הכול בגלל ליאו

התפרסם בטור 'קוֹל הָמוֹן', במוסף סוף השבוע של 'גלובס', 23-22 במאי 2003

שטראוס: הפילוסוף כאיש צעיר

אני מנחש באופן לא-מוסמך — וּבעניין הזה אין לי כל ברֵרה, מפני שאיש אינו מוסמך לנַחש את כוונותיו של האיש המנוּחָש — כי ליאו שטראוס לא היה מתפעל ביותר מן העניין הפתאומי שהוא מעורר.

הפליט היהודי מגרמניה של היטלר אמר פעם על תלמידיו האמריקניים הצעירים, כי בהשוואה לאירופים הם נראו "פראים גמורים כאשר הגיעו לאוניברסיטה. הם לא ידעו כמעט ולא כלום על הוֹגֵי-הדעות, אשר היו לחם חוּקם של חבריהם מֵעֵבֶר לַיָם; קל וחומר לא עלתה כלל על דעתם המחשבה, שהם יוּכלוּ לפַתח יחסים איתם", זאת אומרת עם ההוגים ההם.

ליאו שטראוס, אשר מת בדיוק לפני שלושים שנה, חשב שפילוסופיה נועדה לִמעַטים. הוא היה פילוסוף ותיאולוג, שהתחיל בברלין, המשיך בלונדון ובניו יורק, וסיים בשיקאגו. אוניברסיטת שיקאגו היתה חֲממה מפורסמת לכל מיני רעיונות, אשר זוֹהוּ בשליש האחרון של המאה ה-20 עם הימין. השֵם המוּכָּר ביותר שֶהֵניבה שיקאגו הוא כמובן זה של מילטון פרידמן, הכלכלן חתן פרס נובל. ליאו שטראוס היה הרבה פחות ידוע.

בימים האלה, ליאו שטראוס מופיע בעמודי החדשות. הוא לא הופיע בהם בחייו. מה לו בעמודי החדשות אחרי שֶעַצמותיו היו לאבק?

בעינֵי מספר מפתיע של אנשים, שטראוס מייצג עכשיו הסבר של שֵם אחד לִמגמת פּניה של ארה"ב בעולם. מספר מפתיע של תלמידי שטראוס ותלמידי-תלמידיו ממלאים תפקידי מפתח בתיכנון מדיניות החוץ והבטחון האמריקנית. בחודשים האחרונים גברה הנטיה לייחס את המדיניות הזו לקבוצה קטנה ואינטימית של אינטלקטואלים, ולפיכך שאלת ההשראה של האינטלקטואלים האלה נראית חשובה.

אני מודה שהדיון הזה מעניין אותי פחות בגלל תכניו הפילוסופיים, ויותר בגלל מה שהוא מלמד על התרבות הפוליטית והתקשורתית באמריקה, ועל מקומם של רעיונות בזירה הציבורית.

אמריקנים הם אנשים פרגמטיים, ואינם נוטים להרהורים מופשטים, בוודאי לא במידה המתקרבת אל הצרפתים או אל הגרמנים, או אל אירופים בכלל. אבל משנות ה-60 ואילך חל תהליך מסוים של אינטלקטואליזציה, והוא התרחש דווקא בימין. עד אותו הזמן, הימין היה ישימון צחיח. את השממה התחילו להפרוֹת בייחוד אינטלקטואלים יהודיים, שבדרך כלל היגרו מן השמאל, לפעמים אפילו מן השמאל הקיצוני. במרוצת השנים הם קיבלו את האיפיון הקיבוצי "השמרנים החדשים".

הם התחילו מאבק נגד מה שהם חשבו למימסד התרבותי השמאלי: בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת (ומכאן גם בא אחד הכינויים של תנועתם, "תַרבּוּת הַנֶגֶד", או Counter-Culture). הם סיפקו אידיאולוגיה רהוטה וּמלוּטשת לימין האמריקני, והעניקו לו דינמיוּת ואפילו אופנתיוּת. הם העמידו את התנגדוּתוֹ להגמוניה השמאלית בקונטקסט רחב של הגנה על החֵרוּת, אם זה מפני קומוניסטים מִחוּץ בימי המלחמה הקרה, ואם זה מפני ליברלים וּמתירנים מִבּית.

ליאו שטראוס היה המכַנֶה המשותף שלהם. הוא היה ראשון המהגרים מן השמאל אל הימין. הוא חזה מִבּשָׂרוֹ את עליית היטלר — והוא ייחס אותה לחוּלשת המוסדות הליברליים של הרפובליקה הוויימארית, זו שהוקמה על חורבות הקיסרות הגרמנית, לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא מצא בה עודף של סובלנות כלפי אויביה המושבעים ביותר. את חולשתה הוא ייחס ל"רֶלאטיביזם" המוּסָרי שלה: הוויתור על הנחות יסוד של מוּתר ואסוּר.

וזה רחוק מלהיות הכול… עוד כּוֹתָרים אפשר למצוא באתר הרשת של אמזון

שטראוס גם ראה את הטובים בבנֵי דורו מְאמַצים את הנאציזם אל חיקם. טראומטי במיוחד בשבילו היה המַעשֶׂה בַּפילוסוף המהולל מרטין האיידֶגֶר, אשר שטראוס חשב לגדול הוגֵי הדעות של זמַנוֹ. כאשר האיידֶגֶר קיבל את עליית היטלר בתשואות, שטראוס בא לכלל מסקנה שבעוכריו עמדה עצם המוֹדרניוּת. את ההצלה יש איפוא לבקש בפילוסופיה של העולם העתיק, אצל סוקראטס ואפלטון.

אבל הפילוסופיה הזו אינה שווה לכל נפש, חשב שטראוס. למען האמת, אין היא מיוֹעדת בִּרצינוּת אלא לִנפשוֹת מעטות. נסיון של הרבים להבין אותה, או ללמוד אותה, לא רק נידון לכשלון, אלא נובעת ממנו סכנה למירקם החברתי. הבנה שטחית של פילוסופיה מניבה ניהיליזם הרסני, זאת אומרת התנהגות אנטי-חברתית והטלת ספק בעצם קיומה של המדינה.

מִהיוֹת שטראוס משוכנע ביתרון הפילוסופיה של העולם הָעַתיק, הוא האמין בְּרעיונות הרפובליקה של אפלטון, וּבַצורך להפקיד את ההנהגה בידי מיעוּט קטן של אנשי-מַעלה. האֶליטיזם הזה עורר על שטראוס קיתונות של בוז מצד השמאל, והוא תוֹאַר בין השאר כ"נאצי יהודי".

  • בסוף 2004 יצא ספר חדש, בהוצאת אוניברסיטת יֵיל, 'ליאו שטראוס והפוליטיקה של האימפריה האמריקנית'. אפשר לקרוא על הספר הזה, על הרשת, במוסף הספרים של ה'ניו יורק טיימס'.
  • דיון ביקורתי על תפקידם של אינטלקטואלים בפוליטיקה אפשר למצוא בספר 'פּוֹחֲזֵי הַדַעַת' (The Reckless Mind), שסקירה נפרדת שלו הופיעה במוסף ה'ניו יורק טיימס'.

תלמידי שטראוס התחילו להישמע ולהשפיע עוד בשנות חייו האחרונות. הם התחילו להציע את שירותיהם לפוליטיקאים רפובליקניים, אם זה כיועצים, או ככותבי נאומים. הם התחילו להזהיר מפני התוצאות של התרחקות אמריקה משורשיה בציוויליזציה המערבית.

תרומה מפורסמת היתה ספרו של הפילוסוף היהודי אלאן בלום, אשר תורגם לעברית בשם "דילדולה של הרוח באמריקה" (1987). תלמיד אחר של שטראוס, ויליאם בֶּנֶט (Benett), היה שר החינוך במימשל רייגן, והפך לימים לכוהן הגדול של התנועה להנחלת "ערכים" (לפני שהתגלה כי הוא מהמר קאזינו כפייתי, שהפסיד מאות אלפי דולרים בלאס וגאס ובאטלנטיק סיטי. מאז, קולו הֶחסוּד נדם).

תלמידי שטראוס אפשר למצוא כיום בעמדות השפעה במשרד ההגנה האמריקני. המִשנֶה לשר ההגנה, פול ווּלפוֹביץ, הוא אחד מהם. ווּלפוֹביץ מתואר, לפעמים אולי במידה של הפרזה, כַּ"מוח שמאחורי מלחמת עיראק". תלמיד אחר של שטראוס הוא ריצ'ארד פֶּרל, שהיה עַד לאחרונה יושב ראש המועצה המייעצת של הפנטגון. תלמיד אחר, אברהם שוּסְקי, ממלא תפקיד באגף התיכנון של משרד ההגנה.

פול ווּלפוֹביץ: בא כוחו של שטראוס עֲלֵי פנטאגון?

האם זה אומר שֶחוּג-סתרים שטראוסי מוציא אל הפועל את הדוקטרינות של הגוּרוּ המֵת? לאו דווקא. הגוּרוּ המֵת לא האמין כלל בהגמוניה של ארץ אחת במערכת הבין לאומית. הוא היה אויב הקומוניזם הסובייטי, אבל לא רצה שארה"ב תנצח את הקומוניזם הזה, רק כדי לרשת את יוּמרוֹתיו המשיחיות.

מה אם כן "שטראוסי" במדיניות הנוכחית? השיטה, אומרים בעלי התיאוריה השטראוסית. יחידֵי-סגוּלה מעַטים מעַצבים את המדיניוּת מאחורי הקלעים, מבלי לגלוֹת את כוונותיהם האמתיות. הם מייסדים אותה על אותו "השקר האציל", שאפלטון ראה בו הכרח לשגשוגה של המדינה.

לאיפיונים האלה יש צלילים מובהקים של תיאוריות קונספירציה, ואני נוטה להקל בהם ראש. אני מתענג, לעומת זאת, על נוכחותם של פילוסופים קדמונים וקדמונים פחות בדיונים על מדיניות חוץ. אשרי העיר, שפרשניה הפוליטיים צריכים לקרוא מדי פעם את אפלטון, כדי להבין על מה מדברים שרי ממשלתם.

עוד באתר הזה

מקורות על הרשת

  • וולפוביץ ומלחמת עיראק — האם אידיאולוגיה גברה על הביון? מאמר ב'ניו יורק טיימס' (14 ביוני 2003)
  • "ליאו שטראוס האמתי", מאמר ב'ניו יורק טיימס' מאת בתו של שטראוס (7 ביוני 2003)
  • ביטוי מעניין לפופולריות הפתאומית של ליאו שטראוס אפשר למצוא באוסף קטעי העתונים, שמביא אתר רשת, הנקרא Straussian.net.
  • תיאוריית קונספירציה שטראוסית התפרסמה באפריל 2003 בהרחבה יתרה בעתון הצרפתי "לה מונד", ואפשר למצוא אותה גם בתרגום לאנגלית.
  • מאמר ארוך על תולדות 'השמרנים החדשים' מאת אחד האבות המייסדים שלהם, פרופ' ארווינג קריסטול, אפשר למצוא באתר הרשת של Weekly Standard, כתב עת פוליטי שמרני שיסד ויליאם קריסטול, בנו של ארווינג, בעצמו פעיל ידוע של הימין החדש.
  • ביקורת רדיקלית מצד שמאל על שטראוס ועל 'השמרנים החדשים' אפשר למצוא ב CounterPunch.

שלום

מֵאֵצֶל הדסק בוושינגטון, בחֶברת מקור השראה קבוע

 

 

ב

שנותיי הארוּכּוֹת למַדַי בעִתונות הישראלית הִשאַרתי מאחוריי שוֹבָל ניכָּר של רשימוֹת ושל דֵעוֹת. אין לי כל ספק שרוּבָּן אינן ראוּיוֹת לחזור וּלהיקָרֵא, גם אם אני מקווה שהיו ראוּיוֹת להיקרא בזמן פירסומן. יש אחדוֹת הראויות להיקרא, מפני שעמדו במִבחן הזמן; ויש אחדות הראויות להיקרא, מפני שעדיין לא הועמדו במִבחן הזמן.

 

אני מודֶה, שהרצון להאריך את תוחלת החיים של רשימותיי עומד בּיסוֹד אֲתַר האינטרנט הזה. זה שנים אחדות שאני מהרהר באינטרנט – בְּקַלּוּת-התנועה שלו, בקַפצנוּתוֹ, במיידיוּתוֹ, בִּיכוֹלתוֹ לפשוט צוּרה וללבוש צוּרה – וּמַבטיח לעצמי שֶיוֹם אחד גם אני אֶתקַע רגל בדַלתוֹ.

 

כתיבתי ב'גלובס' בשנים האחרונות הגיעה כמובן אל קהל קטן מִזֶה שהיה יכול לקרוא אותי לפני עשר שנים ב'הארץ', או לפני עשרים שנה ב'ידיעות אחרונות'. אבל הזמן העובר לימד אותי את עֶרכּוֹ של הקהל הזה ואת חוכמתו. מאות קוראים הואילו לכתוב לי במרוּצַת השנים, לאו דווקא כדי להסכים או לחלוק, אלא כדי להגיד לי שנוֹשׂאֵי כתיבתי מעוררים אותם למחשבה.

