליקניים.
בין 1861 ל-1933 היו באמריקה רק שני נשיאים דמוקרטיים ועשרה רפובליקנים. ב-1933 נפתחה חצי מאה של הגמוניה דמוקרטית. אמריקה פנתה שמאלה. האמונה בקפיטליזם טהור, או כמעט טהור, פינתה את מקומה להתערבות גוברת בניהול הכלכלה והחברה. ההנחה רבת השנים, שאין זה מעניינה של הממשלה לסעוד את החלשים, פינתה את מקומה לעשרות שנים של חקיקה חברתית פרוגרסיבית, מן הביטוח הלאומי ועד ביטוח רפואי לעניים ולקשישים.
כל זה הוא כמעט עניין של מה בכך בדמוקרטיות האירופיות, אבל באמריקה הרבה מאוד אנשים חשבו את החוקים האלה ל”קומוניסטיים”, או “פשיסטים”, או לפחות “סוציאליסטים”.
בעיני פון האייק, הכלכלן האוסטרי, שהעניק השראה למהפכת הנגד של הימין בארה”ב ובבריטניה בשנות ה-80, הרפורמות האלה היו “הדרך לעַבדוּת”. הן הניבו את שׂנוּאַת נפשו הגדולה של רונלד רייגן, “הממשלה הגדולה”. “הממשלה אינה יכולה לפתור בעיות”, הוא היה אומר, “מפני שהיא-היא הבעיה”. והוא הפשיל שרוולים, ויצא לקצץ את כנפיה. האמצעי החשוב ביותר היה להקטין את הכנסותיה, כדי שהיא תתחיל להתכווץ, ותהיה כל כך קטנה “עד שיהיה אפשר לגרור אותה אל חדר האמבטיה, ולהטביע אותה בתוך האמבט”, בלשון המטאפורה העשירה של גרוֹבֶר נוֹרְקְוויסְט, אחד הרדיקלים הבולטים ביותר בין חסידי “הממשלה הקטנה”.
| “תם ונשלם”, הריע השופר |
המידה שבה “הממשלה הקטנה” התאזרחה במחשבה הפוליטית האמריקנית קיבלה ביטוי דרמטי בחורף 1995. הנשיא ביל קלינטון, פצוע וחבול מיוזמתו הכושלת לכונן ביטוח רפואי מקיף בארה”ב, נָשָׂא את נאומו השנתי על מצב האומה לפני שני בתי הקונגרס. זה היה הקונגרס הראשון זה 40 שנה, שבשני בתיו היה רוב רפובליקני, והוא נבחר על יסוד מצע רדיקלי של קיצוצי מסים ושל קיצוצי הוצאות. “עידן הממשלה הגדולה הגיע אל קיצו”, הכריז קלינטון, לתדהמתה הכללית של המערכת הפוליטית.
קלינטון, בעל חוש ריח פוליטי מפותח, פנה ימינה כדי להציל את נשיאותו – והודיע בעצם כי המסך יורד על ימי הרפורמות החברתיות.
ב-1996, שבועות אחדים לפני הבחירות לנשיאות, הוא חתם על חוק שהגישו לו הרפובליקנים “לסיים את תכניות הסעד כפי שהיכרנו אותן” (מקור ההשראה של החקיקה היה הרפורמה במדינת וויסקונסין, זו המטילה עכשיו צל ארוך גם על ישראל). בין השיניים החדות ביותר של החוק היה קיצוץ של 23 מיליארד דולר, על פני שש שנים, בתלושי מזון לעניים.
‘וול סטריט ג’רנל’, שמאמרי המערכת שלו הם השופר האידיאולוגי החשוב ביותר של הימין האמריקני, ציין את המאורע ההוא בכותרת קצרה ועניינית: “תם ונשלם”. הוא כתב אז, בין השאר: “עד לאחרונה, האֶתוֹס היה שמערכת הרווחה היא עניין ציבורי. ברור שֶמַהלך ההיסטוריה השתנה, ועל העליונה עכשיו היא ידו של האֶתוֹס, המטעים כי אחריות אישית צריכה להיות העיקרון המנחה בפוליטיקה שלנו. כמובן, רוב האמריקנים תומכים ברשת הגנה כלשהי, אבל החוק הזה נוטל את הסמכות המסיבית מידי ממשלה אחת, וּמַאציל אותה ל-50 יחידות פוליטיות [זאת אומרת, כל אחת מן המדינות]… למערכת הרווחה יש עכשיו אבות רבים”.
