במִבטָא אשכנזי

צופן גנטי או לא צופן גנטי, מאה השנה האחרונות היו יכולות להיות הרבה יותר משעממות, והרבה יותר נורמליות, בלי בני השבט המוזר, הנועז והטראגי הזה: האשכנזים. וּמי שלא מאמינים, שיעלעלו בעמודי הנקרולוגים של ה’ניו יורק טיימס’, ויקראו על דנציג, על סטטין ועל אפשטיין

הידיעה ב’ניו יורק טיימס’ עוררה בי רגשות מעורבים. מדענים במדינת יוטה, אמרה הידיעה, היפְּתְזוּ היפותיזה על מקורות העליונות האינטלקטואלית של האשכנזים.

הואיל וּבמשך אלף שנה, מלכים ונסיכים ורוזנים לא הרשו להם לעשות שום דבר חוץ מאשר להלוות כספים ולִגבּוֹת מסים, האשכנזים פיתחו מנת מִשׂכָּל גבוהה מן הממוצע. בארצות מוצאם, איי-קיו של מאה-ארבעים-פלוס פוקד בממוצע רק ארבעה אחוזים מן האוכלוסיה הלא-יהודית, וּבערך עשרים אחוז של האוכלוסיה היהודית. זו תוצאת “הכשרונות הניהוליים” שנִכפּוּ על האשכנזים.

את הנוסח המלא של המאמר, “ההיסטוריה הטבעית של התבונה האשכנזית”, אפשר לקרוא באתר הרשת של אחד  ממחבריו, ד”ר הנרי הרפנדינג (Harpending) מן המחלקה לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת יוטה. נחוצה תוכנת ‘אקרובט’

כתבה על הנייר הזה התפרסמה גם ב’לוס אנג’לס טיימס’,  שמונה-עשר באפריל 2009

בזמן כתיבת הדברים האלה אני רואה על הרשת ש’הארץ’ העתיק את הידיעה הזו. ואני רואה אוסף ארוך של תגובות צפויות לחלוטין. “יש לנו נשיא ורמטכ”ל ושר בטחון משלנו”, אומרת אחת התגובות (באתר של וואלה). “הם שכחו את תקופת תור הזהב בספרד, אנחנו היינו הדגל”. “אברהם אבינו היה מזרחי אז האשכנזים תירגעו במהירות”.

ללַמֶדְךָ שבארץ, הידיעה הזו כנראה לא היתה מתפרסמת מיוזמה מקומית. לא זו בלבד שה’ניו יורק טיימס’ עצמו לא מיקם אותה בעמודו הראשון, אלא הוא נמנע אפילו מלרמוז עליה ברשימת ההַפנָיוֹת שהוא מפרסם לעמודיו הפנימיים. באמריקה, הפוטנציאל הקונטרוברסיאלי של הידיעה קשור לא בַּקַו המפריד אשכנזים מספרדים, אלא בַּקַו המפריד יהודים מלא-יהודים.

באמריקה, להגיד “יהודים אשכנזים” הוא כמעט מעשה ייתוּר. סוף סוף, שורשיהם של רוב יהודי אמריקה – רוב גדול מאוד – טמונים באיזור שבין הים הבאלטי לים השחור. סיבה חשובה אחת היא שלפני השואה, בערך 90 אחוז מן היהודים בעולם היו אשכנזים.

אשר לרגשותיי, הם מעורבים קודם כול מפני שאִפיוּנים מדעיים כאלה מעולם לא היו חופשים מניצול פוליטי. את מנת המִשׂכָּל שלי מעולם לא גילו לי, וחֵלק ניכר מאבותיי וּמֵאִמוֹתיי בביצוֹת פּוֹלֶסְיַה וֹבעַרבוֹת אוקראינה לא הצטיינו בשום כשרונות ניהוליים, אלא היו חייטים אביונים, או מְבַשלֵי שֵכָר קשֵי-יום. אבל את השאלה שהציגו לעצמם המדענים מיוּטה – מדוע היהודים, שני אחוזים של אוכלוסיית ארה”ב, מחזיקים ב-27% של פרסי נובל שחולקו לאמריקנים – אני מוצא את עצמי חוזר ושואל במידה של, איך נגיד את זה, במידה של – בהיעדר מלה מוצלחת יותר – במידה של גאווה.