 

מנהלי 'גלובס' ועורכיו הואילו להעניק לי חֵרוּת גמורה לא רק בהַבָּעַת דֵעוֹת, כי אם גם בִּבחירת נוֹשׂאים וּבאופן הטיפּוּל בהם. לרגל תיאבון טבעי שהיה לי מאז ומעולם להיסטוריה, כללית ויהודית, הֶעָבָר מִתחרה אצלי ללא הרף בַּהוֹוֶה וּבֶעתיד. הוא מקור בלתי פוסק של סקרנות, של הִשתָאוּת, של צער ושל השראה. אני מנַסֶה להתחלק בו עם קוראיי, בכל מיני קונטקסטים.

 

בִּמרוּצַת השנים טעיתי לא פעם, נִכשַלתי בהערכוֹת, וּמָעַדתי. אין כל העמדת פָּנים בַּהַכָּרָה שֶמִכּל מְלמדַיי הִשְׂכַּלתי. אבל אני מִתנַחם בַּתקווה שֶמִדי פעם אני מצליח להָזין תהליך של מחשבה, או מוסיף אלמנט ממשי לשׂיחה.

 

 

ר

שימותיי העתונאיות מסתיימות בשורה המודפסת האחרונה. חלקן מופיעות באתר האינטרנט המצוין של 'גלובס', ואמנם נקראות שם (אפילו בשַנחַאי ובסינגַפּוּר). אבל לרגל מִבנֵה האתר, הן נִבלעוֹת בִּקְרָבָיו כמה שבועות לאחר פירסומן. אין הן מתעדכנות, ואין הן אסוּפוֹת יחד באופן נוֹשׂאי.

 

בעזרת אתר 'רשימות' אני מקווה להמשיך אותן מֵעֵבֶר לשורה המודפסת האחרונה, אם באמצעות עידכונים, אם באמצעות הצעה לקריאה חוזרת, אם באמצעות אסוציאציות. האינטרנט יהיה לי, במידה מסוימת, גם נייר טיוטה למחשבות ראשונות וּשנִיוֹת.

 

אף כי אני כותב זה 28 שנה, מגיל 18 (כאשר הצטרפתי אל מחלקת החדשות של גלי צה"ל), אינני יכול לטעון שאני כותב בקַלוּת. אדרבא, ככל שאני מוסיף ימים אני מוצא את עצמי מתלבט באריכוּת הרבה יותר גדולה מול מסך המחשב. אני כותב וּמוֹחק ללא הרף.

 

 

ל

פעמים אני חושד שאילמלא היו לי זמַנֵי-הגשה כל כך תכוּפים של חומר, ואילו יכולתי להרשות לעצמי את העונג, הייתי מניב רשימה עתונאית אחת לחודש או חודשיים, בוודאי לא ארבע פעמים בשבוע. אין עניין הגורם לי יותר קורת רוח מאשר היכולת לשַייף וּלעַגֵל, לרַכֵּך או לחַדֵד, ובעיקר להגדיל את מידת הדיוק (ולהקטין את מִספַּר סימני הקריאה). אולי זו הסיבה שֶכתבתי רק ספר אחד, וחיבורו אָרַך שמונה שנים.

 

אינני יכול איפוא להתחייב לִנהָרוֹת של חומר מקורי. רוב החומר שיתפרסם כאן כבר ראה אור. אני מקווה שהקורא הֶחדש, אבל גם הקורא החוזר, ימצאו בו עניין.

 

במרוצת הזמן אני מקווה להתקין אינדקס של רשימותיי על פי נושאים: פוליטיקה אמריקנית, היסטוריה אמריקנית, היסטוריה יהודית, אזורי עולם, יחסי החוץ של ישראל, ציונות, כלכלה, תקשורת, דעת קהל  וכיו"ב. אינני יודע באיזו מהירות יָקוּם הבניין הזה, ואני מקווה שהקורא יאריך אתי את רוחו.

 

אני מודה לצוות הדינמי והֶחכם של "קונספציה" על יוזמת האתר, על סבלנותם הנדירה ועל האמפתיה שלהם.

 

                                           יואב קרני, וושינגטון, 23 במאי 2003

 

לִפְגּוֹעַ

בַּדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁנִתַּן לו

מן הארכיון: לקרוא את העתיד בעלי-התה של הודו

 

קצת קשה להגיד על הודו, שהיא דמוקרטיה קטנה ומוקפת אויבים. ארץ של קצת יותר ממיליארד בני אדם אינה קטנה, ואינה מוקפת. אבל בכל זאת, יש כמה צדדים של דמיון בינה ובין ישראל הקטנה והמוקפת: חוץ מטעות אחת איומה באמצע שנות ה-70, הודו רשאית לטעון שהיא הדמוקרטיה מאריכת-הימים ביותר בעולם הלא-מערבי

התפרסם ב'גלובס', 13 במארס 2002
קנאי מן ההינדו חוגג את טבח המוסלמים בעיר אהמבדאבאד, פברואר-מארס 2002

קנאי מן ההינדו חוגג את טבח המוסלמים בעיר אהמבדאבאד, פברואר-מארס 2002 (צילום ארכיון של AFP)

 

היא התחילה בדיוק תשעה חודשים לפנינו, באוגוסט 1947. אף כי היא מלומדת מלחמות, הגנרלים שלה מעולם לא ניסו לתפוס את השלטון, וספק אם אפילו חשבו על זה. אף כי אינה מוּקפת, היא בכל זאת נמצֵאת בשכונה עוינת: האויבת המרה פקיסטן ממערב, וסין מצפון. עם פקיסטן היא ניהלה שלוש מלחמות מלאות ומלחמת גבול אחת, ועם סין היא לחמה פעם אחת (אוקטובר 1962, והפסידה שטח הגדול פי שניים ממדינת ישראל).

אבל אולי צד הדמיון החשוב ביותר לענייננו הוא, שגבולות הודו הם תוצאה של חלוקה על יסוד דתי, ושגם אחרי החלוקה נשאר בה מיעוט ענקי של בני "הדת השניה".

הודו ההיסטורית התמוטטה ב-1947, כאשר הבריטים הסתלקו. רוב הודו הפכה ל"רפובליקה של הודו", ושני חלקים נפרדים שלה יצרו את "פקיסטן". "פקיסטן" היא יצירה כל כך מלאכותית, עד שאת שמה היה צריך להמציא: צירוף ראשי התיבות של חבליה. "מזרח פקיסטן" ניתקה את עצמה מ"מערב פקיסטן" ב-1971, והפכה ל"בנגלאדש".

אף כי חלוקת 1947 נועדה להָגֵן על מוסלמים ועל הינדים מפני הרעיון המזעזע של דו-קיום בשלום תחת קורת גג אחת, מספר המוסלמים בהודו אינו נופל הרבה מזה של פקיסטן: בסביבות 130 מיליון. כל אוכלוסיית פקיסטן היא בסביבות 150 מיליון, ללמדך שבתת-היבשת ההודית היה אפשר להקים "גדר", היה אפשר אפילו לעשות "טרנספר" (שמונה מיליוני מוסלמים יצאו מהודו ב-1947, מספר ניכר של הינדוּ יצאו מפקיסטן) – אבל בעוד שפקיסטן התקרבה מאוד אל החזון של חד-לאומיות, או בעצם חד-דתיות, הודו לא הצליחה. טכנית, המוסלמים הם מיעוט לא גדול, רק 12 אחוז, אבל בפועל קצת קשה לחשוב 130 מיליון בני-אדם ל"מיעוט".

ברבע המאה הראשונה של קיומה, הודו פיתחה אתוס חילוני. מפלגת השלטון הנצחית שלה – זו שהנהיגה במשך שנים ארוכות את מאבק העצמאות – היתה סוציאליסטית, אהבה כלכלה ריכוזית, לא אהבה משקיעים זרים; והקפידה למנות מוסלמי, מפעם לפעם, לכהונת הנשיא (שהיא ייצוגית, כמו אצלנו, אבל יש לה קצת יותר סמכויות).

מייסד הודו העצמאית וראש הממשלה הראשון שלה מת ב-1964, כמה חודשים אחרי שדויד בן גוריון התפטר מכהונת ראש הממשלה בישראל. אשה (בתו של המייסד) נעשתה ראש ממשלת הודו בסוף שנות ה-60, שלוש שנים לפני גולדה מאיר. היא הובילה את הודו למלחמה בתחילת שנות ה-70, שנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים. הודו השתוקקה אל כושר הרתעה גרעיני, ואף אומנם זכתה בו ב-1974.

מפלגת השלטון הנצחית של הודו כל כך התרגלה לשלטון, עד שהניחה בטעות כי הודו שייכת לה. ב-1975 היא אפילו השעתה את הדמוקרטיה. לבסוף היא היתה כל כך בטוחה שהעם אסיר תודה לה, עד שהחליטה לגלות נדיבות, והרשתה לעם להצביע במארס 1977. מפלגת השלטון הנצחית הפסידה את השלטון בפעם הראשונה. זה היה חודשיים וּמשהו לפני שמפלגת העבודה הישראלית הפסידה את השלטון בפעם הראשונה.

אף כי המפלגה ההודית חזרה לשלטון שלוש שנים אחר כך (המנצחים של 1977 בילו את רוב זמן שלטונם בהתקוטטויות), פני הודו השתנו לבלי שוב. ב-1984 היא נגאלה מבתוליה הפוליטיים, כאשר ראש הממשלה נרצחה על ידי אחד משומרי-ראשה. בנה של ראש הממשלה ויורשה נרצח בעצמו שש שנים וחצי אחר כך.

אִם עד שנות ה-70 הודו היתה מורגלת בממשלות יציבות, עם רוב ניכר בפרלמנט, הנה משנות ה-80 ואילך הפוליטיקה שלה נעשתה שבטים שבטים. בריתות בלתי אפשריות בין מפלגות אזוריות תפסו את מקום הקואליציות הארציות. באמצע שנות ה-90 היתה בהודו ממשלת קואליציה בהשתתפות 21 מפלגות, שהיתה תלויה לשיורה השברירי בקפריזות של בוסים מקומיים, כולל שחקנית קולנוע מזדקנת.

הודו גם התחילה להתרחק מן האתוס החילוני של מייסדיה. רסיסי אופוזיציה לאומניים ודתיים הגיחו מן השוליים, והתחזקו במידה כזאת, שב-1996 הם הקימו את ממשלת הימין הראשונה בתולדות הודו. הם חזרו והקימו ממשלה ב-1999, זו הממשלה המנהלת את הודו כיום.

הורסים את איודיה, 1992

הורסים את איודיה, 1992

מסגד מאסו ההורסים, מקדש יהיה לראם

ההתרחקות מן האתוס החילוני קיבלה ביטוי מצמרר ב-1992, בעיר ששמה איודיה, במדינה הגדולה ביותר של הודו, אוטאר-פראדש (Pradesh). אספסוף של הינדו התנפל על מסגד מן המאה ה-16, והרס אותו עד היסוד. זה היה חיזיון מדהים, אנשים פירקו את המסגד ממש בידיהם, בהאמינם שהם עושים את רצון קונם.

"מסגד באברי" היה מן המפורסמים בהודו, זכר לתור הזהב של הקיסרות המוגולית (או מוגאלית). לרוע המזל, איודיה היתה גם עיר הולדתו המיתית של אל ההינדו ראם. לא סתם באַיוֹדְיַה נולד ראם, אלא בעצם המקום שבו עמד המסגד.

בעֵינֵי המאמינים, קיומו של המסגד, במשך 470 שנה ויותר, היה חילול הקודש. הם טענו, כי הקיסר בַּאבּוּר הקים את בית התפילה המוסלמי לאחר שהרס את מקדש ראם המקורי. האקט ההוא נועד להודיע להינדוּ, כי הם הפכו בזה לאזרחים מדרגה שניה במדינה שהקימו הפולשים המוסלמים. הלאומנים ההינדואיים רצו בסך הכול לחדש את ימי ראם כמקדם.

ראמה אֵל עֶליון

האם ראם בכלל נולד? ההיה קיים בלבוש אדם? האומנם עמד שם מקדש "מקורי"? זה לא היה חשוב. המסגד באיודיה היה רק משל על חיי הודו ועל הרנסאנס הלאומי של ההינדו. כיוצא בזה המוסלמים: מִסגָד בַּאבּרי איבד את חשיבותו ההיסטורית, ורוב המוסלמים המקומיים העדיפו לַעקוֹר לפקיסטן ב-1947. אבל המִסגָד נעשה מָשָל למאבקם של המוסלמים על זכויותיהם. גם אם איש לא השגיח בו בשעה שהיה קיים, הכול התגעגעו אליו אחרי נפילתו.

החרבת המִסגָד באַיוֹדְיַה היה מעשה של טירוף קולקטיבי. בעקבותיו באו מהומות דת, שֶעָלוּ בחַיי אלפים. אבל האם אַיוֹדְיַה היתה התפרצות ספונטנית של אספסוף נִרגש, או שהיא היתה מהלך פוליטי מחוּשָב של האופוזיציה הלאומנית?

