בימים האחרונים בקעו קולות רמים מן הרגיל ממליאת הסנאט בוושינגטון, בדרך כלל מועדון ויכוחים ג’נטלמני. היתה סיבה טובה. חשובי המחוקקים של ארה”ב הציגו את שאלת השאלות של הדמוקרטיה: האם הרוב קובע תמיד וללא תנאי, או שגם למיעוט מותר לפעמים. שיעור חוקתי מאלף לכל המעוניינים, בכל היבשות
הם לא התפעלו במיוחד מרצונו של הרוב. אבל למה בדיוק הם התכוונו? אבות החוקה האמריקנית בפילדלפיה, 1788
הרפובליקה האמריקנית גדולה לא מפני שהיא מושלמת. אדרבא, היא מלאה פגמים. היא גדולה, מפני שמפעם לפעם שואלים בה, ברצינות ובחוכמה, מה פירוש “חֵרוּת” ומה פירוש “שוויון”, ומה זה אומר להיות “רוב” ומה זה אומר להיות “מיעוט”, והאם דמוקרטיה היא שיטה שבה “הרוב קובע” ויהי מה, או שהיא מחייבת התחשבות בלתי פוסקת ברצונו של המיעוט.
|
אפשר לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות. להרשמה לחצו כאן. |
בשבוע שעבר, במליאת הסנאט בוושינגטון התנהל ויכוח, שאמריקנים לא נטו להתפעל ממנו. התקשורת הטעימה עד כמה הוא צורם, עד כמה הוא חורג מן העַכָּבוֹת הג’נטלמניות המאפיינות את דיוני הסנאט ואת נאומיו. אבל אני חושב שאמריקנים לא התפעלו, מפני שהם קרובים אצל עצמם, ולפעמים נחוצה לאנשים פרספקטיבה של מרחק או של זָרוּת.
הסיבה למסיבה הרטורית היתה התקוטטות רַבַּת ימים על מינוי שופטים חדשים לבתי משפט פדרליים. בשיטה האמריקנית, הנשיא הוא הממַנֶה – בכל הערכאות, כולל בית המשפט העליון – והסנאט הוא המאשר. כך נשיאים טובעים חותם על אמריקה, לפעמים עשרות שנים לאחר סיום נשיאותם. למשל, את הנשיא הנוכחי של בית המשפט העליון מינה ריצ’ארד ניקסון. בבתי משפט פדרליים עדיין מכהנים רבים שהתמנו בימי הנשיאים פורד וקרטר.
בארבעים השנה האחרונות, המאבק על מינוי שופטים נעשה הרבה יותר אידיאולוגי, מפני שהשופטים נוטים להיות יותר “אקטיביסטיים”. בלשון מבקריהם, בדרך כלל מצד ימין, השופטים התחילו “לחוקק מן המדוֹכָה”. וכך, מפעם לפעם הסנאט מכשיל מינויי שופטים. כאשר לדמוקרטים היה רוב בשנות ה-80, הם הוציאו את הנשמה לשופטים שמינה רונלד רייגן. בשנות ה-90, כאשר נבחר רוב רפובליקני, עשרות ממינוייו של הנשיא קלינטון לא הורשו אפילו להגיע להצבעה.
עכשיו יש נשיא רפובליקני בבית הלבן, ויש רוב רפובליקני ברור בסנאט (55 מול 45). ואמנם, רוב המינויים אושרו. חמישה לא הגיעו להצבעה. הדמוקרטים התלוננו על השופטים המוצעים שהם “קיצוניים” מדיי. מה זה קיצוני? קיצוני הוא זה המדבר למשל נגד הרפורמות החברתיות של הנשיא רוזוולט, בשנות ה-30, שההתנגדות להן היתה פעם רק נחלת השוליים הסהרוריים, אבל עכשיו היא מלבה אש ימנית גדולה בכל אמריקה. קיצוני הוא זה הרומז שפסיקת בית המשפט העליון בזכות הפלות מלאכותיות (1973) היתה חסרת יסוד חוקתי.
