מסיבת העתונאים המטוּלוֶזֶת של ג’ורג’ בוש משַקֶפֶת את מצבה של נשׂיאוּתו: היא עומדת עכשיו במשבר קיומי. ובעיצומו של המשבר הזה קופץ לביקור אריאל שרון, עם משבר קיומי משלו. אין זה כלל מן הנמנע שבפגישה הבאה בין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי ישתתפו שני אנשים אחרים בהחלט.
התפרסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 15-14 באפריל 2004
היה רגע אחד במסיבת העתונאים המטולווזת של הנשיא ג’ורג’ בוש ביום ד’ לפנות בוקר (שעון ישראל), שבו הנשיא נראה כמו צבי לכוד בקרני האור של רכב מתקרב. “במערכת הבחירות הקודמת”, הזכיר לו אחד הכתבים, “אמרת שהשגיאה הגדולה ביותר בחייך היתה שמכרת את סמי סוֹסַה. לאחר אחד-עשר בספטמבר, מה היתה שגיאתך הגדולה ביותר?”
סמי סוסה הוא כמובן שחקן הבייסבול המפורסם של ה White Socks משיקאגו. האיש שמכר אותו לשיקאגו היה ג’ורג’ דאבליו בוש, בימים שניהל את קבוצת הבייסבול של ‘טקסאס ריינג’רז’. במערכת הבחירות של 2000, בוש היה נוהג לשלוף באופן הזה מן המותן, ולהשיב בהתחכמויות כמעט נעריות על שאלות קשות.
לא היה קשה לטעות בכוונת הכתב השואל. וושינגטון עומדת בימים האלה בסימן השימועים הפומביים של ועדת החקירה על אחד-עשר בספטמבר, ושימוע כזה נערך רק כמה שעות לפני מסיבת העתונאים של הנשיא. הופיעו בו בין השאר מנהלים לשעבר של הבולשת הפדרלית, לצד שר המשפטים הנוכחי וקודמתו. הם היו מלאים האשמות והאשמות-נגד. הם ציירו לא רק את ממשל בוש, כי אם את כל ממשלת ארה”ב בשנים האחרונות, באור לא מחמיא. אבל הם הזכירו, וחזרו והזכירו, שבקיץ 2001 ג’ורג’ בוש ניהל את אמריקה. האם בוש צריך להתחרט? להתנצל? להסתייג?
מסיבות עתונאים נשיאותיות בוושינגטון הן עניין מיוחד במינו. לרגל הפרדת הרשויות בארה”ב, ולרגל המעמד הכמעט אימפריאלי של הנשיאות, אין מי שיציג לנשיא שאלות קשות. הוא אינו מופיע מדי שבוע לפני מליאת הקונגרס, כפי שעושה ראש ממשלת בריטניה למשל. הוא אינו מסב עם ועדת החוץ והבטחון הדולפת, כמו ראש ממשלת ישראל. תפקיד האופוזיציה נמצא בידי העתונות. הרבה אנשים, מבית ומחוץ, מתחו עליה ביקורת בשנתיים האחרונות, מפני שהיתה “סלחנית” מדיי כלפי הנשיא.
“אתה לוחץ אותי”
לא ביום ד’ לפנות בוקר. ביום ד’ היא נסעה באורות מלאים, כאשר הצבי חצה את הכביש. לא היו מלים בפי הנשיא. הוא התפתל על דוכנו באולם המזרחי של הבית הלבן, בשעת השיא של הצפיה בטלויזיה (מסיבת העתונאים התחילה ב-8:30 בערב לפי שעון החוף המזרחי). להלן הוא השתמש במטבע לשון עממי. You are putting me on the spot, הוא אמר לעתונאי, שאפשר לתרגם לא-מילולית כ”אתה לוחץ אותי”.
אכן, זה מה שהעתונאי עשה. אבל נשיאים אינם אמורים להתלונן ש”לוחצים אותם”. נשיאים נמצאים תדירות בלחץ. זה עניינה של הנשיאות.