אלה המאמינים באפשרוּת השניה מזכירים, כי ביום המר והנמהר ההוא, ששה בדצמבר 1992, היה באַיוֹדְיַה המנהיג הפוליטי הידוע ביותר של הימין ההודי, לאל קרישנה אדוואני (Advani), כיום שׂר הפּנים רב הכוח, האיש מס' 2 בממשלה, המִתנַהג לפעמים כמו האיש מס' 1. נגד אדוואני תלוי ועומד החשד הלא-מוּכָח, שהוא הסית את ההמון להרוס את המִסגָד. הוא מכחיש – אבל הוא העמיד את "שיקוּם מִקדש ראם" במרכז מַצַע הבחירות של מפלגתו. חמש שנים לאחר אַיוֹדְיַה, השבועון "ניוזוויק" (במהדורתו האסיאנית) הציג את אדוואני על עַמוּד השַעַר שלו, לצד המלים "הכוח ההינדואי – עליית הפונדמנטליסטים".


"הכוח ההינדואי״: עליית הפונדמנטליסטים" על שער השבועון 'ניוזוויק', 1997. בצילום נראה האיש החזק של הלאומנות ההינדית, לאל קרישנה אדוואני

"הכוח ההינדואי״: עליית הפונדמנטליסטים" על שער השבועון 'ניוזוויק', 1997. בצילום נראה האיש החזק של הלאומנות ההינדית, לאל קרישנה אדוואני


כאשר התחילה פרשת אַיוֹדְיַה, מפלגת הקונגרס השמאלית-חילונית היתה בשלטון, ולא היה לה כל מוּשָׂג מה לעשות. ראג'יב גאנדי היה ראש הממשלה, כאשר התחילה המערכה לטובת הינדואיזציה של המִסגָד הקדוש. הוא חשב שיוּכַל לצנן את היצרים, אם יעניק ללאומנים ההינדואים את חצי תאוותם, וּלפיכך הִרשָה להם להניח אבן פינה לְמִקדַש ראם באיזור לא מנוּצל של מִסגַד בַּאבּרי (המִסגָד וּסביבותיו הִשׂתָרעוּ בערך על פני 15 דונאם). אבן הפינה לא הונחה, אבל הונח היסוד להקצנה של מאבק דתי. אגב, בזמן כתיבת הדברים האלה, ארבעה ימים לפני פירסומם, הלאומנים ההינדואיים תיכננו להניח את אבן הפינה למקדש ב-15 במארס. בית המשפט העליון של הודו עמד להתערב בעניין, ולפסוק ב-13 במארס אם הלאומנים יורשו להניח.

בית המקדש – ועמקי הסיליקון

קורא ישראלי לא יתקשה למצוא את המקבילים, חלקיים ופגומים כאשר יהיו: שמאל דומיננטי במשך שנים ארוכות, המאבד את כוחו בהדרגה, ומתקשה להציג לפני הבוחרים דור שלישי של מנהיגים אמינים; ימין, המבטיח להחזיר על כנו את תור הזהב של הודו, לפני שהושחתה על ידי כובשיה המוסלמים ומנצליה המערביים.

הימין מגיח בהדרגה מן השוליים, ומנצל סמלים דתיים ורגשיים, כדי ללכד את שורותיו; מנהיג פוליטי בכיר עולה לרגל אל בית המקדש של דתו, אף כי הוא שייך למוסלמים, ואף כי ברור שכל העניין ייתפס כפרובוקציה; העליה לרגל מתחילה מהומות עקובות מדם, המטילות צל כבד על הודו גם אחרי שהן שוככות; בניית בית המקדש במהרה בימינו הופכת לסיסמת בחירות מרכזית של הימין, בשעה שהשמאל מתקשה לשכנע את הבוחרים באלטרנטיבה החילונית המודרנית שלו.

מה מעניין הוא, שישראל והודו גילו את מהפכת הטכנולוגיה העלית בערך באותו הזמן, ונעשו מסיפורי ההצלחה המרשימים ביותר שלה מחוץ לארה"ב. בשעה שישראל הפכה למאגר המוחות המזהיר ביותר אחרי עמק הסיליקון, הודו נעשתה הגדולה ביותר של שירותי תוכנה. עמקי סיליקון הופיעו בה במקומות ששמותיהם התחרזו פעם עם פיגור ועם עוני פנומנלי.

מהפכת הטכנולוגיה העִלית בשתי הארצות עוררה את הרושם, שהיא תעזור להן לקפוץ כיתה, אף כי הן לא השלימו את הבחינות של הכיתה הקודמת. המהפכה גם יצרה אֶליטה לא מבוטלת, והֵניבה עושר עצום בשביל בני האֶליטה הזו. לרוע המזל, היא השאירה מאחור את הרוב הגדול. הרוב הנשאר התקשה להתרשם מן ההשגים הטכנולוגיים. הוא חיפשו ניחומים בזרועותיהם של בשורות אחרות: משיחיוּת דתית וַ"חזרה אל המקורות", מיליטריזם, יד קשה כלפי אויבים פנימיים וחיצוניים.

אחד המעשים הראשונים של ממשלת הימין היה להודיע רשמית, כי להודו יש יכולת צבאית גרעינית. היא עשתה את הפיצוץ הצבאי הגרעיני הראשון ב-1998, והתחילה בזה מירוץ חימוש גרעיני גלוי עם פקיסטן. בעיני הלאומנים, "הפצצה ההודית" היתה סיבה למסיבה, והוחגה בראש חוצות. הודו אינה פקיסטן, יש בה גם דעת קהל ליברלית. דעת הקהל הזו מחתה נגד המיליטריזם של ממשלתה, אבל אין זה הזמן בתת היבשת ההודית לבשורות של שלום, של מתינות ושל פיוס.

הודו להינדו

אחרי שהימין הגיע לשלטון, ומנהיגיו עברו מכיכרות הערים אל לשכות המיניסטרים, המערכה הגלויה לטובת בניית בית המקדש נמשכה באמצעים אחרים. אחד האמצעים הוא "המועצה העולמית של ההינדו", הידועה בראשי התיבות ההינדיים VHP. למועצה יש מצע של ארבעים עקרונות, והמעוניינים יכולים לקרוא את כולם באתר הרשת שלה.

ב-1997, VHP הציגה רשימת תביעות לכל המפלגות הפוליטיות הרוצות בתמיכתה. אחד מהם הוא זיהוי מלא של הודו עם הרוב ההינדואי שלה. "האינטרס ההינדואי הוא האינטרס הלאומי", הודיעה המועצה. דרישה אחרת היא איסור חוקתי מלא על שחיטת פרות בכל הודו, והטלת עונשים כבדים על מפירי האיסור.

המועצה דורשת הוצאה אל מחוץ לחוק של כל הפעולות המיסיונריות, המכוונות להעברת הינדו על דתם. הפלות מלאכותיות ייאסרו בחוק. כל מגמה בדלנית באיזשהו חלק של הודו תיענש בחומרה. בתי הספר יחויבו ללמד רק בלשון-האם (הינדי, או לשונות של מיעוטים אתניים), ולא באנגלית. כל בתי הספר יחויבו להורות את ערכי ההינדו. כל ספרי ההיסטוריה ייכתבו מחדש על ידי "היסטוריונים וארכיאולוגים מלומדים, פטריוטיים והוגנים". וכן הלאה, וכן הלאה.

הדרישה להקים מחדש את בית המקדש של האל ראם באַיוֹדְיַה תופסת מקום שלישי ברשימת ארבעים הדרישות. שלישי.

בשבוע האחרון של פברואר התחילו פעילים של VHP להיאסף באַיוֹדְיַה, כדי להפגין לטובת בניית בית המקדש. הממשלה המרכזית הפגיעה בהם להימנע מפעולות פרובוקטיביות, אבל הם לא שעו לה.

ב-26 בפברואר הודיעה הממשלה בניו דלהי, כי היא תנקוט "צעדים הולמים" למנוע את הישָנוּת המאורעות של 1992.

הרכבת מאיודיה בוערת, פברואר 2002

הרכבת מאיודיה בוערת, פברואר 2002

בעשרים-ושבעה בפברואר התחילו הפעילים להתפזר. באותו היום עצר אספסוף מוסלמי את הרכבת, שבה נסעו חלק מן הפעילים, תקף את אחד מקרונותיה, והעלה אותו באש. כמעט ששים הינדוּ, בהם נשים וילדים, נשרפו חיים. בתוך יומיים התפשטה האש אל מדינת גוג'אראט, בצפון החוף המערבי של הודו, מן המעוזים העיקריים של הימין הלאומני. בעיר אחת, אהמדאבאד, אספסוף הינדואי התנפל על שכונות מגורים ועל חנויות של מוסלמים, ושרף מאות בני אדם. גוויותיהם החרוכות לבלי הכר פונו בימים הבאים אל קברי-אחים.

מנהיגי VHP לא הביעו שום חרטה. אדרבא, המזכיר הכללי של המועצה, פראווין טוגאדיה, אמר (על פי דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס), "אלימות אינה דרכו של ההינדואיזם, אבל מה שקרה כאן הוא תגובה ספונטנית לרצח חפים מפשע. הינדו יילחמו נגד הג'יהאדיסטים".

באיזו מידה המאורעות היו אומנם "ספונטניים", קשה לדעת. שני הצדדים מאשימים בגלוי, או לפחות רומזים, שידיים ארוכות ונעלמות כיוונו את הפוגרום המוסלמי נגד הינדו, ואחר כך את הפוגרום ההינדואי נגד מוסלמים. תיאוריות קונספירציה מנסרות בחלל, כפי שהן תמיד מנסרות, מפני שאנשים מסרבים לקבל שנאה אלימה כזאת כפשוטה.

אלוהיהם היה הראשון

איך, לכל הרוחות, קורים דברים כאלה? מדוע האמונה באלים עתיקים משכנעת כל כך הרבה בני אדם, שמוטלת עליהם החובה להרוג? מדוע נקמות-דם שבטיות פראיות – מעמק הגאנגה (=גאנגס) ועד גיא בן-הינום – מתנהלות תחת מעטה כזה של קדושה ושל יראת שמים?

עד מתי מיתוסים רמים ונבובים יכוונו את חיינוּ ואת מותנו? האל הגדול ראם, הקיסר המהולל באבור, המלך המפואר דויד, נביאי אלוהים, חליפי כל המאמינים, אבנים בנות 3,000 שנה, בתי מקדש שלא היו ולא נבראו… הכול בטוחים, שאלוהיהם היה הראשון, שהוא התגלה רק להם או למשיחיהם, של ספרי הקודש שלהם יש מונופול על האמת, שמוטלת עליהם החובה להשיב את ימי תפארתם כמקדם (גם אם תפארתם בדויה מלב, ומעולם לא היה קדם).

הכול נגוּעים בדַרגה מבהילה של עיוורון ושל יוהרה. הכול משכתבים לתיאבון את ההיסטוריה, הכול שונאים את ההווה, וחושבים אותו לתאונה מצערת בין העבר המהולל וּבין העתיד הגדול. למה להם חיים, כאשר מזומן להם הנצח.

מה משונה היה לשמוע את שמעון פרס בחודש ינואר השנה בניו דלהי. הוא יצא מפגישה עם שר-הפנים לאל קרישנה אדוואני, המנהיג הנערץ של הימין הלאומני ההודי, והכריז: "אנחנו רואים את העולם עין בעין… יש לנו אותה הדעה, ושורה בינינו ידידות עמוקה".

יתכן שהוא צדק אפילו יותר ממה שהוא חשב שהוא צודק. אני מנחש, רק מנחש, ששמעון פרס לא ידע מה עשה אדוואני באיודיה שבע שנים קודם. שמעון פרס אולי אפילו לא ידע מה זו איודיה, או מה זה VHP, או מה היא "הינדוטבה" (האידיאולוגיה התרבותית של הימין הדתי ההודי). המדינאי הישראלי, האוהב לסםר על הערצתו למהטמה גאנדי, אולי לא ידע, שאדוואני הוא ה"אנטי-גאנדי", ההיפך הגמור ממה שהמהטמה הטיף לו.

המהטמה? אתם בטוחים שהוא היה הודי? בצילום: הפגנה לטובת הרמוניה אתנית בעיר קולקאטה (כלכתה)

המהטמה? אתם בטוחים שהוא היה הודי? בצילום: הפגנה לטובת הרמוניה אתנית בעיר קולקאטה (כלכתה)

כל זה אגב אינו אומר, שלַהינדוּ אין סיבה להתלונן. הם אומנם היו קרבנות של דיכוי זר במשך אלף שנה. מותר להם לרצות לשמר את תרבותם ואת ערכיהם. השאלה היא תמיד שאלת המידה והפרופורציות. ההינדוּ אינם קרבנותיה היחידים של ההיסטוריה, כשם שהיהודים אינם קרבנותיה היחידים. אלה גם אלה, מהיותם מודרכים על ידי תחושה עמוקה של עוול, פיתחו במרוצת השנים תמהיל של פאראנויה פוליטית, משיחיות דתית, אגוצנטריות אתנית ורחמים עצמיים. גם אויביהם פיתחו תמהילים דומים.

