האצבע הרועדת על ההדק

לא רע אם מתעורר ספק אצל נשיא אמריקאי לפני שהוא מורה על מהלך צבאי עם פוטנציאל הרסני. אבל אם הספק הזה מייצג התכחשות להיסטוריה של מנהיגוּת ושל מעורבוּת, הוא צריך להדאיג את בעלי בריתה של ארה״ב. הנשיא טראמפ מייצג אינסטינקט בדלני, ש״150 איראנים״ הם רק ביטוי מקרי שלו

מנהיג פוליטי שאצבעו רועדת על ההדק? זה לא כל כך רע, בייחוד אם סחיטת ההדק מפעילה מכונת מלחמה אדירה, וּמניבה תוצאות לא חזויות.

קשה להתלונן על נשיא אמריקאי, הנתקף הרהור שני לפני שהוא נותן את הפקודה, מפני שמתחוור לו המחיר האנושי של פקודתו.

יש הסכמה רחבה שאמריקה היתה יוצאת נשׂכּרת, אילו ג׳ורג׳ בוש הבן היה נתקף הרהורים כאלה במארס 2003, לפני שפלש לעיראק; ואילו לינדון ג׳ונסון היה נתקף ב-1965, כאשר אישר פעולת גמול גדולת ממדים על התקפה צפון-וייטנמית במפרץ טוֹנְקין (שכנראה לא היתה ולא נבראה), והתחיל בזה את הטרגדיה האיומה בת שמונה השנים של מלחמת וייטנם.

עוד שנים ידובר בסדר המדויק של המאורעות בחדר המצב של הבית הלבן בלילה שבין חמישי לששי, בסוף השבוע שעבר. אבל אין זה מן הנמנע שהירתעות דונלד טראמפ מפני מהלך צבאי נגד איראן טרפה קלפים ושינתה משוואות.

קודם כול, היא סיימה, לפחות פוטנציאלית, פנטזיה ישראלית שארה״ב של טראמפ תַחתֶה את הגחלים בשביל ישראל, ותשׂים קץ לאיום האסטרטגי האיראני.

נִצִיוּת היתה ברירת מחדל

הטור הזה חזר וטען, כי דונלד טראמפ אינו נץ, ולא קוֹרַץ מן החומר שבזמן ממשל בוש למדנו לקרוא לו ״שמרנות חדשה״, או ״ניאו-קונסרבטיזם״. טראמפ נמצא בימין הכלכלי, לפחות בעניינים מסוימים, אבל הוא אינו שייך לימין האינטרנציונליסטי, שהתגבש בארה״ב ב-75 השנה האחרונות; זה הימין שרצה כי אמריקה לא סתם תנהיג את העולם, אלא תנהל אותו.

אחד המבטאים של הימין הזה בשנים הראשונות של המאה, הפרשן המנוח צ׳ארלס קרותהמר, כתב ב-2001 שארה״ב היא היורשת של האימפריה הרומית ב״עולם חד-קוטבי״, ועליה להתנהג ככזאת. אין עניין אחד עלי אדמות שאינו נוגע לה, ואין עניין אחד שאינו ראוי להתערבותה (אין זה ציטוט, אלא תימצות). 

באותם הימים, פילוסופיה ופרקטיקה ניאו-קונסרבטיביות משלו בכיפה הרפובליקאית. הנשיא אימץ אותן אל חיקו, סגן הנשיא ניצח עליהן, שר ההגנה וּמשנהו הוציאו אותן אל הפועל, והקונגרס איפשר אותן. כה דומיננטי היה קו המחשבה ההוא עד שרק רפובליקן אחד מתוך 48 בסנאט התנגד למלחמה; וחשובי הדמוקרטים הצביעו לטובתה, כולל הילרי קלינטון, ג׳ון קרי וג׳וזף באיידן, שטיפחו כבר אז יוּמרות נשיאותיות.

הנשיא בוש, שר ההגנה רמספלד, המשנה לשר ההגנה וולפוביץ. סגן הנשיא צ׳ייני אינו נראה כאן. זה היה הצוות שהעניק השראה לפלישה לעיראק והוציא אותה אל הפועל. נִצים בכירים עדיין מכהנים בממשל טראמפ, אבל קשה להעלות על הדעת מרחק גדול יותר מזה המפריד את טראמפ עצמו מבוש

ניציות נטתה להדריך את מדיניות החוץ של ארה״ב מאז תחילת מלחמת העולם השניה. מעניין שהיא בלטה יותר אצל נשיאים דמוקרטיים, על אף קיומו של אגף יוני חזק מאוד במפלגה. אולי זו היתה תוצאה של צירוף נסיבות, ואולי לא רק של צירוף נסיבות. 

