נִקבוּ-נא בשמה של מדינה במזרח התיכון, שבערך חמישית מֵאֶזרחיה שייכים למיעוט לאומי. הם לא הצטרפו אל המדינה הזו מֵרצוֹנָם. למען האמת, היא הצטרפה אליהם, בשרירוּת לבּוֹ של שלטון קולוניאלי, ואחר כך בכוח כידוניהם של בני הרוב.
הם חיו במשך שנים תחת ממשל צבאי. יש להם רגשות מעורבים מאוד ביחס לעצם קיומה של המדינה. הם מרגישים אזרחים סוג בי”ת. הרבה שנים נאסר עליהם לפתוח אוניברסיטה בלשונם. אם באמת היו נותנים להם לעשות מה שהם רוצים, הם היו יוצאים החוצה, אולי מִתאַחדים עם בני עַמָם שֶמֵעֵבֶר לגבול.
והנה קרה משהו שאיש לא היה מַעלֶה בדעתו, משהו כל כך חסר תקדים עד שהנשימה נֶעתֶקֶת: אחד ממנהיגי המיעוט הזה נבחר לנשיא המדינה. נכון, לא נשיא רב-סמכויות. למען האמת אין לו כמעט כל סַמכוּת, וּבַמעַט שיש לו הוא מתחלק עם שני סגַנָיו. אבל מעכשיו עד הודעה חדשה, דיוקנו יקשט מוסדות ציבור, ויִתָלֶה בַּכּניסוֹת לשגרירוּיוֹת ארצו בעולם. וכאשר הוא יבקר בארצות זרות, התותחים יַרעימוּ 21 פעם (או משהו כזה), כפי שמחייב הפרוטוקול.
שם המדינה הזו הוא . . .
. . . עיראק. והמיעוט, שממנו יצא הנשיא החדש, הוא הכורדים. בכל ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, ספק אם היה מיעוט יותר מיוּסָר מֵהֶם. לא זו בלבד שֶמִן הכורדים נשללו רוב זכוּיוֹתיהם בעיראק, אלא שנשללו מהם עוד יותר זכויות בטורקיה, באיראן ובסוריה. במשך שנים, העתון היחיד בלשון הכורדית ושידור הרדיו היחיד בלשון הכורדית באו מיֶרֶוואן בירת ארמניה. מיליוני הכורדים של טורקיה שמעו במשך שנים שאסור להם אפילו לקרוא לעצמם “כורדים”. וגם אחרי שהוּסַר האיסור, עדיין היה אסור עליהם השימוש בלשונם.
מאורע שלא הוּחַג בטורקיה. בחירת טאלאבאני לנשיא עיראק מצוינת בכותרת הראשית של ‘טרקיש דיילי ניוז’, שבעה באפריל 2005. האם נשיא כורדי יציל את הרעיון העיראקי?
אין זו הפרזה להגיד שארבע ארצות גדולות וַחֲזָקוֹת וּמעוּטוֹת סובלנות קשרו קשר נגד הכורדים. מי שלא מאמין, שֶיַקשיב לקול חריקת השיניים שֶבָּקַע בימים האחרונים מטורקיה. אילו ניתנה לטורקים הברירה, הם היו מעדיפים להחזיר את סדאם חוסיין אל הנְשׂיאוּת ולשלוח את ג’לאל טלבאני אל תא הכלא במקומו. אבל, מה טוב שאין להם הברירה.
הכורדים של עיראק היו מעדיפים לא להיות “הכורדים של עיראק”. הם היו מעדיפים לראות את ג’לאל טלבאני הנשיא הראשון של רפובליקה כורדית עצמאית. אבל הם יודעים שלפחות לפי שעה איש לא יַרשֶה להם. והם מתענגים בגלוי על פרס הניחומים שניתן להם. אולי זה מפני שהם חושבים שנשיא הוא נשיא, ובשום מקום במזרח התיכון (מחוץ לישראל) אין דבר כזה “נשיא סמלי”. אבל אולי הסמל דווקא מוצא חן בעיניהם. הסמל אומר שיש להם חלק ונחלה.
| הם כועסים? שֶיִקחוּ ואליוּם |
חמתם של ערבים עיראקיים, כנראה בייחוד מקרב הסוּנים, בוערת בהם להשחית. לא יתכן, הם אומרים, שאומה ערבית תונהג בידי לא-ערבי (לֵךְ סַפֵּר להם שזה כבר קרה במאה ה-12, כאשר הכורדי צלאח אד-דין שיחרר את פלשתינה מידי הצלבנים; ונסיכים אלבניים הנהיגו את מצרים במאה ה-19, כאשר כמעט כבשה את המזרח התיכון מידי העוסמנים).