מסיבת העתונאים הזו היתה מאורע נדיר בנשיאות בוש. זו היתה הפעם השלישית בלבד בשלוש שנים ויותר שהנשיא ערך מסיבת עתונאים בזמן השיא של הצפיה. בשלוש השנים האלה הוא השתמט ככל יכולתו ממסיבות עתונאים. הוא זימן אותן בעיקר כדי להתפאר בנצחונות, ואגב כוריאוגרפיה זהירה מאוד, שנועדה למנוע שאלות קשות מדיי משואלים קשים מדיי.
מסיבת העתונאים אתמול לא נקראה כדי לאסוף זרי דפנה. לפי כלי התקשורת כאן, בוש ערך אותה על פי דרישתם החוזרת של רפובליקנים. הוא אומנם חזר ואמר במהלכה, שהוא אינו מנהל מדיניות “על פי סקרי דעת הקהל”, אבל רפובליקנים קוראים את הסקרים האלה. הם התחלחלו במיוחד מן הסקר של תחילת השבוע ב’ניוזוויק’, שלא רק העניק יתרון סולידי לג’ון קרי במירוץ לנשיאות (50% לעומת 43%), אלא גם הראה גלישה מסחררת באמון הציבור בכל תיפקודו של בוש, ובייחוד אי-אמון במדיניותו בעיראק.
החדשות הטובות מאוד, המתפרסמות כמעט מדי יום בענייני כלכלה, נדחקות אל שולי התודעה. מי שם לב, למשל, לנתונים המפתיעים על עליית הצריכה הפרטית (גבוהים פי שניים מן הציפיות), שהתפרסמו רק כמה שעות לפני הופעתו של הנשיא.
“מתנת ריבונו של עולם”
ששה חודשים ושלושה שבועות לפני הבחירות לנשיאות ולקונגרס, מצבו של גו’רג’ בוש מעולם לא היה גרוע יותר. הביקורת העיקרית עליו לפני מסיבת העתונאים נבעה מן השימוש התכוף והבלתי מוסבר שלו במלים “עלינו להתמיד בדרך הזו” (“stay the course”) ביחס לעיראק. הציפיה היתה שבמסיבת העתונאים הוא יסביר מה זו “הדרך הזו”. לשווא.
תחת זאת, בוש נמלט אל מקומות המסתור אשר שימשו אותו בהצלחה בעבר: הכרזות מופשטות על שליחותה של אמריקה, טבולות ברוטב של דת ואלוהים. “אני מאמין, אני מאמין באמונה שלמה”, הוא אמר, “שהחרות אינה מתנת אמריקה לעולם. החרות היא מתנתו ריבונו של עולם (The Almighty) לכל גבר ואשה בעולם”.
יתר על כן, הוא דיבר על מדיניות החוץ האמריקנית בלשון מיסיונרית. ב-85 השנה האחרונות, לשון כזאת זוהתה עם האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, ההיפך מן האגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית שאתו מזוהה בוש. הוא השתמש לפחות ארבע פעמים במהלך מסיבת העתונאים שלו במלים “לשנות את העולם” (“עיראק חופשית ובטוחה היא הזדמנות היסטורית לשנות את העולם”, “אני יודע שזו הזדמנות היסטורית לשנות את העולם”, זו “משימה חיונית לבטחונה של אמריקה וליכולתה לשנות את העולם לטובה”, “עיראק חופשית תהיה מהלומה לטירור, היא תשנה את העולם”).
רפובליקנים מעולם לא דיברו כך. רפובליקנים טענו תמיד, שהם השחקנים המפוּכָּחים, בניגוד לדמוקרטים הרומנטיים והאידיאליסטים; שהם “הבוגרים” לעומת הדמוקרטים “הנערים”.
