קו המשווה

אשה בכהונה בכירה? לא חדשות, אמרה עורכת אמריקנית לפני 12 שנה. אבל בכל זאת חדשות: בעמק הסיליקון, בלשכת הקנצלר בברלין, אולי גם בלשכה הסגלגלה. בינתיים אמריקנים עושים חזרה כללית: ג’ינה דייוויס היא הנשיאה, אחת לשבוע

מקקנזי ספנסר אלן (ג’ינה דייוויס) נשבעת אמונים כנשיאה הראשונה של ארה”ב – בסדרת הטלויזיה החדשה של ABC, ‘המפקדת העליונה’ (Commander-in-Chief). משמאלה, חמוץ פנים, עומד יושב ראש בית הנבחרים, נֵייתַ’אן טֶמפּלטוֹן (דונלד סאת’רלנד). הוא רצה להיות שם בעצמו

צולם מן הטלויזיה

 

לפני 12 שנה, כאשר ישראל מינתה בפעם הראשונה אשה לִכהוּנת הקונסול הכללי בניו יורק – הדיפלומטית רמת-הדרג ביותר של ישראל בצפון אמריקה – הצעתי לעורכת בעתון אמריקני חשוב שתטיל על אחד מִכַּתָבֶיהָ להכין דיוקן. העורכת הגיבה בעייפות ניכרת. אנחנו כבר עברנו את השלב שבו מינוי של אשה מחייב פרופיל, היא הסבירה.

הצטערתי, כי חשבתי שקולט אביטל היא הרבה יותר מ”אשה בכהונה בכירה”. אבל ההסבר התקבל על הדעת. סוף סוף השנה היתה 1993, וארה”ב כבר הספיקה למַנוֹת שתי נשים לשגרירוֹת באו”ם; אחת מהן, מדלן אולברייט, תתמנה למזכירת המדינה ארבע שנים אחר כך. ממש באותו הזמן, הנשיא קלינטון מינה את האשה הראשונה מאז ומעולם לשָׂרַת המשפטים. בסוף אותה השנה, נשים חבשו שניים מִתִשעַת המושבים בבית המשפט העליון.

הסטטיסטיקה הוסיפה להשתפר גם בשנים הבאות. בִּפְרוֹשׂ האלף השלישי, נשים חבשו את כל מושבי הסנאט של שלוש מדינות בארה”ב – קליפורניה, וושינגטון ומֵיין – עניין חסר תקדים בהחלט. עדיין מספר הנשים בסנאט קטן בהרבה מֵחֶלקן באוכלוסיה (13 מתוך מאה), אבל מוטב לזכור שלפני עשרים שנה היתה רק אשה אחת.

וגם אם עצם מינויה של אשה לתפקיד בכיר כבר אינו ראוי לכותרת, העצבנות שמעוררים מינויים כאלה מדברת בעדה. כאשר קארלי פיוֹרינַה שברה את תקרת הזכוכית של מדד הדאו ג’ונס, ונֶעֶשׂתה הצ’יפית האקזקוטיבית של יוליט-פאקארד (HP), רטט של התרגשות חלף אצל הרבה נשים. הכול ניסו להעמיד פנים שאין בזה רבותא, והיא שם בזכות עצמה, וּממילא אינה מייצגת את מִגדרה. היא עצמה חזרה והתנערה מן המִגדר.

ואולם כאשר מועצת המנהלים הדיחה את פיורינה, בתחילת השנה, נשים בעמדות ניהול התנועעו על מושביהן באי נוחות. גם אם הן העדיפו להניח שפיורינה סולקה באותו אופן ענייני שגברים מאבדים את כורסות המנכ”ל, חרדה ביצבצה בין השורות: היתכן שכשלון פיורינה ייפקד על כל הנשים?

סקר שעשה Catalyst, מרכז מחקר המתמחה בקידום נשים במקומות העבודה, הראה כי 40% מן הנשאלות האזקוטיביות מתקשות לגבש סגנון ניהול שיתיישב עם רגישויותיהם של הגברים הכפופים להן. “אני מרגישה לפעמים כי כל כיוון שאבחר יהיה שגוי”, אמרה אחת המשתתפות בסקר. “אם אני נחמדה מדיי, חושבים שאני חלשה. אם אני חזקה מדיי, חושבים שאני אגרסיבית”.

אלה כמובן הבעיות המעסיקות נשים מנהלות מאז ומעולם. האם כדי להצליח בעמדת ניהול, על האקזקוטיבית לאַמֵץ את סגנון הגברים שקדמו לה, או שמותר לה לסַגֵל לעצמה תכונות מִגדריות?

בדור הראשון לפמיניזם, עצם השאלה היתה מקפיצה נשים ממקומן, מפני שכרוכה בה ההנחה כי הבדלים ביולוגיים משפיעים על התנהגות ועל מחשבה. בדור השני הגישה התחילה להשתנות, והתפשטה ההכרה שאשה יכולה לנהל אחרת; ולא זו בלבד שתכונות מִגדריות לא יהיו לרועץ, אלא אדרבא הן יעניקו לה יתרון. ומה זו תכונה מִגדרית? למשל, חתירה לקונסנסוס; למשל, דלת פתוחה.

הנשים הראשונות שהגיעו לעמדות בכורה פוליטיות נהגו להתענג על המחמאה התכופה, שהן “הגברים היחידים” בקבינטים שלהם. אינדירה גאנדי, גולדה מאיר ומרגרט תאצ’ר היו לא סתם חזקות, אלא חזקות מאוד, והנהיגו את ארצותיהן בימי מלחמה. לכולן היו נטיות אוטוקרטיות. אינדירה אפילו השעתה את הדמוקרטיה. את גולדה האשים פעם אריה אליאב שהיא מנהלת את המפלגה באמצעות “תרבות הַמַגלֵב והפחד”. ומרגרט תאצ’ר נפטרה מכל הגברים שליוו אותה לשלטון. על שתיים מהן נאמר שהן נהגו בחברי ממשלותיהן כמו היו “גננות”.

להגנתן אפשר להגיד שהן הגיעו לעמדות המנהיגות על אף נשיותן, לא בזכותה. זאת אומרת, עצם הגעתן לא היתה ביטוי של שינוי ערכים מצד התרבויות הפוליטיות שבהן פעלו. הן הגיעו לשם בזכות צירופי נסיבות נדירים, בזכות רגע של ואקום שאיש לא הצליח למלא. הן נחשבו לפתרונות-ביניים, איש לא התייחס אליהן ברצינות. מנהיג סוציאל-דמוקרטי בפרלמנט של הודו לִגלג, ש”חלילה לנו מלהכביד יותר מדיי על האשה היפה והשברירית הזו”, אינדירה.

היה עליהן להוכיח לא סתם שיש להן הכישורים הפוליטיים, אלא שאין הן מוגבלות בגלל הביולוגיה. אחת התוצאות הבולטות היתה שהן לא היטיבו עם נשים אחרות. מה מעניינת היא העובדה שגולדה מאיר ואינדירה גאנדי לא מינו אף אשה אחת לקבינט שלהן, ומרגרט תאצ’ר מינתה רק אחת, לכהונה הבריטית מאוד של “שָׂרַת המחירים”.

גולדה שלטה חמש שנים, אינדירה ניהלה את מפלגתה 18 שנה (מתוכן 15 שנה כראש הממשלה), תאצ’ר ניהלה את מפלגתה 15 שנה (מתוכן 11 שנה כראש הממשלה). אף אחת מהן לא ניסתה לעזור לנשים אחרות להתקדם במַעלֵה הסולם הפוליטי. גולדה הצליחה לדחוק מן המפלגה את הפוליטיקאית הצעירה המבטיחה ביותר של זמנה, שולמית אלוני.

מספר הנשים בעמדות בכורה גדל מאז, אבל לא גדל בקפיצות מרשימות. נשים עשו חיל בפוליטיקה הסקנדינבית, אבל לא עשו יותר מדיי חיל בפוליטיקה הקונטיננטלית האירופית. או האמריקנית, או הלטינו אמריקנית, או האפריקנית. (אסיה היא עניין נפרד. שם שורה של נשים אמנם הגיעו לעמדות מנהיגות, אבל תמיד רק בזכות אבות או בעלים.)

הגרמנים יתרגלו במרוצת הזמן לתואר החדש הזה של ראש ממשלתם, ‘קאנצלֶרין’

 

שיחת נשים: הקאנצלֶרין וּמזכירת המדינה נועדות בברלין, ששה בדצמבר 2005

נערך מתוך צילום של AFP, שהופיע בעמוד הראשון של ‘פייננשל טיימס’

 

מה שמביא אותנו אל חדשות השבוע שעבר בשתי ארצות, שהדמיון ביניהן מקרי בהחלט: האשה הראשונה מאז ומעולם התייצבה בהנהגת מדינה אירופית קונטיננטלית מרכזית, גרמניה; והאשה הראשונה מאז ומעולם התייצבה בהנהגת מדינה אפריקנית, ליבריה.

בגרמניה, הקנצלרית אנגלה מרקל, נכנסה לכהונתה בעמדת חולשה כל כך גדולה עד שמכאן ואילך היא יכולה רק להמריא. אומרים שדי הרבה ידיים של מצביעי ימין רעדו בקלפי בדיוק מפני שהיא אשה. ומפני שהם לא הצביעו בעדה, היא נאלצה לכונן קואליציה של שווים עם השמאל.

היא לא תהיה “אשת ברזל” כמרגרט תאצ’ר גם אם תרצה מאוד. אבל סגולות “נשיות” של מתינוּת ושל בניית קונסנסוס הן בדיוק אלה הנדרשות מראש ממשלה בקואליציה של שווים.

בליבריה, אלן ג’ונסון-סֶרליף, נבחרה הרבה בזכות מִגדרה. הנשים הצביעו בעדה ברוב עצום, וגם הרבה גברים אמרו לעצמם ולזולתם שכבר ראינו מה גברים יכולים לעשות (שלוש מלחמות אזרחים בתוך 15 שנה), אז הבה נראה מה אשה יכולה. קשה לחשוב על אשה מתאימה יותר, עם השכלה רחבה, נסיון מקצועי, רהיטות, חזון, נסיון-חיים. אבל ליבריה, הו, ליבריה, היא איזור אסון כל כך כבד עד שקשה לראות מישהו מצליח בה.

בארה”ב, חוכמת אנשים מלומדה היא שבבחירות של 2008 אשה תהיה המועמדת לנשיאות של אחת משתי המפלגות – הילארי קלינטון בשביל הדמוקרטים.

כשלעצמי אני מפקפק בזה, אבל עוד נראה.

כך או כך, בשבועות האחרונים ניתנת לאמריקנים ההזדמנות לערוך חזרה כללית. אחת לשבוע, ביום שלישי בערב, יש לארה”ב נשיאה בבית הלבן – בסדרת הטלויזיה החדשה Commander-in-Chief. שמה הוא מקקנזי אלן, ומגלמת אותה ג’ינה דייוויס (הזכורה לטוב מ’תלמה ולואיז’, אחד הסרטים הפמיניסטיים החשובים ביותר של כל הזמנים).

אלן לא נבחרה, אלא היתה במקרה סגנית הנשיא כשהבוס מת. הכול ניסו לשכנע אותה שתתפטר, כולל הנשיא על ערש הדוויי, אבל היא סירבה. החלטתה הנשיאותית הראשונה היתה לשלוח את צי המלחמה של ארה”ב לחופי ניגריה, כדי לחלץ מבית הכלא אשה שנידונה למוות על ניאוף בבית משפט מוסלמי.

אני מודה שאינני מתפעל במיוחד מן הסדרה הזו, היא אינה עוצרת את נשימתי באותה מידה שהנשיא  ג’וזאיה בארטלט (מרטין שין) עצר בימיה הטובים של סדרת ‘הבית הלבן’. אבל בפרק הראשון היה דיאלוג מעניין. יושב ראש בית הנבחרים (דונלד סאת’רלנד) קיווה לרשת את הנשיא המת. הוא מדבר על לבה של מקקנזי שתתפטר.

בשביל מה אַתְּ צריכה את זה, הוא שואל, “האם אַתְּ רוצה להיות שליטת היְקוּם”? לא אני, עונה מקקנזי. “זו בדיוק הבעיה”, עונה היושב ראש.

אולי דווקא לא. אולי הבעיה עם כמה נשיאים אמריקניים, בייחוד הנוכחי, היא בדיוק זו שהם אמנם רצו להיות שליטי היקום. והואיל ורצו, הם שכחו שיש מגבלות אפילו על כוחם העצום. אולי אשה שאינה רוצה להיות שליטת היקום היא מה שאמריקה והעולם זקוקים לו.

מדוע את רוצה להיות נשיאה’? שואל יושב ראש בית הנבחרים, נֵייתַ’אן טֶמפּלטוֹן (דונלד סאת’רלנד), את הנשיאה החדשה מֶקקֶנזי אַלֶן (ג’ינה דייוויס). הוא מסרב לקבל תשובה קלישאית. “כאן, בחדר הזה, עליך להגיד לי שֶאַתְּ רוצה להיות שליטת הַיקוּם”, הוא מטיח בה

צולם מן הטלויזיה

“לא אני, ניית’אן”, משיבה מקקנזי

צולם מן הטלויזיה

“זאת בדיוק הבעיה”, מכריז ניית’אן טמפלטון בחיוך של נצחון ושל לעג. “אנשים שאינם רוצים כוח, אינם יודעים מה לעשות בו, אינם יודעים איך להשתמש בו כאשר הוא נתון להם!”

צולם מן הטלויזיה

• אתר הרשת של ‘המפקדת העליונה’ ברשת הטלויזיה ABC

זה מה שאומרים עכשיו על שערוריית השחיתות המתרחבת והולכת, המסתבכת והולכת, בוושינגטון. עכשיו יש לתביעה עד מלך, והוא “האיש המסוכן ביותר בעיר” מפני שבגילוייו תלוי גורלם של עשרות חברי קונגרס. כתב אישום לא רק נגד יחידים, כי אם נגד השיטה הפוליטית כולה

אפשר לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות. להרשמה לחצו כאן.

