Archive for the ‘\’טורים שהתפרסמו לאחרונה\’’ Category

כשהנשיא אמר “חיים”

יום רביעי, מרץ 23rd, 2005


“של מי החיים האלה?”, שואלת הכותרת בעמודו הראשי של עתון בשיקאגו. אמריקנים אכלו בימים האחרונים את ארוחות הבוקר שלהם עם כותרות כאלה בכל עתוניהם. הקישו כאן, כדי להתבונן באוסף של כמה עמודים ראשיים מן הימים האחרונים

 

ארה”ב עומדת עכשיו בעיצומה של מלחמת תרבות. השפעתה של המלחמה הזו מרחיקה הרבה מעבר לִגבולות של תרבות. היא נוגעת לעצם ‘הָאֲמָנָה החברתית’, להגדרת היחסים בין האזרח ובין ממשלתו. אבל קל לטעות בה, ולא לראות את צדדיה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. הסיבה: הדימויים והמטאפורות שלה שאוּלים מרבדים לא-שיגרתיים של רטוריקה. הרב-שיח האמריקני עשיר בִּצְפָנים. מלים משתמעות בו להרבה מאוד פָּנים.

ואין לך מלה רב-משמעית יותר מ”חיים”. כמובן, לפעמים “חיים” הם פשוט “חיים”. אבל לעתים קרובות הם הרבה יותר. ג’ורג’ בוש העמיד במרכז מערכת הבחירות שלו, בסתיו שעבר, את הצירוף “תרבות של חיים”. לכאורה, אז מה? האם מישהו יכול להתנגד ל”תרבות של חיים”? קצת קשה להיזכר אימתי מישהו ניסה להיבחר לאיזושהי כהונה פוליטית על יסוד הבטחה חגיגית לכונן “תרבות של מוות”.

אבל כשהנשיא אמר “חיים”, הוא התכוון למשהו אחר: להתנגדותו להפלות מלאכותיות. מקובל להניח שהוא ניצח בזכות תמיכה מסיבית מצד זה המכונה “הימין הנוצרי”. שם, ההתנגדות להפלות מלאכותיות עומדת במרכז תשומת הלב זה שלושים שנה.

 

“הצביעו למען החיים”, מתריס שלט הבחירות הזה (אוקטובר 2004) סמוך לכנסיה קתולית בפרוור של קליבלנד, אוהיו. במקרה הזה לא קשה להבין את הכוונה: המאבק נגד הפלות מלאכותיות.

צילום: יואב קרני

 

בימים האחרונים, ארה”ב צפתה בהתגייסות עממית חסרת תקדים לטובת “חיים”, עם סצינות פומביות של התרגשות ושל בכי. הפעם, לא הפלות מלאכותיות עומדות על הפרק, אלא השאלה אם יש לנתק את צינורות ההזנה של אשה בת 41, ששמה טֶרי שַאייבוֹ.

ב-1990, לבה חדל לפעום לרגע. במהלך דום הלב פסקה אספקת החמצן למוחה. מאז, היא הוחזקה בחיים באמצעות צינורות הזנה. רוב הרופאים אומרים, שהיא הפכה לצמח. בעלה, מייקל שאייבו, האפיטרופוס החוקי שלה, נאבק זה חמש שנים להסמיך את רופאי אשתו לנתק את הצינורות, כדי להניח לה למות.

 


טרי שאייבו ב-1990 (משמאל), לפני שלבה החסיר כמה פעימות, ועכשיו (מימין), מקבלת נשיקה מֵאִמָהּ

“מינימום של הכרה”

פלורידה היא מדינה שמרנית. הימין הרפובליקני שולט באסיפה המחוקקת שלה, והמושל הוא גֶ’בּ בוש, אחי הנשיא. ב-2001, האסיפה המחוקקת קיבלה חוק, שֶהִרשָה למושל להתערב, כדי למנוע את ניתוקה של שאייבו. הוא אמנם עשה כן. בית המשפט העליון של המדינה התערב, וקבע כי החוק הזה מנוגד לחוקת פלורידה.

הורי שאייבו התייצבו בבית משפט מקומי, והתנגדו בכל התוקף. הם טענו, שבתם עדיין נמצאת ב”מינימום של הכרה”. היא אמנם אינה מגיבה במישרים על גירויים, אבל היא “מחייכת”. תראפיה ארוּכּה תחזיר אותה להכרה מלאה. חוץ מזה, היא קתולית מאמינה. היא לא היתה מסכימה לשום מעשה הנוגד את מצוות הכנסיה.

ברור למדי איפה הכנסיה עומדת. היא מתנגדת לכל מה ששלילת חיים נודפת ממנו. היא מתנגדת להפלות, היא מתנגדת לאמצעי מניעה, היא מתנגדת להמתת חסד, היא מתנגדת לעונש מוות. במובן הזה היא עקיבה בהחלט.

עורך דינו של מייקל שאייבו הציג שאלות קשות להורי טרי. עד כמה הם מוכנים להרחיק לכת בשמירת חייה? הוא הקשה. מה יקרה אם הם יקחו אותה הביתה, והיא תְפַתח סכרת, ויהיה צורך לגדוע אברי גוף – הוא פירט את כל האברים המועמדים לגדיעה בנסיבות כאלה – הַאִם הם יגדעו כדי להחזיק אותה בחיים?

יגדעו, היתה התשובה.

ואם יהיה צורך לעשות לה ניתוח מעקפים, כדי להציל את לבה, האם הם יעשו?

יעשו, היתה התשובה.

מייקל שאייבו הסתמך, לעומת זאת, על רצונה של טרי. היא הביעה אותו בעל פה, זמן קצר לפני אסונה. אילו טרי היתה מביעה את הרצון הזה בכתב, היה ניתן לו התוקף של “צוואה חַיָה”, עניין מקובל יותר ויותר באמריקה. או-אז היא היתה מנותקת מייד. בהיעדר צוואה חיה, בית המשפט הוא הקובע.

ובית המשפט אמנם קבע. בשבוע שעבר, הוא קיבל את טענות מייקל שאייבו. ביום ששי שעבר טרי נותקה מן הצינורות, והרופאים אמרו שיידרשו לה שבועיים כדי לגווע. אבל קביעת בית המשפט לא סיימה את המחלוקת. אדרבא, היא עוררה אותה במלוא חריפותה, בייחוד מפני שבית המשפט העליון בוושינגטון סירב להתערב.

לכל הרוחות השופטים האלה

“התנועה למען החיים” אינה בוטחת בבתי משפט. סוף סוף, לפני 31 שנה בית המשפט העליון של ארה”ב הוא שהתיר הפלות מלאכותיות במרוצת השליש הראשון של ההריון. אחת מקריאות ההתגייסות האפקטיביות ביותר של מועמדים רפובליקניים לכהונות פוליטיות, מן הנשיא ומטה, היא להושיב שופטים שמרניים על כל מושב מתפנה בכל בית משפט פדרלי, מן העליון וָמַטָה.

המטרה אינה רק לבטל את הפסיקה בזכות ההפלות, אלא לחזור ולתחום גבולות של מותר ואסור בחברה האמריקנית. כתבתי כאן באחרונה על הדיון המתנהל עכשיו בבית המשפט העליון בשאלת הצגתם הפומבית של לוחות הברית. גם זו מטאפורה, המכוּוֶנֶת לשאלה רחבה הרבה יותר: מקומה של הדת בחיי הציבור.

פסיקת בית המשפט על הוצאת הצינורות עוררה את המאמינים להפגנות תפילה פומביות בכל רחבי ארה”ב. נשים וגברים געו בבכי לפני מצלמות הטלויזיה. המאורעות רדפו זה את זה בדרמטיות. כמעט בכל עתוני ארה”ב, תלאות חייה ומותה של טרי שאייבו נמרחו יום אחר יום על העמודים הראשונים. הוותיקן התערב ממרחקים, כדי להזהיר ש”טרי שאייבו אינה מכשיר חשמלי שהתקלקל”, והשווה את ניתוקה מן הצינורות לעונש מוות (שהכנסיה הקתולית מתנגדת לו, בניגוד לרוב הכנסיות הפרוטסטנטיות באמריקה).

הרוב הרפובליקני בקונגרס והבית הלבן הבינו יפה את הרמז. גם הקונגרס וגם הנשיא מיהרו לחזור לוושינגטון לכמה שעות מפגרת חג הפסחא שלהם (אנחנו עומדים עכשיו בעיצומו של “השבוע הקדוש”, זה המציין את ימי חייו האחרונים של ישו). במהירות מסחררת, באישון לילה, הקונגרס אימץ חוק המתיר להוריה של טרי שאייבו לעתור לבית המשפט לחזור ולנעוץ את צינורות ההזנה בוורידיה של בתם. הנשיא בוש שלף את עטו, וחתם. “כשאנחנו בספק”, הוא אמר, “עלינו לטעות לצד החיים”.

ביום שני השבוע התחיל תהליך הערעור. באינסטנציה הראשונה, בית משפט פדרלי רגיל סירב להתערב. האינסטנציה הבאה היא בית משפט פדרלי לערעורים. אם גם שם ייכשל הערעור, אין ספק שהעניין יחזור ויוּנַח על שולחנו של בית המשפט העליון. כלה זה יצטרך להיעשות במהירות עצומה, מפני שלטרי שאייבו נשאר לכל היותר שבוע. “אני מתחננת לפניכם”, אמרה אמה למיקרופונים ולמצלמות הטלויזיה, “אל תניחו לבתי למות בַּצָמָא”. הדמעות חנקו את גרונה.

 


“הסוף המר”, מכריז עתון במדינת פלורידה לאחר שטרי שאייבו נותקה מצינורות ההזנה, ב-18 במארס. בצילום נראים שני כוהני דת אוונגליסטיים מתייפחים מָרָה בחזית המוסד הסיעודי שבו טרי מאושפזת ב”מצב צמחי”

 

הדמוקרטים, כרגיל, נלכדים באורות הצולבים. איך הם יכולים להתנגד ל”חיים”? מספר ניכר מהם הצביעו בעד החוק להצלת טרי.

אשר לרפובליקנים, הם חזרו ואישרו את הברית האמוציונלית שלהם עם הימין הנוצרי. הֵדֶיהָ של הפרשה הזו יישמעו הרבה. הרפובליקנים מקווים כמעט בגָלוּי שהיא תעזור להם בסתיו 2006 להאריך את שלטונם בקונגרס. אמנם שני סקרי דעת אחרונים הראו שרוב האמריקנים תומכים בניתוק טרי שאייבו, אבל בבחירות לקונגרס רק מיעוט של האמריקנים טורחים להצביע, אולי 40%, אולי פחות, וביניהם יש משקל יתר לאנשים עם מוטיבציה גבוהה במיוחד. למשל, הלוחמים למען “החיים”.

בינתיים, הנשיא מגייס את כוחותיו כדי לתקן את חוק הביטוח הלאומי, כדי לקצץ את הוצאות הרפואה הציבורית, וכדי להבטיח אישור מוקדם של הקונגרס למועמדיו לכהונות שופטים.

עוד מעט, אולי לפני בוא הקיץ, יתחיל הקרב הגדול על הרכב בית המשפט העליון. הַמַראוֹת של הימים האחרונים היו רק חזרה כללית.

בשֶבַח הבּוּשה

יום שלישי, מרץ 15th, 2005

לראש עיריית לונדון, קן ליווינגסטון, היתה בתחילת החודש תלונה חדשה. הרדיקל שונא המערב (אמריקה, ישראל וידידיהן) כתב מאמר ב’גארדיין’ של לונדון, שבו דרש להעמיד את אריאל שרון למשפט על פשעי מלחמה. הוא כלל במאמר הזה יעד חדש: שירות התרגומים מן העתונות הערבית (Memri.org) של יגאל כרמון, לשעבר יועץ ראש הממשלה למלחמה בטירור.

ליווינגסטון אינו נוקב בשמו של כרמון, הוא רק מזהה אותו כ”קולונל לשעבר במודיעין הישראלי” (שזה כשלעצמו גידוף נורא ואיום בעולם המושגים של השמאל הרדיקלי האירופי. שַווּ בנפשכם, גם “קולונל”, גם “מודיעין”, גם “ישראלי”). ראש העיר כותב, כי הקולונל הזה “מתחזה כמקור של מידע אובייקטיבי, אבל בפועל מתרגם חומר מערבית באופן סלקטיבי, ומציג ערבים ומוסלמים באור הקודר ביותר”.

אוי, אוי, אוי. אפילו ליווינגסטון, איש שיחסים מורכבים לו עם האמת, אינו יכול להאשים את כרמון שהוא מספק תרגומים מסולפים. התפרצותו הפאתטית נגד פרוייקט כרמון היא כמובן ביטוי לחוסר האונים התוקף אנשים כליווינגסטון כאשר הם מופגשים בעל כורחם עם האמת. מה יכול ראש העיר הפרוגרסיבי של לונדון להגיד, כאשר כרמון מכביר ראיות על הפתולוגיה האנטישמית והאנטי-אמריקנית, הנפלטת יום יום מקסתות הדיו של האינטליגנציה הערבית?

סדר יומו הפוליטי של כרמון אינו ידוע לי, וגם אינו מעניין אותי ביותר. אבל Memri שלו פשוט חסר תחליף, יהיו מממניו ויעדיו אשר יהיו. שום איש רציני, המנסה לעקוב אחרי העולם הערבי, אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מ Memri, אלא אם כן הוא כמובן אידיאולוג ודוקטרינר שעובדות ממלאות תפקיד מוגבל מאוד בעולמו.  

לחשוף את הנגאטיב

חוץ מן התרומה המקצועית, כרמון עשה עוד משהו שאולי יום אחד יוֹערך כהיסטורי. כאשר הוא התחיל לחשוף את הנגאטיב של העתונות הערבית לאורות המערב, הוא לא רק איפשר למערב להציץ לַחֲדַר החושך הזה, אלא הוא הכריח את האינטליגנציה הערבית, או לפחות חלקים ממנה, לסַגֵל לעצמה מידה של ביקורת עצמית. במשך שנים היא יכלה להסתיר את שׂיגָהּ ואת שׂיחָהּ מֵעֵינֵי זרים – ולפיכך גם מֵעֵינֵי עצמה. כרמון איפשר לה להתחיל להתבייש.

בתחילת החודש, שני מוסדות אקדמיים חשובים אירחו יום עיון במועדון העתונות הלאומי בוושינגטון על המדיה הערבית. רוב משתתפיו היו עתונאים ערביים בעלי מוניטין. התקשיתי להאמין לַקַלוּת שֶבָּהּ נשמעו שם גינויים לַפַּתולוגיה של העתונות הערבית.

למשל, הישאם מילחֶם, שכתב במשך שנים ל’אס-סאפיר’, שופרו של המודיעין הצבאי הסורי בלבנון, ומגיש כיום תכנית אקטואליה בערוץ החדשות המלוּוְיָן ‘אל-עַרַבִּיַה’ (המשַדר מדובאי). הוא יצק קיתונות של לעג על ראשו של ‘אל אהראם’, בית החרושת המהולל של תיאוריות קונספירציה. הוא הזכיר את כסילוּתוֹ המונומנטלית של העורך הראשי, איבראהים נאפעי, שכתב בסוף 2001 שהאמריקנים מצניחים “מזון מוּרעל” לִרעֵבֵי אפגניסטן (נאפעי הוא האיש שפירסם בעתונו ב-2002, כי היהודים הם ערפדים, האופים את עוגיותיהם בדם גויים).

מילחם הזכיר את להיטותו של ‘אל-אהראם’ להוכיח שלא ערבים החריבו את המגדלים התאומים. הוא ליגלג על פטפטנותו של חסנין הייכל בן האלמוות, שכתב מסה של שלושה עמודים (“הייכל אינו מסוגל לכתוב פחות”), כדי לטעון בסופה ש”אלה היו הסֶרבים”.

ביקורת פומבית כזאת לא היתה עניין מובן מאליו בימים שלפני Memri. אכן, כרמון הציג לפני האינטלקטואלים הערביים את הַמַראָה, והועיל להם בזה יותר מכל תומכיהם החֲנֵפים במערב, בייחוד בשמאל האירופי. זה אחד המקרים הנדירים, שבו האמת אמנם משחררת.

“ארבעה חכמים בביירות”

הימים האלה הם ימים של אופוריה יחסית בהערכת סיכויי הדמוקרטיזציה של המזרח התיכון. העזת ביירות מהדהדת עכשיו באוזניו של כל אוטוקראט ערבי. אי אפשר כלל שלא להתפעל, אי אפשר שלא לברך, אי אפשר שלא לקוות. אבל אני מודה שלא מעט אויר יצא מבועת ציפיותיי, כאשר התבוננתי בסוף החודש שעבר בעמודיהם הראשונים של שני עתונים לבנוניים, אחד בערבית (‘אנ-נהאר’), אחד באנגלית (‘דיילי סטאר’).

זה היה בעצם ההתרגשות של מות רפיק חרירי, כאשר ההמונים דרשו את הסתלקות סוריה. העתונים האלה – אולי גם אחרים, לא ראיתי – החליטו לצקת עביט של פנטזיה אל המציאוּת החדשה של ביירות. הם מרחו בראש עמודיהם תמונה של משלחת הרבנים מנָטוֹרֵי קרתא, אורחי הכבוד בוועידת החיזבאללה למען צדק לפלסטינים.