מה מעניין שלפני 50 שנה ארצות כהודו וכישראל היו נושאות הדגל של תיקון עולם, של צדק חברתי, של חתירה אל שוויון. מעריצים מערביים משכבר הימים מוקיעים אותן עכשיו על קנאות, על שוויון נפש לייסוריהם של אחרים, אפילו על "ניאו-פשיזם". ישראל אינה צריכה להצטדק על עצם קירבתה הפוליטית להודו. ידידות עם ממשלתם הדמוקרטית של מיליארד בני אדם היא לא רק לגיטימית, אלא רצויה. ישראל צריכה לעומת זאת ללמוד כמה לקחים מהירדרותה של הודו (והודו מצידה רשאית ללמוד כמה לקחים מהידרדרותה של ישראל).

"שמה של הבעיה הוא אלוהים"

הסופר ההודי המוסלמי סלמן ראשדי, קרבן של רדיפות מצד קנאים איסלאמיים, כתב בשבוע שעבר רשימה עצובה ב"וושינגטון פוסט" על הידרדרותה של הודו. הוא חתם אותה במלים, "בעייתה של הודו הופכת להיות בעייתו של העולם. מה שקרה בהודו קרה בשם אלוהים. שמה של הבעיה הוא אלוהים".

והפתרון? באתר רשת הודי מצאתי את התשובה הבאה:

"הפוליטיקאים הם האחראים לבעיות. אילמלא התערבו, שני הצדדים היו יכולים לעבוד את את אלוהיהם באותו המקום עצמו… קדושתו בעצם תוכפל, מפני שהוא יהיה קדוש גם להינדו וגם למוסלמים. מה הבעיה? ישראל היא ארץ קדושה לנוצרים, מפני שישו נולד שם, ונצלב שם. היא ארץ קדושה ליהודים, מפני שמשה יסד אותה. היא קדושה למוסלמים, מפני שכאשר מוחמד עלה השמימה, רכוב על סוסו, הוא חנה לצורך מנוחה על סלע בישראל… אז מה הבעיה? הכול יכולים לעבוד את הסלע. הסלע לא יגיד לאיש, 'לא, אינך יכול לעבוד אותי'.

"כל מה שצריך זה להבהיר להם, שכל האדמה קדושה. ואם אתה חושב שהחלק הזה קדוש בשבילך, עליך לשמוח שהחלק הזה קדוש גם בשביל ההינדוּ, או בשביל המוסלמים. אדרבא, הבה נזמין את הנוצרים, ונהפוך את המקום לקדוש עוד יותר. עניין ילדותי לחלוטין הוא להילחם על זה… הצעתי פשוטה מאוד. ארץ קדושה אינה רכושו של איש, הכול יכולים לעבוד את אלוהיהם עליה. ככל שירבה מספר המאמינים, כך ייטב לאנושות".

רעיון לא רע.


מאמרים נוספים על הודו באתר הזה:

האם משורר זקן יביא את השלום?

מקורות נוספים על הרשת:

כרונולוגיה מלאה של הודו המודרנית

היסטוריה מצולמת של סכסוך איודיה (בעתון הבריטי 'גארדיין')

עידכוני חדשות בנושאי הרשימה הזו:

אימאם של המסגד הגדול בדלהי: אסור לשאת ולתת על איודיה (14 ביוני)

מנהיג מוסלמי: "אפשר להתיר את סבך איודיה במשא-ומתן" (14 ביוני)

מנהיג מוסלמי: אפשר ליישב את בעיות איודיה בתוך חודשיים (13 ביוני)

חפירה ארכיאולוגית לא גילתה כל ראיה לקיומו של מקדש הינדואי (11 ביוני)

רש"מ הודו: אין לנצל את אַיוֹדיה לצרכים פוליטיים (9 ביוני 2003)

קנאֵי ההינדו מחדשים את המערכה לטובת מקדש באיודיה (9 ביוני 2003)

האם משורר הודי זָקֵן יביא את השלום?

 

 

ראש ממשלת הודו, אַטַאל בִּיהַארי וַאגְ'פַּאִי, הודיע שֶיְנַסֶה

"פעם שלישית ואחרונה" להשיג שלום עם פקיסטן

 

 

הכול כל כך דומה. ראש הממשלה הזקן, במחצית השניה של שנות השבעים שלו, מפתיע את המחנה הלאומי, שאליו הוא שייך, וקורא לחידוש תהליך השלום. הוא כמובן רוצה, שהטירור ייפסק לפני שיתחילו הדיבורים – אבל הוא עושה מייד מֶחווֹת: הוא חוזר ופותח את ערוצי ההידברות הישירים, הוא פותח את הגבול, הוא מחדש את קשרי התחבורה.

 

עמיתיו הקרובים ביותר מופתעים, כאשר הוא מכריז בנאום לפני בית הנבחרים, "איננו רוצים לשכוח את הֶעָבָר, אבל גם איננו רוצים להיות משועבדים לו". בעלי בריתו של ראש הממשלה מימין מזהירים אותו, שלא יָעֵז לוותר אף על שעל אחד. הם רוטנים על ירידת המוראל הלאומי. ארצנו, הם אומרים, "צריכה להשתחרר מסימני עייפות המלחמה שלה".

 

זה קורה עכשיו בהודו. וזה כל כך דומה, עד שגניבות ספרותיות נעשות בהיסח הדעת. אחד מעתוני ניו דלהי הודיע השבוע בכותרת ראשית, כי "מפת הדרכים מוכנה". הוא לא התכוון לישראלים ולפלסטינים, אלא להודים ולפקיסטנים. בסכסוך הנצחי ביניהם (התחיל ב-1947, בעקבות חלוקה בידי הבריטים, למי שמחפש עוד צדדי דמיון) יש עכשיו הפשרה, דיבורים של פיוס, סימנים מסוימים של התקדמות.

 

אבל גם ההודים, גם הפקיסטנים, זוכרים שכבר היו דברים מעולם. ב-1965 היתה ביניהן מלחמה, שהסתיימה בתיווך סובייטי, בעיר טשקנט. זמן מה ריחפה על תת היבשת "רוח טשקנט", עד שחדלה לנשב. שש שנים אחר כך היתה ביניהן עוד מלחמה, שהסתיימה בקריעת חלקה המזרחי של פקיסטן, יותר מחצי אוכלוסייתה, וייסוד בנגלאדש.

 

ראש ממשלת הודו, אַטַאל בִּיהַארי וַאגְ'פַּאִי, כבר ניסה את כוחו בהתפייסות. הוא נפגש פעמיים עם נשיא פקיסטן, ב-1999 וב-2001, ופעמיים התנפצו התקוות על סלעי המציאות. הכשלון של 2001 הניב משבר כל כך מסוכן, עד שהתעורר החשש מפני מלחמה גרעינית. הודו ריכזה מיליון חיילים לאורך הגבול המשותף.

 

סלע המחלוקת, כרגיל, הוא קשמיר. הטריטוריה הזו, בהרי ההימליה, מחולקת: שליש בידי הודו, שני שלישים בידי פקיסטן. פקיסטן אומרת, שהודו תפסה את קשמיר באופן לא חוקי ב-1947; שהגיונה של חלוקת 1947 חייב את צירוף קשמיר בעלת הרוב המוסלמי לפקיסטן. הודו דוחה את הטענה הזו. סוף סוף, בגבולותיה יושבים 135 מיליון מוסלמים, בערך ששית אוכלוסייתה (בפקיסטן, לא-מוסלמים הם רק שני אחוזים).

 

"זו השעה לקרב המכריע"

 

יש בהודו לאומנים, החושבים שקשמיר כולה שייכת להודו. הלאומנים האלה קשורים היסטורית אל מפלגתו של ראש הממשלה ואג'פאי, ה"באראטיה ג'אנאטה". זו מפלגה שלפני שלושים שנה בקושי היה לה ייצוג פרלמנטרי. מאז, היא רכבה על גל של התעוררות לאומית הינדואית. ההינדו הם הרוב הגדול של תושבי הודו. ציון דרך בעלייתה היה הריסה אלימה של מסגד מוסלמי מפורסם באתר הקדוש להינדו, לשם החלפתו בבית מקדש לאל הינדואי קדום. האיש החזק של מפלגת השלטון קנה את המוניטין שלו במאורעות המסגד-המקדש.

 

 

"עין תחת עין תעַוור את העולם", אומרת הַכְּרָזָה בטקס משותף

להינדו ולמוסלמים, שנערך לאחרונה במומבאיי (בומביי)

 

 

עליית ואג'פאי לשלטון, פעמיים בשנות ה-90, היתה נצחון דרמטי של הלאומיות ההינדואית על חזון הודו החילונית והסובלנית. החששות שליוו אל עלייתו היו עצומים. מבקרים מחוץ השוו את הפילוסופיה של מפלגת השלטון עם זו של גרמניה הנאצית. ואג'פאי סיגל לממשלתו צביון אגרסיבי, כאשר הוציא מן הארון את הנשק הגרעיני של הודו, ניסה אותו – ועורר את פקיסטן לעשות אותו דבר. בדיוק לפני שנה אחת, בעיצומו של משבר קשמיר האחרון, ואג'פאי ביקר אצל חיילי צבאו בחזית, והכריז, "זו השעה לקרב המכריע נגד פקיסטן".

 

אי אפשר להגיד על פוליטיקאי הודי, שהוא נמצא בסוף דרכו, רק מפני שעוד מעט ימלאו לו 80. לפני 25 שנה נבחר בהודו ראש ממשלה, שהיה בן 82 בשעה שהתחיל את הכהונה. אבל ואג'פאי חולה, מתהלך בקושי, וקשה לדעת כמה זמן נועד לו בשלטון. בשנה הבאה יהיו בהודו בחירות, ואין זה מן הנמנע שיפסיד בהן.

 

                   

              דברי הלל מופלגים לוואג'פאי, הגובלים בפולחן אישיות, מופיעים

              באתר הרשת של מפלגתו. אפשר למצוא שם גם כמה מאמרים

              קצרים על שיריו. אחד מהם אומר (בתרגום מילולי):

              "אלוהיי, אל נא תניח לי לעולם לטפס לגובה כזה, שלא אוכל

              להתכופף כדי לחבק אדם אחר. הצל-נא אותי מפני יוהרה כזאת".

 

 

 

מה מניע את ואג'פאי הוא עניין לניחושים: האם זה הנסיון הרגיל של מנהיג בכיר להבטיח את מקומו בספרי ההיסטוריה? האם זו חרדה כֵּנָה מפני התוצאות של הידרדרות למלחמה גרעינית? האם זו רק מניפולציה של פוליטיקאי מעולה, הרוצה לחזק את סיכויי מפלגתו בבחירות? ההודים, כמו כמה עמים נוספים על פני כדור הארץ, סבלו לאחרונה ממצב רוח לאומי קודר. הם זקוקים באופן דחוף לאופק מדיני, גם אם בינתיים עדיין לא השתמשו בצירוף המלים הזה.

 

מסתננים, מסתננים

 

אין זה עניין פשוט: טענותיהם על פקיסטן בעינן עומדות. הפקיסטנים מרשים לארגוני טירור לפעול משטחם נגד קשמיר ההודית. ארה"ב צירפה את הארגונים האלה לרשימת הטירור הבין לאומי שלה, לאחר התקפה על בניין הפרלמנט ההודי בניו דלהי, בדצמבר 2001. בעקבות ההתקפה ההיא, הודו סגרה את הגבול, ביטלה קשרי תחבורה וספורט, והורתה לשגריר פקיסטן לעזוב. את הסנקציות האלה סיים החודש ראש הממשלה ואג'פאי.

 

הבוקר כותב העתון "אינדיאן אקספרס", כי פקיסטן התחילה לפרוק את נשקו של אחד מארגוני הטירור האמורים, הנקרא "חיזבול מוג'האדין". מקורות של ממשלת הודו אומרים, כי זה התרחש לפחות בשני בסיסים של הארגון, בחלק הפקיסטני של קשמיר. הפקיסטנים קיימו בזה הבטחה שנתנו בשבוע שעבר לריצ'ארד ארמיטאג', המשנה למזכיר המדינה של ארה"ב שביקר בתת היבשת במאמץ קירוב והרגעה.

 

העתון ההודי גם כותב, שלאחרונה נרשמה ירידה במספר הקיצונים המוסלמיים החוצים את הגבול אל קשמיר ההודית. מספר המסתננים בחודש שעבר היה 75, לעומת 141 באפריל 2002, כאשר שתי הארצות התקרבו למלחמה.

 

האם יש בעצם לפקיסטן ולהודו על מה לדבר? ראש הממשלה ואג'פאי אינו בטוח. זה הטעם שהוא מסרב לפי שעה להיפגש פנים אל פנים עם מנהיגי פקיסטן. הוא חושש שפגישת פיסגה קודם זמנה תניב כשלון ומשבר. הוא לומד מנסיונו שלו – ואולי הוא לומד גם מנסיונם של הישראלים.