(במערכת הבחירות של 1976, המועמד הרפובליקאי לסגן נשיא, בוב דול [שהיה 20 שנה אחר כך המועמד הכושל של המפלגה לנשיאות] עורר שערוריה, כאשר הכריז שכל מלחמותיה הגדולות של ארה״ב במאה ה-20 היו ״דמוקרטיות״. טכנית זה נכון, מפני ששתי מלחמות העולם, מלחמת קוריאה וּמלחמת וייטנם התחילו תחת דמוקרטים. אבל כל ארבע המלחמות האמורות היו תוצאה של הסכמה לאומית רחבה.)

קשה להגיד ששררו חילוקי דעות נוקבים בין המפלגות על השימוש בכוח צבאי. הדמוקרטים אמנם הפגינו חוסר חשק להתיר לנשיא ג׳ורג׳ בוש האב לצאת למלחמה, כדי לגרש את סדאם חוסיין מכוויית, ב-1991. כיוצא בזה, רוב הרפובליקאים בסנאט הצביעו נגד יציאה למלחמה לגירוש הסרבים מקוסובו ב-1999. אבל שתי המלחמה ההן היו זולות (לאמריקאים, לא לעיראקים ולא לסרבים), וההצדקה היתה כה אנושית וּמוסרית, עד שלעצם ההתנגדות לא נודעה כל השפעה בטווח הארוך.

כיוצא בזה גם ההסכמה למלחמת עיראק השניה, שהשאירה צלקות מכאיבות במפלגה הדמוקרטית. רוב הסנאטורים שלה (29 מתוך 50) הצביעו באוקטובר 2002 להרשות לבוש הבן לצאת למלחמה, בכללם הילרי קלינטון, ג׳ון קרי וג׳וזף באיידן. כל השלושה טענו למועמדות המפלגה לנשיאות בשנים הבאות, וּמילאו תפקידים בכירים בממשל אובמה. אובמה עצמו התנגד למלחמה, אבל הוא היה אז רק חבר באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. כך או כך, התנגדותו המוקדמת ל״מלחמה המטומטמת״ (dumb war), כפי שהוא כינה אותה, נזקפה לזכותו במקדימות הדמוקרטיות נגד קלינטון, ב-2008.

לשמור מרחק מן ״העולם הישן״

הפוטנציאל של בדלנות לא מש משום מפלגה. מקורות הנטייה לאי-התערבות הם היסטוריים. את שורשיהם אפשר למצוא בימיה הראשונים של הרפובליקה האמריקאית. שמירת מרחק מסכסוכי ״העולם הישן״ היתה אבן פינה של מדיניות החוץ האמריקאית עד סוף המאה ה-19.

מעניין אולי להיזכר, שהפופוליסט המצליח ביותר בפוליטיקה האמריקאית לפני טראמפ היה מתנגד תקיף של התערבות צבאית. שמו היה ויליאם ג׳נינגז בריאן, והוא היה האיש היחיד בתולדות ארה״ב, שהפסיד שלוש פעמים בבחירות הכלליות לנשיאות. הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית ב-1896, ב-1900 וב-1908.

מדוע אפוא אני מתאר אותו כ״מצליח״? קודם כול, מפני שמפלגתו חזרה וּמינתה אותו; שנית, מפני שהוא הצליח לעורר התלהבות ניכרת בדיוק באותם אזורים שבהם טראמפ עשה חיל, והוא עשה כן מכוח הטפתו נגד הממסד הפוליטי והפיננסי של זמנו. הוא עשה כן בלי רדיו, טלויזיה ואינטרנט, אפיךו בלי מגברי קול (שעדיין לא הומצאו), במסע בחירות אישי נועז. הוא היה הטוען הראשון לנשיאוּת בתולדות אמריקה שתיעמל בעצמו. עד זמנו, להיטוּת כזאת לנַצֵחַ נחשבה ללא-הולמת.

ויליאם ג׳נינגז בריאן, לא היה בדיוק אבי הפופוליזם האמריקאי, אבל בוודאי היה האיש שהפיח בו רוח חיים. כאן הוא נראה בכרזות מן הבחירות לנשיאות של 1900. הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית שלוש פעמים — והפסיד בכל השלוש. אבל הוא היה הרבה יותר ממה שטראמפ נוהג לכנות loser

בריאן נעשה לבסוף מזכיר המדינה בממשל הנשיא וודרו ווילסון, ב-1913. הוא התנגד בחריפות רבה לכניסת ארה״ב למלחמת העולם הראשונה, והתפטר כאשר התעורר אצלו הרושם שהיא עומדת להיכנס. היא נכנסה רק שנתיים אחר כך.