“ארבעה חכמים בביירות”, הודיע ‘אנ-נאהר’ על ביקורם של השוֹטים ארוּכֵּי-הזקן. “אַחדוּת דתית בביירות”, הכריז בחגיגיות ‘דיילי סטאר’. בראש עמוד פנימי, מעל תמונת-ענק נוספת, ‘דיילי סטאר’ מרח את הכותרת, “רבנים מתפללים לשיבת הפלסטינים ולפירוק מדינת ישראל”.

 

 

 

 

עכשיו, מִמַה נַפְשָךְ, הדיווח על משלחת נטורי קרתא לא האשים את היהודים בהקזת דם גויים לצורך עוגיותיהם, ולא כתב עליהם שהם קופים וחזירים, ולא הצמיד צלב קרס למגן דויד. אבל הדיווח הזה היה כל כך עקור מאיזושהי מציאות, עד שהוא כשלעצמו מצדיק פיקפוקים בעצם רצינותה של ה”טרנספורמציה” בלבנון.

שני העתונים האלה נקטו עמדה חד-משמעית בעניין רצח חארירי: סוריה החוצה. ‘דיילי סטאר’, המנסה לרכוש לעצמו מעמד של עתון כל-ערבי, הנהיג בשנים האחרונות סיקור רציונלי של ישראל. הוא אפילו פתח את עמוד המאמרים שלו לפני כותבים ישראליים, כמו למשל אפרים סנה. העתונים האלה בשום פנים אינם הגרועים ביותר, או המיליטנטיים ביותר. אבל בדיוק מן הטעם הזה, החלטתם להבליט את ביקור נטורי קרתא היא כל כך מדאיגה.

איזה מסר שולחת ההבלטה הזו לאינטליגנציה הלבנונית, או הערבית בכלל? שיש סיכוי לפרק את מדינת ישראל? שיש מהלכים להשקפה כזאת בין ישראלים? שאפשר לחשוב יעד כזה לרציני ובר השגה?

מותר להניח שהרוב המכריע של קוראי העתונים האלה היו שמחים לראות את ישראל נעלמת. אין מה לעשות בעניין הזה. השאלה אינה מאווייהם הכמוסים. השאלה היא המידה שבה המאוויים הכמוסים האלה ישפיעו על מדיניות, ויסכלו פשרה. בלי קבלה חד-משמעית של קיום ישראל אין פשרה.

להתבייש בשם הרוב חסר הבושה

על נטורי קרתא כמובן אין מה להוסיף. באנגלית קוראים לאנשים כאלה “שוטים שימושיים”. יתכן אפילו שהם בני עונשין על פי החוק האמריקני לרגל השתתפותם בוועידה של ארגון, שממשלת ארה”ב חושבת לטירוריסטי. אבל בעוד שבעיני רובנו, נטורי קרתא אינם אלא בדיחה נדושה שאנחנו חוזרים ושומעים זה 50 שנה, צעירים בביירות עלולים להאמין שנטורי קרתא הם הפרטנרים במזרח תיכון נטול ישראל.

מאיר כהנא חיפש פעם פרטנרים ערביים, שיעזרו לתכנית הטרנספר שלו. אני נזכר שהוא אפילו מצא אחד, בכפר בגליל, שהיה מוכן להתחיל לארגן הגירה ערבית מן הארץ. מה שעשו עתוני ביירות בנטורי קרתא הוא שווה ערך לכותרת ראשית בעתון ישראלי, אילו ניתנה, לפני שלושים שנה, “התארגנות ערבית לעזיבת הארץ”.

אולי אפשר להציע למשתתפים הישראליים ב’דיילי סטאר’ שיבקשו הסברים ממארחיהם, לפני שהם מניחים לעתון הזה להוסיף ולהעמיד פנים שהוא רציונלי ופרגמטי. זה לא יהיה אקט אנטי-ערבי. להיפך. כמו יגאל כרמון הם רק יאפשרו לאינטליגנציה הלבנונית להתחיל להתבייש.

זה אגב תפקידה של אינטליגנציה, להתבייש בשמו של הרוב חסר הבושה. לפעמים זה אפילו עוזר לָרוב.

 

 

העוגה, הקצפת, התות: איך נפלה התקשורת השמאלנית

יום שני, מרץ 14th, 2005

 

 24 בנובמבר 2004: עוד לא יבש הדיו על תוצאות הבחירות לנשיאות ולקונגרס, והנה ל’וושינגטון טיימס’ יש בשורה טובה, “ראד’ר עוזב את כס המגיש בחדשות סי.בי.אס”

 

6 במארס 2005: העתון ‘סאן אנטוניו אקספרס ניוז’, המופיע בטקסאס, מודיע לקוראיו על סיום עידן ראד’ר. זו היתה אולי הפעם האחרונה שפרישתו של מגיש חדשות באמריקה הגיעה אל הכותרות הראשיות של שורת עתונים

 

יום השנה השבעה עשר אינו סיבה למסיבה. אנשים בדרך כלל אינם זוכרים ימי שנה כאלה. אבל מישהו בכל אופן נזכר, שבסוף ינואר מלאו 17 שנה לאחד מעימותי הטלויזיה הסנסציוניים ביותר של זמנו: דן ראד’ר (Rather) נגד ג’ורג’ בוש האב, 1988. ראד’ר היה מגיש החדשות הראשי של רשת סי.בי.אס. בוש האב היה סגן נשיא ארה”ב, הטוען העיקרי למועמדות מפלגתו לנשיאות.

ראד’ר רצה לראיין את בוש. בוש לא התלהב במיוחד, מפני שראד’ר היה “השמאלן” בה”א הידיעה של הטלויזיה האמריקנית (אמריקנים בדרך כלל אינם אומרים “שמאלן”, הם מעדיפים “ליברל”, ולהלן גם אני אעדיף). היה ברור שראד’ר מתכנן מארב, והיה אפשר לנחש שהוא ישאל על תפקידו הסמוי של סגן הנשיא בשערוריית איראן והקונטראס, שאיימה למוטט את ממשל רייגן.

בוש החליט איפוא לדרוש ראיון בשידור חי. ראד’ר הסכים. הוא אמנם שאל על איראן והקונטראס. בוש, שיצאו לו מוניטין רכרוכיים, יצא להתקפת-נגד. ומה עליך? הוא שאל את ראד’ר, והזכיר למראיינו איך הוא, ראד’ר, יצא בחורי אף מן האולפן בשידור חי, בגלל אי הסכמה עם ההנהלה. האם גם אתה היית רוצה להישפט על טעות אחת? הוא שאל. 

ראד’ר היה יכול להשיב לו, שהוא, ראד’ר, אינו מתמודד על שום כהונה ציבורית, ואינו מקבל את שכרו ממשלם המסים. 15 שנה קודם היה לראד’ר עימות עם הנשיא דאז ריצ’ארד ניקסון. “האם אתה רץ לאיזו כהונה?”, שאל ניקסון בהופעה פומבית, לאחר שהקהל הגיב בתערובת של תשואות ושל שריקות בוז על נוכחותו של ראד’ר. “לא”, ענה ראד’ר כמעט בחוצפה, “ואתה?”

ראד’ר נעשה במרוצת השנים כליא-הברק של הימין האמריקני. כל אימת שהיה צריך להתלונן על “התקשורת הליברלית” (קרי: “שמאלנית”), ראד’ר היה הכתובת, מפני שראד’ר היה פרצופה הפומבי של “הרשת הליברלית”, סי.בי.אס, שֶלַיָמין היה איתה חשבון ארוך במיוחד. ב-1984 היתה אפילו יוזמה קצרת-ימים וחסרת-סיכוי בימין הרדיקלי לקנות את סי.בי.אס. למרבה הסקרנות, המועמד המועדף לנהל סי.בי.אס פטריוטית היה טד טֶרנֶר, מייסד סי.אן.אן. זה היה לפני שהוא נשא לאשה את ג’יין פונדה, והתיידד עם פידל קסטרו. זה היה הרבה לפני שסי.אן.אן עצמה נֶעֶשׂתה שְׂנוּאַת נפשו של הימין האמריקני.

ועכשיו, לאחר ההקדמה הארוכה, אפשר לשאול מדוע אם כן יש צורך להיזכר ביום השנה השבעה עשר של עימות ראד’ר-בוש? התשובה הפשוטה היא, שזה יום השנה האחרון שראד’ר ציין בעודו יושב אצל דסק החדשות של סי.בי.אס. בשבוע שעבר עבר זמנו, תמו 24 שנותיו. זקן חדשות הטלויזיה האמריקנית לא יזדקן עוד לעינינו.

ג’ורדן דיבר “מן השרוול”

קשה לחשוב פרישה בגיל 74 למוקדמת, או בטרם עִתָּהּ. אבל לימין מותר גם מותר ללקק את שפתיו, מפני שראד’ר רצה לשבת שם לַנָצַח, והוא לא יישב לנצח מפני שבזקנתו הוא חזר וניסה — ולא הצליח — להרוס שאיפות פוליטיות של איש ששמו בוש. זה היה ג’ורג’ בוש הבן, זה קרה בספטמבר שעבר, וזה טבע אות קלון על מצחו של הרפורטר הוותיק.

הוא שידר תחקיר על הלא-קריירה הצבאית של בוש בימי מלחמת וייטנאם. לחיזוק התחקיר הוא הציג מכתבים מן המפקד הישיר של בוש. ראד’ר וצוותו לא הבחינו שהגופן במכתב לא הלם את השנה שיוחסה לו, 1972, ונראה קצת מייקרוסופטי.

טוּרָאֵי המדיה האלטרנטיבית, יומנאי-הרשת (מה שקוראים באנגלית מכוערת במיוחד Bloggers), גילו את התרמית בתוך כמה שעות. ראד’ר סירב להודות, האשים את מבקריו שיש להם “מניעים פוליטיים”, והפך את המעידה לשערוריה מחפירה. הוא הודיע על פרישה מוקדמת, לפני שלסי.בי.אס ניתנה ההזדמנות לפטר אותו.

הודעת ראד’ר באה בסוף נובמבר, ארבעה שבועות ופחות לאחר נצחון בוש בבחירות, ולאחר שהרפובליקנים ביססו את הרוב המסיבי ביותר שלהם בקונגרס זה חצי מאה. נפילת ראד’ר היתה הקצפת על עוגת נצחונם.

באמצע החודש שעבר בא גם התות על הקצפת. מנהל החדשות של סי.אן.אן, איסון ג’ורדן, התפטר בעקבות סערה שבה הוחשדה נאמנותו למולדת. איזה איש ימין, שונא תקשורת ליברלית, יכול היה לקוות לנסיבות מוצלחות יותר?

ג’ורדן דיבר, כמו שהאמריקנים אומרים, “מן השרוול”, בפורום סגור של הוועידה הכלכלית בדאבוס. בתשובה להערה של עמית, הוא אמר שהחיילים האמריקניים בעיראק פגעו במתכוון בעתונאים. הוא תפס את עצמו מייד, ותיקן, ואחר כך תיקן עוד פעם. אבל זה לא מה שסי.אן.אן רדופת ה Fox צריכה בימים האלה. ערוץ החדשות של רופרט מֶרדוֹק איגף את סי.אן.אן מימין, בהצלחה עצומה. סי.אן.אן צריכה איפוא להיות קצת פחות ליברלית, או לפחות להיראות קצת פחות ליברלית. תחת זאת, ג’ורדן העמיד אותה במחנה אל ג’אזירה.

את מעידתו של ג’ורדן בדאבוס חשפה, שוב, המדיה האלטרנטיבית. יומני-רשת ימניים העלו את העניין על סדר היום, והשאירו אותו שם, עד שגם למדיה המסורתית לא היתה בררה, ועד שלסי.אן.אן נשאר רק מוצא אחד: להיפטר מג’ורדן. וזה רק ארבע שנים לאחר שנשיא סי.אן.אן, ריק קפלן, פרש בכלימה, בין השאר מפני שהרשה הקרנה של תחקיר חסר שחר על פשעי מלחמה אמריקניים בווייטנאם.

 

את מהדורת החדשות האחרונה שלו, ב-9 במארס 2005, ראד’ר חתם במלה ‘אומץ’. כאשר ניסה להפוך את ‘אומץ’ לסימן ההיכר של מהדורותיו, באמצע שנות ה-80, נשפכו עליו קיתונות של לעג. בצילום נראה עמודו הראשון של ‘סטיוארט ניוז’, עתון במדינת פלורידה, המודיע על שידור הפרידה של ראד’ר

 

ימי הזוהר של דן ראד’ר חלפו הרבה לפני נפילתו. ימי הזוהר של סי.אן.אן חלפו הרבה לפני התפטרות ראש החדשות שלה. גם ימיו, גם ימיה, שייכים לעידן שבו כמעט לא היה מבחר.

בתחילת שנות ה-80, מהדורות החדשות של שלוש הרשתות הגדולות היו מקור המידע העיקרי של אמריקה. ראד’ר חזר ודורג אז בין “עשרת בעלי ההשפעה הגדולים” בארה”ב. בימים ההם התבדחו, שיום אחד אמריקה תפסיק לבחור נשיאים, ותתחיל לבחור מגישי חדשות. סי.אן.אן התחילה אז את צעדיה הראשונים. אם אינני טועה, רק ב-1984 התחילו להבחין בה ברצינות. היא נֶעֶשתה חסרת תחליף סביב 1990. היא היתה המנצחת הגדולה ביותר של מלחמת עיראק הראשונה.

מה יחליף את המטיף?

עליית סי.אן.אן התחילה את שקיעת ראד’ר. הופעת ערוצי כבלים חדשים – תחילה הערוץ הפיננסי CNBC, ואחר כך Fox – התחילה את שקיעת סי.אן.אן. ההופעה הפתאומית של האינטרנט שיבשה את כל החישובים, והאיצה את שקיעת כל המדיה המסורתית. אבל אין זה מן הנמנע, שהמפסידה הגדולה ביותר, הברורה ביותר היא זו המכונה “התקשורת הליברלית” (קרי: שמאלנית).

סי.בי.אס אמנם החליפה את ראד’ר, אבל לפי שעה רק באופן זמני. המחליף יהיה עמית בן 67, ללא שאיפות נועזות וללא אויבים מרים. יתכן שיתמנה מחליף קבוע – אבל מנהל סי.בי.אס כבר הודיע כי נחתם העידן שבו “הברנש היושב ליד הדסק היה מטיף מראש ההר” (דימוי דתי נוצרי, ישו היה זה שהטיף מן ההר). מה יחליף את המטיף? אולי פורמט רב-מגישים. אבל אין חדש בפורמט הזה, הוא נוסה פעם בכל הרשתות, ולא עלה יפה.

התוצאה הסבירה יותר, אם גם לא המיידית, תהיה היעלמות הדרגתית של החדשות בטלויזיה הלא-כַּבלית. הטלויזיה הזו עומדת לעבור לעידן הדיגיטלי, ופירושו של דבר שכל תחנה תוכל לשדר מספר תכניות בעת ובעונה אחת. החדשות יהפכו לאופציה, לנישה, משהו כמו גידול סוסים, או מירוצי מכוניות. כמה אנשים יבחרו בחדשות מסורתיות, חצי שעה ביום, בשעת ערב אסטרטגית? לא הרבה, כנראה.

לטוב ולרע, שום איש יחיד, שום מוסד או ארגון או מחלקה, לא יַחלשו עוד על אספקת החדשות. ההגמוניה מתה. ההגמוניה הזו נולדה בעידן הרבה יותר ליברלי בפוליטיקה האמריקנית, ונשארה ליברלית גם כאשר אמריקה נעה ימינה. שאלה מעניינת היא אם התקשורת הזו היתה תמיד יותר ליברלית מן הקהל שצרך אותה. האם היא חטאה ביהירות? האם היא התנשאה יותר מדיי? האם תקף אותה שכרון כוח? האם היא באמת חשבה שהיא יודעת יותר טוב?

אשר לימין, האפוף בהילת הנצחון, הוא עוד יתגעגע אל דן ראד’ר ואל ההגמוניה של הליברלים. ספק אם היה איזשהו צירוף שהכניס יותר תרומות לקופתו של הימין מאשר המלים “התקשורת הליברלית”. איזה פחד, ותראו מה יצא.

 

מתוך איגרת לתורם המצוי, מאת יושב ראש הנהלת המפלגה הרפובליקנית, קֶן מֶלמַן, 26 בינואר 2005. היושב ראש לוחץ על כל כפתור אפשרי, כדי להזכיר לתורם שמלחמה איומה ניטשת בין נאמני הנשיא ובין השמאלנים, או “ליברלים”, כפי שהם מכונים באמריקה.