 

מלחמה באמצעות שליח?

 

בימים האחרונים, פקיסטן הפריחה שורה של רעיונות. היא הציעה למשל התפרקות הדדית מנשק גרעיני. ואג'פאי דחה את ההצעה על הסף. הודו לא הצטיידה בנשק גרעיני נגד פקיסטן, הוא אמר. סיבות אחרות חייבו את התגרענותה. הוא אומנם לא פירש, אבל לא היה קשה להבין שהוא מתכוון לנשק הגרעיני של סין, שלהודו יש גבול ארוך איתה. לפני 30 שנה השתוללה בגבול הזה מלחמה עזה, שסין יזמה. הודו איבדה שטח, הגדול מזה של מדינת ישראל.

 

כיוצא בזה, פקיסטן גם הציעה ששתי השכנות יחתמו על הסכם שלא לצאת עוד למלחמה זו נגד זו. ההודים אומנם לא דחו רשמית את ההצעה, אבל נהגו בה בביטול. הם שאלו לאיזו מלחמה בדיוק מתכוונת פקיסטן. האם היא מוכנה לכלול בהסכם הזה גם "מלחמה באמצעות שליח", ממין זו שהיא מנהלת זה שנים נגד הודו בקשמיר?

 

הודו רוצה שפקיסטן תקבל את הסטאטוס-קוו בקשמיר, היינו תסכים שזה המכונה "קו הפיקוח" בין שני חלקי קשמיר יהפוך לגבול בין לאומי מוכר. קשה להאמין שאיזשהו פוליטיקאי פקיסטני יכול לקבל עמדה כזאת, בייחוד כאשר ממשלת פקיסטן הנוכחית טבועה בחותם של חוסר לגיטימיות (הבחירות שהעלו אותה לשלטון, בשנה שעברה, היו כמעט ללא ספק מזויפות).

 

מצד שני, אפילו רדיקלים בפקיסטן דיברו לאחרונה על הצורך בפיוס עם הודו. הם חושדים בכוונותיה של ארה"ב. פקיסטן היא אומנם בעלת ברית במלחמה נגד הטירור, אבל הם מזכירים לעצמם שגם סדאם חוסיין היה פעם בעל ברית רצוי של ארה"ב במאבק לבלימת הקנאות האיסלאמית. אולי מוטב להשלים עם ההודים, הם אומרים, כדי להרחיק את האמריקנים.

 

אשר לוואג'פאי, הוא אמר בנאומו בפרלמנט בתחילת החודש, כי זה נסיון ההתפייסות השלישי והאחרון שלו. "אני יודע שכמה אנשים אומרים, 'האיש הזה הוא בכלל משורר'. אבל לפעמים דווקא משורר יכול לעשות מה שאחרים אינם יכולים".

 

פורסם ב'גלובס', 14 במאי 2003

 

מאמרים נוספים על הודו באתר הזה:

  לקרוא את הֶעָתיד בַּעֲלֵי התֵה של הודו

 

עידכוני חדשות (באנגלית):

  

  "הטירור הפקיסטני נגד הודו עדיין לא הסתיים", אומר שגריר ארה"ב (13 ביוני)

  נשיא פקיסטן "קצת אופטימי" על הסיכוי להסדר בקשמיר (13 ביוני)

  שמונה אזרחים הודיים נהרגו בחילופי אש בגבול פקיסטן (6 ביוני)

  קנאים מן ההינדו תוקפים את יוזמת השלום של ואג'פאי (29 במאי)

  ארה"ב "מעודדת" מן השינוי ביחסי הודו-פקיסטן (29 במאי)

  "ואג'פאי יתפטר אם יוזמת השלום לא תעלה יפה" (28 במאי)

  "פקיסטן מוסיפה לשלוח מסתננים אל תוך קשמיר" (28 במאי)

  הודו מחדשת את קשרי האוטובוס עם פקיסטן (27 במאי)

  בדלנים קשמיריים קוראים להתוויית "מפת דרכים" לשלום הודי-פקיסטני (19 במאי)

  קיצונים איסלאמיים בפקיסטן מתנגדים לְהַפשרה ביחסים עם הודו (15 במאי)

   

איך אומרים בצרפתית? לא אומרים

"העולם דובר הצרפתית", בִּכְרָזָה של ועידת הפרנקופוניות, ביירות, 2002.

רשימת 56 החבֵרוֹת משַקפת מישאלת-לב יותר ממציאוּת. ביניהן אפשר

למצוא כאלה המעדיפות לדבר אנגלית. את הכְּרָזָה הזו, כרזות נוספות 

וחומר רקע (בצרפתית) אפשר למצוא באתר הפרנקופוניות.

 

 

כשהיא מלקקת את פצעי תבוסתה הדיפלומטית במשבר עיראק, צרפת הוזה כלי חדש להגברת השפעתה בעולם: רשת טלויזיה בצרפתית, à la CNN. אבל סי.אן.אן צרפתי יוכל להצליח בתנאי אחד: שהוא יהיה באנגלית. סיפור ירידתה וירידתה של לשון התרבות והדיפלומטיה

'גלובס', 15 במאי 2003

 

בימים הקודרים של ינואר 1942, כאשר חייה של הציוויליזציה המערבית היו תלויים לה מנגד, והטיוטה האחרונה של הפתרון הסופי כבר הושלמה, ישב יהודי חכם בספריה הענקית של חווילתו היפהפיה במסינה, מופרש לחלוטין מן העולם, והירהר במעמדה של הלשון האנגלית.

 

ברנרד בֶּרֶנסוֹן (Berenson) היה ההיסטוריון המהולל של אמנות הרנסאנס. הוא נולד בליטא, גדל באמריקה ובילה את 70 השנה האחרונות של חייו באיטליה. הוא היה בן בית בשורה של תרבויות, התהלך עם מלכים ועם חשמנים, והעניק השראה לדמותו של אהרן יאסטרוב ב"רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזכרון" של הרמן ווק.

 

אה, נאנח ברנסון הזקן אל יומנו, מה חבל ש"כה מעט אינטלקטואלים, או אפילו אנשי מקצוע, ביבשת אירופה מדברים אנגלית, ושלא רבים מסוגלים לקרוא בה". לברנסון לא היה כל קושי לנהל שיחה באיטלקית, או בגרמנית, או בצרפתית. אבל אנגלית היתה הלשון החביבה עליו, והוא התקשה למצוא בני-שיח.

 

אכן, מה ש-60 שנה יכולות לעשות. סקר דעת קהל של האיחוד האירופי הראה לפני שנתיים, כי 40% מכל האירופים מדברים אנגלית, ו-70% מסכימים עם הקביעה, ש"כל אחד צריך לדעת אנגלית".

 

ידיד אמריקני, שביקר בשבוע שעבר בפעם הראשונה בבלגרד בירת סרביה, כתב לי על פגישותיו עם סרבים: "נדהמתי לנוכח מידת שליטתם באנגלית – ואינני מדבר על בני הדור הצעיר. דיברתי עם אנשים בשנות ה-50 וה-60 שלהם".

 

נצחונה של האנגלית ידוע לכל מי שתלוי בה לתקשורתו, או למחייתו, ואף על פי כן ממדיו אינם חדלים להפתיע.

 

ה"ניו יורק טיימס" בדק זה לא כבר את מדריך הנציגויות הזרות במרכז האו"ם. בפעם הראשונה, המדריך הזה כלל גם את לשון ההתכתבות המועדפת של כל אחד מן השגרירים הזרים.

 

באנגלית בחרו 120, בצרפתית בחרו 40, בספרדית בחרו 20. העתון בדק ומצא כי המדינות שבחרו באנגלית מייצגות 97% מאוכלוסיית כדור הארץ מיוצגים על ידי אנשים המעדיפים אנגלית.

 

נצחונה של האנגלית בחלקים מסוימים של אירופה מאיים עכשיו איום ממשי על שלומן של לשונות קטנות יחסית, על חיותן ועל חיוניותן. בארצות סקנדינביה ובהולנד, האנגלית דוחקת את הלשונות המקומיות לא רק מן המעבדות ומחדרי הישיבות של תאגידים גדולים, אלא גם מטרקלינים אינטלקטואליים. בהולנד עלתה אפילו הצעה להפוך את האנגלית ללשון ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה. באקדמיה הישראלית, נטיות כאלה קיימות זה שנים.

 

עליית האנגלית היא כמובן תוצאה של עליית אמריקה. ממילא, האנטי-אמריקניות, שהרימה את ראשה בשנתיים האחרונות באירופה, מעניק גוונים פוליטיים למאבק על כבודן של לשונות ועל טהרתן.

 

מדַבֵּר franglais, או Denglisch?

 

עצם המאבק אינו חדש. בשנות ה-60, אם אינני טועה, טבע פרופסור צרפתי את המושג franglais, היינו צרפתו-אנגלית, לציין בו את השחתת הלשון הצרפתית על ידי יבוא מסיבי של מלים אנגליות. בגרמניה נטבע לימים מושג דומה, Denglisch, או גרמנו-אנגלית. בספרדית קיימת זה שנים Spanglish, אבל היא קשורה יותר בחיכוך בין האנגלית הדומיננטית של צפון אמריקה ובין הספרדית של מיעוטיה.

 

מכל הלשונות המאוימות, או הלשונות החושבות שהן מאוימות, אין כאב גדול ככאבה של הצרפתית. אין זה מפי שמרחפת עליה סכנת קיום, אלא מפני שהיא נחלה תבוסה ניצחת וכנראה לא-הפיכה במאבק על מעמד בין לאומי. כאשר ברנרד ברנסון התלונן שאינטלקטואלים אירופיים אינם מדברים אנגלית, צרפתית היתה לשון התרבות והדיפלומטיה. היו ימים, והם אינם כל כך רחוקים, שגם דרכונים ישראליים הונפקו בשתי לשונות: עברית וצרפתית.

 

הצרפתית עלתה לגדולה לא רק בזכות מעלותיה הנתונות, אלא גם בזכות כידונים. 300 שנה צרפת היתה המעצמה העיקרית באירופה. עם נסיגתה הפוליטית נסוגה גם לשונה.

 

הצרפתים הקימו לפני כמה שנים ארגון בין לאומי של ארצות "דוברות צרפתית", שהם קוראים לו בפשטות Francophonie (55 חברות, על פי הספירה האחרונה). הם הרחיבו במידה נדיבה את בית הקיבול שלו, והזמינו אליו גם ארצות שאינן דוברות צרפתית, אבל יש להן עבר קולוניאלי צרפתי, או שהיתה בהן השפעה תרבותית צרפתית, או מפני שהן מדברות לשון "דומה" לצרפתית.

 

לרגל העבר הקולוניאלי הוזמנה להצטרף לבנון, למשל. היא גם אירחה את הוועידה האחרונה של Francophonie, באוקטובר שעבר. אחרת היתה וייטנאם, שבבירתה הוועידה ב-1997. מה מעניין איפוא, שכאשר שגרירות וייטנאם באו"ם התבקשה לציין באיזו לשון בין לאומית היא מעדיפה להתכתב, התשובה היתה אנגלית.

 

 

גאלי: מתקוטט עם אשתו בערבית — אבל האקצנט הצרפתי מצוין

 

 

ב-1996, צרפת נלחמה כלביאה פצועה לטובת הארכה של כהונת בוטרוס גאלי כמזכ"ל האו"ם. גאלי מדבר צרפתי מושלמת, בעוד שיורשו, קופי אנאן, אומנם מדבר צרפתית טובה למדי אבל עם אקצנט. גאלי, שהעיד על עצמו פעם כי הוא "חולם בערבית, ומתקוטט עם אשתו בערבית", קיבל מן הצרפתים פרס ניחומים: מזכ"לות Francophonie.

 

בזמן משבר עיראק, צרפת נאלצה להתמודד עם משבר במושבתה לשעבר במערב אפריקה, חוף השנהב, שנקלעה למלחמת אזרחים. יום אחד היתה באביג'אן, בירת חוף השנהב, הפגנה גדולה נגד צרפת, בגלל עמדתה במלחמה. הנוצרים של הדרום מחו על מה שהם חשבו לנטאי צרפתי לטובת המוסלמים של הצפון. אחת הדרישות שלהם היתה לשנות את הלשון הרשמית, מצרפתית לאנגלית.

 

זו היתה דרישה אקצנטרית, וקשה להאמין שהיא תצא אל הפועל. אבל זו היתה דוגמה ברורה לקשר בין לשון לאוריינטציה פוליטית. כביכול, חשבו המפגינים השנהביים, אם רק נעבור לאנגלית, עם קצת אקצנט אמריקני, ג'ורג' בוש ישלח את דיוויזיית החי"ר השלישית גם אלינו.

 

ב-1999 אירחה קנדה את ועידת ה Francophonie. עתוניה מחו בכעס על השתתפותם של רודנים צבאים ברוטליים מאפריקה. העתון "גלוב אנד מייל" פירסם אז קריקטורה, שהראתה רודן אפריקני במדים יושב על ערימת גולגלות. צרפתי לבוש בגינדור עומד לידו, לוגם מגביע השמפניה, ואומר, "אף על פי כן, האקצנט שלו הוא ללא דופי".

