האדריכל – או קבלן ההריסות


“קארל רוב תחת אש”, מכריזה הכותרת הראשית של ‘סן פרנסיסקו כרוניקל’ (12 ביולי 2005). יועץ הסתרים של הנשיא בוש, חביבו של הימין השמרני, שנוא נפשו של השמאל הליברלי, היה האסטרטג המזהיר של עליית בוש בתוך שש שנים מלא-כלום אל הבית הלבן. עכשיו הבית הלבן אינו מעז אפילו לבוא להגנתו. “עלינו להניח לחקירה הפלילית להתנהל”, אומרים הנשיא ואנשיו

 

‘מוחו של בוש: איך קארל רוב הפך את ג’ורג’ דאבליו בוש לנשיאותי’. כריכת ספרם של ג’יימס מוּר ושל ווֵיין סלֵייטֶר. ראו קישורית למטה

 

גלובס’, 13 ביולי 2005′

חוכמת אנשים מלומדה בוושינגטון אומרת, כי תקופת כהונה שניה מעניקה לנשיא מעט מאוד זמן לטבוע את חותמו. אלופי הקלישאות הפוליטיות נוטים להניח, שלנשיא יש בקושי שנה אחת של היפר-אקטיביוּת. מִקֵץ שנה, הרוח מתחילה לצאת מִמִפרָשָׂיו, מפני (א) שהקונגרס נקלע למערכת הבחירות של אמצע הקדנציה, (ב) התחרות על ירושתו של הנשיא מתחילה.

כאשר נשיא אינו יכול להתמודד פעם נוספת, הוא הופך ל”ברווז צולע“, בעגה הפוליטית האמריקנית.

משבר גיל העמידה ניכָּר בממשל ג’ורג’ בוש זה שבועות אחדים. אומרים שהוא התחיל קצת מוקדם מן הרגיל. התמיכה הציבורית בנשיא גלשה אל שפל חסר תקדים, במיוחד בענייני פנים, אם כי גם בענייני חוץ. הטירור בלונדון אולי אושש אותו במקצת, אבל לא יצאו אלא שלושה ימים מן ההתקפה על מחילות הרכבת התחתית וענני סופה מתקשרים באופק הוושינגטוני.
פוטנציאלית, הסוּפָה הזו עלולה להָניב את המשבר הפוליטי הֶחָמוּר ביותר בבית הלבן מאז מוניקה לוינסקי. היא נוגעת לאחד האנשים רַבֵּי הכוח ביותר בפוליטיקה האמריקנית.’סווינגאלי’, קוראת לו התקשורת, על שם גיבור ספרותי פיקטיבי, בעל כוח שיכנוע היפנוטי.

האיש הזה, קארל רוב (Rove), מתוֹאָר לעתים קרובות כמי ש”המציא את ג’ורג’ בוש”, או לפחות את הקריירה הפוליטית שלו; וּמוסיף להיות בעל השפעה עצומה על הנשיא. בנאום הנצחון שלו, מייד לאחר הבחירות של נובמבר שעבר, בוש כינה את רוב “האדריכל”, אבי נצחונו. הכול הסכימו שבוש לא הגזים אף כמלוא הנימה.

השבוע, השבועון ‘ניוזוויק’ פירסם העתק של מסר דוא”ל, מעתונאי (במגזין המתחרה ‘טיים’) אל עורכו, המאשר שקארל רוב היה המקור הסביר של הדלפה סנסציונית, אולי פלילית.

מעשה בפטריה גרעינית

הסיפור הזה הוא בן שנתיים ויותר, ספיח משונה של מלחמת עיראק. ההחלטה לצאת למלחמה היתה מיוסדת על חשד של נשק השמדה המונית. הנשיא, סגנו וּבכירֵי יועציו דיברו אז, בין השאר, על הסכנה של “פטריה גרעינית”. הם הכריזו בפומבי, כי שליחי סדאם חוסיין חיפשו אוראניום “באפריקה” — והתכוונו לניז’ר, המדינה המדברית הענקית מדרום לסהרה.