שימו לב לשימושי הלשון “המדיה הליברלית” ו”האינטרסים הצָרים של הליברלים” (“צרים” אמנם אינו תרגום מילולי, אבל הוא תרגום המשמעות). בדמונולוגיה של הימין האמריקני, “המדיה הליברלית” תופסת אותו מקום השמור מאז סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ל”מדיה השמאלית” בארץ

 

ראד’ר עוזב בדלת הקדמית (‘וושינגטון פוסט’, 8 במארס 2005)

ואלה תולדות דאן ראד’ר: גלריית צילומים בעתון ‘יוסטון כרוניקל’

אפילו אחרי 50 שנה, עדיין שואלים “מי אתה בעצם, דן ראד’ר?” (‘ניוזדיי’, 6 במארס 2005)

חינוכו של דן ראד’ר, מאמר מאת פגי נונאן כותבת הנאומים של הנשיא רונלד רייגן, שהיתה מקודם עמיתה של ראד’ר בסי.בי.אס (‘וול סטריט ג’רנל’, 2 בדצמבר 2004)

עשרת הדיברות – והרבה יותר

יום ראשון, מרץ 13th, 2005

לבחירתכם, תווית-פָּגוֹש, רוחב שלושה אינצ’ים, אורך אחד-עשר אינצ’ים, דִבּרוֹת עֲשָׂרָה

 

עתון בטאסקאלוּסה, שבמדינת אלבמה, מדווח בעמודו הראשון (3 במארס 2005) על פתיחת הדיון בבית המשפט העליון בעניין לוחות הברית בחזית בית המשפט, כוהנים אוונגליסטיים עצמו את עיניהם, הרימו את ידיהם, והתפללו להתערבות אלוהית

 

בעידן של גלובליזציה ושל אמריקניזציה, שבו אנחנו מתרגלים להניח כי מה שמתחיל היום באמריקה יימשך מחר בכל מקום אחר, בית המשפט העליון של ארה”ב מסַפֵּק לנו בימים האלה תזכורת חשובה: אמריקה יכולה להיות לפעמים רחוקה, שונה, כמעט בלתי מובנת. המוסד עצום הכוח הזה האזין זה לא כבר לנימוקי הטוענים בתיקים “ואן אורדן נגד פרי” ו”מועצת מחוז מֶקרירי נגד האיחוד האמריקני למען חרויות האזרח”. 

במרכז התיקים האלה עומדים שני לוחות, שאינם צריכים הצגה: לוחות הברית. המפָרֵש העליון של חוקת ארה”ב יצטרך לפסוק, אם לממשלת טקסס, ואם למועצת מחוז במדינת קנטאקי, מותר להציב רֶפּליקוֹת של עשרת הדיברות על שטח ציבורי.

לא זו בלבד שהעניין הזה אינו אנקדוטי, אלא שהוא מעורר עניין יוצא דופן. מערכה אינטנסיבית מתנהלת בכל רחבי אמריקה בעד לוחות הברית ונגדם, בייחוד בעדם. יום א’ שלפני פתיחת הדיון הוכרז “יום לוחות הברית” במאות כנסיות אוונגליסטיות. ביום הדיון נערכה הפגנה בחזית בית המשפט העליון בוושינגטון.

קצת קשה להעלות על הדעת משהו מעין זה באיזושהי ארץ אחרת בעולם. באמריקה, לוחות הברית הם סיבוב נוסף במלחמת תרבות, שאת השפעתה ראינו בבחירות של חודש נובמבר שעבר. מאמץ הגיוס של זה המכוּנֶה “הימין הנוצרי” העניק לג’ורג’ בוש את הנצחון. בשביל הימין הזה, נצחון בוש לא היה הסוף, ואפילו לא היה השיא.

מלחמה לימין הזה נגד החילוֹנִיוּת. הוא רוצה לראות ביטויים של דתיוּת משתלבים בכל תחומי הפעילות האנושית, מפוליטיקה ועד משפט. הוא רוצה למַלֵא את החברה האמריקנית באסוציאציות דתיות. הוא רוצה שאנשים ידברו מעשה שִגרָה על אלוהים, או בייחוד על בנו יחידו; הוא רוצה שאנשים יתבוננו בסמלים דתיים; הוא רוצה שילדים יורשו להתפלל בבתי ספר ממלכתיים.

בלשון משפטנים חוקתיים, הימין רוצה להנמיך את “החומה”, המפרידה בין דת למדינה. הימין מאמין, שהחומה הזו מעולם לא נועדה להיות גבוהה במיוחד. כאשר החוקה אסרה על “דת מדינה”, לפני 215 שנה, היא התכוונה פחות להגן על המדינה מפני הדת — ויותר על הדת מפני המדינה.

בית המשפט נגד “הערכים היהודו-נוצריים”

זה ארבעים שנה ויותר שבית המשפט העליון מטיל הגבלות על פעילות דתית במקומות ציבור. הוא התחיל ב-1962, באיסור על תפילות בבתי ספר; הוא המשיך ב-1980, כאשר אסר על מדינת קנטאקי להציב רפליקה של לוחות הברית בבתי הספר שלה; הוא המשיך ב-1989, כאשר אסר על הצגת מעמד הולדתו של ישו הנוצרי בתוך בנייני ממשלה; והוא הרחיב את האיסור על תפילות בבתי ספר פעמיים, ב-1992 וב-2000. 

בעיני הימין, בית המשפט ה”אקטיביסטי” הזה העמיד את עצמו בחזית המלחמה נגד “הערכים היהוּדוֹ-נוצריים”, העומדים ביסוד הרפובליקה האמריקנית. ממילא, שינוי הרכבו של בית המשפט הוא מן היעדים החשובים ביותר של הימין הנוצרי. התביעה למַנוֹת שופטים שמרניים לבית המשפט העליון – באמריקה קוראים לשופטים כאלה “רֶקוֹנסטרוּקציוֹניסטים” – היתה מקריאות הקרב האפקטיביות ביותר של הימין הנוצרי בבחירות לנשיאות ולקונגרס.

יש לאמריקה תשעה שופטים עליונים, והם מכהנים שם כמו האפיפיור – לכל חייהם, או לפחות כל זמן שהם רוצים לכהן. התחלופה בבית הלבן מהירה הרבה יותר מן התחלופה בבית המשפט העליון. יש נשיאים שאינם זוכים לראות אפילו מושב אחד מתפנה בזמן כהונתם. התפַּנוּת של מושב היא מאורע לאומי. רשתות טלויזיה מפסיקות את שידוריהן כדי להודיע עליו, הנשיא מתפנה מֵעיסוּקָיו כדי לשקול את מי להושיב ועל יסוד מה.

לפי שעה עדיין לא הִתפַּנָה מושב, אבל הדעת נותנת שבמרוּצַת ארבע השנים הבאות יתפנו לפחות שני מושבים, אולי שלושה. הנשיא הוא זה הממנה את השופטים, הסנאט הוא זה המאשר אותם. מנהיגים בולטים של הימין הנוצרי מאיימים בגלוי על סנאטורים דמוקרטיים, שאם הם יָעֵזו להכשיל מינוי שופטים שמרניים, הנוצרים יתגייסו להביס אותם בבחירות הבאות.

באמריקה איש אינו מֵקֵל ראש באיומים כאלה. זה 27 שנה שפוליטיקאים מבוססים ורבי השפעה מוצעדים אל הגיליוטינה האלקטורלית של הימין הנוצרי. בנובמבר שעבר הצליח הימין לסכל בחירה חוזרת של מנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט, טום דאשל.

בבית המשפט יושבים כיום שלושה שופטים שמרניים, שלושה שופטים ליברליים ושלושה שופטים מתוּנים. בקרבות אידיאולוגיים מורכבים, כמו זה המתחולל עכשיו על לוחות הברית, שופט יחיד עשוי להכריע את הכף. הניחוש הרוֹוֵחַ הוא, שלוחות הברית יקוּמוּ או ייפּלוּ על קולה המתנדנד של סַנדרה דֵיי אוֹ’קוֹנֶר, האשה הראשונה שהוּשבה אי פעם על הספסל המיוחס (ב-1983. עשר שנים אחר כך הצטרפה אליה אשה נוספת, השופטת היהודיה רות’ בֵּיידֶר-גינזברג). או’קונר נוטה ימינה, אבל רק קצת, והיא ספקנית מושבעת.

 


הרפליקות של לוחות הברית, השוחרות את אור העולם בשורה של ערים ומחוזות באמריקה, היו תוצאה של — אלא מה — הוליווד: פעלול שיווק של סֶסיל דֶה מיל, כאשר השלים את הפקת הענק שלו ‘עשרת הדיברות’, עם צ’ארלסטון הֶסטוֹן (ב-1956). איש לא העלה אז על דעתו שהוליווד מעניקה בזה נשק למלחמת התרבות של המאה הבאה.

הסטון העניק את תווי פניו למשה רבנו, ומאז אין לך אביב אחד בטלויזיה האמריקנית שבו לוחות הברית אינם מתנפצים בקול רעש איום.

פניו של משה, עם הלוחות, מופיעים גם על אחד הכתלים של בית המשפט העליון בוושינגטון (למטה משמאל). התצוגה הזו אינה נחשבת לתעמולה דתית, מפני שמשה נראה שם לצד חמורבי וסולון, שני המחוקקים המפורסמים האחרים של העולם העתיק, שלא האמינו באל עליון.

למעלה משמאל נראה זוג בקולורדו ספרינגס, קולורדו, מצטלם לצד הרפליקה המטיילת של לוחות הברית, זו שגורשה בבושת פנים מחזית בית המשפט העליון של מדינת אלבמה ב-2003. על הרשת אפשר למצוא גלריה של עשרות צילומים ממסע לוחות הברית האלבמיים באמריקה. עד כמה שידוע, לפי שעה לפחות לא נראה עמוד האש לפני שיירת הלוחות

 

אף על פי שבַּעשׂרת הדיברות אנחנו עוסקים, טעות תהיה לנו לתבוע בעלוּת רוחנית. למען האמת, רוב הארגונים היהודיים בארה”ב עומדים בחזית ההתנגדות ללוחות הברית. התנועה הרפורמית, הוועד היהודי האמריקני, הקונגרס היהודי האמריקני והליגה נגד השמצה אפילו מגישים לבית המשפט חוות דעת נגד הלוחות. רק ארגונים המזוהים עם אגודת ישראל באמריקה מתייצבים לטובת הלוחות.

התנגדות היהודים היא רבת שנים, מאשרת את התווית הליברלית שלהם, ומעצבנת את הימין הנוצרי. בשניים מן המאבקים המפורסמים ביותר נגד הלוחות – בקנטאקי ובאלבמה – עורכי דין “עם שמות יהודיים מובהקים” (פרידמן, כהן) היו מנהיגי ההתנגדות. הֶגיוֹן ההתנגדות היהודית הוא הֶגיוֹנוֹ הקלאסי של מיעוט דתי, המניח שייטב לזכויות האזרח שלו במדינה חילונית. זה הטעם שארגונים יהודיים מתנגדים זה שנים להצגה פומבית של סמלי חג המולד – אבל גם להצבת סמלי חג החנוכה.

לוחות הברית גלו מאלבמה

אף על פי שמחלוקות מקומיות על לוחות הברית מתגלעות זה שנים, ההתפרצות הבולטת ביותר היתה לפני שנתיים. זה קרה כאשר נשיא בית המשפט העליון של מדינת אלבמה, רוֹי מוּר, הציב דגם גדול של לוחות הברית בחזית בית המשפט שלו. ארגון מקומי של זכויות אזרח תבע אותו לדין, ובית משפט פדרלי הורה לו להרחיק את הלוחות. מור סירב, ובית משפט מיוחד שמינתה מדינת אלבמה הדיח אותו.

מור נעשה בן לילה גיבור תרבות של הימין הנוצרי. מלחמת המאסף שלו נגד בית המשפט הפדרלי תוארה שבועות ארוכים בעמודיהם הראשונים של עשרות עתונים בארה”ב. לוחות הברית הגולים שלו נוסעים בחודשים האלה בכל רחבי אמריקה. ערב הדיון בבית המשפט העליון הם ביקרו בפלורידה, לפני כן הם הוצגו במרילנד. באשר הם נוסעים הם זוכים במידה גדולה של תשומת לב, מעוררים מחלוקות ומעניקים השראה ליוזמות חקיקה.

מור עצמו עשוי להתמודד בשנה הבאה על כהונת המושל של מדינת אלבמה. נצחון שלו יעמיד בפעם הראשונה קנאי פונדמנטליסטי בראש מדינה בארה”ב.

 


“משפט עשרת הדיברות”, מכריזה הכותרת הדרמטית בראש עמודו הראשון של “דה מוין רג’יסטר”, עתון מכובד במדינת איובה, במערב התיכון של ארה”ב (21 בפברואר). פסק הדין של בית המשפט העליון “עשוי להצית קרבות חדשים באיובה”, חוזה העתון. לא רק איובה. תהיה החלטת בית המשפט אשר תהיה, מלחמת עשרת הדיברות כבר מתנהלת

 

מאמצים לטובת לוחות הברית מתנהלים עכשיו ממישיגן עד צפון קרוליינה, מאריזונה עד פלורידה. באלבמה עצמה החליט הסנאט המקומי לחייב את תלמידי בתי הספר להישבע אמונים מדי בוקר הן לדגל האמריקני וען לעשרת הדיברות. כרגיל, להרבה מאוד דמוקרטים אין כל מושג מה לעשות. המושלת הדמוקרטית של מדינת מישיגן, למשל, אמרה שהיא מתנגדת, אחר כך אמרה שהיא דווקא בעד, ולבסוף אמרה שהיא אמרה שהיא בעד רק באופן אישי, אבל כמושלת אין היא רשאית לעבור על החוק.

בעניין הזה, אוי לדמוקרטים מיוצרם ואוי להם מִיִצרָם. בהשפעת הטראומה של הבחירות לנשיאות, הם להוטים להפגין נאמנות ל”ערכים”, מפני שחוכמת אנשים מלומדה היא שבלי “ערכים” אי אפשר לנצח.

אז אולי רק 60%?

 האין עשרת הדיברות יכולים להיחשב ל”עֵרֶך”? האין הם כוללים אֲמִתּוֹת אוניברסליות מהוללות, כמו “לא תרצח” ו”לא תגנוב” ו”כבד את אביך ואת אמך” ו”לא תענה בריעך עֵד שקר”?

הבעיה נוגעת לארבעת הדיברות הראשונים. הם עוסקים באלוהים: “אני אדוניי אלוהיך… לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”, וכו’.  ממשלת ארה”ב אינה רשאית להפיץ אמונות דתיות.

מה ייעשה איפוא באיזון הֶעָדין בין ארבעת הדיברות הראשונים לשֵשֶת הדיברות האחרונים? פרשן קתולי אחד הציע ב’וול סטריט ג’רנל’ “פתרון של 60%”: להציג בבנייני ציבור רק את ששת הדיברות האוניברסליים. ההצעה עוררה עניין. קוראת אחת אפילו נשמה לרווחה, ואמרה, שככה סוף סוף יהיה אפשר להיפטר מן האופי היהודי של לוחות הברית.

כנראה אין זה מקרה שהמציע היה קתולי. הפרוטסטנטיות האוונגליסטית, זו הלוחמת עכשיו לטובת לוחות הברית, אינה רוצה כלל להיפטר מן העברים הקדמונים. אלוהי לוחות הברית קרוב אל רוחה, מפי שהוא “אל קַנָא, פוקד עוון אבות על בנים, על שילֵשים ועל ריבֵּעים”. זו נצרות לוחמת, בעצמה קנאית וּפוֹקדת עווֹן. היא אינה סולחת ואינה שוכחת, היא אינה מגישה שום לחי שניה, היא להוטה להעניש והיא חושבת שכוחה יעמוד לה להעניש.

מה יקרה אם בית המשפט יפסוק לטובת עשרת הדיברות? או-אז ייפתח סכר גדול. עשרת הדיברות יופיעו בכל מדינה ובכל עיר. בעקבותיהם ייעשה אל-נכון נסיון להציב עוד סמלים דתיים, פחות אוניברסליים, יותר נוצריים.

במַעלֵה הדרך עומדים יעדים מרחיקי לכת הרבה יותר, כמו הנסיון להוסיף לחוקה הפדרלית איסור עקיף של נישואי הומוסקסואלים (כמה מדינות אינדיבידואלית של ארה”ב כבר תיקנו את חוקותיהן לתכלית הזו), וכמובן הנסיון לבטל את פסיקת בית המשפט העליון מ-1973 בזכות הפלות מלאכותיות. בחזית אחרת עומדת המערכה המתרחבת להפקיע את מעמד האמת המדעית מתורת האבולוציה של דארווין.

ומה יקרה אם בית המשפט יחזור ויגביל את עשרת הדיברות, כפי שעשה לפני 25 שנה? זה יהיה כמובן נצחון חשוב של שוחרי זכויות האזרח – אבל לא יהיה שום דבר סופי בנצחון הזה. למען האמת, נצחון כזה עשוי דווקא להעניק תנופה לימין הנוצרי. הצלחותיו הגדולות ביותר בשלושים השנה האחרונות היו תוצאה של תבוסה, במובן זה שתבוסה עוררה מיליונים מאדישותם.

כמה שכל זה רחוק ממדיניות חוץ וממלחמה בטירור, אבל כמה שזה קרוב אל רוחה של אמריקה. ומי שעדיין לא בטוח, אדרבא, שיבקר באתרי האינטרנט המוכרים מגנטים של עשרת הדיברות למקרר במטבח ותוויות לפגושי מכוניות וחולצות טי; או באתר הנקרא בפשטות “הֲגֵנוּ על העֲשָׂרָה”.

 

במלה אחת: “להתקנדם”

יום שישי, מרץ 11th, 2005

 


משמרת מחאה של פעילי איידס במשרדי הממשלה, בבישו, הבירה המנהלית של חבל מזרח הקייפ. כשדרום אפריקנים שחורים רוצים להביע רגשות בפומבי, הם נוטים לרקוד. גם כאשר הם עצובים מאוד. רוב הרקדנים הם נשאי HIV, או בני משפחותיהם של נַשאים

צילום: יואב קרני

 


הכְּרָזָה היא של ההתאחדות הארצית של נַשָׂאֵי HIV, הידועה בראשי התיבות האנגליים NAPWA. היא מייצגת את סניף ההתאחדות בגינזברג, אחת מן המעברות הענקיות שהאפרטהייד בנה בשביל שחורים מחוץ לערים הלבנות, שבהן היה אסור לשחורים להתגורר. גינזברג היתה השלוחה השחורה של קינג ויליאמס טאון (K W T), במזרח הקייפ. 