“שחיתות אבסולוטית”, מכריזה הפארודיה הזו על מודעת פירסומת של וודקה. בבקבוק צפים ראשיהם של כמה מן הרפובליקנים שהסתבכו בזמן האחרון. למטה, בידיים פרושות, נראה קארל רוֹב, יועצו הקרוב של הנשיא, הנחקר בחשד פלילי של הדלפת סודות מדינה; מעליו, מימין נראה סגן הנשיא צ’ייני; משמאלו נראה הסנאטור הרפובליקני מפנסילווניה, ריק סאנטוֹרוּם (אינני יודע בדיוק מדוע); מעל צ’ייני מימין נראה מייקל בראון, אוכל הקוּרצָה הרפובליקני, שעמד בראש הרשות לטיפול במצבי חירום בזמן סופת ההוריקאן הקטלנית בלואיזיאנה; משמאלו נראה ציר הקונגרס טום דילֵיי, מן הרפובליקנים רבי ההשפעה ביותר בארה”ב, החשוד בעבירה על חוקים למימון בחירות; משמאלו של הנשיא בוש נראה ביל פְריסט, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, שֶנֶגדוֹ מתנהלת חקירה על אי-סדרים פיננסיים. למעלה מבצבצץ ראשו של ג’ק אבראמוף, הציר של שערוריית השחיתות הגדולה ביותר

2politicaljunkies.blogspot.com

 

נורמן אורנסטיין, חוקר במכון ‘אנטרפרייז’ רב היוקרה ואחד המשקיפים הפוליטיים הנשמעים ביותר בארה”ב, אומר כי לא היתה שחיתות מבעיתה כזאת בעיר הבירה של ארה”ב זה 125 שנה (מאז שנות השיא של ‘תור הזהב’, ימי התיעוש המסחרר והבארונים השודדים).

צ’ארלי קוּק, משקיף פוליטי חד-עין אחר בוושינגטון, אומר כי “חרדה מקננת בלבם של הרפובליקנים שזהו-זה”.

דן תומאסון, לשעבר עורך שירות החדשות של רשת העתונים הגדולה סקריפס-האווארד, כותב כי “סופת הוריקאן פוליטית בגודל של קתרינה” מתרגשת ובאה על וושינגטון, תוצאותיה ההרסניות אולי לא ייוודעו אלא מִקֵץ שנים, “השערוריה הגדולה הראשונה של המאה ה-21”, אולי גדולה מכל שערוריה אחרת בזמן המודרני.

השערוריה הזו כל כך מסובכת, שלא פחות מ-35 תובעים וחוקרים של ממשלת ארה”ב מנסים לפרק אותה לגורמיה. היא מתחוללת על רקע של שערוריות-משנה, עם קשר או בלי קשר, המְשַווֹת לוושינגטון מראה של עיר בירה במשבר עמוק: תהום של אי-אמון, של חשד ושל ציניות מתרחבת והולכת בין האליטה הפוליטית ובין האזרחים.

במרכז השערוריה הזו עומד ג’ק אבראמוף, שתדלן פוליטי חסר מעצורים, שהוא ושותפיו חשודים בהונאה עצומת ממדים של שבטים אינדיאניים; בקניית טובות הנאה מחברי קונגרס; אולי אפילו ברצח של איש עסקים יריב (ראו צילום של אבראמוף במהלך שימוע בוועדה לענייני אינדיאנים של הסנאט). אחד משותפיו של אבראמוף הסכים בשבוע שעבר להודות בפלילים המיוחסים לו, לרצות תקופת מאסר של “51 עד 63 חודשים”, לשלם לממשלה קנס של רבע מיליון דולר, ולהחזיר לאינדיאנים כמעט עשרים מיליון דולר.

אבל האיש הזה, מייקל סקאנלוֹן, בן 35, הסכים לעשות עוד דבר אחד: לשתף פעולה עם התביעה. בלשון מאמר מערכת של ה’וושינגטון פוסט’ אתמול, “סקאנלון הוא אולי האיש המסוכן ביותר בוושינגטון עכשיו”, מפני שגורלם של הרבה מאוד פוליטיקאים בולטים תלוי בגילוייו. לפי סוכנות הידיעות ‘אסושיאייטד פרס’, אולי 30 חברים בשני בתי הקונגרס של ארה”ב נמצאים עכשיו על הכוונת. הם באים משתי המפלגות הגדולות, אבל נראה בעליל שצרותיהם של הרפובליקנים גדולות לאין שיעור.

אם זה לא הספיק, הנה אתמול הודה ציר רפובליקני ותיק וּמיוּחס של בית הנבחרים בקבלת שוחד מִסַפָּק של התעשיה הבטחונית — והתפטר. האיש, ראנדי קאנינגהם, בן 63, טייס רב-עיטורים מימי מלחמת וייטנאם, התייפח לפני המיקרופונים בחזית בית משפט מחוזי בעיר סאן דייגו, קליפורניה. “מעלתי באמון בוחריי, מעלתי באמון חבריי, מעלתי באמון משפחתי”, הוא בכה, “את הנעשה אינני יכול להשיב, אבל אני יכול לכַפֵּר”.

ציר הקונגרס קנינגהם מתוודה על לקיחת שוחד, ומתייפח מרה, על העמוד הראשון של ‘סאן דייגו יוניון טריביון’, 28 בנובמבר 2005

קאנינגהאם, חבר בוועדת הבטחון של בית הנבחרים, מכר את ביתו ליד וושינגטון לסַפָּק בטחוני כמעט במיליון דולר יותר ממחיר השוק. בכסף הוא השתמש לקניית טירה בקליפורניה. הסַפק מכר אחר כך את הבית בהפסד של 700,000 דולר.

תפקידו של הכסף בפוליטיקה האמריקנית מטיל צֵל כבד וארוך זה שנים רבות. שערוריות תקוּפָתִיוֹת הקשורות במימון מועמדים פוליטיים סיימו הרבה קריירות. אבל פרשת אבראמוף מתפתחת לכתב אישום לא רק נגד החשודים ושותפיהם, אלא נגד השיטה הפוליטית עצמה. מתחוורת ממנה הַקַלוּת שבה אנשים נטולי עַכּבוֹת יכולים לפרוץ אל לב המערכת הפוליטית, להשחית את מידותיה, להפוך את הפוליטיקאים הבולטים ביותר לשַמָשיהם, להוליך שולל, להפיק רווחים אסטרונומיים ולהשפיע על בחירות ועל מדיניות.

גם מי שאין להם תיאבון מפותח לתיאוריות קונספירציה מתקשים עכשיו לדחות על הסף אפילו את התיאוריות מרחיקות הלכת ביותר. איש אינו יודע אל נכון איפה זה התחיל, לאן זה יילך, והיכן זה יסתיים.

נורמן אורנסטיין, החוקר ממכון ‘אנטרפרייז’, אומר שהרפובליקנים יצרו “לולאת-כוח” בוושינגטון, הקושרת את קהילת הפוליטיקאים עם קהילת השתדלנים בעבותות של כסף, הרבה מאוד כסף. הרפובליקנים חולשים כיום על כל עמדות הכוח בוושינגטון, בממשל ובגבעת הקונגרס. הם תובעים ביטויים של לויאליות מצד השתדלנים המִתדפּקים על דלתותיהם. הביטוי העיקרי הוא זה העובר לסוחר: מימון של פעילות פוליטית.

בראש תור השתדלנים עומדים כמובן תומכים טבעיים ומסורים של המפלגה. השתדלנים האלה הם לעתים קרובות עוזרים בכירים של חברי קונגרס, שהחליטו לרדת מן הגבעה ולעשות לטובת ביתם. הם גובים סכומי-עתק מלקוחותיהם תמורת גישה אל הבוסים שלעבר. חלק של שכר הטרחה הזה מגיע אחר כך אל קופות המפלגה הרפובליקנית.

הבוסים גומלים לשתדלנים הנדיבים בהמלצות אגרסיביות על שירותיהם וּבהתערבות לטובת לקוחותיהם אצל שרי ממשלה. השתדלנים גומלים לגומליהם ולעוזרי גומליהם בשוּרה של טובות הנאה, כמו שימוש חינם במטוסיהם הפרטיים ומסעות תענוגות אל מֵעֵבֶר לַיָם. הם גם מציעים עבודה שֶשָׂכָר נאה בצידה לבני משפחה של הבוסים.

זה כשלעצמו אינו חדש. הדמוקרטים נהגו לעשות כן, כאשר להם היתה הגמוניה בקונגרס עד לפני 11 שנה. אבל בדיוק על ההתנהגות הזו, הדמוקרטים איבדו את שלטונם בבחירות של 1994. וחוץ מזה, מעולם לא התגלגלו סכומים כל כך גדולים, ומעולם לא ניתנה ההזדמנות להציץ אל תוך עולמם הכוחני של השתדלנים. זו אחת התוצאות – ראו, הוזהרתם – של דואר אלקטרוני.

כך יכלה וושינגטון להתרשם לא רק משיטות הפעולה של אבראמוף ושותפיו, כי אם גם מִדֵעותיו הגזעניות הנפסדות על לקוחותיו. מִמִסרֵי דואר אלקטרוני נִרקָם עכשיו החשד החמור מכולם, ששותפו של אבראמוף, אדם קידן, בעל קשרים ישראליים הדוקים, שכר את שירותיו של אקדוחן מן המאפיה כדי לרצוח יריב עסקי. על החשדות האלה כתבו בשבועות האחרונים שני עתונים בדרום פלורידה.

הפרשה המסוּבּכת הזו גם מראה את המידה שבה בתי ההימורים בִּשמורות האינדיאנים באמריקה משחיתים את התהליך הפוליטי. עשרות שבטים אינדיאנים רשיונות לפתוח קאזינו בשמורותיהם. לשמורות האלה יש מעמד חצי-ריבוני, תוצאה של הסכמים שהממשלה הפדרלית חתמה עם האינדיאנים במהלך המאה ה-19, לאחר שנישלה אותם מרוב נכסיהם.

ג’ק אבראמוף בגוב האריות

ציור בירחון Mother Jones

בתי הקאזינו נועדו לעזור לשבטים להיחלץ מהיסטוריה ארוכה של קיפוח, של פיגור ושל בערות. ברור למדי שהם אמנם העמידו שורה של שבטים על רגליהם. אבל הם גם פתחו דלת לפני פשע מאורגן ולפני אינטרסים פוליטיים. ג’אק אבראמוף ושותפיו הפליאו להשתמש בכל הפרצות האפשריות. למשל, בשעה שהם ייצגו שבטים תאבי-קאזינו, הם ניהלו מערכה “מוסרית” נגד לגליזציה של הימורים במדינת טקסאס. הסיבה: שבטים יריבים עמדו להרוויח.

בעל בריתם הקרוב ביותר של אבראמוף ושות’ היה טום דילֵיי, אחד הרפובליקנים רבי הכוח ביותר בוושינגטון, מי ששימש עד לאחרונה מנהיג מפלגתו בבית הנבחרים. הוא עומד עכשיו לדין בטקסאס על חשד של עבירות על חוקי מימון מפלגות. אבל אלה חשדות של מה בכך לעומת החשדות הנחקרים בפרשת אבראמוף.

הפוטנציאל הדרמטי ביותר של הפרשה הזו קשור בחוג חבריו הפוליטיים של אבראמוף. הם מייצגים את המי-ומי של הימין האידיאולוגי בארה”ב. אבראמוף, יהודי אורתודוקסי המתואר כ”חובש כיפה”, תרם מכל הבא ליד למוסדות יהודיים, ואפילו להתנחלות בית”ר עלית. הוא דיבר בגלוי על חיזוק “הכוח היהודי” בוושינגטון, וניסה להפוך שתי מסעדות בבעלותו במרכז העיר למקום ההתוועדות העיקרי של יהודים.

החיספוס הוולגארי שלו קיבל ביטוי כמעט סאטירי, כפי שעולה מדוא”לו המודלף, כאשר הוא נעשה חבר במועדון ‘קוסמוס’ המפורסם של וושינגטון. מאחר שבמועדון הזה יושבים “חתני פרס נובל”, גם אבראמוף רצה תעודות על רוחב אופקיו. הוא ביקש איפוא במפורש מרב אורתודוקסי אחד בעיר סיאטל, בעל ברית ידוע של הימין, לזייף בשבילו אוסף של עיטורי-כבוד שיציגו אותו כ”בר-סמכא ובקיא בתלמוד”, לא פחות ולא יותר.

לפני שנתיים אבראמוף ערך במסעדה שלו נשף התרמה לכבוד ציר הקונגרס היהודי היחיד של המפלגה הרפובליקנית, אריק קאנטור. במרכז הנשף עמדה קריאת כריך של בשר בקר צלוי על שמו של ציר הקונגרס. המוזמנים התבקשו לשלם 500 דולר לסנדוויץ’.

“נֵץ אומר — צאו”, מכריזה הכותרת הראשית ב’פילדלפיה אינקוואיירר’.

הנֵץ כְּסוּף השׂיער בצילום הוא ג’ון מֶרתַ’ה, ציר בית הנבחרים ממדינת פנסילווניה, קצין לשעבר בחיל הנחתים, תומך מושבע באקטיביזם בטחוני.

היום שבו הוא התייצב בפומבי לטובת נסיגה מזורזת מעיראק אישר כי ממשל בוש מפסיד בקרב על עיראק בדעת הקהל האמריקנית

לא היו עוד כַּיָמים האלה בוושינגטון זה ארבעים שנה, מאז מלחמת וייטנאם; או, למען הדיוק, שלושים-ושבע שנה, מאז שרוב האמריקנים השתכנעו כי אי אפשר עוד לנצח במלחמה ההיא, וגם אם אפשר – לא שווה לשלם את המחיר.

ג’ורג’ בוש אמר לפני כמה חודשים למראיין ישראלי, כי “הפוליטיקה שלכם היא ספורט מגע”. וושינגטון התקרבה בסוף נובמבר אל הסטנדרטים הישראליים. היא השתחררה מֵרוב העַכָּבוֹת. היא התמלאה כמויות מבעיתוֹת של מרירוּת ושל טינה. כלֵי הנשק הפוליטיים מכוּוָנים עכשיו אל מתחת לחגורה.

פעם היה מקוּבּל להניח, שנשיאים אינם משתתפים ב”ספורט מגע”; שהם מניחים לאחרים ללכלך את ידיהם, בשעה שהם מקפידים לנשום אויר פסָגות. לא עוד. ג’ורג’ בוש – גבו אל הקיר, הפופולריות שלו נמוכה מזו של כל קודמיו בשלושים השנה האחרונות – שלף מן האמתחת את כלי הנשק האולטימטיבי: הפטריוטיות. הוא הקפיד להסביר, שזה לא שמבקריו הדמוקרטים אינם פטריוטיים, וזה לא שאסור לבקר את הנשיא; הם פטריוטים, אבל עכשיו הם עוזרים לאויב בעיראק.