מקורות הדוח על ניז’ר היו מסוּפָּקים, והביון האמריקני התייחס אליהם בחשד. זמן קצר לאחר כיבוש עיראק, דיפלומט אמריקני בדימוס, ג’וזף ווילסון, כתב מאמר ב’ניו יורק טיימס’, שבו גילה כי הוא יצא בשליחות סודית לניז’ר לבדוק את החשדות. הוא חזר משם עם מסקנה חד משמעית: לא היו דברים מעולם. מדוע איפוא הממשל לא שָעָה לדוח שלו?

זמן מה אחרי כן, ביולי 2003, דלפה לעתונות הידיעה, שאשתו של ווילסון היא עובדת הסי.איי.אי, והיא שֶיָזמָה את שיגור בעלה לניז’ר. זה פרט משונה כשלעצמו, אבל הסערה שהגילוי הניב לא היתה קשורה בתוכנו. היא היתה קשורה בעצם דליפתו. החוק האמריקני אוסר גילוי זהותם של סוכני סי.איי.אי. המדליף לא חטא איפוא רק בחוסר דיסקרטיות. לכאורה, הוא עבר עבירה פלילית, שעליה אנשים נשלחים לבית הסוהר.

הנשיא מיהר להכריז שהוא מתנגד חד-משמעית להדלפת סודות מדינה, והוא מעוניין לדעת מי הדליף. ההשתמעות היתה ברורה למדי: המדליף, אם היה מאנשי הנשיא, לא יהיה עוד מאנשי הנשיא.

החקירה התקדמה בעצלתיים, היפוך כמעט מושלם של החקירות הפליליות בימי ביל קלינטון. אנשי סגל הבית הלבן הופיעו בפני חבר מושבעים “גדול” (להבדיל מחבר מושבעים “קטן”, הגוזר את דינו של נאשם, ה”גדול” הוא זה המחליט אם להעמיד חשוד לדין). קארל רוב עצמו הוזמן שלוש פעמים. שמועות נקבו בשמו כמקור הסביר ביותר של ההדלפה, אבל דובר הבית הלבן הכחיש חד משמעית.

העדים המבוקשים ביותר היו עתונאים, שהיו להם קשרי עבודה עם רוב. התובע התמקד בשניים – אחד מ’טיים’, השניה מן ה’ניו יורק טיימס’ – ואיים להשליך אותם לכלא, אם יעמדו בסירובם לגלות את מקורותיהם. כתבת ה’ניו יורק טיימס’ ג’ודי מילר אמנם הושלכה לכלא בשבוע שעבר. מארק קופר מ’טיים’ העביר את פנקסיו לידי התובע, בהסכמת עורכיו – ועל פי הידוע, גם בהסכמת מקורותיו. כך דלף השבוע הדוא”ל של ‘טיים’ לידי ‘ניוזוויק’, וכך הופיעה העדות הברורה הראשונה המחשידה במפורש את רוב.

הנשיא בוש מסרב להיחלץ להגנתו של קארל רוב “כדי שלא אשפיע על תוצאות החקירה” (MSNBC ב-13 יולי 2005)

אין זאת אומרת שהוא הדליף את הכול. ואין זאת אומרת שעצם ההדלפה מסבכת אותו בפלילים. אין פלילים, אם אין כוונה פלילית; ואין כוונה פלילית אם אין הכלים לבצע אותה (זאת אומרת, העבריין היה צריך להיות בעל סיווג בטחוני גבוה במיוחד, שבלעדיו לא היו ידועים לו שמות ותפקידים בסי.איי.אי).

אבל מותר להניח, שהעניינים לא היה מרחיקים לכת במידה כזאת אילמלא היו לתובע חשדות חמורים כלפי מישהו. אתמול, דובר הבית הלבן כבר לא היה מוכן לחזור על דברי התמיכה הקטגוריים שלו ברוב. שלוש פעמים במהלך תידרוך אחד הוא חזר וסירב להגיב על פרטים “הקשורים בחקירה פלילית העומדת בעיצומה”.