הכרזה מראה אגרוף קמוּץ בתוך לב אדום, וּמזמינה את קוראיה “להתגייס, לֶאֱזוֹר כוח, להתארגן”. שביעית מכל הדרום אפריקנים נושאים את הנגיף

צילום: יואב קרני

 

בעיר דרום אפריקנית זעירה, לא הרחק מֵחוף האוקיאנוס ההודי, ביום מעונן וגָשוּם של אמצע הקיץ (זאת אומרת, אמצע החורף של חצי הכדור הצפוני), בערך עשרים בני אדם ערכוּ משמרת מחאה בחזית של בניין משרדים מודרני להחריד.
 
הדרום אפריקנים עתה זה סיימו את פגרת החגים הארוכה של סוף השנה, וחזרו לעבודה. אבל בּישוֹ (Bhisho), העיר שבה התרחש המעמד הזה, נראתה שוממת בהחלט. היה קשה להכיר בה שהיא הבירה המִנהָלית של חבל ‘איסט קייפ’ (מזרח הכֵּף). בעצם היה קשה להכיר בה איזשהן תכוּנוֹת עירוניות, מפני שהיא אינה בדיוק עיר. היא אוסף של בנייני משרדים, המקושרים בכביש ארוך, מוּקפים בכמה חנויות, בתחנת משטרה אחת, בשתי כנסיות, וּבִשכוּנַת וילות קטנה.
 
ממשלת המיעוט הלבן בנתה את בישו לפני עשרים שנה, כדי להושיב בה את ממשלת “הרפובליקה של סיסקאי”, אחת ממדינות-החסות השחורות, שבאמצעותן הלבנים קיוו לפתור את בעיותיהם הדמוגרפיות: כל שחורי דרום אפריקה נועדו להיות אזרחי המדינות האלה, גם אם הם חיים מחוץ לגבולותיהן. יום אחד לא יהיו עוד שחורים בדרום אפריקה “הלבנה”, האמינו אדריכלי התכנית, שניתן לה הכינוי הידוע לשימצה “הבנטוסטנים”.
 
לצון חמדה לה ההיסטוריה. סיסקאי נקברה תחת הריסות האפרטהייד לפני עשר שנים ויותר, ואל בנייני המשרדים נכנסו נציגים אותנטיים של הרוב השחור. ביום ביקורי בבישו, פעילים שחורים מחו נגד מדיניותה של ממשלה שחורה, שישבה שם מִכּוֹח בחירות דמוקרטיות.
 
זה היה יכול להיות מופת של מה שקוראים “חברה אזרחית”,  חוץ מזה שעילת המחאה העניקה מעט מאוד סיבות לחיוכי נצחון. היא היתה חלק מיוזמה ארצית, שניתן לה השם המקאברי “חג המולד השחור”. התואר “שחור” לא ניתן כאן לצורך איפיון גזעי, אלא הוא נועד להטעים את הפסימיות, ההיפך מ”חג המולד הלבן” (זאת אומרת, המושלג) שיושבי חצי הכדור הצפוני נוהגים לערוג אליו.
 
היוזמה יצאה ממשרדי “ההתאחדות הארצית של אנשים עם איידס” (ראשי התיבות NAPWA). ביוהנסבורג, פעילי “חג המולד השחור” שבתו רעב בשער משרדיו של ענק התרופות הרב-לאומי GlaxoSmithKline, כדי למחות על יוקר התרופות המאריכות את חייהם של נַשָׂאֵי HIV. אחד המוחים, ג’פרי ג’וֹל, בן 51, נגוע בנגיף זה 22 שנה. הוא אמר לעתון המקומי ‘סטאר’, שהוא אינו לוקח עוד תרופות, רק אספירין, מפני שאין ידו מַשׂגת.
 
בשנים האחרונות, קוקטייל של שלוש תרופות נגד האיידס האריך במידה דרמטית את חייהם של חולים שֶיָדָם משגת. במערב, האיידס מתקרב עכשיו למעמד של מחלה כרונית במקום מחלה סופנית (אם כי ההשג הזה עומד עכשיו בסכנה. ראו-נא את המסגרת למטה).
 
באפריקה איידס הורג. פגיעתו קטלנית במיוחד באפריקה הדרומית, מנהר הזאמבזי דרומה. בערך שביעית מ-43 מיליון דרום אפריקנים נושאים את הנגיף, כמעט כולם שחורים, המספר הגדול ביותר באיזושהי ארץ. ואף כי דרום אפריקה מתחילה סוף סוף לקצור את הפירות הכלכליים של סיום האפרטהייד – הסטטיסטיקה מראה שהיא נהנית מגֵאוּת כמעט חסרת תקדים – צִלוֹ של האיידס מתארך והולך, והוא מוסיף להיות המשתנה העיקרי במִשוואה הדרום אפריקנית.
 

“מאדיבַּה” דיבר מגרונם

 ראָיָה אחת למרכזיותו של העניין הזה היא שלטי-חוצות עם מוטיב האיידס, הנִגלים לעיני הנוסע בכבישי דרום אפריקה. הם מפרנסים אל-נכון קהילה שלמה של גרפיקאים. הואיל ואני נסעתי בייחוד בחוף המזרחי, לאורך האוקיאנוס ההודי, השלטים שאני ראיתי היו בשתי הלשונות האפריקניות העיקריות של האיזור, הקוסה (Xhosa) בדרום והזולו בצפון, כמובן לצד אנגלית. הואיל ובדרום אפריקה יש אחת-עשרה לשונות רשמיות, מהן תשע לשונות אפריקניות, אפשר להניח ששלטים דומים מפצירים בקוראיהם להיזהר גם בסוּטוּ, בצְוואנַה, בוֶנדַה, בנְדֶבֶּלֶה וכו’.


שלט החוצות הזה, אחד מרבים להגברת תודעת האיידס, צולם בכפר קטן בהרי אמאטולה, בחבל מזרח הקייפ. לשון השלט הזה היא קוֹסַה (תעתיק לא מדויק של Xhosa), שבה מדברים בערך חמישה מיליון שחורים בדרום אפריקה. היא במקרה גם לשון אמם של נלסון מנדלה ושל הנשיא הנוכחי תאבו מ’בקי

צילום: יואב קרני

האיידס הוא אסון לאומי עצום ממדים, שלא פסח כמעט על שום בית אב אפריקני. דרום אפריקנים התקשו להאמין למשמע אוזניהם, כאשר הנשיא תאבּוֹ מְ’בֶּקי, אינטלקטואל קצת יהיר, אמר שאין אף נַשָׂא HIV אחד בין מַכָּרָיו. זו היתה מעידה מצערת, בייחוד מפני שמ’בקי סמך פעם את ידיו על התיאוריה השרלטנית, שאין כל קשר בין HIV לאיידס, ועיכב חלוקת תרופות לנגועים. (על המחלוקת הנמשכת בדרום אפריקה בעניין הטיפול באיידס, ראו רשימה ב’ניו יורק טיימס’, 9 במארס 2008.)  
 
כרגיל, האיש שדיבר מגרונה של דרום אפריקה, ואל מעמקי לבה, היה הנשיא לשעבר נלסון מנדלה. הוא זקן וחלוש, ופתיל חייו מתקצר והולך. אבל בחודש ינואר הוא אזר כוח, וערך מסיבת עתונאים בגן ביתו בקייפטאון, כדי להודיע שבנו בכורו, עורך דין בן 56, עתה זה מת מאיידס. 27 שנה לא ראה מנדלה את בנו, בזמן שהיה חבוש בכלא. בימי חייו האחרונים של הבן הוא לא מש ממיטתו. הוא החליט לתת פומבי לסיבת המוות, כדי להזכיר לדרום אפריקנים שאיידס מצריך דיבור גלוי, לא לחישה דיסקרטית.


“איידס בבית מאנדלה”, מכריזה כותרתו של ‘אומאפריקה’, עתון בלשון הזולו. הודעתו של מאנדלה, שבנו יחידו מת מאיידס היתה אקט של חינוך הציבור: אפילו האיש האהוב ביותר בדרום אפריקה אינו מדבר בלחישה על איידס

צילום: יואב קרני

כְּאֵבוֹ של “מאדיבה” (Madiba) היה כאב הארץ כולה (“מאדיבה” הוא שם הקלאן, או המשפחה המורחבת, של מנדלה. אנשים משתמשים בכינוי הזה כביטוי של כבוד). הנה כי כן, מאדיבה הצליח לתרום לרווחת ארצו ולחינוכה גם מפרישתו, גם מתוך ייסוריו האישיים.
 
נסיונה של אוגנדה, במזרח אפריקה, הראה עד כמה חשוב לדַבֵּר בגלוי. בתחילת שנות ה-80, אוגנדה עמדה בראש טבלת הנגועים. היא ירדה ממנה בקפיצה מרשימה, מפני שממשלתה לא חששה להגיד “קונדום”, וגם להראות אותו. דרום אפריקה של ימי האפרטהייד היתה פוריטאנית, לפחות כלפי חוץ. הפוריטאניות נעלמה כלא היתה. מין וסקסואליות ממלאים את שלטי הפירסומת, ורמזים מיניים עבים גודשים כמעט עד זרא את שידורי הטלויזיה. תהיה אשר תהיה הדעה על עצם המתירנוּת, היא מְסירה עַכָּבוֹת בהתבטאות פומבית. 

 


שלוש העצות לאזרח תְאֵב השִיוּר: הִתנַזֵר, שמור אמונים לבן זוגך, הִתקַנדֵם. את השלט הזה הציבה ממשלת חבל קוואזוּלוּ-נאטאל, במזרח דרום אפריקה. על פי נתונים מתחילת 2008, ארבע מכל עשר נשים הרות בחבל הזה נושאת את נגיף האיידס

צילום: יואב קרני

 

על שלטי חוצות מצאתי בפעם הראשונה את הפועל condomize, שאפשר לתרגם “להתקנדם”, מלשון “קונדום”. הכול נקראים “להתקנדם”. עתון ליברלי ביוהנסבורג פירסם בגליון חג המולד שלו ראיון עם אשה לא-נשואה על הרגלי המין שלה. עיקר הראיון הוקדש לטכניקות ההתקנדמות, לצד איור גראפי המשאיר מעט מאוד מקום לאי-הבנות. “מועיל לבדוק אם יש באמת קונדום, ואם הוא יושב נכון”, אומרת האשה.
 
— מתי הזמן הנכון לדבר על קונדום (עם בן הזוג)? שואלת המראיינת.
 
“מתי הזמן הנכון לעשות בדיקה של המעי הגס, או לעקור שן בינה? לעולם לא”, משיבה האשה. “אבל בסופו של דבר, לרוע המזל, אנחנו נאלצים לעשות את זה. מוטב לדבר על זה לפני שמתפשטים”.
 

האנסים חדרו באישון לילה

המשקיף הזר מתפעל מגילוי הלב, ומקווה שהמדע והפרגמטיות יביסו את השרלטנות ואת הדעות הקדומות. אבל התפעלותו של המשקיף מצטננת פלאים, כאשר הוא עוצר ליד דוכן עתונים לא הרחק מן העיר איסט לונדון, וקונה גליון של ה’דיילי דיספאץ’ המקומי. כמעט לכל רוחב העמוד הראשון מתוחה כותרת המבטיחה רעות, “גינויים למיתוס האיידס על מין עם בתולות”.
 
הנה כי כן, את איזור טראנסקאי שבצפון חבל ה’איסט קייפ’, ליד הגבול עם לֶסוּטוּ (Lesotho), פקד “גל נוסף של מעשי אונס של ילדות קטנות”. דובר משרד הבריאות של איסט קייפ מאשר, כי בין התושבים “מתהלכים מיתוסים, שמין עם בתולה הוא התרופה לאיידס”. הדובר מזדרז להודיע, בכל כובד הראש של סמכותו, כי “אין שמץ של אמת במיתוס הזה”.
 
במרוצת סוף שבוע אחד, חמש ילדות הותקפו, שתיים בנות שש, שתיים בנות תשע, גילה של החמישית לא נמסר. האַנָסים חדרו אל בתיהן של הילדות באישון לילה, ותקפו אותן בשנתן. אמה של אחת מהן התעוררה, הסתערה על התוקף בסכין, ודקרה אותו למוות. הוא היה בן 46.


“הֲגֵנו-נא על ילדינו מפני התנכלות מינית, והענישו-נא את האַנָסים”, אומרת הכתובת על חולצת-טי שלבש אחד המפגינים-רקדנים במשמרת המחאה בבישו

צילום: יואב קרני

 

גל מעשי האונס התחיל ב-13 בדצמבר, וּצעירת האנוסות היתה תינוקת בת שנתיים. השלטונות מאמינים, שמספר הנאנסות גדול במידה ניכרת. רוב המשפחות אינן טורחות להתלונן. התוצאה היא לא רק כֶּשֶל בחקירת פלילים, אלא הרבה יותר חמוּר: הואיל ואין דיווח, המותקפות אינן מקבלות מייד את קוקטייל התרופות העשוי להציל את חייהן.
 
לפי סטטיסטיקה רשמית, בשנתיים האחרונות נאנסו בערך 28,000 ילדות בדרום אפריקה. קשה לדעת כמה ממעשי האונס היו קשורים במיתוס, אבל אין פלא שהורים וילדים רועדים מפחד. המוני ילדים, בנים ובנות, צועדים יום יום לאורך דרכים ראשיות, לפעמים קילומטרים רבים, בדרך אל בית הספר וממנו. רבים הם קורבנות בכוח, בארץ שהפשיעה האלימה בה העניקה לה כמה שיאים עולמיים לא-רצויים בשנים האחרונות.
 
מוטב היה כמובן לדרום אפריקה אילמלא היתה שבויה בפחד האיידס. אבל מן הָעַז הזה יוצא לפחות קצת מתוק. משמרת המחאה בָּעיר-לא-עיר בישו היתה דוגמא אחת: ההתארגנות הוולונטארית של אזרחים, מחוץ למסגרת פוליטית קיימת, כדי לעמוד על זכויותיהם.
 
הסיבה הקונקרטית של המחאה היתה החלטה של הממשלה לקצץ קִצבָּאוֹת לנַשָׂאֵי HIV. אבל המאורע היה הרבה פחות קודר מן הסיבה לקיומו. כַּיָאֶה לדרום אפריקנים, הַמוחים רקדו. זו ארץ שבה הכול רוקדים בפומבי, אפילו מנדלה הזקן, אפילו בישופים של הכנסיה. מדוע איפוא לא ירקדו נשאי הנגיף, או קרוביהם, או חבריהם?
 
בארץ שבה מפלגה אחת מחזיקה בכל המושכות, אם גם באופן דמוקרטי בהחלט, נחוצים מוקדים של אופוזיציה קונסטרוקטיבית. הנגיף הארור מזכיר לנַשָׂאָיו את עֶרכָּהּ של האקטיביות, ומזכיר לממשלתם את מחיר הפסיביות.
 

החדשות הרעות
 
כאשר 67% מכל הנשים הלוקות באיידס בארה”ב הן שחורות, אולי אין להתפלא שחצי השחורים חושבים שהממשלה ייצרה את נגיף ה HIV. ואם זה לא מספיק, זן חדש ומסוכן הופיע, מחוסן מפני כל התרופות
 
לחרושת השמועות על האיידס יש היסטוריה ארוכה. יש להן שני מישורים עיקריים: תיאוריות קונספירציה על מקורות האיידס – ונוסחאות פנטסטיות לריפויו. הרשימה למעלה מתארת, בין השאר, אונס של ילדות קטנות בידי נשאי HIV, המאמינים ש”מין עם בתולה” ירפא אותם.
 
כאשר ביקרתי בדרום אפריקה בפעם הראשונה, לפני 15 שנה, התהלכו בה השמועות ש”מין עם הודית” ירפא מאיידס. זה היה ההסבר שאפריקנים העניקו לשיעור הנמוך מאוד של מקרי איידס בקהילה ההודית הגדולה בדרום אפריקה.
 
הספקולציות על מקורות האיידס התחילו עוד בתחילת שנות ה-80, לא רק בדרום אפריקה. העובדה שפגיעתו של האיידס היתה קשה ונמשכת במיוחד בין שחורים – קודם כול באפריקה, אבל גם בארה”ב וּבַיָם הקאריבי – הניבה ספקולציות קיצוניות. הנפוצה ביותר דוחה את ההנחה ש HIV הוא תוצאה של השתוללות הטבע (יצא מן הג’ונגלים של אפריקה, ועבר מקופים לבני אדם).
 
בספקולציה הזו יש כמה ספקולציות-משנה. אחת אומרת ש HIV הוא תאונה איומה, שהתרחשה בזמן נסיון לחסן אוכלוסיה באפריקה המשוונית מפני פוליו. ספקולציית-משנה קשה הרבה יותר מייחסת את הופעת הנגיף לכוונת זדון של מדענים לבנים (או “רופאים יהודיים”, בכמה גירסאות פתולוגיות במיוחד) לחסל את השחורים.
 
