לפני שנתיים, על הבוחר הקליפורני נמאסה “הפוליטיקה של השיגרה” — וארנולד שוורצנגר הבטיח רפורמה נועזת. אבל הוא שכח שבפוליטיקה לא כמו במלחמה. לא כל ההסתערויות הן חזיתיות ועקובות מדם. התוצאה: הקליפורנים מאסו בו. שיעור מאלף על איך לא להיות מנהיג בחברה דמוקרטית
ארנולד שוורצנגר כגיבור קומיקס, על עמודו הראשון של ‘סן חוסה מרקיורי ניוז’, מן החשובים שבעתוני קליפורניה. “סיפור המתח הפוליטי”, מכריז העתון, “איך זה ייגמר?”
“אם עליך לשבור ביצים בזמן שאתה מטגן חביתה, ארנולד שוורצנגר יכול להכין ארוחת בוקר בשביל כל מדינת קליפורניה”, כתב זה לא כבר העתון USA Today. טוען דמוקרטי לכהונת המושל בבחירות של 2006 אומר על שוורצנגר, כי הוא “בועט בכל קַן צרעות אפשרי”.
הימים האלה רעים מאוד בשביל המושל המפורסם של קליפורניה. רק 37% מן הנשאלים בסקר דעת קהל אחרון אמרו, שהם מתכוונים לחזור ולהצביע בעדו. 62% חושבים שהמסך צריך לרדת עליו, בלי הדרן.
זו ירידה כל כך מסחררת – בדיוק ההיפך ממה שהראה סקר של אותו המכון רק ארבעה חודשים קודם – עד שאפשר להגיד כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. עתון לא-אוהד, ה’סן פרנסיסקו כרוניקל’, פירסם ידיעה בעמודו הראשון על תלאותיו הפוליטיות של שוורצנגר תחת הכותרת “המושל נראה עכשיו כמו גְרֵי”, זאת אומרת כמו גריי דייוויס, המושל הקודם.
גריי דייוויס היה הסיבה ששוורצנגר נכנס לפוליטיקה, והסיבה שהוא נחל נצחון מזהיר במשאל-העם של 2003. המשאל ההוא נקרא ביוזמת פעילים של המפלגה הרפובליקנית, כדי להיפטר מן המושל הדמוקרטי, שבהנהגתו קליפורניה שקעה למשבר פיננסי חסר תקדים.
רוב הקליפורנים הם דמוקרטים. הם נוהגים להצביע ברוב גדול בעד מועמדים דמוקרטיים לנשיאות. שני הסנאטורים שלהם בוושינגטון הם דמוקרטים. שני הבתים באסיפה המחוקקת שלהם נמצאים בשליטת הדמוקרטים. אבל ב-2003 הם היו מוכנים לבחור כל מי שייראה ההיפך מן המושל הכושל וַחֲסַר ההשראה שלהם. שוורצנגר היה ההיפך בריבוע: גברי, החלטי, אתלטי, שופע ברק וכוֹכָבִיוּת.
העולם החיצון התקשה להסתיר את גיחוכו, או אפילו את תַרעוּמְתוֹ, על עלייתו של שחקן קולנוע מזדקן לכהונת המושל של המדינה החשובה ביותר בארה”ב (בעלת הכלכלה השמינית בגודלה בעולם, אילו היתה עצמאית). אבל קליפורניה לא שָעֲתָה לביקורת וללגלוג. סוף סוף, מי אמר שרק עורכי דין ובנקאי השקעות יכולים לשמש בפוליטיקה.
| המושל, או המחסל? |
מאז שהושבע למושל, בנובמבר 2003, שוורצנגר נֶהנָה מפופולריות ניכרת. היא הגיעה אל שיאה לפני שנה ופחות, 65%. בנובמבר שעבר, המושל העמיד כמה הצעות חוק לאישור הבוחר, במשאל-עם. הוא ניצח ללא קושי. להלן קרה לו מה שקורה בדרך כלל למנצחים: נדמה להם שלמִשחָק אין עוד כללים, מחוץ לכללים שהם מנסחים.
שווורצנגר החליט לשבור את הכלים. אוהבי קלישאות יוכלו להגיד, שהוא התפתה קצת יותר מדיי לכינוי שהעניקה לו בשעתה העתונות, “הגוֹבֶרנאטוֹר”, צירוף של המלים האנגליות ‘מחסל’ ו’מושל’.
“המושל של תיבת הקלפי”, מכריזה הכותרת בעמודו הראשון של ‘סן חוסה מרקיורי ניוז’.
ספק אם היה עוד מושל אחד בתולדות ארה”ב שניסה לעקוף את האסיפה המחוקקת של מדינתו באמצעות משאלי-עם בתכיפות גדולה יותר ובלהיטות רבה יותר משוורצנגר. הוא התחיל בזה עוד לפני שנבחר למושל, ולא חדל.
