להחזיר את החוֹמָה — ולהמעיט את סימני הקריאה

יוני 8th, 2003

 

 

משהו לא רצוי קרה בחודשים האחרונים לעתונות הליברלית במערב אירופה: היא עברה תהליך של ‘פאמפלֶטיזציה’: עמודי החדשות שלה, ובייחוד עמודיה הראשונים, התחילו להזכיר כרוזי-תעמולה פוליטיים. החוֹמָה – שבאירופה מעולם לא היתה גבוהה במיוחד – בין עמודים אדיטוריאליים (שבהם מוּבָּעוֹת דעות) ובין עמודי החדשות, נעלמה כמעט לחלוטין.

 

ישראלים יודעים, שהחומה הזו נהרסה זה כבר בעתונות הפופולרית; והונמכה במידה ניכרת גם ב’הארץ’. יש הרבה אנשים רציניים, שאני מכַבּד מאוד, הסבורים שֶאֵין בה צורך. אני חושב שיש בה יותר צורך עכשיו ממה שהיה מעולם, בייחוד בגלל השיטפון הֶעָצוּם של מידע.

 

העתונות האירופית המתוארת כאן פנתה חד-משמעית נגד ישראל עוד בימים הראשונים של האינתיפאדה. נתתי כאן דוגמא אנקדוטית לחלוטין מן העמוד הראשון של ה’גארדיין’, ספינת הדגל רבת השנים של הליברליזם האנגלי. במרוצת המלחמה נגד הטירור, ובייחוד מאז שהתחילה הספירה לקראת מלחמה בעיראק, העתונות הזו פנתה נגד ארה”ב, בטון גובר והולך של מרירות, של איבה, של שלילה כמעט-קיומית.

 

בארצות שממשלותיהן תמכו בארה”ב, כמו בריטניה, ספרד וצרפת, העתונות אסרה מלחמת חורמה, בחימה שפוכה, על המימסד הפוליטי המקומי. סימני הקריאה היכו בכל הכוח בעיני הקוראים על ספל הקפה הראשון של הבוקר. נעשה נסיון בלתי פוסק לא רק לעדכן את הקורא, אלא לסדר מחדש את תאי מוחו.

 

בשבוע שעבר נחצה הגבול אפילו כאן. ‘גארדיין’ הנ”ל פירסם באתר הרשת רב-התועלת שלו ידיעה, שבה יוחסה לפול וולפוביץ ההכרזה, שארה”ב יצאה למלחמה בעיראק אך ורק בגלל נפט. ווּלפוֹביץ, המשנה לשר ההגנה של ארה”ב, הוא יועץ חשוב של הנשיא בוש. מאז תחילת משבר עיראק התחזקה ההנחה, שהוא אבי האסטרטגיה הבין לאומית ההיפֶּר-אקטיבית של הממשל. האירופים הרחיקו לכת עוד יותר, ותיארו את כל מדיניות החוץ האמריקנית הנוכחית כתוצאה של קשר-סתרים של קומץ אינטלקטואלים שמרנים, רובם יהודים. (ראו למשל את הערותיי על ליאו שטראוס, באתר הזה; וגם את הערתי על “השקר האציל”. אני מקווה לכלול כאן בקרוב רשימות קודמות שכתבתי בנושא הזה.)

 

הכרזת וולפוביץ, שזו היתה מלחמה לטובת נפט, מאשרת כמובן את כל טענותיהם של מתנגדי המלחמה. אפשר להגיד עליה שהיא מעוררת הִשתָאוּת, והיא פשוט סנסציונית. היא ראויה להימָרַח לרוחב העמוד הראשון של כל עתון, גם עתון שאינו רגיל למרוח כותרות לכל רוחבו.

 

הבעיה היחידה היא שההכרזה הזו מעולם לא יצאה מפיו של ווּלפוֹביץ. אתר הרשת של ‘גארדיין’ תירגם אותה מתרגום גרמני של דברי וולפוביץ. הוא לא ניסה לאַמֵת אותה (עניין קל מאוד, בהתחשב בהיקף מערכת יחסי הציבור של הפנטאגון). לרגל להיטותו של העתון הבריטי לעשות דיסקרדיטציה של ארה”ב ושל בעלי בריתה, הוא נתן פומבי לדיסאינפורמציה גסה ומבישה.

 

הפעם נֶחצָה הגבול במידה כזאת, שה’גארדיין’ עצמו ראה צורך להתנצל (קיראו-נא את הנוסח באתר הרשת שלו). זו התנצלות מלאה, אם גם לא לגמרי כנה. אבל היא משתמטת לדעתי מן הצורך החשוב ביותר: להכיר בתוצאות של ה”פאמפלֶטיזציה”, לצעוד שני צעדים אחורה, ולעשות נסיון קצת יותר רציני להניב עתונאות אובייקטיבית, או לפחות להמעיט את כמויות משוא-הפָּנים.

 

זה לקח שאינו צריך להתבזבז על העתונות הישראלית, כולל אתרי רשת ישראליים. מה מאוד מתעייפת הדעת מעודף סימני הקריאה. מה מאוד מתעייפות העיניים מן הזרם הבלתי פוסק של דעות ושל התפלמסויות מִתלַהמוֹת, הפולשות אל העמודים הראשונים, וּמַקניטוֹת את האינטליגנציה של קוראיהן.

 

 

מִשאַל-עם. עכשיו

יוני 6th, 2003

 

התפרסם ב ‘גלובס’, 6-5 ביוני 2003 
  

וושינגטון, ספטמבר 1993: ענן של חוסר לגיטימיות, שֶמִשאַל-עם היה מפַזֵר

אם נניח את כֵּנוּת כוונותיו של ראש הממשלה – עוד לפני שנשאל אם המקסימום שלו יתקרב אפילו למינימום שלהם – כי אז נהיה חייבים להניח שהוא עומד לסטות במידה ניכרת מנוסחת הפעולה שהציג לפני הבוחר.

ראש הממשלה חזר והסביר בזמן מערכת הבחירות, במידה של היגיון, שאין הוא מתכוון להודיע מראש מה הם “הוויתורים הכואבים”, שעליהם הוא מדבר. הודעה מראש הופכת מייד את נקודת-הסיום לנקודת-ההתחלה, לא כך נוהגים במשא-ומתן. אבל ראש הממשלה מודיע עכשיו, כי מדינה פלסטינית קום תקום. הוא לא חיכה למשא-ומתן, כדי להסכים בסופו למדינה פלסטינית. עצם הנכונות למדינה כזאת אינה יכולה עוד להיחשב ל”ויתור מכאיב”. היא רק נקודת ההתחלה.

אם אריאל שרון מתכוון אפילו לחֵלֶק ממה שהוא אומר, הוא מוכרח ליצור הסכמה לאומית חדשה, כדי שלא יהיה שבוי בידי הנסיבות, או בידי השוליים הסהרוריים. הטעות הטראגית ביותר של יצחק רבין היתה השתמטותו מן הנסיון להחליף את הקונסנסוס הישן בקונסנסוס חדש. התוצאה היתה צֵל של חוסר לגיטימיות על תהליך השלום. רבין היה צריך ללמוד את דוגמת דרום אפריקה: מישאל-עם הוציא את הרוח מִמִפרשֵׂי האופוזיציה הימנית הקיצונית, ונתן למנהיג הימין המתון מנדט רחב להשלים את תהליך השינוי עצום הממדים. גם אם שרון אינו רוצה להרחיק במידה כזאת, הוא זקוק עד ייאוש למנדט חדש, שרק מישאל-עם יכול להעניק לו

שרון אינו ממשיך דרכם של רבין ושל ברק, ואין הוא מוכן להגיע אל אותם המקומות. אבל נסיונם של רבין ושל ברק צריך ללַמד אותו משהו על החשיבות של בניית קונסנסוס חדש, בַּחריצוּת וּבִזהירוּת. אין זה מספיק שהאיש הזה, על יסוד חוכמת נסיונו, הגיע למסקנות נועזות וּלהַכָּרוֹת אסטרטגיות. הוא צריך להראות לציבור איך הגיע לשם, ולבסוף לערוך מישאל-עם.

ב-1993, יצחק רבין הפך את היוצרות. הסכמי אוסלו היו סטיה דרמטית מתכנית הפעולה שלו ושל מפלגתו. אני חושב שאפשר לטעון במידה של רצינות, כי אילו היה כולל את נוסחת אוסלו במצע מפלגתו ב-1992, או אפילו רק רומז עליה, הוא לא היה נבחר.

כשלעצמי אני מאמין שהסכמי אוסלו היו הכרחיים. יתרון הפרספקטיבה מראה לנו שהם היו שגויים, והניבו סדרה של אסונות פוליטיים. אבל לא כל חוכמה שלאחר מעשה מטריפה את המעשה. ב-1993, אוסלו היתה אופציה מתקבלת על הדעת. אף על פי כן, היתה כרוכה בה שבירה כל כך קיצונית של הכלים עד שאפשר לומר, כי ענן של חוסר לגיטימיות ריחף עליה.

חזרתי והבעתי כאן את דעתי, שרבין המנוח עשה טעות היסטורית, כאשר לא ניצל את גל האופטימיות שעוררה אוסלו כדי לעגן אותה בהסכמה ציבורית רחבה. מישאל-עם בדרך כלל אינו רעיון טוב. הדמוקרטיה שלנו היא יציגה, לא ישירה. יש בה האצלת סמכויות לתקופה קצובה. העם הוא אומנם הריבון, אבל את ריבונותו הוא מממש רק ביום הבחירות. 

“נקודה שאין ממנה חזרה”
 
אלא מה? יש זמנים, שגם דמוקרטיה פרלמנטרית אנוסה לעקוף את הפרלמנט, ולבקש רשות מן העם: לא רק בשווייץ רבת-המישאלים, אלא בבריטניה בכבודה ובעצמה, אֵם הפרלמנטים, הסבתא של הדמוקרטיה היציגה.

רש”מ בריטניה הרולד וילסון רצה להישאר באירופה. מפלגתו התנגדה. הוא הלך למשאל-עם, ניצח, והעניין נסגר

 

ב-1975 היא ערכה מישאל-עם, כדי להחליט אחת ולתמיד אם היא רוצה להישאר באירופה. הואיל והשאלה הזו פילגה את המפלגות עצמן, נצחון של אחת מהן בבחירות לא היה מספיק כדי ליישב את העניין. המישאל הסתיים בנצחון מסיבי של תומכי אירופה, ובזה נגמר הסיפור.

אבל הדוגמה המובהקת ביותר, לפי עניות דעתי, היא זו של דרום אפריקה בשנות האפרטהייד האחרונות. אין זו הפעם הראשונה שאני מוציא גזרה שווה בין נסיונה של ישראל ובין דרום אפריקה, וגם הפעם אני מקדים ואומר, שאין זו השוואה פילוסופית ומוסרית. ישראל אינה מדינת אפרטהייד, וכולנו מקווים שהיא גם לעולם לא תהיה כזאת, על אף מאמציהם הכנים של כמה חברי ממשלה וּמִספר הגון של חברי כנסת.

הדמיון בין ישראל לדרום אפריקה נוגע לפתאומיות של הטרנספורמציה, ולעובדה שֶאֶת השינוי המפליג חוללה אותה מפלגה פוליטית שבמשך שנים נשבעה אמוּנים לסטאטוס קווֹ. 

רבין, מנדלה, דה קלרק וערפאת על שער השבועון ‘טיים’, ינואר 1994

 

בדרום אפריקה, ב-1990, הנשיא הלבן פ. וו. דה קלֶרק התחיל את פירוק האפרטהייד רק ארבעה חודשים לאחר שנבחר, וּמבלי שֶרָמַז על כוונותיו בזמן מערכת הבחירות. הימין הקיצוני התחיל מסע ציבורי נגד הממשלה, ועירער על הלגיטימיות של שלטונה. שנתיים וחצי לאחר שנבחר, דה קלֶרק ערך מישאל-עם. הוא נחל נצחון עצום ממדים, 68.6% מן המצביעים תמכו בו. הוא התייצב לפני המיקרופונים, והודיע: “היום רשמנו נקודה שאין ממנה חזרה בספרֵי ההיסטוריה שלנו”.

ואף אמנם, מאותו יום ואילך לא הועמד עוד תהליך השלום בדרום אפריקה בספק, לפחות לא מצד הקיצונים הלבנים. בקשיים עצומים, התהליך הזה הושלם כעבור שנתיים.

מה חבל שיצחק רבין לא למד את לִקחֵי דרום אפריקה. אילו ערך מישאל-עם בסתיו 1993, אין כמעט ספק שהוא היה מנצח. אפשר שההיסטוריה הפוליטית של ישראל היתה שונה. אבל רבין, לאחר שֶהָרַס בִּמחי יד את הקונסנסוס הישן, לא החשיב את הצורך לִבנוֹת קונסנסוס חדש. במקום ליצור הסכמה ציבורית, הוא ניסה ליצור בסיס קואליציוני צר כדי שֶמֶמשַלתו תשתייר. כאשר תהליך השלום התחיל לחרוק, לא היה לו העורף הציבורי, לא היה לו המנדט.
 
סיור המוני מודרך בשבילֵי מחשבתו
 
לרוע המזל, פוליטיקאים ישראליים אינם נוטים לקרוא היסטוריה וללמוד לקחים. גם אהוד ברק חשב שיוכל להערים על הקונסנסוס, ולהניח עובדות מוגמרות על השולחן.

מה מקור הכֶּשֶל החוזר? אולי זה עניינה של הַתַרבּוּת הפוליטית הישראלית. כּוֹחָנית וּמעוּטַת ניואנסים, היא נוטה קצת יותר מדיי לפרוץ קדימה, לבקש לעצמה קיצוּרֵי דרך.

אבל אני חושב שיש סיבה נוספת, הנוגעת לאישיותם של רבין ושל ברק. חוכמת נסיונם הביאה אותם להַכּרה אסטרטגית שֶשִיוּרה של ישראל מחייב התפייסוּת עם המַנהיגוּת הקיימת של הפלסטינים. זו היתה הַכּרה אינטלקטואלית, לא התפָּרצוּת סנטימנטלית. הם הגיעו אֵלֶיהָ בִּקשָיִים עצומים, כמעט נגד רצונם. זה היה תהליך ארוך וּמַכאיב.