המידה שבה החשד הזה קנה שביתה בין שחורים קיבלה ביטוי סטטיסטי מצמרר למדי רק לאחרונה בארה”ב. מחקר משותף למוסד ראנד ולאוניברסיטת אורגון ריאיין 500 שחורים. חצי מהם אמרו, כי הם חושבים את האיידס למעשה ידי-אדם. יותר מרבע חשבו, שהוא פותח במעבדה ממשלתית. 12% אמרו, כי סוכנות הביון המרכזית, הסי.איי.אי, היא שפיתחה את הנגיף והפיצה אותו. 44% אמרו, כי אנשים הלוקחים את קוקטייל התרופות, זה המומלץ לעיכוב התפשטותו של הנגיף בגוף, הם “ארנבי-ניסוי בשביל הממשלה”. 15% אמרו, כי איידס הוא “אמצעי של השמדת עם (ג’נוסאייד) נגד שחורים”.
 
המִמצאים לא תמיד עקיבים, אבל באופן כללי הם מבטאים דרגה מסוכנת של אי-אמון במערכת. היא מסוכנת באופן כללי, אבל היא מסוכנת בייחוד מפני שהיא מקשה על חינוך למניעה בין שחורים. ואמנם, אף כי השחורים הם רק 13% של האוכלוסיה, חלקם בין נשאי HIV מגיע ל-50%. בין נשים, הדיספרופורציה גדולה אפילו יותר. ב-2003, חלקן של שחורות בין נשים שאצלן אובחן הנגיף עמד על 67%.


‘דיילי ניוז’ של ניו יורק, 12 בפברואר 2005, מודיע על הופעת “זן זדוני חדש של איידס”, המחוסן מפני הקוקטייל מאריך-החיים של שלוש תרופות

 

 החדשות הרעות ביותר הגיעו בסוף השבוע שעבר: זן חדש של HIV, שכמותו לא נראה עוד, התגלה אצל גבר ניו יורקי, לאחר שקיים יחסי מין עם שורה של פרטנרים ללא הגנת קונדום.
 
הזן הזה הוא חלום-הביעותים של הרפואה: הוא מחוסן מפני כל שלושת המרכיבים בקוקטייל התרופות המומלץ לנשאי הנגיף. הוא התפשט במהירות מסחררת בגופו של הגבר, ובתוך כמה חודשים האיש לקה באיידס מלא. בדרך כלל התהליך הזה אורך עשר שנים.
 
מה שמעורר את השאלה האיומה: האם תימצא אי פעם תרופה, או שכמו המגיפה השחורה יהיה צריך פשוט להמתין עד שהנגיף ייחלש וייעלם מאליו? כך או כך, רק דרך רצינית אחת יש: להיזהר.

 

‘אתמול’ הוא סרט בלשון הזולו על נתיב החורבן של האיידס. הסרט היה מועמד לאוסקאר בחורף 2005.

אתר הרשת הרשמי המוקדש לסרט

אתר הרשת של HBO

קיראו על הסרט ב’פילדלפיה אינקוואיירר

הילד היחיד בעיר בלי עץ אשוּח

שבת, דצמבר 18th, 2004

פורסם לראשונה בדצמבר 2004

לפחות בדיטרויט, חנוכה היתה הכותרת הראשית

 

humormatters.com הוא אתר שמנהל רופא יהודי, המאמין באֵיכוּיוֹת הריפּוּי של ההוּמוֹר. בשבוע שעבר הופיעה שם הידיעה הכמו-עתונאית הבאה, תחת הכותרת Chrisnukha:

בהמשך למגמה השוטפת (בעולם העסקים) של רכישות וּמיזוּגים גדולי ממדים, הוכרז היום במסיבת עתונאים שחג-המולד וחג החנוכה יתמזגוּ. מקור עסקי אמר, כי העִסקה התבשלה בערך 1300 שנה.

אמנם לא היה אפשר לקבל פרטים בזמן סגירת העתון, אבל נראה כי הוצאות התקורה הכרוכות ב-12 ימי חג המולד ובשמונת ימי החנוכה נעשו בלתי נסבלות בשביל שני הצדדים. באמצעות איחוד השורות, העולם יוכל לֵיהָנות משירות באיכות גבוהה במרוצת חמשה עשר ימי החג החדש, שיינתן לו השם Chrisnukah.

וההלצה הזו מתארכת והולכת, וכוללת פרטים על תוצאות המיזוג, כמו למשל החלפת העברית על הסביבון בלטינית, “כדי שליותר אנשים לא יהיה כל מושג מה זה אומר”. או התרת השימוש בשירותי סנטה קלאוס ליהודים, “לשם רכישת מתנות והעברתן”. והוספת מלת-המפתח “אוי” בראש הקריאה המסורתית למאמינים, Oy, come all ye faithful.

דַקוּיוֹתָיו של ההומור הזה מוּבנוֹת יפה לכל יהודי אמריקני, אם כי כנראה קצת פחות ליהודי ישראלי. בארץ אמנם קשה מאוד להחמיץ את ליל התקדש הסילבסטר, אבל את חג המולד קל מאוד להחמיץ. בערי אמריקה ובפרווריה, לעומת זאת, חג המולד תוקף עכשיו את כל החושים. אי אפשר להשתמט מֵאוֹרוֹתָיו, מנעימוֹתָיו, מעטיפוֹת מַתנוֹתָיו, מֵעֲצֵי אשוּחָיו, מִקנִיוֹתָיו, מקונצרטָיו וּמִתפילוֹתָיו. חגיגיוּת נעימה אבל גם תובענית מזמינה כל דיכפין. וּבאמת, מי יכול לדחות הזמנה כל כך נדיבה?

מי שאין לו חשק, או מי שהחגיגיות הזו מזכירה לו מה אין הוא. הצלחתם של יהודי אמריקה היא פנומנלית. הם מעוֹרים, הם רצויים, הם עושים חיל, הם מיוצגים במקצועות החופשיים ובעולם העסקים ובאקדמיה ובפוליטיקה בשיעור גדול בהרבה מֵחֶלקָם באוכלוסיה. אבל בבוא עונת החגים של סוף השנה, הם מקבלים תזכּוֹרת עד כמה מספרם קטן, בקושי שני אחוזים של האוכלוסיה.

בימים כאלה תוקפת אותם אלרגיה קלה, שֶאֵין לה הגדרה מדויקת בשום מדריך רפואי, אבל היא ידועה באופן לא פורמלי כ”קִנאַת חג המולד”. גם הם רוצים להרגיש חגיגיים, ולערוך סעודות משפחתיות גדולות, ולהדליק אורות בלילות החורף הארוכים, ולערוך קונצרטים עם מוטיב דתי, ולהשתתף בחינגת קניות בלתי מרוסנת. בקיצור, הם אינם רוצים כלל לעשות מה שהיו אבותינו עושים בגלות מזרח אירופה (מְשַׂחקים קלפים ב-24 בדצמבר בלילה, באישור הרבי). ליהודי אמריקה אין סיבה לנטור טינה ולהפנות עורף. הם רוצים חלק ונחלה בחג הזה, מבלי שיצטרכו לוותר על זהותם.

בקיצור, הם צריכים להמציא חג, שיהיו לו רוב האיפיוּנים של חג המולד, חוץ מזה שלא יצטרכו לָחוֹג את הולדת המלך המושיע יֶזוּס כריסטוס באורווה בבית לחם יהודה. השאלה היא רק איך בדיוק לקרוא לחג הזה. לפני שנים לא רבות, יהודי אמריקה נִמנוּ וגמרוּ לקרוא לו האניקה, שֵם שֶיֵש דמיון ניכָּר בינו ובין חנוכה, והוא מצוין אפילו באותו תאריך, וּמוּדלקים בו שמונה נֵרוֹת ושמש אחד, ונֶאֱפוֹת בו לביבוֹת (אם כי מעט מאוד סופגניות). אבל חוץ מזה, כל קשר בינו ובין החנוכה מקרי למדי.

 

“כריסמאנוּכָּה” הוא אתר רשת מצליח, המשווק כרטיסי-ברכה משותפים לחג המולד ולחנוכה. דוגמאות ניתנות למטה: צבי נושא נֵרוֹת, ‘עץ החנוכה’ וסביבון חג המולד. אוֹי וֵי.

 

סיפור עלייתו, עלייתו וַעלייתו של חג החנוכה באמריקה הוא במידה לא מְעַטה סיפורם של יהודי אמריקה. הלהיטוּת ליישב כל סתירה בין יהוּדיוּת לאמריקניוּת פיעמה במייסדי התנועה הרפורמית, באמצע המאה ה-19. אחדים מהם הרחיקו במידה כזאת, שהשמיטו את העברית לחלוטין מתפילותיהם, וַאפילו העבירו את תפילות שבת ליום א’ בבוקר (זו היתה נחלת מיעוט קטן, ובכל מקרה ההפרזות האלה עברו מן העולם).

הנסיונות לייהד את חג המולד, או לאַמרֵק את חנוכה, הֵניבוּ יצורי כלאיים משונים כמו למשל “שיח חג החנוכה” (Hanukkah bush), שהִתחָרָה בעץ האשוח (אומרים לי שמקורו של המִנהָג הזה בין יהודים רפורמיים בברלין, גרמניה, בסוף המאה ה-19); או איגרות ברכה לחג החנוכה, שהתחרו באיגרות חג המולד. לפי מיטב ידיעותיי, לפחות העצים נעלמו.

אבל לא נעלם הצורך להעמיד פנים שחג החנוכה הוא הקליימאקס הפולחני של השנה היהודית; ולא נעלם הצורך להנחיל את מראית-העין הזו לסביבה הלא-יהודית. כל כך, שעתון בעיר-שדה לא גדולה במדינת וירג’יניה, ‘ניוז לידר’, ראה צורך להודיע לקוראיו בשבוע שעבר בכותרת בולטת, “זה לא חג המולד של היהודים”, ובכותרת המשנה “על אף הַסְבָרָה המקובלת, חנוכה אינו חג יהודי חשוב”.

הכתבת הלא-יהודית של העתון ביקרה בביתה של משפחה יהודית מקומית, ושמעה מבעלת הבית, בוני בראון, שֶהַרבֵּה מִמַכָּרֶיהָ הלא-יהודיים שואלים אותה בימים האלה אם היא מתכוונת להיעדר מן העבודה בימי החג. היא נאלצת להסביר להם שזה בעצם לא כל כך חג. והם, מהיותם אמריקנים מנומסים, מהנהנים בראשם, ומחייכים.

אבל שבוני בראון לא תָעֵז להוציא את הגילוי הזה מגבולות עמק שֶנַנדואה בווירג’יניה, מפני שהיא עלולה להזיק לשלומם של היהודים, והיא עלולה להזיק לקצב הפעילות הכלכלית. הקניות הקדחתניות של סוף כל שנה הן מִמנוֹעֵי הצמיחה החשובים של אמריקה.

מעולם לא ראיתי נתונים על הקשר הישיר בין קניות חנוכה ובין התמ”ג של ארה”ב. אבל אני שוֹלֶה ממעמקי ארכיוני פרשנות כלכלית, שהופיעה ב’וול סטריט ג’רנל’, 25

בדצמבר 2000.

“בשבוע שעבר ראינו הרמוניה של ‘קְנוּ-עד-שֶתֵצֵא-לכם-הנשמה’ בין נוצרים ליהודים, שֶכּמוֹתה אנחנו רואים רק אחת לעשר שנים. מאז 1989 לא היה לנו צירוף הנסיבות הזה, שֶחַג המולד נפל ביום שני, וחנוכה התחיל כל כך מאוחר. שתי התופעות האלה יחד עשויות לדחוף את נתוני המכירות הקמעונאיות לעֵבֶר שיא”.

הדברים האלה לא היו רק פרי אינטואיציה. הכותב בדק את כל עונות החגים באמריקה מאז 1967. הוא מצא, כי כל אֵימת שחג המולד וחג החנוכה התנגשו (זאת אומרת, שחנוכה לא התחיל לפני 21 בדצמבר), “נתוני המכירות היו גבוהים מן הרגיל, ואפילו גילו נטיה של האצה לעומת נובמבר”. בדרך כלל, חג ההודיה של סוף נובמבר הוא הפיסגה האולימפית של עונת הקניות.

ליתר בטחון, בעל הפרשנות ב’וול סטריט ג’רנל’, בעצמו יהודי, הוסיף “בדיחה קלאסית”: יהודי מגיע לגן העדן, ושואל את אלוהים, בשביל מה בָּרָאתָ את כל הגויים האלה, הממררים את חיינו. “מפני שמישהו צריך לשלם בשביל הסחורה”, עונה אלוהים.

נו, טוב.

אבל עקבות חג החנוכה עמוקים מזה. הרוב הנוצרי באמריקה הכיר במרכזיות חנוכה. זה שנים שהנשיא מדליק חנוכיה בוושינגטון, ומארח משלחת של מנהיגים יהודיים. כמוהו עושים מושלים וראשי ערים בכל רחבי אמריקה.

מנהיגים דתיים נוצריים מדברים בנימוס מופלג על החג הזה. אני מוצא למשל מאמר מאת פרנק גרהם, בנו של המטיף הנוצרי האוונגליסטי המפורסם ביותר באמריקה, בילי גרהם. “אנחנו מגיעים אל סוף השנה”, הוא כתב, “ושלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות ביותר חוגגות את העונות הקדושות שלהן – רמדאן, חג המולד וחנוכה”.

מאחר שחג חנוכה ההיסטורי כרוך בכל כך מעט, אפשר להעמיס עליו כמעט הכול: אוניברסליות, אנושיוּת, חמימוּת, חרוּת, אהבת אדם, אהבת ילדים, מה לא. חנוכה האמריקני הוא הזדמנות להזכיר לאמריקה את יהודיה. הרפרטואר אינו מספיק.

ג’פרי גולדברג, עתונאי יהודי ניו יורקי, סיפר פעם (בכתבה במגזין ה’ניו יורק טיימס’, 1999), על שיחה עם סנאטור חשוב, אורין האץ’ ממדינת יוטה, חבר הכנסיה המורמונית וכותב שירים לעת מצוא. “האזנה למוסיקה הנוצרית שלו נתנה לי רעיון”, כתב גולדברג. “זה עשר שנים אני מנהל מערכה לעודד כתיבה של שירי חנוכה טובים יותר… אולי – הצעתי לסנאטור האץ’ – הוא יוכל לכתוב שיר חנוכה, שיתיישב עם הרפרטואר העצום של שירי חג המולד שלו?”

האץ’ כנראה לא נענה להזמנה. בינתיים, שיר החנוכה המפורסם ביותר שהתחבר באמריקה, לפחות בשנים האחרונות, בוקע מגרונו של הקומיקאי אדם סאנדלר. כן, ידענו שהוא יהודי, אבל לא ציפינו שהוא יודיע על זה בִּצְרָחָה כל כך רמה וּמצחיקה. הוא כתב לפני כמה שנים את “שיר החנוכה”, המתחיל במלים

Put on your yarmulka, here comes Hanukkah,
It’s so much fun-akkah to celebrate Hanukkah

“כאשר אתה מרגיש שאתה הילד היחיד בעיר בלי עץ חג המולד”, שר/אומר אדם סאנדלר, “הנה לך רשימה של אנשים שהם יהודים, כמוך וכמוני”, כמו למשל

Paul Newman’s half Jewish; Goldie Hawns half too,
Put them together–what a fine lookin’ Jew!

אפשר אגב להאזין על הרשת לגירסה המלאה של חנוכה לפי אדם סאנדלר (הכתובת למטה). 

אני מודה שלא הצלחתי להתאפק בשבוע שעבר. קפצתי לכנסיה הפרסביטארית ליד הבית לקונצרט של חג המולד. מצאתי שם מחזור שירים דתיים שהוציאה הכנסיה. השיר מס’ 537 ברשימה היה מעניין במיוחד. “שלום חברים”, הוא אמר, Shalom Chaverim, “שלום חברות”, Shalom Chaverot, “שלום, שלום, להתראות, להתראות”. שֶכּה אֶחיֶה.

 

תרומתו האחרונה של אדם סאנדלר לקידום הזיקה בין חנוכה לחג המולד הוא קולו ודמותו המצוירת בסרט ההנפשה המבחיל ‘שמונה לילות מטורפים’.

במהלכו מתחוללת התנגשות טיטאנית בין בובת-קרח ענקית של סנטה קלאוס ובין חנוכיה ענקית של קרח, ושניהם מתרסקים.

סאנדלר גם משמיע שם גירסה מתוקנת של שיר החנוכה המהולל שלו.

 

עתון בקליוולנד, אוהיו, מברך את קוראיו בהבלטה יתרה, מעל הלוגו שלו, בעמוד הראשון

נשק השמדה המונית, רק על פי מִרשַם הרופא

יום רביעי, דצמבר 8th, 2004

כותרת אופיינית בעמוד הראשון של עתון אמריקני, למחרת עֵדוּתוֹ של ד”ר דייוויד גרהם (נִראֶה בצילום) בקונגרס בוושינגטון. היא מעמידה את מספר קרבנותיה של ‘ואייאקס’ על 55,000, “אולי”

זוכרים את קולין פאוול במליאת מועצת הבטחון של האו”ם, בפברואר 2003, מציג מבחנה קטנה ממוּלֵאת בכמו-חומר-ביולוגי, ואומר על תוכנה, שהוא יכול להרוג אלפים? זה היה “נשק השמדה המונית בידי רודן מסוכן”. 