יוזמי החקיקה התכוונו להאציל את הסמכויות לא רק לשלטון המקומי, אלא גם לארגונים פרטיים, בייחוד ארגונים דתיים. ג’ורג’ בוש הודיע תיכף להשבעתו, ב-2001, על יוזמה להעניק תפקיד רשמי פעיל “לכנסיות, לבתי כנסת ולמסגדים” (אבל בייחוד לכנסיות) בתכניות רווחה. בעיני הימין, זה היה חיזוק הכרחי של ווֹלוּנטריזם בחיי אמריקה, והתנדבות תמיד עדיפה על אכיפה בירוקרטית. בעיני השמאל, זה היה מהלך רגרסיבי, נסיגה אל עידן קודר שבו עניים יכלו לסמוך רק על בתי תמחוּי של כוהני דת, בשעה שהממשלה ניערה מהם את חוצנה.
היו לא מעט אנשים אשר חשבו כי חיסול מערכת הסעד “כפי שהיכרנו אותה” תעורר תגובת-נגד. היא לא עוררה. סיבה חשובה אחת היא שֶעֲנִיִים אינם מצביעים. אבל הסיבה החשובה ביותר היתה שתכנית הסעד הממשלתית הצטיירה כאבן שואבת של טַפּילוּת ושל ניווּן חברתי. מנהיג המהפכה הרפובליקנית בקונגרס, נְיוּט גינגריץ’, אשר שימש ארבע שנים כיושב ראש בית הנבחרים, הטיל על הסעד הממשלתי את האחריות להופעת “אמהות בנות 17 ותינוקות איידס”. רונלד רייגן לפניו דיבר על “מַלְכוֹת הסעד” (welfare queens).
לא היה קשה לנחש את צבע עורן של המְלָכוֹת, של האמהות בנות ה-17, של תינוקות האיידס. מערכת הסעד פירנסה בייחוד שחורים. השחורים האלה התגוררו בשכונות עוני עירוניות, הרחק מעיניהם של רוב הלבנים, מפני שרוב הלבנים באמריקה עזבו את הערים, והתפרוורו. לאמריקה ניתנו בתשע השנים האחרונות מעט מאוד סיבות לרחוש אמפתיה להמוני השחורים העניים של הערים ההיסטוריות.
| הצילו, הם קראו |
ואו-אז שרקה קתרינה, והטביעה את ניו אורלינס. ואו-אז נפלטו פתאום אל מִרקעֵי הטלויזיה של אמריקה עשרות אלפי עניים שחורים, שלא הצליחו להימלט מניו אורלינס מבעוד לילה, או לא רצו להימלט. הם עמדו על גגות בתיהם, והם עמדו על צמרות עצים, והם עמדו על אִיֵי יבשה מתכווצים, והם הצטופפו בהיכל הכיפה הענקי ובהיכל הוועידות, והם הושיטו את ידיהם אל על, והם צעקו מבלי להישמע (כי המצלמות ריחפו בגובה של כמה עשרות מטרים), “הצילו”.
ובמשך ארבעה ימים ארוכים, ממשלת ארה”ב לא הצילה. ומהיכל הכיפה ומהיכל הוועידות התחילו לבקוע סיפורי בלהות. זקנים מתו מתשישות וּמִצמא. חולי סכרת איבדו את הכרתם, מפני שלא היה אינסוּלין. ילדות קטנות נאנסו באישון לילה. ונשיא ארה”ב לא מיהר לקצר את חופשתו. ומשקיצר אותה, בחוסר חשק מופגן, הוא הכריז בלי ניד עפעף, ש”איש לא העלה על דעתו כי ייפרצו הסוללות (המגינות על ניו אורלינס מפני מימי מפרץ מקסיקו)”.
עתונים מחוף אל חוף השליכו כותרות אפוקליפטיות על קוראיהם. לפעמים היה נדמה שעוֹרֵך-עַל ניסח את כולן. ניו אורלינס היא “עיר של ייאוש ושל פחד”, הם הודיעו יום אחר יום. עתון אחד בעיר שדה במדינת קנזאס — לא איזור הידוע באיבתו למפלגה הרפובליקנית — מרח לכל רוחב עמודו הראשון את הכותרת “האם זו אמריקה?”
