התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 1-2 בספטמבר 2004
את הטור הזה אני כותב כמה שעות לפני פתיחת הוועידה הרפובליקנית בניו יורק, ואני מניח כאן הנחות על מהלכה. היא תצא מִגִדרה להציג את המפלגה כ”אוהל גדול”, כפי שהאמריקנים אוהבים להגיד. אמנם יינשאו במהלכה נאומים שֶיְגַנוּ הפלות מלאכותיות, ויקראו להציל את מוסד המשפחה מפני המִתקפה המשולבת של הוליווד, פמיניסטיות, הומוסקסואלים וסתם ליברלים. אבל אף אחד מן הנאומים האלה לא יינשא לאחר שש בערב, ובוודאי לא לאחר שמונה.
זו ועידה צורך prime-time. הנואמים לא ידברו אל הצירים באולם, אלא אל צופי הטלויזיה שבחוץ. יהיו אל נכון בין 20 ל-30 מיליון צופים, והוועידה תשתדל להגביר אצלם את הדריכוּת ואת הציפיה לקראת מעמד ההתגַלוּת הרגיל של כל ועידה מפלגתית באמריקה: הופעת בחיר המפלגה, בלילה האחרון (זאת אומרת יום חמישי), כדי לקבל בענווה את המועמדות לנשיאות.
אני מנחש שתואר הפועל “בענווה” (humbly) יופיע אצל ג’ורג’ בוש בדקה הראשונה של נאומו, ואם לא בראשונה אז לפחות לפני הדקה החמישית. הוועידה הזו מיועדת להחזיר אותו אל המרכז הפוליטי, ולעגל כמה מזוויותיו החדות מאוד. במערכת הבחירות של 2000 “ענווה” הופיעה אצלו הרבה, כולל ההבטחה לאמץ מדיניות חוץ “בעלת ענווה”, בניגוד משוער לכפיה המתנשאת של ימי קלינטון. כך הוא חשב, כך הוא אמר.
הוא אמר עוד הרבה דברים בבחירות ההן, האחרונות של עידן התום שלפני אחד-עשר בספטמבר. הוא נופף לפני הבוחר את הרקורד הציבורי החטוף שלו – שש שנים כמושל טקסאס – והבטיח חגיגית שהוא יביא טון חדש, ציווילי וידידותי, לוושינגטון הבירה, שאת גינוניה ואת קולותיה ואת הטמפרמנט שלה האמריקנים אוהבים כל כך לשנוא. “אני אהיה מְאַחֵד, לא מְפַלֵג”, הוא אמר. עובדה, זה מה שהוא היה בטקסאס.
מקום משונה, טקסאס. שם, אנשים אינם אוהבים משפטים ארוכים ומורכבים. אנשים מתעניינים בִּשְׂפַת הגוף יותר מאשר בשפה עם תחביר ועם דקדוק. חיספוס ואנטי-אינטלקטואליות הם מטבעות עוברים לסוחר ולבוחר. בטקסאס, המושל בוש פעם נישק את נשיא הסנאט הדמוקרטי על שפתיו, וקנה בזה את ידידותו ואת לבם של המחוקקים. הוא יְלַמֵד את וושינגטון הקרה והעוינת משהו מחמימותה הטבעית של טקסאס.
אין זו הגזמה, אפילו לא הפלגת לשון קלה, להגיד על נשיאותו של ג’ורג’ בוש שמעטות בתולדות אמריקה מִשתַווֹת לה בדרגת הקיטוב והפילוג. המאחד-לא-מפלג הפך את הפילוג-לא-האיחוד לאמצעי של ניהול מדיניות. התבוננו-נא בסקרים. לא זו בלבד שאמריקה חצויה כמעט שווה בשווה בהערכת תיפקודו, אלא שהאיבה האישית כלפיו מגיעה לשיאים היסטוריים. כמעט 90% מן הדמוקרטים בסקרים אינם סובלים אותו. שיעור דומה של הרפובליקנים מלאים חיבה כלפיו, ואפשר איפוא לומר שהחיבה מנטרלת את השנאה. אבל לא זה מה שהוא הבטיח. הוא לא הבטיח שמצביעיו יאהבו אותו, ויריביו ישנאו אותו. הוא הבטיח להיות נשיא לכל האמריקנים, בייחוד אחרי שהפסיד במניין הקולות הכללי בבחירות של שנת 2000.
קבינטים באמריקה חשובים הרבה פחות מקבינטים בדמוקרטיות פרלמנטריות. אין בהם ויכוח, אין בהם הצבעות, הנשיא לעולם אינו במיעוט מפני שרק קולו קובע. אבל הוא היה יכול להשתדל לשַווֹת לקבינט שלו מַראֶה דו-מפלגתי. ג’ון קנדי מינה רפובליקנים לכהונות שר האוצר ושר ההגנה, לאחר שניצח בבחירות של 1960 בהפרש של 114,000 קולות. ביל קלינטון מינה רפובליקן לשר ההגנה לאחר שניצח בבחירות של 1996 בהפרש של 8.2 מיליון קולות. ג’ורג’ בוש מינה דמוקרט קשיש לשר התחבורה לאחר שהפסיד בחצי מיליון קולות. זאת היתה ממשלת האחדות הלאומית שלו.
| “מידת הרחמים” |
במערכת הבחירות של 2000, בוש הבטיח להיות “שמרן עם מידת הרחמים”. זה איפיון אמריקני לעילא ולעילא, ויש לו משקל בעולם המושגים והדימויים של אמריקה, גם אם צופים מֵעֵבֶר לים ימשכו בכתפיהם. הימין האמריקני, בייחוד מאז 1932, הצטייר כמתנגד לכל התקדמות חברתית, לכל מגמה של שיווי זכויות המקופחים, לכל מאמץ ממשלתי לאושש את הנופלים ולרַפֵּא את החולים. להיות “שמרן עם מידת הרחמים” פירושו להיות שמרן מינוס הדימויים השליליים.