הכול יודעים שהמאבק הנוכחי הוא חזרה כללית לקראת המאבק הצפוי על מינויים חדשים לבית המשפט העליון. בעליון האמריקני יושבים תשעה, והם מתמנים (כמו כל השופטים הפדרליים) לכל חייהם. פירושו של דבר שיש מעט מאוד נַיָדוּת. זה 11 שנה שלא התפנה מושב. הפסיקות השנוּיוֹת ביותר במחלוקת מתקבלות בָּרוב הדחוק ביותר. הוֹסֵף לבית המשפט עוד שופט “שמרן”, וּבית המשפט כולו ייטה ימינה לשנים רבות. מאחר שבית המשפט הוא המפָרֵש העליון של החוקה, וּמאחר שהחוקה בת 216 השנה טעונה פירושים בלתי פוסקים, השפעת בית המשפט על חיי אמריקה היא עצומה.
הביולוגיה עומדת לעשות את שלה, וסביר להניח שעד 2008, כאשר תסתיים כהונת הנשיא בוש, יתפנו לפחות שני מושבים, אולי שלושה. הימין האידיאולוגי מחכה לצירוף הנסיבות הזה מאז 1973: נשיא ימני מאוד שישלח מינויים ימניים מאוד אל סנאט עם רוב ימני מאוד. הפעם הימין מאמין שיוכל לקחת איתו את אמריקה, בייחוד בענייני חברה ויחסי דת ומדינה. כל כך אצה לימין הדרך שכמה ממנהיגיו קוראים “לפקח על השופטים”, אפילו להדיח שופטים “אקטיביסטיים”.
|
“צלוחית הצינון” |
הדמוקרטים נמצאים כיום בעמדת החולשה הפוליטית הגדולה ביותר שלהם זה שמונים שנה. הם אינם מחזיקים בשום עמדת כוח. הם אינם מחזיקים בשום עמדת כוח – אבל יש להם עמדה של קצת כוח. בסנאט (בניגוד לבית הנבחרים) יש החלטות המחייבות רוב מיוּחָס, כמו למשל סיום של ויכוח במליאה. סנאטור אחד ויחיד יכול להאריך ויכוח עד אין קץ בטכסיס הפרלמנטרי הידוע כ”פיליבאסטר”. בהיעדר סיום לוויכוח אי אפשר להצביע, מה שמעניק למיעוט זכות וטו על כל חקיקה.
על פי כללי הסנאט, ששים קולות נחוצים כדי לסיים ויכוח. לרפובליקנים יש רק חמישים וחמישה. בנסיבות כאלה מתחייבת פשרה. זה בדיוק מה שרצו אבות החוקה האמריקנית: שהסנאט ישמש “צלוחית הצינון” של התה הלוהט. הסנאט נועד להכריח את הרוב להתחשב ברצון המיעוט. כל מהות קיומו כרוכה בנסיון לפַצוֹת את הקטנים והחלשים. אם נשאל מטאפורה מעולם הכלכלה, הסנאט הוא הסובסידיה שהחוקה מעניקה לעניים – כאשר עוני נמדד לא בכסף אלא במספר הקולות.
הסנאט סוטה מֵאֲמַת המידה הדמוקרטית המקובלת ביותר, זו המניחה שלכל בוחר יש קול אחד, וכל הקולות שווים. יש סנאטורים שהגיעו לשם בקולותיהם של 125,000 מצביעים (למשל ממדינת ווייאומינג) – ויש סנאטורים שהגיעו לשם בקולותיהם של שבעה מיליון (למשל קליפורניה). נוסחת הייצוג בסנאט – שני מושבים לכל מדינה בלי שים לב לגודלה – נועדה מלכתחילה לחסן את המערכת מפני רודנותו של הרוב ומפני גחמותיו.