איזה שֵם צריך להינתן לחומר שהרג בחמש השנים האחרונות אולי 55,000 אמריקנים, ופגע ללא תקנה בבריאותם של הרבה יותר? זה חומר ביולוגי, הנראה כמו תרופה. הוא אפילו מוּפָץ באריזה מטעה, המעוררת את הרושם שהוא גלוּלה לשיכוך כאבים. עשרים מיליון אמריקנים נֶחשׂפוּ לו, מאז הופיע בפעם הראשונה, ב-1999. במחוז אחד של מדינת אוהיו, הפתולוג המקומי התחיל השבוע לחקור מחדש את מותם של 600 בני אדם בשנתיים האחרונות. הוא נוטה להאשים את החומר ההוא, הנראה כמו תרופה.

למען האמת, החומר הוא באמת תרופה. כך לפחות האמינו מפקחי מינהלת המזון והתרופות של ממשלת ארה”ב (FDA), כאשר אישרו אותה לשיווק. Merck, ענק התרופות שפיתח אותה, נתן לה את השם Vioxx (ואייאקס). היא נועדה להיות תרופת פלא. קחו רק טבלית אחת ביום – אמרו ההוראות – והשפעתה תארך 24 שעות. היא תשַכֵּך את כאביהם הקשים ביותר של חולי שיגרון, והיא תעשה כן ללא תופעת הלוואי השׂנוּאָה ביותר של בני משפחת האספירין: דימום בבני המעיים.

‘ואייאקס’ לא היתה סתם תרופה. היא נועדה להיות מנוע צמיחה, להחליף דור שלם של תרופות מבית היוצר של Merck, שהפטנטים המקוריים עליהם פקעו. ‘ואייאקס’ עמדה להיות היהלום הביו-טכנולוגי בַּכּתר של יצרניה. אמנם Merck קצת איחרה את המועד, והיתה קצת מגושמת בשנים האחרונות. היא שמטה את הבכורה בתרופות הפלא להורדת הכולסטרול, אף על פי שדווקא היא השיקה את התרופה הראשונה. כשנכנסה לשוק השיגרון, Merck מצאה שם שתיים ממתחרותיה. הן הקדימו אותה רק בכמה חודשים, עם תרופה הנקראת Celebrex — אבל היתרון הקטן הספיק: הן כבשו את השוק בסערה, שלא על מנת לסגת.

אפעלפי כן, הציפיה היתה שתרופות נגד שיגרון יניבו הכנסות של 15 מיליארד דולר עד שנת 2005. גם שחקן זוטר יחסית יוכל להתפרנס בכבוד. כל מה שצריך זה שיווּק אגרסיבי ויחסים הדוקים עם כותבי המירשמים, זאת אומרת ציבור הרופאים המטַפּלים.

ואמנם, ההתחלה היתה מבטיחה מאוד. בשנתיים הראשונות של קיומה, ‘ואייאקס’ שיפרה במידה ניכרת את המאזנים הרבעוניים של Merck. ההכנסה השנתית ממנה התקרבה לשלושה מיליארד דולר. Merck אפילו השתעשעה בתקווה שתרופת-הפלא הזו תתפתח לממדים של נס דתי, ותמנע את סרטן המעי הגס, ואולי אפילו אלצהיימר.
 

בועה קטנה גדולה

זמן מה היה נדמה ש’ואייאקס’ מצדיקה את התקוות הרמות ביותר של עידן האופוריה הביוטכנולוגית. בתחילת 1999, האופוריה ההיא ניפחה בועה קטנה גדולה בבורסה, לרגל התקוות שפיענוח הגֶנוֹם האנושי יעניק נוּסחת פעולה חדשה להארכת תוחלת החיים ולשיפור דרמטי של איכותם. מה לכם חוכמת אנשים מלומדה מלומדת יותר מזו שקשרה את עתידה המזהיר של תעשיית התרופות בהזדקנותם האמידה ורבת הציפיות של תינוקות ה’בּוּם’ הגדול, אלה שנולדו בעשר השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השניה.

עכשיו, ‘ואייאקס’ עומדת להיכנס לפנתיאון הקטלני ביותר, זה של תרופות ההורגות לאחר שהן מרַפּאוֹת. הגילויים מאחורי הקלעים של Merck, החשדות שמנהליה הסתירו את האמת מֵעֵינֵי הציבור, הטענות שלפחות עוד חמש תרופות בולטות מסַכּנות את שלומם של מקבליהן, הידיעות על רפיון והזנחה בָּרָשוּת המפקחת על התרופות – כל אלה עוררו מידה ניכרת של חרדה. מכל חלקי ארה”ב באות ידיעות על חולים, המסרבים להוסיף ולקחת תרופות שנַעשׂוּ בשנים האחרונות נכסֵי צאן ברזל של הרפוּאה הציבורית. להן מיוּחָס הגידול הֶעצוּם בהוצאות על תרופות מאז 1992.

השנה ההיא, 1992, ייצגה פרשת דרכים היסטורית בתעשיית התרופות. מִנהלת המזון והתרופות הפדרלית התחילה לִגבּוֹת הֶטֵל מיוחד מיצרני התרופות, כדי להחיש את הטיפול במוצריהן. מבקריה של מִנהלת התרופות הזהירו, כי היא הופכת בזה מֵרָשוּת מפקחת ומגבילה לשותפת מסחרית של תעשיית התרופות, והיצרנים הופכים ל”לקוחותיה”.

על מִנהלת התרופות היה אפשר אז להגיד, שאוי לה מיוצרה ואוי לה מִיִצרָה. בשנות ה-80, בייחוד לרגל  התפשטות האיידס, נמתחה עליה ביקורת חסרת רחמים שהיא אטית מדיי בתהליכי האישור שלה. פעם אחר פעם היא נתבעה לקצר את הליכי הבחינה והאישור של תרופות נסיוניות. הן אולי רעילות – אמרו המבקרים —  ואינן עומדות בכל הסטנדרטים, אבל אנשים מתים בהמוניהם, ואין זמן.

הלחץ נָשָׂא פרי באופן חלקי, בעיקר כאשר בראש מִנהלת התרופות עמד ד”ר דייוויד קסלר, שילוב אמריקני קלאסי של איש מדע ושל כוכב מֶדיה. הוא האיש שהתחיל לרופף את הפיקוח בתחילת שנות ה-90.

“אמריקה חסרת הגנה נגד תרופות רעות”, מכריז העתון ‘לאיימה ניוז’, המופיע במדינת אוהיו (19 בנובמבר 2004). למטה נראות חמש התרופות האחרות, שד”ר גרהם טוען כי הן מסכנות את חייהן של המשתמשים בהן. הצילום הזה הוא מעמודו הראשון של ‘סינסינאטי אינקוואיירר’, עתון אחר במדינת אוהיו

באמצע החודש נעו אמוֹת הסִפּים של הרפואה הציבורית באמריקה, כאשר אחד מבוחני-הבטיחות של מִנהלת התרופות, ד”ר דייוויד גרהם, הופיע לפני ועדת הכספים של הסנאט, והשמיע האשמות סנסציוניות. הנורמות התרופפו במידה כזאת – הוא אמר – שֶאֵל השוק מורשות להיכנס תרופות מסוכנות. הוא נקב בשמותיהן, והתחיל בזה דימום פיננסי שסופו מי ישורנו.
 

“מדע זבל”?

ראשי המִנהלה הגיבו בכעס. האשמותיו של גרהם הן “מוגזמות במידה פראית, לא מדויקות וחסרות יסוד”. מנהל המחקר של המִנהלה, ד”ר סטיבן גולסון, תיאר את שיטות המחקר של גרהם “מדע זבל”. ביקורת באה גם מן הקהילה המדעית. חוקר בולט אחד, ד”ר לי סיימון מאוניברסיטת הרווארד, הכריז שֶעֵדוּתוֹ של גרהם היתה “מעוררת גועל”. “אילו אנשי הקונגרס היו יודעים או מבינים, הם לא היה נותן לו במה. איננו זקוקים למדע פגום המעמיד פנים שהוא עובדתי”.

אבל יהיו ההסתייגויות מהערות גרהם אשר יהיו, איש ממבקריו אינו מֵגֵן על Merck. לאחר התכחשות ממושכת לעובדות, או לפחות לחשדות, היא הפסיקה את שיווק ‘ואייאקס’ ב-30 בספטמבר. מחקר שהיא הזמינה אישר תוצאות של מחקר קודם, מאוגוסט 2001, על הקשר הנסיבתי בין שימוש ב’ואייאקס’ ובין שכיחות של התקפי-לב.

 

מסימני הימים האלה: מודעה בעתון קולומבוס דיספאץ’ במדינת אוהיו מזמינה את נפגעי ה’ואייאקס’ להתקשר עם סלינו ובארנס, עורכי דין “מן הטובים באמריקה”, המתמחים בדיני נזיקין. בלאס וגאס נאספו באמצע החודש כ-500 פרקליטים, כדי לתאם את ההתקפה הקיבוצית על קופותיה של Merck

 

שלוש שנים התבזבזו. זאת אומרת, לא התבזבזו על בעלי המניות של Merck, אבל בוודאי התבזבזו על רבבות קרבנותיה של ‘ואייאקס’. האמריקנים ידועים תמיד בלהיטותם לתבוע נזיקין, לעתים קרובות על עניינים של מה בכך ובסכומים גבוהים עד גיחוך. הפעם, כאשר העניין רחוק מלהיות “של מה בכך”, הסתערות משפטית עצומת ממדים ממשמשת ובאה.

בשבוע השני של נובמבר נאספו בלאס וגאס כ-500 פרקליטים, לתָאֵם מהלך של תביעה קיבוצית נגד Merck, שאולי יהיה הגדול ביותר בתולדות הרפואה. מדברים בשלב הראשון על 18 מיליארד דולר, ולפי קצב התביעות הפרטיות המוגשות עכשיו בכל רחבי אמריקה נראה שהסכום יגדל בהרבה. אף כי מנכ”ל Merck מבטיח חגיגית שאין בדעתו להיות כונס הנכסים שלה, סכנה ממשית אורבת עכשיו לעצם קיומה. אין זה מן הנמנע שעוד כמה יצרנים ייאחזו בכנף מעילה, בדרך אל שום מקום.

קצת משונה להרהר בצדדי הדמיון בין הפרשה הזו ובין כשלון קהילת הביון האמריקנית בענייני טירור ועיראק. כאשר אזרחים חושבים שממשלתם אינם מגינה עליהם מפני מבקשי נפשם, או מפני מרעילי ורידיהם, הם נוטים להעניש את הממשלה. זה כידוע לא קרה בנובמבר 2004. מעניין לראות באיזו מידה, אם בכלל, פרשת ‘ואייאקס’ ונספחיה יגדילו את משבר האמון באמריקה.

 

תנו להם “סיבה גדולה אחת”

שבת, דצמבר 4th, 2004

“להילחם למען המעמד הבינוני”, הבטיחה כרזת הבחירות של ג’ון קרי (על קיר אולם ההתעמלות של בית ספר תיכון בעיירה אוסטינטאון, אוהיו, בתחילת אוקטובר). ההבטחה הזו הקפיצה את ביל קלינטון לבית הלבן, ב-1992. היא כמעט הכניסה לשם את אל גור, ב-2000. אבל ב-2004 נס ליחה. בשנה הזו, אנשים לא הצביעו בעד האינטרסים הכלכליים שלהם. הם חיפשו משהו גדול יותר.

 

צילום: יואב קרני

 

מדוע בעצם נחוצות מפלגות פוליטיות? האם הן נחוצות כדי להילחם על מצעיהן הרעיוניים? או האם הן נחוצות כדי להסדיר את התקדמותם של פוליטיקאים אל עמדות שלטון והשפעה?
 
צריך להודות ללא חמדה, אבל גם ללא עודף התחסדות, שפעם היו לנו מקורות השראה מעמיקים יותר מן המקור אשר יצוטט להלן. ב-1992 הוא רכש לעצמו תהילת עולם, כאשר הציע את האינסטינקטים שלו לביל קלינטון. “זו הכלכלה, טמבל”, שירבט ג’יימס קארוויל על פיסת נייר, עזר להביס את ג’ורג’ בוש האב, ונכנס לפנתיאון של ממליכי המלכים.
 
ב-2004, קארוויל רצה מאוד להביס את ג’ורג’ בוש הבן. כל כך רצה, עד שהתייצב יום אחד, בסוף אוגוסט, במשרדה של מנהלת מסע הבחירות של ג’ון קרי, וגעה בבכי. היא חייבת להתפטר, הוא אמר לה. “כדי שמישהו יעלה לשלטון, מישהו צריך לרדת ממנו” (על פי השבועון ‘ניוזוויק’, בכתבה מרתקת על מערכת הבחירות).
 
קארוויל היה בטוח שבוש יפסיד. הרבה דמוקרטים היו בטוחים בזה. (אני מודה שגם אני הייתי די בטוח.) פשוט לא היתה אפשרות אחרת. וכשבוש ניצח, קארוויל לא ידע את נפשו. הוא אפילו פיצח ביצה לא מבושלת על מצחו בשידור טלויזיה, מפני שבאנגלית אומרים “ביצה נמרחה על פרצופו”, כשמתכוונים להגיד שמישהו נחשף בקלונו. לאחר הבחירות, קארוויל היה המרשיע הלאומי. הוא דיבר ללא רחמים על מוּמֶיהָ של מפלגתו. “אם בבחירות האלה לא יכולנו לנצח…”, הוא לא השלים את המשפט. הוא לא היה צריך. 

אבל להלן הוא הוסיף את התשובה לשאלה שהצגתי למעלה: “מטרתה של מפלגה פוליטית היא לנצח בבחירות — ואנחנו איננו מנצחים”.
 
קארוויל אינו פילוסוף פוליטי. הוא מתעניין בכוח פוליטי שעל מנת להשתמש בו. אבל הוא גם אינו ציניקן גמור. הוא מחזיק בהשקפת עולם שהאמריקנים קוראים לה “ליברלית”. ב-40 השנה האחרונות הוא צפה בשקיעתה של השקפת העולם הזו. הוא ראה את האמריקנים מגיבים “מן הבטן” כלפי נושאי הדגל של הליברליזם הקלאסי. פער של ממש התחיל להיפער בין האליטות של צפון החוף המזרחי ובין שאר אמריקה. בסוף שנות ה-80, לאחר תבוסה שלישית ברציפות בבחירות לנשיאות, התחילה להישאל ברצינות השאלה אם הרפובליקנים לא הפכו בעצם למפלגת השלטון הטבעית.
 
לפני 13 שנה, בבחירות משנה לסנאט במדינת פנסילווניה, לקארוויל היה נדמה שהוא מצא נוסחה איך לעקוף את הפער התרבותי. “זו הכלכלה טמבל” היתה נוסחת הנצחון של מועמד דמוקרטי חצי-אלמוני. קארוויל הוזמן לחזור על נוסחת הנצחון הזו בבחירות הכלליות, והצליח. הצליח יחסית, זאת אומרת. ביל קלינטון, המנצח בבחירות, קיבל 43% מן הקולות. 12 שנה אחר כך, אפילו 48% לא יספיקו לג’ון קרי כדי לנצח. קארוויל ניצח בזכות עורמה טאקטית, לא מפני שגילה עולם חדש.
 
מה צריך לעשות עכשיו, כדי להחזיר את הדמוקרטים לשלטון בארה”ב? קארוויל, וקלינטוניסט אחר הידוע יפה לישראלים, סטנלי גרינברג, חושבים שהם יודעים. מפלגתם לא הגיעה אל לבו של הבוחר – הם אומרים — מפני שהיא הגישה לו אוסף משעמם של עובדות במקום להציג “סיפור עלילה” (“נאראטיב”). לשון אחר, המסר הדמוקרטי היה משעמם, הוא לא הצית את הדמיון, הוא לא הצטרף לכלל “השקפת עולם”. הבוחר לא רצה מאה סיבות להצביע בעד מועמד, הוא/היא רצו סיבה אחת “גדולה”, או לכל היותר שתיים.
 
תנו לנו “נאראטיב”, אומר קארוויל המובס, “ואנחנו נבחר אפילו מישהו מגבעות הוליווד”.

אינני יודע למה בדיוק התכוון ב”גבעות הוליווד”, אבל אין כל קושי להכיר את הייאוש. היועץ רב העצות ביותר של השמאל האמריקני הוא עכשיו אובד עצות. אף על פי שהוא יודע מה, אין הוא יודע איך. ובעיקר, אין הוא יודע מי.
 
יש דמוקרטים האומרים שמפלגתם צריכה עוד יותר להטעים את הפופוליזם שלה, את התייצבותה לצד האדם הקטן נגד אליטת הממון. יש דמוקרטים האומרים שמפלגתם דווקא צריכה לזנוח מעיקרה את המסורת הפופוליסטית, מפני שאמריקה השתנתה. ג’ורג’ וויל, אולי הפרשן הימני הבולט והמעמיק ביותר באמריקה, חישב ומצא שמדי שנה מתים באמריקה 2.4 מיליון קשישים. רובם הגדול הם דמוקרטים, מפני שרוב הקשישים באמריקה הם דמוקרטים. הם היו צעירים ונפעמים בשנות ה-30 וה-40, כאשר המפלגה נשענה על קואליציה רחבת בסיס שהקים פרנקלין רוזוולט. מאז שנת 2000 מתו אולי שבעה מיליון דמוקרטים. השורות אינן מתמלאות.
 