היה נדמה שמִשאלה לאומית אחת נלחשה בשבוע שעבר: “אם יש ממשלה – גדולה, או קטנה – תוֹפַע מייד”, אם רק לשלושה-ארבעה ימים, כדי שלא נצטרך להתבייש. אני מכיר אנשים רציניים ובעלי שליטה עצמית, שהתייפחו אֵצל מקלטי הטלויזיה שלהם. קשה להיזכר אימתי השתררה תחושה כל כך אוניברסלית, שהממשלה מָעֲלָה בתפקידה. אפילו סבלנותם של כמה מן העתונים הימניים ביותר באמריקה פקעה.
‘רג’יסטר’, עתון היוצא במחוז אוראנג’ ליד לוס אנג’לס, אחד המחוזות השמרניים והרפובליקניים ביותר באמריקה, פתח את מאמר המערכת שלו במלים, “תגובתה של הממשלה לאסון היתה מגוּנָה, לא פחות. ארצנו כולה צפתה בסצינות מזעזעות של בני אדם ממתינים ימים שלמים לאורך דרכים הרוּסוֹת, או מצטופפים בבניינים הרוסים, בציפיה לעזרה”.
היו שני רגעים אנושיים דרמטיים, הראויים לציון. זאת אומרת, היו הרבה יותר, אבל אלה הרגעים שנרשמו בזכרוני.
אחד היה ראיון עם מפקח המשטרה בניו אורלינס, גבר מוצק וחסון. בימי האסון הראשונים, קומץ שוטריו וקציניו היו היחידים בשטח. קָצרָה ידם מלכונן סדר ולהציל חיים. שני שוטרים אפילו איבדו את עצמם לדעת, כנראה מפני שלא יכלו לעמוד בנסיון האיום הזה. אחרים פשטו את מדיהם ופרשו. מפקח המשטרה התייצב לפני המצלמות, וניסה להשיב על שאלות. אבל הוא נשבר, חנק דמעות, ונמלט משם. זה היה בשבת שעברה.
שני, היה לואי בְּרוּסאר, נשיא מחוז ג’פרסון במדינת לואיזיאנה, סמוך לניו אורלינס. הוא הופיע ביום א’ בבוקר בתכנית האקטואליה של רשת אן.בי.סי ‘פגוש את העתונות’. הוא עורך דין באמצע שנות ה-50 שלו, המשַמש בפוליטיקה המקומית זה 28 שנה. ברוסאר נשבר במהלך הראיון, בשידור חי, ובכה. “איש אינו בא לעזרתנו”, הוא ייבב. “איש אינו בא לעזרתנו. השר [לבטחון המולדת] הבטיח. הכול הבטיחו. הם עורכים מסיבות עתונאים. נמאסו עליי מסיבות העתונאים. בשם אלוהים, שִתקוּ כבר, ושִלחו הנה מישהו”. וכל זה הוא אמר כשהוא מתמוגג בדמעות שליש.
|
אוסף של דיווחי טלויזיה קצרים על השתלשלות האסון בניו אורלינס אפשר למצוא באתר הרשת של ערוץ החדשות בכבלים MSNBC |
הוא סיפר, כי האיש המנהל את הבניין שבו נמצא משרדו, טילפן מדי יום אל אמו הזקנה, שנלכדה בבית אבות לא הרחק משם.
“מדי יום היא שאלה אותו, ‘האם אתה בא, בני? האם מישהו מגיע?’
“והיא אמר, ‘כן, אמא, מישהו מגיע לאסוף אותך. מישהו מגיע ביום שלישי. מישהו מגיע ביום רביעי. מישהו מגיע ביום חמישי. מישהו מגיע ביום ששי.
“וביום ששי בלילה, היא טבעה. היא טבעה ביום ששי בלילה”.
מה שיעור סבלנותו של הציבור האמריקני כלפי הפוליטיקאים שלו? זו שאלה שאני מנסה למצוא לה תשובה טנטטיבית זה עשרים וחמש שנה. אינני יודע את התשובה, גם לא השבוע. אבל יהיה מעניין מאוד לנסות ולמצוא אותה בשבועות הבאים. עתוני ישראל אמנם לא פינו מקום לניו אורלינס בעמודיהם הראשונים אלא שבוע לאחר שריקתה של קתרינה (איזה עניין משונה. אפילו במלזיה ובניו זילנד זה היה בעמוד הראשון הרבה קודם), אבל ניו אורלינס אולי עומדת לגלות לנו משהו חשוב מאין כמוהו על התרבות הפוליטית של אמריקה.
