לחיי הקיטוּב שבדרך

אופוזיציה יכולה להועיל לִבריאוּת חבריה, אבל היא עלולה גם לטמון להם מלכודת. קשה לעמוד בפיתוי הרדיקלי, מפני שמתינוּת אינה מטבע עובר לבוחר. השיעור האמריקאי

אופוזיציה יכולה לעשות דברים טובים למפלגות פוליטיות, בייחוד לאחר שהן מבלות שנים ארוכות בשלטון, וּמתרגלות לתפנוקיו וּלטובות-ההנאה שלו. אופוזיציה היא הזדמנות להתנקוֹת, להתנער מלוחכי פִּנכּה, להגדיר יעדים ושיטות.

אופוזיציה אמנם אינה משׂאַת הנפש של מפלגה פוליטית, אבל גם אינה אסון. כמובן, היא חדֵלה להיות נסבלת כשהיא הופכת להרגל קבוע, אבל הבה נעמיד פנים שאנחנו עוסקים בדמוקרטיות נורמליות, שבהן אין לשום מפלגה חזקה על השלטון, והתוצאות אינן ידועות מראש.

אופוזיציה, אבוי, יכולה לעשות גם דברים רעים. היא עלולה לפטור מפלגה פוליטית מן הצורך לשקול את התוצאות של מעשיה. מה קל למפלגת אופוזיציה להיקלע למצב רוח רדיקלי, לנטות אל קצה מרוחק, לשׂנוֹא את המתינוּת ולבוּז לצורך בהסכמות רחבות.

פרגמטיוּת שזורה בָּאֳמָנוּת הכוח הפוליטי. אנחנו מגלים את הפרגמטיות אפילו במפלגות של קנאים מופלגים, כשהם אנוסים להתמודד עם המציאות ולהתוודע אל משׂוּכוֹתיה. אבל מפלגת אופוזיציה עלולה להתמכר להכחשה קבועה של המציאוּת, או לאשליה שהיא תוכל להתאים את המציאות למאווייה.

זהירות וקיצוניוּת

בארה״ב עתה זה יצא ספר המוקדש לשבחי המתינוּת בפוליטיקה. שמו, בתרגום מחוספס מאנגלית, ״הוויגים הוותיקים״ (Old Whigs). הוויגים היו ליברלים של המאה ה-18 וה-19, שדגלו בהתקדמות הדרגתית, בניגוד להתקדמות באמצעות גיליוטינה. 

עדיין לא ראיתי את הספר עצמו, ואני מצטט להלן מביקורת עליו (ב׳וול סטריט ג׳רנל׳):

מהו שיקול דעת (prudence)? לפי מחבר הספר, גרג וויינר, הוא ״מצריך ריקוד המעוצב בזהירות בין עקרונות לנסיבות״. מדינאוּת חכמה דוחה את הקיצוניוּת. אבל אף כי המנהיג השקול הוא לעתים קרובות זהיר, אין הוא יראן. ״המפתח לשיקול הדעת״, על פי וויינר, הוא ״יכולת השיפוט, המבחינה בין רגעים רגילים למשברים של ממש, וּמתאימה את המעשה למטרה״.

אחד החיווּיים הפוליטיים המנוגדים ביותר לדרך המחשבה הזו בקע מגרונו של מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-1964. שמו היה בארי גולדווטר, והוא ייצג את ההיפך מכל מה שמפלגתו ייצגה במאה השנה הראשונות של קיומה.

גולדווטר אמנם נחל תבוסה ניצחת, אבל הוא העמיד דור של תלמידים, ששינו את כיוון נשיבת הרוח באמריקה. ״קיצוניות בהגנת החירות אינה חטא״, הוא אמר, ״וּמתינות ברדיפת הצדק אינה מעלה״. המפלגה הרפובליקאית שיילד גולדווטר התרחקה ימינה.

היא עשתה כן בייחוד באופוזיציה. שלוש התיימנויותיה הגדולות מאז גולדווטר התרחשו לאחר שנבחרו נשיאים דמוקרטיים, קרטר, קלינטון ואובמה.