מנהיגי הרפובליקנים רצו להכניס שינוי קטן, שהדמוקרטים חושבים לגדול מאוד. הם רצו לבטל את ה”פיליבסאטר” בשאלות של מינוי שופטים. רק מינוי שופטים, הם הבטיחו. הפיליבאסטר יחיה ויתקיים בכל עניין אחר. אבל בעניין מינויים – ההיגיון והצדק הטבעי מחייבים שהם יורשו להגיע להצבעה.
קצת קשה להתווכח עם הטענה הזו, כאשר היא ניתנת ללא הֶקשֵר. אבל יש לה הקשר: 48% מן האמריקנים הצביעו נגד הנשיא בוש. מה שמביא אותנו אל “השאלות הגדולות”:
- האומנם דמוקרטיה היא שרשרת של קונפליקטים, המוכרעים בעד ונגד, או שהיא תהליך של התייעצות ושל בניית קונסנסוס?
התשובה החד-משמעית היא שאין תשובה חד-משמעית. היא גם זה וגם זה. השאלה היא שאלת המינוּן. אבל מה מעניין ומה מעמיק הוא הרעיון להעניק למיעוט אמצעי קבוע להשפיע על תהליך החקיקה. “רוב של קול אחד” הוא רוב שרירותי, לא פעם רוב מקרי, תמיד רוב זמני, לפעמים זמני מאוד. הרוב הזה הוא לא פעם תוצאה של מזג האויר ביום ההצבעה, או הצלחה של גימיק טלויזיוני להוציא עוד כמה מאות מצביעים אל הקלפי (275 מצביעים רפובליקניים היו צריכים להישאר בבית בפלורידה בשנת 2000, כדי שג’ורג’ בוש היה נשאר מושל טקסאס).
האין תרבות פוליטית דמוקרטית צריכה להיות קצת יותר מתוחכמת ומעמיקה? האין היא צריכה להכיר שעקרונות כיכר השוק של אתונה שוב אינם תופסים, ולמיעוט תמיד צריך להיות תפקיד בקבלת החלטות?
|
דמוקרטיה של קונסנסוס |
השאלה הזו מקבלת תוקף מיוחד בארצות שבהן לרוב נשקף סיכוי מצוין להישאר רוב לאורך זמן. זה אמור ברוב הארצות בעולם השלישי, אבל זה אמור גם בכמה דמוקרטיות ותיקות.
הרפובליקנים בארה”ב מאמינים שהם הצליחו לכונן רוב מאריך ימים, ויש מהם המקווים לארבעים שנה. הדמוקרטים החזיקו בבית הנבחרים ארבעים שנה רצופות, ובסנאט — 36 מתוך ארבעים. מפלגת העבודה הבריטית תחזיק בשלטון 13 שנה רצופות בסוף כהונתה הנוכחית, השמרנים החזיקו בשלטון לפניה במשך 18 שנה רצופות. הימין הגרמני היה בשלטון 17 שנה רצופות לפני שאיבד אותו, ב-1999. הסוציאליסטים בשוודיה מחזיקים בשלטון מאז 1932, עם הפסקות קצרות. מפא”י ומפלגת העבודה בישראל החזיקו בשלטון 29 שנה רצופות לפני שאיבדו אותו, החודש לפני 28 שנה. הליכוד רשאי להניח את טבעיות שלטונו בעתיד הנראה לעין.
גם אם יש להם מנדט לנהל את הממשלה, ספק אם יש להם מנדט להתעלם מרצונו של החצי השני (או, במקרה הבריטי, בגלל עיוותי שיטת הבחירות, שני השלישים האחרים). הדמוקרטיה הקלאסית, זו שבה הרוב כופה את רצונו, פשוט אינה מתיישבת עוד עם הצרכים המסתבכים והולכים של זמננו. פעם אנשים נחרו בבוז למשמע המלים “קונסנסוס לאומי”. אבל קונסנסוס צריך לעמוד בבסיסה של כל מערכת דמוקרטית בריאה.
