מן הארכיון: מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין

דצמבר 2nd, 2003

אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל (‘גלובס’, 20 בדצמבר 2001)

 

כאשר “פושעי אוסלו” מצטרפים אל “פושעי ורסאי” ואל “פושעי יער בֶּלוֹבֶז'”, הם מזכירים לנו את חולשת היסוד של דעת קהל דמוקרטית: היא צריכה לראות בעין בלתי-מזוינת לפני שהיא מאמינה.
הוויתור על ארץ ישראל השלמה ב-1993, כיווץ גרמניה ב-1918, ופירוק ברית המועצות ב-1991, לא היו תוצאות של בחירה. הם שיקפו תבוסה אסטרטגית.
לרוע המזל, דעת קהל אינה רואה תבוסות אסטרטגיות. היא זקוקה לתבוסה גלויה, כדי להאמין.

הפרדוקס הטראגי של אוסלו הוא, שהיא היתה מחויבת המציאות – אבל עכשיו צריכים אדריכליה להיענש לא סתם על כשלונם, אלא קודם כול על יהירותם

 

פורסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 20 בדצמבר 2001

 

ארבע פעמים מפורסמות במרוצת המאה העשרים, מנהיגים פוליטיים הותקפו על ידי יריביהם כ”בוגדים”, מפני שחתמו על הסכמי פשרה מרחיקי לכת. בכל אחת מן הפעמים נטבעו מטבעות לשון, שהיו יצוקים באותה תבנית עצמה: סמיכוּת, שבה המלה “פושעים” היתה הנִסמָך, ושֵם המקום שֶבּוֹ נחתם ההסכם היה הסומך.

 

ב-1918 הוכרזו הבולשביקים ברוסיה ל”פושעי בְּרֶסְטְ-ליטוֹבְסְקְ”, אחרי שוויתרו על חלקים ענקיים של נדונייתם לגרמניה, רק כדי להישאר בשלטון.

 

ב-1919 הוכרזו מנהיגי הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית ל”פושעי ורסאי”, מפני שסירבו לצאת למלחמת עולם חדשה, כדי להגן על גבולותיה ההיסטוריים של גרמניהוחתמו על הסכם משפיל, שהכתיבו להם המעצמות המנַצחוֹת (אילו ניצחו, הגרמנים עצמם התכוונו להכתיב הסכם משפיל שבעתיים).

 

ב-1991, נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב ראש הפרלמנט של בלארוּס הסכימו לפרק את ברית המועצות. הם חתמו על ההסכם ביער בֶּלוֹבֶז’ בבלארוּס, וּמשוּם כך הוכרזו ל”פושעי בילוֹבֶזְ’סְקאיה פּוּשצַ’ה” על ידי אויביהם, הן מן הימין הקיצוני והן מן השמאל הקיצוני.

 

ב-1993, על מדשאת הבית הלבן, יצחק רבין ושמעון פרס התחילו נסיון פוליטי נועז מאין כמותו: להתיר את הקשר הגוֹרְדי במזרח התיכון. הם הקימו מובלעות ריבוניות דה-פאקטו בשביל ארגון, שעד אותו היום תואר בדרך כלל כאויב הגדול ביותר של העם היהודי מאז אדולף היטלר. הנסיון הזה התמוטט בדם ואש שבע שנים אחר כך. עוד לפני שהתמוטט, אבל ביתר שְׂאֵת אחרי שהתמוטט, רבין ופרס וכל עוזריהם הוכרזו “פושעי אוסלו”, על שם העיר שבה נולדו ההסכמים והגיעו אל פִּרקם.