להלן הם נכשלו בפרוייקציה: הם הניחו, או לפחות התנהגו כמניחים, שגם שְאָר הציבור עברו את התהליך הארוך והמכאיב, והתפַּכּחוּ מתבניות המחשבה הקודמות.

למעשה, נקודת ההבשלה שלהם היתה צריכה להיות נקודת ההתחלה של שיכנוע הציבור. אילו רבין היה, נניח, ביל קלינטון, הוא היה יורד אל העם, וּמנַסה להסביר. הוא היה מארגן סיור המוני מודרך בשבילֵי מחשבתו. הוא היה מראה מֵאיפה בא, ואיך הלך, וּמדוע התקדם, וּלאן הגיע. אבל הוא לא.

בשעת כתיבת הדברים האלה, חמשה ימים לפני פירסומם, סקר דעת קהל של ‘מעריב’ מַראֶה, כי 62% מן הציבור תומכים ב”סיום הכיבוש”, 55% תומכים במפת הדרכים, 56% תומכים בפירוק כל המאחזים הלא-חוקיים. לא יותר משליש מתנגדים.

על פְּנֵיהם, אלה נתונים היסטוריים. ראש הממשלה רשאי להרגיש שהוא מדבר מִגרוֹנוֹ של הציבור (ומפלגת העבודה חופשית להסיק, שהיא הובסה לא בגלל מדיניותה אלא בגלל יהירוּתה). אבל הוא אינו יכול לסמוך על הנטיה הזו לאורך ימים, בוודאי לא אם התהליך יִסתַבּך ויילך. נתוני הסקרים אינם תחליף למנדט. מר שרון זקוק לברכת-דרך קונקרטית, שתאפשר לו להשיב למבקריו בעוד שנה או שנתיים, שהוא אומנם עושה את רצון העם.

נצחון מוחץ במישאל-עם יפטור את מר שרון מן הצורך להתווכח עם גילה גמליאל בישיבת סיעת הליכוד; והוא לא יהיה זקוק לשיעורי אסטרטגיה מיובל שטייניץ. הוא יוכל להגיד מה שאמר הנשיא דה קלֶרק: “היום רשמנו נקודה שאין ממנה חזרה בספרֵי ההיסטוריה שלנו”.
 
 
מקורות על הרשת
 
   על משאל העם בדרום אפריקה ב-1992 (BBC, כולל וידיאו)
   קרן פ. וו. דה קלרק למען שלום בחברות ‘רב-תרבותיות’
   ההיסטוריה של משאלי-עם בבריטניה (BBC)
   מפלגת השלטון בבריטניה נגד אירופה — ההכרעה עוברת למשאל-עם, 1975 (BBC)
   משאל העם בבריטניה על היחסים עם אירופה ב-1975 (BBC)
   חבר פרלמנט בריטי: “משאל-עם הוא כלי זר בידי רודנים” 
   משאל העם: רקע אטימולוגי והיסטורי (נחוצה תוכנת צפיה ‘אקרובט’) 

ה’ניו יורק טיימס’: כל החדשות הראויות לדפוס, וקצת יותר

יוני 5th, 2003

 

הרשימה שלהלן מופיעה בטור ‘קול המון’, גליון ערב החג של ‘כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס‘, 6-5 ביוני. היא נכתבה ארבעה ימים לפני ההתפתחות המרעישה של הבוקר: ההודעה על התפטרותם של העורך האקזקוטיבי של ה’ניו יורק טיימס’ (זאת אומרת, עורך כל חלקי העתון חוץ מן העמודים האדיטוריאליים) ושל עורך המשנה.

 

האווֶל רֵיינְס הנהיג את העתון שנתיים ופחות, ורשם השגים לא מבוטלים. אבל כל השגיו התגמדו לנוכח שערוריית ג’ייסון בלֵייר, שבה מדובר ברשימה הזו. את ריינס יחליף קודמו, ג’וזף לֶליוֶלד, שכבר יצא לפנסיה. אכן, הודאה עוצרת נשימה בתבוסה. אין מי שידיח את המו”ל והבעלים, ארתור סלסברגר ג’וניור, אבל גם כסאו מתנדנד.

 

במעמד הפרידה אמר ריינס לכתבי העתון, “זיכרו, שכיש סיפור גדול, עוטו עליו בכל הכוח” (Go like hell). בכל העיר אין היום סיפור גדול מסיפור נפילתו של האוול ריינס ומסיפור חֶרפתו של גדול עתוני העולם.

 

 

 

  

 

לא ימים טובים הם הימים האלה בעתון החשוב ביותר בעולם. ה’ניו יורק טיימס’ עצמו מאשר שהוא נמצא ב”נקודת שפל של 158 שנות קיומו” (אם כי לא “נקודת השפל”). המשבר אינו פיננסי. במובן הזה העתון מוסיף להיות סיפור הצלחה עסקי מרשים. אין כל סיבה להאמין שתפוצתו יורדת. אין לו מתחרים של ממש (בוודאי לא בניו יורק, המספקת את עיקר תפוצתו ואת רוב הכנסותיו).

 

אבל שמו אינו נהגה עוד באותה יראת כבוד.

 

ב-21 במאי, ה’ניו יורק טיימס’ מינה ועדה רבת משתתפים – עשרים חברי מערכת ושני עתונאים בעלי מוניטין מבחוץ – כדי לבדוק מה צריך תיקון באופן שבו מתנהל חדר החדשות שלו. לא יצא אלא שבוע, ואחת מחברות הוועדה התפטרה. לפי דיווח ב’דיילי ניוז’ של ניו יורק, היא עשתה כן מפני שהוועדה הפכה מפורום של בדיקה לוועדת חקירה משפטית, “הזורעת פחד ומבוכה”. עורכים וכתבים בכירים זומנו לפניה, ואחדים השוו אותה ל”אינקוויזיציה”, לפי דיווח ב’לוס אנג’לס טיימס’.

 

הקורא יראה משני הציטוטים האלה, שייסוריו של ה’ניו יורק טיימס’ מעסיקים הרבה מאוד עתונים אחרים, המדווחים עליהם בפירוט ניכר. אין זה רק בגלל שמחה לאיד, אם כי מותר לשער שהיא משפיעה על המינון. הסיבה היא שה’ניו יורק טיימס’ הוא כל כך הרבה יותר מסתם עתון חשוב. הוא פנתיאון לאומי, סמן ימני, תקן-הזהב. גם שונאיו אנוסים להכיר בעליונותו האולימפית. עתונים רציניים באמריקה ובעולם כולו מודדים את עצמם על פי מידת קירבתם למודל שלו.

 

מה זה אומר להיות “ה’ניו יורק טיימס’ של בולגריה”, או “ה’ניו יורק טיימס’ של ישראל”? זה אומר שכשההיסטוריונים של העתיד ירצו לדעת מה קרה ביוני 2003, הם יפנו אל ה’ניו יורק טיימס’, או אל בני-דמותו. הם יניחו שהעתונים האלה דייקו יותר מאחרים, שהיה בהם פחות משוא פנים, שהם בחרו את הנושאים במידה של אחריות ושל מקצועיות.    

 

חשיבות – וחשיבות עצמית

 

באנגלית יש איפיון, שתרגומו המכאני לעברית הוא “העתון הרושם”           (newspaper of record), זה המדווח על ההיסטוריה במהלך התרחשותה. זה היה כינויו של ה’טיימס’ של לונדון בשנים שבהן לונדון עדיין היתה עיר הבירה החשובה ביותר בעולם. כשמרכז הכובד חצה את האוקיאנוס, גם האיפיון עבר איתו, ונחת בצד המערבי של מנהטן.

 

ה’ניו יורק טיימס’ אינו רק עתון בעל חשיבות. הוא גם עתון בעל חשיבות עצמית. כאשר המו”ל היהודי-גרמני שלו קבע בראש עמודו הראשון, לפני 107 שנה, את המלים “כל החדשות הראויות לדפוס”, הוא הביע בעצם מישאלה. לימים, בעלי העתון ועורכיו השתכנעו שהם עמדו במשימה, והנחילו את השיכנוע למספר ניכר של קוראים. הפרטנות הכמעט-אנקדוטית של מדור “תיקון הטעות” שלו היא ביטוי לשיכנוע הזה. עתון המתנצל לפני קוראיו על פיסוק לא נכון הוא עתון המניח שאין לו צורך להתנצל על טעויות גדולות מזו, כי הן אינן מתרחשות.

 

לרגל חשיבותו הפנתיאונית, ולרגל ההתעסקות האובססיבית של המדיה בעצמה, קוראי עתונים בכל העולם כבר יודעים על שערוריית ג’ייסון בלייר (בצילום משמאל): הכתב הצעיר של ה’ניו יורק טיימס’, שבדה מלבו לפחות 36 כתבות, דיווח ממקומות שבהם לא דרכה כף רגלו, ריאיין אנשים שאיתם מעולם לא דיבר, וקיבל הדלפות בלעדיות על עניינים שלא היו ולא נבראו.

 

ה’ניו יורק טיימס’ תפס את השור בשתי קרניו, ברוח המטאפורה העממית. הוא פירסם התנצלות של 13,000 מלה, על פני חמשה עמודים, שהרשימה את כל רואיה. אני מודה כי חשבתי מלכתחילה שהעתון הגזים, וכל העניין לא חשוב במידה המצדיקה תרועת חצוצרה כזאת. אבל הועמדתי על טעותי. פרשת ג’ייסון בלייר גילתה חולשות סיסטמיות ב’ניו יורק טיימס’, במידה המאיימת לא רק על שמו הטוב, כי אם גם על שלומו.

 

מאז, בלייר הוּקַע קבל עם ועולם, ה’ניו יורק טיימס’ גרם את התפטרותו של אחד המפורסמים בכתביו, ריק בראג, חתן פרס פוליצר רב היוקרה. הוא הושעה, כאשר ייחס לעצמו דיווח שלא הוא כתב מעיר בפלורידה, ששהייתו בה הוגבלה לזמן החלפת המטוסים בנמל התעופה שלה.

 

העתונאי כמטיף פוליטי

 

לא בדיוק באותו עניין, אבל עדיין באיזור של סימני קריאה מיותרים: כתב ידוע אחר של העתון הדהים קהל אקדמי, כאשר נשא נאום חוצב להבות נגד מדיניות ארה”ב במזרח התיכון.

 

האיש, כריס הדג’ס (Hedges), אשר סיקר את המזרח התיכון במשך שנים בשביל העתון, הכריז ש”בעיראק אומנם יש מלחמת שחרור – שחרור עיראק מן הכיבוש האמריקני”. הוא התלונן על הבושה, שידידי ארה”ב בעולם הם ולדימיר פוטין ואריאל שרון, “ואנחנו נמדדים על פי החברה שבה אנחנו מסתובבים”. הוא דיבר בבוז על הערך של “חברות לנשק”, ואמר כי החברות היחידה בעולם היא זו המונעת אנשים מליהרג. הוא האשים שצבא ארה”ב נעשה מגנט לצעירים משכבות כלכליות נחשלות, שאינם מסוגלים למצוא מקורות פרנסה וביטוח רפואי במקומות אחרים.

 

את הדברים האלה הוא נשא במהלך נאום מסורתי לסיום עונת הלימודים באוניברסיטה במערב התיכון של ארה”ב. שומעיו הגיבו בשריקות בוז ובקריאות ביניים. נשיא האוניברסיטה הפציר בהם להניח להדג’ס לסיים. איש לא היה מאושר מנאומו. עתונים בכל ארה”ב כתבו עליו, מוושינגטון ועד שיקאגו, מלוס אנג’לס ועד בוסטון. עתון אחד לא כתב: ה’ניו יורק טיימס’. האומנם על המחלוקת הזו לא חל הכלל ‘כל החדשות הראויות לדפוס’?

 

הדג’ס הוא כיום כתב בדסק העירוני של ה’ניו יורק טיימס’. אין הוא עוסק עוד בשאלות שעליהן דיבר בהתלהמות כזאת. כמעט אין צורך לומר ששמורה לו הזכות להביע את דעתו.

 

בעתונות האירופית זה עניין רגיל. כתבים בריטיים וצרפתיים טישטשו זה כבר את הגבול בין דעה לידיעה, והם כותבים מאמרי מערכת גם בעמודי החדשות. אבל ה’ניו יורק טיימס’ הפך בשעתו את ההפרדה הזו לעניין כל כך עקרוני, עד שהיא תוארה כ”הפרדת דת ממדינה”. קשה להימנע מלתהות באיזו מידה מניעיו של הדג’ס וסדר יומו הפוליטי השפיעו על כתיבתו, כאשר היה מוצב במזרח התיכון.

 

מחיר היהירות?

 

שלוש הפרשות המתוארות כאן אינן מצטרפות לכלל כתב אישום, ואי אפשר להגיד עליהן שהן מייצגות. כדי להבין את אמריקה עדיין מוטב לקרוא את ה’ניו יורק טיימס’. אבל מה בכל זאת הבעיה? מדוע העתון מקים ועדת חקירה פנימית? מדוע שמו מוזכר בימים האלה פחות בקשר עם ידיעות בלעדיות, ויותר בקשר עם מעילה באמון קוראיו?

 

אין זה מן הנמנע שהמוסד הזה משלם את מחיר יהירותו. אולי הוא טעה, כאשר הניח שהיקום התקשורתי מורכב מן ה’ניו יורק טיימס’ – ומכל השאר. אולי הוא היה צריך ללמד את עצמו ענווה. אולי היה עליו לוותר על ההתיימרות לסדר מחדש את תאי המוח של קוראיו, ולקבוע בשבילם אמות-מידה.

 

ה’ניו יורק טיימס’ מסוּוָג בקטלוג הפוליטי של אמריקה כעתון “ליברלי”, מה שקוראים בארץ “שמאלני”. בעיני הימין האמריקני, העתון הזה הוא ספינת הדגל של עריצות תרבותית, אשר תבעה לעצמה מונופול על סדרי היום של אמריקה בחצי המאה האחרונה.