האלגוריתם של ד”ר דנציג

אינני חושב שעשיתי את זה עַד שהוזמנתי ביום חג מולד אחד, לפני 15 שנה, אל ביתו של דיפלומט אמריקני ידוע למַדַי, רב חֵן וּכחוֹל-דם. בעיצומה של שיחה ארוכה הוא הִקשָה לי פתאום: “מה הדבר הטוב ביותר שֶעָשׂוּ היהודים בשביל אמריקה, ומה הדבר הָרַע ביותר?” לבי החסיר פעימה. זה היה מכלל המעמדים שאינם נכנסים אל הדו”ח השנתי של הליגה נגד השמצה, אבל הם ספוגים במה שקוראים “אנטישמיות תרבותית”.

נסיתי ללמד סניגוריה על היהודים. אני זוכר שאמרתי שהיתה להם השפעה גדולה על הספרות האמריקנית. מארחי, איש של נימוסים טובים, הניד בראשו ברמז של ביטול. באותו הרגע לא הצלחתי לחשוב על סול בלו ועל ברנרד מלמוּד ועל פיליפ רות’ או אפילו על אֶמַה לאזארוּס. מאז המעמד ההוא לא חדלתי לקטלג את היהודים שטבעו חותם.

ג’ורג’ דנציג, אשכנזי, הכין את עידן המחשב

 

אמצעי בדוק אחד הוא לקרוא בעיון את עמודי הנֶקרולוגים של ה’ניו יורק טיימס’. לא חוכמה להיתקל בשמות הגדולים. אני מחפש שמות שמעולם לא פגשתי מקודם. בימים האחרונים של מאי מצאתי את ד”ר ג’ורג’ דנציג, שמת בגיל 90. הוא היה אבי התיכנוּת הליניארי. לפני 58 שנה הוא פיתח אלגוריתם, אשר “איפשר למתמטיקאים, לכלכלנים ולאחרים לשקול מספר ניכר של משתנים בתהליכי קבלת החלטות על ייצור מטוסים והקצאת חֲלָפים וחומרי-גלם”.

ד”ר דנציג היה מן הגיבורים העלוּמים של נצחון המערב במלחמת העולם השניה ובמלחמה הקרה. ב-1944 הוא קיבל עיטור הצטיינות ממשרד המלחמה של ארה”ב. ב-1975, הנשיא ג’רלד פורד העניק לו את עיטור הכבוד המדעי הגבוה ביותר של ארה”ב.

אביו של ד”ר דנציג, מתמטיקאי מעולה בזכות עצמו, נולד ברוסיה, וּשמוֹ היה טוביה דנציג. הוא כתב לימים את הספר הקלאסי “המִספָּר: לשון המדע” (שבו מופיע החיווּי הנפלא, “בתולדות תרבותנו, גילוּי האפס ייחשב תמיד לאחד ההֶשׂגים האינדיבידואליים הגדולים ביותר של המין האנושי”).

סול סְטֶטין מת שבוע אחד לאחר ד”ר דנציג. הוא היה בן 95, ושימש פעם נשיא האיגוד המקצועי של פועלי הטקסטיל באמריקה. הנקרולוג ב’ניו יורק טיימס’ זקף לזכות סטטין את “אחת המערכות המפורסמות ביותר” לארגון פועלים במדינות הדרום של ארה”ב, מקור השראה לסרט “נורמה ריי”. 17 שנה נמשכה מלחמתו של סטטין על זכות ההתאגדות של פועלים.

הוא נולד בעיירה בפולין ב-1910, היגר עם הוריו לאמריקה ב-1920, ונשר מבית הספר בכתה ט’, שלא על מנת לשוב. אף על פי כן, ב-1982, לאחר שֶפָּרַש, הוא הוזמן להיות פרופסור ללימודי עבודה באוניברסיטה בניו ג’רזי. בגיל 95, ימים אחדים לפני מותו, הוא הספיק להשתתף בעצרת מחאה של איגודים מקצועיים. שום דבר דרמטי, רק סכסוך עבודה בחברת ניקוי גדולה בסט’ לואיס, מיזורי.

קומוניסט סיני ידוע

הנקרולוג האשכנזי המדהים ביותר של השבוע היה שייך לאיש ששמו ישראל אפשטיין. מספיק היה להעיף עין בכותרת: “ישראל אפשטיין, קומוניסט סיני ידוע, מת בגיל 90“.