בעוד שבמערכת הבחירות ההיא, בעידן הקדמון שלפני אחד-עשר בספטמבר, המלים “שמרן עם מידת הרחמים” נשמעו לפחות שלוש פעמים ביום, אינני חושב שהן נשמעו כלל מאז השבעת בוש בינואר 2001. הן נשמעות עכשיו כל כך נלעגות עד שקשה להאמין שהן יחזרו. אבל ועידת השבוע בניו יורק נועדה לשכנע את האמריקנים שלרפובליקנים יש לב, והם עומדים במרכז, לא הרחק בימין; שהם מפלגה מתונה וסובלנית. שהם מפלגתם של הסנאטור ג’ון מקקיין, של רודי ג’וליאני, של ארנולד שוורצנגר.
המסר הזה נועד לאוזניו של פֶּלַח קטנטן להפליא של ציבור הבוחרים. הסוקר רב המוניטין ג’ון זוגבי מעמיד את מספרם על 2.6 מיליון. בבחירות הקודמות, 2.6 מיליון היו שקולים כנגד 2.4% של הקולות. מותר לשער שבבחירות האלה מספר המצביעים יהיה גדול יותר, וממילא חלקם היחסי של המהססים יהיה קטן עוד יותר. אבל חכמת אנשים מלומדה היא, שהבחירות יוכרעו על חודם של קולות, בייחוד בקבוצת “המדינות המתנדנדות” (בין 16 ל-20, תלוי בסופרים). המהססים יכריעו את הכף. המהססים בדרך כלל אינם אוהבים פוליטיקה רדיקלית, שמאלית או ימנית.
לפיכך, שתי המפלגות הגדולות מתאפרות ומתגנדרות לכבוד המהססים. יועצי הבחירות והאסטרטגים מְשַׂחֲקים משחק מסוכן: אם הם יגזימו בפזילה לעבר קומץ המהססים, הם עלולים לדחות חלק של הלא-מהססים. איך לעבור לאמצע מבלי לחדול להיות רדיקלי, זה האתגר הגדול. סגן הנשיא דיק צ’ייני הראה אפשרות אחת בשבוע שעבר. בדיאלוג ספונטאני בהחלט עם בוחר, צ’ייני נשאל לדעתו על נישואי הומוסקסואלים. צ’ייני עומד הרחק בימין כמעט בכל עניין העולה על הדעת. לא בעניין הזה. הוא אינו תומך בשינוי החוקה כדי לאסור נישואים חד-מיניים, והוא חושב שבעניין הזה כל אחת מ-50 המדינות צריכה להחליט בעצמה.
זה ידוע. אבל הוא לא היה מוכרח להתחיל את התשובה בהערה אישית מאוד, “אחת מבנותינו היא הומוסקסואלית”, כאשר אשתו הפוליטית מאוד לין יושבת לצידו ומהנהנת. לין נזפה פעם במראיינת טלויזיה מפורסמת, שהעזה להזכיר את העניין. הפעם שני בני הזוג היו להוטים לאשר. המתונים הרפובליקניים קרנו מנחת. זה בכלל לא משנה. ג’ורג’ בוש תומך בתיקון החוקה, וזה מה שחשוב. אבל סגן הנשיא הצליח לעטות ארשת מתונה בפעם הראשונה בתולדות סגנותו. הוא הרי האיש המוחזק אחראי יותר מכל יועצי הנשיא למלחמת עיראק.
אבל מה יקרה אם המסר המתון, המאחד-לא-מפלג, של הוועידה יעלה על גדותיו? מה יקרה אם הוא יצנן את התלהבותם של מיליוני נוצרים אדוקים, והם יישארו בבית במדינות מפתח כמו פלורידה, אוהיו, מיזורי וניו המפשר? או-אז לא יהיה בוש בבית הלבן. ולפיכך, בשעה שהמפלגה הרפובליקנית מותחת את עור פניה בניו יורק, היא מחזירה את הקמטים במקומות אחרים (אפשר להפוך את המטאפורה: קמטים בניו יורק, מתיחה במקומות אחרים).
העתון ‘לוס אנג’לס טיימס’ סיפר בחודש שעבר (22 באוגוסט, ברשימה מעניינת להפליא), שאנשי בוש מציפים אזורים רפובליקניים מובהקים בתשדירי טלויזיה. למשל, באיזור שמרני מאוד של פלורידה, שבו הדמוקרטים קיבלו לפני ארבע שנים רק 30%, בוש שידר 15,000 תשדירים. באזורים ימניים אחרים, שבהם ג’ון קרי לא קנה אפילו שניית טלויזיה אחת, אנשי בוש קנו נתחי שידור עבים.
מה ההיגיון? מדוע צריך להקצות משאבים וכוח אדם כדי לשכנע את המשוכנעים? מפני שאין זה מספיק שהם משוכנעים. הם צריכים להיות נלהבים. אש צריכה לבעור בעצמותיהם. בלי להבה ובלי אש הם עלולים להישאר בבית. זוכרים מה עשו המצביעים הערביים לשמעון פרס ב-1996?