קצת קשה לרחוש אמפתיה לסונים. עד לפני שנתיים, במשך שמונים שנה, כל עמדות השלטון וההשפעה בעיראק היו שלהם. אם קשה להם להתרגל לִמציאוּת חדשה, שבה קבוצות מיוצגות על פי חלקן היחסי באוכלוסיה, אז מה לעשות, שייקחו ואליום או שיעור בְּיוֹגַה.
אבל חוץ מן החימה הבוערת, יש לפחות סיכוי מסוים שנשיא כורדי יְחַזֵק את עצם הרעיון של “עיראק”, המדינה שהבריטים המציאו יש מֵאַיִן ב-1920. אולי הוא יגדיל את נכוֹנוּתם של הכורדים להסתפק באוטונומיה, ולא לחתור החוצה. לסמלים יש כוח לא מבוטל.
לא הרבה מדינות לאוֹם עשׂוּ מה שעשתה עיראק בשבוע שעבר. עיניי משוטטות על פני מפת העולם, ואני מצליח להיזכר רק בהודו. שם, פעם אחר פעם, מוסלמי נבחר לנשיא (סמכויות השלטון נמצאות בידי ראש הממשלה), עניין מדהים למדי בהתחשב בזה שהודו ופקיסטן הופרדו זו מזו על יסוד אמונתם הדתית של רוב תושביהן.
הנשיא המוסלמי של הודו, עבדול קאלאם, נראה כאן במרכז, בצילום רשמי. למרבה העניין, דווקא ברית של מפלגות לאומניות הינדואיות היא שבחרה בו, ב-2002. מהנדס אוירונאוטיקה על פי הכשרתו, הוא מאבות תכנית הטילים הבליסטיים של הודו. משמאלו בצילום הזה נראה נַארֶנדרה מוֹדי, ראש הממשלה של מדינת גוּגַ’ארַאט, בצפון הודו, מן הידועים שבמנהיגי המחנה הלאומי ההודי. ממשלתו הואשמה שישבה בחיבוק ידיים, כאשר קיצונים הינדואיים טבחו אלפיים מוסלמים בעיר אחמדאבאד, ב-2002.
צילום: אתר הרשת של נשיא הודו
אני נזכר גם בסמליוּת בחירתו של נשיא ברפובליקה האירית, הקתולית מאוד. לפני 31 שנה היא בחרה עתונאי פרוטסטנטי, ארסקין צ’איילדֶרס, לנשיא (סמלי). הרפובליקה האירית לא היתה באה אל העולם אילמלא קתולים שָׂנאוּ פרוטסטנטים ופרוטסטנטים שנאו קתולים.
קשה לטעון שבחירת נשיאים סמליים מקרב מיעוט שינתה את המהלך התקין, או הלא-כל-כך תקין, של ההיסטוריה. אף על פי כן, סמלים הם לפעמים רבי כוח, בייחוד כאשר הם יוצרים גשרים של תרבות ושל פסיכולוגיה בין מיעוט לרוב.
מה שמחזיר אותנו אל אתגר הפתיחה: ניקבו בשמה של מדינה במזרח התיכון, שבערך חמישית מאזרחיה שייכים למיעוט לאומי. עיראק אינה התשובה האוטומטית. תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הראתה בתחילת החודש, שבשנת 2025 יגדל חלקם של הערבים באוכלוסיית ישראל מ-19% ל-25%.