 

זו טענה קצת לא משכנעת, בהתחשב בעוצמת הפניה של אמריקה ימינה בשנתיים האחרונות. אבל בחלקים של הימין, ה’ניו יורק טיימס’ נעשה אובססיה. הצורך להפריך אותו, או להחשיד את מניעיו מפרנס לא רע מספר הגון של אנשים, כולל אלה המנסים זה שנתיים להקים לו מתחרה בניו יורק (קוראים לו ‘ניו יורק סאן’, ואני מנחש שכמעט איש מקוראי הטור הזה לא שמע עליו. מסיבות טובות).

 

הם מקווים שחודש מאי 2003 ייזכר כתחילת שקיעתו של העתון החשוב ביותר בעולם. אני כשלעצמי מקווה שהחודש הזה ייזכר רק כתחילת התעַנווּתוֹ.

 

 

מקורות על הרשת

    

    העורך הראשי המודח של ה’ניו יורק טיימס’ מספר על נפילתו (נוסח מלא של ראיון טלויזיה ארוך)

    אוסף ידיעות ומאמרים מן ה’ניו יורק טיימס’ על פרשת בלייר 

    מאחורי הקלעים של משבר ה’ניו יורק טיימס’ (9 ביוני)

    עורך חדש-ישן נוטל את הרסן ב’ניו יורק טיימס’ (6 ביוני)

    מאמר מערכת ב’ניו יורק טיימס’ על משבר ה’ניו יורק טיימס’ (6 ביוני)

    ה’ניו יורק טיימס’ מדווח על המשבר ב’ניו יורק טיימס’ (6 ביוני)

    ג’ייסון בלייר: “אני חב להם מיליון התנצלויות” (5 ביוני)

    משפחת סאלזברגר רצתה בסילוקו של ריינס (5 ביוני)

    עלייתו ונפילתו של האוול ריינס (5 ביוני) 

 

בַּנטוּסטַן, אמר קולין פאוול, והפליג במִנהֶרֶת-הזמן

יוני 4th, 2003

 התפרסם בטור ‘קו המשווה’, במהדורה המודפסת של ‘גלובס’, 5-4 ביוני 2003

כך יכלה דרום אפריקה להיראות, אילו משטר האפרטהייד היה מצליח להוציא לפועל את תכנית  הבנטוסטנים שלו. המיקרא מימין מציין את עשׂר "ארצות המולדת של הבאנטו": ארבע ה"עצמאיות" משמאל, השאר מימין. כמעט כולן מפוּצלוֹת. שׂימוּ לב בייחוד לבּוֹפּוּטַצוואנַה, בריבוע המוּשחָר (מפה מלאה שלה -- למטה)                   מקור: South Africa: Time of Agony, Time of Destiny, London 1987

כך יכלה דרום אפריקה להיראות, אילו משטר האפרטהייד היה מצליח להוציא לפועל את תכנית הבנטוסטנים שלו. המיקרא מימין מציין את עשׂר “ארצות המולדת של הבאנטו”: ארבע ה”עצמאיות” משמאל, השאר מימין. כמעט כולן מפוּצלוֹת. שׂימוּ לב בייחוד לבּוֹפּוּטַצוואנַה, בריבוע המוּשחָר (מפה מלאה שלה — למטה)
המקור: South Africa: Time of Agony, Time of Destiny, London 1987 

ש

ימוש הלשון של מזכיר המדינה של ארה”ב היה דרמטי לא פחות מזה של ראש הממשלה בסיעת הליכוד, בשבוע שעבר. המדינה הפלסטינית כי תקום “זקוקה לרצף”, אמר קולין פאוול. “עליה להיות מחוברת. צריך שיהיו בה האמצעים לנוע בתחומיה. כך שאי אפשר לחתוך אותה בכל כך הרבה מקומות, בצורה של איזה בנטוסטן”.

 

בנטוסטן. לא מלה המונחת לעתים קרובות על סדר היום הציבורי בישראל. לא מלה שבקעה אי פעם מפיו של אמריקני בכיר בקשר עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל מלה רבת משמעות, אולי הרת גורל.

המלה הזו נכנסה לשימוש ב-1959, ויצאה משימוש מעשי ב-1994. משמעותה המילולית היא “ארץ הבַּאנְטוּ”. ה”בַּאנְטוּ” הוא שם שאנתרופולוגים נתנו לאוכלוסיה השחורה של אפריקה דרומה מקו המשווה. “בַּאנְטוּ” היה לפיכך האיפיון הקיבוצי כמעט של כל השחורים בדרום אפריקה.

  

אפרטהייד גדול ואפרטהייד קטן

 

בשנת 1948 עלתה לשלטון בדרום אפריקה מפלגה לבנה קיצונית, שגמרה אומר להפריד חד משמעית ולנצח בין הלבנים ובין השחורים. באותו הזמן היחס בין לבנים לשחורים באוכלוסיה היה בערך 4:1. עד מהרה נכנסה לשימוש בין לאומי מלה בלשון האפריקאנס, שבאה לציין את ההפרדה: “אפרטהייד”. מקובל להגיד, שהיה “אפרטהייד גדול” והיה “אפרטהייד קטן”. הקטן נגע לעניינים כמו איסור יחסי מין בין לבנים לשחורים; הגדול נגע לחלוקת דרום אפריקה.

 

ב-1958 עלה לשלטון בדרום אפריקה אידיאולוג מבריק של מדיניות האפרטהייד, כוהן דת יליד הולנד ששמו היה הנדריק פֶרְווּרְד (Verwoerd). שנה אחת אחר כך הוא הציג את תכנית-האב של האפרטהייד הגדול. כל אחת מן האומות העיקריות של הבַּאנְטוּ תקבל טריטוריה לאומית, שבה תוכל להתפתח פוליטית, כלכלית ותרבותית. כל שחור בדרום אפריקה יחזיק באזרחות של הטריטוריה הזו, ויהיו לו זכויות פוליטיות בתחומיה. לא יהיו לו כל זכויות פוליטיות בדרום אפריקה עצמה, גם אם הוא מתגורר בה, וגם אם הוריו והורי-הוריו התגוררו בה.

 

ל”מולדת הבאנטו” – כפי שהממשלה קראה לכל אחת מן הטריטוריות – ניתן הכינוי “בנטוסטן”. כולן נתחמו בחלק המזרחי של דרום אפריקה, באזורי המחיה המקוריים של שבטי השחורים. האזורים האלה היו חקלאיים וכפריים, לא היתה בהם אף עיר אחת, ובדרך כלל גם לא היו בהם אוצרות טבע, ממין האוצרות שבהם דרום אפריקה מבורכת.

 

יתר על כן, ברוב המקרים גם לא היה להם רצף טריטוריאלי. המקרה הקיצוני ביותר היה זה של “בּוֹפּוּטַצְוואנַה”. היא היתה מחולקת לשש מובלעות. חמש מן השש היו מוקפות מכל עבריהן בשטח דרום אפריקה הלבנה. אחת המובלעות היתה רחוקה כדי 150 ק”מ מן המובלעת הסמוכה ביותר אליה. בינה ובין המובלעת הרחוקה ביותר הפרידו 400 ק”מ של שטח דרום אפריקה.

ששת הכיסים הצהובים מציינים את שטח בּוֹפּוּטַצְוואנַה, הבנטוסטן שקיבל “עצמאות” ב-1977. 400 ק”מ של שטח דרום אפריקה ה”לבנה” מפרידים בין הכיס הדרומי ביותר ובין הכיס הצפוני ביותר. בופוטצוואנה פוזרה ב-1994, עם כינון המשטר הדמוקרטי בדרום אפריקה. (המקור: southafrica.com)
                            

 

כולם יהפכו ל”פועלים זרים”

 

ד”ר פֶרְווּרְד הקים תשע טריטוריות כאלה, עשירית נוספה אחרי מותו. אחת נועדה לבני עם הזוּלוּ, ונקראה “קְוואזוּלוּ”; שניה נועדה לבני עם הקוֹסַה, ונקראה “טְרַנְסְקַאי” (בשטחה נולדו נלסון מנדלה והרבה מחבריו למאבק); שלישית נועדה לבני עם הצוואנה, ונקראה “בּוֹפּוּטַצְוואנַה”; וכן הלאה.

 

אף כי השחורים היו בערך 70% של האוכלוסיה, הבנטוסטנים תפסו רק 13% של שטח דרום אפריקה. מלכתחילה לא נכללה בהן אף עיר חשובה אחת, ורק בהמשך הואילו הלבנים לוותר על עיר אחת, מאפאקינג, לטובת “בופּוטצוואנה”.

 

חוזה הבנטוסטנים, ד״ר הנדריק פרוורד (Verwoerd), בצילום מ-1960

חוזה הבנטוסטנים, ד״ר הנדריק פרוורד (Verwoerd), בצילום מ-1960

על פי חזונו של פֶרְווּרְד, יום אחד נועדו כל הבנטוסטנים להפוך למדינות עצמאיות. כאשר יושלם התהליך לא יישאר בדרום אפריקה אף אזרח שחור אחד. מיליוני השחורים שאינם חיים בבנטוסטנים יהפכו ל”פועלים זרים”, ממש כמו טורקים בגרמניה.

 

הבנטוסטן הראשון שקיבל עצמאות, ב-1976, היה “טְרַנְסְקַאי”. שנה אחת אחר כך הצטרפה “בּוֹפּוּטַצְוואנַה”. אחריה בא תורה של “סיסְקַאי”, ואל התור הצליחה לקפוץ גם “וֶנְדַה”. בנטוסטנים אחרים, כמו “קוואזולו”, או “באסוּטוּ קווא-קווא” בעלת השם האקזוטי, ויתרו על הכבוד.

 

לבנטוסטנים ה”עצמאים” היו נשיאים וראשי ממשלות, פרלמנטים, צבאות, המנונים ודגלים. הם אפילו הקניטו את דרום אפריקה, כאשר ביטלו את כל חוקי האפרטהייד בתחומיהן. בּוֹפּוּטַאצְוונַה הכעיסה קצת את מיטיביה, כאשר פתחה קאזינו, שנעשה מקור אטרקציה לאזרחיה הלבנים של דרום אפריקה. ברפובליקה הלבנה החסודה ויראת האלוהים משחקי מזל היו אסורים.

 

אבל הבנטוסטנים נשארו לוויינים זעירים וחלושים במערכת השמש הדרום אפריקנית. עיקר תקציביהם באו מקופת דרום אפריקה. היא גם היתה היחידה שהכירה בעצמאותם, אם כי היו כמה ארצות שהרשו לבנטוסטנים לפתוח נציגויות, ולחזר אחרי עתונאים ואנשי עסקים.

 

מספר הגון של עתונאים ישראליים זכו לראות את יפי הטבע הדרום אפריקני, כאשר הוטסו אל הבנטוסטנים על חשבון ממשלת דרום אפריקה, ואחר כך על חשבון הממשלות המקומיות. אנשי עסקים ישראליים עשו די הרבה כסף בבנטוסטנים.

 

דרום אפריקה היתה קמצנית מאוד

בעיני העולם החיצון ובעיני הרוב המכריע של שחורי דרום אפריקה, הבנטוסטנים היו חלק ממערכת נפסדת של אפליה גזעית. הם עמדו לפטור את ממשלת דרום אפריקה מן הצורך להעניק זכויות אזרח, או אפילו זכויות אדם פשוטות לרוב השחור. 

 בימי שלוט האפרטהייד: שוטר שחור נראה ליד שלט, המכריז (באנגלית ובאפריקאנס) "איזור באנטו". השלט הזה מציין את גבול הבנטוסטן של לֶבּוֹאַה(Lebowa), בפינה הצפונית של דרום אפריקה, ליד הגבול הבין לאומי עם בוצוואנה וזימבאבווה                      מקור: South Africa: a Country Study, בהוצאת מחלקת החקר של ספריית הקונגרס, וושינגטון, 1997


בימי שלוט האפרטהייד: שוטר שחור נראה ליד שלט, המכריז (באנגלית ובאפריקאנס) “איזור באנטו”. השלט הזה מציין את גבול הבנטוסטן של לֶבּוֹאַה(Lebowa), בפינה הצפונית של דרום אפריקה, ליד הגבול הבין לאומי עם בוצוואנה וזימבאבווה
המקור: South Africa: a Country Study, בהוצאת מחלקת החקר של ספריית הקונגרס, וושינגטון, 1997 

 

קשה לדעת אם דרום אפריקה האמינה אי פעם ברצינות שהבנטוסטנים יפתרו את בעיותיה. אבל חידה היתה מפני מה דרום אפריקה אינה מנסה לשַווֹת לבנטוסטנים לפחות מראית עין של רצינות. מדוע אין היא מגלה קצת יותר נדיבות, ומבטיחה רצף טריטוריאלי, גם אם לשם כך יהיה עליה להעביר חקלאים לבנים לשלטון שחור; או אפילו להפקיע קרקעות מן הלבנים, ולהעבירן לידי תושביהם האביונים של הבנטוסטנים.

 

התשובה היא, שדרום אפריקה הלבנה היתה קמצנית מאוד כלפי שחוריה. היא חשבה שוויתורים קטנטנים, כמעט בלתי נראים, יפטרו אותה מן הצורך להתמודד עם בעיות היסוד.

 

ב-1990 הגיע חֶזיוֹן התעתועים של הבנטוסטנים אל קיצו. משטר המיעוט הלבן הודיע, שהוא מתחיל משא-ומתן ל”חלוקת השלטון” בין כל תושבי דרום אפריקה.

זמן קצר אחרי כן ריאיינתי את אחד האידיאולוגים הידועים של האפרטהייד, פרופ’ קארֶל בּוֹשוֹף, בחוותו ליד פרטוריה. בושוף עמד בראש ה’בְּרוֹדֶרבּוֹנד’, המסדר החשאי רב הכוח של האפריקנרים, שאמרו עליו כי הוא “הממשלה הפרללית” של דרום אפריקה. עמד לו גם ייחוסו המשפחתי: הוא היה חתנו של הנדריק פֶרְווּרְד, מיילד האפרטהייד וּממציא הבנטוסטנים. בושוף טען, כי פרוורד התכוון להרחיב במידה ניכרת את גבולות הבנטוסטנים, ועמד להודיע על כך בנאום לפרלמנט, ב-1966. דקות אחדות לפני שעלה אל הדוכן התפרץ לעֶברוֹ אחד הסדרנים, מהגר יווני, ודקר את ראש הממשלה למוות. הרצח תואר כמעשה טירוף, ללא מניעים פוליטיים.