אילו בריאן היה נשיא ארה״ב בימים ההם, פני העולם היו שונים מאוד. בלי כניסה אמריקאית למלחמה, גרמניה היתה כמעט ללא ספק מנצחת בה, או לפחות לא היתה מוּבסת במידה שהניבה את הסכמי ורסאי ההרסניים.

היסטורית, פופוליזם באמריקה נבע מן המערב התיכון (החקלאי, השמרני, יְרֵא-השמיים), ונהנָה מתמיכה מסיבית במדינותיו. )בריאן עצמו בא מנברסקה, והיה דתי עד כדי הגזמה, לימים ייכרך שמו במאבק משפטי נגד הוראת תורת האבולוציה של דרווין בבתי ספר.) המערב התיכון, מִהיותו מרוחק משני החוֹפים, נטה תמיד לבדלנוּת הרבה יותר מאזורים אחרים.

כמובן, לא הרי הדמוגרפיה והפוליטיקה של המערב התיכון בסוף המאה ה-19 כהרי הדמוגרפיה והפוליטיקה שלו 125 שנה אחר כך. אבל עובדה היא שהמסר האנטי-גלובלי של טראמפ עשה חיל מיוחד במערב התיכון, והבטחתו שארה״ב תחדל להשקיע כוח אדם והון ב״החלפת משטרים שעליהם איננו יודעים כלום״ מילאה תפקיד לא-מבוטל, אולי חשוב, בנצחונו הדחוק להפליא על הילרי קלינטון במדינות המפתח (פנסילווניה, מישיגן, וויסקונסין. פנסילווניה כשלעצמה אינה במערב התיכון, אבל חלקה המערבי שייך לו כלכלית ודמוגרפית.)

דוקטרינת שמירת-המרחק מן ״העולם הישן״, וההימנעות מבריתות קבועות המיוסדות על אהדה או על טינה, מיוחסת לנשיא הראשון ג׳ורג׳ וושינגטון, ומופיעה בנאום הפרידה שלו, משנת 1796. מלחמת העולם הראשונה העמידה אותה בספק, אבל היא חזרה והיתה לאבן-פינה מייד לאחר המלחמה. וורן הרדינג ניצח בבחירות לנשיאות של 1920 במידה רבה בזכות הבטחתו להתנער מתפקיד אמריקאי ״הירואי״ ביחסים הבין לאומיים.

ההשתמטות ופירותיה

האמריקאים התנסו, גם נפלו, בשדות הקרב של אירופה ב-1918, וזה הספיק להם. הם רצו לחזור הביתה, ולסגור את הדלת מאחוריהם. נפתח עידן של בדלנות, שעניינו היה השתמטות ממילוי תפקיד בשיטוּר העולם.

היסטוריונים זקפו לחובת ההשתמטוּת ההיא, לפחות במידת מה, את עליית הפשיזם באירופה והמיליטריזם ביפאן. זו היתה טעות יקרה, ארה״ב הכירה בה, והסכמה רחבה התגבשה על הצורך שלא לחזור עליה.

״המבודד״, מכריז ׳די וֶלט׳ הגרמני למחרת הסתלקותו של טראמפ מהסכמי פאריס על האקלים, שלושה ביוני 2017

אבל דונלד טראמפ הקדים להודיע מה הוא חושב על תפקידי ההנהגה והשיטור של קודמיו. הוא דיבר בזלזול על הציפיה שהוא יהיה ״מנהיג העולם החופשי״. כאשר הוציא את ארה״ב מהסכמי פאריס על האקלים, בחודש השני של נשיאותו, הוא הכריז, ״נבחרתי כדי לייצג את פיטסברג, לא  את פאריס״. פיטסברג היא עיר התעשיה הכבדה במערב פנסילווניה, שהגלובליזציה עשתה בה שָמות. הנוסח הזה, פיטסברג-לא-פאריס, היה שאוב כולו מן האתוס של הבדלנות הרפובליקאית בין מלחמות העולם.

טראמפ גם אמר, עוד בזמן מערכת הבחירות שלו ב-2016, שנאט״ו, הברית הצבאית שהגנה על הדמוקרטיות המערביות מפני התפשטות סובייטית, היא ״מיוּשנת״. הוא קרא בזה תיגר על ההסכמה הרחבה, שהנחתה את מדיניות החוץ האמריקאית מאז 1949.

טראמפ הגביה את הרף

אין זאת אומרת שהימנעות טראמפ מלתקוף את איראן היא תוצאה ישירה של התכחשותו לאינטרנציונליזם של קודמיו.