משאלי-עם התחילו בקליפורניה כמעט לפני מאה שנה, אבל ברבע המאה האחרונה הם התחילו להטיל צל מתארך והולך על הפוליטיקה של המדינה. יש החוששים, כי הדמוקרטיה הישירה הזו מסכנת את אושיות הרפובליקה האמריקנית.
הצילום לקוח מאתר הרשת של העתון Sacramento Bee, המופיע בבירת קליפורניה
גם אם אפשר לטעון, ששוורצנגר עדיין יכול להתאושש, שקיעתו הפוליטית מזַמנת לקחים והזהרות לכל מנהיג, בכל תרבות פוליטית, ובכל סדר חוקתי (מושל, או נשיא, או ראש ממשלה).
הלקח החשוב ביותר הוא הלקח העתיק ביותר, זה המטעים כי “פוליטיקה היא אמנות האפשר”. בחברה דמוקרטית, בנסיבות פחות או יותר נורמליות (זאת אומרת, לא בזמן של משבר קוסמי), ההתקדמות היחידה היא זו המושגת באמצעות בניה של קונסנסוס רחב.
פוליטיקאים עם נסיון פרלמנטרי נוטים להבין את האמת הזו יותר מאחרים. ראשי ממשלות מיטיבים לדעת את זה יותר מנשיאים. נשיאים שהיו סנאטורים מיטיבים לדעת יותר מנשיאים שנסיונם היחיד היה ברשות המבצעת.
במקרה של שוורצנגר, האמת הזו היא אפילו יותר ברורה וּמוּבנת מאשר כרגיל. עם כל הכוח האקזוטיבי הניכָּר הנתון בידי מושל מדינה בארה”ב, מושל קליפורניה אינו יכול לחוקק. בית הנבחרים והסנאט של המדינה הם המחוקקים. הדמוקרטים שולטים בשניהם. שוורצנגר אינו יכול איפוא לסמוך על רוב אוטומטי. הוא צריך לחזור וליצור אותו. זה מחייב אורך רוח. זה מחייב התחייבות וּרגישוּת.
אורך רוחו ורגישותו התחווורו לכל המתבוננים ביולי 2004, כאשר תהליך הכנת התקציב נקלע למבוי סתום. הדמוקרטים — הוא הכריז בנאום פומבי — מתנהגים כמו girlie men, זאת אומרת לא כמו גברים, אלא כמו ילדות קטנות.
הביטוי ההוא היה טעון הרבה סקסיזם, ומעט טאקט, אבל שוורצנגר לא חזר בו אף כמלוא הנימה. הוא אפילו חזר עליו בוועידת המפלגה הרפובליקנית בניו יורק, זו שמינתה בתחילת ספטמבר שעבר את ג’ורג’ בוש למועמדה לנשיאות. צירי הוועידה, כולל חשוביה, יצאו מִכליהם מעונג. כך בדיוק צריך רפובליקן קשוח לדבר על דמוקרטים רכרוכיים, הם חשבו.
| ארנולד באֵיפוֹד קרב |
שוורצנגר התרגל לאיפוד הקרב שלו, עד שלא היה מסוגל עוד לפשוט אותו. הוא התחיל לדבר אל האסיפה המחוקקת של קליפורניה בלשון האולטימטום. הוא דרש שהיא תעניק לו סמכויות חסרות תקדים לקצץ סעיפי הוצאה בתקציב. הוא דרש שהיא תוותר על סמכותה ההיסטורית לתחום גבולות של מחוזות בחירה – עניין רב חשיבות, מפני שבעלי הסמכות נוטים לתחום גבולות שיבטיחו להם רוב פחות או יותר נצחי. הוא דרש שהיא תסכים לשנות את חוקת קליפורניה, כדי לפטור את המדינה מן הצורך לשלם פנסיות של עובדים חדשים.
אם לא יוענק לו מבוקשו – שוורצנגר הזהיר את האסיפה המחוקקת בחודש ינואר – הוא יפנה במישרים אל הציבור באמצעות משאל-עם מיוחד בחודש נובמבר.
ואף על פי שהמגש כבר היה קטן מלהכיל את כל המנות, שוורצנגר החליט שלא יזיקו לו עוד כמה אויבים. הוא הכריז איפוא מלחמה על האיגודים המקצועיים. בקליפורניה, ובארה”ב בכלל, האיגודים חלשים הרבה יותר מאשר בישראל, או ברוב ארצות אירופה. אבל הם חזקים מספיק כדי להיעלב, לפחד, להשיב מלחמה שערה, ולמרר את החיים.