 

עוד לפני סוף 2004

 

ימי מלחמת עיראק זימנו לצרפתים תזכורת נוספת על שוליותה היחסית של לשונם. את סדר היום התקשורתי הבין לאומי קבעו, כרגיל, סי.אן.אן, בי.בי.סי ואל ג'אזירה.

 

למען האמת, חדשות הטלויזיה הצרפתית היו בכלל לא רעות. מהיותי חשוף להרעשה חסרת רחמים של תקשורת אמריקנית, שהיתה פטריוטית מאוד ולא תמיד רבת ניואנסים (שום דבר מגונה בפטריוטיות, כבר כתבתי בשבחה), צפיה יומית בחדשות הערוץ השני של הטלויזיה הצרפתית הועילה לי מאוד. אומנם הצרפתים, כמיטב מסורתם, היו זריזים מדיי בפרשנויות, ולא פעם ראו מהרהורי לבם – אבל תמיד במקרים כאלה יש לבור את התבן מן המוץ.

 

אז למה בעצם שלא יהיה סי.אן.אן צרפתי? הנשיא ז'אק שיראק בכבודו ובעצמו הורה לממשלתו, עוד בשנה שעברה, ליצור ערוץ טלויזיה CNN à la française, כדי ש"יתרום לאסטרטגיה בת-קיום" של הגדלת ההשפעה הצרפתית בעולם. ממשלת צרפת כבר מממנת את סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).

 

צוות עבודה "מסוּוָג" כונס בדצמבר שעבר, והוטלה עליו המשימה להכין רשת כזאת עוד לפני סוף 2004. היא תשדר בצרפתית, אבל יישקלו גם מהדורות באנגלית, בספרדית ובערבית. כל זה מעניין ומשעשע. הצרפתים, אלופי העולם באֶטַאטיזם, זאת אומרת התערבות המדינה, עדיין חושבים שהכול יכול להיעשות בצווים מינהליים, כולל השגת השפעה בעולם. הם יגלו עד מהרה, ששידורים בצרפתית לא יהיו "אסטרטגיה בת קיום" להרחבת השפעה. הרשת הזו תצטרך לשדר באנגלית.

 

זה יכאב, אבל זה יעבור. אנגלית חדלה בהדרגה להיות שייכת לבעליה המקוריים. היא עכשיו שפת העולם. אין את אומרת שעולמיותה מצדיקה התבטלות. בפסיפס האנושי המרהיב עדיין יש מקום לגוונים ולגוֹנֵי-מִשנֶה. הם אינם מוכרחים לִדהוֹת.

כֵּף התקווה הלא-כל-כך טובה

פרק של היסטוריה דרום אפריקנית: היא היתה מפלגת השלטון הנצחית, עד שירדה לאופוזיציה ולא חזרה ממנה עוד. לבסוף היא הגיעה למסקנה, שאין לה סיבה להתקיים, והתפזרה. השינוי הגדול בא 22 שנה אחר כך, מתוך מפלגת השלטון שירשה אותה. כן, יש לא מעט הבדלים, אבל גם כמה צדדי דמיון מעניינים

 

אנלוגיות היסטוריות אינן מושלמות, כפי שאני משתדל להזכיר כל אימת שאני משמיע אותן. הכלל הזה חל גם על האנלוגיה הבאה. 

שקיעתה של מפלגת העבודה והתפטרותו של עמרם מצנע מזכירות לי את גורלה של "המפלגה המאוחדת" (United Party) בדרום אפריקה. היא נתנה את הטון בפוליטיקה הלבנה, בגילגול כזה או אחר, במשך 38 שנה. מנהיג המפלגה וראש הממשלה (פעמיים, 15 שנה בסך הכול) היה פילדמרשל יאן סמאטס, אחד המדינאים המפורסמים ביותר והנערצים ביותר עלי אדמות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא מילא תפקיד בולט בעיצוב המדיניות הבריטית במהלך שתי המלחמות האלה, וניתנה לו דרגת פילדמרשל בצבא הבריטי (דרום אפריקה היתה אז דומיניון בריטי). הוא היה מן האבות המייסדים של האו"ם.

באותן השנים עדיין לא היתה בדרום אפריקה אפליה גזעית ממוסדת, זו שנודעה לימים בשם "אפרטהייד", אבל לשחורים לא היו זכויות פוליטיות. ממשלות נבחרו איפוא על יסוד הצבעתם של לבנים, עם קצת צבעונים (זאת אומרת, צאצאים של מתיישבים אירופיים ושל שפחות מאלאיות).

המפלגה המאוחדת היתה פרו-בריטית, ושאבה את עיקר התמיכה שלה מן החלק הדובר אנגלית של המיעוט הלבן, אף כי סמאטס עצמו היה דווקא אפריקנר, זאת אומרת מצאצאי המתיישבים ההולנדיים והצרפתיים, שהתנחלו בכף התקווה הטובה באמצע המאה ה-17.

ההגמוניה של דוברי האנגלית התחילה להתנגש עם הדמוגרפיה. האפריקנרים היו רוב האוכלוסיה הלבנה, והיתה בלבם תרעומת גדולה כלפי האנגלים, זכר למלחמה האכזרית שניהלה בריטניה נגד אבותיהם בסוף המאה ה-19 ("מלחמת הבורים"). הם היו גם החלק המקופח של האוכלוסיה הלבנה, איכרים עניים ועובדי כפיים, שבדרך כלל לא נהנו משגשוגה הכלכלי של דרום אפריקה. שנאתם לאנגלים היתה כל כל קיצונית, עד שכמה ממנהיגיהם התייצבו בגלוי לצד גרמניה הנאצית, בזמן מלחמת העולם השניה.

במרוצת השנים, הלאומנים האפריקנרים התחזקו והלכו. ביוני 1948 היו בחירות בדרום אפריקה, והלאומנים נחלו נצחון מפתיע. זה היה נצחון דחוק מאוד, כמעט תאונה אלקטורלית. המפלגה המאוחדת היתה סמוכה ובטוחה, שהיא תחזור אל השלטון בפעם הבאה.

היא לא חזרה. לא בפעם הבאה, ולא בפעם שאחריה, ולא בפעם שאחרי-אחריה. "המפלגה הלאומית" של האפריקנרים הידקה את אחיזתה, ולא הרפתה. היא התחילה מייד לחוקק חוקים להפרדה גזעית, כולל איסור על יחסי מין בין-גזעיים ועל מגורים מעורבים.

סיר דה פִילְיֶח חְרַאף, DIV, ברגע-שׂיא של הקריירה הפוליטית שלו, כאשר נחשב לנסיך הכתר של דרום אפריקה הלבנה

DIV רצה להיות לויאלי

בראש המפלגה המאוחדת התייצב איש הגון להפליא, ג'נטלמן במיטב המסורת הקולוניאלית הבריטית (אף כי הוא עצמו היה אפריקנר מבית טוב). שמו היה דֶה-פִילְיֶיח חְרַאף (De Villiers Graaff). מאחר שהכתר הבריטי הואיל להעניק לו תואר אבּירוּת, הוא היה ידוע כ"סיר דה פילייח", או בפשטות Div. הוא לא התעניין במיוחד בהיסטוריה, או בסוציולוגיה, או בפסיכולוגיה. דרגת הניתוק שלו מן המציאות היתה מרשימה. הוא היה אמון על הכללים הבריטיים של "אופוזיציה לויאלית", והוא לא הבין שהמפלגה הלאומית שוברת את כל הכלים, ואינה ראויה ללויאליות.

האופוזיציה המהוגנת שלו איבדה בהדרגה את הרלוונטיות שלה. כוחה הפרלמנטרי התכווץ והלך. היה ברור שהיא נעשית מכשול כפול: מכשול להופעה של אופוזיציה ממשית, ומכשול לשינויים בתוך מפלגת השלטון.

ב-1977 החליטה "המפלגה המאוחדת" להתפרק. קריקטורה מן הזמן ההוא מתארת את סיר דה פילייח חראף כקברניט של ספינה שוקעת, העומד על סיפונה ומצדיע עד הרגע האחרון. טביעתה של המפלגה היתה מאורע אנטי-קליימאקטי, וקשה להגיד שהיא שינתה את מהלך ההיסטוריה. 

 

DIV ברגע הסיום: באניה הטובעת (קריקטורה ב Die Burger, 1977)

 

אופוזיציה שמאלית לוחמת אמנם הופיעה בפרלמנט הלבן בקייפטאון. היא היתה מערך של פרוגרסיבים רדיקליים ושל ליברלים זהירים יותר. הרדיקלים הזכירו מאוד את ר"צ המקורית, והיתה להם אפילו שולמית אלוני משלהם, אשה יהודיה נועזת וחכמה ששמה הלן סאסמן (זוסמאן). אבל האופוזיציה הזו מעולם לא התקרבה אפילו לעמדת איום על המונופול של המפלגה הלאומית.

השינויים בדרום אפריקה התחוללו בתוך המפלגה הלאומית עצמה. היא נשארה בשלטון כל כך הרבה זמן, והרוב הפרלמנטרי שלה היה כל כך גדול, עד שלא יכלה לקיים לאורך ימים את הלהט הרעיוני של מייסדיה. אין זה רק מפני ש"השלטון משחית, ושלטון טוטלי משחית באופן טוטלי" (כפי שלימד אותנו פעם הלורד אַקטוֹן), אלא מפני שהשלטון מחייב פרגמטיות וריאליזם.

המפלגה הלאומית נחלה הצלחה חשובה אחת: היא העלתה את האפריקנרים מפיגור כלכלי ותרבותי אל מעמד של אליטה שלטת, עם תרבות שלטון ועם כלי שלטון. התוצאה הלא-מכוּוֶנֶת היתה, שדור חדש עלה, אשר התבונן בעולם בדרגה הרבה יותר גדול של פיכָּחון והרבה יותר קטנה של פאראנויה.

לפנים, מנהיג אפריקנרי היה צריך רק לבטא את המלים Die swart gevaar, או "הסכנה השחורה", כדי שבני עמו יחזרו ויקיפו את עצמם בקרונות-שוורים, כפי שהיו עושים אבות-אבותיהם במאה ה-19. אבל מדיניות קרונות-השוורים מתה לאיטה בשנות ה-70 וה-80.

ב-1989 נבחר לנשיא אחד מנסיכיה המובחרים של המפלגה הלאומית, פרדריק וילֶם דה קלֶרק, צאצא למשפחה אפריקנרית מיוחסת. חמישה חודשים אחר כך הוא שילח את נלסון מנדלה לחופשי, והתחיל את המשא-ומתן על פירוק מדינת האפרטהייד.

לא יותר מ-41 שנה בבקשה

אנלוגיות עם דרום אפריקה תמיד מעוררות התנגדות. ישראל אינה מדינת אפרטהייד, ומותר לקוות שגם לא תהיה. פירוקה אינו עומד על הפרק, והקהילה הבין לאומית גם אינה תובעת אותו. אבל יש כמה צדדים דומים:

הקרע בין אנגלים לאפריקנרים והקרע בין אשכנזים לספרדים; הזיהוי של מפלגת שלטון מונופוליסטית עם קבוצה אחת, והתרעומת החברתית הגוברת של הקבוצה השניה; הצלחת האופוזיציה לרתום את התרעומת הזו לעגלתו של מצע פוליטי רדיקלי; עליית המקופחים לשלטון, והחלפה של המונופול הקודם במונופול חדש; שקיעה הדרגתית של מפלגת השלטון הקודמת, עד התפזרותה; בידוד בין לאומי גובר של המדינה ותביעות לשינוי דרך.

האם מפלגת העבודה מגיעה אל צומת הדרכים של המפלגה המאוחדת ב-1977? זה הרושם שהיא מעוררת, לפחות אצלי. היא עברה דיסקרדיטציה משיעור כזה, עד שרק פיזור מלא של כל מוסדותיה ופירוקה המלא יכולים להעניק סיכוי חדש לאופוזיציה שמאלית.

אבל נראה, שהשינוי לא יבוא עוד מצד מפלגת שמאל. הוא יבוא מבפנים. הליכוד יתרגל לשלוט, וישלוט מבלי לחשוש מיריב פנימי ממשי, עד שישתלטו עליו די פרגמטיות ודי פיכחון כדי לחזור ולהרהר בכל מה שמייסדיו חשבו למובן מאליו.

השאלה היא כמובן אם זה יצריך 41 שנה, כמו במקרה של המפלגה הלאומית בדרום אפריקה, או אולי קצת פחות.
 
התפרסם ב'גלובס', 15 במאי 2003

 

מן הארכיון: איך הכול היה אָבוּד בחודש אייר, שנת תרס"ג

ההיסטוריה אינה חוזרת, ולא כל אחד מלקחיה ראוי להילמד — אבל מפעם לפעם כדאי להעיר את הזיכרון, ולשאול מדוע המהפכה הציונית ניצחה

    התפרסם בגליון ערב יום העצמאות של 'גלובס', 5 במאי 2003

 

החודש לפני מאה שנה היה תיאודור הרצל שקוע במרה שחורה. חוזה המדינה לא חזה שום מדינה. עתה זה הוא קיבל את התשובה השלילית האחרונה. לורד קרוֹמֶר, הנְציב העליון של בריטניה במצרים, הודיע לו, כי הוא לא יוּכל לקבל מים מן הנילוס. בזה הֵקיץ הַקֵץ על "תוכנית אל-עריש".