אפשר בהחלט לראות באצבע הרועדת על ההדק ביטוי פשוט של אחריות. גם אצבעו של הנשיא (הרפובליקאי) אייזנהאור, גיבור מלחמת העולם השניה, רעדה בשנות ה-50, למשל כאשר נמנע ממהלך צבאי לאחר פלישת ברית המועצות להונגריה, או לאחר המהפכה הקומוניסטית בקובה. גם אצבעו של ברק אובמה רעדה, כאשר הניח, ב-2015, למשטר אסד לחצות את ״הקו האדום״ (שהוא עצמו סִרטט) מבלי להיענש.

אבל טעות תהיה להתעלם מן הקונטקסט. הנשיא הזה אינו אינטלקטואל ואינו תלמיד חכם. הוא אינו מתעמק בכתבי ההיסטוריה, ואינו מקשה קושיות מופשטות ליועציו. אבל הוא בהחלט מונחה על ידי האינסטינקטים שלו, או האינטואיציות. כשהוא מצדיק הימנעות מהתקפה ב״חוסר הפרופורציה״ של הריגת 150 איראנים תמורת מל״ט אמריקאי ״לא מאויש״ אחד, הוא מגלה רגישות מפתיעה, לא-אופיינית וּמעוררת כבוד לחיי אדם, אבל הוא גם מגלה אפס רגישות לשיקולים היסטוריים ואסטרטגיים.

גם אם נשכח שהמל״ט לא היה דְאוֹן-פלסטיק, אלא מפלצת טכנולוגית בגודל של בואינג 727, עם תו מחיר של 130 מיליון דולר, עדיין הפלתו היתה אקט של תוקפנות ושל התרסה, ונבע ממנה איוּם מפורש על חופש הטיס והשַיִט. היא היתה הפרה של החוק הבין לאומי. הענשת איראן על אקט של תוקפנות לא היתה מעשה של עין-תחת-עין, אלא של עונש הולם בהתחשב בגודל העבירה.

הוויתור על העונש בהכרח מגביה את הרף. מה מכאן ואילך יצדיק עונש? רק מוות של אמריקאים? וכמה אמריקאים יצטרכו למות כדי להצדיק ״150״ איראנים? 

קפריזות, לא עקרונות

הנשיא שלף מנדנה חרב פיפיות. הוא איבד כושר הרתעה, והוא עלול להיקלע למצב שבו יצטרך לחזור ולזכות בו במחיר כבד בהרבה. גם האופן שבו הסביר את עצמו לעיתונות לא חיזק את האמון בכושר ההחלטה שלו. הוא תיאר תהליך קבלת החלטות שבו התקפה התבטלה באופן כמעט קפריזי, עשר דקות לפני שעמדה לצאת אל הפועל, מפני שהנשיא נזכר להציג שאלה ששכח להציג שעה אחת קודם.

בשביל ישראלים זה היה שיעור מועיל בטראמפיזם. הם רשאים להיות אסירי תודה לנשיא על השגרירות בירושלים ועל הריבונות בגולן, אבל עכשיו הם מבינים קצת יותר את מגבלות ההסתמכות על מנהיגותו. סוף השבוע שעבר גילה להם שזה  נשיא של אינטואיציות, לא של עקרונות. אולי כך עדיף, לטובת שלום העולם – אבל זה מצריך מעקב יום-יומי אחרי קפריזות של יחיד, וזה מסבך את החיים.

הנשיא חתם את השבוע רב-העליליות הזה בהכרזות אוהדות לאיראן. הוא דיבר על הצורך ״להחזיר לאיראן את גדוּלתה״ (הפורמט המוכר של Make America Great Again מיוּצָא בזה אל הרפובליקה האיסלאמית). הוא הכריז כי הוא רואה עתיד בעיני רוחו שבו ארה״ב תהיה ״ידידתה הגדולה ביותר״ של איראן. הוא אפילו הודה לאיראן על ״חוכמתה״ בהימנעותה מלהפיל מטוס תובלה צבאי אמריקאי עמוס-אדם שהיה בהשג ידה של מערכת הנ״מ שלה.

ג׳ון בולטון, היועץ לבטחון לאומי שנשלח לירושלים לשכך חששות ישראליים, אולי אמר לבני שיחו שהנשיא מתאר עתיד אוטופי, שבו איראן היא דמוקרטיה ליברלית מלבלבת עם שגרירות בתל אביב (מצטערים, לא נוכל להבטיח שגרירות איראנית בירושלים בשלב הזה). אבל אם ישראל מאמינה לדברי ההרגעה האלה אין זה אלא מפני שהיא מעדיפה להאמין להם.