 

הכותרת ב’ניו יורק טיימס’: ישראל אפשטיין, קומוניסט סיני ידוע, מת בגיל 90

 

סליחה? אפשר לחזור על המשפט האחרון? קומוניסט סיני ידוע? למי שלא מאמין נועד צילום צבעוני של אפשטיין מקבל אורח בדירתו בבייג’ינג. האורח המחוּלָף והמעוּנָב סר אל אפשטיין לברך אותו במלאות לו 90. שם האורח הוּ ג’ינטאו, נשיא הרפובליקה העממית ומנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית.

 

ישראל אפשטיין, אשכנזי, מקבל אורח לכבוד יום הולדתו ה-90: נשיא סין ומנהיג המפלגה הקומוניסטית שלה, הוּ ג’ינטאו

צילום: סוכנות הידיעות הסינית. הופיע ב’ניו יורק טיימס’

 

אפשטיין נולד בווארשה ב-1915 בזמן לא כל כך מתאים, כאשר הצבא הקיסרי הגרמני עמד לכבוש אותה מידי רוסיה הצארית. אבא אפשטיין היה בחזית, אמא אפשטיין לקחה את ישראל הזעיר בזרועותיה, ונמלטה. נמלטה? היא לא חדלה לרוץ, עד שעצרה בקצה השני של אירו-אסיה, בטאינג’ין שבצפון סין.

בגיל 15, ישראל כבר עבד בשביל עתון סיני ובשביל סוכנויות ידיעות מערביות. בעשרים השנה הבאות הוא סיקר את מלחמות סין, הכיר את מאו צה טונג, נִשבָּה בקסמיו, ונַעֲשָׂה ממעריציו הגדולים ומקרבנותיו הרבים. המאואיסט הנאמן הזה, שלימד הרבה מאוד מערביים להעריץ את מאו, הושלך לכלא בימי מהפכת התרבות, והוחזק שם חמש שנים. הוא שוחרר לבסוף עם התנצלות. באחרית ימיו אמרו עליו, שהוא מאחרוני הקומוניסטים האמתיים.

אפשטיין וּסטֶטין, איש איש בדרכו, האמינו בצדק חברתי. הראשון חשב שמותר להרוג מיליונים לטובת הצדק הזה. השני האמין שצריך להילחם בדרכים דמוקרטיות. זה הבדל מוסרי גדול מאוד. אני מודה שיש בלבי הרבה יותר הערצה לסטטין מאשר לאפשטיין, גם אם ההילה האקזוטית על ראשו של אפשטיין היא הרבה יותר הילתית והרבה יותר אקזוטית. אני מעמיד אותם זה לצד זה, יחד עם ג’ורג’ דנציג, מפני שהם שייכים לשבט המוזר ביותר, הנועז ביותר, המצליח ביותר והטראגי ביותר של המאה ה-20, אם לא של כל הדורות: האשכנזים.

האם הצופן הגנטי שלהם הוא זה שהעניק להם מאה שנה של פרדוקסים מכאיבים וּמרהיבים? לא לי להגיד. ברור על כל פנים שבלעדיהם, עולמנו היה כל כך הרבה יותר משעמם, וכל כך הרבה יותר נורמלי.

 

הפאקטור הלא-אנושי: כמה קַבּין של סאדיזם נמזגו אל ורידיו של מאו צה טונג? ומדוע כל כך הרבה אנשים נפלו בפח? מתוך סקירת ספרים ב’פייננשל טיימס’

 

בסמיכות זמנים למותו של אפשטיין יצא בלונדון ספר עב כרס וגדוש פרטים, MAO: The Unknown Story, מאת ג’אנג צ’אנג וג’ון האלידיי. 832 עמוד של כתב אישום מחמיר נגד המהפכן המפורסם ביותר של המאה העשרים, איש שנקשרו לו כל כך הרבה כתרים, גם בין דמוקרטים וליברלים במערב.

זה זמן מה אנחנו יודעים שמאו צה טונג היה מגדולי העריצים של כל הזמנים, איש שהקפריזות שלו דנו מיליונים למוות. הספר הזה מרחיק יותר מקודמיו. על פי חשבונם של המחברים — חוקרת סינית וּבַעלה הבריטי — שבעים מיליון בני אדם מתו כתוצאה ישירה של מעשי מאו. מִתוֹכם, בין 30 ל-40 מיליון מתו במהלך הקולקטיביזציה של החקלאות, שֶמאו נתן לה את השם “הצעד הגדול קדימה” (בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20).