(להלן: שתי דקות מוועידת המפלגה הרפובליקאית ב-1964, המציגוֹת את העימות בין שני הטוענים העיקריים למועמדות המפלגה לנשיאוּת, מושל מדינת ניו יורק נלסון רוקפלר, המדבר בגנוּת הקיצוניות, וּמוּשתק על ידי רוב צירי הוועידה, הקוראים ״אנחנו רוצים את בארי״; והסנאטור בארי גולדווטר מאריזונה, שהוועידה מינתה למועמדה בבחירות, נגד הנשיא לינדון ג׳ונסון.)

הבריחה מן המרכז

הדמוקרטים מעולם לא משכו שמאלה באותה המידה, אולי מפני שגם לאחר תבוסותיהם הגדולות ביותר בבחירות לנשיאות, ב-1972 וב-1984, הם הוסיפו לשלוט לפחות באחד משני בתי הקונגרס. כוח והתאפקות היו שזורים זה בזה.

לא עוד. עכשיו נראה שבין ״שיקול הדעת״ של הוויגים הוותיקים לבין ״קיצוניוּת בהגנת החירות״ של גולדווטר, ידה של הקיצוניות על העליונה. המפלגה הדמוקרטית, שהלם הבחירות של 2016 אינו מרפה ממנה, מתרחקת מן המרכז כהתרחק דונלד טראמפ ממנו. 

עד לאחרונה ממש התעורר הרושם שהמפלגה מקבלת את הגיונם של מנהיגיה בקונגרס, והיא תנסה להוציא את טראמפ מן הבית הלבן באמצעות פנייה אל מצביעים מתונים. כך הדמוקרטים הצליחו להשתלט על בית הנבחרים בנובמבר שעבר. אבל זהירותם של אדריכלי הנצחון ההוא לא נשאה חן מלכתחילה בעיני האגף הרדיקלי. אין להם עניין בהתקדמות הדרגתית, הם רוצים תמורה מיידית.

צילום מסך CNN, אחד ביולי. הסקר הראשון שלאחר הוויכוח, מתוצרת בית, הראה ירידה תלולה בתמיכה בביידן. סקרים אחרים היו חד-משמעיים פחות

עימות הטלויזיה הראשון, בשני סיבובים, בשבוע שעבר, בין 20 מ-24 הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות, הטעים את הפנייה שמאלה. הדמוקרטים מסכימים כמעט פה-אחד, שהם רוצים להפקיד את כל ביטוח הבריאות בידי הממשלה, ולבטל את הביטוח הפרטי. הם רוצים להוציא הסתננות של לא-חוקיים מחזקת הדין הפלילי. הם רוצים לפרק את משטרת-ההגירה. חלקם רוצים להעניק חינוך גבוה חינם, ולבטל את כל החובות שסטודנטים צברו בגין חינוכם. הרשימה מתארכת.   

מעידותיו של סגן הנשיא לשעבר ג׳ו באיידן בעימות הטלויזיה הטעימו את התרחקות המפלגה מן המרכז. הוא הפרגמטיסט הצרוף האחרון, האיש המתפאר ביכולתו להגיע לעמק השווה עם יריבים פוליטיים ורעיוניים. הוא מסוגל לפנות אל מתונים ואל עצמאים, כולל מי שהצביעו לטובת טראמפ ב-2016. היה לו יתרון מוחץ בסקרים עד השבוע שעבר. שני סקרים שנעשו לאחר העימות הראו שהוא איבד בין רבע לשליש מתומכיו בן-לילה.

אם הדינמיקה הזו תעמוד בעינה, הבחירות של נובמבר 2020 יציגו שני הפכים פוליטיים. זה יהיה ויתור על גישור; זה יהיה קיטוב כדרך חיים וכאמצעי של התארגנות פוליטית.

מה אומרים הסקרים

הסקרים שהופיעו במהלך השבוע שעבר הניבו תמונה לא-שלמה.

הסקר הדרמטי ביותר, של אוניברסיטת Quinnipiac (קונטיקט), בשניים ביולי, הראה שוויון-למעשה בין באיידן להאריס. לו 22%, לה 20%. אליזבת וורן וברני סנדרס מתחלקים למעשה במקום השלישי, לה 14%, לו 13% (ירידה רבת משמעות של סנדרס).