איך הם עוזרים? כאשר הם מאשימים, שהוא עשה שימוש כוזב בחומר מודיעיני, כדי להצדיק את פלישתו לעיראק. הם חסרי אחריות, הוא אמר פעם אחר פעם, בשורה של נאומים, יום אחר יום.

את הנאום הראשון בסדרת “חוסר האחריות” הוא נשא לפני קהל אוהד של חיילים משוחררים ב’יום החיילים המשוחררים’, ב-11 בנובמבר (הלוא הוא יום השנה לשביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה). זה היה כנראה הנאום הפוליטי ביותר שהשמיע איזשהו נשיא ביום הזה, המוקדש מסורתית להתייחדות עם זכרון הנופלים במלחמות אמריקה.

משקיפים מופתעים העירו, שהנשיא נשמע כמו מועמד במסע בחירות, אף כי הוא כבר לעולם לא יעמוד לבחירה. האיש שהציג את עצמו לפני חמש שנים במלים “אני מאַחֵד, לא מפַלֵג” משליך עכשיו את מלוא יהבו על פילוג, על קיטוב, על חידוד הבדלים. הוא יעשה מה שרפובליקנים מיטיבים לעשות זה שלושים שנה: להעמיד בספק את הפטריוטיות של יריביהם.

ביום דרמטי במיוחד, לקראת סוף השבוע שעבר, ציר קונגרס דמוקרטי, ג’ון מֶרתַ’ה (Murtha), העניק להם הזדמנות. הוא קצין לשעבר בחיל הנחתים, בעל עיטור הצטיינות גבוה ממלחמת וייטנאם, שבמהלכה נפצע פעמיים. בבית הנבחרים הוא נץ רב-שנים, תומך נלהב בתקציבי בטחון גדולים, תמך בהתלהבות במלחמת עיראק. הוא התייצב לפני המיקרופונים, ונשא מונולוג נרגש נגד המלחמה. לא פעם הדמעות חנקו את גרונו. הוא דיבר על ההרוגים, על הפצועים, על הקטועים – ותבע להחזיר את החיילים הביתה בתוך ששה חודשים.

הרפובליקנים לא ידעו את נפשם. הואיל והנשיא כבר קרא דרור לכל העכבות, אחדים מהם יצאו בהתקפה אישית על מֶרתַ’ה. יושב ראש בית הנבחרים האשים אותו בפחדנות. כאשר צירת קונגרס אלמונית חזרה על ההאשמה הזו במליאת בית הנבחרים, קולותיה של כנסת ירושלים מילאו את החלל ברעם של קריאות ביניים נרגזות. בקונגרס אין קוראים קריאות ביניים, פשוט אין דבר כזה. הפעם היה.

הרפובליקנים התחכמו. בשעת לילה מאוחרת ביום ששי שעבר הם הכריחו את חברי בית הנבחרים להצביע על הצעה להחזיר לאלתר את הצבא האמריקני מעיראק. זו היתה כמובן מלכודת. אנשים רציונליים אינם יכולים לתמוך בהצעה כזאת. הרפובליקנים הכריחו איפוא את הדמוקרטים להצביע נגד. עכשיו רשום ברקורד, שהדמוקרטים תומכים במלחמה. מצחיק מאוד.

אבל פוליטיקה של מחוות רטוריות ושל טכסיסים פרלמנטריים אינה יכולה לשנות את העובדה: ממשל בוש הפסיד את הקרב על עיראק בדעת הקהל האמריקנית. סוקר דעת קהל בעל מוניטין, פיטר הארט, אמר ל’וושינגטון פוסט’: “הציבור גיבש עמדה תקיפה וקבועה על עיראק, והיא אינה עומדת להשתנות – המלחמה לא תסתיים בכי טוב, אז איך אנחנו מוצאים דרך לצאת משם?”

אחת הסיבות החשובות שג’ורג’ בוש מפסיד בקרב על דעת הקהל היא שהמלחמה בעיראק נעשתה עניין מקומי מאוד בשורה ארוכה של ערים קטנות באמריקה. שיעור דיספורפורציונלי של החיילים בעיראק באים מן הערים האלה. כאשר אחד מהם נופל, זו הכותרת הראשית — כפי שמראים צילומי העמודים הראשונים של שני עתונים, העליון במדינת פנסילווניה, התחתון במדינת אריזונה.

 

 

סקר חדש, שפירסם בשבוע שעבר מכון ‘פְּיוּ’ (Pew) מצביע על אחד הנזקים החמורים ביותר לטווח ארוך שהמלחמה בעיראק עלולה להסב: עליה עצומה בנטיות הבדלניות בארה”ב. 42% מן האמריקנים מסכימים עכשיו עם הקביעה, שעל ארצם “לעסוק בענייניה, ולהניח לארצות אחרות להסתדר על פי דרכן”. אומרים שג’ורג’ בוש להוט להשאיר “מורשת”. הנה איפוא מורשתו: ארץ מוחלשת עם פוטנציאל מסוכן של פסיביות בעניינים בין לאומיים.

אבל בשעה שהתמיכה הציבורית במלחמה קורסת (57% מתנגדים לה בסקר אחרון), אין שום ודאות שהאופוזיציה תצא נשכרת. לדמוקרטים אין מושג מה לעשות. הם משלמים מחיר על שלושים שנה של החמצות.

מ-1972 ואילך, הם מזוהים בתודעת הציבור כחלשים ולא-אמינים בענייני צבא ובטחון. בשנה ההיא, מועמדם לנשיאות, ג’ורג’ מקגאוורן, הבטיח לזחול על גחונו לפני הקומוניסטים הוייטנאמיים כדי להחזיר את שבויי המלחמה האמריקניים הביתה. האמריקנים לא רצו במלחמת וייטנאם, אבל גם לא רצו שנשיאם יזחל על גחונו. הם הנחילו למקגאוורן את התבוסה הניצחת ביותר מאז ומעולם – ואות קלון הוטבע על מצחה של המפלגה: פחדנית, לא פטריוטית.

מאז, סיפור כיסופיה של המפלגה הדמוקרטית אל השלטון הם במידה רבה סיפור נסיונה לשכנע את הציבור שגם היא פטריוטית וגם היא גברית. אגב, הסֶקסיזם אינו שלי, הוא של הפוליטיקה האמריקנית. גברים מצביעים בעד הרפובליקנים, נשים מצביעות בעד הדמוקרטים. “הפער המִגדָרי” העניק לרפובליקנים את המעמד של מפלגת השלטון הטבעית: בין 1969 ל-2009 נשיאיה יישבו בבית הלבן 28 מתוך 40 שנה.

ב-2004 היה נדמה לדמוקרטים שהם מצאו נוסחת נצחון: הם ימַנוּ גיבור מלחמה מהולל למועמדם לנשיאות. הסנאטור ג’ון קרי העמיד במרכז מסע הבחירות שלו את עיטורי ההצטיינות שלו מווייטנאם, ואפילו פתח את נאומו בוועידת המפלגה בהצדעה צבאית ובמלים “מתייצב לפקודתכם”.

אבוי. אפילו את הפטריוטיות של ג’ון קרי הרפובליקנים הצליחו לקעקע. בסוף מערכת הבחירות היה ברור, שההצדעה ההיא פתחה תיבת פנדורה, ומוטב היה לה אילמלא היתה. בפטריוטיות אי אפשר לנצח את הרפובליקנים. זה קצת מזכיר את הכרזתו המעמיקה של השר ישראל כ”ץ, שהליכוד ינצח בבחירות גם אם בראשו יעמוד נשיא תוניסיה.

אפילו ג’ון מֶרתַ’ה, קולונל המארינס שהיה לציר קונגרס, אינו יכול לנצח במלחמת הפטריוטים. הוא יכול לחרוק שיניים, ולהזכיר לשומעיו שסגן הנשיא צ’ייני קיבל חמש דחיות שירות מווייטנאם, ומיהו כי יטיף לו מוסר. אבל לא יצאו אלא שעות אחדות, וסגן הנשיא חזר להטיף מוסר. האשמות הדמוקרטים הן “מן הלא-הגונות והמגונות ביותר” שנשמעו אי פעם בוושינגטון, הכריז צ’ייני בארשת-פנים חמורה.

היְנַסוּ הרפובליקנים לעולל למֶרתַ’ה מה שעוללו בבחירות של 2002 לסנאטור הדמוקרטי מאקס לילאנד? לילאנד איבד שלוש מארבע גַפָּיו במלחמת ווייטנאם. הוא הפסיד את מושבו בסנאט לאחר שהרפובליקנים הפריחו רמזים עבים שאין הוא פטריוטי מספיק, ושהוא בכלל נוטה אהדה לסדאם חוסיין.

ב-1988, אבא ג’ורג’ בוש פיגר בסקרים בהפרש גדול אחרי המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס. אבא יצא להתקפה חזיתית על הפטריוטיות של דוקאקיס. הוא בחר עניין טריוויאלי בהחלט: הדגל. הוא נשא שבועת אמונים לדגל בוועידת המפלגה, והוא הצטלם במהלך ביקור במפעל לתפירת דגלים בניו ג’רזי. זה עבד להפליא: דוקאקיס צנח בסקרים כמעט בן-לילה, ולא התאושש עוד.

ואכן, ג’ורג’ בוש הבן הודיע זה לא כבר כי בדעתו ליזום תיקון לחוקה, שֶיֶאֱסוֹר פגיעה פיזית בדגל האמריקני. מה לך נוסחה בדוקה יותר באמתחת הנוסחאות של המפלגה הרפובליקנית. הסכנה היחידה בשביל הנשיא היא שהנוסחאות האלה אינן בנות אלמוות. אם נאמין לסקרים, נשיאותו נמאסה על האמריקנים, דגלים או לא דגלים. 

לפני 500 שנה, ניקולו מקייאוולי, אבי כל היועצים הפוליטיים, הִשׂיא את העצה הבאה: “אם יסודות שלטונו חלשים, המהלך הטוב ביותר שהנסיך (זאת אומרת, השליט) יכול לעשות כדי להוסיף ולקיים את השפעתו הוא לחזור וּלארגן את מדינתו מן היסוד”.

מקייאוולי, שמנהיגים פוליטיים אוהבים לקרוא, או לפחות מעמידים פנים שהם אוהבים, לא הכיר כמובן את לשון הימים האלה. אז לא היו מפלגות, לא היו פרלמנטים, לא היו קבינטים. אבל לא קשה לנחש איך היה מתאים את עצתו לזמן המודרני: “אם הנסיך רוצה לשלוט, ואם השלטון חומק מידיו, מוטב לו לפזר את מפלגתו, או להקים מפלגה חדשה”.

אכן, האקצנט האיטלקי של אריאל שרון מעולם לא היה ברור יותר. אבל הוא אינו המנהיג הפוליטי הראשון המנסה להאריך את תוחלת חייו הפוליטיים באמצעות קיצור תוחלת חייה של מפלגתו. זה לא קרה הרבה, אבל יש חבורה קטנה ומיוחסת של פוליטיקאים בכירים אשר ניסו להרוס את מפלגותיהם. ולפוליטיקאים האלה יש כמה צדדי דמיון: כריזמה יוצאת דופן, תחושה כמעט משיחית של משימה לאומית, היכולת לשנות כיוון באופן דרמטי, טינה עמוקה כלפי יריבים, חוסר סובלנות המעוררת לפעמים פיקפוקים בנטיותיהם הדמוקרטיות.

נסיבות פנייתם נגד מפלגותיהם היו שונות. אחדים נזכרו שהמפלגה רעה וּמושחתת רק אחרי שהיא דחתה את רצונם לחזור מפרישה פוליטית. אחרים התקוטטו עם הממסד של מפלגותיהם, וגורשו. אחרים התקוטטו וגירשו. 
 

בקטגוריה הראשונה אנחנו מוצאים שניים שהיו ענקי דורם, פרשו מן השלטון באופן וולונטרי, ובחרו לעצמם יורשים. זמן קצר אחר כך הם התחרטו, והכריזו מלחמה על היורשים. אחד היה טדי רוזוולט, אולי האיש המופלא ביותר שישב אי פעם בבית הלבן (1909-1901). הוא נעשה נשיא בגיל 41, הצעיר ביותר בתולדות אמריקה.

הוא היה רב-כשרונות במידה בלתי רגילה, עצום ידיעות, מחרחר מלחמה ועושה שלום (הוא הצטער שלא ניתנה לו ההזדמנות להוציא את ארצו למלחמה גדולה — אבל גם קיבל פרס נובל לשלום על תיווכו לסיום מלחמת רוסיה-יפאן).

טדי רוזוולט, בקריקטורה מתחילת המאה, התחיל כמפקח משטרה בניו יורק. הוא רצה להיות “השוטר של העולם”, והבטיח להחזיק בידיו “מקל חובלים”. אילו הצליח להרוס את מפלגתו ב-1912, כפי שניסה, אפשר לנחש שהוא היה מכניס את ארה”ב למלחמת העולם הראשונה עוד ב-1915 — וּמשַנֶה באופן דרמטי את מהלך ההיסטוריה 

שום דבר לא חייב אותו לפרוש בגיל 49. באותו הזמן לא היתה הגבלה חוקתית על אורך כהונתם של נשיאים. אבל תקופת כהונה שלישית היתה עניין חסר תקדים. הוא בחר איפוא יורש, איש סודו וּמעריצו הגדול ויליאם טאפט, ששימש שר המלחמה בקבינט שלו.

טדי ר. הפליג לאפריקה למסע ציד שהעולם כולו עקב אחריו בהשתאוּת. עד מהרה התחילו להגיע אליו ידיעות שטאפט בוגד במורשת. טדי היה מתקן נועז. אף כי היה איש המפלגה הרפובליקנית, הוא לחם ללא חת בריכוז כוח כלכלי ופוליטי בידי חוג קטן של עשירים מופלגים. יורשו היה קָרוּץ מחומר אחר.