האם אפשר להעלות על הדעת נשיא ערבי? האם צריך להעלות על הדעת? האם נשיא ערבי יהיה קריאת תיגר על עצם הרעיון של מדינת לאוֹם? האם נשיא ערבי יוכל לָשֵׂאת נאום ברכה לכבוד החג? לבקר ביחידות צה”ל (שבו לא שירת)? לחלק את פרס ישראל? להוליך ראשי מדינה זרים בפרוזדורי יד ושם? להניח זֵר על קבר הרצל? לנאום בעצרת הכללית של הקהילות היהודיות באמריקה? לשיר את ‘התקווה’?
| רֶה-ישראליזציה |
אביגדור ליברמן, אם אינני טועה, הציע פעם לחוקק חוק שֶיֶאֱסוֹר על ערבי את ההתמודדות על ראשות הממשלה. קל להתנגד להצעה הזו, מפני שאין קושי להבחין בִּמניעיה וּבִמקורות ההשראה שלה. אבל מה על השאלה המשתמעת ממנה? האם ישראל תהיה יום אחד “מדינת אזרחים” במקום “מדינת לאום”?
כנראה אין עוד שאלה אחת המשתווה לשאלה הזו במידת חשיבותה.
שאלת “הנשיא הערבי”, לעומת זאת, אינה קשורה, לפחות לא במישרים, בשאלת “ראש הממשלה הערבי”. נשיא ערבי, עם סמכויות סמליות, יכול לכהן במדינה עם רוב יהודי מסיבי, ובלבד שהרוב הזה ישתכנע שזה מחיר סביר.
מחיר סביר בשביל מה? התשובה הטנטאטיבית שאני מציע: מחיר סביר בשביל רה-ישראליזציה של המיעוט הערבי. בשנים האחרונות היה תהליך של דה-ישראליזציה, שהתנהגות חברי הכנסת הערביים היתה הביטוי הוולגרי ביותר שלו. אינני יודע אם יש סטטיסטיקה על היקף השימוש בתואר “ישראלי” בין האזרחים הערביים, אבל יש לי הרושם שהוא התמעט מאוד. עזמי בישארה אולי נתן את הכיוון, כאשר התחיל לתאר את עצמו (למשל, במאמריו ב’אל אהראם’) כ”פלסטיני המתגורר בישראל”.
האם נשיא ערבי יבלום את הדה-ישראליזציה? תלוי כמובן מי יהיה הנשיא הזה. תלוי עד כמה גבוה כיום הוא סף האמינוּת ש”פלסטינים המתגוררים בישראל” תובעים מאנשי ציבור ערביים. אולי השופט העליון הראשון, סלים ג’ובראן, יהיה גם הנשיא הראשון? לפחות איכות הלשון העברית הנשמעת בארץ תצא נִשְׂכֶּרֶת מנוכחותו.
צריך להודות שהסיכוי אינו גדול. למען האמת, גם את ג’לאל טלבאני צריך כנראה לחשוב לאנקדוטה חולפת. יש האומרים שהכורדים הגזימו, שהמטוּטֶלֶת בעיראק תחזור בקרוב אל מקומה הטבעי, הערבי. המדינה העיראקית תהיה, אולי, דמוקרטית, אבל נא לא לצַפּוֹת שהיא תהיה ליברלית.
ההבדל בין “דמוקרטי” ל”ליברלי”? זה ההבדל בין שלטון המיוסד על רצונו החופשי של הרוב ובין שלטון המְפַתֵח שורה של מכניזמים כדי להגן על זכויות המיעוט.
אני לא רואה את עצמי כמומחה לענייני המיעוטים במזרח התיכון, אבל בכל זאת יש לי הרגשה שהרבה מאד כאלו נעלמו מהסקירה במאמר:
מבחינה גיאוגרפית הארמנים שנרצחו בידי הטורקים נמצאים קרוב מאד לכורדים; העלאווים השולטים בסוריה לא נחשבים כלל מוסלמים; הדרוזים שגרים בארצות רבות במזרח התיכון בוודאי אינם מוסלמים; המזרח התיכון מלא בנוצרים שמצבם בכי רע (למשל ראה את מצבם המידרדר של הקופטים במצרים); המזרח התיכון כבר כמעט נקי מיהודים, פרט לישראל כמובן; בלבנון יש חלוקת שלטון בין מוסלמים לנוצרים והנשיא הלבנוני למיטב זכרוני הוא בכלל נוצרי שנושא במשרה סמלית; בצפון אפריקה רוב התושבים הם ברברים שאינם ערבים… וכן הלאה. האם הכורדים כל כך יחודיים במערכת הזאת?