לא עוד. בוש דיבר לפנות בוקר כמו ווּדרוֹ ווילסון, הנשיא הדמוקרטי של מלחמת העולם הראשונה, שהבטיח “מלחמה לסיים את כל המלחמות”, מלחמה אשר “תהפוך את העולם למקום בטוח בשביל הדמוקרטיה”. אבל זה היה חלום בהקיץ, שהניב את היטלר, סטלין ומוסוליני.
“זה מה שמנסה לברר מר בראהימי”
נראה עכשיו בעליל שבוש ממַשכּן את נשיאותו בבית העָבוֹט של עיראק. אם יעלה יפה, האקט הזה ייחשב לפיסגת האומץ הפוליטי. אבל כל כך הרבה צריך לקרות, וצריך לקרות במהירות מסחררת, כדי שהוא יוכל להתייצב לפני הבוחר כבעל חזון שהתממש. כמעט משונה לשמוע אותו מעלה את רמת הציפיות לגבהים כאלה, ועוד בזמן שאמריקנים נחטפים ונעלמים, וחטיבה אמריקנית ממתינה לקרב בשערי נג’ף, ואין איש יודע מה יילד יום ומה תלד שעה. בנסיבות כאלה מוטב בדרך כלל להוריד ציפיות.
כאשר אחד העתונאים שאל את בוש לאילו עיראקים בדעתו למסור את השלטון ב-30 ביוני, הוא השיב, “זה מה שמנסה לברר מר בראהימי”, הלוא הוא לאחדאר בראהימי, שליחו האלג’ירי של מזכ”ל האו”ם קופי אנאן. רפובליקנים היו יוצאים מגדרם, אילו שמעו נשיא דמוקרטי נותן תשובה כזאת. מה? הם היו קוראים. “להחזיק 150,000 חיילים בעיראק, כדי לתת לביורוקרט של האו”ם להחליט מה לעשות בהם ולשם מה?”
צָפיתי, לפעמים גם נכחתי, בעשרות מסיבות עתונאים נשיאותיות בוושינגטון ב-20 השנה האחרונות. אני מנסה להיזכר, ואינני מצליח, במסיבת עתונאים מוצלחת פחות מבחינת צרכיו הפוליטיים של הנשיא העורך אותה. בתור שכזאת היא משקפת את מצבה של נשיאות ג’ורג’ בוש: היא עומדת עכשיו במשבר קיומי. ובעיצומו של המשבר הזה קופץ לביקור אריאל שרון, עם משבר קיומי משלו. אין זה כלל מן הנמנע שבפגישה הבאה בין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי ישתתפו שני אנשים אחרים בהחלט.
הנשיאות של בוש מתחילה להיראות כמו שהטקסס ריינג’רס נראו. נקווה שארה”ב תתאושש מהר יותר (הריינג’רס עדיין קבוצה גרועה).
הערה אחת: סוסה אמנם נמכר ל – white sox אך גם הם לא זיהו מה יש להם ביד ומכרו אותו ל -cubs שם הוא נהיה כוכב גדול.
קשה לי להאמין שהוא לא ייבחר שנית בנובמבר
שבפעם הבאה שנשיא ארה”ב ורה”מ ישראל יפגשו לא יהיו אלה שני אנשים הזוהים לחלוטין שמקבלים חיבוקי דוב מקבוצות לחץ מלוכלכות, אלא שני אנשים נאורים, מתקדמים והכי חשוב – הומאניסטים.