 

ב-1994 נערכו בדרום אפריקה הבחירות הרב-גזעיות הראשונות. כל הבנטוסטנים פוזרו, “עצמאים” ולא-עצמאים. קבוצה של לבנים מן הימין הקיצוני ניסתה לבוא להצלת “בּוֹפּוּטַאצְוונַה”, אבל הנסיון הסתיים בכשלון חרוץ. את הבנטוסטנים אפשר למצוא כיום רק על בולים ישנים, או בחוברות תעמולה מצהיבות של ממשלת האפרטהייד – או ברטוריקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.

 

מבקרים של הסכמי אוסלו מן הצד הפלסטיני טענו מייד כלפי ישראל, שהיא מציעה לפלסטינים “בנטוסטן”. יתכן שאת המלה הזו הכניס לשימוש פרנסיס בּוֹיל, אשר שימש יועץ משפטי למשלחת הפלסטינית לוועידת מדריד ב-1991.

falastin_quaqua

ברוכים הבאים (או משהו כזה) לבנטוסטן של פלסטין קווא-קווא (המקור: ידיעות אחרונות)

הוא סיפר לימים, כי התבקש לבדוק את הצעות ישראל לאוטונומיה פלסטינית. הוא בילה יום שלם בקריאה, חזר אל הפלסטינים, ואמר להם, “הישראלים מציעים לכם בנטוסטן”. מספר הפעמים שהמלים “ישראל” “פלסטינים” ו”בנטוסטן” מצטרפות זו אל זו בחיפוש אינטרנט יעיד על מידת השתגרותו של הביטוי.

 

אף על פי כן אינו דומה אף אחד מן השימושים האלה לשימושו של קולין פאוול. מעטות הן האנלוגיות ההיסטוריות והפוליטיות המקפיצות ישראלים על רגליהם יותר מן ההשוואה בין ארצם ובין דרום אפריקה, בין תנועתם הלאומית ובין האפרטהייד. פאוול כמובן לא השווה במישרים, אבל אי אפשר לטעות בכוונתו.

מדינות מפוצלות זה לא כמו מזגן
 האם רצף טריטוריאלי הוא תנאי ולא יעבור ליכולת קיומה של מדינה ריבונית? לא תמיד. 2,000 ק”מ של קנדה מפרידים בין אלסקה ובין ארה”ב, ושתיהן מסתדרות לא רע.

מאז 1991, המחוז המערבי ביותר של רוסיה, קַלִינִינְגְרַד, על שפת הים הבאלטי, מופרד ממנה על ידי שלוש מדינות ריבוניות (אסטוניה, לטביה וליטא), שהן גם חברות בברית נאט”ו, גם חברות באיחוד האירופי.

כמובן, קלינינגרד מעוררת אסוציאציות לא נעימות של פיצול טריטוריאלי. היא היתה ידועה פעם בשמה הגרמני “קניגסברג” (Königsberg) והיתה עיר הבירה של פרוסיה המזרחית. ב-1919 היא הופרדה משאר גרמניה באמצעות פרוזדור, שנועד להעניק לפולין מוצא לים. עשרים שנה אחר כך, הרצון לאחד את קוניגסברג עם המולדת היה אחת הסיבות שהיטלר נתן לפלישתו לפולין. גרמניה איבדה בסופו של דבר גם את הפרוזדור, גם את קניגסברג.

מדינה מפוצלת היתה פקיסטן, ב-25 השנה הראשונות של קיומה. החלק המערבי הוא זה הידוע לנו עכשיו כפקיסטן, והחלק המזרחי הוא זה הידוע כבנגלאדש. בין שני החלקים הפרידו מאות קילומטרים של שטח הודו. ב-1972 ניסה החלק המזרחי לפרוש, החלק המערבי שלח צבא לדכא את המרד, הודו התערבה, ובנגלאדש נולדה.

מקורות על הרשת

 

הנוסח המלא של דברי קולין פאוול, באתר מחלקת המדינה

גירסת פרנסיס בויל על תחילת השימוש באנלוגיה הבנטוסטנית ברטוריקה הפלסטינית

השוואה מפורטת בין הבנטוסטנים למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים

גילוי דעת של ‘אל חאק’ הפלסטיני על “הבנטוסטן” שישראל מכינה

מחקר השוואתי על “שאלת הקרקע בפלסטין, במזרח אפריקה ובדרומה” (לא נעים)

התנועה הישראלית נגד אפרטהייד (רוב החומר באנגלית)

‘מטריקס השליטה’ של ישראל בשטחים (עברית)

“ישראל ממשיכה במקום שבו דרום אפריקה הפסיקה” (מאמר מאת פרופ’ ג’ון דוגארד, משפטן דרום אפריקני, בעתון ‘אטלנטה ג’רנל-קונסטיטושן’)

כרונולוגיה של דרום אפריקה 2001-1910 (נחוצה תוכנת צפיה ‘אקרובט’)

“מפלצות ומשיחים”: ביוגרפיות קצרות של המנהיגים רבי ההשפעה ביותר בדרום אפריקה במאה ה-20

“חייו ומותו של האפרטהייד”: סיכום היסטורי קצר

רקע תרבותי וגיאוגרפי למדיניות הבנטוסטנים בדרום אפריקה

מאמר מאת נלסון מנדלה, שנת 1959, על “חזונו העגום של פֶרווּרד

סיפורו של האיש שהתנקש בחיי הנדריק פֶרווּרְד

סטטיסטיקה מעניינת על הבנטוסטנים

סמלי הבנטוסטנים ה”עצמאיים” של דרום אפריקה

“מיתוס העצמאות” של הבנטוסטנים, בייחוד בופוטצוואנה

רקע על הבנטוסטנים של טרנסקאיסיסקאי, וֶנדַה, קוואזולו, באסוטו קווא-קווא, גאזאנקולו, קוואנדבלי, לבואה, קנגוואנה

על הנסיון הדון-קישוטי לכונן בנטוסטן לבן לאחר פירוק האפרטהייד 

 

שוברים את הקונסנסוס

יוני 3rd, 2003

 

התפרסם ב’גלובס‘, 23-22 במאי

 

 

מפגינים במארסי נגד תיקוני הפנסיות

 

 

א

יך יודעים שהגיע האביב? זה פשוט: הצרפתים מפגינים —  ושובתים. בהמוניהם. נגד ממשלתם. נגד הסכנה לסדרי חייהם. מיליון מפגינים, אומרת המשטרה. שני מיליון, אומרים המארגנים.

 

אבל אם להפגין באמצע חודש מאי זה עניין צרפתי מובהק, איך אפשר להסביר את ההפגנות הגדולות ביותר באוסטריה זה חצי מאה? ואת הפגנות-הענק המתוכננות באיטליה בתחילת החודש הבא? ואת הסכנה של סכסוך העבודה החמור ביותר בגרמניה מאז מלחמת העולם השניה?

 

לא, הפעם אין זה רק עניין של ניחוחות אביב. אין זה מן הנמנע שאנחנו חוזים עכשיו בהתכווצות נוספת של מדינת הרווחה המערבית. אינטלקטואלים שמאליים יקראו לזה “גלובליזציה”, או “אמריקניזציה”; אחרים יקראו לזה “ליברליזציה”, או “רציונליזציה”. אבל תהיה ה”זציה” אשר תהיה, ברור למדי שלאירופים, וגם ללא-מעט לא-אירופים, מזומנת עכשיו הכרות מחודשת עם מיגבלותיה של שיטתם החברתית והפוליטית.

 

לפחות שלוש ממשלות באירופה מתכננות עכשיו רפורמות מקיפות יותר, או מקיפות פחות, של מערכת ההטבות החברתיות. בלב הרפורמות האלה עומדת מערכת הפנסיה. כאשר צדעיה של אירופה מאפירים והולכים, כאשר הריבוי הטבעי פוחת, ומספר העוזבים את שוק העבודה גדול ממספר המצטרפים, הפנסיה הנדיבה שסיפקו מדינות אירופה לאזרחיהן מאז מלחמת העולם השניה אינה עוד בת קיום.

 

דחליל “הדגם האנגלו-סאקסי”

 

מעניין לראות עד כמה אירופה הקונטיננטלית מיעטה להשתנות ברבע המאה האחרונה. בשעה שבבריטניה התחוללה “המהפכה התאצ’ריסטית”, בשנות ה-80, אפילו ממשלות ימין באירופה לא העזו לגעת בקודש הקודשים של האמנה החברתית שלהן. כאשר ממשלה אחת ניסתה, באיטליה, ב-1994, היא הורדה מן השלטון מקץ שבעה חודשים. כאשר ממשלה שניה ניסתה, בצרפת, ב-1995, היא הובסה בבחירות לפרלמנט.

 

סיסמת הבחירות האפקטיבית ביותר של השמאל הצרפתי בבחירות ההן היתה “לא לגלובליזציה”, עוד לפני שהמלה הזו נעשתה מטבע לשון שחוק בכל שיחה פוליטית. דחליל ההפחדה הגדול ביותר בפוליטיקה הצרפתית היה “הדגם הכלכלי האנגלו-סאקסי”.

 

הצרפתים, בניגוד ל”אנגלו-סאקסים” אינם מתכווצים באי-נעימות למשמע המלים “המיגזר הציבורי”. ששה מיליוני צרפתים שייכים למיגזר הזה, או רבע מכוח העבודה. כאשר ממשלת צרפת הנוכחית הודיעה, בתחילת החודש, שהיא מתכוונת להרע את תנאי הפרישה של המיגזר הציבורי, התפרץ הר געש של טינה.

 

צרפת היא ארץ של פרדוקסים, ופרדוקסים מציינים בייחוד את דעותיה על עצמה. על פי סקר דעת קהל, 77% מן הצרפתים סבורים שהפנסיות של עובדי המיגזר הציבורי צריכות השוואה עם המיגזר הפרטי. “השוואה” פירושה הרעה מסוימת של התנאים. אבל כאשר האיגודים המקצועיים של המיגזר הציבורי מילאו את הרחובות, ושיתקו את התחבורה הציבורית, 60% אמרו שהם צודקים, 58% אמרו שהרפורמות המוצעות שגויות, רק 38% אמרו שהשביתה מפריעה להם.

 

היתכן שממשלת הימין החזקה ביותר בצרפת זה 35 שנה טעתה בקריאת המפה הפוליטית? היתכן שהיא חזרה על טעותה הפאטאלית של קודמתה, ב-1995? היתכן שהיא תלך בדרכה?

 

ראש הממשלה הנוכחי הוא אולי הראשון בתולדות הרפובליקה החמישית, שאפשר להעניק לו את התואר “עממי”. הוא בא מן הפרובינציה, הוא חופשי מן החשד של יוהרה אינטלקטואלית (מפני שאין הוא יהיר, ומפני שאין הוא אינטלקטואל), יש בו משהו כמעט מרושל.

 

ראש הממשלה ראפאראן: פשוט, עממי, לעניין – אבל “נגד הרחוב”

 

בעיני רוב הצרפתים, זה ניגוד מבורך לקודמיו, משמאל ומימין, שלא רק ידעו יותר טוב מכולם, אלא גם שקדו להודיע את יתרונותיהם. ז’אן-פייר ראפאראן מנסה למכור לצרפתים את הרפורמות הצנועות יחסית שלו באמצעות שכל ישר. אבל גם הוא נרתע באי-נוחות למראה הפגנות ההמונים. “הרחוב אינו מנהל את הממשלה”, הוא אמר.

 

זה נכון. אבל מצד שני, בתי הקברות הפוליטיים של צרפת מלאים אנשים שהתייחסו אל הרחוב בביטול.[X=nextPage=X]

 

“הסולידריות בין הדורות”

 

עניין הפנסיה הוא כמעט משונה. כיום, עובדי המיגזר הפרטי בצרפת זכאים לפנסיה מלאה מקץ ארבעים שנות עבודה. עובדי המיגזר הציבורי זכאים לה מקץ 37.5 שנות עבודה. כל מה שראפאראן רוצה הוא, שכלל 40 השנה יוחל גם על הציבוריים, לא יאוחר משנת 2008.

 

הקשיבו-נא, הוא אומר לצרפתים. כאשר התחלנו את השיטה הזו היו לנו ארבעה עובדים פעילים על כל פנסיונר, והנטל של מימון הפנסיה התחלק איפוא בקלות יחסית. עכשיו יש לנו שני עובדים פעילים לכל פנסיונר, ועד שנת 2020 יהיה רק עובד אחד. “אם נשב בחיבוק ידיים היום, בעוד עשרים שנה הפנסיות שלנו יהיו קטנות בחצי. המערכת שלנו, המיוסדת על סולידרות בין הדורות, תשבוק חיים”, הוא כתב במכתב גלוי לעם הצרפתי, שהתפרסם בעתונים ב-7 במאי. העתונים השיבו לו, שהוא “נגד הזרם” (כפי שמכריזה הכותרת בעמודו הראשון של ‘ליבראסיון’, משמאל. את פניו של ראש הממשלה מוחקים שני טורים עורפיים של מפגינים).

 

הרעיון של התאמת הפנסיה לדמוגרפיה הוא כל כך הגיוני, עד שהתגובה הטבעית עליו היא משיכת כתף. אבל עניין הפנסיות הוא נשמת אפה של תנועת העבודה. ספק אם היא יכולה להתפאר בהשג גדול מן ההכרה, שעובדים ראויים לתנאי פרישה. התגובה על כל נסיון לגעת בתנאי הפרישה היא כמעט רפלקסיבית.

 

ממילא, התעקשותה של ממשלה על שינוי התנאים היא הרבה יותר מנקודתית. לאמיתו של דבר כרוכה בה קריאת תיגר על עצם תפקידם של האיגודים המקצועיים ועל עצם מערכת ההתחייבויות של המדינה לאזרחיה. בתור שכזה, הקרב על הפנסיות הוא מאורע היסטורי.

