לא בדיוק העתון החשוב ביותר באמריקה, אפילו לא החשוב ביותר במדינת קונטיקט, שבה הוא מופיע. אבל נדמה לי שהכותרת הזו, בגליון יום חמישי שעבר, קלעה למטרה יותר מכל כותרת אחרת: “מִדְחִי אל דֶחִי” (בלי הניקוד), היא אומרת על התמוטטות החלום האמריקני בעיראק
|
אילו התקיימו הבחירות לנשיאות בארה”ב בסוף השבוע שעבר, ג’ון קרי היה מנצח בהן בהפרש ניכר — 50 אחוז לעומת 43 אחוז. אלה ממצאי סקר חדש של השבועון ‘ניוזוויק’. זו הפעם הראשונה מאז שמערכת הבחירות נכנסה להילוך גבוה, באמצע מארס, שהפרש כזה נרשם. עד עכשיו ההפרשים היו בגבולות סטיית התקן, ונטו לטובת בוש. אף כי נראה שהמספרים האלה הם תגובה מיידית למאורעות בעיראק, מימצא אחר בסקר צריך להטיל חרדה עמוקה על הבית הלבן. 59 אחוז מן הנשאלים אומרים שאין הם מרוצים מן “הכיוון שבו העניינים מתנהלים בארצנו”. רק 36 אחוז מרוצים. זו השאלה המסורתית של שבשבת הרוח בפוליטיקה האמריקנית. היא אינה מתורגמת אוטומטית להצבעה — אבל היא מצביעה על פוטנציאל השינוי. כשלעצמי אני מוצא את הנתונים האלה מדהימים. בשבועות האחרונים הזרים הנשיא עשרים מיליון דולר להרעשת טלויזיה כבדה על ג’ון קרי, וגם נהנה מחדשות כלכליות טובות יחסית. אם מקץ המאמץ הזה הוא נמצא פחות או יותר במקום שבו עמד אביו בדיוק לפני 12 שנה, אולי הצדק עם אמא ברברה, אשר אמרה זה לא כבר (על פי ציטוט באחד העתונים), “אני איננה יכולה עוד לעקוב אחרי זה (מערכת הבחירות), זה נראה כל כך מוּכָּר”. הסקר המצוטט כאן לא היה ידוע לי, כאשר כתבתי את הרשימה הבאה, ב’גלובס’, בשבוע שעבר. |
בסתיו 1990, בחוסר חשק גלוי, הנשיא ג’ורג’ בוש האב הזמין את הקונגרס לדון בשאלת המלחמה הממשמשת ובאה בעיראק. הוא אומנם חשב, שאין הוא זקוק לאישור הקונגרס כדי לצאת למלחמה – אבל השתכנע שמוטב להתחלק עם הקונגרס בהחלטה.
אחד החכמים והמבריקים שבחברי הסנאט בימים ההם, פטריק דניאל מויניהאן, הזהיר את בוש מפני מלחמה. “נשיאותך תשקע בחולות המדבר”, הוא אמר.
נשיאותו של אבא אומנם שקעה, אבל לא בחולות. הואיל והוא ידע עד כמה טובעניים הם החולות, הוא נֶחפַּז לצאת משם. מה מעניינת היא העובדה, שכאשר נשאל על כך בתחילת השנה שעברה, הוא אמר לעתון קטן במערב התיכון של ארה”ב שאין הוא מתרשם כלל מן הביקורת עליו. איזו ברירה היתה לנו? הוא שאל, וענה, “כדי להפיל את סדאם, היינו צריכים לעלות על בגדאד – ואז מה?”
זו היתה כנראה הפעם הפומבית האחרונה, שבה ג’ורג’ האב מתח ביקורת מרומזת על ג’ורג’ הבן. אבל בתחילת השבוע ניתנו בפעם הראשונה סימנים, שנשיאות הבן עלולה לשקוע בחולות המדבר. ביום א’ פירסם מרכז פיו (Pew) לחקר דעת הקהל בוושינגטון סקר חדש, שממנו עולה כי רק 40% מן האמריקנים סומכים את ידיהם על האופן שבו בוש מכלכל את מדיניותו בעיראק בשעה ש-53% מתנגדים. 57% חושבים שאין לו כלל תכנית לייצוב עיראק.