לא קראתי עדיין את הספר, אבל על פי ביקורת מעניינת ב’פייננשל טיימס’ (18 ביוני), חידושם של המחברים הוא בְּאיפיוּן מניעיו של מאו. “הוא לא הגיע לאלימוּת באמצעות התיאוריה”, כותבים צ’אנג והאלידיי. “הנטיה נבעה מאופיו”. מאו אהב “סַכּינאוּת צמאת דם”. עינוי של יריבם פוליטיים וּרציחתם היו עניין שבשיגרה אצלו. פעם אחר פעם הוא שלל טיפול רפואי מעמיתים בתוך המפלגה הקומוניסטית. הוא הניח לנשיא ליו שאו צ’י למות בייסורים (אחרי שהדיח אותו והשפיל אותו בפומבי). הוא אסר לטפל בסרטן המתקדם של ראש הממשלה ג’ו אן-לאי עד הרגע הכמעט אחרון.

הגאון הסאדיסט הזה עורר כך כך הרבה אנשים להתפרצויות של הערצה עיוורת. קשה להבין את זה, קשה לקבל את זה. גם כשאני מתפעל מן הביוגרפיה של ישראל אפשטיין אין בי כל התפעלות מבחירותיו המוּסָריוֹת.

8 Responses to “במִבטָא אשכנזי”

  1. צביקה הגיב:

    כלומר סקרן אני לדעת, מה לדעתו היתה התרומה הגדולה?

  2. ד.ט הגיב:

    המחקר הזה מעורר רגישות מובנת.
    מה אם מישהו יעז לתהות כיצד ישפיעו אלף שנות עיסוק במסחר לגנים האחראים על מוסריות או על היחס לעבודת כפיים?
    רוב האנטישמים לאורך הדורות לא זלזלו ביכולת המנטלית של היהודים, גם אם כינו אותה בשם “ערמומיות” להבדיל מ”חוכמה”. קריאות הגנאי היו “יהודי מלוכלך”, או “בוגד”, “גנב”, “נוכל” – לא “יהודי טיפש”.

    מן הצד המדעי המחקר מעורר חשש לשרלטנות רבתי, ולהיסחפות אל ספקולציות. אדם צריך הבנה מקצועית גם בגנטיקה וגם בסוציולוגיה והיסטוריה כדי להעז להעלות השערה מסוייגת בתחום כזה. וגם אז, אין לנו די ידע לא על האופן המדוייק שבו גנים ויכולת שכלית מתערבבים, ולא על נתונים היסטוריים קריטיים – כגון השאלה, האם לאורך השנים אנשים שעזבו את היהדות היו בין החכמים יותר בעם או להיפך.
    בהיותי חסר הבנה מקצועית לא בזה ולא בזה, אני מתפתה להעלות השערה שנורמות חברתיות מסוימות השביחו במשהו את הקצה המוצלח ממילא של הסקאלה, אצל העם היהודי. זאת מכיוון שלתלמיד-חכם יהודי היתה אפשרות טובה, ע”פ נהגי החברה היהודית, למצוא שידוך שיפטור אותו מדאגות פרנסה, וייקל עליו למסור עליו את הגנים שלו. אני מניח שתי הנחות: א. שלילדיו של אדם אמיד היה סיכוי טוב יותר להגיע לבגרות. ב. שיש ממש במיתוס על הסוחר היהודי הלהוט להשיא את בתו לתלמיד חכם עני, ולהחזיק את הזוג על שולחנו כל ימיו, ושזו זה היתה נורמה שקיימו באופן רחב ולא רק הטיפו לה.

    המאמר, אגב, מעניין – ובפרט הקומוניסט הסיני. (אגב, היו יהודים ששגשגו ונטמעו לבסוף באליטה של סין הקיסרית לפני מאות שנים).

  3. מספר 666 הגיב:

    אם במקום לקשקש בלי סוף על “אשכנזים ” ו”מזרחיים” כעמים וקבוצות שונים כביכול היו קוראים לכולם “יהודים” או ישראלים ותו לא .
    אבל כנראה זאת שאיפה שבימינו אלה היא כבר בגדר מדע בדיוני לאמיתו.

  4. יואב קרני הגיב:

    צביק’ה, אני חושש שמאָרחי התעניין פחות בתרומות היהודים ויותר בהשפעתם השלילית. קצת משונה שהוא ביקש מאורחו הישראלי להשתתף בשיחה כזאת. עד היום לא הבנתי מדוע. אולי הוא בחן אותי בקריצה.

