צרור של סקרי דעת קהל ארציים ומקומיים (זאת אומרת, במדינות אינדיבידואליות) מאשרים שהרוח נושבת עכשיו בגבו של הנשיא בוש. זה ניכר לא רק בתשובה על השאלה בעד-מי-תצביע (ההפרשים עדיין קטנים מאוד), אלא עוד יותר בשיפור הדרמטי בדעתם של האמריקנים על בוש ובכירסום הדרמטי במעמדו של הסנאטור קרי. זה גם ניכר בכמה מדינות מפתח, שבהן היה לקרי יתרון, אפילו יתרון ממשי, אבל היתרון הזה התמוסס כמעט לחלוטין.
הנה כמה מן הסקרים:
- סקר של אי-בי-סי ושל ה’וושינגטון פוסט’ מעמיד את בוש ואת קרי בתיקו, 48% לכל אחד. אבל, על פי עורכיו, הוא מאשר את הרושם שנתנו כמה סקרים בשבוע שעבר, שבוש התאושש במידה ניכרת בהערכה הציבורית על מנהיגותו בענייני בטחון. בסוף הוועידה הדמוקרטית, בחודש יולי, היה לקרי יתרון של שמונה אחוזים בשאלה מי מן השניים מתאים יותר להיות המפקד העליון. עכשיו, עוד לפני שהוועידה הרפובליקנית נפתחה, לבוש יש יתרון של עשרה אחוזים. מי יודע מה יהיה יתרונו בסוף הוועידה, מקץ חשיפה טלויזיונית אינטנסיבית.
אבל לקרי יש מקום להתגדר בו: פחות מחצי הנשאלים סומכים את ידיהם על תיפקודו של בוש במלחמת עיראק ועל מנהיגותו הכלכלית. 54% מוסיפים להאמין, כי אמריקה מתנהלת “בדרך הלא נכונה”. גם סקר של רשת הרדיו הציבורית (NPR) מראה אי-אמון בכיוונה של אמריקה (55% לעומת 38%).
- הסקר של גאלופ בשביל סי-אן-אן ו USA Today נערך ביום א’ בשלוש מדינות “מתנדנדות”, שהצביעו ב-2000 בשביל הדמוקרטים, ובלעדיהן יהיה קשה מאוד לקרי לנצח. הסקר מציג שתי קטגוריות של מצביעים: אלה הרשומים להצביע ואלה העומדים להצביע. והנה, בין הרשומים להצביע יש לקרי יתרון קטן אך סולידי; ובין העומדים להצביע יש לבוש יתרון קטנטן.
בפנסילווניה, הגדולה מן השלוש, 49% מן המצביעים הרשומים תומכים בקרי ו-44% — בבוש; אבל בין העומדים להצביע יש לבוש יתרון זעיר, 48% לעומת 47%. סטיית התקן כאן היא חמשה אחוזים, ואחוז אחד הוא לפיכך תיקו סטטיסטי. אבל ההפרש בין הרשומים לעומדים להצביע אינו מבַשֵׂר טובות, מפני שהוא משקף בעיה מסורתית של הדמוקרטים בהבאת מצביעיהם לקלפי. התופעה חוזרת בוויסקונסין, במערב התיכון: 49-46 לטובת קרי בין הרשומים, 50-47 לבוש בין העומדים להצביע. במדינה שלישית, איובה, הקטנה מן השלוש, ההפרש נשמר לטובת קרי: 50-44 בין הרשומים, 51-46 בין העומדים להצביע.
- סקר משותף לשני עתונים בדרום פלורידה, ‘מיאמי הרלד’ ו’סט’ פיטסברג טיימס’, מראה שיפור במעמדו של בוש במדינה הקריטית הזו, שבלעדיה הוא יתקשה לנצח. הוא עלה שם לעמדת יתרון של 48% לעומת 46%. הסקר האחרון של שני העתונים האלה נערך בחודש מארס. אז הוא הראה יתרון של ששה אחוזים לקרי.
הסקר הזה מראה גם נסיגה ניכרת בהערכת כישוריו של קרי. עורכת הסקר מסבירה: “במארס, קרי היה כמו blind date… מאז הוא צילצל בדלת כדי לאסוף כמה מהם, וכמה מהם לא אהבו מה שראו”. אף כי חצי הנשאלים אינם מרוצים מטיפולו של הנשיא בעיראק, 53% אומרים שהמלחמה תרמה לבטחונה של אמריקה בטווח הארוך. אכן, סתירה משונה, המשאירה לקרי מקום להתגדר בו.
מוטב גם לזכור שהמצב הכלכלי בפלורידה טוב בהרבה מזה של מדינות מתנדנדות אחרות, בייחוד במערב התיכון.פלורידה היא מן הנהנות העיקריות מן ההתאוששות השנה האחרונה. יש בה אחד האחוזים הגבוהים ביותר של אנשי צבא בארה”ב.