ויתר על כן, מספרם של אלה הסומכים את ידיהם על עצם תיפקודו כנשיא פחת אל השיעור הנמוך ביותר בתולדות נשיאותו: רק 43%, לעומת 47%.
צריך להוסיף, שהסקר הזה נערך עוד לפני שעריה הגדולות של עיראק היו לשדות קרב, ועוד לפני שהאמריקנים שמעו נתונים יומיים חסרי תקדים של הרוגים. גם כך, 44% מן הנשאלים חשבו שארה”ב צריכה להחזיר את כוחותיה מעיראק. 50% אומנם התנגדו – אבל בינואר מספר המתנגדים עמד על 63%, ומספר התובעים להחזיר עמד על 32%.
נראה איפוא בפעם הראשונה, שיש עכשיו קשר ישיר בין שחיקת התמיכה במלחמת עיראק ובין שחיקת התמיכה הכללית בבוש. אלה כנראה החדשות המדאיגות ביותר שהגיעו אל מטה הבחירות של הנשיא.
על זה צריך להוסיף את הספקות בעניין מעשי הממשל ערב אחד-עשר בספטמבר. עדותה של קונדאליסה ראייס, היועצת לבטחון לאומי, לפני ועדת החקירה הדו-מפלגתית, היתה מאורע תקשורתי עצום ממדים. היא עמדה פחות או יותר בפרץ, אבל לא יישבה את הספקות. אתמול, שבת, נאלץ הבית הלבן להשבית את שמחת חג הפסחא, ופירסם את המיזכר המסווג מתחילת אוגוסט 2001 על סכנה של פעולת אל קאעידה נגד מטוסי נוסעים אמריקניים.
הבית הלבן מעד, וחזר ומעד, בטיפולו בעניין עדותה של ד”ר ראייס. במשך שבוע הוא ניסה למנוע אותה, ועורר בזה את הרושם שיש לו מה להסתיר. אפילו אתמול, אחרי שכבר נכווה, הבית הלבן סירב למסור נוסח נאום, שד”ר ראייס עמדה לשאת ביום התקפות הטירור ב-2001. בנאום הזה – אומרת השמועה – היא דיברה על הסכנות המאיימות על בטחונה הלאומי של ארה”ב מבלי להזכיר כלל את הטירור.
“כיצד זה יתכן שהיא לא ידעה”? שואלת הכותרת הענקית על פני עמודו הראשון של ‘דיילי ניוז’ הניו יורקי. “היא” היא קונדאליסה ראייס, היועצת לבטחון לאומי, אשר ניסתה לנקות את הממשל מחשד של עודף פסיביות ערב התקפות אחד-עשר בספטמבר
“דַבּרוּ על המלחמה”
ההתפתחויות האלה מעמידות על ראשה כל חוכמת אנשים מלומדה. ההנחה הכללית בשנתיים האחרונות היתה, שג’ורג’ בוש ינסה לחזור ולהיבחר על יסוד מנהיגותו במלחמה נגד הטירור. “דברו על המלחמה”, יעץ אסטרטג הבחירות הראשי של בוש לפעילי המפלגה הרפובליקנית עוד בסוף 2002.
אבל המלחמה התכערה בימים האחרונים במידה שאיש לא חזה. האפשרות שהגנרלים יבקשו מן הפוליטיקאים לשלוח עוד חיילים לעיראק מתחילה עכשיו להעלות את האסוציאציות הקודרות ביותר בוושינגטון. הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי, אויב מושבע של הממשל, הכריז השבוע ש”עיראק היא ‘וייטנאם של בוש'”.
הממשל הגיב בכעס, או בכעס מעושה, אבל האמת היא שאיש אינו זקוק לתזכורות מפי טד קנדי. כל קשיש וטוב לנשק בוושינגטון טרח בחודשים האחרונים אל בית הקולנוע, כדי לצפות בסרט תעודה מבריק על מלחמת וייטנאם, “ערפל המלחמה”, שבו תיאר שר ההגנה לשעבר רוברט מקנאמארה את מצעד האיוולת, אשר הניב מלחמה עקובה מדם ללא נצחון צבאי ותבוסה פוליטית כבדה.