תגובת הנגד של האיגודים היכתה את שוורצגר בתדהמה. כמעט בן-לילה חלה מטאמורפוזה באופן שבו הקליפורנים תופסים אותו: לא עוד איש המעשה, המעוניין לפתור בעיות באמצעות קירוּב הקצָווֹת – אלא איש ריב וּמָדוֹן, שקיטוב פוליטי הוא אמצעי הפעולה העיקרי שלו.
בחודש שעבר דלף ל’לוס אנג’לס טיימס’ תוכן תידרוך, שאחד מחשובי יועציו של המושל נתן לתורמים פוליטיים. שם הוא התווה בקווים גסים את “אסטרטגיית הכַּעַס” של שוורצנגר: לעורר כעס ו”בחילה” בין הבוחרים כלפי האיגודים המקצועיים. שוורצנגר הורה מייד לעוזריו להפסיק לתדרך תורמים – אבל הנזק כבר נגרם.
עליית שוורצנגר לשלטון היתה ביטוי של מאיסת הבוחר ב”פוליטיקה של השִגרָה”. ראינו התקוממויות אלקטורליות ממין זה במקומות אחרים בארה”ב, כמו למשל בחירתו של המתאבק ג’סי וֶנטוּרַה למושל מינסוטה, ב-1998; או התמיכה העצומה במועמדותו של המיליארד רוס פרו לנשיאות, ב-1992 (כמעט חמישית הקולות).
אבל פוליטיקה בחברה דמוקרטית אינה יכולה להרחיק יותר מדיי מן ה”שיגרה”. כשהיא מנסה, זוהרה מועם. ונטורה לא ניסה אפילו לחזור ולהיבחר. רוס פרו צנח מ-19% ל-7% בבחירות הבאות, ומפלגתו השברירית התנדפה. אם נתוני הסקרים יעמדו בעינם בחודשים הבאים, אין זה כלל מן הנמנע שגם קליפורניה תחליט לחזור אל הפוליטיקה. קצת אפרוּריוֹת – קצת – כנראה לא תזיק. וזה לקח מעניין מאוד, כאשר הוא נלמד במדינה שנתנה לעולם את הוליווד ואת עמק הסיליקון.
ארנולד שוורצנגר (במרכז) בהילוך אטי ונדיר: הוא נראה כאן מסב עם מנהיגי האסיפה המחוקקת של קליפורניה, כולל שני דמוקרטים, כדי לדבר על התקציב. ביום ג’ השבוע הוא גם הצליח להגיע להסכם על תקציב חדש. אבל בשבועות האחרונים הוא העדיף איומים על פני התייעצויות
הצילום לקוח מאתר הרשת של העתון Sacramento Bee, המופיע בבירת קליפורניה
- ספר חדש מתחקה אחרי נפתולי נפשו של שוורצנגר ותוהה על האסטרטגיה שלו (‘לוס אנג’לס טיימס’, 7 ביולי 2005)
- איך הִתרַפּוּ שרירי המֶדיה של שוורצנגר (‘לוס אנג’לס טיימס’, 10 ביולי 2005)
|
“את מי זה בכלל מעניין?” שואל דוברו של שוורצנגר את העתונאים. אבל הפוליטיקה של קליפורניה רוחשת, לרגל הגילוי שהמושל — זה שהבטיח “שקיפוּת” ונקיון כפיים — קיבל מיליוני דולרים מרשת מגזיני-כושר. עיקר הכנסותיה של הרשת באות ממודעות של יצרני ויטמינים. והנה, המושל רב-הכושר ועשיר-הוויטמינים הטיל וטו על חוק, שנועד להטיל פיקוח צמוד על שיווק ויטמינים לציבור. מעניין, או לא מעניין — שוורצנגר הודיע שהוא מנתק את קשריו המסחריים עם רשת המגזינים. אבל הנזק כבר נגרם — סורים הפרשנים — ועוד קצת ציפוי התקלף משריונו השרוט של המושל. אפשר לצפות על הרשת בכתבה של CNN על הפרשה מדוע שוורצנגר הטיל וטו על חוקי הוויטמינים (‘לוס אנג’לס טיימס’) |
נכון אמנם שקליפורניה היא מדינה כחולה בדרך כלל, אבל יש להם מסורת של מושלים רפובליקנים. מבין עשרת המושלים האחרונים בקליפורניה, שישה (וורן,נייט,רייגן, דוקמג’יאן,פיט וילסון ושורצנגר) היו רפובליקנים.
יש גם מחוזות עשירים בקליפורניה שהכסא שלהם בבית הנבחרים שייך באופן אוטומטי ממש לרופבליקנים. למשל אורנג’ קאונטי וכו’.
למעשה קליפורניה שלחה לקונגרס 28 דמוקרטים מ-52 מחוזות. אמנם רוב, אבל לא מוחץ במיוחד.