 

הוא בא על רקע משבר כלכלי מעמיק באירופה. בשבוע שעבר הודיעו שלוש ארצות – גרמניה, איטליה והולנד – שהתוצר המקומי הגולמי שלהן פחת ברבע הראשון של השנה, וזה של האיחוד האירופי כולו קפא על שמריו. האבטלה בארצות האיחוד נעה עכשיו סביב 10%, ופגיעתה רעה במיוחד בגרמניה. אומנם התחזית עדיין מראה שהשנה תירשם באירופה צמיחה, אבל שיעורה – אחוז אחד – לא יוכל לכרסם באבטלה.

 

רק דבר אחד יוכל להפחית אותה באופן ניכר: הגמשה של שוק העבודה. באירופה, ולא בה בלבד, הרעיון הזה הוא תמציתו של “הדגם האמריקני”. אין זה סתם עניין כלכלי, אלא עניין מוראלי ופסיכולוגי. היכולת לפטר עובדים היא אמצעי ההתאוששות העיקרי של תאגידים אמריקניים, והם עושים ביכולת הזו שימוש נרחב.

 

אבוי למפוטרים, לא רק מפני שהם מאבדים את מקום העבודה שלהם, אלא מפני שרשת ההגנה האמריקנית למובטלים היא חלקית מאוד, ופיטורים מן העבודה גוזלים מן המפוטר גם את ביטוח הבריאות שלו.

 

כנגד זה, היכולת לפטר בקלות מעניקה גם יכולת לשכור בקלות. באמריקה, בזמן הגאות הכלכלית של שנות ה-90, האבטלה פחתה עד סביבות ארבעה אחוזים. בעיני כלכלנים, זו בעצם תעסוקה מלאה. צריך היה אדם להשתדל מאוד בימי הגאות, כדי שלא למצוא מקום עבודה. אירופה מתקשה להגיע לרמת אבטלה כפולה מזו בימי גאות. הסיבה: הקשיחות של שוק העבודה היא חרב פיפיות, לא רק נגד פיטורים, אלא גם נגד שכירת עובדים.

 

ההשתוקקות לשבור את הכלים

 

מרגרט תאצ’ר היתה המנהיגה הלאומית שוחרת-הקרב ביותר שנראתה באירופה מאז מלחמת העולם. היא רחשה תיעוב עמוק, מן המוח ומן הבטן, לרעיון של “הסכמה לאומית”, או “קונסנסוס”. ההסכמה הזו, בין ממשלה למעסיקים לאיגודים, עמדה ביסוד שקיעתה הכלכלית של בריטניה. תאצ’ר הפשילה שרוולים, ואסרה מלחמה על האיגודים.

 

שש שנים ארכה המלחמה. במהלכן היא העבירה חקיקה רדיקלית בפרלמנט, שהפקיעה מן האיגודים את המונופול הארגוני שלהם במקומות העבודה, וחייבה אותם לערוך הצבעה בין חבריהם לפני שהם פותחים בשביתה. בשנים 1984-1985 (לעורך: תקנו-נא במטותא את סדר המספרים, 1984 מימין, 1985 משמאל) היא התנגשה חזיתית עם האיגוד המיליטנטי מכולם, זה של כורי הפחם. הכורים שבתו במשך שנה, ולבסוף נכנעו לה לחלוטין.

 

גודל נצחונה של תאצ’ר התברר רק כאשר מפלגת העבודה, בעלת בריתם ההיסטורית של האיגודים, חזרה אל השלטון ב-1997. היא לא ניסתה להחזיר את הגלגל אחור, והיא נשבעה אמונים לשוק עבודה גמיש ולהפרטה.

 

בשנות ה-80, “תאצ’ריזם” היה מיצרך פוליטי מבוקש מאוד בדמוקרטיות המערביות, ול”אשת הברזל” נמצאו מחקים לא מעטים. להשראתה של תאצ’ר יוחסו תרופות “הטיפול בהלם” שניתנו בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 לכלכלותיהן של הארצות הקומוניסטיות. אבל דרכו של כל גל אידיאולוגי שהוא שוכך. ההשתוקקות לשבור את הכלים ולהרוס את הקונסנסוס פחתה, גם מפני שקיטוב חברתי ורעיוני הוא דבר לא נעים ולא בריא, וגם מפני שבזמן של גאות כלכלית יש פחות סיבות לתקן מסלול באופן דרמטי.

 

וולפגאנג וגרהרד תאצ’ר?

 

מוקדם לחזות גל תאצ’ריסטי חדש, גם אם הקאנצלר של אוסטריה, וולפגאנג שיסל, מתענג מאוד על ההשוואה (“הכירו-נא את וולפגאנג תאצ’ר”, כתב עליו השבועון ‘איקונומיסט’ ב-8 במאי). ב-6 במאי שותקה אוסטריה בשביתת תחבורה כללית, שדוגמתה לא נראתה מאז חידוש עצמאותה, ב-1955. בשבוע שעבר השביתו מאה אלף מורים את כל בתי הספר באוסטריה, ועוד היד נטויה.

 

 

וולפגאנג שיסל, הקנצלר של אוסטריה, שבר קונסנסוס בן חצי מאה

                                                      צילום: סוכנות הידיעות הצרפתית

 

אוסטריה היתה אולי הדוגמה המובהקת ביותר בכל אירופה לארץ הנשלטת מכוח הסכמה לאומית. ההסכמה לא היתה סתם תלויה באויר, אלא תורגמה למבנה פוליטי. ארבעים שנה שלטה בה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות שתי המפלגות הגדולות, מפלגת העם (מרכז-ימין) והמפלגה הסוציאליסטית (מרכז-שמאל).

 

לפני ארבע שנים, שיסל כונן קואליציה עם הימין (לקול מחאותיו של העולם החיצון), ושלח את הסוציאליסטים לאופוזיציה. הוא חזר וניצח בבחירות האחרונות, והגדיל במידה ניכרת את ייצוגה של מפלגתו. בעיניו, זה היה מנדט לזעזע את הסטאטוס-קוו.

 

אוסטריה כשלעצמה אינה כל כך חשובה, אבל התרבות הפוליטית שלה, הניזונה מרעיונות דתיים וחילוניים של סולידריות חברתית, היא אופיינית בהחלט לחלק מאירופה. למשל לגרמניה. המעצמה הכלכלית הגדולה משכבר הימים היא עכשיו שבר כלי. השבועון “ביזנסוויק”, בכתבה ארוכה על “שקיעת גרמניה”, מזכיר, כי בשנות ה-60 הגרמנים היו אלופי העולם בייצור תרופות. עכשיו, הארץ שהמציאה את האספירין אינה מיוצגת כלל בין 15 החברות הגדולות בעולם.

 

ההכרה שההסכמה הלאומית טעונה תיקון זחלה לאיטה אל תודעתם של הפוליטיקאים. השמאל הוא השולט זה ארבע שנים ויותר, אבל גם הימין – אשר שלט 17 שנה רצופות – לא עשה כמעט ולא כלום. הקנצלר גרהרד שרודר (בצילום משמאל)חזה על בשרו את מחיר חולשתה הכלכלית של גרמניה: דחיקתה אל השוליים המרוחקים של הדיפלומטיה הבין לאומית בימי משבר עיראק. היא עכשיו “האדם החולה” של אירופה, עם שיעור הצמיחה הנמוך ביותר באיחוד האירופי, ועם – אבוי לה לבושה – המשמעת הפיסקאלית העלובה ביותר באיחוד.

 

שרודר רוצה לטפל בפנסיה, האיגודים חושבים טיפול כזה לבגידה. הוא כינס בתחילת השבוע ועידה מיוחדת של מפלגתו בברלין, כדי לבקש ממנה הצבעת אמון. אם היא תסרב, הוא רמז שיתפטר. מאחר שהתפטרותו עשויה לסלול את הדרך לממשלת ימין, מותר להניח שהוא יקבל מנדט. האם הוא יהיה “גרהרד תאצ’ר”? קצת קשה להאמין, אבל מי יודע.

 

 

עידכוני חדשות על נושאי הרשימה

 

   שביתות מגזר ציבורי משתקות את צרפת, אוסטריה וגרמניה (3 ביוני)

 

  

 

 

 

הִנֵּהוּ, השקר האציל

יוני 1st, 2003

כתבתי לפני שבוע ויותר על תחיית השפעתו האינטלקטואלית של הפילוסוף ליאו שטראוס באמריקה. תלמידיו ותלמידי-תלמידיו ממלאים תפקידי ייעוץ ותיכנון רבי השפעה בממסד הבטחוני של ארה”ב — ושורת עתונים, באמריקה ובייחוד באירופה, התחילו לייחס לשטראוס את כיווני האסטרטגיה הלא-מתפשרת של המימשל. שטראוס נתפס עכשיו כאביה הרוחני של ‘השמרנות החדשה’, המתוארת (במידות משתנות של צדק ואי-צדק) כדת-המדינה החדשה בוושינגטון.

הֵעַרתי, שלאמיתו של דבר שטראוס דווקא הִתנַגֵד להגמוניה אמריקנית בעולם. מה אם כן “שטראוסי” בוושינגטון? זה שיחידֵי-סגוּלה מעַטים מעַצבים את המדיניוּת מאחורי הקלעים, מבלי לגַלוֹת את כוונותיהם האמתיות. הם מייסדים אותה על אותו “השקר האציל”, שאפלטון ראה בו הֶכרח לשִׂגשוּגָהּ של המדינה, ושטראוס העמיד במרכז מִשנָתוֹ.

סיפרתי שם שאחד מתלמידי שטראוס הבולטים ביותר הוא פול וולפוביץ, המִשנֶה לשַׂר ההגנה, אינטלקטואל בזכות עצמו, שהיה במשך שנים אחדות דיקן בית הספר רב היוקרה ללימודים בין לאומיים מתקדמים (SAIS) בוושינגטון.

באירופה קמה ביומיים האחרונים סערה בגלל הערה של ווּלפוֹביץ בראיון לכתב העת ‘ואניטי פֶר’. על פי הציטוט, ווּלפוֹביץ מתייחס בביטול אל ההצדקה העיקרית שנתן המימשל למלחמה בעיראק: נשק ההשמדה ההמונית של סדאם חוסיין. למעשה, הוא אומר בראיון, ההצדקה הזו ניתנה מסיבות “הנוגעות במידה רבה לביורוקרטיה של ממשלת ארה”ב. אנחנו החלטנו על העניין האחד שהכול יכלו להסכים לו”.

אירופים, שהתנגדו למלחמה מעיקרה, כועסים מאוד על וולפוביץ. אבל הם היו כועסים בלי קשר, מפני שהתנגדותם היתה עקרונית וחד-משמעית. אף על פי כן, בארה”ב עצמה מתחילות להישאל שאלות נוקבות על ההצדקות שהמימשל נתן למלחמה. האם היתה לו אֵי פעם סיבה רצינית להאמין שלסדאם חוסיין יש נשק השמדה המונית? היתכן שהמימשל שיקר ביודעים, או לפחות עשה מניפולציה של האמת? ומה על טענת טוני בלייר, שסדאם יכול להפעיל את הנשק הביו-כימי שלו “בתוך 45 דקות”?

הודאתו של וולפוביץ עוצרת נשימה. היתכן שהיא מאַשרת את נצחון “השקר האפלטוני האציל” של ליאו שטראוס?

הלאה המדע, הלאה אמריקה

מאי 30th, 2003

התפרסם במהדורה המודפסת של ‘גלובס’, 30-29 במאי

 

 

 

מ

ה המשותף לנשיא שנוי במחלוקת ושָׂשׂ-אלֵי-קרב – ולנסיך לא-מאושר, המוסיף לחַפש את עצמו בצד הלא-נכון של 50, חוץ מזה ששניהם לשלטון יוּלדוּ? הם נקלעו פחות או יותר באותו הזמן אל עֵין הסערה של מאבק טרנס-אטלנטי, שיש בו כל כך הרבה יותר מאשר אי-הסכמות על עיראק, או על מפות דרכים מזרח תיכוניות.
 
בשבוע שעבר, הנשיא ג’ורג’ בוש יצא בהתקפה חסרת תקדים על מדיניות הַסַחַר של האיחוד האירופי. הוא האשים את האיחוד, שהוא מכשיל את מאמצי ארה”ב לסיים את הרעב ביבשת אפריקה, לא פחות. הסיבה: הקשיים שהאיחוד מערים על יְצוּא של מזון, אשר עבר הנדסה גנטית.

 

הנסיך הוא יורש העצר הנצחי של בריטניה, צ’ארלס. הוא חולל בסוף החודש שעבר סערה קטנה בקהילה המדעית, כאשר הזהיר מפני התוצאות ארוכות-הטווח של נאנוטכנולוגיה, הלוא היא המָנוֹף של המהפכה המדעית הבאה.

 

הנשיא, שָנוּי במחלוקת כאשר יהיה, כמובן חשוב לאֵין ערוך מן הנסיך. צ’ארלס הוא דמות קצת פאתטית. בעיני חלק ניכר של הבריטים מתמזגות בו רוב התכונות הרעות, שֶשוּרה של נסיכים גרמניים קטנים הורישו לבית המלוכה בשלוש מאות השנה האחרונות. נסיונותיו התקופתיים לדבר על ענייני סביבה ואדריכלות מעוררים עליו קיתונות של לעג. חבל, מפני שלפעמים הוא אומר דווקא דברי טעם, או לפחות דברים המצריכים מחשבה.
 
דבריו בִּגנוּת הנאנוטכנולוגיה התקבלו בצינה. פוליטיקאים שׂמאליים חזרו והזכירו, שהגיע

הזמן לכונֵן רפובליקה. אנשֵי מדע אמרו, כי מוטב לנסיך לגוון את מקורות המידע שלו, ולא להסתפק במדע בדיוני, או במדע פופולרי, כאשר הוא בא לדבר על מדע רציני. אבל טעות תהיה להניח, שצ’ארלס לבית ווינדזור ראה מֵהרהורי לִבו. הנסיך, על האינסטינקטים האנטי-מודרניים שלו (או אנטי-פוסט-מודרניים), מְשַקֵף אסכולה אירופית.
 