הרצל רצה ליישב יהודים בצפון חצי האי סיני, כדי לשכנע את הסולטן העוסמאני, שהציונים ראויים לתשומת לב. או-אז, הוא קיווה שהסולטן יואיל להחכיר להם את איזור חיפה, והמדינה היהודית תתחיל לקרום עור וגידים.

אבל איך אפשר ליישב יהודים אירופיים בלב המדבר, כאשר אין מים? הוא יצא איפוא לקהיר באפריל 1903, לדבר על לבו של קרומר. "האנגלי הבלתי נעים ביותר שפגשתי", הוא כתב ביומנו על האיש המתואר לפעמים כמייסד מצרים המודרנית. "קצת יותר מדיי יהירוּת, שמץ של שִגָעוֹן טרופי וּשְׂרָרָה בלתי מוגבלת".

הרצל ביקש מקרומר, שיסכים להטות מים מן הנילוס לאל-עריש. ב-12 במאי 1903 הונח על שולחנו המברק: מומחי קרומר בדקו ומצאו, שיהיו דרושים פי חמישה יותר מים ממה שחשבו תחילה. אין בנילוס די מים כדי לפרנס תוכנית כזאת.

המהלומה היתה כבדה מנשוא. הרצל היה כל כך בטוח בהצלחת התוכנית, עד שנמנע אפילו מלקנות אחוזת קבר משפחתית לאחר מות אביו. הוא התכוון להעביר את ארונו של אבא אל סיני. "עכשיו", הוא כתב ביומנו, "אני חושב את העניין לכל כך חסר סיכוי, עד שסרתי אל בית המשפט המחוזי, ורכשתי את אחוזת הקבר מס' 28".

מהלומת חודש מאי באה רק שלושה שבועות לאחר מהלומת אפריל, זו שזיעזעה במידה בלתי רגילה את כל יהודי העולם: הפוגרום בקישינייב. מתו בו 49 בני אדם במהלך סוף השבוע של חג הפסחא. ארבעים שנה אחר כך ימותו כמספר הזה אולי בכל רגע של השואה. אבל ב-1903, מאורעות קישינייב נראו כמו נלקחו מן הדפים הקודרים ביותר של ימי הביניים. ביאליק התעורר לכתוב את שיר הייאוש האיום ביותר שלו:

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתַי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי , עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

חיים וייצמן, אז סטודנט צעיר בז'נווה, מיהר לחזור הביתה, אל פינסק, כדי לעזור בארגון הגנה עצמית יהודית. "ייאושם של היהודים התעצם והלך", הוא נזכר לימים, "וחיינו נעשו יותר ויותר בלתי-נסבלים".

"אפשר לגדל שם סוכר וכותנה", אמר צ'מברליין

אשר להרצל, קישינייב אימתה את חששותיו הקודרים ביותר על עתידם של יהודי אירופה. הסולטן אינו פותח את שערי ארץ ישראל, הבריטים אינם פותחים את חצי האי סיני, בבריטניה עצמה שוקלים הגבלות על הגירת פליטים יהודיים ממזרח אירופה, עד מתי יישארו שערי אמריקה פתוחים? האין הכרח בהול להציל את הגוף, עוד לפני שמצילים את הרוח?

במאי 1903 גמלה בלבו ההחלטה, שֶתְקַצֵר את חייו, וּתְסַכֵּן את חייה של התנועה הציונית. האיש שֶהֶאֱמין כי שעון החול של יהודי אירופה אוזל והולך (הוא חשב בייחוד על רוסיה ועל פולין, לא על גרמניה) הסכים לעיין בעצתו של שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין: מזרח אפריקה. הבריטים קראו לה "אוגנדה", אף על פי שהיתה חלק מִקֶניה. "חמה באיזור החוף", הודה צ'מברליין, "אך האקלים בפנים הארץ מצוין בשביל בני אירופה. אפשר לגדל שם סוכר וכותנה".

לפני שתסתיים 1903, האגף המזרח אירופי של התנועה הציונית יעמוד על סף התקוממות, בהאמינו שהרצל ויתר על ארץ ישראל. "אם אשכַּחֵך ירושלים תשכח ימיני", נשבע הרצל לפני הקונגרס, והצליח למנוע פילוג רשמי. אבל לא יצאה אפילו שנה אחת, ו"מלך היהודים" היה מוטל מת, בגיל 44.

חמישה ביולי 1904. העתון היומי העברי היחיד בעולם, 'הצפירה', מודיע מווארשה על מות הרצל. לשון ההודעה מגַלָה את התדהמה ואת הייאוש: "יתומים היינו! הלב הגדול, לב הארי והנשר, הלב אשר בו דפקו הֵדֵי תפִלוֹת האומה, תקוָתָה ואנחותיה, שַוְעָתָהּ וגעגועיה, הלב אשר היה לנו כַּטַל, כאביב, כנקודת המָאוֹר, כמרכז הכח, הלב הזה חדל לדפוק". את גליון 'הצפירה' אפשר לקרוא בשלמותו באתר הרשת היוצא מן הכלל של בית הספרים הלאומי.

 

ב-1903, חלוצים ארץ-ישראליים לא ירדו מאוניות בנמל יפו, אלא להיפך, הם עלו עליהן, בדרכם לחַפֵּשׂ להם מקומות מגורים קצת יותר ריאליים, קצת יותר בריאים לגוף ולנפש. משום מה, דווקא אוסטרליה היתה מן היעדים הפופולריים ביותר. איתמר בן אב"י, העיתונאי הצעיר והנועז, בנו של אליעזר בן יהודה, כתב בהתלַהֲמוּת נגד "היוֹרדים". יום אחד הוא עצמו עלה על אוניה, בדרכו ללימודים בצרפת. "גם אתה, גם אתה", לעגו לו היורדים, והטביעו את הֶסבּריו בשריקות בוז.

העזתם ההיסטורית של הביל"ויים, 21 שנה קודם, היתה זיכרון עמום. פקידי הבארון רוטשילד התעמרו באיכרי המושבות, והמעטים שיכלו להרשות לעצמם פועלים שכירים העדיפו להעסיק עבודה ערבית זולה. בכל ארץ ישראל לא היו בזמן ההוא אפילו 25 אלף יהודים. מהם, אולי עשירית דיברו עברית בחיי היום-יום שלהם. באוזניהם הידהדו המלים הקשות של ביאליק, שנכתבו שש שנים קודם, "אכן חציר העם, יבש היה כעץ".

אליטה מהוללת, נועזת, דינמית

ברומן הבדיוני שלו, "אלטנוילנד", הרצל תיאר מדינה יהודית פורחת בארץ ישראל בשנת 1923. אבל ב-1903, עשרים השנה הבאות נראו בלתי מבטיחות מאוד. ספק אם מישהו חשב על מאה שנה. אבל אילו היה אתר אינטרנט שווה לכל נפש, והוא היה מבקש מגולשיו להודיע מה הם חושבים על 2003 – ארץ ישראל תהיה חבל טורקי, ארץ ישראל תהיה פרובינציה מצרית, ארץ ישראל תהיה מושבה רוסית, בארץ ישראל תהיה מדינה יהודית – לא כל כך קשה לנחש כמה היו מצביעים בעד אופציה מס' 4.

ההיסטוריה, בעורמתה וּבִקְריצוֹתֶיהָ, מספקת לנו פרספקטיבות מועילות, אם גם לא תמיד רלוונטיות. היא מואילה להזכיר לנו עד כמה היא נוֹטָה להשתַנוֹת, וּמה מסחררת היא מהירות השינוי. עַם שהיה שָרוּי בחוסר מוֹבִּילִיוּת כמעט מלֵאָה במשך דורות מָצָא את עצמו פתאום מאיץ את מהלך התפתחותו, או לפחות נִגרר בעקבות האצה כללית.

בחוכמה שלאחר מעשה, הכול נראה כמעט בלתי נמנע. למתבונן ממאה שנה נראה ש-1903 ו-1904 היו קשורות בטַבּוּרָן. לאמיתו של דבר עמדה ביניהן תהום.

ב-1904 ניתנה לתנועה הציונית זריקת המרץ הגדולה ביותר והחשובה ביותר שלה: העלייה השנייה. בתוך חודשים אחדים התחילו לעלות בחופי יפו בזה אחר זה האנשים שינהיגו את התנועה, את היישוב ואת המדינה בחצי המאה הבאה. אליטה מהוללת, נועזת, דינמית, בעלת רצון ברזל ורַבַּת תושיה הגיחה כמעט בבת אחת, כמעט משום מקום. והאליטה הזו התחילה את ההתקוממות המוצלחת ביותר של הזמן המודרני נגד הנסיבות הטבעיות. יש ביטוי מחוספס באנגלית, "לשַׂחֵק בקלפים שֶחוּלקוּ". האליטה הזו סירבה "לשחק בקלפים שחולקו".

בשֶבַח המהפכה, בִּגנוּת המהפכה

מהפכות הן עניינים מסובכים מאוד. כשלעצמן הן יכולות לעורר כיסופים רומנטיים עזים, אבל אין הן יכולות להִתאָרֵך יותר מדיי. ניסיון להאריך מהפכה מֵעֵבֶר לתוחלת החיים הטבעית שלה מָשוּל לניסיון להוריש אימפריה כלכלית לנֶכדֵיהֶם של המייסדים. זה לא רעיון טוב, מפני שמהפכות – פוליטיות, או עסקיות – מחייבות הֶעָזָה שהיא תוצאה של קושי: רעב, או עוני, או מצוּקָה. אחרי נצחונן, מהפכות נוטות להתנוון. וזה סביר ונורמלי וֶאֱנוֹשי בהחלט, כל זמן שהן מבינות את הצורך בנורמליזציה.

מה לך ניצחון גדול יותר של מהפכה מן הנורמליזציה; וּמַה לך תבוסה גדולה יותר של מהפכה מִנִסיון-שווא להאריך את הַלַהַט שלה. סוף סוף, הנורמליות היתה הַיַעַד העיקרי של המהפכה הציונית. ההישג הגדול ביותר של המהפכה הזו היה יכול להיות ייתוּרָהּ. במושגי הזמן הזה, ה"פוסט-ציונות" יכלה להיות תוצאה טבעית וּרצוּיָה של הציונות. אין שום דבר פגום בוויתור על סימני קריאה חגיגיים.

חוץ מזה שיש מידה של סכנה בנורמליוּת, המוותרת על פרספקטיבות, וּמַחמיצה מעיקרו את הסיכוי ללמוד לקחים היסטוריים. כאמור למעלה, לא כל היסטוריה מלמדת לקחים, וגם אם היא מלַמֶדֶת – לא כל לֶקַח ראוי להילמד. אבל יש דבר אחד שהיא מספקת בשֶפַע מבוֹרך ורָצוּי: פרספקטיבות. היא מעניקה למתבוננים את היכולת לשמור על פרופורציות, ולהבין – בניגוד מטאפורי לתושבי בגדאד בשבועיים הראשונים שלאחר סדאם – כי לא כל הפסקת חשמל היא כישלון של הדמוקרטיה.

מהפכות מודרניות תמיד נטו להניב יותר רָעוֹת מִטוֹבוֹת. מהפכנים תמיד נטו להאמין שידועה להם האמת, וּמוּתָר להם איפוא לִכפּוֹת אותה על זולתם. בתור שֶכָּאֵלֶה, הם היו אויבים מושבעים של הָרַציוֹנַלי, גם כאשר תבעו לעצמם זכויות יוצרים על השֵׂכֶל היָשָר.

מהפכנים מצליחים היו מְעַטים מאוד. פעם חשבנו שמהפכני רוסיה הצליחו, אבל גם אחרי שהרגו אולי 50 מיליון בני אדם, ההיסטוריה היתה ערוּמה מֵהֶם, וטיאטאה אותם מעל בָּמָתָהּ. עוד מעט אולי נֶחזֶה בקיצה הדמוקרטי של המהפכה הקומוניסטית הסינית. המהפכה האיסלאמית של איראן הפסידה בכל מִשאלֵי דעת הקהל בשש השנים האחרונות, וגם ימיה מתקצרים.

מה היתה בעייתן של המהפכות האלה? הן היו טוטליטריות מִטִבעָן, ויכלו להתקיים רק בוואקום. חשׂיפָתָן למשב האויר הַקַל ביותר התחילה את התפוררותן. הן לא ידעו מהי נורמליוּת, מפני שביסודן עמד בוז עמוק לנורמליוּת. הבוז הזה לא פָּסַח גם על חלקים של התנועה הציונית ("שקט הוא רֶפֶש", כתב ז'בוטינסקי).