התוצאה הבלתי-נמנעת בדמוקרטיה של קונסנסוס תהיה התקדמות קצת יותר אטית, אבל הרבה יותר שיטתית. צֵל של חוסר לגיטימיות לא יעיב עוד על מהלכים פוליטיים מרכזיים. בעברית מודרנית יהיה אפשר להגיד שלא תהיה עוד לבנון 1982, ולא תהיה עוד אוסלו 1993, ולא תהיה עוד קולוניזציה מסיבית של שטחים. ובאנגלית אמריקנית לא יהיו עוד עיראק 2003, או וייטנאם 1965. ממשלות לא יוכלו לקבל החלטות גורליות באפילה ודרך קורים של שקרים ושל העמדות פנים. הן יצטרכו להסביר, והן יצטרכו להקשיב. שומו שמיים.
אשר להתנצחות בוושינגטון, יום הדין נדחה. סנאטורים מתונים משתי המפלגות עשו יד אחת כדי למצוא פתרון הנראה די זמני. היוזמה לביטול הפיליבאסטר לא הוצגה במליאה, הדמוקרטים הרשו לאחד המועמדים להגיע להצבעה. אבל השאלה הגדולה בעינה עומדת, היא תחזור ותישאל, והתשובות עליה יוסיפו להעמיד במבחן את העקרונות המהוללים ביותר של הדמוקרטיה.
ומאיר עיניים על סוגייה מהותית שאין לה פתרון פשוט. אני נזכר תוך כדי קריאה שלפחות בתחום אחר גדול בחיינו — אמנות — המיעוט הוא הקובע, לפחות בפרספקטיבה היסטורית.
ואני דווקא מהרהרת בימים האחרונים בסוגיית הכביכול דמוקרטיה בכל הנוגע להפלות בקרב קטינות בפלורידה ומה הסיכוי של החלטות כאלה להשתנות אי שם ב-2008.
The western democracies, or the liberal democracies, built on tension between two principles. The first, and most famous one, is the role of majority. The second, and in my opinion the more important one, is the freedom of the individual. The American founding fathers envisions much less intrusive government then we have now. The democrats, or as they became in fact:the social-democrats, believes that they should limited the rights for private property and they should limit the free social intercation with protective regulations. The republican, or in fact the conservatives that took over, believe that the government has to protect the society values and should monitored the moral interacations between people (Guy mariage, abortions, etc.)
The recent debate in the US Senat is therefore an example for shifting more from the principal of the indivdual freedom (and by then the rights of the minority) to the first one. As an objectivist I hope that the common sence will winn but I don’t think it will happen.
אני מניח שהשאלות הקשות שמתעוררות אצלנו הן ההשפעה על הדמוקרטיה הישראלית.
לא מעט החלטות לא היו מתקבלות בישראל לו היינו נדרשים לקונצנזוס.
למעשה, אם אני חושב על הצורך להגיע לקונצנזוס בישראל, אני מניח שלא היתה מתקבלת שום החלטה.
ניחא בארה”ב, שם שתי מפלגות צריכות להגיע להסכמה ביניהן, אבל איך יבוא הדבר לידי ביטוי אצלנו? מישהו רואה הסכמה חובקת גבולות בין כל מפלגות ישראל? איך מגיעים לעמק השווה בין מפלגות הימין ובין המפלגות הערביות? בין שינוי ובין החרדים?
אני מניח שבין מפלגת העבודה ובין הליכוד עוד ניתן היה להגיע להסכמה (בינינו, ההבדלים ביניהן לא כל-כך משמעותיים), אבל קונצנזוס גורף? כמו שאומרים – לא בבית ספרנו…
אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתך. מה אתה בדיוק מציע? החלטות בגניבת דעת, רק מפני שצריך לקבל אותן?
