״בשם אלוהים, לכו!״

זה 2000 שנה ויותר שמנהיגים חזקים וקצרי-רוח מנסים להיפטר מפרלמנטים. בוריס ג׳ונסון מזכיר לנו שהדחף להערים על החוקה (הלא-כתובה) בעינו עומד. טראמפ מזכיר לנו שגם חוקה כתובה אינה מחוסנת. מי צריך חוקות? כולנו צריכים

1653: אוליבר קרומוול מפזר את ׳הפרלמנט הארוך׳ בכידונים

2019: ״ג׳ונסון הולך על כל הקופה״ (׳טיימס׳, 29 באוגוסט)

פרלמנט יכול להיות אבן-ריחיים על צווארה של כל שיטה פוליטית. בזה אין ספק.

פרלמנטים, אלא אם כן הם חותמות-גומי בנוסח סין או צפון קוריאה, כרוכים בהכרח בתהליכים ארוכים של התדיינות, של שִכנוּע, של נסיונות לגבש הסכמות רחבות, של קריאה-ראשונה-שניה-וּשלישית. הסנאט האמריקאי מתפאר שהוא ״מועדון הוויכוחים המהולל ביותר בעולם״. כה מהוללים הם ויכוחיו עד שמתווכח יחיד יכול להפסיק את תהליך החקיקה לזמן בלתי מוגבל.

הרפובליקה הרומאית נשלטה במשך 500 שנה בידי הסנאט (הלא-נבחר) שלה, עד שגנרל אחד ששמו היה יוליוס קיסר, החליט שמספיק-ודי, וצריך איש חזק שישים קץ לבזבוז הזמן. 

היחסים הלא-לבביים בין ממשלות לפרלמנטים הגיעו אל קליימאקס מפורסם באמצע המאה ה-17, כאשר פרלמנט אנגלי עקשן במיוחד נמאס על אוליבר קרומוול, והוא השמיע את המלים, שחזרו וצוטטו מאז בִּדְרָגוֹת מִשתנוֹת של אפקטיביוּת, בכל מיני הֶקשרים, ״הארכתם לשבת כאן מכדי שתוכלו להועיל… עִזבוּ-נא, אני אומר… בשם אלוהים, לכו!״ ליתר בטחון, הוא דחף אותם החוצה בכידוני חייליו.

בוריס (הרוסי) טיפטף רעל

מאז, טכניקות הפיזור של פרלמנטים השתנו, וחזרו והשתנו. אפילו היטלר ראה צורך להעמיד את פיזור הפרלמנט להצבעת הפרלמנט. ראשי ממשלה בריטיים הורשו לפזר פרלמנט בהודעה לאקונית על בחירות חדשות. אבל הסמכוּת הזו ניטלה מהם לפני שמונה שנים. עכשיו, הפרלמנט הוא הפוסק האחרון בשאלת חייו ומותו. 

ב-1993, כמעט שנתיים לאחר נפילת הדיקטטורה הסובייטית, נשיא רוסיה בוריס ילצין קָץ בהתיימרותו של ׳הסובייט העליון׳, הפרלמנט של המשטר הישן, להיות השליט האמתי. הוא שלח טנקים, הפגיז את בית הפרלמנט, והבריח את יושביו.

האמת היא שלא היתה לו ברֵרה; אבל היתה או לא היתה, הוא טיפטף בזה רעל אל ורידיה של הדמוקרטיה הרוסית השברירית. בהיעדר סוֹתרָנים, הרעל התפשט עד שהיא חדלה להיות שברירית או דמוקרטית.

אין לה, לא מפני שאין לה

בוריס ג׳ונסון, ראש הממשלה החדש והמחדש של בריטניה, קיבל בשבוע שעבר את  הסכמת המלכה לסגור את הפרלמנט לשלושה שבועות קריטיים, כדי שהוא, הפרלמנט, לא ישבש את תכנית ג׳ונסון להסתלק מן האיחוד האירופי בשלושים-ואחד באוקטובר וִיהי מה.

מֵאֵין לבריטניה חוקה כתובה, ג׳ונסון התעטף באיצטלה של תקדימים ושל מסורת. סייעה לו הפסיביות המדהימה של ראש המדינה. למלכה אין סמכויות לא מפני שאין לה, אלא מפני שהיא וקודמיה החליטו להימנע מלהשתמש בהן.

מבקרי ראש הממשלה, בכללם בכירים מאוד במפלגתו, מתארים את מהלכיו כ״שערוריה חוקתית״, מכנים אותו ״דיקטטור״, וּמוֹחים ברחובות על ״הפוטש״ (coup) שלו. מליצי יושר מצביעים על עקרוּתוֹ של הפרלמנט בחודשים האחרונים: הוא רק מדבר, אבל אינו מסוגל להצביע בעד שום הצעה קונסטרוקטיבית.

זה אגב נכון כשלעצמו, אבל אם זה מצדיק השעיה חד-צדדית, אולי אין כלל צורך בפרלמנט.

תנו לו עוד שנתיים

אנחנו נוטים להניח את יַציבוּתם של המוסדות ברוב הדמוקרטיות המערביות. מסוּפּר על אריאל שרון, כי נשאל פעם על הסבירוּת של הפיכה צבאית בישראל. הוא השיב (אין לי מראה-מקום), שקצינים אשר יקבלו הוראה לעלות על הכנסת, או על משרד ראש הממשלה, יפרצו בצחוק.