בשלב הזה פיכחון מחייב להודות, שארבע שנים נוספות של טראמפ בבית הלבן נושאות בכנפיהן מִטענים כה כבדים של הלא-נודע עד שגם בימין הישראלי מוטב לקוות חרישית שג׳ו באיידן יהיה הנשיא הבא של ארה״ב.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

16 Responses to “האצבע הרועדת על ההדק”

  1. דוד ה. הגיב:

    שלום יואב,

    אני שמח תמיד לקרוא דברים שלך כאן ברשימות.

    תודה.

    לאחרונה הייתה הפסקה ארוכה. האם הכתובים מתפרסמים במקום אחר?

    כמובן שאשמח, ואני מניח שאני כותב גם בשם קוראים אחרים, אם תרבה לפרסם גם כאן.

    בקשר למאמר כאן, אתה, וגם אחרים לעיתים, מתייחסים לפוליטיקה של טראמפ כאילו יש מאחוריה איזושהי מחשבה או תוכנית ארוכת טווח או משהו עקבי, מתוכנן. האם באמת זה מה שאתה מסיק מהתנהלות העניינים? או שזו דרך התבטאות עיתונאית?

    אני, כהדיוט בפוליטיקה (באמת), אבל שמתעניין ומרבה לקרוא, קיבלתי את הרושם, שזה לא כך, ואם ברשותך אהיה ישיר אז הרושם שלי הוא שטראמפ הוא פשוט אידיוט, אינפנטיל וכו׳… (סליחה על הבּוֹטוּת). יש אבל גם כאלו…

    נראה לי שטראמפ פשוט יורה מהמותן כל הזמן בלי שום מחשבה או רעיון כללי מאחורי זה, עד כדי כך, שגם להגיד שיש לו אינטואיציות נראה לי מוגזם…

    האם באמת זה לא כך?

    תודה שוב,

    דוד

    • יואב קרני הגיב:

      דוד, אינני חושב שיש סתירה בין הערכת מוגבלויותיו האינטלקטואליות של טראמפ לבין הנחת מניעיו. כמובן יש לו מניעים, יהיו אשר יהיו, ותהיה אשר תהיה הדרך שבה הוא מבטא אותם. הוא מונחה על ידי אוסף מוגבל של דעות קדומות ושל תחושות-בטן לא-מלומדות.

      אנחנו יודעים את טינתו העמוקה ל״אליטות״, שאת סגנון, את שיחן ואת מורכבות מחשבתן הוא אינו מבין. הוא קצר-רוח, שונא תידרוכים, נמנע מלקרוא ניירות רקע ועמדה. אבל הוא רוחש איבה עמוקה לגלובליזם, מזלזל בלקחים היסטוריים, ותופס את מדיניות החוץ של ארה״ב (ובעצם כל מדיניות שהיא) תפיסה עסקית. הוא מודד הכול על פי ״השורה התחתונה״, וממילא אינו רואה ערך בהתייצבות לצד ארצות דמוקרטיות, למשל, או לטובת זכויות אדם. לאלה אין ביטוי עסקי.

      אכן, קשה לייחס לו מערכת ערכים מאורגנת. הוא אמנם יורה מן המתון. ארה״ב, בעצם העולם כולו, תלויים עכשיו בקפריזות של איש מוגבל להפליא, שומר טינות, גס רוח וכוחני. אבל אין זאת אומרת שהוא אינו מוליך לשום מקום. יש עקיבוּת לא מבוטלת בגישתו לסחר בין לאומי, להגנת הסביבה, לבריתות צבאיות, להגירה, למסים.

    • יואב קרני הגיב:

      דוד, אשר להערתך בעניין כתיבתי.

      אני מכה על חטא, אכן אינני מצליח לעדכן את האתר הזה, ואני חושש שלא אצליח גם בעתיד.

      אני כותב שלושה טורים בשבוע ב׳גלובס׳. יש לי שם עמוד בית, אבל למרבה הצער עוברים לפעמים לפני שבועות מבלי שהוא מתעדכן. כתובתו היא https://www.globes.co.il/news/home.aspx?fid=4407

      רשימות מוסיפות להופיע באתר בסמיכות זמנים לפרסומן במהדורה המודפסת, אבל צריך לחפש אותן. לא מצב עניינים מועיל, אבל יש לי שליטה מוגבלת בלבד.

  2. גיל הגיב:

    יואב, שמח לראותך כותב שוב בבלוג (עוקב אחריך בגלובס).