אבל סקר משותף של ׳וושינגטון פוסט׳ ושל רשת הטלויזיה ABC בשלושה ביולי מעמיד את ביידן ביתרון ניכר של 11%, לא על פני האריס, אלא על פני סנדרס. לביידן 30%, לסנדרס 19%, להאריס 13%, לוורן 12%. כל השאר מזדנבים הרחק מאחור, עם ארבעה אחוזים ופחות.

סקר שלישי, משותף לשבועון איקונומיסט ול YouGov, מעניק לביידן יתרון מצומק מאוד של ארבע אחוזים על פני וורן, לו 23% לה 19%. האריס שלישית עם 15%, סנדרס תשעה אחוזים, בוטיג׳יג׳ שמונה אחוזים.

ההערכה הנשמעת היא שאף כי ביידן פצוע, אין אלה לפי שעה פצעים המסכנים את חייו הפוליטיים.

לשבור את הכלים

הדעות חלוקות על המשמעות הטקטית של ההתקטבוּת. מבקריה מזהירים שהדמוקרטים עומדים לוותר על חלק של ציבור הבוחרים, שבלעדיו לא יוכלו לנצח במדינות מפתח. מחייביה אומרים שהיא תביא מצביעים חדשים ורדיקליים אל הקלפי, אשר יְפַצוּ את הדמוקרטים על היעדרם של המתונים.

אין זו הפעם הראשונה שהיגיון כזה משמש את חסידי הרדיקליזציה. בבריטניה, ההיגיון הזה השאיר את השמאל באופוזיציה במשך 18 שנה; בצרפת הוא דן את השמאל לעמדה של חוסר רלוונטיות במשך 23 שנה. רושם של רדיקליוּת הקפיא את הדמוקרטים בארה״ב מחוץ לבית הלבן במשך 12 שנה.

כמובן, הכללים אינן חקוקים באבן. איש לא חשב שדונלד טראמפ יהיה נשיא. הוא שבר את הכלים והתנער מן הכללים.

זה בדיוק מקור הפיתוי הרדיקלי של הדמוקרטים. זה עניינה של קיצוניות: היא מידבקת. מתינות אינה נוטה להלהיב. אנשים אינן נוהרים לאסיפות בחירות, כדי לשמוע נאום בזכות שיקול דעת. הו, הוויגים הוותיקים, התואילו לחזור הביתה?

7 Responses to “לחיי הקיטוּב שבדרך”

  1. דני פ הגיב:

    טוב, יש לי כמה דברים להגיד:

    לספקטרום ימין-שמאל יש מספר ממדים. ניתן ״להקצין״ בממד מסוים (למשל נושאי חברה) אך להישאר מתון בנושאים אחרים.

    למשל קראתי כאן (ואני מסכים עם הניתוח הזה) שהמועמד טראמפ ב-2016, על אף הגזענות והוולגריות, רץ כמתון בענייני כלכלה, מדיניות חוץ ואפילו מיניוּת (ולכן, למשל הצליח לנצח במדינות המערב התיכון שארבע שנים קודם מיט רוֹמְנִי הבטיח לייסר בשוטים ועקרבים).

    יש סכנה כלשהי בהתרחקות מדעת הקהל בנושאים מסויימים אם ״מקצינים״ יותר מדי – אבל יכול להיות שכדאי לדמוקרטים ״להקצין״ בנושאים מסויימים ולא אחרים.

    אני סבור שהמפלגה יכולה להקצין שמאלה בענייני כלכלה, ומדיניות חוץ, אך לא להקצין בענייני הגירה וזהות (מה שמתיישר באורח פלא עם דעותיי האישיות, ולכן כדאי להתייחס למשפט האחרון בספקנות).

    הכי חשוב מבחינת הדמוקרטים זה לנצח את טראמפ בשיטה האלקטורלית הקיימת — וזה אומר או להצליח לנצח במדינות דרומיות, שהדמוקרטים לא ניצחו בהן מאז ג׳ימי קרטר, או לפנות שוב לאותם מצביעים במדינות המערב התיכון שבהן ניצח טראמפ ב-2016.

    אם ה״קיצוניוּת״ יכולה להשאיר מפלגה באופוזיציה כ״כ הרבה שנים, כיצד זה מתיישב עם הצלחותיה של המפלגה הרפובליקאית לאחר 1964? האם תיאוריית ההקצנה לא מתמוטטת?