מלחמת מְאַסֵף בת 200 שנה
 
לאסכולה הזו יש ביטויים אנקדוטיים, ויש ביטויים רציניים; היא משתקפת פוליטית בארגונים קיקיוניים, אבל לפעמים היא ניכֶּרֶת בתהליך קבלת ההחלטות של ממשלות ושל רָשוּיוֹת רב-לאומיות. בשנים האחרונות היא לבשה כל מיני צורות, כמו “פונדמנטליזם ירוק” (בייחוד בגרמניה), כמו אנטי-גלובליזציה (בייחוד בצרפת).
 
הקורא אינו צריך לטעום בדברים האלה ביטול כולל של טענות התנועה האנטי-גלובלית, ובוודאי לא של שוחרי איכות הסביבה. אני רק טוען, באופן לא-מקורי, שֶלחֵלֶק מן הפעילים בתנועות האלה יש מניעים הרבה יותר מורכבים; מניעים, היונקים מריאקציה אירופית, שמנהלת זה מאתיים שנה מלחמת מְאַסֵף נגד מהפכות תעשייתיות ומדעיות.
 
אלמנטים של הריאקציה הזו ניכרים בַּמגַמות האנטי-אמריקניות הגוברות באירופה בשנתיים האחרונות. צריך לחזור ולהטעים, כי עצם הביקורת על ארה”ב היא לגיטימית לחלוטין. לא כל ביקורת על אמריקה היא תוצאה של אנטי-אמריקניוּת, כשם שלא כל ביקורת על ישראל היא תוצאה של אנטישמיות. אבל גם פה, גם שם, יש פתולוגיה.
 
לרוע המזל, כאשר יַעדי הפתולוגיה הזו מזַהים אותה, הם נוטים לאַבֵּד את שיווי משקלם, ולהניח מייד כי יש רק פתולוגיה. האמריקנים סיגלו לעצמם את ההֶרגֵל הזה רק לאחרונה, ישראלים כמובן מוּרגָלים בזה כמעט מאז ומעולם. הכלל הוא שפתולוגיה מניבה פתולוגיה, ובמערכת היחסים החשובה ביותר לַעתיד הדמוקרטיות המערביות – זו שֶבֵּין ארה”ב לאירופה – יש קצת יותר מדיי פתולוגיה.
 
המחלוקות על מדע וטכנולוגיה באות בשעה שהאמריקנים והאירופים עומדים על סף משבר חסר תקדים ביחסי הסחר ביניהם. האירופים תבעו מארה”ב, באמצעות ארגון הסחר העולמי, לחדול לסַבּסֵד יצוא אמריקני באמצעות הקלוֹת מס נדיבות לתאגידים. ארגון הסחר פסק לטובת אירופה, והעניק לארה”ב ארכה, עד ספטמבר השנה, לבטל את ההקלות.
 
אם ארה”ב לא תעמוד בלוח הזמנים, ארגון הסחר יַתיר לאיחוד האירופי להטיל עיצומים מסחריים בהיקף שלא היה כמותו. תיאורטית, אין זה מן הנמנע שבבוא הסתיו תיפתח מלחמת סַחַר טרנס-אטלנטית, שאת תוצאותיה הכלכליות והמדיניות קשה לחזות. איש אינו להוט ללחוץ על ההדק, אבל האצבעות סמוכות אליו מאוד.

 

“מצודת אירופה”

 

וושינגטון מצידה מאמינה, ששיקולים פוליטיים הניבו לאחרונה כמה מהלומות מסחריות לתאגידים אמריקניים באירופה. ‘פראט אנד וויטני’ (השייכת לענק הטכנולוגיה UTC) מלקקת את פצעיה, לאחר שנכשלה במיכרז של 2.5 מיליארד דולר לייצור מנועים בשביל ‘איירבוס’. המיכרז הוענק לתאגיד אירופי, אף על פי שהצעת פראט אנד וויטני היתה זולה יותר.
 
כיוצא בזה, הנציבות האירופית בבריסל עומדת כנראה להכשיל נסיון של תאגיד האחזקות הענקי
GE להשתלט על תעשיית תרופות בפינלנד, ששמה Instrumentarium. בריסל כבר הכשילה בעבר נסיון של GE להשתלט על תעשיית הטכנולוגיה Honeywell.
 
לפני 11 שנה, כאשר האירופים חתמו על אמנת מאסטריכט, שעל יסודה קם האיחוד האירופי הנוכחי, לנשיא ארה”ב היו ברכות מסויגות. ג’ורג’ בוש האב אמר, “הבה נקווה שאחדות אירופה לא תהפוך למצודת אירופה        (
Fortress Europe)”. לשון אחר, הבה נקווה שכאשר אירופה מבטלת את גבולותיה הפנימיים, היא לא תקיף את עצמה בחומות עבות מפני העולם הלא-אירופי.
 
החשש הזה היה מעוּגָן בהיסטוריה רבת ימים. נפוליאון היה המאַחֵד הראשון של אירופה מאז קארל הגדול, והוא הֵגיף את שעריה לפני סחר זָר, שהיה בייחוד סחר בריטי. מדינות אירופיות יצאו למסעי כיבושים מעבר לים, כדי להקים אזורי-סחר עולמיים אקסקלוסיביים.
 
יעד המלחמה העיקרי של יפאן ב-1941 היה לכונן איזור סחר בלבדי במזרח אסיה, שבו יוכרחו הכול לקנות את מוצריה, ולמכור לה חומרי גלם זולים. ארה”ב נקלעה לעימות דיפלומטי עם יפאן, עוד לפני פרל הארבור, בנסיון למנוע היווצרות של גוש-סחר כזה.
 
לפני שקמה הידידות האנגלו-אמריקנית של ימי מלחמת העולם השניה, האימפריה הבריטית עמדה כעצם בגרונה של אמריקה. פירוקה של האימפריה הזו היה לאמתו של דבר מיעדי המלחמה האמריקניים, כפי שאישר הנשיא פרנקלין רוזוולט כמעט במפורש.[X=nextPage=X]

(המשך)

 

נהמה זועפת

 

החשדנות האמריקנית כלפי אחדות אירופה הפכה בחודשים האחרונים לנהמה זועפת. זו בין השאר תוצאת משקלם הדיספרופורציונלי של החקלאים בפוליטיקה האמריקנית. אף כי הם מתרכזים במדינות קטנות-אוכלוסים, בייחוד במערב התיכון של ארה”ב, הם משמשים לא פעם לשון מאזניים. נציגיהם בקונגרס מגיעים לכהונות-מפתח.

 

למשל, יושב ראש ועדת הכספים רבת הכוח של הסנאט הוא אחד מהם, צ’ארלס גראסלי ממדינת איובה. גראסלי נזף לפני חודשיים וחצי בפומבי בשר לענייני סחר בין לאומי של ארה”ב, בגלל ההגבלות האירופיות

 על יצוא מזון מהוּנדָס גנטית (להלן, לשם הקיצור, מה”ג). כל היצוא הזה מחזיק בערך

300 מיליון דולר, לא הרבה בעוגה הכללית, אבל הרבה מאוד בשביל המדינות החקלאיות הקטנות.

 

נזיפת גראסלי באה בשעה לא נוחה לבית הלבן, כאשר היה זקוק לגראסלי לשם אימוץ חבילה רדיקלית של קיצוצי מסים. המימשל הוכרח איפוא להעלות לפחות מס שפתיים לעניינם של בוחרי גראסלי.

 

השר לסחר בין לאומי, רוברט זֶליק (שתוארו הרשמי באנגלית הוא “הנציג לענייני שיחות הסחר”, והוא חבר קבינט), כינה את ההתנגדות האירופית “לוּדית”. ה”לוּדים” המקוריים     (Luddites), באנגליה, היו הטירוריסטים הראשונים של המהפכה התעשייתית. ב-1811 הם יצאו לנתץ מכונות ייצור בבתי חרושת לטקסטיל, כדי להגן על מקומות העבודה שלהם.

 

בשלב הקריטי ביותר של המשא-ומתן בוושינגטון על קיצוצי המסים, ב-14 במאי, ארה”ב הודיעה שהיא תניח את תלונותיה נגד אירופה על שולחן הבוררות של ארגון הסחר העולמי. ב-21 במאי האשים הנשיא בוש את אירופה בסיכול המאמצים לסיים את הרעב באפריקה. למחרת ישב הסנאטור גראסלי בראש פגישה משותפת של שני בתי הקונגרס, לדון בנוסח הסופי של חבילת המסים. החבילה אושרה.

 

אין כאן שום תיאוריית קונספירציה. כך עובדת וושינגטון, כך עובדת כל מערכת פוליטית, שמור-לי ואשמור-לך. אבל האירופים משוכנעים, שזו דוגמה נוספת לאופן שבו שדולה אמריקנית פנימית מכופפת זרועות וכובלת ידיים, ומכתיבה סדרי יום בין לאומיים.

 

“הממשלה חייבת למלא את רצון העם”

 

ההתנגדות באירופה למה”ג היא עניינית – וגם אמוציונלית. צרפת היתה הראשונה שהטילה הגבלות על מה”ג, ב-1998, בטענה שנשקפות מן המזון הזה סכנות לבריאות הצרכן. ארגון הסחר העולמי אומנם מתיר לחברותיו לאסור יבוא, אם הן יכולות להוכיח שהוא מסוכן לבריאות, או לאיכות הסביבה. הוכחות חד-משמעיות לא ניתנו עד עצם היום הזה.

 

בבריטניה לא הוטל איסור כזה, והממשלה אינה נוטה להטיל אותו. אבל ההתנגדות הציבורית היא עצומת ממדים. סקרי דעת קהל מראים (על פי סוכנות הידיעות הפנימית הבריטית), כי רק 15% מן הבריטים תומכים בשיווק מה”ג.

 

זה נתון מסקרן, מפני שהוא כמעט חופף לסקרים ערב המלחמה בעיראק: רוב מכריע של הבריטים התנגדו למלחמה – אבל ממשלתם עמדה על דעתה. דיוקנם של הפעילים נגד מה”ג אינו שונה הרבה מדיוקנם של הפעילים נגד מלחמה. אפילו הדרישה זהה: הממשלה חייבת למלא את רצון העם.

 

“הבעיה היא שהממשלה היא כל כך פרו-מה”גית, עד שאין היא משגיחה באי-הוודאות המדעית גם כאשר היא חובטת בפרצופה”, אומר פיטר ראיילי מתנועת “ידידֵי האדמה” (תרגום לא כל כך מוצלח של Friends of the Earth).

 

היתכן שהמלחמה נגד המלחמה והמלחמה נגד המזון המהונדס הם שני צדדים של אותו המטבע, ושנאת אמריקה ושנאת הטכנולוגיה התמזגו? ב-14 במאי, מייד לאחר שארה”ב הפנתה את תלונותיה נגד אירופה לארגון הסחר העולמי, העתון ‘פייננשל טיימס’ הזהיר, כי “התנגשות רכבות משני עברי האטלנטי” מתרגשת ובאה, וכל אחד מן הצדדים “מצפה שהשני יפעיל את המעצורים”.

 

“העיסה האפורה”

 

המעשה בנסיך צ’ארלס ובטֶכנוֹפוֹבּיה שלו התחיל בסוף אפריל, כאשר העתונות הבריטית גילתה שהוא יוזם “פיסגת חירום” של האגודה המלכותית המדעית רבת היוקרה, כדי לדון בסכנה שרובוטים תת-מיקרוסקופיים יחסלו את המין האנושי. הוא התכוון כמובן לאחד השימושים האפשריים של זו המכונה נאנוטכנולוגיה.

 

תיאוריית “העיסה האפורה” (Gray Goo) שייכת למדע בדיוני יותר מאשר למדע שימושי, אבל נאנוטכנולוגיה בכלל עדיין קרובה יותר למדע בדיוני, לפחות בתודעת הדיוטות. בלשונו של טים ראפורד, עורך המדע של העתון הבריטי ‘גארדיין’, “הבעיה עם נאנוטכנולוגיה היא שאינך יכול לראות אותה, וממילא אינך יודע עד כמה אתה צריך לפחד מפניה”.

 

בעיני הנסיך מוויילס, מנאנוטכנולוגיה נשקפות “סכנות עצומות לאקולוגיה ולחברה”. מקור ההשראה של פחדיו הוא מיסמך שפירסמה בתחילת השנה “קבוצת הפעולה לענייני סחף, טכנולוגיה וריכוז” (הידועה בראשי התיבות ETC). המיסמך ממַחזֵר ספקולציה מרתקת של ד”ר אֶריק דרֶקסלֶר, האיש שֶטָבַע את המושג “נאנוטכנולוגיה”, והוציא את הנאנו מן האפלולית המסתורית של תיאוריה ושל מדע בדיוני.

 

דרקסלר (בצילום משמאל)האמין בנאנוטכנולוגיה – אבל גם פיתח את תרחיש “העיסה האפורה”: נאנו-רובוטים, שכל אחד מהם קטן ממולקולה, מכפילים את עצמם. “אם הראשון יוצר העתק של עצמו באלף שניות, שניהם יוצרים שניים נוספים באלף השניות הבאות. מקץ עשר שעות יש לא 36 משכפלים, אלא 68 מיליארד ויותר.                                                                                                                                                                                                                

“בתוך יום אחד או פחות הם ישקלו טון, בתוך יומיים משקלם יהיה גדול מזה של כדור הארץ; בתוך ארבע שעות נוספות הם יהיו גדולים מן המסה של מערכת השמש כולה”.

 

נזקי הנאנו-רובוטים אינם מוגבלים לתוצאות של התרבותם הטבעית. באוצר הסכנות יש לא רק goo אפור, אלא גם goo אדום (של טירוריסטים שוחרי השמדה המונית), goo חאקי (של נשק משוכלל בידי צבא, המופעל נגד יבשת שלמה, או אפילו נגד כוכב לכת שלם), וכן הלאה.

 

התרחיש של אריק דרקסלר עומד במרכז ספרו האחרון של מייקל קראייטון, “קורבן” (Prey), שיצא לאור בתרועת פירסומת עצומה, בסוף השנה שעברה. הוליווד כבר שוקדת על הפקתו, והוא עתיד להנחיל לרוב בני האדם את המושג הראשון שלהם על נאנוטכנולוגיה.[X=nextPage=X]

(המשך)

 

“המאה הסופית שלנו”

 

את הפסימיות של צ’ארלס לבית ווינדזור יוכל להזין גם ספר חדש של פרופ’ מרטין ריס (Rees), קוסמולוג מאוניברסיטת קיימברידג’ בבריטניה, המחזיק בתואר “אסטרונום מלכותי”, ונחשב לאחד מרבי-הסמכות בתחומו. הספר יצא בוזמנית בלונדון ובניו יורק.