- קרי יכול למצוא ניחומים בסקר של רשת הרדיו הציבורית (NPR), המראה יתרון לקרי בזירה הארצית, 50% לעומת 45%, עם יתרון גדול עוד יותר במדינות ה”מתנדנדות”, 52% לעומת 43%. הסקר הזה גם מראה, ש-44% חושבים את הכלכלה לנושא החשוב ביותר, 31% — את הבטחון והמלחמה בטירור, 27% — את המצב בעיראק, 20% — את הצורך בביטוח בריאות שווה לכל נפש. את התוצאות, בליווי גראפים, אפשר לקרוא באתר הרשת, נחוצה תוכנת אקרובט.
ההסתייגות היחידה שהסקר הזה מעורר אצלי היא התאריך. הוא נערך ב-24 באוגוסט. מאז — על פי סקרים אחרים — תנופת בוש גברה. הדעת נותנת שהתנופה הזו תגבר בימים הבאים. אני חושב שלא יהיה מקום להתפלא אם יתרונו של בוש בסקרים הארציים יהיה גדול מסטיית התקן. אבל אני מוסיף להעריך שהוא לא ינצח בבחירות.
ההערכה הזו אינה קשורה בהעדפותיי הפרטיות. אני חושב שהאמריקנים הם בעיקרם אנשים פרגמטיים, ריאליים ומבורכים בשכל ישר. בסופו של דבר הם יכירו, שג’ורג’ בוש הוליך אותם שולל ועשה שימוש חסר לרעה בכוחו במידה חסרת תקדים. הם עשו כן ב-1976, כאשר העלו את ג’ימי קרטר לשלטון בתגובה מאוחרת לפרשת ווטרגייט. לדעתי, 2004 תוכרע באותו אופן. או לא.
שלקח אותנו ל-JFK לפני שבוע, הסביר לנו מה קורה בשטח: אם בוש מנצח אז התאגידים הגדולים ימשיכו את המלחמה בעיראק, ולכן יצטרכו להפעיל שוב את גיוס החובה, והוא ישלח את הילדים שלו בחזרה לבוגוטה. אבל, הרגיע הנהג, אין מה לדאוג. לכולם נמאס מבוש ולא מעניינים אותו הסקרים – אין מצב שקרי לא מנצח. הוא אישית לא מכיר אף אחד שתומך בבוש. ולכן, בגלל שהניצחון של קרי מובטח, כאמור, אז הוא לא מתכונן ללכת להצביע, כי הוא מאד מאד עסוק…
ואם זה לא מצביע על טמטומו של ציבור, אז מה?
עד כמה זה חשוב מה שיקרה שם, לגבינו.
אם בוש ינצח – תימשך הרוח הגבית הניתנת לביבי ולמדיניות הכלכלית שלו, ובכלל לממשלת הרוע הזאת.
התנתקות אולי תהיה, אבל דברים אחרים במדינה לא ישתפרו.
אם קרי ינצח – אולי השמאל אצלינו יתחיל להאמין שגם הוא יכול לחזור לשלטון.
השמאל, וכל אלה שהתחבאו בשנים האחרונות.
כמה שמו לב לזה ששרון עלה בדיוק אחרי שבוש הושבע?
הסוף של בוש, יהיה תחילת הסוף של שרון.
המשך של בוש – המשך החשכה הימנית על שמינו לעוד הרבה שנים.
בדרך כלל פרשנים וכותבים, במיוחד במערכת בחירות צמודה שכזו, נוהגים להתנסח במעורפל ובאופן שישאיר להם תמיד מקום לחזור בהם. ההצהרה שלך שבוש יפסיד היא אמיצה מבחינה זו.
למרות האומץ הראוי לשבח כשלעצמו, איני מבין על סמך מה הפסיקה הזו, האם רק על סמך תחושותיך וראייתך את הציבור האמריקני? אני מכבד את ההיכרות שלך עם ציבור זה, אבל זה לא נראה לך קצת יומרני לשלול את הסטטיסטיקה ולסמוך על תחושות אישיות?
איני תומך בשרון, אבל לא זכור לי ששליטת השמאל (עד כמה שזה קשור בכלל לשמאל הישראלי) בארה”ב הייתה תקופה זוהרת מבחינת ישראל.
ובכנות, האם אתה באמת מאמין ששלטון אמריקני רפובליקני יפריע לישראל לסיים את הכיבוש ולכונן שלום, או שהנך רק חוזר על ססמאות נבובות?
שג’ון קרי, לא יגיע לאותה רמת מוסריות ומחוייבות לזכויות אדם מלא רק ברמה התיאורטית אלא גם ברמה הפרקטית שג’ימי קרטר הגיע אליה.
אתה לא זוכר ? אני דווקא זוכר טוב, נגיד, עשר שנים אחורה.
המדד הכללי שבו אני מגדיר את הדברים , תתפלא, משקלל את הנקודה של כיבוש/סיומו רק כפרמטר אחד. יכול להיות שבנקודה הזאת שלטון רפובליקני דווקא לא יפריע לסיום הכיבוש או אפילו לכונן שלום, אבל בנקודות אחרות אני לא רואה הרבה אור שישפיע המשך שלטונו של בוש על הכלכלה, החברה ובכלל.