ולעניין הנשיא הערבי בישראל – אני מניח שיתכן שזה יקרה אי פעם. אבל יש לי שאלה נגדית: האם יתכן שיהודי (נניח מתנחל) יבחר אי פעם לתפקיד הנשיא (הסמלי) הפלשתינאי? האם רשות או מדינה כזאת תאפשר בכלל אי פעם ליהודים לגור בה? או להבחר להנהגתה באופן דמוקרטי? לעתיד פתרונים.
הייתי רוצה לראות את כבוד נשיא עיראק שולט בלא הכידונים האמריקאים שהמליכו אותו.
באשר לישראל: הסיכוי של ערבי להיות ראש ממשלה בלי שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת נראה לא ריאלי. אולי עוד יבוא מרטין לותר קינג ערבי ישראלי ויסחוף בכריזמה שלו ובמסר של שלום את הציבור הישראלי. מצד שני אין להוציא מכלל אפשרות שהוא יגמור כמו מרטין לותר קינג ג’וניור…
רוני, אני מעריך מאוד את יכולתך לנקוב בשמות של מיעוטים במזרח התיכון. אפשר להוסיף עוד כמה. אבל אני דיברתי כאן על מיעוט, שמשורותיו בא נשיא. זה לא קרה בשום מקרה אחר הידוע לי. אז במטותא מה בדיוק רצית להגיד?
אגב, אינני יודע מנין שאלת את הציוּן שבצפון אפריקה יש יותר בֶּרבֶּרים מערבים. אני מציע לך לחזור ולבדוק את מקורותיך. כיוצא בזה, מדוע החלטת שהעלאווים אינם מוסלמים? בעֵינֵי פונדמנטליסטים סוניים גם השיעים אינם מוסלמים, אבל אינני בטוח שהתכוונת לאמץ את האינטרפרטציות של אל-אזהאר.
חלוקת השלטון בלבנון נעשתה ב-1932, כאשר הנוצרים היו הסקטור הגדול ביותר באוכלוסיה (לא רוב, אבל היו יותר נוצרים מארונים מאשר חברים בכל קהילה דתית אחרת). הכוונה לא היתה איפוא לשתף אותם כמיעוט — בשעה שאני מתעניין בדרכים לעניין מיעוט בשלומה של המדינה שבה הוא יושב. אגב, הנשיא בלבנון אינו “סמלי”, אם כי הוא גם איננו נשיא אקזקוטיבי במובן האמריקני או הצרפתי.
מתנחל יהודי לנשיא פלסטין? רעיון לא רע. אני הייתי נותן כמה חודשים מחיי כדי לצפות בנשיא הזה עומד דום בזמן בילאדי, בילאדי. ידיד הודי, איש חכם מאוד, פקיד בכיר בממשלה שם, מוסלמי על פי דתו, כתב לי לפני כמה ימים לשאול מדוע צריך לפַנוֹת את המתנחלים. מדוע שלא יישארו שם, ויִתעָרוּ במדינה הפלסטינית ובתרבותה? הוא שאל.
אבל אנחנו הרי לא הגענו הבוקר ממאדים.
צביק’ה, אמנם אינני חושב שהכידונים האמריקניים המליכו את הנשיא הכורדי, אבל אני מסכים שנוכחותו שם מוכרחה להיחשב לזמנית ולמקרית. עם כל החשיבות הסמלית של שאלת הנשיא, השאלה החשובה באמת בעיראק אם היא תוכל להיות מדינה פדרלית. כדבר הזה לא נוּסָה מעולם במזרח התיכון (מעניין שעכשיו מנסים את זה בסודאן). אם פדרציה תעלה יפה, ותניב אוטונומיה ממשית וכיבוד זכויות, זה יהיה הֶשֵׂג פנומנלי.