 

מעניין שמהדורתו הבריטית נקראת “המאה הסופית שלנו” (Our Final Century), בעוד שהמהדורה האמריקנית נקראת “שעתנו הסופית” (Our Final Hour). אומנם “מאה” היא יותר מ”שעה”, אבל ברור שהשם הבריטי הוא הרבה יותר דרמטי. “שעה” אינה מוכרחה להתפרש כפשוטה, אבל “מאה” היא תקופת זמן מוגדרת מאוד.

 

לא היתה לי עדיין ההזדמנות לעיין בספר, ואני מסתמך בזה על הביקורות במוספים הספרותיים. ריס מזהיר, כי חייו של המין האנושי תלויים לו מנגד. “אין זו הפרזה אבסורדית – למען האמת, אפשר שאין זו אפילו לשון הפלגה – לטעון, כי הנקודה המכריעה ביותר בחלל ובזמן (מחוץ ל’מַפָּץ הגדול’ עצמו) עשויה להיות כאן ועכשיו”, הוא כותב.

 

הסכנה הגדולה ביותר למין האנושי נובעת מן המין האנושי עצמו. ואין סכנה גדולה מזו של ניסויים מדעיים במעבדות מבודדות, הרחק מעינו הבוחנת של הציבור, ומבלי שיש לאיש ההזדמנות לערער, או למנוע.

 

הניסויים האלה מסכנים מעשה שיגרה לא את מְבַצעֵיהֶם בלבד, לא את סביבתם המיידית, כי אם פוטנציאלית את עצם החיים על פני כדור הארץ. ריס נותן קטלוג ארוך ומפורט, וכנראה לא תמיד מעורר אמון, של כל מה שעלול לצאת מכלל שליטה במהלך הניסויים. בקטלוג הזה יש גם מקום של כבוד לנאנוטכנולוגיה.

 

הפסימיות המתוארת כאן אינה נחלת רוב הקהילה המדעית הבריטית, או נחלתה של ממשלת בריטניה. אדרבא, הממשלה תומכת בהתלהבות בנאנוטכנולוגיה, ועתה זה הודיעה שתגדיל את הסובסידיה השנתית שלה למחקר נאנוטכנולוגי מ-50 מיליון ליש”ט (כ-82 מיליון דולר) ל-90 מיליון ליש”ט (כ-147 מיליון דולר).

 

זו בהחלט תרומה נאה, חוץ מזה שהיא נשמעת כמעט מגוחכת בתרגום לאמריקנית, או אפילו בתרגום לקוריאנית. בתחילת החודש, הקונגרס בוושינגטון אישר הוצאה של 787 מיליון דולר בכל אחת משלוש השנים הבאות. בדרום קוריאה הודיעו בתחילת החודש תשע רשויות ממשלתיות על תכנית שאפתנית לפיתוח נאנוטכנולוגיה במימון של שני מיליארד דולר.

 

יתרונם של האמריקנים בנאנוטכנולוגיה הוא היתרון הרגיל שלהם ברוב הדברים: המימון והשימושים. נאנוטכנולוגיה אינה ממומנת רק במענקים ממשלתיים. נאנוטכנולוגיה נחקרת ומיושמת בענקי הטכנולוגיה של ארה”ב: יבמ, HP ואינטל. היא נחקרת ומעובדת בפנטאגון.

 

קרן המדע הלאומית של ארה”ב מעריכה, כי עד שנת 2015, השוק למוצרי נאנוטכנולוגיה יגיע לטריליון (אלף מיליארד) דולר. מייק רוקו, יועץ בקרן המדע, מצוטט ב’וול סטריט ג’רנל’: “בזכות הנאנוטכנולוגיה אנחנו נחזה בשלושים השנה הבאות ביותר שינוי בציוויליזציה שלנו ממה שחזינו במרוצת כל המאה ה-20”.

 

ויליאם אטקינסון כותב בספר חדש על נאנוטכנולוגיה, הנקרא “נאנוקוסמוס” (Nanocosm): “לראשונה בהיסטוריה, מהפכה טכנית תתקרב לממדים של מאורע פוליטי. איש מעולם לא שמע, ראה, או הרגיש כדבר הזה. אבל אתם תרגישו גם תרגישו. שנת 2003 תיזכר כדרך שזוכרים את האדם הקדמון. זה יקרה לא בעוד 50 שנה, אלא בעוד 15 שנה”.

 

מה תהיה המשמעות הפוליטית של המהפכה הזו? באיזה אופן היא תשפיע על יחסי הכוחות בעולם? אין זו העזה מיוחדת להניח, שארה”ב תהיה הנשכרת העיקרית, ומהפכת הנאנוטכנולוגיה תזניק אותה הרחק קדימה, עוד יותר מכפי שעשתה הטכנולוגיה העלית.

 

יש גם אנשים זהירים, המייעצים לכולנו להירגע, ואומרים שההתרגשות סביב נאנוטכנולוגיה מזכירה להם את הצִפִּיוֹת המופרזות מִבִּיוֹ-טכנולוגיה בתחילת שנות ה-90, וכמובן מן האינטרנט בסוף שנות ה-90. מן העֵבֶר האירופי של האוקיאנוס האטלנטי יש לא מעט נסיכים המקווים שהם צודקים.

 

 

מקורות על הרשת

 

תכנית הנאנוטכנולוגיה של ‘קרן המדע הלאומית’ של ארה”ב

ועדת המדע והטכנולוגיה של בית הנבחרים הבריטי

צוות הנאנוטכנולוגיה של סוכנות החלל הלאומית של ארה”ב (NASA)

קבוצת ETC, שהדו”ח שלה על סכנות הנאנוטכנולוגיה עורר את הנסיך צ’ארלס

המרכז לנאנוטכנולוגיה אחראית

אתר-סף (פורטל) המוקדש לנאנוטכנולוגיה, ומציע קישורים רבים

המכון לנאנוטכנולוגיה (בבריטניה)

קרן הון סיכון אמריקנית, המתמחה בהשקעות בנאנוטכנולוגיה

גלריה של צילומים על נאנוטכנולוגיה

אתר עתיר-מידע על פריצות-דרך מדעיות והשפעתן על האדם

הוויכוח בבריטניה על סכנות המזון המהונדס גנטית (קישורים בעתון ‘גארדיין’)

ביקורת ב’ניו יורק טיימס’ על הספר ‘שעתנו האחרונה’

אתר רשת בריטי המוקדש לביטול המלוכה והחלפתה ברפובליקה

 

 

 עידכוני חדשות על נושאי הרשימה

 

     הדור הבא של ממציאי הנאנוטכנולוגיה (סקירה מפורטת עם קישוּרֵי רשת ב Technology Review, בהוצאת MIT, גליון אוקטובר 2003)

     ברזיל מתלבטת: האם חקלאיה צריכים לזרוע פולי סויה מהונדסים? (‘מיאמי הרלד’, 2 בספטמבר 2003)

     האמנה לפיקוח על סחר במזון מהונדס גנטית תיכנס לתוקפה בספטמבר (14 ביוני)

     ממה מפחד הנסיך צ’ארלס?, מאמר בשבועון הבריטי ‘ספקטייטור’ (14 ביוני)

    תפוח האדמה המחוּלבָּן (Protato) יאכיל את רעֵבֵי הודו (12 ביוני)

    “הסבירות לאפוקליפסה שתביא את סוף העולם 50-50”, אומר מרטין ריס (9 ביוני)

    ההקצבה האמריקנית הגדולה היא “פריצת דרך” לנאנוטכנולוגיה (6 ביוני)

    מתחיל הוויכוח הציבורי בבריטניה על מזון מהונדס גנטית (4 ביוני)

    החלטת האיחוד האירופי “לא חוקית, לא מוצדקת, מיוּסדת על בּוּרוּת” (4 ביוני)

    האיחוד  האירופי מאשרר אמנת או”ם לפיקוח על מזון מהונדס גנטית (4 ביוני)

     אין הסכמה בארה”ב על אופן הפיקוח על מזון מהונדס גנטית (30 במאי)

     עתון באוגנדה על הדילמה האפריקנית במלחמת המזוֹן המהוּנדס גנטית (29 במאי)

     שיתוף פעולה ממשלתי-אקדמי בנאנוטכנולוגיה לשימושים צבאיים(29 במאי)

     לחיל היבשה האמריקני יש “תכניות גדולות” בנאנוטכנולוגיה (28 בכמאי)

     קנדה מגנה את “המדע הכוזב” ביסוד איסור מה”ג באירופה (28 במאי)   

     בית הנבחרים של ארה”ב מחוקק חוק לקידום המחקר הנאנוטכנולוגי (7 במאי)        

רגע של הודו

מאי 29th, 2003

אני חוזר ומופתע מן הדמיון בין הדינמיקות של הסכסוך ההודי-פקיסטני ובין אֵלֶה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אין צורך לומר שיש הבדלים רבים, אף על פי כן מה שקורה בהודו בעצם הימים האלה מצדיק התבוננות ארוכה ומעמיקה.

 

באתר הזה פירסמתי עד עכשיו שתי רשימות על הדינמיקות ההודיות, ואני מציע לעיין בהן. אחת, מן הזמן האחרון, נוגעת ליוזמת השלום הנועזת והמפתיעה של ראש הממשלה ההודי הזָקִן, ואג’פאי, נגד רצונה של מפלגתו הלאומנית, ונגד רצונם של בעלי בריתו, במיוחד הקַנָאים הדתיים ההינדואיים.

 

עתון גרמני מייחס השבוע לוואג’פאי את ההכרזה, שהוא יפרוש מכהונתו, אם יוזמת השלום לא תעלה יפה. היום, 29 במאי, המנהיג הידוע ביותר של הקַנָאים הדתיים מאשים את ואג’פאי במכירת האינטרסים הלאומיים, ובנסיון “להשיג שלום בכל מחיר”. ואג’פאי היה במשך שנים סִמלָם הנֶעֱרץ של הקנאים, ראש הממשלה הימני הראשון של הודו, האיש שהוציא לרשות הרבים את הפוטנציאל הצבאי הגרעיני שלה.

 

בתחתית הרשימה על יוזמת השלום שלו אני נותן שורת קישורי-רשת (לינקים) לעידכוני חדשות אחרונים על התגובות בהודו.

 

רשימה מוקדמת יותר, שהתפרסמה ב’גלובס’ לפני שנה ויותר, מרחיבה מאוד את הדיבור על התרבות הפוליטית ההודית ומשקלה הגובר של הלאומנות ההינדואית, בארץ שֶעַד לפני 15 שנה התפארה באֶתוֹס החילוני, הרב-לאומי שלה.

 

מה מאוד הייתי רוצה שהדוגמה ההודית תשַמֵש אותנו בתהליך המחשבה על זֶהוּתֵנו ועל מקומנו בעולם. היא אינה חד-משמעית, והיא אינה ניתנת כאן כדי להוכיח תיזה. היא מיועדת בסך הכול להַפרוֹת את הדיון.

 

 

המלחמה על ‘הֶחָצֵר הקִדמית של מֶכַּה’

מאי 28th, 2003

 

התפרסם במהדורה המודפסת של ‘גלובס‘, 29-28 במאי

 

אינדונזיה וסביבתה: אַצֶ’ה נראית במרכז, בריבוע בהיר        www.expedia.com

 

 

אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, יצאה בשבוע שעבר למלחמה. 50,000 חיילים ושוטרים, בחיפוי מטוסים ומסוקים, נשלחו לבָעֵר כמה אלפי לוחמי גרילה ממחוז נידח ששמו אַצֶ’ה (Aceh). גם הם מוסלמים, והם לוחמים זה 27 שנה כדי לכונן באַצֶ’ה ממלכה עצמאית.

 

אצ’ה מעוררת עניין קטן יחסית. אולי זה מפני שהיא רחוקה, אולי זה מפני שהיא מוסלמית, אולי זה מפני שעוד מלחמה מקומית אחת אינה עושה שום רושם. אבל במלחמה הזו כרוכים כמה סיפורים מעניינים על העולם שבו אנחנו חיים.

 

היא מזכירה לנו עד כמה חדש ורופף הוא המבנה הפוליטי הבין לאומי; עד כמה לא-טבעיים הם הגבולות בין ארצות; באיזו מידה שרירות לבם של פולשים אירופיים מן המאה ה-19 מוסיפה להכתיב את חייהם של בני אדם, שנים אחרי שהפולשים האלה עזבו מוּכּים וַחפויי ראש.

 

בשוודיה יושב אדם אחד בן 76, ששמו חַסַן די טירוֹ, איש עסקים בין לאומי מצליח, בעל תארים אקדמיים מאוניברסיטאות אמריקניות מעולות. הוא רוצה להיות הסולטן הראשון של אצ’ה העצמאית. דודו היה הסולטן האחרון. לפני 92 שנה הוא נפל בקרב נגד ההולנדים.

 

 

הסולטן האחרון, צ’יק די טירו 

 

 

השמש ההולנדית לא שקעה

 

קצת קשה להאמין כיום שהולנד הקטנה והלא-כל-כך חשובה היתה פעם גבירתם של עמים רחוקים. היתה לה אימפריה עשירה, שבה השמש מעולם לא שקעה: מן הים הקאריבי ועד מרכז האוקיאנוס השקט, או כפי שהיו אומרים מ”איי הודו המערבית” עד “איי הודו המזרחית”. את “הודו המזרחית” דיכאו ההולנדים ללא רַחֵם. הם גזלו מארצות עתיקות את חֵרוּתָן, הרגו את טובי בניהן, וניצלו את משאַבּיהן.

