זה 2000 שנה ויותר שמנהיגים חזקים וקצרי-רוח מנסים להיפטר מפרלמנטים. בוריס ג׳ונסון מזכיר לנו שהדחף להערים על החוקה (הלא-כתובה) בעינו עומד. טראמפ מזכיר לנו שגם חוקה כתובה אינה מחוסנת. מי צריך חוקות? כולנו צריכים
1653: אוליבר קרומוול מפזר את ׳הפרלמנט הארוך׳ בכידונים
2019: ״ג׳ונסון הולך על כל הקופה״ (׳טיימס׳, 29 באוגוסט)
כמה שנות שלטון נחוצות כדי להועיל לעם? שאלה לא-חדשה, שנשאלה עוד ברומא לפני 2,500 שנה. התארכות כהונה דווקא לא הפריעה לאנגלים, אבל הפחידה את האמריקאים. בצדק
על כריכת ׳טיים׳, 22 ביולי 2019. פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה את שאלת ׳טיים׳ מיוני 1996, למטה
אופוזיציה יכולה להועיל לִבריאוּת חבריה, אבל היא עלולה גם לטמון להם מלכודת. קשה לעמוד בפיתוי הרדיקלי, מפני שמתינוּת אינה מטבע עובר לבוחר. השיעור האמריקאי
סקר טרי של סי.אן.אן מראה ירידה תלולה בתמיכה בג׳ו באיידן בעקבות הופעתו מעוטת ההשראה בוויכוח הטלויזיה הראשון של הדמוקרטים. בסקר הזה הוא צונח מ-32% ל-23%, ויתרונו המוחץ מצטמק בחצי. אל המקום השני והשלישי מדלגות הסנאטוריות קמאלה האריס ואליזבת וורן. אכן, מוקדם מדיי, אבל אולי כבר לא ״הרבה יותר מדיי מוקדם״
מפלגה זקנה גדולה וּמתכווצת חוללה השבוע נס: מפא״י הטורקית קמה לתחיה בבחירות עירוניות. אולי מפא״י המקורית יכולה ללמוד לקח או שניים
אֶקרֶם אימאמוֹאוּלוּ באימוג׳י של לב, על רקע דיוקנו של אטאטורק. ״היסטוריה״, מכריז עתון האופוזיציה הזה למחרת נצחונו המוחץ של אימאמואולו בבחירות לראש העיר של איסטנבול. הכותרת שמתחת מכריזה ש-1923 לא הוליכה ל-2023. התאריך הראשון ידוּע לכל טורקי מתחיל. בשנה ההיא סיים אטאטורק את שלטונה הנומינלי של השושלת העות׳מנית והקים את הרפובליקה החילונית, שטאייפ ארדואן משתדל בכל כוחו להרוס, אולי בזמן לחגיגות יום המאה
הבחירות המקדימות לנשיאות בארה״ב יוצאות הערב לדרך. שני ויכוחי טלויזיה חיים יפגישו 20 טוענים דמוקרטיים בשני ערבים רצופים. אפשר למשוך בכתפיים – ואפשר גם להיזכר שוויכוח כזה בקיץ 2015 העניק יתרון פתיחה למועמד קוריוזי ששמו דונלד טראמפ. הוא לא שמט אותו עוד
מוקדם לקבוע, אבל אפשר לחזות בדרגה מסוימת של סבירות, שאלה יהיו הפינאליסטים בבחירות לנשיאות, טראמפ (כמובן) וג׳ו באיידן (לפי כל הסקרים). (מונטאז׳ של WSJ.com) המשך…
לא רע אם מתעורר ספק אצל נשיא אמריקאי לפני שהוא מורה על מהלך צבאי עם פוטנציאל הרסני. אבל אם הספק הזה מייצג התכחשות להיסטוריה של מנהיגוּת ושל מעורבוּת, הוא צריך להדאיג את בעלי בריתה של ארה״ב. הנשיא טראמפ מייצג אינסטינקט בדלני, ש״150 איראנים״ הם רק ביטוי מקרי שלו
מאה שנה מלאו לו, וההֶשׂג הוא לא פחות ממרעיש בהתחשב בזה שחייו היו תלויים לו מנגד מיומו הראשון. כבר ביום ההוא התחיל הדיון המעניין מאוד בשאלה מה צריכים להיות גבולות הפתיחוּת של עיתון רציני. ״יש גבול ל׳חופש הדעות׳״, כתבו מייסדי ה׳הארץ׳. אכן יש, ואין זה מאוחר מדיי לחזור וּלכונן אותם. אבל זה הזמן לחגיגת ניצחון ראוּיה בהחלט. הוא בבת עינם של מגיני הדמוקרטיה
שנת דונלד טראמפ תתחיל בסערה: צווים מִנהליים, דחיפת בית המשפט העליון ימינה, ניתוח ללא הרדמה למקסיקו וּל׳ביטוח אובמה׳, קיצוצי מסים היסטוריים. בקיצור ״דה חוסייניזציה״, כפי שיגיד השגריר הבא של ישראל בוושינגטון הטראמפית, אורן חזן. אירופה תנסה לפנות ימינה, אבל לא כל כך תצליח. רוסיה אסירת התודה תציע לוולדימיר פוטיין את הכתר, שנשמט בדיוק לפני מאה שנה מראשו של ניקולאי השני
מה מותר לנשיא יוצא לעשות בתקופת המעבר אל הנשיא הנכנס? זה פשוט: הכול, כולל גינוי לישראל במועצת הבטחון. אבל האם ראוי שהוא יעשה הכול, ויחייב את הבא אחריו? ומדוע ארה״ב צריכה לחכות חודשיים וחצי לנשיא חדש? מדוע לא כמו בריטניה — 12 שעות וגמרנו?