ראש הממשלה הוא מהמיעוט הסיקי. נכון שרבים מאזרחי הודו ההינדואים לא יראו את הסיקים כמיעוט אלא כפלג של ההינדואיזם (והיה מקובל בקרב משפחות הינדואיות בפנג’אב אשר רובה סיקית לגדל את אחד הילדים כ-סיקי) למרות שהינדואים טבחו בסיקים לאחר הרצחה של רוה”מ אינדירה גנדהי בידי שומרי ראשה הסיקים, אולם עדיין רוה”מ הוא בן מיעוט שבמיעוטים (הסיקים מהווים רק כ-1.9 אחוז מאוכלוסיתה של הודו
http://www.censusindia.net/religiondata/Summary%20Sikhs.pdf)
מעניין גם לציין שרוה”מ הסיקי נבחר היות ודעת הציבור לא הייתה מוכנה לקבל את סוניה גנדהי כראש ממשלה. הווי אומר, סיקי מ”שלנו” היה עדיף בעיני הציבור על הינדואית (לאחר שהמירה את דתה) זרה.
בכלל, השאלה מה היה קורה אם ישראל הייתה מתייחסת למיעוטיה כפי שמתייחסת אליהם שיטת הממשל ההודית היא שאלה מרתקת שראויה למחקר אקדמי מעמיק.
אז הנה שוב הטענה שלי (מנוסחת קצת יותר בדיוק). התחושה שלי היא שהכורדים אינם יחודיים בסבל שלהם כמיעוט במזרח התיכון הלא דמוקרטי, וניסיתי להצביע (גם אם ברישול מה, אני מתנצל) על דוגמאות למיעוטים נוספים שמצבם לא טוב.
לא אכנס לכל הדוגמאות (למשל ההיסטוריה של העלאווים), אבל, למשל, לגבי הברברים יש מחלוקת מהו חלקם באוכלוסיה. לפחות על פי חלק מהמדדים (כגון גזע) הם נחשבים לרוב בצפון אפריקה. למשל ראה כאן http://www.africanfront.com/conflict6.php – לגבי מרוקו נטען פה פעם אחת שהם 40% מהאוכלוסיה ובהמשך שהם 60%. לעצם העניין זה לא ממש משנה – רציתי להדגים שאני חושב שיש הרבה מיעוטים מדוכאים במזה”ת מלבד הכורדים, רק שאין להם יחסי ציבור טובים במערב כמו לכורדים.
לגבי שירת בילאדי בילאדי – גם אני לא הגעתי ממאדים, אבל בכל זאת לא ברור לי למה התביעה לדמוקרטיה היא רק מישראל. הישות הפלסטינית אמורה להיות נקיה מיהודים ולא דמוקרטית, וזה בסדר גמור שיהיה לה הימנון לאומני ולישראל לא. מדוע בעצם?
מלחמת המפרץ הראשונה וכפיית האיזור האסור בטיסה לאחריה סללו את הדרך להקמת אוטונומיה כורדית מלאה בעיראק. לכורדים היתה כלכלה משלהם (משגשגת, ולא רק ביחס לשאר עיראק) מוסדות שלטון (חינוך, בריאות וכו’) משלהם, צבא משלהם, משטרה ובתי משפט ואפילו פרלמנט (שניים, בשלב מסויים, אחד לכל מפלגה) משלהם, וכן מידה ניכרת, במושגי האיזור, של חיים דמוקרטיים על הכרוך בהם – עיתונות חופשית, בחירות, וכו’. לא בכדי גילגל הפרשן הצבאי רון בן-ישי בהנאה כה רבה את המילה “פשמארגה” במלחמת המפרץ השנייה.
בחירת טאלאבאני לנשיא היא ביטוי לעוצמה הכורדית הנוכחית יותר מאשר לרצון הטוב של ממשלת עיראק הרעועה. מבחינת הכורדים, המודעים לחוסר הסבירות של עצמאות רשמית לנוכח התנגדות טורקיה, הריבונות הבלתי-רשמית שהחזיקו בה לפני נפילת סדאם חשובה יותר מהסמכות הריבונית הסמלית של טאלאבני.