איזה שינוי. והשינוי הזה כמובן הקפיץ את וושינגטון על רגליה, או לפחות אותם חלקים של וושינגטון שאינם מבלים את הימים החמים והלחים האלה על חוף הים, או בבקתות הרים.

הוא לימד את בוש פוליטיקה

קארל רוב היה במידה רבה האיש שתיעל את האמביציות הפוליטיות המעורפלות והלא-מסודרות של ג’ורג’ בוש. הוא לימד אותו פוליטיקה. הוא לימד אותו איך פועלת ממשלה (בטקסאס), איך עושים תקציב, איך מדברים בפומבי, על מה מדברים, איזה ספרים קוראים (או, כפי שחשדו רבים, איזה ספרים אומרים שקוראים). הוא כנראה הראשון שחשב על התמודדות בוש בבחירות למושל טקסאס, ארבע שנים לפני מעשה. הוא הראשון שהבין, כי כהונת המושל בטקסאס תעניק לבוש קרש קפיצה לבית הלבן.

חריפוּתוֹ והַשׂכָּלָתוֹ (הוא מתואר כ”היסטוריון חובב”) היו תמיד משולבות בחיספוס פוליטי וּבִנכוֹנוּת להפרה תקופתית של כללי המשחק. הוא כנראה היה המקור להתקפות אישיות חסרות רחמים על יריבים פוליטיים של בוש, כולל רינונים מיניים (לחישות על “ידידותיה הלסביות” של מושלת טקסאס, בתחילת שנות ה-90) וקליניים (לחישות על הפרופיל הפסיכיאטרי של יריב, בבחירות המוקדמות לנשיאות ב-2000). וכמובן, ההתקפה החזיתית על הרקורד הצבאי של הסנאטור ג’ון קרי, בשנה שעברה.

הדלפת שמה של קצינת הסי.איי.אי אינה שוות-ערך ל”טריקים המלוכלכים” האחרים המיוחסים לרוב. סוף סוף, הטריקים ההם הועילו להזנקת ג’ורג’ בוש לגבהים פוליטיים. הטריק הזה, אם אמנם היה, לא הועיל לשום מטרה, חוץ מאשר נקמה על ביקורת לא-נעימה. התוצאות, לעומת זאת, עשויות להיות דרמטיות. העמדה לדין של היועץ הפוליטי החשוב ביותר בבית הלבן לא רק תפגע באפקטיביות של הממשל, אלא אולי גם תקל על הדמוקרטים לנסות ולהוציא את הקונגרס מידי הרפובליקנים בשנה הבאה.
 
“האדריכל” של נצחון בוש ייחשב אולי יום אחד לקבלן ההריסות שלו. וזה יהיה לקח מעניין על הסכנה החמורה ביותר הנשקפת מכוח פוליטי: השחתת מידותיו של מחזיק הכוח.

 

5 Responses to “האדריכל – או קבלן ההריסות”

  1. ישראל הגיב:

    מעניין מאוד מהי דעתך כעיתונאי, יואב, על הכתבת האמיצה שמוכנה לשבת בכלא ע”מ לא לחשוף את מקורותיה, ויותר מכך מה דעתך על מערכת המשפט שתשלח אותה אל הכלא.

  2. יואב קרני הגיב:

    אני מעריץ את ג’ודי מילר על אומץ לבה. אני חושב את השלכתה לכלא למבישה.

    כללית, יש עודף קַנָאוּת בתרבות הפרוֹסֶקוּטוֹריאלית (זאת אומרת, של התביעה) האמריקנית — וגם הלא-אמריקנית (ישראל, איטליה, ספרד). “ייקוב הדין את ההר” הוא נוסחת הפעולה, שעולים ממנה צלילים של הפוריטאניזם האנגלי במאה ה-17.