טדי החליט איפוא לחזור לשלטון. הוא התמודד נגד טאפט בבחירות המוקדמות של המפלגה, וניצח. אבל בימים ההם, נצחון בבחירות לא היה מספיק. בוועידת המפלגה שלטו עסקנים, שסלדו מפני טדי מאז ומעולם, וחשבו אותו לנֶטַע זר. בעיניהם הוא היה “קאובוי” מסוכן, אויב הסטאטוס-קוו.

הוא הקים איפוא מפלגה חדשה, והתמודד מטעמה על הנשיאות. הוא קיבל הרבה יותר קולות מטאפט, אבל הפילוג אצל הרפובליקנים איפשר לדמוקרט, פרופסור חמור פנים ששמו וודרו ווילסון, להיבחר לנשיא.

מסע הבחירות האחרון של טדי היה דראמה מופלאה. יום אחד הוא נורה בידי מתנקש, כאשר היה בדרכו אל אסיפת בחירות. הקליע חדר אל חזהו. אף על פי כן, הוא העפיל אל הבמה, התייצב לפני הקהל, ונשא את נאומו כמתוכנן. רק בסוף הנאום הוא גילה לשומעיו מה קרה, התעלף, והובל לבית החולים. הוא החלים.

שבע שנים אחר כך הוא מת, פתאום, בגיל 60. אילו חיכה עוד שנה, אולי היה חוזר ונבחר לנשיא ב-1920 – וההיסטוריה היתה משתנה. ארה”ב לא היתה שוקעת אל בדלנות, ואירופה לא היתה גולשת לזרועות הרודנים. 

דויד בן גוריון עשה כמעשה טדי רוזוולט, ב-1963. הוא התפטר, ומסר את המושכות לידי איש אמונו הוותיק, שר האוצר לוי אשכול. לא יצאו אלא חודשים אחדים, ובן גוריון התחרט. אשכול נעשה בעיניו סכנה לשלום האומה.

הוא פרש ממפא”י, הקים את רפ”י, ותיכנן בגיל 77 קריירה חדשה. במסע הבחירות שלו, ב-1965, הוא תקף (את) מפא”י – זו המפלגה שהוא היה ממייסדיה שלושים שנה קודם – בחריפות גדולה אפילו יותר מזו של מנחם בגין. מפא”י היתה מקור של טומאה ושל שחיתות, הוא הכריז, בת דמותה של “טאמאני הול” (השיטה הפוליטית הרקובה שניהלה את ניו יורק במאה ה-19).

מפא”י נחלה נצחון מוחץ, 45 מנדטים (יחד עם ‘אחדות העבודה’). בן גוריון קיבל עשרה מנדטים, וחבש את ספסלי האופוזיציה. שנה וחצי אחר כך, תשעה מעשרת המנדטים האלה חזרו אל מפא”י. למשה דיין ולשמעון פרס, הלוא הם ‘ילדי בן גוריון’, לא היה חשק להזדקן באופוזיציה. שאפתנותו, יהירותו וצרות עינו של ראש הממשלה הראשון גזלה ממנו את ההזדמנות לסיים את חייו במעמד היאה למייסד המדינה, זה של מדינאי בכיר שרוחו שורה על ילדיו וחוכמתו מדריכה את מעשיהם. סירובו הפאתטי לסגת ממרכז הבמה העניק אל נכון השראה גם לשמעון פרס, ארבעים שנה אחר כך, עם תוצאות דומות.

דראמה פוליטית ואישית עצומה כרוכה באיש שהיה ראש הממשלה הסוציאליסטי הראשון של בריטניה, ראמזי מקדונלד.

ב-1930 הוא כרת ברית עם הימין כדי להישאר בשלטון. מפלגתו היתה אחוזה חלחלה וכעס, והיא גירשה אותו משורותיה. הוא הקים מפלגה חדשה, ‘מפלגת העבודה הלאומית’. היא קיבלה בקושי 5% – אבל מקדונלד נשאר ראש הממשלה עוד חמש שנים, בממשלה שהימין שלט בה והכתיב את מדיניותה. בעיני השמאל הבריטי, הוא היה בוגד שמכר את עצמו בנזיד עדשים.

שכרו של מקדונלד לא היה רב. הוא הרס את שמו הטוב – וגם את בריאותו. היסטוריונים יכתבו עליו, כי הוא היה במידת מה אבי מדיניות הפייסנות כלפי היטלר. מקדונלד פרש ב-1935, והספיק להוריש קצת השפעה פוליטית לבנו הצעיר מאלקולם. מקדונלד ג’וניור נעשה שר המושבות של בריטניה בגיל 34. ב-1939 הוא הוציא מתחת ידיו את  “הספר הלבן” האנטי-ציוני הזכור לרע, זה שסגר למעשה את שערי הארץ לפני יהודי אירופה.

שלושים שנה יעברו לפני שאנשי שמאל בריטיים יתחילו לסלוח.

באסיה התרחשו שני מקרים המזכירים עוד יותר את מאורעות הימים האחרונים בארץ.

בהודו, ב-1969, ראש הממשלה אינדירה גאנדי גמרה אומר לחסל את יריביה בתוך מפלגת הקונגרס השלטת. ההתנגדות לשלטונה באה תחילה משמאל, אחר כך הופיעה מימין. השמאל האשים אותה שהיא בוגדת במורשת אביה, ראש הממשלה הראשון של הודו גַ’וַוהַרלַל נֶהרוּ, וּמוֹכרת את עצמה לקפיטליסטים האמריקניים. הימין האשים אותה, שהיא מוכרת את הודו לקומוניסטים.

ב-1969, הממסד, שניתן לו הכינוי ‘הסינדיקאט’, גירש את אינדירה מן המפלגה. היא הקימה מפלגה חדשה (שנקראה בפשטות קונגרס-אינדירה), והובילה אותה לנצחון עצום ממדים: שני שלישים ממושבי הפרלמנט. מפלגת הקונגרס הוותיקה של המַהַטמה גאנדי (לא קרוב משפחה) נמחקה מן המפה.

אינדירה היתה שיכורת כוח. היא התחילה להאמין שאין עוד הבדל בין האינטרסים שלה ובין האינטרסים של הודו. סיסמת הימים ההם היתה “אינדירה היא הודו והודו היא אינדירה” (נשמע קצת יותר טוב באנגלית).

שִכְרוֹן הכוח הוביל אותה להשעות את הדמוקרטיה במשך שנה וחצי ויותר. כאשר השעתה את ההשעיה, וערכה בחירות, הבוחרים הנחילו לה תבוסה איומה, ב-1977. יריביה, שהיא השליכה לכלא, הרכיבו ממשלה חדשה. יום אחד היא אפילו הובלה באזיקים לתחנת משטרה.

אבל אינדירה חזרה. היא שימשה ראש ממשלה ארבע שנים נוספות, לפני שנרצחה בידי אחד משומרי ראשה. בנה ראג’יב ירש אותה, ונרצח בעצמו חמש שנים אחר כך. אלמנתו הובילה את קונגרס-אינדירה לנצחון בחירות בשנה שעברה, מבלי ליטול את כהונת ראש הממשלה. נכדיה של אינדירה ממתינים לתורם, ואל-נכון הוא לא יאחר להגיע.

מהתיר בן מוחמד העלה את מלזיה אל קירבת הליגה הראשונה.

הוא הרס את מפלגתו, והאריך את תוחלת חייו הפוליטיים ב-17 שנה

דרום-מזרחה משם, במאלזיה המסוּבּכת, ראש ממשלה כריזמטי ונועז האריך את שלטונו ב-17 שנה לאחר שהרס את מפלגתו. מהתיר בן מוחמד העלה את מאלזיה מקבוצת המדינות העניות בעולם אל מעמד של כמעט מעצמה תעשייתית. הוא גם לחם ללא ליאות נגד פונדמנטליסטים איסלאמיים, והצליח לדחוק אותם לשוליים.

אינטלקטואל מקורי, שופע רעיונות ושנוי במחלוקת, מהתיר לא אהב ביקורת. ב-1987, הממסד הוותיק של מפלגתו, בהנהגתו של נסיך מפורסם, קשר נגדו, וכמעט הצליח להדיח אותו. אף כי ניצח, מהתיר הגיע למסקנתו של ניקולו מקייאוולי: להתחיל הכול מחדש.

הוא מצא איזה סעיף בחוק שאיפשר לבטל את רישומה של מפלגת השלטון, ולפזר אותה. הוא הקים מפלגה חדשה, והיכה את יריביו שוק על ירך. מאותו הזמן הוא ניהל את מאלזיה כאוות נפשו וכאוות גחמותיו. הוא אפילו השליך סגן שאפתן מדיי לכלא, וסידר בשבילו עינויים מידי מפכ”ל המשטרה עצמו. פרישתו, לפני שנתיים, היתה וולונטרית לחלוטין. לפי שעה הוא לא עשה נסיון לחזור, אף כי הוא צעיר במקצת משמעון פרס.

ברשימה הזו לא כללתי את ווינסטון צ’רצ’יל, שהחליף מפלגות פעמיים, אם כי לא בתור מנהיג או ראש ממשלה. בעגה הפוליטית היה תיאור גנאי למחליף מפלגות, הפּוֹעַל to rat, שמקורו כנראה במלה האנגלית “עכברוש”. צ’רצ’יל אמר פעם (בתרגום קצת מחוספס לעברית), “כל אחד יכול להיות עכברוש, אבל צריך אדם להיות קצת מוכשר כדי להיות עכברוש פעמיים”.

צ’רצ’יל כמובן היה יכול לעשות את המעשה המכובד, ולשמור אמונים למפלגה שמטעמה כיהן לסירוגין כשר הפנים, שר האוצר, שר המושבות, שר הימיה, שר התחמושת, שר המלחמה והשר לענייני הודו. אילו עשה כן, ב-1924, והיה נשאר במפלגה הליברלית, היה קורה לו מה שקרה לה: הוא היה נעלם מן הזירה. (המפלגה הזו, שהובילה את בריטניה אל מלחמת העולם הראשונה, והעניקה לנו את הצהרת בלפור, התכווצה לממדים ננסיים בשנות ה-20 וה-30.)

הואיל וצ’רצ’יל היה שאפתן וציניקן ואופורטוניסט; והואיל והאמין שעוד נועדה לו משימה גדולה אחת — לא היה לו מושג איזו, הוא חיפש אותה בנֵרוֹת, וּביזה את עצמו במהלך החיפושים — הוא הצליח איכשהו להישאר בפוליטיקה 15 שנה נוספות. ב-1939 התגלתה משׂימתוֹ. כאשר הוא חזר מן המִדבָּר הפוליטי, ונשלח להיות שר היָמִיָה, שלושה ימים לאחר שהיטלר פלש לפולין, הודעה קצרה יצאה אל כל אניות המלחמה של בריטניה. “ווינסטון חזר!”, היא אמרה.

איזה מזל יש, לפעמים, שסביבנו מתהלכים אנשים גדולים וחסרי מעצורים. מִצַד שני…

מפלגות פועלים התחילו להופיע באירופה עוד באמצע המאה התשע-עשרה. בגרמניה, המִלָה ‘פועלים’ הִשתַרבּבה בפעם הראשונה אל שמה של התאגדוּת פוליטית ב-1863 (‘ההתאחדות הכללית של הפועלים הגרמניים’). שש שנים אחר כך קמה בגרמניה ‘מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית’, שנרדפה במשך שנים על שאיפותיה המהפכניות, אבל הורשתה לבסוף לפעול, ונֶעֶשׂתה הגדולה ביותר בגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה.

בצרפת, המלה ‘פועלים’ השתרבבה בפעם הראשונה לשמה של מפלגה פוליטית ב-1880 (חתנו של קרל מרקס היה אחד ממייסדיה). בספרד, ‘מפלגת הפועלים הסוציאליסטית’ (PSOE) הופיעה בראשונה ב-1879, היא מוסיפה להתקיים בשם הזה עצמו, והיא אפילו מרכיבה כיום את ממשלת ספרד. בבריטניה, המלה ‘עבודה’ נכללה בפעם הראשונה בשמה של מפלגה ב-1893.

מאז, ‘פועלים’ ו’עבודה’ נוספו לשמותיהן של מפלגות פוליטיות מג’מייקה ועד פולין, מברזיל ועד הודו, מצפון קוריאה ועד הונגריה (רשימה מפורטת אם גם לא מלאה אפשר למצוא על הרשת). אבל בָּרוֹב הגדול של המקרים, את מפלגות הפועלים לא הנהיגו פועלים. נטו להתייצב בראשן אינטלקטואלים, תיאורטיקנים, פולמוסנים מושחזים שֶבּילוּ את רוב זמנם בכתיבה ובמחשבה. כמו למשל אוגוסט בֶּבֶּל (Bebel) הגרמני, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית החשובה ביותר באירופה בסוף המאה התשע-עשרה, אשר הכריז, “ההמונים דורשים כי משהו ייעשה עוד היום”.

היו ביניהם אנשים אמיצים, ששילמו מחיר כבד, כמו למשל ז’אן ז’וֹרֶס הצרפתי, שאזר אומץ להתנגד למלחמת העולם הראשונה, ונרצח בידי מתנקש פוליטי יום אחד לפני שהמלחמה פרצה. ז’ורס לימד פילוסופיה באוניברסיטה לפני שנכנס לפוליטיקה.

היו ביניהם מי שהקדישו את חייהם להכנת מהפכה אלימה לטובת מעמד הפועלים, כמו למשל לנין שמעולם לא עבד עבודת כפיים, ובילה עשרים שנה מֵחייו בפולמוסים עֲקָרים בבתי קפה בערים זרות.

מנהיגי תנועת העבודה הציונית היו במובן הזה יוצאי דופן. הם התנַסוּ בעבודת כפיים, לפחות בשנותיהם הראשונות בארץ. בשנים ההן קמו מפלגות פוליטיות כמו ‘הפועל הצעיר’, ‘אחדות העבודה‘, ‘פועלי ציון’ – ולימים ‘מפלגת פועלי ארץ ישראל’ ו’מפלגת הפועלים המאוחדת’. ניהלו אותן אינטלקטואלים, אנשי עט, ולפעמים לא היה כמעט הבדל בין הנהגת המפלגה ובין חברי מערכת העתון המפלגתי.