אני משער שמינוי נשיא בן-מיעוטים הוא אכן חידוש מסוים באזורנו ובכלל, אך מינוי בן-מיעוטים לתפקיד בכיר בצמרת הממשל הוא נוהל שכיח – לעיראק ולמצרים היה שר-חוץ נוצרי, לטורקיה היה שר חוץ (כמדומני, בכל אופן, שר בכיר) כורדי, ויש דוגמאות אחרות.
אגב, עבדול קאלאם הוא מוסלמי עם גוון הינדי חזק למדי. בעיני מוסלמים רבים הוא מגלה, בחייו האישיים, פתיחות גדולה מדי כלפי ההינדואיזם ומנהגיו – החל מבקיאות בסנקריסט וכתבי הקודש ההינדים וכלה בצמחונות והימנעות מהקמת משפחה. (איזה מין מוסלמי הוא זה?). בחירתו לנשיא ע”י מפלגה הינדית לאומנית מפתיעה פחות כשמביאים בחשבון את המרחק שבינו לבין המוסלמי המצוי, באורח החיים, בהשפעות התרבותיות ובנקודת ההשקפה.
הערה קטנה לקטע הפתיחה שאמור להטעותנו לחשוב כי בערביי ישראל אתה דן:
“אם באמת היו נותנים להם לעשות מה שהם רוצים, הם היו יוצאים החוצה, אולי מִתאַחדים עם בני עַמָם שֶמֵעֵבֶר לגבול” – לא בטוח. סקר הראה שאנשי אום-אל-פאחם דחו ברוב גדול את ההצעה לספח את עירם למדינה הפלשתינית שתקום.
לא, יאן, אתה מחמיץ את העניין ההודי מעיקרו. קודם כול, פתיחוּת של מוסלמי לתרבּוּת הרוב אינה משהו הצריך להיזקף לחובתו, או משהו המעיד על חוסר מוסלמיותו. הרבה מוסלמים הודיים המשתתפים בחיי המדינה, וממלאים בה תפקידים בולטים, הם חסידים של פלורליזם ושל אֶקוּמֶניוּת. בזה הצדק בהחלט עם ידין — הודו מזַמֶנֶת דוגמה ראויה ללימוד של יחסי רוב ומיעוט. היסטורית, האיסלאם ההודי הוא רב סובלנות וספיריטואליוּת, וכמה מגדולי החכמים הסוּפיים באו משם.
חוץ מזה, עבדול קאלאם אינו הנשיא המוסלמי הראשון. אם אינני טועה, היו שניים לפניו.
אשר לבני מיעוטים בצַמֶרֶת השלטון במדינות המזרח התיכון: אינני חושב שלמצרים המודרנית היה שר חוץ נוצרי. אם אתה מתכוון לבוטרוס גאלי, הוא היה “שר המדינה לענייני חוץ”, זאת אומרת מס’ 2. בימי המלוכה אמנם היו בני מיעוטים בתפקידים בכירים, כולל בוטרוס גאלי פאשה, שהיה — אני מודה שאינני זוכר בדיוק — סבו של גאלי, או דודו, או משהו מעין זה (בשנים 1910-1908).
אינני חושב שלטורקיה המודרנית היה “שר חוץ כורדי”. היו בטורקיה הרבה שרים שדם “לא-טורקי” זרם בעורקיהם, אבל הם מעולם לא הצהירו על עצמם שהם “לא-טורקים”. זה לא היה מתיישב עם האתוס של הרפובליקה. אתה אולי מתכוון להיקמֶט צֶ’טין (Çetin), שהיה שר חוץ בתחילת שנות ה-90. היה ידוע שמוצאו כורדי, אבל הוא היה טורקי לאומי, שדגל בכל העיקרים האינטגרליים (וחסרי הסובלנות) של אטאטורק. אם ידוע לך על מישהו אחר, אדרבא, סַפֵּר לנו.