הדמוקרטים איבדו את הבית הלבן לפני ארבע שנים. את הקונגרס הם איבדו לפני עשר שנים. זה לא כל כך נורא בהשוואה עם מפלגת העבודה הבריטית. היא איבדה את השלטון ב-1979, ולא חזרה אליו אלא 18 שנה אחר כך. שמונה עשרה שנה! אבל בניגוד לחזרת הדמוקרטים בארה”ב ב-1992, היא חזרה באופן כל כך מוחץ, עם רוב כל כך עצום, עד שאין זה כלל מן הנמנע שהיא עצמה תבַלֶה 18 שנה בשלטון.
 
מה עשתה העבודה הבריטית? היא עשתה את ההיפך ממה שעושות רוב המפלגות בדמוקרטיות פרלמנטריות (בניגוד לדמוקרטיות נשיאותיות). היא דילגה על דור שלם, ומסרה את עצמה לידי מנהיג צעיר וחסר כל נסיון. זה עבד להפליא, בין השאר מפני שהמנהיג הזה לא ניסה כלל להתחרות על אידיאולוגיה. הוא התחרה על נעורים ועל רעננות. והוא גרף את כל הקופה.
 
בהשראת הנסיון הבריטי, גם מפלגת העבודה האוסטרלית דילגה בשנה שעברה על דור שלם, בתקווה שֶפָּנים חדשות וצעירות יחזירו אותה לשלטון לאחר שמונה שנים. זה לא עבד, בעיקר מפני שזו היתה הכלכלה, טמבל. לאוסטרלים היו סיבות להצביע נגד ממשלתם, אבל לא היתה להם סיבה אחת מכריעה.
 
מה שמביא אותנו אל מפלגת השמאל הדמוקרטית הרביעית בַּמִשוָאָה, זו שאינה חדלה לרדת מנכסיה, הלוא היא מפלגת העבודה הישראלית. היא עכשיו חוככת בדעתה אם לא הגיעה השעה להחזיר לעמדת מנהיגות את האיש שהרס את הבסיס האלקטורלי שלה, הרחיב את הפער התרבותי בינה ובין “ישראל האמצעית”, ניסה להרוס את מוסדות הרפובליקה הישראלית, הפגין חוסר הבנה של תהליכים פוליטיים, והאזין בייחוד לעצמו —  איש שענן של חוסר לגיטימיות העיב על חודשי שלטונו האחרונים, איש שעדיין לא ביקש סליחה.

“ניקולה הקדוש”, מכריז העמוד הראשון של ‘ליבראסיון’ הפריסאי. ניקולה סארקוזי, הדינאמו האנושי של צרפת, נבחר ביום א’ שעבר לנשיא מפלגת השלטון ברוב מסחרר, 85%. הוא הציג מייד את “הרעיון הגדול” שלו, לקראת הסתערותו על הנשיאות

מעניינות הן עוויתותיהן של מפלגות שמאל דמוקרטיות, שהבוחר השליך מן השלטון בדרגות משתנות של חימה. כולן יכולות להתבונן בקנאה, בתדהמה ואולי בתקווה בניקוֹלַה סארקוֹזי, שנעשה השבוע נשיא מפלגת השלטון של צרפת, בהפגנה חסרת תקדים של כוח תקשורתי ושל התחדשוּת. הפוליטיקאי הצרפתי הצעיר, קְטַן הקומה ועצום-המרץ גמר אומר להתמודד על הנשיאות בעוד שנתיים. הוא אינו מתבייש להיות פרו-אנגלו-סקסוני, ופרו-קפיטליסטי, ולהודיע לצרפתים שהגיע הזמן להתנער, ולחפש ייחוד חדש בִּמקוֹם זה המעלה עובש במזוויהם. סארקוזי מזריק עכשיו נסיוב חסר תקדים של דינאמיות אל עורקיה של מערכת שהסתיידה.
 
מחפשים רעיון ל reality show? אחרי שתמצאו שגריר, שֶחֶלקַת לשונו תשכנע את העולם החיצון כי פִּצעֵי הבַּגרוּת של ישראל הם גוּמוֹת חֵן, נַסוּ נָא למצוא מנהיג למפלגת העבודה. זה המדיום, זו השעה. אולי סארקוזי יסכים לשפוט.

איך אומרים באמריקנית ‘כוח’? נַסוּ-נא Poder

יום שישי, דצמבר 3rd, 2004

“בוש מצרף מנכ”ל קובאני לקבינט”, מודיע ה’מוניטור’, עתון היוצא בעמק הריו גְראנְדֶה של טקסאס. קרלוס גוטיֶרֶס, הנראה משמאל בחברת הנשיא, הוא סיפור הצלחה אמריקני מובהק: ילד שמשפחתו נמלטה מקובה של קסטרו, טיפס במעלה הסולם התאגידי עד שנעשה מנכ”ל תעשיית המזון ‘קֶלוֹג’. הוא ההיספאני השני לפי שעה בקבינט שבוש מעצב לקראת תקופת כהונתו השניה

 

ביל ריצ’רדסון הוא פוליטיקאי עתיר-תארים. הוא היה חבר קונגרס, שגריר ארה”ב באו”ם, שר האנרגיה בממשל קלינטון, מועמד ארבע פעמים לפרס נובל לשלום, שמו הוזכר כמועמד אפשרי לסגן נשיא, אולי אפילו לנשיא. כיום הוא מושל מדינת ניו מקסיקו הקטנה, בדרום מערב ארה”ב. אף כי שמו מצלצל בריטי לחלוטין, ריצ’רדסון הוא היספאני, או “לטינו”, כפי שמכנים את המהגרים מאמריקה הלטינית ואת צאצאיהם.
 
ערב הבחירות לנשיאות, ביל ריצ’רדסון השמיע תחזית מעניינת. לג’ון קרי יש סיכוי טוב לנצח, הוא אמר, אם לא יותר משליש ההיספאנים באמריקה יצביעו לטובת בוש. לעומת זאת, אם 35% או יותר יצביעו לטובת בוש, קרי אבוד.
 
זו היתה אגב הערה אופטימית. סקרי דעת הקהל לפני הבחירות הראו פעם אחר פעם כי שני שלישים של ההיספאנים יתמכו בסנאטור קרי. זה היה דפוס ההצבעה של ההיספאנים כמעט מאז ומעולם. הדמוקרטים הצטיירו כבעלי בריתם הטבעיים, מְגיני החלשים וּמסבסבדי הָעֲנִיִים. ואמנם, סטטיסטיקה רשמית מראה, כי ההיספאנים עניים. שוֹוי נכסיה של משפחה היספאנית ממוצעת הוא פחות מעשירית השווי של משפחה לבנה ממוצעת.
 
המטרה העיקרית של הדמוקרטים בבחירות לא היתה איפוא לשכנע את ההיספאנים להצביע לטובתם, אלא פשוט לשכנע את ההיספאנים להצביע. ככל שיצביעו יותר היספאנים, כך ייטב למועמדי המפלגה, התהלכה אז האמונה.
 
ביל ריצ’רדסון צדק, אם כי לא באופן שלו קיווה. ההיספאנים אמנם הצביעו בהמוניהם. תשעה מיליון טרחו אל הקלפי, עליה של 40% לעומת הבחירות של 2000. סקרי היציאה מן הקלפיות הראו, כי 44% מהם הצביעו לטובת ג’ורג’ בוש, עליה של כמעט 15% לעומת 2000. אפילו ניו מקסיקו – שתמכה במועמד הדמוקרטי בשנת 2000 על חוּדָם של 366 קולות – הצביעה הפעם לטובת בוש. (בשבועות האחרונים הורמו לא מעט קולות של הסתייגות מפני אמינותה של הסטטיסטיקה, כמו למשל זה.)
 
למִקרָא הנתון הזה, הדם אזל מִלֶחְיֵי הדמוקרטים. פירושו, שתמיכתם האוטומטית של ההיספאנים מתכרסמת והולכת. מאחר שבערך 30 מיליון ההיספאנים הם עכשיו קבוצת המיעוט הגדולה ביותר בארה”ב, גדולה אפילו יותר מן השחורים, והיא גדֵלָה בקצב מהיר (15% מן האוכלוסיה עד 2010), לדמוקרטים ניתנה סיבה טובה מאוד לחרדה. “ברית המיעוטים” שלהם, שעמדה ביסוד הקואליציה הדמוקרטית המנצחת של שנות ה-30, ה-40 וה-60, התחילה להיסדק עוד לפני 24 שנה. מצביעים קתוליים לבנים ערקו אז בַּהֲמוֹנֵיהֶם אל המפלגה הרפובליקנית. אם גם ההיספאנים יַעַזבו, יהיה קשה מאוד לחַבּר תַרחיש אמין לנצחון דמוקרטי בעתיד הנראה לעין. 

לסַדֵר מֵחדש את לוח השחמט

נצחונו של ג’ורג’ בוש לא היה גדול ממדים. שלושה אחוזים אינם יתרון עוצר נשימה. אבל אחד הדברים שהפכו את הנצחון הזה להיסטורי היה התגבורת האלקטורלית של ההיספאנים. מאז, הנשיא יוצא מגדרו להביע להם את הכרת הטובה שלו. באמצע נובמבר הוא הודיע על המינוי הפוליטי הבכיר ביותר של איזשהו היספאני בתולדות ארה”ב: אלברטו גונסאלס, יועצו המשפטי וידידו מטקסאס, יהיה התובע הכללי הבא של ארה”ב, כהונה רבת כוח שמתמזגות בה, פחות או יותר, סמכויותיהם של שר המשפטים, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ושר המשטרה בישראל. 
 

הודעת הנשיא על מינוי קרלוס גוּטְיֶרֶס (בווידיאו)

בתחילת השבוע הודיע בוש, שאיש עסקים היספאני מצליח, קארלוס גוּטְיֶרֶס (Gutierrez), יהיה שר המסחר הבא של ארה”ב. אמנם שר המסחר אינו עומד בשורה הראשונה של הקבינט, ואמנם נשיאים משתמשים בכהונה הזו באופן מסורתי כאמצעי של כיבוד פוליטי – אבל חזקה על ג’ורג’ בוש ששורה ארוכה מאוד של שוחרי כיבודים השתרכה בדרך אל לשכתו הסגלגלה. העובדה שהוא העדיף תומך היספאני על פני אוסף גדול של תומכים לבנים היא רבת משמעות.

ה’מיאמי הרלד’ מודיע על מינויו של היספאני לשר המשפטים במקום ג’ון אשקרופט (11 בנובמבר 2004). אלברטו גונסאלס, בן למהגרים קשי יום מהונדורס, נראה מימין בחברת הנשיא. הוא ההיספאני הבכיר ביותר מאז ומעולם בממשלת ארה”ב, בכהונה רבת כוח. אין זה כלל מן הנמנע שכאשר תינתן לבוש ההזדמנות למנות שופט חדש לבית המשפט העליון, הוא ימנה את ראשון ההיספאנים. הכוונה: לכונן ברית ארוּכַּת-ימים בין המפלגה הרפבוליקנית ובין המיעוט הגדול ביותר באמריקה

הנשיא הזה חושב, לפעמים בקול רם, שהוא הגיע לבית הלבן כדי לסדר מחדש את הכלים על לוח השחמט האמריקני. מנוי וגמור אתו להרחיב את הבסיס הדמוגרפי שעליו יושבת מפלגתו, כדי שהיא תוסיף לשבת עליו עוד עשרות שנים. יועצו הפוליטי הראשי, קארל רוֹב (“האדריכל”, קרא לו בוש בנאום הנצחון שלו, ב-3 בנובמבר), השווה פעם את בוש עם ויליאם מֶקקינלי, הנשיא הרפובליקני שנבחר ב-1896, הוציא את ארה”ב אל “מלחמת הברירה” הראשונה שלה מֵעֵבֶר לים, וכונן רוב רפובליקני שהחזיק מעמד 35 שנה.
 
הגידול באוכלוסיית ההיספאנים באמריקה הוא פנומנלי. הגידול בכוח הצריכה שלהם אמנם אינו מדביק את הגידול הדמוגרפי, אבל מצריך תשומת לב גוברת מצד יצרנים וּמשווקים. כוח הקניה של ההיספאנים גדל מדי שנה בשיעור של 8.7%, והוא יתקרב בשנת 2008 לטריליון (1,000 מיליארד) דולר, על פי מחקר של המרכז לצמיחה כלכלית באוניברסיטת ג’ורג’יה.
 
הגידול בהשפעה הפוליטית פיגר בשנים האחרונות אחרי הדמוגרפיה והפיננסים. בשלושים השנה האחרונות לא היה אף היספאני אחד בסנאט של ארה”ב (שבו יש 11 יהודים). והנה, בתחילת החודש נבחרו שני היספאנים לסנאט, אחד רפובליקני ואחד דמוקרטי.
 

‘רוקי מאונטיין ניוז’ של קולורדו מודיע על נצחונו הדחוק של קֶן סַלַזַר (בתמונה) בבחירות לסנאטור. אף כי ההיספאנים הם 12% של האוכלוסיה, עד החודש לא היה אף היספאני אחד בסנאט. בנובמבר נבחרו שניים: סלזר הדמוקרטי בקולורדו וּמֶל מרטינֶס הרפובליקני בפלורידה. סלזר הוא ממוצא מקסיקני, מרטינס נולד בקובה.

 

הרפובליקני, מֶל מַרטינֶס, הוא מֵאַנשֵי ג’ורג’ בוש, שימש שר השיכון במימשלו, והתמודד בעידודו על מושב הסנאט המתפנה של מדינת פלורידה. הדמוקרט, קן סאלאזר, ניצח בקולורדו. בשנים הבאות, הדמוקרטים יתלו בו הרבה תקוות. הוא אינו סתם היספאני, אלא הוא היספאני ממדינה רפובליקנית. היתכן שידוע לו משהו על אמריקה, שהלבנים מן החוף המזרחי אינם יודעים?
 
מעניין שיריבו הרפובליקני של סאלאזר היה אֵיל-הבירה פיטר קוּרְס (Coors), שהפסיד בכבוד ובהפרש קטן. למחרת תבוסתו הוא חזר לנהל את תעשיית השֵיכָר המשפחתית, ואחד העניינים שיצריכו את תשומת לבו האינטנסיבית הוא חלקם הגדל של ההיספאנים בשוק הבירה. אחת היריבות העיקריות של קורס, מילר, חתמה באוקטובר חוזה תלת-שנתי של מאה מיליון דולר לפירסום הבירה שלה ב Univision, רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בארה”ב בלשון הספרדית. 
 

קבינט “הנראה כמו אמריקה”

ביל קלינטון, כאשר התחיל את נשיאותו, ב-1993, הבטיח לכונן קבינט “שֶיֵרָאֶה כמו אמריקה”, זאת אומרת שיהיה רַב נשים ולא-לבנים. הוא עמד בדיבורו, אם כי צריך להגיד שרוב מינוייו לא עצרו את נשימתו של איש. ללַמֶדְךָ עד כמה אמריקה השתנתה אפילו מאז שאבא של ג’ורג’ דאבליו ישב בבית הלבן, גם הקבינט המוּקָם והולך עכשיו בוושינגטון “יֵרָאֶה כמו אמריקה”.
 
ההבדל הוא שהקבינט הזה גם יצית את דמיונה של אמריקה, מפני שהסיפורים האישיים הכרוכים בו הם רֶפּליקוֹת של זה המכוּנֶה “החלום האמריקני”. אשה שחורה, שנולדה בלב הדרום הגזעני, תהיה מזכירת המדינה. בן למהגרים קשי-יום מהונדורס יהיה התובע הכללי. המינוי הטרי, זה של שר המסחר, שייך לאותה קטגוריה.
 
הוריו של קרלוס גוּטְיֶרֶס הביאו אותו לארה”ב בהיותו נער צעיר. הם נמלטו מקובה של פידל קסטרו. הוא למד אנגלית מפי השוער בבית המלון שבו הועסק אביו. ב-1975 הוא התחיל לעבוד כסוכן מכירות בשביל תעשיית המזון Kellogg, טיפס בהתמדה במעלה הסולם, עד שנעשה המנהל הכללי המצליח למדי שלה בגיל 46.
 
המסר ברור: אין באמריקה תִקרוֹת זכוכית, העוצרות אנשים מלהתקדם, גם אם עורם שחום, גם אם יש להם שמות לטיניים. חריצוּת והתמדה – מאותת הבית הלבן – הן המידות הנחוצות היחידות. אמריקה אינה זקוקה לשוויון תוצאות, היא זקוקה לשוויון הזדמנויות. ומשימתו הגדולה ביותר של הנשיא הזה בִּפרוֹשׂ תקופת כהונתו השניה היא לקָרֵב אותה אל הַיַעַד של שוויון הזדמנויות. עם גונסאלס ועם גוטיירס ועם מרטינס ועם ד”ר ראייס.

הסל הגדול של דייב

יום שישי, נובמבר 26th, 2004

דייב לונגאברגר לא נולד עם כפית כסף בפה, אפילו לא עם קיסם-עץ פשוט. הוא גימגם, הוא נפל, הוא לא ידע לקרוא, הוא הוטבע בציחקוקים, הוא היה ממהר להתיישב בבושת פנים. עד שגב’ גיבסון אמרה לו, “פופאיי – עמוד וקרא”. ומאז, במשך כמעט ששים שנה, הוא נשאר עומד. ולצידו הזדקפו על רגליהן העיירות הקטנטנות של צפון אפאלאצ’יה. הוא היה סיפור הצלחה אמריקני “כמו עוגת תפוחים”

 

במעלה הדרך ראיתי סל.