אבל פגיעה במוסדות אינה מחייבת כידונים או תותחים. אפשר לנגוס בכוחם, בסמכויותיהם, באפקטיביוּת שלהם באמצעות הפגנת שרירים, או איוּמים, או חקיקות. הבעיה עם ״מִשׂחק הוגן״ היא הווֹלוּנטריוּת שלו.

הקפדה על שלטון תקין מצריכה בקרה פרלמנטרית, משפטית וביורוקרטית. היא מצריכה התחשבות במיעוט. התחשבות כזאת היא מִתכוּנוֹת היסוד של הדמוקרטיה הליברלית. אבל הרוב אינו מוכרח להתחשב, והדמוקרטיה אינה מוכרחה להיות ליברלית.

דונלד טראמפ צייץ בשבוע שעבר, כי ״יש להוסיף שנתיים״ לכהונתו כנשיא, כדי לפַצוֹת אותו, ואת עשרות מיליוני האמריקאים שהצביעו לטובתו, על השנתיים ש״התבזבזו״ בחקירת החשדות נגדו.

אין שום דבר, אבל פשוט שום דבר, בחוק האמריקאי, או בחוקה הכתובה-מאוד, המאפשר הארכת מנדט. מאז 1788, ארה״ב בוחרת נשיא אחת לארבע שנים, אפילו בעיצומה של מלחמת אזרחים, או במהלכה של מלחמת עולם.

אין זו הפעם הראשונה שטראמפ משמיע את דרישת השנתיים הנוספות. הוא מעולם לא הסביר איך הדרישה הזו תוכל להתמלא. לעומת זאת הוא התיימר לפחות פעם אחת בעבר ששמורה לו תמיכה מיוחדת במינה בכוחות המזוינים של ארה״ב, בזרועות הממונות על אכיפת החוק, אפילו בין כבאי-האש. אפשר להוסיף, שחברי NRA, השדולה רבת הכוח של בעלי כלי הנשק, תומכים בו תמיכה עזה וחד-משמעית.

אפשר רק לעשות ספקולציות על הקשר בין בסיס התמיכה הזה לבין השנתיים הנוספות שהוא דורש.

וירוס בריטי?

האם אפשר להעלות על הדעת נסיבות שבהן מנהיגים פוליטיים נבחרים בדמוקרטיות וָתיקות ירחיקו לכת במידה שתערער את עצם הבסיס הדמוקרטי? אגב, הזכרתי כאן שני מנהיגים מן הימין, אבל סכנה כזאת נובעת כמובן גם מן השמאל.

מותר לנו לסקור בדאגה כל הבעה של נכונות לשקול מהלכים מְתַקנים, כדי לפצות את העם על ליקויי הדמוקרטיה שלו. אם ג׳ונסון יצליח לסגור את הפרלמנט למען הנוחיות הפוליטית, היתכן שווירוס בריטי יתחיל להתפשט בגוּפן של דמוקרטיות מסוּבּכוֹת אחרות, שבהן קשה להשיג רוב, והוויכוח הפרלמנטרי עולה על העצבים?

האמריקאים רשאים לקוות שיינצלו מן הווירוס בזכות דרגת הפירוט של מותר-ואסור בחוקתם (על שלושים-וּשלושה תיקוניה). לבריטים מתברר והולך חסרונה המסוכן של חוקה מלאה וכתובה, המניחה לתקדימים בני 300 שנה לתפוס את מקומם של מנגנוני-הגנה מוגדרים.

בריטניה כמובן אינה הארץ נטוּלת-החוקה היחידה. טראמפ וג׳ונסון מלמדים את כולנו, כי אסור לנו להפריז במידת חסינותם של פוליטיקאים מפני הפיתוי האותוריטרי. 

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

One Response to “״בשם אלוהים, לכו!״”

  1. עמוס באר הגיב:

    יואב שלום,

    אני חושב שמדובר בהשקפת עולם, לא בנכון/לא נכון.

    לדעתי ההצלחה הפוליטית הנוכחית של ההקצנה הזאת (טראמפ, ברקזיט ודומיהם) היא תוצאה של ההדרה של ההמונים מהפריחה הכלכלית בעולם. מי שמצליח ליצור רטוריקה שמדברת לאותם המונים זוכה.

    אין לדעת איך זה ימשיך ואיפה זה ייגמר, אבל קריאה של ׳קפיטל במאה ה-21׳ מביאה למסקנות מפחידות.

    כמי שבחר לחיות בבריטניה מצער אותי לחזות איך מה שהתחיל עם סגירת הפרלמנט והמשיך בנידוי המורדים מתגלגל לרמזים על התעלמות השלטון מהחוק.

    אמנם ג’ונסון רק אמר שאין לו כוונה לבקש הארכה לסעיף 50 [על יציאה מן האיחוד האירופי], אבל הוא לא הכחיש את הדיווחים בעיתונות שהוא בעצם מתכוון להתעלם מהחוק החדש.

    זה יהיה באמת סוף שלטון החוק, ואני יכול רק לקוות שהוא מתכוון להתפטר, או שלמִצעָר כל המערכת הפוליטית והמשפטית (אולי למעט השוליים ההזויים) תקום עליו.

    אין ספק שימים מעניינים עוברים עלינו.

    לסיום הערה על הציטוט שלך מאוליבר קרומוול- חשוב לזכור שהכול התחיל כשהמלך לא קיבל מהפרלמנט מה שהוא רצה (אישור לעוד מסים) וסגר אותו…

Leave a Reply