    אני חושב שבגלל כל הידע העצום שלך, קל לך לשים את ההחלטה של טראמפ בהקשר היסטורי. אבל מה שאני ורבים אחרים רואים זה לא נשיא שמוּנע משיקולי מה-טוב לארה”ב, אלא רק של טובתו האישית.

    אין לו שום מדיניות מסודרת, והוא סותר את עצמו כל הזמן. מה שחשוב לו זה איך ההחלטה שלו תראה, ובמקרה הזה שיחה עם טאקר קרלסון [המגיש מרשת Fox] שינתה את דעתו, כי השתכנע שהחלטה על מתקפה תפגע ברייטינג שלו.

    אם באמת הייתה לו מִשנָה מסודרת, למה נזקק להחלטה של הרגע האחרון?

    יש הרי סיכוי טוב שתוך זמן קצר אחרי שהוא שומע את כל הביקורות על ההססנות שלו שזה יוביל לפגיעה באגו ואז הוא יורה על תקיפה.

    אני מסכים איתך שהוא בסך הכל די הססן. אבל זה נכון עד לגבול מסוים, או עד לשיחה הבאה עם האניטי שיגיד לו שהבייס שלו כועס. אנחנו מנסים למצוא משמעות וסדר במקום שהם לא קיימים.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, גיל, טוב לחזור ולהיפגש עלי-רשת.

      כפי שכתבתי בתגובה לדויד ה., אני מסכים ולא מסכים עם הערכת מניעיו של טראמפ.

      אין כל ספק בעיניי, שהשיקול המכריע בכל עניין הוא בחירה-מחדש. בהיעדר אתיקה, בהיעדר ערכים, בהיעדר מסגרת של מוּסר אישי, כל השיקולים מחווירים לעומת זה של נובמבר 2020. זה היה נכון מיומה הראשון של נשיאותוץ אין זה מקרה שהוא פתח רשמית את מסע הבחירות של 2020 ביום כניסתו לבית הלבן ב-2017. איש מעולם לא עשה כדבר הזה.

      אבל אין זאת אומרת שאין לו תפיסת עולם. הוא התחיל להביע אותה עוד בשנות ה-80. אני זוכר את הצהרת המדיניות הפומבית הראשונה שלו, ב-1987, או 1988, כאשר רכש עמוד שלם ב׳ניו יורק טיימס׳ להודיע את העדפותיו בענייני כלכלה, חוץ ופנים. אגב, וזה משונה ומעניין, הופעותיו בראיונות טלויזיה בשנים ההן היו הרבה יותר קוהרנטיות מהופעותיו כיום. הוא דיבר במשפטים שלמים, עם תחביר תקיןם, ועם אוצר מלים סביר. נראה שחלה הידרדרות מנטאלית אצלו, אולי מוטורית, בשנים האחרונות.

      אני מייעץ שלא להקל ראש ברצונותיו הפוליטיים. גם אם הכול כפוף לבחירה מחדש, אין זאת אומרת שהוא לא הציב לעצמו משימות.

      אני טענתי ברשימה האחרונה, שהוא אינו נץ במדיניות חוץ ובטחון. זה עניין המחייב הכרה והבנה, בייחוד בין ישראלים שהתמכרו לחיבתו המופגנת כלפיהם מבלי להבין מה מניע אותו. העמדתי את גישתו אל העולם החיצון בהקשר הראוי לה: חוסר עניין של מיליוני אמריקאים בבעיותיו של העולם הזה וּבמוּרכּבוּתוֹ.

      • גיל הגיב:

        אני מסכים לחלוטין עם הניתוח שלך. הוא בהחלט לא נץ שזו נגזרת של מדיניות בדלנית. בהקשר הזה אני חושב שהוא מעלה במקרים רבים שאלות נכונות לגבי המעורבות הצבאית והכלכלית של ארה”ב בעולם, אבל הפתרונות שלו מאוד פשטניים וחסרי ניואנסים.

        בסופו של דבר, המניע המרכזי שלו הוא לעשות דברים שיפארו את עצמו. פסגת השאיפות שלו זה הסכם עם קוריאה או מיטוט המשטר באיראן שיזקף לזכותו. מאוד מציק לו שאובמה קיבל פרס נובל (על כלום) והוא לא.

        אבל הדבר אולי הכי מדהים בהקשר שלו הוא שיש שגשוג כלכלי בארה”ב והוא לא נהנה מעלייה ברייטינג. אם היה ממתן את ההתבטאויות שלו (או רחמנא ליצלן שותק קצת) הפופולריות שלו הייתה גואה, אבל כמו במשל עם העקרב, זה לא יקרה.