סוף סוף אינני מדבר כאן על פולניזציה של המערכת (וטו של איש אחד, שהיה נהוג ב’סֵיים’ הפולני, שיתק את תהליך קבלת ההחלטות, והחיש את חלוקת פולין ואת חורבנה בסוף המאה ה-18). אני מדבר על התחשבות בהתנגדותה של חצי האוכלוסיה, או כמעט חצי האוכלוסיה. אני מדבר על הימנעות מלכפות החלטות מסוימות, בעלות משמעות גורלית, כאשר יש להן רק רוב קטן מאוד.
עם כל הכבוד למשמעות של מינויים לבית המשפט הפדרלי לערעורים (וגם לשגרירות באו”ם) כל מה שהלך עכשיו בוושינגטון הוא רק חזרה גנרלית לקראת סיבוב אפשרי של מינויים לבית המשפט העליון.
הרפובליקאים רוצים לתקן את הטעויות שעשו בעבר, ולמנות הפעם שופטים ימניים באמת. (ולא רדיקליים שמאלניים כמו סאוטר, לשיטתם).
המטרה היא כמובן רו נגד וייד. הזכות החוקתית של נשים להפיל.
האג’נדה הליברלית בעניין זה תלויה כרגע בבריאותו ונכונותו להמשיך לשרת של השופט סטיבנס. הוא בן 85. הוא גם התומך הנלהב יותר של הזכות לבחור. החלפה שלו במישהו כמו פרסילה אואן (לא היא אישית, כמובן) עשויה לסכן את רו נגד וייד, בה תומכים למעשה כרגע בסוף לסטיבנס באופן בלתי ניתן לשינוי רק שני המינויים של קלינטון.
את הטעויות של פורד ורייגן שמינו מועמדי פשרה אין שום סיבה לצפות שבוש יעשה.
כשזה יגיע למינויים לעליון, פריסט ולוט לא יוותרו כ”כ בקלות. הם ישנו את כללי הסנאט , אין לי ספק בזה.
המורשת האמיתית של נשיא היא במידה רבה כמה שופטים (ועדיף צעירים) הוא מינה לעליון. רנקוויסט הוא החותמת של ניקסון.
צביק’ה, אני פשוט סקרן לדעת אם קראת את הרשימה לפני שהגבת עליה, מפני שמה שכתבת בתגובתך הופיע, כמעט מלה במלה, בגוף הרשימה.
רק סקרנות סוציולוגית מצדי, בהתחשב בזה שטון תגובתך היה תיקון וסיגול פרופורציות נכונות.
בלי להיעלב , קראתי את הרשימה פעם אחת בגלובס ופעם אחת באינטרנט. לצערי איני מבין כנראה הרבה.
מה שכן התכוונתי לא לתקן אלא אולי להסיט איזה דגש, על השופטים העליונים הספציפיים. בניגוד למה שמקובל לכתוב (ודאי בארץ) הרי שלאנשים האלה יש שמות ודעות. התסכול הרפובליקאי לגבי הפלות נובע במידה רבה מכך שלמרות שרק שניים מהתשעה מונו על ידי נשיאים דמוקרטים, הרי שבאופן עקבי שישה מהתשעה מצביעים טו אפהולד רו נגד וייד.
אינני יודע מה היתה דעתו של ניקסון על הפלות – אך רייגן ובוש האב ודאי פרו לייף ובכ”ז ברחו להם מינויים.
וכדי לספק את הסקרנות הסוציולוגית הרי שלא התכוונתי כלל וכלל לכתוב בטון מתנגד או מתקן. הרשימה האחרונה שלך שממש חלקתי עליה היתה זאת על ג’ורג’ קנאן. אבל זה כבר ליום אחר.
🙂
בברכת שלום,צביקה
אתה מוזמן להתנגד בכל התוקף של חוכמתך ושל ידיעותיך. אדרבא, מכל מלמדיי השכלתי. אני מתכוון לזה ברצינות גמורה.