    האמת שהתיאוריה מתיישבת אִתה יפה, אך ההקצנה לא היתה של הרפובליקאים אלא של הדמוקרטים, מכיוון שהדמוקרטים הם הפכו להיות המזוהים עם התנועה לזכויות האזרח, מה שעלה להם בתמיכת מדינות הדרום.

    (המלה ״קיצוניוּת״ נושאת משקל שלילי, אך בקונטקסט של הפוליטיקה האמריקאית שלאחר מלחמת העולם השנייה אנשים כמו מרטין לותר קינג היו ללא ספק ״קיצוניים״ – אני משתדל לשים את המלה במרכאות על מנת לנטרל את המשמעות השלילית שאינה משרתת לפי דעתי את הדיון).

    יש דוגמאות נגדיות שמראות בעיניי שהתקטבות היא דווקא דבר רצוי, בייחוד, צריך לומר, במשטרים רב-מפלגתיים.

    הסכמתה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה להיות שותפה זוטרה אצל אנגלה מרקל מביא לדעיכתה הנמשכת והולכת של אחת המפלגות המפוארות בהיסטוריה. בעתיד אם השמאל בגרמניה ינצח, הסוציאל דמוקרטים ישמשו שותפים זוטרים אצל הירוקים (שהשכילו לשבת באופוזיציה).

    טוב היה אילו הסוציאל דמוקרטים היו מקימים ממשלה עם הירוקים ועם השמאל הרדיקלי, כאשר היו יכולים ב-2013 (צריך להפריד כאן בין דעה אישית לבין מה שטוב למפלגה – אם כי איני מוצא בה דופי).

    מפלגות סוציאליסטיות בספרד ובפורטוגל מצליחות היום, כאשר הם נמצאות בקואליציה עם השמאל ה״קיצוני״. אגב אתה טוען שה׳קיצוניוּת׳ הביאה את השמאל בצרפת לאופוזיציה, אבל דווקא דרכו של מיטראן לשלטון היתה כרוכה בברית עם הקומוניסטים.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, דני, על ההערכה המפורטת.

      אני בשום פנים אינני טוען שכל הקצנה מבטיחה תבוסה. המפלגה הרפובליקאית, שבקעה מחלצי גולדווטר ב-1964, החזיקה בשלטון במשך 20 שנה בין 1969 ל-1993. הרדיקליזציה השתלמה לה. כיוצא בזה, הרדיקליזציה העניקה לה שלטון כמעט מלא על הקונגרס בין 1995 ל-2007. פרגמטיוּת החזיקה אותה באופוזיציה בקונגרס ברוב ארבעים השנה הקודמות.

      אבל רדיקליוּת, או הרושם של רדיקליות, הנחילו לדמוקרטים את שתי התבוסות הגדולות ביותר בבחירות לנשיאות בכל תולדות הרפובליקה: 1972 ו-1984. לאחר 1984, הדמוקרטים השתדלו להפגין חזרה אל המרכז. הם ניסו לעשות דה-אידיאולוגיזציה של הבחירות ב-1988 (״הבחירות האלה אינן על אידיאולוגיה, הן על כשירוּת [competence]״, היתה שורת המחץ של מייקל דוקאקיס, המועמד הדמוקרטי באותה השנה). לא עבד.

      ב-1992 הם מינו את ביל קלינטון, מועמד שכל מיהוּתוֹ הפוליטית היתה המשיכה אל המרכז (הוא, יחד עם ג׳ו ליברמן ואחרים, היו ממייסדי ׳מועצת המנהיגוּת הדמוקרטית החדשה׳, DLC, ב-1985). אבל בבוא 1994, הרפובליקאים יכלו לתאר אותו כרדיקל מסוכן בגלל נסיונו הכושל להנהיג רפורמות מסיביות במערכת הבריאוּת בצירוף העלאת המסים (שאחר כך התברר כי הסבה תועלת עצומה לכלכלה האמריקאית).

      גל-הנגד היה קטלני, הקונגרס אבד, נשיאוּת קלינטון עוּקרה לשש השנים הבאות, בוודאי בענייני פנים. תגובתו המפורסמת של קלינטון היתה לחזור אל המרכז, במה שקראו בעגה הפוליטית ׳טריאנגולציה׳ (עברית?).