 

אפילו נסיונם במלחמת העולם השניה, כאשר הם עצמם נכבשו ודוכאו בידי פולשים זרים, לא הוציא מן ההולנדים את הדיבוק האימפריאלי. הם ניסו לחזור ולחדש את שלטונם ב”הודו המזרחית”, וניהלו לשם כך מלחמה של ארבע שנים. לא רצונם הטוב והגינותם החזירו את ההולנדים הביתה, אלא תבוסתם. על חורבות האימפריה שלהם קמה הרפובליקה האינדונזית.

 

 

ההולנדים באים, ההולנדים באים (תחריט משנת 1595)

 

 

את אַצֶ’ה, אשר בצפון האי סומאטרה, ההולנדים תקפו בשנות ה-70 של המאה ה-19. היא היתה מדינה עצמאית כמעט 500 שנה, אולי יותר. היו לה אפילו יחסים דיפלומטיים עם כמה ארצות. בריטניה החזיקה בה קונסול. מחלקת המדינה של ארה”ב החליפה איתה שדרים דיפלומטיים. אצ’ה היתה לפנים מעצמה אזורית.

 

מיקומה, בקצה נתיב ההפלגה מאסיה אל חצי האי ערב, חשף אותה לאיסלאם עוד לפני אלף שנה. מהגרים ערביים התיישבו בתחומיה, והתחילו בה מסורת ארוכה של למדנות וגם של קנאות.

 

היא היתה קרש קפיצה לַחלקים אחרים של אסיה – והיא גם היתה בית נתיבות לצליינים מוסלמיים בדרכם אל ערי הקודש של חיג’אז. אז דבק בה הכינוי “המִרפֶּסֶת הקִדמית של מֶכַּה”. נאמן למסורת הזו, אתר הרשת של “התנועה למען אַצֶ’ה החופשית” מתאר את אַצֶ’ה כ”מוסלמית אמתית”, בשעה שרוב האינדונזים הם “עובדי אלילים”.

 

האם זה אומר שצריך לראות במרד של אַצֶ’ה עוד נסיון של איסלאם קיצוני לזכות בטריטוריה ובבסיס-שילוח? לא בטוח. אומנם היו ידיעות בעשרים השנה האחרונות על סיוע איראני למורדי אַצֶ’ה. גם ידוע, שֶחֵלֶק ממנהיגיהם קיבלו הכשרה צבאית בלוב. אבל חסן די טורו הנ”ל מתאר את עצמו “פרו אמריקני”.

 

יש ידיעות, שדווקא צבא אינדונזיה פתח את שערי אַצֶ’ה לפני קנאים איסלאמיים, בתקווה להחליש את תנועת העצמאות – אולי באותו האופן שישראל עודדה בשעתה את עליית חמאס כַּחֲלוּפָה לאש”ף, ובאותו האופן שהמודיעין הצבאי של פקיסטן עודד את עליית הטליבאן באפגניסטן.

 

 

המסגד המרכזי בבַּנדאר אַצֶ’ה, אשר נִבנָה בזמן השלטון ההולנדי

                                                 www.uah.edu/msa/mosques.html

 

 

אינדונזיה, במרכאות כפולות

 

חסן די טירו חזר אל אַצֶ’ה בהיחבא בשנת 1976, ופירסם “הכרזת עצמאות”. הוא לא הסתיר את דעתו, שלא אַצֶ’ה בלבד צריכה עצמאות, אלא כל האי סומאטרה, שהוא המרכיב השני בגודלו של אינדונזיה. כאשר חסן די טירוֹ כותב את השם אינדונזיה, הוא נוהג להקיף אותו במרכאות כפולות. בעיניו, המדינה הזו היא המצאה הולנדית, זיוף של היסטוריה ושל גיאוגרפיה, ואין שום הצדקה לקיומה.

 

ב-1991, בראיון לעתון הולנדי, הוא הציע לכונן בסומאטרה קונפדרציה של מדינות אתניות, שאחת מהן תהיה אפילו נוצרית, אבל כל השאר יהיו מוסלמיות. “כמו שווייץ”, הוא אמר. הוא אישר בזה את חשדותיהם של האינדונזים, שלא בעצמאות הוא מעוניין, אלא בפיזור אינדונזיה.

 

חשש לשלמותה הטריטוריאלית מקנן באינדונזיה מאז יומה הראשון. זה עניין לא בלתי מובן בשביל ארץ המשתרעת על פני שני מיליון קמ”ר, לאורך 5,100 ק”מ של אוקיאנוס, משני עברי קו המשווה, וכוללת 17,000 איים (מהם 6,000 מיושבים); שמתגוררים בה 230 מיליון בני אדם ויותר, השייכים לא רק ללאומים שונים, או לדתות שונות, כי אם גם לגזעים שונים.

 

האיים האלה מעולם לא היו מאוחדים לפני בוא ההולנדים. מדינה אינדונזית מעולם לא היתה קיימת. אפילו השם לא היה קיים, עד שגיאוגרף גרמני טבע אותו בשנת 1884.

 

הרפובליקה האינדונזית יכלה לנסות ללמוד מנסיונה של הודו, לכונן מבנה פדרלי, ולהעניק אוטונומיה למיעוטים אתניים. היא לא עשתה כן. כמו ארצות אחרות בעולם השלישי, היא האמינה לא רק באחדות טריטוריאלית, אלא בריכוזיות.

 

להיטותה לטשטש הבדלים, כדי להבטיח את שיורה, הקנה לה עד מהרה את המוניטין של ארץ דיכוי. היא ניסתה שיטות של הנדסה דמוגרפית, ועודדה הגירה של בני הקבוצה הדומיננטית, מן האי יאווה, אל המחוזות הרחוקים. הכוונה הברורה היתה להפוך את המקומיים למיעוטים בארצותיהם.

 

המקרה הבוטה ביותר היה במזרח טימור, מושבה פורטוגלית שעמדה לקבל עצמאות ב-1975. האינדונזים פלשו אליה, סיפחו אותה, וניהלו מלחמת משחית נגד תושביה. אולי שליש מהם נספו. הלחץ הבין לאומי הכריח לבסוף את האינדונזים לצאת, ב-1999, אבל רק אחרי שהבאישו את ריח ארצם ללא תקנה. התנהגותו המחפירה של צבא אינדונזיה במזרח טימור הביאה את ארה”ב לנתק את קשרי הבטחון עם אינדונזיה.

 

מה חשבה Exxon-Mobil

 

בסוף שנות ה-90, אינדונזיה עברה שינויים דרמטיים. ההתמוטטות הפיננסית בדרום מזרח אסיה הביאה אל קיצו את משטר היחיד של גנרל סוהרטו. בפעם הראשונה בתולדותיה ניתנה לאינדונזיה ממשלה אזרחית נבחרת. התעורר אפילו הרושם, שהיא תרשה לאַצֶ’ה לבחור בנוסחת מזרח טימור, ולצאת מאינדונזיה. אבל זה היה קצת יותר מדיי הן בשביל הגנרלים והן בשביל דעת הקהל.

 

המלחמה באַצֶ’ה עלתה במרוצת השנים בחייהם של 12,000 בני אדם. אבל לא ייסוריהם של ארבעה מיליון אַצֶ’נים, אלא אינטרסים פוליטיים ועסקיים עוררו את עניינו של העולם החיצון. יציבותה הפוליטית של אינדונזיה נעשתה אינטרס אמריקני ראשון במעלה לאחר אחד-עשר בספטמבר. הסכנה שאוכלוסיה מוסלמית כל כך גדולה תיקלע למערבולת, ותצא מכלל שליטה, אינה צריכה הסברים.

 

חוץ מזה, לאַצֶ’ה יש אוצרות ניכרים של גאז טבעי, המכניסים לממשלת אינדונזיה מיליארד דולר ויותר בשנה. את השדות האלה מפעיל תאגיד רב-לאומי שמושבו בארה”ב, Exxon-Mobil. וושינגטון נרתמה איפוא לנסיון לשכנע את חסן די טורו לוותר על דרישת העצמאות שלו. היא נתנה את ברכתה ליוזמה של מרכז שלום פרטי בשווייץ לתווך בין ממשלת אינדונזיה ובין המורדים.

 

בדצמבר שעבר נחתם הסכם הפסקת אש. אינדונזיה הבטיחה להוציא בהדרגה את צבאה, ולהעניק לאַצֶ’ה אוטונומיה נדיבה, כולל שליטה על 70% מן ההכנסות מבארות הגאז. המורדים נדרשו להתפרק מנשקם, ולוותר על דרישת העצמאות.

 

מעטים מאוד האמינו שהפסקת האש תאריך ימים, לא רק בגלל תקוותיו של חסן די טירוֹ לעלות על כֵּס המלוכה של דוֹדוֹ המת, אלא מפני שהמלחמה נעשתה עסק מכניס. הן הצבא האינדונזי והן המורדים עסקו בסחיטה מסיבית של כספים מן האוכלוסיה המקומית. היו אפילו דיווחים על שיתוף פעולה בין שני הצדדים, ועל התקפות מבוימות שנועדו לעורר רושם כוזב של פעילות צבאית כדי להמשיך את הסידור הכלכלי הנוח.

 

 

להתבונן בעתיד דרך קנֵה-הרובה: חיילי אינדונזיה

באַצֶ’ה, ערב המלחמה.                 צילום: AFP   

 

 

בשבוע שעבר חידש צבא אינדונזיה את המלחמה. וושינגטון ספקה כפיים, ואמרה שהיא חושבת כי הסיכויים הדיפלומטיים לא מוּצוּ. אבל הקולות הבאים מאינדונזיה אינם נשמעים פייסניים במיוחד. הפעולה הצבאית המסיבית באַצֶ’ה חוזרת ומעניקה לגנרלים תפקיד מוביל בהגנה על שלמות אינדונזיה – והזדמנות לחזור ולהתערב בפוליטיקה שלה.

 

לצבא ניתנו ששה חודשים – זה אורך “מצב החֵרום” שהכריזה נשיאת אינדונזיה, מגאוואטי סוּקארנוֹפּוּטרי (שהיא בתו של מייסד אינדונזיה, סוקארנו). קצת קשה להאמין, שהצבא יוכל לסיים בחצי שנה מלחמה הנמשכת זה רבע מאה. נראה יותר שאַצֶ’ה תתפתח לצֶ’צ’ניה אינדונזית: פצע פָּעוּר, שיוסיף לדַמֵם, לפעמים רק בטיפות, לפעמים בקילוחים עַזים.

 

כמו צ’צ’ניה, לאַצֶ’ה יש הפוטנציאל של שיבוש חיי אינדונזיה. כמו צ’צ’ניה, גם היא עלולה ליהפך לחממה של איסלאם קיצוני. בינתיים היא תספק עוד סטטיסטיקה של מַעשֵׂי טבח. בעוד עשרים שנה מישהו יגַלֶה את קברי-האחים.

 

 

מקורות על הרשת

 

דו”ח מפורט מאת שירות המחקר של הקונגרס האמריקני על מלחמת אַצֶ’ה (נחוצה תוכנת הקריאה ‘אקרובט’)

 

האתר של תנועת אַצֶ’ה החופשית באירופה עם קישורים רבים

 

נוסח הכרזת העצמאות של הטוען לכתר האַצֶ’ני, חַסַן די טירוֹ (עם כותרת עוינת, אבל הנוסח ניתן לקריאה בהמשך הטקסט)

 

צילומים מעצרת העם ההיסטורית, שבה השתתפו חצי מיליון אצ’נים (1999) 

 

הקשר בין אינטרסים של נפט וגאז בארה”ב ובין אַצֶ’ה ואינדונזיה בכלל

 

ExxonMobil: “השמדת עם, רצח ועינויים באצ’ה”, אוסף מסמכים

 

פְּרָטֵי תביעה משפטית שהגישו קרבנות של צבא אינדונזיה באַצֶ’ה נגד Exxon-Mobil

 

חדשות מאינדונזיה (עם מדור מיוחד על אַצֶ’ה) בעתון ג’קרטה פוסט 

 

“אינדונזיה בצומת דרכים”, דו”ח של מוסד ברוקינגס, 2001 (נחוצה תוכנת צפיה ‘אקרובט’) 

 

תולדות האימפריה ההולנדית ב”איי הודו המזרחית” (רוב האתר הוא בהולנדית, אבל יש גם חומר באנגלית)

 

 

עידכוני חדשות

  

   פעילי זכויות אדם חוקרים ידיעות על קבר-אחים באצ’ה (11 ביוני)

   מורדי אצ’ה הורגים שבעה חיילים אינדונזיים (10 ביוני)

   אינדונזיה מעמידה לדין את חייליה על הפרת זכויות אדם (2 ביוני)

   “לא דת היא הסיבה לסכסוך, אלא צדק” (2 ביוני)

   עיר הבירה של אצ’ה כִמנהָגָהּ נוֹהגת (1 ביוני)

   אינדונזיה מפתה את האצ’נים בהבטחה להחיל חוק איסלאמי (31 במאי)

   “צבא אינדונזיה מוציא להורג אזרחים, כולל ילדים” (31 במאי)

   אמריקני בכיר מזהיר את אינדונזיה: לא יתכן פתרון צבאי (30 במאי)

   אינדונזיה: “נוכל להפריד את המורדים מן האוכלוסיה בתוך חודשיים” (30 במאי)

   הקרב העֲקָר של אינדונזיה (29 במאי)

   מפקדי המורדים באצ’ה מנהלים את המלחמה מגלותם בשוודיה (29 במאי)

   ארגוני זכויות אדם מוחים על מעשי אינדונזיה באצ’ה (28 במאי)

  

 

הציור שעל הקיר

מאי 27th, 2003

ה’גארדיין’ של לונדון, עתון המגלה ידידות פוחתת והולכת לישראל, מודיע בעמודו הראשון ש”ישראל נכנעה לארה”ב”. הוא מקשט את הידיעה הזו בציור ענקי של טנק ישראלי מתפוצץ על קיר בעזה, כשגַפֵּיהֶם של החיילים הישראליים מתפזרים לכל רוח בקילוּחֵי דם עזים. אם אינני טועה, רוב עורכי ה’גארדיין’ וכתביו היו שמחים לפוצץ את הטנק במו ידיהם. הנה הצילום של הצילום

 

 

אגב, אני חושב את הגארדייןלעתון מצוין, גם אם האנטי-ישראליות (והאנטי-אמריקניות) שלו היא כמעט רפלקס של פיקת הברך.