האומללה הזו, נהרגו עוד הרבה מאוד חיילים אמריקאים, ובוש עלה בסקרים. האם זה מפני שההרעה במצב בעירק גורמת לאמריקאים להתייצב מאחורי נשיאם? נראה לי יותר שזה חוסר ההתלהבות מג’ון קרי. לדמוקרטים יש מסורת של הצבת המועמד הלא נכון בזמן הלא נכון. בפעם היחידה שזה עבד, ג’ימי קרטר ניצח כי הרפובליקנים הצליחו להעמיד מועמד יותר unelectable מקרטר
לאדוארדס היה סיכוי טוב יותר לדעתי לנצח את בוש אבל קרי לא עושה רושם שיש לו את הרכיב שהופך מנהיגים ל”גדולים”. לצערי, גם בחירה נכונה של מועמד לסגן נשיא לא תועיל בהרבה. בנטסן “קרע את הצורה” לדן קויל ב-1988
(I knew Jack Kennedy, Jack Kennedy was a friend of mine. Senator, You are NOT Jack Kennedy)
אבל זה לא שינה הרבה. בוש ינצח (לצערי) בנובמבר ויקבל את האחוז הכי גבוה של קולות יהודיים שקיבל מועמד רפובליקאי אי פעם. זו כמובן הסיבה האמיתית להצטרפותו של בוש לתנועת הליכוד.
כן, זה בהחלט נכון, וצריך להזכיר לי ולשֶכּמוֹתי את גודל הטעות האופטית המזוּמנת למי שמתבוננים באמריקה דרך העדשות של וושינגטון. האינסטינקטים והאימפולסים של אלה החיים מחוץ לעיר הבירה הפדרלית שונים במידה רדיקלית מאלה של וושינגטון. לטוב ולרע.
אני חשבתי באמת ובתמים שמסיבת העתונאים של בוש היתה אסון פוליטי בשבילו ובשביל מפלגתו. אבל כבר למחרת ניתן לי סימן שאולי לא כאלה הם פני הדברים. כאשר סרקתי את עמודיהם הראשונים של עשרות עתונים יומיים בארה”ב נוכחתי להפתעתי, שכמעט בכולם סיקור מסיבת העתונאים נע בין קורקטי לאוהד. לא יותר מעתון או שניים רמזו למעידותיו של הנשיא במהלכה.
אכן, נראה לי שהנכס הגדול ביותר של הנשיא במערכת הבחירות הזו הוא אפקט הפטריוטיות. אין זה מקרה שבימים האחרונים הוא מנהל את מסע הבחירות שלו בסימן תמיכה ב’פקודת הפטריוט’ (Patriot Act), חבילת החוקים שאומצה לאחר אחד-עשר בספטמבר כדי להקל על זרועות הבטחון לעצור טירוריסטים ולחשוף את מזימותיהם.
ההערה המעניינת ביותר שבקעה מאחד הסקרים האחרונים היתה זו של סטודנט צעיר בוויסקונסין (אם אינני טועה). הוא אמר, בפשטות, “אין מחליפים מפקד עליון בשעת מלחמה”. בסופו של דבר, אם לא יהיו גילויים מסמרי שיער של הרגע האחרון, אין זה כלל מן הנמנע שההיגיון הזה יכריע את הכף.
אשר לתחזית על הקולות היהודיים, אני מפקפק. היהודים אינם מצביעים חד-נושאיים. המסורת הפוליטית שלהם עדיין מעמידה אותם הרחק הרחק מן המצע הכלכלי והחברתי של הנשיא הזה. אילו הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שלא יותר משליש יתמכו בו– בערך אותו המספר שתמכו ברייגן ב-1984 ובניקסון ב-1982.
אינני מאמין כלל, שבוש התייצב לצד שרון כדי לזכות בקולות היהודים. הקולות האלה אינם חשובים במיוחד בבחירות לנשיאות (כמובן, הם יהיו חשובים בבחירות צמודות מאוד, ויכולים להטות את הכף בפלורידה ובכמה מדינות של המערב התיכון. אבל הבחירות צריכות להיות צמודות במיוחד כדי שזה יקרה. צמודות להחריד). אני דווקא חושב שבוש התייצב לצד שרון מפני שהוא חושב שכך ראוי מבחינה פוליטית ועֶרכּית. יש לנשיא הזה סולם עֲרָכים, ומוטב לא לזלזל בחשיבותו, גם אם הסולם הזה מעורר התנגדות.