מעניין מה קטן הוא מספרן של מפלגות שבהן פועלים, או מנהיגי פועלים, הגיעו לעמדות פוליטיות בכירות. בבריטניה, הנצחון הראשון המלא של מפלגת פועלים בא רק בשנת 1945. הוא עורר שמחה ותקווה בארץ. בטאון ההסתדרות ‘דבר’ הודיע עליו בכותרת ראשית עצומה. מנהיג איגודים מקצועיים נעשה שר החוץ בממשלה ההיא, ומה לך דבר יותר מבטיח ליהודים הנאבקים על עצמאותם ממנהיג פועלים בעמדה כל כך בכירה. שמו היה ארנסט בווין (Ernest Bevin), ועד מהרה הוא נעשה האויב הגדול ביותר של הציונים בארץ ישראל.

מנהיגי איגודים מקצועיים אמנם נהנו מהשפעה ניכרת, לפעמים מכרעת, על מפלגת העבודה הבריטית. כל כך מכרעת היתה ההשפעה, עד שהיא הניבה זיהוי מלא של המפלגה עם האיגודים, לרעת המפלגה ולרעת האיגודים. כלכלת בריטניה הגיעה עד שיתוק בסוף שנות ה-70, והתקוממות אלקטורלית העלתה לשלטון את מרגרט תאצ’ר ואת הימין למשך 18 שנה (קראו-נא על התרועה האחרונה של האיגודים, חורף 1979, שהפילה את ממשלת הלייבור). המפלגה חזרה מן הכפור רק לאחר שנחלצה מלפיתת האיגודים, ושיכנעה את הציבור שהיא עברה למרכז.

בדמוקרטיות התעשייתיות של המערב נרשמה בדור האחרון רק דוגמא אחת של מנהיג איגודים מקצועיים, אשר זינק במישרים להנהגת המפלגה, וכעבור זמן קצר – לכהונת ראש הממשלה. זה קרה באוסטרליה, ב-1983. נשיא מועצת האיגודים המקצועיים, בוב הוק, נעשה מנהיג מפלגת העבודה האוסטרלית בעצם היום שבו ראש הממשלה הימני פיזר את הפרלמנט והודיע על בחירות חדשות. הוק, מן הפוליטיקאים הפופולריים ביותר שנראו אי פעם באוסטרליה, הנהיג את המפלגה לנצחון הגדול ביותר בתולדותיה, ושימש ראש ממשלה שמונה שנים.

אבל אף כי בא מן האיגודים המקצועיים, גם הוק מעולם לא היה פועל. הוא למד לדוקטורט באוניברסיטת קנברה, כאשר הוצעה לו עבודה כמנהל מחקר במועצת האיגודים. הוא קנה לעצמו שם כמליץ יושר מוכשר במשא-ומתן השנתי על חוזי עבודה קיבוציים. זה היה קרש הקפיצה שלו.

הדוגמא המפורסמת ביותר של מנהיג פוליטי שֶעָלָה משורות העובדים היא כמובן זו של לך ואלנסה הפולני. הוא היה חשמלאי במִספּנה בגדאנסק, כאשר הנהיג התקוממות לא-אלימה של פועלים נגד המשטר הקומוניסטי, ב-1980. בדיוק עשר שנים אחר כך הוא נבחר לנשיא הדמוקרטי הראשון של פולין.

ב-2002, בפעם הראשונה בתולדות אמריקה הלטינית, פועל-כפיים בעל השכלה מוגבלת, שצבר את נסיונו הפוליטי בארגון עובדים, נבחר לנשיא בברזיל. בחירתו של לוּלַה דַא סילווה הניבה פרץ חסר תקדים של תקווה ושל התפעמות, גם במעמד הבינוני ואפילו בין העשירים.

אין זה מן הנמנע שבחודש הבא יקרה משהו מֵעֵין זה גם בבוליביה, שכֶנתה הקטנה של ברזיל, על הרי האַנדים. מנהיג של איכרים אינדיאניים, אֶבוֹ (Evo) מוֹראלֶס, נחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר לנַצח בבחירות לנשיאות. יש לו כמה רעיונות רדיקליים מאוד על ארגון מחדש של החברה, והוא רוצה להלאים את רכושן של כל חברות הנפט והגאז הזרות. וול סטריט אינו מצפה לו בכליון עיניים.

יש עוד כמה דוגמאות. למשל בזמביה שבאפריקה הכמעט-דרומית, מנהיג ותיק ונועז של האיגודים המקצועיים, פרדריק צ’ילוּבַּה, הנהיג ב-1990 התקוממות אזרחית נגד המשטר החד-מפלגתי. ב-1991 הוא נבחר לנשיא, וחזר ונבחר חמש שנים אחר כך. אבל לאחר שפרש נפתחה נגדו חקירה פלילית בחשד שגנב 40 מיליון דולר מקופת הציבור.

בדרום אפריקה, האיגודים המקצועיים מילאו תפקיד מרכזי בהתנגדות למשטר האפרטהייד. מנהיג האיגודים, סיריל ראמאפוסה (Ramaphosa), עמד בראש המשלחת של ‘הקונגרס האפריקני הלאומי’ למשא-ומתן עם ממשלת המיעוט הלבן, ונעשה חבר בממשלה הדמוקרטית הראשונה, ב-1994. הוא היה מועמד טבעי לרשת את נלסון מנדלה כנשיא הרפובליקה, אבל מנדלה העדיף את תַאבּוֹ מְ’בֶּקי, אינטלקטואל ודיפלומט, שבילה את שנות המאבק נגד האפרהייד בַּגָלוּת. ראמאפוסה פרש מן החיים הפוליטיים, ונעשה איש עסקים מצליח, מעשירי דרום אפריקה. בעיני מנדלה, זו היתה שליחות חשובה לא פחות: לפתוח את צמרת עולם העסקים לפני הרוב השחור המקוּפּח.

כאשר יגיע בפעם הראשונה לוועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי, עמיר פרץ יגלה שהביוגרפיה שלו נדירה למדי. 

הוא לא טעם לחם עד גיל שבע, הוא נשר מבית ספר אחרי חמש כיתות כדי לעזור בפרנסת משפחתו, הוא נעשה פועל מתכת בגיל 14, אירגן פועלים, לחם במשטר הצבאי, ישב בבית הסוהר, יסד מפלגה, הובס שלוש פעמים – עד שבא תורו. “אלוהים שלח אותך לעזור לעניים”, הזכיר לו שלט בשכונת עוני, “עכשיו, קיים-נא את הבטחותיך”

מעמד השבעתו הזכיר טקס הכרזה של קדוש בכנסיה הקתולית. אף על פי שזוהרו הועם מאז, נשיא ברזיל לולה דא סילווה מוסיף ליהנות מהערצה ניכרת, כפי שמראה הצילום הזה, בעמודו הראשון של העתון Folha de Sao Paulo

מעמד השבעתו לנשיא ברזיל, בינואר 2003, הזכיר לעתונאים ‘בֶּאַטיפיקציה’, זאת אומרת הטקס שבו האפיפיור מכריז על הצטרפות קדוש חדש לפנתיאון של הכנסיה. אכן, אנלוגיה טעונת אסוציאציות, כאשר היא מושמעת בארץ הקתולית הגדולה ביותר בעולם.

אולי 200,000 נהרו אל חזית בניין הקונגרס בעיר הבירה ברזיליה. הם באו מכל חלקי הארץ הענקית הזו, היו ביניהם עניים מרודים וגם פרופסורים באוניברסיטה, פועלי כפיים ובורגנים. גברים, נשים וילדים מחו דמעות של התרגשות. המלה הנשמעת ביותר ביום ההוא היתה “תקווה”. רבים לבשו חולצות-טי, עם הכתובת “לולה – חלומו של העם”.

לואיס אינאסיו דא-סילווה, או ‘לולה’ (Lula), היה בן 57 כאשר קיבל לידיו את הנשיאות. הוא היה איש השמאל הראשון, מנהיג הפועלים הראשון, פועל-הכפיים הראשון, בן-העניים הראשון שעלה אל המעלה הזו. ברזיל שיפשפה את עיניה בתדהמה – ובעונג.

היא התקשתה להאמין. שלוש פעמים היא דחתה את נסיונותיו של לולה להיות נשיא. התמודדויותיו החוזרות לבשו צביון דון-קישוטי. עתונים במערב היו היו מתארים אותו “המועמד הנצחי”. רק חודשים אחדים לפני בחירתו, אנליסט בכיר של בנק ההשקעות גולדמן סאקס חזה בבטחון, כי הקואליציה השלטת תתאושש מבעוד מועד, ומועמדה ינצח ללא קושי. בסופו של דבר, לולה נחל נצחון עצום. בִּן לילה היה נדמה שברזיל כולה האדימה.

רק 25 שנה קודם, חֲבֵרוּת במפלגת הפועלים הברזיליאנית (PT) היתה עלולה לשלוח את בעליה לבית הסוהר. לולה עצמו בילה שם חודשים ארוכים. הימים היו ימי הגנרלים. בברזיל היתה רודנות צבאית שאמנם לא הגיעה אל שיאי הברוטליות של צ’ילה ושל ארגנטינה, אבל לא היססה להרוג ולכלוא, בייחוד את אלה החשודים בקומוניזם או באהדה לפידל קסטרו.

לולה היה אויב מבטן וּמִלֵידה של הרודנות הזו. הוא נולד וגדל בתנאים של מאבק בלתי פוסק על עצם שיורו. אביו היה איכר חסר קרקע באיזור נידח ועני של צפון מזרח ברזיל. לולה לא טעם לחם עד שמלאו לו שבע. משפחתו עלתה יום אחד על משאית פתוחה, ועקרה אל סאו פאולו, 3,000 ק”מ משם. לולה נשלח לבית ספר, אבל נשר ממנו לאחר חמש כיתות. בגיל 14 הוא יצא לעבודה, כפועל מתכת. שם הוא בילה את עשרים השנה הבאות, תחילה כמפעיל מחרטה, ואחר כך כמארגן פועלים.

כאשר הוגשה לו התעודה המאשרת את השבעתו לנשיא, כמעט לפני שלוש שנים, הוא אמר בקול חנוק, “זו הדיפלומה הראשונה שלי”.

נדודיו בישימון האופוזיציה היו תוצאה של עודף רדיקליות בארץ שהתעייפה מרדיקלים. הטראומה הגדולה ביותר של ברזיל מסוף שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-90 היתה היפר-אינפלציה. בשיאה היא עמדה על 3,000 אחוז. כאשר לולה הבטיח מלחמה נגד המוסדות הפיננסיים הבין לאומיים, והודיע שהוא ישמוט את כל חובותיה של ארצו, הברזיליאנים נבהלו. הם העדיפו על פניו, פעמיים, שר אוצר ליברלי שקנה את עולמו כאשר הצליח להדביר את האינפלציה.

לולה למד משהו מן הנסיון הזה. בהשראת יועצים צעירים ודינמיים הוא הגיע למסקנה הלא-מהפכנית, ש”צדק חברתי מוּתנֶה בצמיחה כלכלית” — ולפיכך ברזיל זקוקה לאשראי בין לאומי, והיא זקוקה להשקעות, והיא זקוקה למִגזָר פרטי גדול ופעיל.

חודשים ארוכים לפני הבחירות של 2002, לולה עסק בהרגעה מסיבית של עולם העסקים. הוא אפילו התחיל ללבוש חליפות, ודילל את זקנו. לא ברור אם שומעיו השתכנעו במעמקי לבם, אבל הם הנידו את ראשיהם כמאמינים. לא היתה להם ברירה. לפעמים צריך להכיר במטאפיזיקה של הפוליטיקה: תורו של לולה פשוט הגיע.

ב-1989 הכריז תעשיין ידוע בסאו פאולו, כי אם לולה ייבחר לנשיא, “שמונה מאות אלף אנשי עסקים יימלטו לחו”ל”. הפעם, אנשי העסקים היו מוכנים להאמין שמפלגת הפועלים המהפכנית מִשֶכּבַר הימים היא בסך הכול “שמאלית מתונה”. פרשנים התחילו להשוות אותה עם “הדרך השלישית” של טוני בלייר הבריטי: שילוב של “ריאליזם כלכלי” ושל “אקטיביזם חברתי”.

ואף אמנם, לולה בארמון הנשיא היה להוט להפגין את מידת הריאליזם שלו. הוא מינה בנקאי בין לאומי לנגיד הבנק המרכזי. הבנקאי הזה העלה רבית, כדי ללחום באינפלציה. תיכף להשבעתו, הוא יזם רפורמות פנסיה מכאיבות במיגזר הציבורי. ממשלתו לא היססה ללחום באיגודים מקצועיים, שניסו להכתיב לה החלטות מדיניות. כמה מתומכיו הוותיקים של לולה עיקמו את חוטמם.

אבל לולה לא שכח את שורשיו. בימי נשיאותו הראשונים הוא הצעיד את חברי הקבינט שלו בשכונות העוני המזעזעות של סאו פאולו. “אני רוצה שחברי ממשלתי יִראוּ את העוני במו עיניהם”, הוא אמר. פעם אחת הוא התייצב בראש ערימת אשפה תלולה, וקרא לעבר דיירים של בִּקתה מטה לנפול, “אני אוציא אתכם משם“.

עתונאים שֶליווּ את הסיור דיווחו אחר כך, כי מיניסטרים מכובדים התייפחו חרישית. שר החוץ, לשעבר שגריר בלונדון, אמר, “דברים כאלה ראיתי רק בסרטים”. איש עסקים עשיר ששימש שר המסחר והתעשיה הבטיח לחקוק את המראות האלה בלבו, ולזכור אותם כאשר יצטרך לקבל החלטות.

שלט ברכה אחד הכריז: “לולה, אלוהים שלח אותך לעזור לעניים. עכשיו, קיים את הבטחותיך. תודה!”

בתחילת כהונתו אמר לולה, כי משימת חייו תושלם אם בסוף כהונתו תעלה ארוחת בוקר על שולחנו של כל ברזיליאני. 50 מיליון מתושבי הארץ הזו נמצאים מתחת לקו העוני, ו-22 מיליון סובלים תת-תזונה או רעב. ספק אם התקווה הזו תתממש, אבל בזמן נשיאותו המאקרו-כלכלה עשתה חיל, הגרעון בתקציב פחת ל-2.66% מן התמ”ג. בשנה שעברה, המשק רשם את שיעור הצמיחה הגבוה ביותר זה עשר שנים (5.1%). “איש אינו יכול לקטוף את הפירות לפני שהוא נוטע את העצים”, הסביר לולה לספקנים.