        • יואב קרני הגיב:

          אכן. אין דבר המטריף את דעתו יותר. אילו חדל לצייץ במהלך שנת הבחירות, אילו חדל לקרוא קריאות ביניים ולגדף, סיכוייו לנצח היו משתפרים פלאים. הסיכוי העיקרי של הדמוקרטים נובע מחוסר יכולתו להתרכז.

  3. דני פ. הגיב:

    התנהלותו מול איראן דומה קצת להתנהלותו מול צפון קוריאה – התלהמות וצחצוח חרבות, ואח״כ חזרה למחוזות השפיות.

    מעניין מה תהיה האחרית של ״עסקת המאה״ שמבשל קושנר (כסיל גמור, לידו טראמפ הוא אלברט אינשטיין). אני מניח שגם כאן יכולות להיות הפתעות.

    מעניין איך היה נראה נשיא בדלן כמו טראמפ אבל עם קצת יותר עקרונות ומחשבה – אולי יום אחד נראה מישהו כזה, מימין או משמאל. יש כ״כ הרבה פרות קדושות במדיניות החוץ האמריקאית שלא משרתות שום אינטרס לאומי נורמלי שמקומם הוא בבית המטבחיים.

    אני לא יודע שהיום רגש בדלני מרוכז יותר במערב התיכון מאשר בכל מקום אחר (בעבר היתה בדלנות במערב התיכון בגלל שיעור הגרמנים שם). מה שמשפיע על רגשות בדלניים היא איזו מפלגה נמצאת בשלטון – דמוקרטים נוטים יותר להתנגד למלחמה של נשיא רפובליקאי ולהיפך.

    • יואב קרני הגיב:

      בדלנות, אם גם לא בתור שכזאת (איש אינו מעיד על עצמו שהוא ׳בדלן׳), מוסיפה לנבוע מן ההינטרלנד האמריקאי. טראמפ ניצח במערב התיכון על יסוד מסר ברור של השתמטות מן העולם החיצון. קשה לחשוב על חיווי בדלני יותר מאשר ״לא פאריס אלא פיטסברג״.

      מסכים איתך שהפוטנציאל של בדלנות גדול מאוד. שום נשיא לא העז להשתמש בו במידה שטראמפ העז. עכשיו, כאשר שתי המפלגות גילו את הפוטנציאל, מוטב לצפות לשימוש גובר ותכוף.

  4. אסף פ. הגיב:

    קודם כל, מצטרף למחמאות ולמעקב אחרי האתר הלא מעודכן של גלובס שצוינו על ידי המגיבים האחרים.

    משהו שחסר לי במאמר, ובתגובות אליו, הוא התייחסות לכך שהפלת המטוס נתפסת כפרובוקציה שמטרתה לגרום לתגובה אמריקאית שתנער את המערכת.

    אם זה מה האמריקאים מניחים, אז האינטרס הטקטי שלהם הוא להימנע מלהיגרר לתגובה תוך מזעור הנזק להרתעה. דרך למזער את הנזק להרתעה היא להצהיר שלא קרה כלום רק בגלל גחמה של הנשיא.

    אם זה נכון, אז יש פה אינטרס טקטי שגובר על האינטרס האסטרטגי, מה שגם כן מסתבר עם הגישה העסקית של טראמפ. גם מינוף התקרית להגברת הלחץ שממנו רוצים האירנים להתנער מסתדר עם זה.

    זה לא בהכרח סותר את התזה של הבדלנות אבל נראה לי שזה משלים אותה

    • יואב קרני הגיב:

      מסכים, אסף, עם עיקרי התיזה.

      אינני חושב שארה״ב היתה שולחת מל״ט מתוחכם, העולה יותר ממאה מיליון דולר, אל תחום האויר של איראן שעל מנת לאבד אותו. המל״ט, על פי המומחים, היה קל מאוד ליירוט ולהפלה.

      אבל טראמפ ניסה להמעיט מחשיבות העניין מלכתחילה, כאשר טען שההפלה נעשתה ״בשוגג״, על יסוד החלטה של ״דרג מקומי״. היה ברור שהוא מציע לאיראנים דרך מילוּט. אילו הם היו רומזים שלא התכוונו, העניין היה יכול לגווע. אבל הם עשו את ההיפך: הם חזרו והאשימו את ארה״ב בהפרת ריבונותם האוירית. בזה הם התחילו את התהליך של פעולת עונשין אמריקאית, שהנשיא סיכל עשר דקות לפני תחילתה.

