לא רע אם מתעורר ספק אצל נשיא אמריקאי לפני שהוא מורה על מהלך צבאי עם פוטנציאל הרסני. אבל אם הספק הזה מייצג התכחשות להיסטוריה של מנהיגוּת ושל מעורבוּת, הוא צריך להדאיג את בעלי בריתה של ארה״ב. הנשיא טראמפ מייצג אינסטינקט בדלני, ש״150 איראנים״ הם רק ביטוי מקרי שלו
כאשר צבא פרסי שיכשך בפעם האחרונה את רגליו במי הים התיכון, המדינה שייצג לא היתה אפילו מוסלמית. אבל הפרסים, בניגוד להרבה ערבים, דווקא מתעניינים בעברם הרחוק. הם קוראים את ׳ספר המלכים׳, ושומעים את פירדוסי זועק, ״ארור העולם״ כאשר צבא של ״ערבים פראים״ כובש את פרס במאה השביעית. גם ישראלים יכולים לחפש מקורות השראה עתיקים, למשל את המלך אחאב שהנהיג קואליציה רב לאומית לבלימת אויב רצחני מן המזרח. בהיסטוריות עתיקות תעשה לך מלחמה, אבוי
שני תהליכים מייגעים וגורליים של משא-ומתן הסתיימו כמעט בוזמנית, לאחר הפחדות הדדיות, איומים ותחינות. לאיראנים היה כוח סיבולת גדול מזה שליוונים, והם חוגגים — בלי הפגנות רחוב בבקשה; היוונים הפסידו לכל אורך הדרך, כי לא טוב להיות מדינה קטנה במזרח הים התיכון
צירוף נסיבות זימן לאותו השבוע עצמו שתי עיסקאות פוליטיות רב-צדדיות על שניים מן המשברים החמורים ביותר של השנים האחרונות: האיום היווני על שלומה הכלכלי של אירופה — והאיום האיראני על שלום המזרח התיכון.
כאשר שר התפוצות קורא לתפוצות להתקומם נגד ממשלותיהן, וכאשר הימין מנסה רצח-אופי של ג׳ון קרי, ראש הממשלה צריך להסביר מדוע הוא חושב שכלו כל הקצים, ואין מנוס מפני עימות חזיתי עם ארה״ב. לחלופין, הוא צריך להניח לחרסינה היקרה ביותר בארון
נתניהו במדבר, נזכר בבן גוריון. בן גוריון היה חוזר ומזכיר לעצמו ולזולתו עד כמה ישראל תלויה בבעלי בריתה. העמוד הראשון של ׳מעריב׳, אחד-עשר בנובמבר 2013
מה היה אומר קאטו הזקן על איראן/קרתגו? ”יש להרוס“, הוא היה אומר. אבל אין זה מספיק לדבר על הרס. צריך גם לחייך, ולקרוץ. בעורמה תעשה לך דיפלומטיה
קאטו הזקן משליך תאנים טריות במליאת הסנאט ברומא, אי-שם באמצע המאה השניה לפני הספירה (או כך לפחות סיפר לנו פלוטארכוס), כדי להטעים את קירבת קרתגו לרומא. קרתגו אמנם נהרסה עד היסוד שלוש שנים לאחר מותו, ב-146 לפה״ס