“יום נורא ואיום”, פתח פיטר ג’נינגז את מהדורת החדשות המרכזית של רשת אי.בי.סי. ביום שבו מרדה עיראק. מאז, האמריקנים מתנועעים בחוסר מנוחה בכורסות הטלויזיה שלהם. בימי הפלישה לעיראק, לפני שנה, זרים התלוננו על עודף הריסון העצמי של התקשורת האמריקנית (אני לא הייתי מן המתלוננים). הפעם יש ריסון על עודף ריסון. אמריקני ממוצע, הקורא עתון בוקר, וצופה במהדורת חדשות אחת בטלויזיה מדי יום, יודע שדברים רעים קורים לארצו ולצבאה.
הנשיא מנסה להוסיף ולהקרין בטחון – והוא גם מנסה להעניק פירוש שווה לכל נפש למאורעות בעיראק, אולי על חשבון הדיוק. הוא אמר במהלך ביקור במדינת אריזונה, שבעיראק “יש טירוריסטים, השונאים את החופש. אנחנו אוהבים את החופש, ועל זה מתנהלת ההתנגשות”.
הניסוח הזה הוא נסיון ברור להשתמש בנוסחת ההצלחה הגדולה של הנשיא רונלד רייגן, בתחילת שנות ה-80. לרייגן היה כשרון בלתי רגיל לכווץ את הבעיות המורכבות ביותר לממדים של הגלעין הקשה. אבל גם אחד מתומכי הממשל הזה, הפרשן רב-היוּקרה ג’ורג’ וויל, כתב בשבוע שעבר בטוּרוֹ, המתפרסם במאות עתונים בארה”ב:
“אין אח ורע בנסיון הלאומי של ארה”ב לצורך להסתמך על רצונו הטוב של אייאטוללה שיעי מסוגר בן 73, עלי סיסטאני. התלות הזו, היא כשלעצמה, היתה מבשרת רעות אילו הוא היה הנציג הבלתי מעורער של הרוב השיעי בעיראק. אבל עכשיו יריבו בן ה-30, מוקטאדה סאדר, קורא לתומכיו ‘להלך אימים על אויביכם’ – אמריקה”.
ארונות האבץ
לְמַה אם כן דומים הימים האלה? לא רק לווייטנאם, אלא גם לסומליה. שם, ב-1993, נחת צבא אמריקני כדי לשחרר אוכלוסיה רעבה ומפוחדת מזדונם של ראשי כנופיות, שהביאו מיליונים עד סף הרעב. איזו שליחות יכלה להיות הומאנית יותר. ואו-אז חיילים אמריקניים התנגשו עם אחד מראשי הכנופיות האלה, גנרל מוחמד עיידיד. לאחר שגוויותיהם של חיילים אמריקניים נגררו ברחובות מוגדישו, ארה”ב חרקה שיניים והודיעה שתעצור את עיידיד ויהי מה. אבל התחרות בין אמריקה לעיידיד הסתיימה בנצחון עיידיד.
בניגוד לסומליה, את עיראק לא תוכל ארה”ב לעזוב. איש אינו מציע את זה ברצינות. השאלה בשבועות הבאים תהיה מינון החדשות הרעות. ג’ורג’ בוש משלם את המחיר על היעדר כֵּנוּת. אילו אמר לאמריקנים את האמת, אילו הכין אותם לקראת הקשיים, מצבו בסקרי דעת הקהל היה יכול להיות טוב יותר.
קצת קשה לזכור היום שרק לפני עשרה ימים הודיעה לשכת הסטטיסטיקה בוושינגטון, כי בחודש פברואר נוספו יותר מקומות עבודה חדשים ממה שנוספו זה שלוש שנים וחצי. את השבוע הזה קיווה הנשיא בוש לבלות על זֵרֵי הדפנה של הסטטיסטיקה. תחת זאת, הסטטיסטיקה העיקרית של השבוע היא המארינס בארונות האבץ בדרך מארם נהריים.
האם אין זה נכון לומר שהמאורעות האחרונים בעיראק, בהלהיטם את מערכת הבחירות, יובילו לשיעורי הצבעה גבוהים יותר?