      אכן, גישתו ליחסים הבין לאומיים היא עסקית לחלוטין. הוא מנסה לרכוש יתרונות פתיחה באמצעות איומים, ומוכן להתרכך ולסגת. לרוע המזל, יחסים בין לאומיים אינם עיסקה אחת גדולה, ושותפיו, הממשיים או הפוטנציאליים, אינם נוטים לקבל עליהם את כללי האי-התנהגות האלה. איש אינו יכול לגמול אותו מן ההנחה שהעולם הוא משחק מונופול אחד גדול, מפני שאין לו שום כְּלֵי התמודדות אחרים עם שום מציאוּת.

  5. אסף הגיב:

    בהחלט נראה יותר כמו נסיון אמריקאי לכיבוי שריפות מאשר מארב מתוכנן.

    אני מתפתה להעיר הערה עוקצנית לגבי מעבר מהסתמכות על אינסטיקטים ליכולת שימוש בכלים, אבל נראה לי שזה יסיט את הדיון.

    • יואב קרני הגיב:

      אדרבא, אסף, עקוץ-נא.

      • אסף פ. הגיב:

        מאוד מפתה להיכנס בווּלגאריות של הדונאלד, אבל אני חושש שכמו עם הדיסלקציה של בוש, זה משמש מטרת-דמה נוחה, שמסיחה את ההתקפות מהטיעונים העקרוניים יותר.

        זה מאפשר למכור ל”בייס” את המתנגדים כמנותקים אליטיסטים, שעוסקים באנינוּת בסגנון במקום בבעיות של העולם האמיתי.

        אני לא יודע אם מדובר במדיניות מכוונת, אבל התגובה הציבורית לחסרונות הבולטים של שני הנשיאים הנ”ל מייצרת עבורם מסך עשן לא רע, שמגן עליהם מדיון עקרוני.

        • יואב קרני הגיב:

          אכן. אנחנו יודעים איך הסתיים נסיונה של הילרי קלינטון להעמיד את הווּלגריות במרכז השלב האחרון של מערכת הבחירות.

          כדי להגיע אל לבם של עצמאים ושל רפובליקאים מתונים, הדמוקרטים יצטרכו לעסוק במהוּת.

          אבל בסופו של דבר, נשיאים חוזרים ונבחרים במצב כלכלי טוב. כמעט בכל קנה-מידה מקובל, הכלכלה משׂגשׂגת. מה יוציא אפוא את הדייר הנוכחי מן הבית הלבן, אם לא אופיו?

          הצץ-נא בטור הזה, שהופיע השבוע ב׳וול סטריט ג׳רנל׳. ״נתוני טראמפ בסקרים מוכיחים שהאופי משַנֶה״, אומרת הכותרת.

          וול סטריט ג׳רנל׳, 26 ביוני 2019

          וול סטריט ג׳רנל׳, 26 ביוני 2019

  6. אסף פ. הגיב:

    שאלה טובה… אני מסכים שהתעלמות מוחלטת מהפיל הכתום המצייץ שבאמצע החדר לא רצויה ושיש מקום לתת משקל כלשהו לאופיו, שאכן מרחיק בוחרים רבים (את חלקם מסיבות לא ענייניות).

    הטענה שלי היא שמחירו של מינון-יתר (שבמקרה הזה מפתה מאוד להגיע אליו), החסרונות של ההתמקדות באופי עולים על היתרונות.

    יכול להיות שהייתי מתמקד יותר במהות של רמיסת ׳הדרך האמריקאית׳ (the American way), רצוי בהשוואה לרוסיה כמה שאפשר.

    זה גם מסכם את הסכנה המהותית בשלטון טראמפ, גם תוקף אותו בנקודה התעמולתית החזקה ביותר שלו (הוא צודק שאמריקה של היום היא כבר לא מה שהיתה פעם עבור חלקים נרחבים מהציבור), וגם מדבר על זה בשפה הישנה והטובה (רוסים = רע מאוד).

    הערה קצת טכנית בנוגע לסקרים, יכול להיות שגם אני נפלתי קורבן לקמפיין ה-fake news, אבל קשה לי להעריך את כח החיזוי שלהם במצב הנוכחי.

    נראה לי שההטיות העיקריות (מִבֵּין רבות) הן (1) הסקר הוא לא מדידה פאסיבית והשפעתו על המערכת לא מוּבאת בחשבון, ו(2) כאשר אנשים נשאלים על אספקט ספציפי הם נוטים לייחס לו משקל גדול יותר בהחלטה הכוללת ממה שהיו מייחסים אילמלא האספקט הזה נדחף אל מרכז התודעה שלהם בידי המראיין.

    נראה גם שאקסטרפולציה פשוטה של הצלחת חיזוי בעבר היא לא רלוונטית.

Leave a Reply