      בתוך המפלגה הדמוקרטית מתנהלת עכשיו מלחמת אזרחים מסיבית, הנעלמת לא פעם מן העין בגלל ענני טראמפ. אגף שמאלי רדיקלי, הרוחש בוז עמוק למרכז הפוליטי ולרעיון של ׳מתינוּת ברדיפת צדק׳, מנהל מלחמת חורמה נגד הממסד הדמוקרטי. עניינו הוא לנסות ולהשתלט על המפלגה ברוח ספרי-ההוראות הישנים של ׳האינטרציונל הרביעי׳; בהשראת השתלטות הקורביניסטים על הלייבור הבריטי.

      ב׳וושינגטון פוסט׳ מתפרסם בסוף השבוע הזה ציטוט מאחד המוציאים-וּמביאים של הרדיקלים. ״האיום הגדול ביותר למין האנושי הוא פחדנותה של המפלגה הדמוקרטית״, מכריז האיש, קוֹרְבּין טְרֶנְט, מבכירי יועציה של הגברת הראשונה של השמאל הקיצוני, אלכסנדריה אוֹקאסיוֹ-קוֹרטֶז.

      אני חושש חשש טקטי מפני הרדיקליזציה של המפלגה, מפני שבעיניי יש רק משׂימה אחת ב-2020: להוציא את טראמפ מן הבית הלבן. טקטית, נראה לי, ונראה לרבים אחרים, שרק מועמד, המצטייר כמתון ושקול, יוכל לעמוד במשימה.

      כמובן, טענת-הנגד של הרדיקלים היא שמאגר הקולות הרדיקליים לא התקרב כלל להידָלוֹת, ואם תינתן להם הסיבה להופיע בקלפי בנובמבר 2020, הם יוכלו להטות את הבחירות לטובת מפלגה דמוקרטית שמאלית עם מצע תיקונים רדיקלי.

      אני אינני מאמין בתרחיש הזה. אבל נוסף על זה, אני גם אינני רוצה בו. אהדתי נתונה לרעיון הוויגי, המצוטט ברשימתי למעלה: ההתקדמות המבוססת ביותר היא זו המתנהלת בהדרגה. גם אם מפלגה דמוקרטית רדיקלית יכולה לנצח, אני אינני רוצה בנצחונה.

      אגב, כשתקרא את הרשימה המקושרת כאן תראה את עולמם הרוחני של הרדיקלים. הם שיכנעו את עצמם שמנהיגי המפלגה הם ילדי התאלידומיד של מהפכת רייגן; שנצחונות רייגן ב-1980 וב-1984 הסבו להם טראומה (רמז לגילם המתקדם), שאין הם מסוגלים להתאושש ממנה; שהם אינם חדלים לחשוש מפני בן דמות של אותו גל-הנגד, ולכן הם מתמלאים היסוסים וחששות.

      אני חושב את האיפיון הזה לחובבני וילדותי. גל-הנגד החשוב ביותר לענייננו הוא זה של 2010. הטיפול הפוליטי הכושל של ברק אובמה ושל ננסי פלוסי ברפורמות הבריאות איפשר את נצחון ׳מסיבת התה׳.

      אבל הניאו-טרוצקיסטים מבית אוקאסיו אינם מעוניינים בשיחת סלון כזאת. הם שוחרים את הבריקדות.

      אוקאסיו הכריזה בשבוע שעבר, שאמריקה עומדת ערב השתלטות פשיזם. דיבורים כאלה נועדו לא רק לסכל את עליית הפשיזם, אלא קודם כול לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הליברלים.

      אגב, אני חושד לא פעם שהם יעדיפו תבוסה של מועמד דמוקרטי מרכזי ב-2020, גם אם פירושה יהיה עוד ארבע שנים של טראמפ. בעצם, ארבע שנים נוספות של טראמפ יבטיחו את השתלטותם על המפלגה לקראת 2024. אוקאסיו תעבור אז את גיל 35, המינימום הנקוב בחוקה כדי להתמודד על הנשיאות.

      • דני פ הגיב:

        לא השתכנעתי.