לרוע מזלו, השנה האחרונה לא האירה לו פנים פוליטית. שערוריית שלמונים איומה אילצה את ראש המטה שלו ואת מנהיג מפלגתו להתפטר. התברר שמפלגת הפועלים שיחדה צירי קונגרס, כדי שיצביעו לטובת הממשלה. לולה לא ידע. כאשר אחד מצירי הקונגרס בא אליו לגלות לו את הסוד, הוא פרץ בבכי. אבל גם אם ידיו נקיות, ענן כבד של חשד מרחף על מִמשלו. אין כל ודאות שהוא ינצח בבחירות בעוד שנה.

במרוצת הזמן התפתחה בברזיל חרושת שמועות על הרגליו האישיים, בייחוד להיטותו לטיפה המרה. בעל טור אחד יעץ לו שֶיֶחדַל לשתות בפומבי, מפני שהוא הפך “פִּרסומת מהלכת לתעשיית האלכוהול”.

במאי 2004, הכתב הוותיק של ה’ניו יורק טיימס’ בדרום אמריקה, לארי רוֹטֶר, פִּרסֵם רשימה ארוכה על הֶרגלֵי השתִיָה של לולה. היא נפתחה במלים: “לואיס אינאסיו דא סילווה מעולם לא הסתיר את חיבתו לספל בירה או לכוסית וויסקי, או מוטב לקוֹרֶט של סאשאסה, ליקר-הסוכר החזק של ברזיל. אבל אחדים מבני ארצו התחילו לתהות אם נטייתו של הנשיא למשקאות חריפים משפיעה על תִפקוּדוֹ”.

התגובה היתה מדהימה: לולה הכריז שהאמריקני “העליב את מוסד הנשיאות”, וביטל את אשרת השהיה שלו. רק גינויים נמרצים מצד התקשורת בברזיל, וחשש מפני תקרית דיפלומטית, אילצו את לולה לחזור בו.

מוקדם לסכם את חייו הפוליטיים של לולה, אבל אפשר כנראה לומר לפחות דבר אחד: תהיה הערכת מדיניותו אשר תהיה, עצם הופעתו על הבמה הפוליטית ועלייתו לנשיאות פתחו עידן חדש בברזיל והעניקו קול לעשרות מיליונים שנעזבו הרחק מאחור.

מנהיג פועלים אותנטי יותר קשה להעלות על הדעת. לך ואלנסה נולד בפרובינציה נידחת, גדל בעוני, למד להאמין שהכול “שחור או לבן”, עבד במִספָּנָה, אִרגֵן עובדים, קרא תיגָר על ממשלה, ישב בכלא, האמין באלוהים וּבִבנוֹ, ועזר להוציא את עמו מֵעַבדוּת לחֵרוּת. ואז הוא רצה שלטון. ואז הוא קיבל אותו. ואז התברר מיהו באמת

ואלנסה על שער המגזין ‘טיים’, ינואר 1982, ימים אחדים לאחר שהמשטר הקומוניסטי הוריד את ‘סולידריות’ למחתרת והשליך אלפים לכלא

 

במשך כמה חודשים גורליים, חשמלאי פשוט מִמִספּנה בחוף הים הבלטי לש את הבצק של ארצו במו ידיו, ואולי שינה בזה את מהלך ההיסטוריה של יבשת שלמה.

ישירוּתוֹ, חִספּוּסוֹ, חוסר התִחכּוּם שלו היו כלֵי הנשק האפקטיביים ביותר באַמתַחתוֹ. לימים, כאשר יָגיח מן החממה הטבעית של וַעדי עובדים ושל פועלים קשֵי-יום, ויַחשוֹק בשלטון הפוליטי, התכונות שהועילו לו כל כך באיגוד המקצועי יהיו לו לרועץ. הוא יקומם עליו את שותפיו, יצנן את להט מעריציו, וירחיק מעליו את ארצו. הוא ינחל תבוסות איומות, וזוהרו יוּעַם עד כי יהיה קשה להבחין בו. אבל גם אם זִקנָתוֹ תבייש את נעוריו, נעוריו יוסיפו להעניק השראה למנהיגי פועלים בכל רחבי העולם.

לפני 25 שנה, העולם עצר את נשימתו כאשר לך ואלנסה הוביל את פועלי גדאנסק להתקוממות בדרכי-שלום נגד המשטר הקומוניסטי. במשך חמישה-עשר חודשים, שפם-המידות שלו יסַמֵל את התקווה שהרוח האנושית תוכל להביס את הטנקים הסובייטיים – ומסך הברזל החוצה את אירופה יוכל להתרומם ללא מלחמה. צריך להגיד שב-1980 לא היה דבר רחוק יותר מן הדעת.

ואלנסה, קתולי נלהב, אהב לתלות את התפנית הפתאומית בקריירה שלו ברצונה של ההשגחה העליונה. אילמלא איחר בעשרים דקות לפגישה במִספֶּנֶת לנין, סוכני המשטרה החשאית היו עוצרים אותו. ואילו עצרו אותו…

מחשבות כאלה פִּעֲמוּ בו בִּתכיפוּת גוברת, שִכנעוּ אותו שגורל ארצו הופקד בידיו, והניבו תוצאות הרסניות. לימים, מבקריו ימצאו בו אותן נטיות אוטוקרטיות ולא-דמוקרטיות, שנגדן יצאו פועלי פולין למאבק, והקימו את האיגוד המקצועי החופשי הראשון של אירופה הסובייטית, ‘סולידריות’.

הוא בנו של איכר עני, שעבודות כְּפִיָה בשירות הנאצים הרסו את בריאותו, וקיצרו את חייו. על ימי ילדותו, בפרובינציה פולנית נידחת, הוא סיפר לימים: “גדלתי בסביבה פשוטה מאוד, מתוך ציות לכל הכללים, בקהילה קטנה שבה הכול הכירו זה את זה. אם משהו היה לבן, אז הוא היה לבן. ואם משהו היה שחור, אז הוא היה שחור”. לימים, המלים האלה יעניקו השראה לסִסמת הבחירות שלו, “לבן הוא לבן ושחור הוא שחור”. לשון אחר, האמת אינה יחסית.

בתנאים של מאבק נגד מדינת משטרה, הבהירוּת המוּסרית הזו היתה ראויה להערצה. אבל כאשר ואלנסה נעשה נשיא, ב-1990, בסך הכול שנתיים לאחר נצחון ‘סולידריות’ על הקומוניסטים, שחור ולבן לא היו הצבעים הראויים ביותר לבחירה. מנהיג הפועלים העשוי ללא חת התגלה כפוליטיקאי צְמֵא-כוח וַחֲסַר עַכָּבוֹת, שניסה להגביל את חירות הביטוי של יריביו, הכניס פוליטיקה לפיקוד העליון של הצבא, והתייחס בביטול לפרלמנט הדמוקרטי.

כאשר פיטר את מליאת רשות השידור של פולין, ב-1994, הוא אמר למבקריו: “אני תמיד מקבל את ההחלטות הנכונות, ולעולם אינני חוזר בי. עשיתי את זה מפני שאני עצמאי, עומד ברשות עצמי, ושמי הוא ‘הנשיא'”.

לא לאורך זמן. שנה אחת אחר כך הוא הפסיד, כאשר ניסה להיבחר לתקופת כהונה שניה. לא סתם הפסיד, אלא הפסיד למועמד המפלגה הקומוניסטית לשעבר, איש שהיה חבר ההנהגה האחרונה של המשטר הפרו-סובייטי. ואלנסה הגיב, “חטפתי סטירה. יהיה עליי להשיב בסטירה, והיא תהיה חזקה מספיק כדי לנקוע את לסתו של יריבי”.

חמש שנים אחר כך, בשנת 2000, הוא אמנם ניסה. אבל בעוד שב-1995 הוא הפסיד בהפרש של אחוז אחד, הנה ב-2000 הוא לא קיבל אפילו אחוז אחד של הקולות. הפולנים פנו עורף בהמוניהם למיתוס של החשמלאי ההירואי מגדאנסק, שהוציא אותם מעבדות לחירות. הם רצו מנהיג מודרני, רציונלי, משכיל ומתון.

האינטלקטואלים הרבים שהקיפו אותו בימי המאבק במשטר נעשו שונאיו בלב ובנפש. אחד מהם, אדם מיכניק, העתונאי המפורסם, הכריז כי ואלנסה רוצה “ארץ אחת, עם אחד ומנהיג אחד“. מיכניק אמר את המלים האלה בגרמנית, מפני שהם היו מן הססמאות המפורסמות ביותר של המשטר הנאצי בגרמניה.

בימי שקיעתו של ואלנסה, האינטליגנציה הפולנית לעגה בפה מלא ללשונו העילגת. התחביר, הדקדוק ובחירת המלים של הכרזותיו הפומביות הזכירו למשכילים העירוניים שהוא אינו אלא איכר גס; ושהשוּתָפוּת איתו בתחילת שנות ה-80 היתה לא טבעית, וממילא לא ראויה להארכה.

מותר לשָעֵר שההיסטוריונים של העתיד יהיו הרבה יותר נדיבים כלפיו. שנותיו בשלטון יישכחו, מפני שתפקיד הדיסידנט, המוֹחֶה, המתסיס היה הרבה יותר טבעי בשבילו. אבל יהיה עליהם להודות, כנראה, שלא כל מנהיג פועלים אותנטי צריך לעלות לראש הסולם. צדקנותו החד-ממדית של איש לא משכיל אינה מעלה יתֵרה, כאשר היא צריכה להנחות את ממשלתה של ארץ בצומת דרכים גורלי.

“מגילת זכויות משַלֵם המסים”, או בקיצור ‘תבור’, נולדה במדינת קולורדו לפני 13 שנה. בשעתה היא נחשבה ציון דרך היסטורי בהתפתחותו של מרד משלמי המסים. היא נועדה להבטיח שהממשלה לא תוכל עוד לגדול. בשבוע שעבר, קולורדו שינתה את דעתה – והראתה אולי כיווּן חדש של נשיבת הרוח באמריקה כולה

“הבוחרים אומרים (לפוליטיקאים): אתם יכולים לשמור את הכסף”, מכריזה הכותרת הראשית בעתון ‘גאזט’, המופיע בקולורדו ספרינגס, למחרת משאל העם ההיסטורי שֶהִשעָה את מגילת הזכויות של משלמי המסים

קיצוץ מסים באמריקה אינו סתם עניין פיסקאלי. הוא אינו סתם עניין של מדיניות תקציב. בעיני הנאבקים למען קיצוץ, זה עניין שמוטב להבין באופן כמעט-דתי. מסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ההתנגדות למסים לבשה ממדים של התעוררות משיחית.

מרד משלמי המסים הוא הביטוי העליון של המאבק נגד “הממשלה הגדולה”, זו המוצצת את לשדו של האזרח, מרוקנת אותו מאנרגיה יצירתית, מתערבת בחייו, ומעודדת אותו להיתלות בסינָרָה וּלוַתר על חֵרוּתוֹ האינדיבידואלית.

ב-1992, מדינת קולורדו אימצה “מגילת זכויות של משלם המסים”, שנועדה להפחית עד מינימום את יכולתה של הממשלה להגדיל את הוצאותיה. אם קיצוץ מסים הוא עניין כמעט-דתי, מה הפלא שלמגילת הזכויות הזו ניתן השם “תבור”, כמו ההר בגליל התחתון (שכותבים והוגים באנגלית Tabor). השֵם הקולורדי הוא אמנם פורמלית רק צירוף האותיות הראשונות באנגלית של “מגילת זכויות משלם המסים” – אבל לא במקרה הוא גם שמו של ההר הקדוש ביותר לנוצרים.

הם מאמינים, כי על פיסגת התבור נולדה הברית החדשה. שם סמכו משה ואליהו את ידיהם על בשורתו של ישו, ושם בקע קולו של אלוהים, לאמור: “זה בני האהוב, צייתו לו”. בפוליטיקה של הימין השמרני בארה”ב, קודש וחול משמשים בעִרבּוּביה כל כך סמיכה, עד שֶקָשֶה להפריד ביניהם. מאז סוף שנות השבעים, הימין מציע את שירותיו לא סתם להצלת ארנקה של אמריקה, אלא בראש ובראשונה להצלת נִשמָתָה. מאבק נגד מסים הוא על כן מאבק להגנת עצם רִקמתה המוּסרית.

עליית קולורדו על פִּסגַת התבור, לפני שלוש-עשרה שנה, היתה איפוא מעמד של הִתגַלוּת. בעקבות קולורדו הוזמנו עוד מדינות לחזור בִּתשוּבה. כתב העת ‘נשונל ריביו’, מַצפֵּן אידיאולוגי של הימין, הפך את המושל הרפובליקני של קולורדו, ביל אוֹאֶנְס (Owens), לגיבור תרבות, והכריז שהוא קָרוּץ מ”חומר נשיאותי”. סוף סוף, הבחירות של 2008 אינן כל כך רחוקות, ובזמן האחרון אמריקנים נוטים לשלוח מושלי מדינות, או מושלים לשעבר, לבית הלבן (ארבעה מחמשת הנשיאים האחרונים — ג’ימי קרטר, רונלד רייגן, ביל קלינטון וג’ורג’ דאבליו בוש — היו מושלים בזמן בחירתם, או כמה שנים לפָנֶיהָ).

ההקדמה הזו נחוצה כדי להסביר מפני מה תוצאות משאל-העם של השבוע שעבר בקולורדו הן כל כך חשובות. באחד בנובמבר, הבוחרים בקולורדו השעו את תוקף מגילת התבור שלהם למשך חמש שנים. הסיבה: הקיצוצים שהיא כפתה התחילו לפגוע באופן אָנוּש ביכולתה של קולורדו לספק שירותים בסיסיים לתושביה.

המושל אואנס עצמו התייצב בראש המערכה להשעיית התבור – וַחֲמָתָם של מארגני מסע הצלב נגד מסים בערה בהם להשחית. הם נקהלו בקולורדו, הם נשאו נאומים, הם אספו כספים – והם איימו. הפָּעיל המפורסם ביותר נגד מסים בארה”ב, גרוֹבֶר נורקוויסט, הודיע למושל אוֹאֶנְס כי הוא “חשוב כַּמֵת” מבחינה פוליטית, והוא שקול כנגד אדם “שהתייצב בדרכה של רכבת דוהרת”.
 