והאם אין זה נכון ששיעורי הצבעה גבוהים יותר בדרך כלל מיטיבים עם הדמוקרטים?
כן, אורן, אני נוטה להסכים עם ההערכה הזו. נֶאֱמַר אפילו על הרפובליקנים בבחירות של 2000, שהוֹרָדַת שיעור ההצבעה היתה אחת ממטרותיהם, בוודאי במדינה כמו פלורידה. זה נוגע בייחוד למיעוטים, ובייחוד לשחורים. מקובל לטעון, שהצבעה מסיבית של שחורים יכולה להטות את הכף לטובת מועמדים דמוקרטיים בשורה של מדינות בארה”ב. הנצחון הדמוקרטי הגדול האחרון בבחירות לסנאט, ב-1986, היה קשור במידה רבה בהשתתפות גבוהה מן הממוצע של שחורים במדינות הדרום.
אגב, השפעתם הפוליטית של היהודים במדינות מסוימות — ניו יורק, פלורידה, ניו ג’רזי, אילינוי, מישיגן — קשורה לפחות במידת מה בזה שחלקם בין המצביעים, בעיקר בבחירות מוקדמות של המפלגה הדמוקרטית, גדול לאין שיעור מֵחֶלקָם באוכלוסיה הכללית. הם פשוט הרבה יותר פוליטיים, ונוטים הרבה יותר להשתתף בתהליך.
הרפובליקנים עצמם קטפו ברבע המאה האחרונה את פֵּרוֹת ההשתתפוּת הגוברת של מה שֶמכַנים “הימין הנוצרי” בהצבעה.זה התחיל באמצע שנות השבעים, תוצאה ישירה של פסיקת בית המשפט העליון על לגליזציה מלאה של הפָּלוֹת מלאכותיות. מאז, במרכז מערכות הבחירות של רפובליקנים רבים עָמדָה הקריאה להצביע לטובת מועמדי הימין כדי “להחליף את השופטים הליברליים” בבית המשפט העליון (בארה”ב, הנשיא הוא המְמַנֶה אותם, והסנאט הוא המאשר אותם).
זו הדרך לשכנע אנשים לא-פוליטיים, או פחות-פוליטיים, להגיע לקלפי: באמצעות נושאים, המאיצים את זרימת הדם בעורקיהם, או מעוררים את מיצי העיכול שלהם.
אגב, הדברים אמורים כאן לא רק באקט ההצבעה, אלא בעצם ההרשמה להצבעה. בארה”ב, זכות ההצבעה אינה מוקנית אוטומטית. בעל הזכות צריך להקדים ולהירשם, כדי שיוכל לנצל אותה. מדי פעם אנחנו שומעים על מסעות ארציים של הרשמת מצביעים חדשים, למשל אצל השחורים. זו היתה הסיבה העיקרית להשתתפות ג’סי ג’קסון בבחירות לנשיאות בשנות ה-80. הוא ידע שהוא לא יִזכֶּה, אבל הוא קיווה לצָרֵף מיליוני שחורים אל התהליך.
כשבוש נבחר, היו שחשבו שעכשיו רנקוויסט וסטיבנס יוכלו לפרוש בידיעה שאת מקומם יתפשו שמרנים. סטיבנס אמנם נחשב למנהיג הליברלים אבל נוטים לשכוח שה”ליברלים” מוני שניים שמונו על ידי נשיאים רפובליקניים (סטיבנס ע”י ניקסון וסאטר ע”י בוש האב כמדומני). אם קרי ינצח בבחירות (אני מטיל בכך ספק רב) יש סיכוי כלשהו לשנות את מאזן הכוחות בביהמ”ש העליון.
אחת השאלות המעניינות היא אם דיק צ’ייני יישאר המועמד לסגן הנשיא של בוש. מצד אחד יש את הנאמנות המשפחתית ומן הצד השני, אם בוש יפגר בסקרים אני לא אתפלא אם יניחו לו את האקדח (הוירטואלי) על השולחן וייצאו מהחדר. אז נשמע בודאי שצ’ייני פורש מסיבות בריאותיות.