        כפי שאיננו חיים לנצח את ועידת מינכן 1938, המפלגה הדמוקרטית אינה חיה לנצח את 1972 ו-1984.

        אגב אמנם ב-72׳ מועמדותו של מקגוורן נתפסה כרדיקלית – acid abortion and amnesty – האומנם ב-84׳ הם נתפסו כרדיקלים? מונדייל עשה פשוט רושם משעמם ונצחון כנראה לא היה אפשרי בכל מקרה.

        לא ברורה לי תוכנה של אותה רדיקליוּת שאתה כל-כך מתנגד לה – לגבי AOC התנגדותי לרדיקליות שלה מתמצה ביחסה לקיומה של מדינת לאום במזרח הים התיכון היקרה לליבי, אבל אין לי התנגדות עקרונית על-היסטורית לרדיקליות מכל מין שהוא.

        לגבי התבוסה ב-2010, אני מניח שתומכיה של AOC יטענו שרפורמת הבריאות של אובמה לא הרחיקה לכת מספיק מתוך שאיפה מוטעית ביסודה להגיע לפשרה עם הרפובליקאים, מה שלחלוטין לא קרה (וגם כמובן כניעה לחברות הביטוח ויצרניות התרופות).

        הפשרה הלא מלהיבה שיצאה משם גרמה לכך שאובמה לא הצליח לסחוף את הציבור שלו ולכן הפסיד בבחירות. אני לא יודע אם הסיפור הזה נכון או לא נכון אבל הוא לא פחות משכנע מרוב ההסברים.

        אגב אם באמת תומכיה של AOC באמת רוצים בהפסד של מועמד דמוקרטי מתון, אז אולי צריך אתה צריך לתמוך בוורן או בסנדרס? אפילו סנדרס אינו קורבין ואינו טרוצקיסט.

        אני חושב שבין ארבעת המועמדים המובילים ללא ספק האריס היא מי שטראמפ צריך לייחל לפגוש – היא הכי פחות מושכת את הציבור במערב התיכון שהם לשון המאזניים בבחירות הקרובות.

        מבין שלושת המועמדים האחרים אני מחבב מאוד את וורן אבל יש לה קהות חושים רצינית בכל הקשר לפוליטיקה של זהויות, סנדרס מבחינה זו מוצלח יותר.

        • Yoav Karny הגיב:

          קודם כול, דני, תנוח-נא דעתך. אין לי כל רצון או כוונה לשכנע איש. אני אינני כותב פמפלטים, אלא רק מציע תוֹבָנוֹת. אני בא על שׂכרי לרגל התעניינותך והשתתפותך.

          לגופו של עניין, אני חולק על ההסבר שאתה נותן לתבוסת 1984, מונדייל ״המשעמם״. מפלגה אינה מוּבסת ב-49 מ-50 המדינות מפני שהיא ״משעממת״. מונדייל העמיד במרכז מערכת הבחירות שלו את ההבטחה להעלות מסים. על הדמוקרטים הודבקה התווית של ״סן פרנסיסקו״. הם הואשמו בפייסנות כלפי ברית המועצות. הם בהחלט נתפסו כרדיקלים.

          אינני יודע את מקור ההסבר שאתה נותן למפולת הדמוקרטית ב-2010. הייתי שמח לראות מקור. אבל זה מכלל ההסברים שעליהם אומרים באנגלית, כי הם ״משרתים את עצמם״. כמובן, רדיקל אינו מקבל אחריות לשום תבוסה. רדיקל יתלה את האשמה בקולרם של אלה שלא היו רדיקלים מספיק. כך מדברים חברי כת מהפכנית. כך דיברו תמיד. סיקריקין פוליטיים. אין לי לשון משותפת עם קנאים.

          הרדיקליות של תכניתם אינה בעצם המרכיבים המופיעים בה, אלא בעלוּתה. ביטוח בריאות אוניברסלי, בשליטת הממשלה הפדרלית, לא נועד רק להעניק ביטוח בריאות, אלא לחולל העברה מסיבית של משאבים מידי המיגזר הפרטי לממשלה הפדרלית. אני מניח שזה לא מפריע לך, ואין לי כוונה להניא אותך. זה מפריע לעומת זאת לאנשים התומכים בדמוקרטיה קפיטליסטית ליברלית. ברני סנדרס התבטא במפורש, כאדם מבוגר, אם גם לפני הרבה שנים, על הצורך להביא את השיטה הקפיטליסטית אל קיצה.