לא הצלחתי להבין לעומת זאת מדוע צריך להתעורר ויכוח על עניינים שאינם שנויים במחלוקת. הלוא ציינתי שזו חזרה כללית לקראת הקרב על בית המשפט העליון. כיוצא בזה, ציינתי שאת נשיא בית המשפט מינה ניקסון, והמורשת רבת הימים ביותר של נשיאים היא זו היושבת על ספסל בית המשפט העליון.
אבל זה באמת עניין קטן-ערך,ואני מודה לך מאוד על הערותיך, ומתנצל על טון תגובתי.
ההתנצלות (שלא היה בה צורך אמיתי) מתקבלת בחפץ לב וברצון טוב.
אגב זה אני מרשה לעצמי לשאול שאלה: בהנחה שרנקוויסט (ייבדל לחיים ארוכים) יפרוש בקרוב, מי עשוי להתמנות במקומו לביהמ”ש ומי לתפקיד הנשיא?
האם יש מסורת אמריקאית המחייבת מינוי של השופט הותיק לנשיאות כפי שיש בישראל או כל שיטה אחרת? האם מינוי הנשיא מאושר גם הוא בסנאט?
לא, אין שום הכרח, גם לא מסורת, של מינוי וָתיק השופטים. יש אפילו תקדים שנשיא בית המשפט העליון (או “השופט הראשי”, במינוּח האמריקני) מוּבָא מחוץ לבית המשפט. אם אינני טועה, זה קרה פעם אחת בתחילת שנות ה-20, כאשר נשיא ארה”ב לשעבר ויליאם טאפט הוחזר מפנסיה, וּמוּנה לנשיא בית המשפט; וב-1953, כאשר אֶרְל ווֹרֶן, מושל קליפורניה, שיוּבָּא אל נשיאות בית המשפט, ושינה את ההיסטוריה החוקתית של ארה”ב בשורה של פסיקות מהפכניות בענייני גזע וּזכוּיוֹת אזרח.
הנשיא לינדון ג’ונסון ניסה להחליף את וורן בידיד אישי, עורך דין יהודי מניו יורק, אייב פוֹרטאס. אבל פיליבאסטר רפובליקני הכשיל את המינוי הזה, שהיה — צריך להודות — מפוקפק למַדַי.
ג’ורג’ בוש יוכל להביא נשיא מבחוץ, וסידור כזה יָקֵל עליו. הסיבה היא שהסנאט צריך לאשר הן מינוי של שופט חדש, הן מינוי של נשיא חדש לבית המשפט. פירושו של דבר שיהיו שני תהליכי מינוי, עם פוטנציאל לשני פיליבאסטרים. אם הוא יביא מבחוץ את מחליפו של רנקוויסט, הוא יוכל לצוד שתי ציפורים במכה אחת.
לא שמעתי לפי שעה שמות של מועמדים חיצוניים לרשת את רנקוויסט. אבל אם היורש יהיה מן השופטים הנוכחיים, שמו של אנטונין סְקאלִיַה מוזכר בתכיפוּת. זו תהיה מהלומה לליברלים, מפני שסאקליה נחשב לשופט הימני ביותר בבית המשפט, אידיאולוג שמרני,לא פעם חסר סובלנות ושופע בוז כלפי יריביו. בוש אמר פעם, שהיה שמח למלא את בית המשפט בבני-דמותו של סקאליה. בקרוב תינתן לו ההזדמנות.
תודה על התשובה.
אני נזכר, לגבי פרשת ג’ונסון פורטאס, שז’ול ויטקובר בספרו על 1968 (השנה בה מת החלום, בתרגום חופשי) כתב שאחד מהקטליסטים שגרמו לג’ונסון לא לרוץ לכהונה שנייה היה התסכול מאי הצלחתו להעביר את המינוי.
במובן זה ייתכן שההיסטוריה היתה שונה – ג’ונסון היה רץ, ומנצל טוב יותר את המידע שהיה להם על ניקסון (פרשת אנה שנולט),מה שהאמפרי בחר לא לעשות. ואולי זוכה. כמובן שזה הכל ספקולציה של מה היה קורה אם….