וחוץ מזה שאני עדיין סקפטי לגבי כל ההתנתקות הזאת, אבל יודע מה, אשמח אם אני טועה.
1. אני זוכר שלפני עשר שנים יחסי ארה”ב-ישראל היו טובים, אבל זה היה בעיקר עקב הנכונות הישראלית להצטרף לתהליך השלום. ז”א שלו הייתה ממשלת ימין בשלטון, נניח ממשלת שמיר, היחסים לא היו טובים כשהיו. יחסי ארה”ב ישראל היום אינם פחות טובים למרות שהימין הישראלי בשלטון, ואני חושב שטובים יותר.
2. מדד כללי מוכרח להיות מורכב מפרטים אחרת הוא יותר תחושת בטן, או שאיפה מאשר מציאות, אנא פרט מה מדינת ישראל תרוויח משלטון דמוקרטי בארה”ב, וכיצד.
3. אני שם לב שאתה מתייחס לכלכלה. לדעתי גם לגדולי הדמוקרטים בארה”ב יש ראיה כלכלית קפיטליסטית יותר מגדולי הימנים אצלנו, לכן כל שלטון, רפובליקני או דמוקרטי יתמוך במדיניות של נתניהו. יותר מכך, ברור שכל שלטון בארה”ב יתעניין יותר בבטחון לערבויות מאשר בזכויות הסוציאליות של חברי ההסתדרות.
אינני חושב שיש קשר ממשי בין תוצאות בחירות שם וכאן, או כאן ושם. עליית שרון היתה תוצאה של אכזבה עמוקה מקודמו; עליית בוש היתה תוצאה של עיווּת מוּבנֶה אל תוך שיטת בחירות. הייתי אומר שיש יותר דמיון בין עליית רבין וקלינטון, שכמובן לא היה ביניהן קשר, חוץ מזה שהן באו בהפרש של חמישה חודשים (רבין ראשון), ושיקפו התנערות של הבוחר משלטון ארוך של מפלגה אחת (הליכוד בין 1977 ל-1992, עם הפסקה קצרה וחלקית; הרפובליקנים בין 1980 ל-1992).
כשלעצמי מעולם לא האמנתי ששינויים פוליטיים בארה”ב יוציאו את הערמונים מן האש בשביל השמאל הישראלי. ממשלה נועזת יותר בחיפושי שלום בישראל תמיד תוכל לסמוך על תמיכה אמריקנית. ממשלה ישראלית נוקשה לא תמיד תוכל, כפי שהראה ממשל ממשל ג’ורג’ בוש הראשון (הלא-נוח ביותר לישראל מאז אייזנהאור, באמצע שנות ה-50) — אבל אינני בטוח שזה נגזר מזהותו האידיאולוגית של הממשל האמריקני. אני מתקשה להאמין שאהבת ג’ורג’ בוש השני שאינה תלויה בדבר תחזור תחת נשיאים אחרים.
אשר לביקורתו של מוטק’ה: אני אינני מייסד את הערכותיי על תחושות אישיות, אני חושב שהטעמתי את הנקודה הזו. סיבה חשובה לקישורֵי-הרשת שאני נותן כאן היא להעניק לכל אחד מן הקוראים את ההזדמנות לבחון את העובדות בעצמו. הסקרים שאני חוזר וּמַפנֶה אליהם (בייחוד בטור מימין) מראים פעם אחר פעם את הפוטנציאל הניכר של שינוי, את האכזבה ממדיניות הנשיא הן בעיראק והן בענייני פנים. אני חושב שבסופו של דבר הפוטנציאל הזה יִגבַּר על הנטִיָה להשאיר את הקברניט על כנו בזמן סערה.
אני גם מעריך את האמריקנים כאנשים פרגמטיים, שרגליהם עומדות על קרקע המציאות. לאמריקנים היו תמיד קווים אדומים. לא פעם היית רוצה שקוויהם האדומים יימתחו במקומות אחרים, אבל אני חושב שֶקַו אדום עבה מתוח סמוך לעניין השימוש לרעה בכוח פוליטי (abuse of power). אני מאמין שהעניין הזה יכריע בסופםו של דבר את הכף, כפי שהכריע ב-1976, כאשר קרטר גבר בהפרש זעיר על ג’רלד פורד, והפאקטור המכריע (לדעת פרשני הזמן ההוא, מדעני המדינה וההיסטוריונים) היה מרכזיותו של נשיא רפובליקני ב’ווטרגייט’ (סציפית, הכעס על החנינה שפורד העניק לניקסון).
כמובן, אין זה כלל מן הנִמנָע שאני טועה, אבל אני מבטיח לך, מוטק’ה ידידי, שֶמִקֵץ 30 שנה של מעקב אינטנסיבי אחרי העולם החיצון (ואחרי לא-מעט שגיאות של הערכה ושל חיזוי במרוצת השנים) לא הייתי מייסד את ההערכה הזו על אינטואיציה או על מִשאֶלֶת-לֵב.