איומים מנורקוויסט אינם עניין של מה בכך. הוא איש שהצליח לטוות רשת מרשימה של פעילים נגד מסים ברחבי אמריקה, וקולו נשמע בכל פורום חשוב של המפלגה הרפובליקנית. הוא האיש שהכריז, כי משימתו היא לכווץ את הממשלה לממדים כל כך קטנים, “עד שיהיה אפשר לגרור אותה לחדר האמבטיה, ולהטביע אותה שם”.

איך מטביעים ממשלה בחברה דמוקרטית? מרוקנים את קופותיה, ואוסרים עליה לחזור ולמלא אותן. בהיעדר דם וחמצן, האברים מידלדלים ונושרים בזה אחר זה.

זו מטרה לגיטימית, אם גם מרחיקה לכת, אבל מדוע צריך לכתוב אותה בחוקת המדינה (לכל אחת מ-50 המדינות יש חוקה משלה, לצד החוקה הפדרלית)? האם לא לתכלית הזו בדיוק יש בחירות למושל ולבתי מחוקקים? מדוע לא יורשו המנהיגים הנבחרים של המדינה לנהל את ענייניה הכספיים על יסוד מצעי הבחירות שלהם? הרפובליקנים תמיד מבטיחים קיצוץ מסים וריסון הוצאות, ואפשר להצביע בעדם.

התשובה היא שהימין המשיחי אינו מאמין בפוליטיקאים. כשנורקוויסט מדבר על הטבעת “הממשלה” באמבטיה, הוא אינו מתכוון רק לביורוקרטים החמדנים בוושינגטון, או לחברי הקבינט הנשיאותי. הוא מתכוון לכל הפוליטיקאים באשר הם. הוא סומך על זהירותם הפיסקאלית בערך כפי שהוא סומך על חתול ליד צלוחית חלב.

הרעיון שאפשר לאזן תקציב באמצעי כפיה התפשט עוד בשנות השמונים. ב-49 מ-50 המדינות של ארה”ב, החוק אוסר על הנפקת תקציבים גרעוניים. ב-1986 נעשה נסיון להעתיק את השיטה הזו לזירה הארצית. חקיקה בקונגרס קבעה תאריך יעד לאיזון התקציב, והורתה להוריד גיליוטינה שנתית על תקציבים בתקופת המעבר, אם לא יעמדו בתקרת ההוצאות.

הגיליוטינה היתה נשק רגרסיבי, מפני שהיא עמדה לקצץ אחוז זהה מכל סעיפי התקציב ללא יוצא מן הכלל, כולל האכלת רעבים וריפוי חולים וסובסידיה לתקציב הבטחון של ישראל. היא מעולם לא יצאה אל הפועל.
התקציב התאזן מאליו בזכות עליה עצומה בהכנסות הממשלה בימי הגֵאוּת בבורסה בסוף שנות ה-90. הגרעון התחדש לפני חמש שנים, והשנה הוא יעמוד לפחות על 333 מיליארד דולר.
 

גיליוטינה חַדַת-תער אפילו יותר נכללה במגילת התבור של קולורדו, ב-1992. על ממשלת קולורדו נאסר להגדיל את הוצאותיה מֵעֵבֶר למה שמתחייב מֵהתאמה לאינפלציה וּמִגידוּל האוכלוסיה. אם לממשלה יהיה עודף הכנסות ממסים, יהיה עליה להחזיר מייד את העודף לאזרחים.

בשנותיה הראשונות של המגילה נרשמו בקולורדו הֶשׂגים לא מבוטלים. הוחזרו אלף דולר ויותר לכל אזרח. ההכנסה הפרטית גדלה בשיעור גבוה מזה של כמעט כל מדינה אחרת. אמריקנים שוחרי ממשלה קטנה היגרו לקולורדו, עסקים השקיעו, מקומות עבודה נוספו.

אבל אז התמוטטה הבורסה, בא אחד-עשר בספטמבר, נרשמה בצורת איומה במדינה עם הרבה חקלאות — ובקולורדו הִשׂתָרר המשבר הכלכלי החמור ביותר זה שבעים שנה. הכנסות הממשלה פחתו במידה דרסטית – והסטטיסטיקה של קולורדו חדלה להחמיא ליוזמי תבור.

למשל, קולורדו ירדה למקום האחרון בארה”ב בחיסון ילדים. כמעט הוכפל מספר הילדים ממשפחות מעוּטוֹת יכולת שאינם נהנים מביטוח רפואי, ל-27%. חלקו של החינוך הגבוה בתקציב המדינה פחת מ-17% ל-10.6%, ועמד להיעלם מעיקרו עד שנת 2015. חלה ירידה ניכרת ברמת התחזוקה של כבישים בין עירוניים (באחת המדינות הגדולות ביותר בארה”ב, 270,000 קמ”ר).

זה הספיק. התארגנות דו-מפלגתית שִכנעה 52% מן הקולורדים להצביע לטובת השעיה של מגילת התבור. בחמש השנים הבאות, המדינה לא תחזיר את עודפי ההכנסות ממסים לאזרחים, אלא תשתמש בהם כדי לשַפּר את שירותיה. המושל אואנס מזכיר, שהמגילה רק הושעתה לזמן מוגבל. אבל מעטים משתכנעים. נשיא הסנאט לשעבר של קולורדו השווה את תוצאות משאל העם עם נפילת האלאמו, טראומה לאומית אמריקנית מלפני 175 שנה, המזכירה קצת את נפילת מצדה.

הֵדֶיהָ של התבוסה בקולורדו נשמעים עכשיו בשורה של מדינות אחרות, שבהן מתארגנות יוזמות לטובת מגילות תבור מקומיות. ביום שבו קולורדו נפלה מן התבור, הבוחרים בקליפורניה דחו ברוב גדול את רצונו של המושל ארנולד שוורצנגר להטיל חישוקים דומים על התקציב.

ביום ההוא, מועמדים רפובליקניים הובסו בבחירות למושלים בניו ג’רזי ובווירג’יניה. מספר גָדֵל של רפובליקנים אחוזי-חרדה אומרים שֶנָס לֵיחָן של הסיסמאות המנַצחוֹת משנות השבעים, השמונים והתשעים, ואי אפשר עוד לנצח רק באמצעות הבטחות לקצץ מסים.

אם הם צודקים, אין זה מן הנמנע שלפנינו נפתח והולך פרק חדש בהיסטוריה הפוליטית והכלכלית של ארה”ב. בימים האלה, הרושם הברור הוא שהימין בארה”ב נמצא בהתגוננות כמעט מלאה. בעלי זכרון אומרים, כי כך נִראָה פחות או יותר השמאל ערב תבוסותיו הפוליטיות הגדולות בשנות השבעים ובשנות התשעים. אולי.

• אתר הרשת של מטה המאבק להשעיית התבור
• ‘אמריקנים למען רפורמת מס’, ארגונו של גרובר נורקוויסט
• רקע על המאבק לאימוץ מגילות זכויות של משלמי מסים באתר המרכז לענייני תקציב וסדרי עדיפויות  

‘אסאהי שימבּוּן’ של טוקיו מודיע (ביפאנית, למעלה, ובאנגלית, למטה) על נצחונו המרעיש של קוייזומי. “296” הוא מספר המושבים שהעתון חזה למפלגת השלטון ביום ב’ בבוקר. “327” הוא מספר המושבים בצירוף בעלת בריתה הקטנה, המפלגה הבודהיסטית ‘קוֹמֵייטוֹ’. LDP, במהדורה האנגלית, הם ראשי התיבות של המפלגה הליברלית הדמוקרטית, שהמוניטין שלה ב-50 השנה האחרונות לא היו כל כך ליברליים או דמוקרטיים

 

לפזר פרלמנט קודם זמנו כדי להערים על האופוזיציה, זה מכלל ההימורים שפוליטיקאים שילמו עליהם ביוקר במרוצת השנים. יצחק רבין (1977), בנימין נתניהו (1999) ואהוד ברק (2001) איבדו את השלטון בבחירות קודם זמנן. כאשר רבין מוטט את ממשלתו, לפני 27 שנה, וקיווה לטרפד את עלייתה של “רשימת האלופים והמנכ”לים” (הלוא היא ד”ש), אנשיו התפארו שזה היה “תרגיל מבריק”, ותבעו אשראי וּבַעלוּת. ששה חודשים אחר כך, התרגיל המבריק נשאר ללא בעלים.

זה קרה גם מֵעֵבֶר לַים: שלוש פעמים בבריטניה בין 1970 ל-1979; בצרפת, ב-1995; בהודו, בשנה שעברה.
 
פיזור פרלמנט קודם זמנו רחוק מלהיות מדע מדויק. יש ארצות שאינן מרשות אותו. בארה”ב כמובן אי אפשר לפזר את הקונגרס, וזה 217 שנה שבחירות תמיד מתקיימות במועדן. נורווגיה אינה מרשה לפזר פרלמנט, גם אם לשום מפלגה אין רוב.

לאחר מלחמת העולם השניה, מערב גרמניה ניסתה ללמוד לקח מחוסר היציבות הכרונית שאיפשרה את עליית היטלר. מנַסחֵי חוקתה הציבו תנאים מחמירים מאוד לבחירות מוקדמות. במרוצת 56 השנה האחרונות, הפוליטיקאים שלה הצליחו למצוא פתח מילוּט רק פעמיים.
 
תוצאותיה של הפעם השניה עומדות להתחוור. הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי גֶרהַרד שריידר החליט להמר על כל הקופה. זה היה בחודש מאי, כאשר סקרי דעת הקהל הֶראוּ יתרון של 21% לאופוזיציה. הרבה אנשים במפלגתו השתוממו. כמו תומכי אריאל שרון במרכז הליכוד הם שאלו בשביל מה זה טוב. סוף סוף, הקנצלר היה יכול להישאר שם כמעט עוד שנה וחצי, עם רוב פרלמנטרי קטן אך יציב.
 

השבוע, כל חובב פוליטיקה באשר הוא צריך להסיר את המגבעת לכבוד ג’וּניצ’ירוֹ קוֹייזוּמי. ראש הממשלה המטורזן של יפאן הוא הקוסם של הפוליטיקה העולמית. התרגיל-המבריק-באמת שלו יצטרך להילמד עוד שנים רבות. כשרונותיו הפוליטיים הנחילו למפלגתו רוב של שני שלישים בפרלמנט (בצירוף שותפת קואליציונית קטנה).

יתר על כן, קוייזומי חולל להטוט עוצר נשימה: הוא הצליח לשכנע את הבוחרים, שמפלגתו הזְקֵנָה והמאוּבּנת היא לאמיתו של דבר נוֹשֵׂאת הנֵס של רפורמות כלכליות נועזות.

עניין אחד הוא אם הבוחרים חוזרים ומצביעים בשביל מפלגה מתוך אינרציה; עניין אחר בהחלט הוא אם הבוחרים נוהרים בהמוניהם אל מפלגת האינרציה, מפני שהם משתכנעים כי רק היא מסוגלת לשים קץ לאינרציה. אילו מפלגת העבודה היתה מסוגלת לעשות את ההיפוך הזה ב-1977, היא לא היתה מאבדת את השלטון.
 
את ההיפוך עשה קוייזומי באמצעות משרד הדואר. הדואר היפאני אינו ככל משרדי הדואר. חוץ מבולים וממעטפות הוא גם הבנק הגדול ביותר ביפאן (בעצם, בעולם כולו, עם פקדונות של שלושה טריליון דולר), גם חברת הביטוח הגדולה ביותר, גם חברת המשכנתאות. הפוליטיקאים של מפלגת השלטון נוהגים בו שנים כבקופת החסכונות הפרטית שלהם. משרד הדואר היה המָנוֹף העיקרי במשטר של טובות הנאה, אשר הבטיח את המשך שלטונה של המפלגה המכוּנָה ליברלית דמוקרטית.
 
קוייזומי הגיע לשלטון ב-2001 עם תעודת הסמכה של מורד מקצועי. עלייתו התאפשרה מפני שיפאן הגיעה עד עֶברֵי פי פַּחַת. בועת הנדל”ן של שנות ה-80 התנפחה לממדים היסטוריים, והתפקעותה העניקה ליפאן את המחלה המפחידה ביותר ומבשרת הרעות ביותר: דפלאציה. שום תרופה לא הועילה.
 
“לא יהיה שגשוג בלי צמיחה”, הכריז קוייזומי, והבטיח רפורמות. הוא הקסים את היפאנים, מפני שהיה כל כך שונה מכל קודמיו. הוא לבש חליפות נועזות, גידל את שיער ראשו, ואפילו שר באסיפות בחירות. השווּ אותו עם אלוויס פרסלי. אבל אלוויס היפאני לא עמד בדיבורו. למען האמת, תרומתו החשובה ביותר עד לאחרונה היתה בהפרת הבטחתו לקצץ את הוצאות הממשלה. בימי דפלאציה אין מהדקים חגורות.
 
יפאן התחילה לצאת מן הבוץ בעיקר בזכות השוק הסיני. קוייזומי כמעט לא נגע לרעה ביסודות הסדר הישן, עד שהחליט לצאת לקרב על משרד הדואר. הוא רצה לפרק אותו לגורמיו, ולהזרים את טריליוניו אל המִגזָר הפרטי, כדי לעודד צמיחה. הוא הביא את הרפורמה לאישור הפרלמנט. הבית התחתון, שלפניו אחראית ממשלתו, תמך. הבית העליון, שיש לו זכות וטו על חקיקה, התנגד. האופוזיציה עשתה יד אחת עם עריקי מפלגת השלטון, והביסה את החוק.
 

המהירות שבה התעשת קוייזומי היכתה את יפאן בתדהמה, והחזירה לו את הילת אלוויס מ-2001. הוא פיזר את הבית התחתון – בָּעֶליון אין הוא יכול לגעת – וגֵרֵש את כל מתנגדי הרפורמה משורות המפלגה. למחוזות הבחירה שלהם הוא שלח “מחסלים” (כך היפאנים קוראים להם) – אישים ידועים מכל תחומי הפעילות האנושית, כולל זמרים ושחקני תיאטרון וטבחים מפורסמים – וקיווה שאבק הכוכבים שלהם יפַתֶה את הבוחר.
 