    ראינו דוגמאות לָרוֹב ל”ייקוב הדין את ההר” מצד תובעים קנאים בימי ביל קלינטון, כאשר כל חבר בסגל הבית הלבן היה צריך לשכור עורך דין.

    האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? אינני חושב. השלכה של עתונאי לכלא כדי להרשיע מישהו היא ביטוי של “המטרה מקדשת”. אבל בחברה דמוקרטית, שום מטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. רק מהפכנים טוטליטריים, או אופורטוניסטים, מאמינים בזה.

    צריך להודות שבלי אמצעי ההפחדה הזה, המגזין ‘טיים’ לא היה מעניק לתובע גישה לפנקסיו של הכתב קוּפֶּר, ואצבע מאשימה לא היתה מופנית לעבר קארל רוב. פרדוקסלית, רוב הוא איש המאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים.

    מה אפשר להגין בעניין הזה חוץ מאשר לצטט את האיש החכם ביותר של כל הזמנים, הלל הזקן, “על דאטפת אטפוך”. (מי שאינו זוכר, שיבדוק במילון הארמי-עברי שלו.)

  3. אולי הגיב:

    אולי יש בכך סימן לתום העידן של בוש והסגנון הפוליטי שלו שהשתלט גם על ישראל. שילוב של רקטוריקה פטריוטית בטחונית החושפת לבסוף מניעים אישיים לחלוטין של המחזיקים בה.
    גם בארץ מסתמנת הבנה שהנזקקים לרטוריקה זו אינם מהססים לפגוע בבטחון המדינה (שבשמו עלו לשלטון) כדי לשמר את כוחם.
    זהו סימן טוב, אולי, להתבגרות פוליטית עולמית ולהתפכחות מאשליית האיש החזק והבטחוניזם כמפתח ליציבות ושגשוג. גם מלחמת עירק עשויה להתגלות כבומרנג דומה שיזניק שינוי כללי בדעת הקהל העולמי. אולי זו באמת המלחמה האחרונה שבה נעשה שימוש ציני בשיח הבטחון מן הסוג הבוטה הזה.

  4. אלון הגיב:

    בתוך חוגי הממשל האמריקאי – על האוריינטציה של ממשל בוש ועל המטרות שלו. נדמה לי שללא מעט אנשים בתוך המפלגה הרפובליקנית ובתוך ממשל בוש יוקל עם סילוקו של קארל רוב.
    השמחה בצד הפרוגרסיבי לא מוטלת בספק – שהרי וודאי שסילוקו או שקיעתו של קארל רוב במאבק על הקריירה שלו יפחית מאוד (לשמחתי) את הסיכוי שהרפורמה הנוראית של הפרטת הביטוח הלאומי, שהיא כפי שיואב קרני כבר הזכיר בטור קודם – נשמת אפה של הרפורמה הפרוגרסיבית הגדולה של שנות ה30 עד ה60 באמריקה תעבור.
    אבל גם בצד הרפובליקני של המפה נפילתו של רוב עתידה לשנות את המפה. אני משער שהיא תחזק את האגף הריאלי (דוגמת רייס או ג’ון מקיין) בוודאי ככל שבוש יצטרך יותר להתרחק מראמספלד עם הסתבכות המלחמה, הוא יאלץ לחזור ולגבש קואוליציות סבוכות בקונגרס שכבר מביט אל הבחירות הבאות לנשיאות (עוד שלוש שנים ) ולבחירות הבאות לקונגרס ולחלק מהסנאט עוד שנה. גיבוש קואליציות כאלו -שהיה באורח מסורתי נשמת אפה של הדמוקרטיה האמריקאית עד שנות ה80 ובמידה רבה עד אפילו עד בואו של בוש הבן ונאמנו קרל רוב שניסו שוב ושוב להשליך את “חוקי הבית” לפח הזבל של ההיסטוריה.
    אני לא חושב שזה מקרי שדווקא שמות מהאגף המתוך יותר של הרפובליקנים נזרקים באוויר כמועמדים אפשריים ל2008 ופחות מהאגף הימני, דתי, קיצוני. ריח הדם המותר של קרל רוב הוא זה שמאפשר את זה.
    מעניין יהיה גם לראות האם בוש יצליח להעביר את המינוי של רוברטס מבלי שרוב מטיל את כל כובד משקלו במערכה.