שני השופטים שמונו ע”י נשיא דמוקרטי – באדר-גינצבורג ובאייר – יהודים.
שאר השופטים, שמונו ע”י נשיאים רפובליקנים – רנקויסט, סטיבנס, אוקונור, סקאליה, קנדי, סאוטר, תומס – כולם נוצרים.
אולי כדאי להזכיר גם שהיהודים הם פחות משני אחוזים של האוכלוסיה; שבבית המשפט יש רק שתי נשים; שבבית המשפט יש רק שחור אחד (שֶמוּנָה על ידי נשיא רפובליקני); שבבית המשפט אין, ומעולם לא היה, אף היספאני אחד ואף אסיאני אחד.
אגב, את שני השופטים היהודים מינה קלינטון, הנשיא הידידותי ביותר ליהודים מאז ומעולם. שפע יהודים ישבו בקבינט שלו ובסגל הבית הלבן (בקבינט של קלינטון, בנקודה מסוימת, יהודים שימשו בכהונות הבאות: מזכירת המדינה, שר האוצר, שר המסחר, שר החקלאות, שר העבודה, השר לענייני חיילים משוחררים. יהודי היה היועץ לבטחון לאומי.) לשם השוואה, בקבינט של רייגן לא ישב אף יהודי אחד, בקבינט של אבא בוש ישב יהודי אחד, בקבינט של בוש הבן אין אף יהודי אחד, ואין גם שום יהודי בכיר בבית הלבן. אף על פי כן, גם רייגן וגם בוש הבן היו ידידי היהודים וישראל.
מרתק כרגיל!
מתבקש להרחיק לכת מעט אחורה יותר ולהביט כיצד סיכל הסנאט הדמוקרטי למהדרין של 1936 לדעתי עם הרוב הדמוקרטי הגדול ביותר שהיה אי פעם בסנאט של מעל 70 סנטורים דמוקרטים (גם אם חלקם דיקסיקרטים) הצעת חוק נשיאותית בסוגיית בתי המשפט האמריקנים
מולם נשיא דמוקרטי בשר מבשרם שנטען כי הם (הסנטורים הדמוקרטים) הגיעו לסנאט על דש מקטורנו – כלומר בזכותו, הכוונה כמובן לפ.ד. רוזוולט
התוכנית הידועה בשם
Pack plan
אגב מישהו יודע אם תרגום נכון לעברית יהיה: “ניפוח בתי המשפט”
לעשות את הסיפור קצר הנשיא הפסיד בסנאט עוד לפני שהסוגיה הובאה להכרעה בגין מות מנהיג הרוב _(רובינסון)
המסקנה חשובה! מול נשיא חזק (ורצוי מכהן 12 שנים) שום בית משפט לא יעמוד וכך יש תקווה לדמוקרטים מביננו כי אם יעמוד מול בית המשפט הימני (כפי שצפוי להיות) כוחו יהיה חזק יותר
מן השורות נרמז כי “קונצנזיוזצייה” של השיטה הישראלית תביא לתוצאות טובות יותר ממה שאנו רגילים אליו היום. עוד ניתן להבין, שהחלטות כמו הסכם אוסלו ומלחמת לבנון, בשל שלא היו מבוססות על רוב מיוחס, היו פסולות, או לפחות לא חכמות. אומנם יש אמת ברמיזות אלו, אך כפי שנאמר מעלה, הדמוקרטיה אינה מושלמת. הסיבה לכך היא שהעולם גם הוא רחוק מלהיות מושלם, ואירועים לא צפויים, המחייבים תגובה מיידית, תמיד היו ותמיד יהיו. במצב כזה אין זמן להתדיינות עם המיעוט החולק על ההחלטה. אפשר רק לומר תודה שישנו בהישג יד רוב כלשהו, המאפשר תגובה.