לכן השאלה של שוורצנגר היא לא כל כך שאלה של רפובליקאי במדינה דמוקרטית, כמו שהיא שאלה של כוכב הוליוודי בפוליטיקה. כפי שאתה מציין, דומה שאפילו בקליפורניה לא רוצים כאלה יותר.
יופי של כתבה.
– בבחירות המיוחדות בהן נבחר, פיגר המושל המכהן אחרי סגנו האפרפר של גריי דיוויס, קרוז בוסטמנטה. מערך גיוס הכספים של הכוכב ההוליוודי עשה את שלו, ארנולד ניבט מעל כל מסך טלוויזיה בקליפורניה בשבועות שקדמו לבחירות, והשאר היסטוריה.
– הכרוניקל לא חשוד באהדת המושל; מדובר בעיתון שמאלני להפליא שמשרת קהל קוראים שמאלני להפליא בכרך הגדול השמאלני ביותר בצפון קליפורניה.
– girlie men צ”ל כּוּסיוֹת, ולא ילדות קטנות
– מצבה התקציבי של קליפורניה מחייב מעשה רוזוולטיאני, לא מושל של מכוני שיזוף. ספק אם קליפורניה תזכה לכזה גם בעידן שאחרי שוורצנגר – הפוליטיקה האמריקאית בכלל בניצוחו של הנשיא המכהן ובעזרת אופוזיציה דמוקרטית חיוורת מסיד עוברת תהליך מדאיג של הרדדה והקצנה – לא כר פורה לפוליטיקאים בעלי חזון וכושר ביצוע.
צביק’ה — ההיסטוריה שאתה מביא כמובן נכונה, היו לקליפורניה ב-40 השנה האחרונות יותר מושלים רפובליקניים ממושלים דמוקרטיים. אבל מאמצע שנות ה-90, אופיה הדמוקרטי התחזק. אם אינני טועה, מ-1998 כל בעלי הכהונות הפוליטיות המצריכות בחירה על ידי כל תושבי המדינה היו דמוקרטים. בכהונות האלה אני מתכוון לא רק למושל ולסגן מושל, ולא רק לשני הסנאטורים בוושינגטון (או בעצם שתי הסנאטוריות, שתיהן יהודיות), אלא גם למה שקוראים “מזכיר המדינה”, “גיזבר המדינה”, התובע הכללי, מבקר המדינה, וכן הלאה. נוסף על זה לדמוקרטים יש רוב בשני בתי המחוקקים של קליפורניה.
שוורצנגר שבר את המונופול, הרפובליקנים קיוו שזה יחזק אותם בבחירות לאסיפה המחוקקת בשנה שעברה, ובבחירות לכהונות נוספות. זה לא חיזק, ואין כל סימן שזה עומד לחזק.
המגיב השני — החושב כנראה שתוכן המסר שלו כל כך נועז ומחייב דיסקרטיות, עד שאין הוא מואיל לחתום בשמו המלא — צודק בספקנותו כלפי סקרים, חוץ מזה שנפילה כל כך דרמטית בפופולריות של מושל היא עניין נדיר בקליפורניה. אשר לאיפיונו של העתון ‘סן פרנסיסקו כרוניקל’, אני מסכים, וגם ציינתי לצד שמו שהוא “לא אוהד”.
אשר לתיקון התרגום שלי ל girlie men, אני חולק על מר דלת. אבל אי-ההסכמה כמובן לא תעכיר את יחסינו.
במישור שונה, הייתי מעלה לדיון את השאלה כיצד אדם ללא כל נסיון פוליטי מוכח, רואה עצמו מועמד למשרה פוליטית בכירה, והפלא הגדול אף יותר לדעתי, כיצד הוא מצליח לסחוף אחריו עדר מאמינים לקלפי לתמוך בהגשמת חלומו ? שחקן טוב [וגם על כך ניתן להתווכח] לא יהפך בהכרח למושל מוצלח.
אני אף מוצא מקביל לכך בפוליטיקה הישראלית, (עיין ערך עמרם מצנע ואהוד ברק שהעדר הנסיון הבולט שלהם בשדה הפוליטי היה בעוכריהם, דבר שלא מנע מבוחרים רבים להמר – פשוטו כמשמעו – על יכולותיהם
גם כאן טפחה המציאות על פניהם.
אבל למרות הכל, ארנולד שוורצנגר מסוגל עדיין לשפר את מצבו ולחזור ולזכות באהדת ציבור בוחריו.
לצביקה, אנא מסור נתונים מדוייקים. מספר הנציגים בבית הנבחרים ממדינת קליפורניה עומד על 53 נציגים.
באשר לחלוקה המפלגתית: דווקא ספרתי 33 דמוקרטים מול 20 רפובליקנים או רוב של 62% שהוא דווקא די מכובד לטעמי