    עוד מרוויחה מהעניין היא מן הסתם הילארי קלינטון – שנחשבת לאפשרות ריאלית למועמדות הדמוקרטית ב2008. רק לפני שנה הספידו מדורי המערכת והמנתחים הפוליטיים שעוד מישהו מהמסורת הפוליטית של הצפון מזרח יתמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית ובורסת השמות הפריחה אפשרויות של מועמדים מהדרום, או הדרום מערב, כמו מושל ניו מקסיקו- ביל ריצ’רדסון, שר האנרגיה של קלינטון. זה קרה לא כי הם לא היו מועמדים טובים אלא כי לא היה למועמד דמוקרט מהצפון מזרח סיכוי מול של המכבש של קארל רוב שהזין מצד אחד מכוני המחקר וthinktanks ימניים בוושינגטון ומצד שני רשת אדירה של תקשורת ימנית רבת עוצמה – מה שהילארי קלינטון קראה לו פעם: the vast right wing conspiracy . אבל בלעדיו של האיש שכונה הארכיטקט ובעיני השמאל האמריקאי מילא את תפקידו של darth vader של השמרנים ייתכן שדרכה של הילארי להתמודד על הנשיאות (אולי מול רייס?!) סלולה.

    היבריס? כמדומני שלא זה העניין, אולי הימור פוליטי שנכשל, של אחד שבד”כ (ואולי גם הפעם) זה מצליח לו ואולי (אם אתם ממש חשדניים) עניין שכל מטרתו הוא להסב את המבט ממקום אחר.

    הטור הקודם של יואב קרני בנושא “להרוג את פרנקלין דילנו רוזוולט:
    http://www.notes.co.il/karny/11369.asp

    קבוצת מעקב פרוגרסיבית אחרי התקשורת הימנית והסיקור המוטה באמריקה והמעקב שלה אחרי פרשיית קארל רוב המתפתחת:

    http://mediamatters.org/topics/rove-controversy.html
    ויש שם גם מעקב אחרי הסיקור של רוברטס המועמד של בוש לבית המשפט העליון.

    ההאשמה של הילארי על התקשורת של הימין – ומומלץ לראות גם את הסרט the hunting for the president בעניין המרדף שניהל הימין האמריקאי נגד הנשיא הדמוקרט היחידי מאז רוזוולט שנבחר בכוחות עצמו לשתי קדנציות מלאות – ביל קלינטון.

    http://www.cnn.com/ALLPOLITICS/1998/01/27/hillary.today וגם סיקור יותר מעמיק של הפרשייה:
    http://home.att.net/~Resurgence/L-clintonrightwingconspiracy.html

  5. אלון הגיב:

    ביומים האחרונים אני מזהה תגובה קצת משיחית בשמאל האמריקאי, גם המתון.
    נדמה להם שקארל רוב ישחק בתפקיד ארליכמן והאלדמן של ניקסון (ממשל שאנשי בוש מכירים היטב – גם ראמספלד, צ’ייני ורוב הם בוגרי הממשל הזה) ולבסוף יגרור את בוש והרפובליקנים איתו בסגנון “כל אנשי הנשיא”
    אני חושב שהם אופטימיים וטועים בניתוח של האיש ושל הממשל.
    אבל הם גם לא קוראים היסטוריה, בסה”כ 6 שנים אחרי נפילתו של ניקסון כבר היה רייגן נשיא ארה”ב..

    וגם התנצלותי על אורך התגובה הקודם- באמת קצת מופרז

Leave a Reply