    ד.ט., אני אינני חושב שהמַדָענים ביוּטַה התכוונו לתלמידי חכמים עניים, שהיו סמוכים על שולחנם של סוחרים עשירים. הם התכוונו ליהודים אשכנזים, שהתייצבו על שתי רגליהם אגב מאבק שיור נועז. אגב, הֲתַשׂכּילנוּ על אודות היהודים שנִטמעוּ באליטה הקיסרית הסינית?

  5. ד.ט הגיב:

    הם התכוונו לשינויים גנטיים שעברו כביכול על כלל האוכלוסייה, ובאמצעותם הם מסבירים את השיעור הגבוה יחסית של יהודים בעלי מנת משכל גבוהה מאד.
    אני מציע הסבר אפשרי אחר וגם הוא מסוייג מאד (אני מאמין שנסיבות סוציולוגיות מילאו תפקיד הרבה יותר משמעותי בסיפור ההצלחה של היהודים). נראה לי שההסבר הזה מתאים יותר לתופעה המתוארת: אצל היהודים יש אמנם ריבוי יחסי של מצטיינים, זוכי פרס נובל וכו’, אבל הרוב הגדול אינו שונה ברמתו מעמים אחרים. עניין תלמידי החכמים יכול להסביר כיצד השמנת של העם היהודי נעשתה מעט סמיכה יותר.

    לגבי הסינים, הכוונה לקהילה שהגיעה לסין במאה ה 12, מפרס, ועד המאה ה 19 עוד שמרה על סממנים יהודיים רבים. היחס הסובלני להפליא שלו זכו ובידודם הגיאוגרפי מהעולם היהודי גרמו להם להסתיין עם הזמן. נאמר לי שהיו ביניהם שנטמעו בצמרת החצר הקיסרית – אם כי לזה לא מצאתי אישור ברשת.

    כשחיפשתי חומר על הקהילה היהודית העתיקה של סין, מצאתי סיפור מעניין נוסף, קצת דומה לזה של אפשטיין. מעשה ביהודי שנעשה מעורב בהיסטוריה הסינית, כחבר הקואומינטאנג, עוזרו של סון יאט-סן, ולימים גנרל בצבא סין: מוריס “שני אקדחים” כהן.
    על יהודי סין:
    http://www.sino-judaic.org/kaifeng.html

    http://www.daat.ac.il/daat/history/nidhey/shvartzbom.htm

    מוריס “שני אקדחים” כהן:
    http://www.aplaton.co.il/story_103
    http://www.sino-judaic.org/twoguncohen.html

  6. ליאור הגיב:

    כדאי אולי לזכור שבחברה ה”אשכנזית” הלא-יהודית (קרי- מערב אירופה) של ימי הביניים, בחור משכיל ובעל כישורים אינטלקטואליים בולטים, וכנ”ל לגבי נשים מבריקות, יכל לא פעם למצוא את את עצמו במנזר ובכך להסיר את עצמו ממאגר הגנים…

  7. דודי הגיב:

    מאוד מעניין, אני חשבתי בדיוק על אותה תאוריה, של העשיר המחפש תלמיד חכם לבתו, כבסיס התהליך של ההשתבחות השכלית של העם היהודי.
    אגב, זה עובד גם על יהודים לא אשכנזים ההבחנה היא די מופרכת (ארחיב בהזדמנות אחרת). האשכנזים היו פשוט רוב עצום ומוחלט (למעלה מ-90 אחוז מהיהודים) ולכן זה בולט.
    אך יש לעניין גם צד שני: אצל המקבילים הנוצרים, לפחות בימי הביניים, המנגנון היה הפוך. אם נניח שילד שגילה כישורים שכליים נטה יותר לשירותי דת (כומר או נזיר), נראה שהנוצרים “דיללו את השמנת”, כי כלי-קודש קתוליים לא מעבירים את הגנים שלהם לדור הבא, לפחות לא באופן רשמי
    אולי כדאי שמישהו “ירים את הכפפה” ויבדוק את התאוריות האלו באופן מדעי ?

  8. מנת משכל של 140 ומעלה היא זו של גאון, לפחות בארה”ב. בישראל, לעומת זאת, הממוצע הוא 100, כמו בכל ארץ אחרת.

Leave a Reply