          שאלתך על עניין המועמדים היא טקטית. האם צריך לתמוך בוורן או בסנדרס לעומת טראמפ? תשובתי: כן, אם גם בחריקת שיניים. אני אינני מהפכן. אין לי סדרי יום סמויים. אני אינני רוצה למוטט את השיטה החוקתית או הכלכלית של ארה״ב. הרדיקלים מבית אוקאסיו שואפים למוטט. זו היתה טענתי הלא-משכנעת.

  2. אורי הגיב:

    מקובל, כמדומני, שבבחירות המוקדמות המועמדים נוטים להקצין. בבחירות עצמן הן מתמתנים יותר.

    מאחר שיש 24 מועמדים דמוקרטים הם צריכים למשוך תשומת לב על ידי רעיונות קיצונים ומשונים משהו.

    בבחירות 2016 חברי המפלגה הרפובליקאית נאלצו בחצי פה לעמוד מאחורי ליצן-חצר שייצג את המפלגה. יתכן שגם אצל הדמוקרטים ייבחר השנה מועמד קיצוני בדעותיו ביחס לרעיונות העבר הלא רחוק של הדמוקרטים, שיעמיד אותם במבוכה.

    אבל אפשר להניח ששני הצדדים יעשו מאמצים גדולים בשלב מאוחר יותר לשכנע את המרכז שזו רק הצגה.

    • יואב קרני הגיב:

      הנחת ההקצנה לעת בחירות מקדימות והתמתנות בבחירות הכלליות נוסחה בשעתה על ידי ריצ׳רד ניקסון, וחלה על התהליך הפוליטי לפחות עד זמן רייגן.

      תקֵפוּתה מוטלת בספק בעידן טראמפ.

      כמובן, אם הוא יוּכֶּה מכה ניצחת, והרפובליקאים ייקלעו לזמן מועיל של הרהורים ושל ביקורת עצמית, יתכן שנחזור אליה. אבל כרגע, הקצוות בשתי המפלגות מנסים להשתלט.

      (יש הבדל בין הקצוות, במובן הזה שהקצה הטראמפיסטי מעולם לא היה חלק מן המפלגה, הוא בחזקת משתלט עוין; בעוד שאצל הדמוקרטים הקצה הוא מסורתי והיסטורי, זה שתמיד ניסה למשוך אותה שמאלה.)

      אני מסופק מאוד אם טראמפ יחזור אל המרכז בשלב הגמר של מערכת הבחירות. אינני חושב שהוא מסוגל.

      אשר לדמוקרטים, כמה מהתבטאויותיהם הרדיקליות ביותר ייכרכו סביב צווארם במידה שתקשה עליהם להשתחרר.

  3. אלי ב. הגיב:

    טראמפ והרשתות החברתיות.

    ראשית ,הם משוכנעים שטראמפ יפסיד ב-2020. ואם הוא מפסיד – למה לא ללכת על כל הקופה?… (ולהיות רדיקלי).

    שנית, כמו כל ״מתבגר״ – הם חייבים להיות ההפך מטראמפ (גם במישור בו הוא כ״כ בוטה – Me too).

    שלישית, הרשתות החברתיות (מבחינת הבועתיות) ואפילו npr [רשת הרדיו הציבורית]. npr הקדישו לדו״ח מולר סיקור אין-סופי מתוך הבנה (״ברורה״ כנראה…) שהוא יפיל את טראמפ. “נצחון” ה-wishful Thinking.

    לפעמים הם גם מעתיקים מהרפובליקאים… (מנהיג הרפובליקאים בסנאט מיץ׳ מקונל הכריז לאחר בחירת אובמה, כי משימתם העיקרית היא למנוע את בחירתו החוזרת).

    ביל מאהר, בעל תכנית האירוח ב HBO (שאני בדרך כלל מאוהדיו) מייחל לקטסטרופה כלכלית. למה? כי זה יפיל את טראמפ.

    טראמפ הפך אותם לילדותיים וקיצונים.

Leave a Reply