צילום: יואב קרני

 

במעלה הדרך לקליבלנד, בערך 50 ק”מ צפונה מקולומבוס, עיר הבירה של אוהיו, ראיתי סל.
 
הוא נראה כמו סל גדול, יחסית כמובן לכל גודל אחר, לא יותר מגודל של סל גדול; סל חום צהבהב, המתרחב והולך מבסיסו, עם ידיות מוּרָמוֹת. אולי מישהו שכח אותו בשולי הדרך. אולי מישהו מכר תפוחים מתוכו. זה היה סביר בהחלט, מפני שחקלאים אמנם מוכרים כאן את תוצרתם בשולי הדרכים, חוץ מזה שקשר העין הראשון שלי עם הסל היה ממרחק של קילומטר, אולי קצת פחות, והסל גדל והלך עד שהיה נדמה לרגע שהוא בניין משרדים. 
 
בעצם, הוא דווקא היה בניין משרדים. סל משרדים. זה היה משונה. גלגליי עמדו באותה השעה בשיפולים הצפוניים של הרי האפאלאצ’ים, ובאפאלאצ’יה בדרך כלל אינך מצַפֶּה למצוא הֶעָזוֹת אדריכליות. דרך המלך מס’ 16 חוצה חבל חקלאי נידח למדי, שגוֹנֵי סתיו מאוחרים מורחים את עֵצָיו בצבעים מרהיבים של אדום וכתום וצהוב. שמותיהן של עריו הקטנות מעידים על המרקחת ההיסטורית שלו: חלקם אינדיאניים, חלקם גרמניים. אינדיאנים היו שם פעם לרוב, אבל אין עוד, במחוזות הנושאים את שמותיהם, מאסקינגאם וקושוקטון. גרמנים, או צאצאי גרמנים, יש עדיין בשפע, והם מתגוררים בעיירות ששמותיהן דרזדן והאנובר ופראציסבורג (שבאמריקנית מבטאים “פרייזיסברג”). 
 
כאן, שיור ושיגרה, קונפורמיות וחוסר דמיון, כמו ירדו מן העולם כרוכים זה בזה. אבל דייב לונגאברגר החליט שלתעשיית הסלים המשפחתית יהיה בית משרדים בתבנית סל. הוא אסף איפוא את צוות מתכנניו, הניח סל על שולחנם, ואמר, “ככה”. המתכננים נעו באי-נוחות במושביהם. אי אפשר לבנות בניין בצורת סל, הם אמרו לו, במיוחד עם הידיות ההן. אבל דייב לא הכיר את המלים “אי אפשר”. והם בנו לו סל.
 
דייב לא הספיק להתענג על הסל. שנתיים אחרי חנוכתו – ואחרי שאדריכלים ומהנדסים בכל ארה”ב קשרו לו כתרי התפעלות — הוא מת בגיל 65 מסרטן. אין זו כנראה הפרזה להגיד שכל תושבי האיזור הלכו אחרי ארונו. אילמלא התפעם חזון הסלים בלבו של דייב, הערים הקטנות של צפון אפאלאצ’יה היו נראות אחרת. דייב, צאצא של משפחת מהגרים גרמנית, שהתיישבה באוהיו בסוף המאה ה-19, העניק חיים ושגשוג וכבוד עצמי לעשרות אלפים.
 
אל יהיה “הכבוד העצמי” קל בעיניכם. בחבלי אפאלאצ’יה כבוד עצמי אינו מטבע עובר לסוחר. יושבי האפאלאצ’ים הם אולי מִגזַר האוכלוסיה הנלעג ביותר באמריקה, מקור הביטוי hillbillies, שאין לי בשבילו תרגום לעברית, חוץ מזה שהוא משקף פרובינציאליות איומה של “יושבי גבעות”. כמו כל האִפיונים הקיבוציים, גם האיפיון הזה לקוי ולא הוגן. אבל אין הוא קלוט לגמרי מן האויר. אפאלאצ’יה אינה חממתו של ‘החלום האמריקני’.
 
דייב לוֹנְגַבֶּרְגֶר יכול היה לאַמֵת את הסטריאוטיפ. לא זו בלבד שהוא נולד שם, אלא שהיו לו 11 אחים ואחיות, והפרנסה היתה מצויה לאביו בקושי ניכר (במהלך היום אבא היה עובד בבית חרושת לנייר, היה עושה הפסקת צהריים קצרה, ואת שאר היום היה מבלה בטוויית סלים, ולפעמים מחלק אותם במתנה). יָתֵר כל כן, דייב – איך להגיד את זה — לא היה ילד מבריק. הוא נשאר פעמיים בכִתה א’, הוא נשאר שלוש פעמים בכִתה ה’. הוא לקה בגִמגום חמור, ונוסף על זה סבל מהתקפי אפילפסיה, או “מחלת הנפילה”. 
 

         דייב לונגאברגר

“מי היה מעלה על דעתו”, כתב הביוגרף הקצת חנפני שלו, סטיב וויליפורד, “שיום יבוא ודייב לונגאברגר יהיה המעסיק הגדול ביותר בעיירה, יצרן הסלים הידני הגדול ביותר בעולם, יושב ראש מועצת המנהלים והמנכ”ל של אחת החברות הגדולות ביותר באמריקה המבוססות על שיווק ישיר” (זאת אומרת, ללא תיווך קמעונאי, אבל לא בדיוק ישיר).
 
הילד הלא-מוצלח של משפחת לונגאברגר היה נבלע בכרעיה חסרי ההשראה של ארץ האפאלאצ’ים, והעיירה כולה היתה מתרגלת לָנוּד למוּמָיו ולַהֲליכוֹתָיו. אבל אז התערבה המורה, גברת גיבסון. כאשר דייב היה מתייצב על רגליו, ומנסה לקרוא טקסט בקול רם, ונכשל ללא תקנה, חלל הכיתה היה מתמלא בצִחקוּקֵי לעג. דייב היה מתיישב חפוי ראש. “לא, פופאיי”, היתה גב’ גיבסון אומרת (‘פופאיי’ היה הכינוי הנדיב שהעניק לו סבו עוד כשהיה תינוק), “עֲמוֹד – וּקְרָא”.
 

איך היא מצליחה למכור? הוא שאל. זו לא רק האיכות, היא השיבה, “זה גם הסיפור”.

ומאז ועד מותו, ב-1999, דייב נשאר עומד, באופן מטאפורי כמובן. והוא העמיד לצִדוֹ את הֶערים הקטנות של מסקינגאם ושל קושוקטון, והנחיל להן גאווה. מוחו של דייב קדח רעיונות, והוא היה להוט לחידושים. כאשר החליט לטווֹת סלים, בתחילת שנות ה-70, הוא גילה עד מהרה שאינו מצליח למכור אותם בשיטות הרגילות. היתה לו רק לקוחה אחת, שקנתה כמות גדולה של סלים, ומכרה אותם. דייב היה תמיד להוט לשאול שאלות. הוא היה מתעניין בדעתו של קטון שליחיו. איך היא מצליחה למכור? הוא שאל. זו לא רק האיכות, היא השיבה, “זה גם הסיפור”.
 
אם מישהו רוצה לדעת את עומק ההבדל בין הערים הגדולות של החוף המזרחי, או החוף המערבי, ובין שאר אמריקה – “אמריקה האמצעית”, קראו לה פעם, גם גיאוגרפית וגם טמפרמנטלית – שיבוא למחוזות החקלאיים של אוהיו. שם פָּרַח האֶתוֹס האמריקני, זה של חריצות, של יגיע כפיים, של נאמנות למשפחה ולקהילה, של יראת אלוהים (רק אל תגידו לי “אתיקה פרוטסטנטית”, בבקשה. הלונגאברגרים הם קתולים).
 
כמובן, האתוס הזה לא היה כולו סוכר, או מיץ שזיפים. היו לו גם ברקנים ודרדרים. פה נולדה וגָדלה ויָפתה והתכערה הבדלנות האמריקנית, האגוֹצנטריוּת, שִׂנאַת-הזָרים. אבל זה עניינה של כל חברה אנושית. מותר להעריץ את צדדיה הנאים מבלי להתכחש לפגמיה.
 

האֶתוֹס הזה לא היה כולו סוכר, או מיץ שזיפים. היו לו גם ברקנים ודרדרים

“הסיפור” של הלונגאברגרים היה, ברוח המימרה העממית, “אמריקני כמו עוגת תפוחים”. הוא היה משוך בחוט של פטריוטיות ושל אהבת הזולת. “את המוצרים שלנו אנחנו מוֹכְרים בעטיפה של נוסטלגיה”, אמר דייב. הוא נמנה וגמר, שמפעל הסלים שלו לעולם לא ישתמש ברכיבים “לא-אמריקניים”. הוא התחייב, כי הטקסטיל, הלבידים, הפלדה (לשם חישוּל הסלים) יגיעו רק מִסַפָּקים אמריקניים. הסלים יימכרו רק באמריקה. ימכרו אותם בני דמותם של אביו ושל אמו, אנשים המנסים להשלים את הכנסות המשפחה בזמנם הפנוי, כדי שיוכלו להניח לחם על שולחנם, כדי שיוכלו לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה.
 
דייב עמד בדיבורו. עד יומו האחרון, כל קווי הייצור שלו היו על טוהרת אמריקה. את הסלים מכרו בשבילו  “יועצים” עצמאים, בכל אחת מ-50 המדינות. סמוך למותו, מספרם הגיע ל-70,000. לא היה לו אפילו סוכן שיווק אחד מחוץ לניוארק, אוהיו. לא היו לו סניפים או שלוחות. אף על פי כן, לסליו יצאו מוניטין מהוללים. באתר הרשת של eBay, ענק המכירות הפומביות, מצאתי ביום כתיבת הרשימה הזו 16,051 מוצרים של לונגאברגר, בדרך כלל מיד שניה.
 

 

כמעט 450 אלף חובבי סלים עולים מדי שנה אל קריית לונגאברגר באוהיו. הם שוהים בבית המלון של לונגאברגר, הם מבלים שעות בחנויות הענקיות (המציעות לא רק סלים, אלא עוד כל מיני התמחויות שיווקיות), הם סועדים במסעדת לונגאברגר, לוגמים תה בבית התה הוויקטוריאני המצוֹדֵד, ואפילו משַׂחקים גולף במסלולי לונגאברגר. אבל בעיקר הם מתייצבים בתור הזה, שהכתובת לצדו מכריזה (בתרגום חופשי), “עֲשֵׂה לך סל — קְנֵה לך זִכָּרוֹן”. פשוטו כמשמעו: המבקרים נכנסים אל קומת הייצור, וטוֹוֵה סלים מקצועי מנחה אותם במלאכת הטוויה. אגב, בין צלייני הסלים אין כנראה אף לא-אמריקני אחד. אני מנחש שגם אין הרבה דמוקרטים. 

 צילום: יואב קרני

 

 

את הסלים של לונגאברגר אין קונים, אלא אוספים, או מוטב אוספות, כי הרוב המכריע של הלקוחות הן נשים. אתר הרשת של לונגאברגר, שהוא כמובן מקום הפולחן הרשמי של אוהבי סלים, מציג למבקרות שורה של שאלות, כדי לדעת אם הן מאוהבות ללא תקנה בסליהן.
 
למשל, אַתְּ אוהבת את לונגאברגר, אם “אַתְּ משנה את הנושא, כל אֵימַת שבעלך שואל אותך כמה סלים יש לך”.
 

אַתְּ אוהבת את לונגאברגר, אם “אַתְּ משנה את הנושא, כל אֵימַת שבעלך שואל אותך כמה סלים יש לך”.

או, אַתְּ אוהבת את לונגאברגר, אם “יש לך מוסך גדול מספיק להכיל שתי מכוניות, אבל יש לך מקום רק בשביל אחת”.
 
או, אם “את יודעת את יום הולדתה של סבתא בוני (Bonnie), אבל לא את זה של סָבָתֵך”.
 
סבתא בוני, אין צריך לומר, היתה אמו של דייב. היא הסבתא של תמי לונגאברגר, שירשה את המנכ”לות מאביה. בשנה המלאה הראשונה של מנכ”לותה, 2000, הכנסות החברה הגיעו עד מיליארד דולר. כתב העת ‘פורצ’ן’ דירג אותה במקום ה-18 בין “חברות הנמצאות בבעלות נשים” (עד כמה שיכולתי לבדוק, הלונגאברגרים מעולם לא שקלו הנפקה בבורסה). בשנת 2000, לונגאברגר העסיקה 8,000 עובדים ויותר, בשלושה מפעלים.
 
שנת 2000 היתה השנה האחרונה של חדשות טובות בקריית לונגאברגר. בשנה ההיא, כל המשק האמריקני הפנה את חרטוּמוֹ כלפי מטה, וצלל. אוהיו צללה אִתּוֹ. מאות אלפים מִבְּנוֹת אוהיו וּמִבָּנֶיהָ איבדו את מקומות העבודה שלהם. כפי שג’ורג’ בוש חוזר ומסביר בימים האלה, הוא ירש את המיתון מקודמו. זה היה המיתון שהתחיל עם התפקעות בועת הטכנולוגיה. כאשר המשק ניסה לחזור ולהתייצב על רגליו, באה הסנוקרת של אחד-עשר בספטמבר, והחזירה אותו למצב אופקי מאוד.
 
בעוד שחלקים ניכרים של אמריקה התאוששו מאז, אוהיו עדיין אופקית. לונגאברגר, אשר נהגה לפנק את עובדיה בהטבות מפליגות, נאלצה להתחיל להדק את החגורה. ולהדק. ולהדק. ולהדק.
 
בפרוש הסתיו של 2004, מספר המועסקים במפעלי לונגאברגר פחת עד 4,300, קצת יותר מחצי מספרם ארבע שנים קודם. גל הפיטורים האחרון היה ב-9 בספטמבר. 784 עובדים נשלחו הביתה. בהתחשב באוכלוסיה הקטנה של  האיזור, ובהתחשב בזה שהמשפחות המקומיות נוטות להיות גדולות יותר מן הממוצע, אלפים רבים נפגעו במישרים. אחרים נפגעו בעקיפים, מפני שעסקיהם תלויים בלקוחות, החדלים לקבל משכורות.
 

צילום: יואב קרני

 

עצרתי לשעה קלה בדרזדן, אוהיו. היא השתכשכה 120 שנה במֵי אַפסַיִים, מאז קמה על קרקע שהופקעה מן האינדיאנים (למרבה העניין, אבות העיר ואמותיה החליטו להציב שלט בכניסה לדרזדן, המזכיר לבאים שפעם עמדה שם עיירה אינדיאנית). שאלתי מנהלת של באר מקומי איך נראתה דרזדן לפני שמשפחת לונגאברגר הפיחה בה רוח חיים. “היא היתה זקנה, הטיח התקלף מקירותיה, לא היה בה כמעט דבר”, אמרה.

 


מוכרים “סלים לַנֶצַח” בדרזדן, אוהיו

צילום: יואב קרני

עכשיו דרזדן היא עיירה משגשגת, שרחובה הראשי מתואר לפעמים כ”בירת הסלים של העולם”. אם אינני טועה יש שם יותר חנויות סלים למטר רבוע ממה שראיתי באיזשהו מקום, כולל שווקים מרכזיים באפריקה, או ערי-יריד ברמות האינדיאניות של גוואטמלה. רחובותיה של דרזדן מטופחים ונקיים, חלונות הראווה שלה רבי חן, יש בה בית מלון נאה העשוי בתבנית הפונדקים הכפריים המפורסמים של ניו אינגלנד. יש בה מסעדות ובתי קפה, ואפילו “אוניברסיטה” הקרויה על שם לונגאברגר. היש בכל העולם אוניברסיטה המשרתת אוכלוסיה קטנה יותר?
 
דיברתי עם שתי מלצריות צעירות, אחת בת 19, שניה בת 22. שתיהן עבדו כדי לשלם את שכר הלימוד שלהן במכללה סמוכה. אחת מהן עובדת כמלצרית בשלוש מסעדות, בשלוש עיירות שונות, כולל מסעדה השייכת ללונגאברגר. דייב אל נכון היה מתגאה מאוד באתיקה שלה. שתיהן דיברו ברהיטות, בחריפות, ברגישות. שתיהן היו בנות הדור השני של מועסקי לונגאברגר. הסלים האכילו אותן, הלבישו אותן, חינכו אותן.
 
שתיהן דיברו בעצב על גלי הפיטורים. בני משפחה וחברים איבדו את מקומות העבודה שלהם. חרדה שורה גם על האחרים. אנשים נזהרים בהוצאות. העסקים אינם מה שהיו. הטיפ אינו מה שהיה.
 
האם תצביעי? שאלתי את אחת המלצריות, ששמה היה רייצ’ל. “כמובן”, אמרה רייצ’ל, “אין בזה בכלל ספק”.

האם מותר לשאול בשביל מי? “בוש”, היא ענתה, “אני פשוט לא בוטחת בקרי”.
 
זה לא היה סיכום טבעי, לפחות לא במובן ציפיותיי. כשאנשים מתמלאים חרדה קיומית, הם נוטים להצביע נגד הממשלה. אבל פעם אחר פעם באוהיו שמעתי תשובות שלא התיישבו עם ציפיותיי הטבעיות.

 

מקורות וקישורים