להלן קרה משהו שאיש לא היה מעלה על דעתו: אל קוייזומי נהרו המוני בוחרים עירוניים, שבשנים האחרונות התחילו לנטות לעבר האופוזיציה. פרדוקסלית, האופוזיציה הזו היא שהזהירה מפני חוסר הדינאמיות של מפלגת השלטון, ותבעה רפורמות מקיפות של הכלכלה. היא הגבירה את כוחה בהדרגה, והצטייר הרושם שהיא נושפת בעורפם של הליברלים הדמוקרטים.
 
לא מיניה ולא מקצתיה. אלוויס-קוייזומי ריסק אותה. היא איבדה 62 מושבים, וירדה ל-113 (בפרלמנט של 480). מפלגתו של קוייזומי, יחד עם מפלגה בודהיסטית קטנה, תחזיק אולי ב-330 מושבים. פירושו של דבר שיהיו לה שני השלישים הנחוצים לביטול וטו של הבית העליון. הנה כי כן, דרור נקרא לרפורמה, לא רק במשרד הדואר.
 
אבל האומנם?
 
אנשי קוייזומי שרויים באופוריה. אחד מהם השווה את נצחון קוייזומי לבחירתם החוזרת של מרגרט תאצ’ר (1983) ורונלד רייגן (1984). “הבוחרים הצביעו אז בעד ממשלות קטנות יותר, בעד דמוקרטיה ליברלית ונגד סוציאליזם”.
 
הבעיה בהשוואה הזו היא שרייגן קיבל עוד ארבע שנים, ותאצ’ר כיהנה עוד שבע שנים. על פי תקנון מפלגת השלטון היפאנית, קוייזומי חייב לפַנוֹת את מקומו בעוד שנה אחת. הוא כבר הודיע שלא ינסה להאריך את כהונתו. היתכן איפוא שהוא רק העניק למפלגה הליברלית דמוקרטית את ההזדמנות לחזור לסוּרָה?
 
קצת קשה להאמין. להיטות היפאנים לרפורמה אינה תוצאה של אופנה, או של התפַּתוּת למערכת בחירות משומנת. היפאנים, שהם בדרך כלל אנשים שמרנים, כנראה הגיעו למסקנה שאין להם דרך אחרת זולת רפורמה. ארצם מזדקנת במהירות, חמישית מאוכלוסייתה נמצאת מעל גיל 60. ההזדקנות מחייבת הפחתת ציפיות, מפני שלא יהיו עוד די עובדים כדי לממן את הציפיות.
 
זו אגב גם בעייתה של גרמניה. הקנצלר שריידר רצה רפורמות, אבל לא הרחיק לכת די הצורך. את מסע הבחירות רב הסיכונים שלו הוא מנהל עכשיו תחת הסיסמא “רפורמות עם פרצוף אנושי”. הסקרים האחרונים מראים שיפור ניכר במעמדה של מפלגתו. כותרות העתונים ערב הבחירות דיברו על “מירוץ צמוד”. בחודש מאי הסקרים העניקו לאופוזיציה יתרון של 21%. היתכן שגם בגרמניה יתברר כי מנהיג פוליטי הצליח להערים על הציפיות, ולהציל את מפלגתו בעזרת בחירות מוקדמות?
 
אריאל שרון שומע את הקולות, או לפחות צריך לשמוע. השאלה היא רק איך לאיית “קוייזומי” בליכודית מדוברת.

בדיוק לפני 50 שנה נטרקה הדלת, וישראל נודתה מן העורף הטבעי שלה: אסיה. עזה ופקיסטן פותחות עכשיו סדק בדלת. פתאום יש סיכוי שמלחמת ישראל נגד הגיאוגרפיה תגיע אל קיצה. האם זה שווה את מעלה אדומים? זה שווה לפחות מחשבה

כל כך הרבה שנים במאה העשרים היו מועמדות ראויות לאיפיון, שתום שגב העניק ל-1967, “והארץ שינתה את פניה” (בספרו המעניין על מלחמת ששת הימים). מפעם לפעם אני כותב כאן על שנים כאלה, אשר פתחו שערים, או טרקו דלתות – כמו 1904, שבה התחילה העליה השניה, והצילה את הציונות; או 1933, שבה נרצח חיים ארלוזורוב, והשמאל עלה לעמדת הגמוניה בתנועה הציונית למשך כמעט חצי מאה.

הנה מועמדת חשובה נוספת: 1955.

ב-2005 יכולנו לציין, אילו רק רצינו, מלאות חמישים שנה לטריקת דלת איומה, אולי גורלית. ששה שבועות ב-1955 גזרו על ישראל בידוד בין לאומי רב-שנים, וניתקו אותה מן המרחב הגיאוגרפי הטבעי שלה. זה התחיל בפברואר 1955, בפעולת-עונשין של צה”ל נגד עזה, שבה נהרגו עשרות חיילים מצריים; זה נמשך באפריל 1955, בוועידה של 29 ארצות מאסיה ומאפריקה, שישראל נודתה ממנה.

עזה היתה שגיאה מדינית של ישראל. היא דחפה את מצרים אל זרועות ברית המועצות, התחילה הזרמה מסיבית של נשק סובייטי לעולם הערבי, ואולי שמה קץ לסיכוי הלא-גדול-מאוד שהנשיא גמאל עבד א-נאצר יעשה שלום עם הציונים.

ועידת ה-29, בעיר-קיט אינדונזית ששמה בַּאנדוּנג (“ועידת באנדונג”), היתה שגיאה טראגית של יוזמיה. בהחרימם את ישראל הם העניקו לה את תסביך ‘העולם כולו נגדנו’, אילצו אותה לחַפֵּשׂ בעלי ברית מפוקפקים, והרגילו אותה להניח שכל ביקורת על מעשיה מכוּוֶנֶת אל-נכון נגד עצם קיומה.

‘מעריב’, אחד במארס 1955, מודיע על פעולת הגמול הגדולה ביותר של צה”ל מאז מלחמת העצמאות. פעולת עזה התרחשה רק שבוע לאחר חזרתו של דויד בן גוריון למשרד הבטחון, לאחר שנה וחצי של גָלוּת מרצון בשדה בוקר. ראש הממשלה משה שרת חרק שיניים.

מתוך ‘כותרת ראשית: מעריב 30 שנה’

באנדונג, 1955: נשיא מצרים עבד א-נאצר (במדים, שני משמאל) ולצדו, בגלימה הלבנה, ראש ממשלת הודו גַ’ווהַרלַל נֶהרוּ (Nehru). הם היו אדריכלי באנדונג, שבה הונח היסוד לתנועת המדינות הבלתי מזדהות – ולחרם רב השנים על ישראל בעולם השלישי

‘מעריב’, 21 באפריל 1955, מודיע על התייצבות הגרעין המייסד של המדינות הבלתי מזדהות נגד ישראל, בוועידת באנדונג. זו היתה בכיה לדורות, מן הסיבות העיקריות לזלזול של ישראל במערכת הבין לאומית בשלושים השנה הבאות.

אגב, שימו-נא לב לכותרת שמתחת לידיעה על באנדונג, ‘המערב יממן הקמת הגדר בעזה’. האם אפשר בכלל להמציא אירוניות היסטוריות גדולות יותר? לקרוא את הידיעה הזו במלואה, הקישו כאן, ותיבה תיפתח לרוחב המסך שלכם.

 

מתוך ‘כותרת ראשית: מעריב 30 שנה’

גם עזה גם באנדונג היו שתי טרגדיות לא מחוּיָבוֹת המציאוּת. מה אירונית היא השנה ה-50, כאשר פרידת ישראל מעזה מניבה את אחד הסדקים החשובים ביותר בחומת הבידוד של באנדונג. אני מדבר על פקיסטן.

אני מודה שנדהמתי. לא הדהימה אותי עצם נכונותה של פקיסטן לשלוח את שר החוץ שלה לפגישה לבבית פומבית עם שר החוץ של ישראל. הדהימה אותי יותר התגובה הכמעט-אופורית של ישראל. הדהימו אותי כותרות הענק בעתוני הארץ. ‘הארץ’ מרח את כותרת הפגישה לרוחב שמונה מתשעת טוריו. ‘ידיעות אחרונות’ הכתיר תיבה בעמודו הראשון במלים “תחילתה של ידידות מופלאה”. כך ממש.

זה טוב. זו תחילתו של תהליך ריפוי ארוך וּמסוּבָּך. איש לא יָצָא נִשׂכָּר מבידוּד ישראל וּמִדֶה-לגיטימציה שלה. כמובן, ישראל עצמה לא יצאה נשכרת; אבל גם יוזמי הבידוד לא יצאו נשכרים, וּמוּטבי הבידוד יצאו נשכרים פחות מכולם.

מַראית-העין הכוזבת של “סולידריות בין לאומית” הֵפיחה תקוות שווא בפלסטינים במשך עשרות שנים, וגבתה מהם מחיר איום ונורא. עכשיו, לנוכח מֶחוַת פקיסטן, מוּתָר לשָער שהם חורקים שיניים, מי בגלוי ומי בהיחבא. ישראל אינה ראויה לפרס על עזה, הם חושבים, ובמידה מסוימת הם צודקים. אבל אם 57 שנות נַכּבַּה מזַמנוֹת איזשהו לקח לפלסטינים, הלקח הזה הוא שלא חשוב להיות צודקים, חשוב להיות ריאליים.

הדרך העולה מבאנדונג אינה מסתיימת בעזה. כדי שישראל תוכל להסיר את קללת באנדונג יהיה עליה לעשות פשרות היסטוריות, שאת הטראומה שלהן ואת הכאב שלהן אי אפשר אפילו להתחיל לכַמֵת. עזה היתה הערת שוליים בהשוואה עם מה שעוד יצטרך להיעשות.

אם מֶחוָה פקיסטנית אחת קטנה באיסטנבול הזריקה כל כך הרבה מרץ ואופטימיות לוורידי ישראל, אולי תתחיל להתגנב הכרה חדשה אל התודעה הלאומית: שלוויתורים טריטוריאליים יתכן בהחלט פיצוי מדיני, וכגודל הוויתורים גם גודל הפיצוי.

את הפיצוי הזה צריך לבקש הרחק מֵעֵבֶר לוועדות ההקצבות של הקונגרס בוושינגטון. צריך לבקש אותו בארצות האיסלאם. לא סתם לבקש, אלא לעמוד עליו. להודיע, כי הסדר שלום במזרח התיכון יחייב לא רק התפייסות עם פלסטינים ועם סורים ועם סעודים, כי אם התפייסות עם כל יושבי ה’דאר אל-איסלאם’. כל ארץ מוסלמית בעולם, או כל ארץ עם נוכחות מסיבית של מוסלמים, תצטרך לשלוח נציגים אל ועידת השלום.

הרעיון הזה היה יכול להיחשב פעם לתעתוע דמיון. לא עוד. הנה כי כן, פקיסטן, הארץ המוסלמית השניה בגודלה בעולם, מוכנה להצטרף. פלירט דיפלומטי מתנהל זה שנים גם עם המוסלמית הגדולה ביותר, אינדונזיה. אפשר להעלות על הדעת גם את בנגלאדש ואת מלזיה מצטרפות. דני גילרמן, שגריר ישראל באו”ם, סיפר בשבוע שעבר בראיון רדיו בארה”ב, שהוא נפגש בגלוי עם נציגים מוסלמיים, “לא בבארים ניו יורקיים חשוכים, כי אם בארוחות צהריים”.

השבוע, דני גילרמן הושבע לסגן נשיא העצרת הכללית של האו”ם. קשה לחשוב על נציג הולם יותר של ישראל החדשה: מלוטש, רהוט, דינאמי, ידידותי. פירושו של דבר שישראלי יישב מפעם לפעם בראש הישיבות של העצרת הכללית. וזה קורה 30 שנה בדיוק לאחר העצרת שֶפָּסקָה, כי ציונות היא גזענות. וזה קורה 50 שנה בדיוק לאחר הנידוי מבאנדונג.

פקיסטן אינה הראשונה המסתלקת מן החֵרֶם של באנדונג, או לפחות רומזת על נכונותה להסתלק. שתי המשתתפות הגדולות ביותר של באנדונג, סין והודו, הסתלקו זה כבר. שתיהן הפכו לשותפות קרובות. מצרים עצמה כמובן הסתלקה מן החרם של באנדונג. אבל באנדונג רדפה את ישראל שנים ארוכות, והיא היתה הבסיס להחרמת ישראל ולנידויה, כמעט בכל מישור של פעילות בין לאומית.

דויד בן גוריון רצה עד כאֵב ביחסים עם אסיה. ישראל כולה רצתה בהם. המנהיג האסיאני הראשון שביקר בישראל היה ראש ממשלת בורמה, אוּ נוּ, שבן גוריון רקם אתו יחסי ידידות קרובים. המונים יצאו אל רחובות ירושלים לקדם אותו.

כאשר נשיא המדינה זלמן שזר ביקר בממלכת נפאל שבהימליה, הרדיו שלח את בכיר קרייניו, משה חובב, לתאר בשידור חי את מסע הלימוזינות ברחובות קטמנדו. שלא לדבר על ההתרגשות העצומה שהיתה תוקפת את ישראל בימים של אליפויות אסיה ומשחקי עמי אסיה, עד שישראל הושלכה מהם לכל רוח.

ב-1952, לאחר שיפאן הכירה בישראל, בן גוריון שלח אל ממשלתה מסר תודה דרמטי. “ישראל ויפאן”, הוא כתב, “נמצאות בשני קצָווֹת מרוחקים של אסיה, אבל זו עובדה המקרבת אותן, לא מרחיקה אותן. היבשת העצומה של אסיה היא החוליה המקשרת אותן, ומשותפת להן ההכרה בייעודן האסיאני”.

ב-53 השנה שחלפו מאז, “הייעוד האסיאני” הועמד בספק ניכר. ישראל השתיירה לא בזכות אסיאניותה, אלא בזכות מערביותה. המערב מוסיף להיות מקומה הטבעי. אבל עכשיו יש סיכוי, לפחות סיכוי מסוים, שמלחמתה של ישראל נגד הגיאוגרפיה שלה (ומלחמתה של הגיאוגרפיה נגד ישראל) תגיע אל סיומה. ואף כי הברירה אינה בדיוק בין מעלה אדומים לבאנדונג, הנה אולי יש קצת תקווה שבאנדונג – ואיסלאמאבאד, וג’קרטה, וקואלה לומפור – יעניקו לישראל סיבה להרהר מחדש.