אשר לנטיות לבם של ערביי ישראל: אני אינני מדבר על סיפוח של אום אל-פחם אל המדינה הפלסטינית כי תקוּם. אני מדבר על סיפוח הגליל. אילו נערך משאל עם דמוקרטי בגליל בשאלת איחודו עם מדינה פלסטינית, יש לי הרושם שרוב תושביו היו תומכים. זו אגב הסכנה ארוכת הטווח החמורה ביותר לקיום ישראל — אִירידֶנטיזם בגליל, אולי גם בנגב — וזו אחת הסיבות שאני מדבר לעיל על הצורך ב”רה-ישראליזציה” של האזרחים הערביים.
לרוני — נו, טוב, אז נניח שיש מיעוטים סובלים אחרים. אין לי כוונה להתווכח בעניין הזה, זה עניין של דֵעה ושל הערכה היסטורית. אבל זה לא עיקר רשימתי, אני כתבתי על התקדים הכורדי.
על בילאדי, בילאדי, אל-נא תיטפל לִקטַנות. אני התכוונתי להצביע על חוסר הסבירוּת של השתלבות מתיישבים רדיקליים וקסנופוביים בחייה של מדינה לאומית פלסטינית. בילאדי, בילאדי אינו יותר “לאומני” מן ‘התקווה’.
ההבדל בין יהודי פלסטין לערביי ישראל? זה פשוט, אלה האחרונים לא בחרו לחיות בישראל. היא נולדה על גבם. אני חושב שבהחלט נסבלת האפשרות שיהודים לא יחיו בחמישית שטחה של ארץ ישראל ההיסטורית — ובלבד שהפלסטינים יודיעו כי הם מוותרים בזה על כל תביעה נוספת לשינוי גבולות, או לאוטונומיה פלסטינית בתוך ישראל (זאת אומרת, שאלת הגליל).
האם המתנחלים היו מוכנים לגור תחת שלטון פלסטיני. אני מניח שאם היתה קמה מדינה פלסטינית דמוקרטית, אבל אמיתית – בדומה נניח למדינות אירופה, הם היו שוקלים את זה.
השאלה לדעתי היא שאלה אחרת הנוגעת לאופן שבו אנו מנהלים את המשא ומתן. כי לי אישית לא נראה שנוכל לקבל מהפלסטינים הכרה בסיום הסכסוך, וגם אם נקבל הכרה כזאת מממשלה פלסטינית שמייצגת 60% מהפלסטינים (שכאמור אינני מאמין בזה) זה כרגיל לא יחייב את השאר. דעתי היא שהדמוגרפיה והדינמיקה שיתפתחו בשטח יקבעו את עתידנו יותר מכל נייר כזה או אחר.
אי הנוחות המוסרית שלי נובעת מהדרך שבה ישראל מוצגת בעולם, ומכך שישראל עומדת זה זמן רב מול תביעות כמו מתן זכויות לפלסטינים ואיומים על חרם, ומשום מה אנחנו נאלמים דום כשמגיע תורנו לדרוש משהו בתמורה מהפלסטינים. מדוע איננו מצפים מהפלסטינים לאותה רמה מוסרית כמו שלנו?
למשל בעניין ההתנחלויות – מדוע אין לנו זכות לתבוע מהפלסטינים דמוקרטיזציה וזכויות ליהודים שם כמו שהם דורשים מאיתנו? הרי גם בתחומי ישראל יש הרבה מאד ערבים שלא היו כאן ב-1948 והם אינם מתביישים לדרוש זכויות.
יש עוד הרבה דוגמאות כאלו בניהול המשא ומתן שפשוט אינני מבין אותן. למשל, אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר שיש לישראל הוא הקשר הטריטוריאלי הרציף בין הים התיכון לים האדום. והנה, בכל ההסכמים עם הפלסטינים הובטחה להם זכות מעבר בטוח בשטח טריטוריאלי של ישראל. ושוב אני שואל – מדוע שלא יעברו מסביב ולא בשטח ריבוני של ישראל?
דווקא משום שנראה לי שאנחנו מתקדמים במשא ומתן, אני חושב שהגיע הזמן שלא להרגיש נחותים מבחינה מוסרית מול הפלסטינים אלא עלינו לדעת גם להשיב חזרה.