אבל התנועה הציונית דחתה כל ניסיון להפוך אותה לטוטליטרית. היא היתה דמוקרטית מיומה הראשון, גם אם מעולם לא היתה ליברלית. ממילא, המהפכה הזו לא התחילה מייד להתכווץ רק בגלל מַשָב של אויר צַח. היא גילתה כישרון בלתי פוסק "להמציא את עצמה מחדש", זאת אומרת, עָמדוּ לה כוחה וּתבוּנָתָה להִתחַדֵש. היא חזרה והֵגיחה מתוך התהוֹמוֹת הקודרים ביותר של ייאוש ושל ספֵקוֹת עצמיים. היא המשיכה את חתירתה אל הנורמליוּת, גם כאשר הנורמליוּת התרחקה. כתבים זרים אינם חדלים להשתומם על בתי הקפה ועל המועדונים ההומים של תל אביב, גם כאשר פתיל של ג'יהאד עלול להתלקח בכל פינה.

ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי…

 שתי הסכנות הגדולות ביותר, האורבות למהפכה הזו בדרך אל הנורמליות, הן אבדן הפרספקטיבות ואבדן יכולת ההתחדשות. את אבדן הפרספקטיבות אפשר למצוא באינטליגנציה השמאלית, שבה הביקורת העצמית התקרבה בשנים האחרונות במידה מסוכנת אל ניהיליזם. את אבדן יכולת ההתחדשות אפשר למצוא בימין, שבו הִתקַפּדוּת שׂוֹנֵאת-זָרים תפסה את מקום שיקוּל הדעת.

אפשר למצוא צדדים של זכוּת בשני הַמַחֲנוֹת. אפשר להגיד שההפרזה של השמאל היא תוצאה של הפרזת הימין, וההיפך. אבל אפשר אולי להציע, מִמֶרחַק וּבמידה של נימוּס, שהוֹרָדָה דרסטית של הטמפרטורות, והַפחתה דרסטית של מספר סימני הקריאה, יוּכלוּ לחַדֵש את הדינַמיוּת.

מהפכנים טובים הם אֵלֶה היודעים מָתַי לעצור. מהפכנים מצליחים הם אלה המבינים, שלא תמיד יוּכלוּ לשנות את המציאוּת על פי צורכיהם. לפעמים המציאוּת היא זו המְשַנָה את הגדרת הצְרָכים.

ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי, אין זה אלא מפני שלפעמים האֶמצָעים חשובים מן המטרה, ולא כל רשימה עיתונאית המקַווה להיות נוֹקבת מוּכרחה להסתיים במסקנה. יום עצמאות גֵאֶה ושמח לכם.

אחרי סדאם, ה Spam

 

עתון במדינת ורמונט מדווח בכותרת ראשית על יוזמת חקיקה נגד דואר זבל

 

 

לפני שנתיים ניסה קונרד בֶּרְנְס, סנאטור רפובליקני ממדינת מוֹנטַנַה קְטַנַת-האוכלוסים, לעניין את עמיתיו בחוק מיוחד להגבלת דואר-זבל אלקטרוני. לא היו קונים, ומותר לנחש שחברי המועדון המיוחס ביותר בעולם חשבו את היוזמה לביטוי נוסף של אֶקצֶנטריוּת מצד מדינה אקצנטרית במערב האמריקני. ובכלל, בוושינגטון התהלכה אז חוכמת אנשים מלומדה, שמוטב לממשלה הפדרלית להרחיק את ידיה מן האינטרנט בכלל ומן המסחר המקוּוָן בפרט.
 
הרבה מים זרמו מאז בנהרות מונטנה, הרבה נכסי אינטרנט התפקעו וירדו לטמיון, וסנאטור ברנס החליט לחזור ולנסות. הפעם, לא זו בלבד שיש קונים, אלא שהוא צריך לעמוד בתור.

 

 

החקיקה בווירג'יניה הגיעה עד עמודו הראשון של ה"טוֹלידוֹ בְּלֵייד",

במדינת אוהיו. משמאל נראה הסנאטור הניו יורקי צ'אק שוּמֶר, אחד

מבעלי הצעות החוק נגד Spam.

 

 

לא פחות משלוש יוזמות חקיקה מונחות עכשיו על שולחן הקונגרס בוושינגטון בנסיון לשים קץ למה שידוע בעגת האינטרנט כ Spam, זאת אומרת דואר בעל תוכן מסחרי, הגודש תיבות אלקטרוניות, מאיים על שלומם של סַפָּקֵי אינטרנט, משַבֵּש שָרָתים, מעצבן משתמשים, ומתחיל לעלות ביוקר לַחֲבָרוֹת המנסות להישאר בחיים בזמן של האטה כלכלית.
 
הימים האחרונים של אפריל והימים הראשונים של מאי בארה"ב עמדו בסימן האצה פתאומית ודרמטית של המלחמה ב
Spam. היו ערבים, שבהם ידיעות על Spam שודרו במהדורות החדשות של רשתות הטלויזיה הגדולות עוד לפני ידיעות מעיראק. המלחמה ב Spam כבשה מקום בולט בעמודים הראשונים של העתונים. מושל מדינת וירג'יניה, ליד וושינגטון הבירה, חתם על חוק, אשר ישית עונשי מאסר חמורים על שולחי Spam.

 

מושל וירג'יניה, מארק וורנר, חותם על החוק החדש

נגד Spam במשרדי אמריקה און-לאיין, 23 באפריל

                        www.washingtonpost.com

 

שני מיליארד הודעות


אין זה מקרה שווירג'יניה החליטה להחמיר יותר מכל מדינות ארה"ב האחרות. בצפונה, סמוך לנמל התעופה הבין לאומי על שם דאלס, נמצאים משרדי אמריקה און-לאיין, ספקית האינטרנט הגדולה ביותר בעולם.
 
 אומנם
AOL אינה עוד מה שהיתה, אבל יש לה 27 מיליון מנויים בארה"ב, ועוד שמונה מיליון באירופה ובאמריקה הלטינית, ודרכה עוברת בערך חצי תנועת האינטרנט העולמית. כמות ה Spam הנשלחת אל מנוייה הוכפלה מאז תחילת השנה, והיא עומדת על שני מיליארד הודעות ביום. שני מיליארד.
 
אחד ממנהלי
AOL, מאט קורן, אמר ל"וושינגטון פוסט", כי שולחי ה Spam הם "אנשי רשע" (evil folks). האם הוא שם לב לדמיון המפתיע בין בחירת המלים שלו ובין האיפיון שהעניק ג'ורג' בוש למפוצצי המגדלים התאומים והפנטאגון, ב-2001? צריך להגיד, שגם הסיקור העתונאי של המלחמה ב Spam, גם הרטוריקה הפוליטית, אומנם מצטיינים בכמה צדדי דמיון למלחמה על הטירור.
 
מה מקור העניין? מדברת בעדה העובדה ששלושה סנאטורים וצירת קונגרס אחת הגישו הצעות מפורטות לחקיקה פדרלית נגד ה
Spam. הלחץ מצד בוחרים, ועוד יותר מזה מצד תורמים למערכות בחירות, נעשה כבד מאוד. ההערכות על הנזקים הכלכליים של ה Spam גורמות סחרחורת קלה.
 
לפי חברת הייעוץ
Ferris, שבסיסה בסן פרנסיסקו, עולם התאגידים האמריקני הפסיד בשנה שעברה 8.9 מיליארד דולר בקשר ישיר עם דואר הזבל. 40% מן הסכום הזה מיוחסים לאבדן פריון עבודה. הדיוק מחייב להוסיף, שמחקר אחר (של תכנית האינטרנט במרכז Pew לחקר התקשורת) העלה תוצאות מנוגדות. אבל נתוני Ferris חוזרים ומצוטטים מאז פירסומם כמו היו עובדה, והם מזינים את הלחצים הציבוריים ואת תהליך החקיקה.
 
קָצרוּ אותי
 
משתמשי אינטרנט אינדיבידואליים אינם זקוקים לאסמכתאות אקדמיות, כדי לדעת עד כמה הם שונאים את ה
Spam
. שיטפון של הצעות מיותרות (במקרה הטוב) ושל הצעות מגונות (במקרה הרע) מציפות תיבות דואר בשיעורים פנטסטיים.
 
אני למשל נקטתי את כל אמצעי הזהירות הידועים לי, כדי למנוע מסוחרים אמריקניים לגלות את כתובת הדואר שלי (בטכניקה הידועה כ"קציר"), אבל תשה תושייתי לנוכח תושייתה של התוכנה הממציאה כתובות דואר, עד שהיא מגלה כמעט את כולן. אומרים שעל כל אלף כתובות לא קיימות, היא מגלה כתובת אחת קיימת. והיא מגלה גם אותי.
 
אני מוחק בלהיטות כל כך גדולה כל הודעה חשודה, עד שהשבוע גיליתי כי מחקתי גם כמה הודעות לגיטימיות בהחלט.
 
ה
Spam אינו רק תופעה אמריקנית. הוא מיוצא לכל העולם. 80% מכל דואר הזבל ביפאן מגיע מחו"ל. 84% מכל דואר הזבל בצרפת כתוב באנגלית. דרום קוריאה, אולי ארץ האינטרנט המפותחת ביותר בעולם, הטילה השנה הגבלות חמורות על פעילות Spam. למשל, היא אוסרת "קציר" של כתובות דואר מ-40,000 השרתים בתחומיה.
 
מדינת וירג'יניה קבעה בחוק החדש, כי
Spam ייחשב לעבירה פלילית, אם יישלחו ממקור אחד יותר מ-10,000
מסרים ב-24 שעות, או 100,000 מסרים ב-30 יום. העונש הצפוי: בין שנה אחת לחמש שנות מאסר. זה העונש שווירג'יניה מטילה על אנשים, המבריחים נשק לתחומיה.
 
הצעות החוק הנידונות עכשיו בקונגרס מציעות, בין השאר, לעודד ציד גולגלות בנוסח המערב הפרוע. משתמשי אינטרנט שיחשפו עברייני
Spam ישלשלו לכיסם 20% מן הקנסות שהממשלה תטיל. הקנס המוצע במקרה הזה הוא 500,000 דולר. זה אומנם אינו מגיע לפרסים המוצעים תמורת אוסאמא בן לאדן וסדאם חוסיין, אבל  נראה שהפרס על גולגלתו של איש Spam יכול להעניק לו מקום בין 55 הקלפים שחילק הצבא האמריקני בעיראק.
 
אגב, יש גם מבקרים, החוששים שהלהיטות לשים קץ ל
Spam תשים קץ גם לאפקטיביות של דואר אלקטרוני, או לפחות תגביל אותו. אלה המתפרנסים משיווק ישיר באמצעות האינטרנט מאיימים להגיע עד בית המשפט העליון, ולהסתמך על התיקון הראשון לחוקה, זה המבטיח חופש דיבור בלתי מוגבל. אין כלל ספק שהמשך יבוא, וזה יהיה המשך מעניין מאוד.
 
_______________________________________________

על וועידה מיוחדת לענייני Spam, שכינסה רשות הסחר הפדרלית של ארה"ב,  אפשר לקרוא באתר הרשת של הרשות. מוצגים שם שורה של ניירות עבודה ועצות לצרכנים על דרכים להילחם בדואר אלקטרוני לא-רצוי.

עידכונים בלתי פוסקים על המלחמה ב SPAM

אתר המוקדש לחשיפת "כנופיות Spam".

אתר נוסף, המוקדש למלחמה ב Spam.

אתר של התאחדות ספקי הדואר האלקטרוני. הוא מציע מלחמה זהירה ב Spam, שלא תפגע באפקטיביות של דואר אלקטרוני.          
_______________________________________________________ 
Spam, על פי מילון וובסטר, הופיע לראשונה ב-1994, בהשראת אחד המערכונים של "מונטי פאייטון" בטלויזיה הבריטית. מקור ההשראה היה שם מסחרי של שימורי בשר. במערכון של מונטי, עצם השימוש במלה Spam היה מפסיק מייד כל דיאלוג אחר. אינני מצליח לחשוב על תחליף הולם בעברית. הצעות יתקבלו ברצון, ויפורסמו.
 

 התפרסם ב'גלובס', 9 במאי 2003

 

 

עידכוני חדשות על המלחמה בדואר הזבל:

  

  מייקרוסופט מגישה 15 תביעות משפטיות בגין דואר הזבל (17 ביוני)

  הרשות המפקחת על מסחר בארה"ב מבקשת עוד סמכויות כדי להילחם בדואר הזבל (11 ביוני)

  'התיאוריה הגדולה' של דואר הזבל (5 ביוני)

  ביקורת קשה על מערכת התגוננות חדשה נגד דואר זבל בארה"ב (5 ביוני)

  דואר הזבל חונק חברות מסחריות (2 ביוני)

  דואר זבל אמריקני מציף את אירופה (27 במאי)

  חוסמי דואר זבל עלולים לחסום גם דואר לגיטימי (27 במאי)

  ראשי שתי ועדות בבית הנבחרים מצטרפים ליוזמת החקיקה נגד דואר הזבל (24 במאי)

  משרד המשפטים בוושינגטון מודיע על מערכה ארצית נגד הונאות אינטרנט (16 במאי)