מחוץ להסכמי ברסט-ליטובסק של 1918, לַ”פושעים” לא ניתנה ההזדמנות לתקן את עצמם. ההסכמים שחתמו הֵניבוּ קטסטרופות לאומיות והבאישו את ריחו של מחנה פוליטי שלם. קריאת הקרב נגד “פושעי ורסאי” היתה אומנם דמאגוגיה צרופה אבל הצליחה להרוס את הדמוקרטיה הגרמנית, ולסלול את הדרך להיטלר. בעיני גרמנים רבים, היטלר כשלעצמו היה אולי מוּקְצֶה מחמת מיאוס, אבל הצורך לגוֹל את חרפת ורסאי בער כאֵש בעצמותיהם, וקדם לכל צורך אחר. התנועה נגד ורסאי בדתה מלִבּהּ את אגדת “הסכין בגב”, ושיכנעה את רוב הגרמנים, שארצם מעולם לא הפסידה במלחמה עובדה, כוחותיה עמדו בלב צרפת, ובלב רוסיה; והפוליטיקאים, “פושעי ורסאי”, הם שנעצו סכין בגבה.

 

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

 

לוורסאי, ליער בילובז’ ולאוסלו יש מכַנֶה משותף מובהק: לא היה מנוס מפניהם, אחרי שחותמיהם נחלו תבוסה אסטרטגית. אבל הם הקדימו לחתום, עוד לפני שהתבוסה האסטרטגית התפתחה לתבוסה צבאית גלויה. מפני שהתבוסה לא היתה גלויה, החותמים התקשו להצדיק את אקט החתימה, ולדעת הקהל היה קשה להבין את סיבותיה.

 

אני נזכר בשיחה שהיתה לי עם אינטלקטואל רוסי במוסקבה בשנת 1994, זמן קצר אחרי שהנשיא ילצין פיזר בכוח את הפרלמנט האחרון של העידן הסובייטי, השליך חלק ממתנגדיו לכלא, וכפה על רוסיה חוקה נשיאותית. כשניתנה לרוסים ההזדמנות להביע את דעתם בבחירות חופשיות לפרלמנט, הם העניקו את הבכורה לדמאגוג לאומני היסטרי, ולדימיר ז’ירינובסקי, ולמפלגה קומוניסטית לא-מתוקנת, שֶעָרגָה בגָלוּי אל ברית המועצות הישנה. הרוסים לא הבינו מדוע פוזרה ברית המועצות, ולא הבינו את מקורות חולשתה הפוליטית והכלכלית של רוסיה.

 

בן שׂיחי, בתחילת שנות ה30 שלו, התלונן על הכֶּשֶל הקוֹגנטיבי של בני ארצו. “הרוסים”, הוא אמר, “אינם מבינים שהם נמצאים במקום שבו הם נמצאים, מפני שהם הובסו במלחמה הקרה. קשה מאוד להסביר להם את זה, כי קשה לשכנע אנשים שהם הובסו, כאשר הראיות לתבוסה מורכבות מסטטיסטיקה, מִתוֹבָנוֹת היסטוריות, מניתוחים אסטרטגיים”. בן שיחי נאנח, נע באי-נוחות קלה על מושבו, והוסיף כמעט בלחישה: “לפעמים אני חושב, שאולי היה מוטב לרוסיה להפסיד לא במובן אסטרטגי, אלא במובן צבאי. אולי אם טנקים אמריקניים היו נראים במוסקבה, אנשים היו מבינים את גודל התבוסה, ומאמינים בה”.

 

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו? בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו?
בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

רוסיה דמתה בזה לגרמניה של נובמבר 1918. הגנרלים הגרמניים הודיעו לממשלה, כי כלוּ משאבּיו של הצבא הגרמני. ואף כי הוא עמד כִּמְטַחַוֵּי תותח כבד במיוחד מפרברי פאריס, ואף כי הוא כבש את בלגיה, ואת פולין, ואת כל האזורים המערביים של רוסיה, וחיל-מצב שלו אפילו החזיק בגרוזיה, ונסיך גרמני הומלך על פינלנד — הצבא לא יכול עוד להילחם נגד עוצמתה התעשייתית האדירה של ארה”ב, ושורותיו ממילא כבר התחילו להתפורר.

 

גרמניה ביקשה איפוא שביתת נשק מיידית ממעצמות ההסכמה, והתחילה את הנסיגה הבלתי מובנת ביותר בדברי ימי המלחמות: היא פינתה שטחים עצומי-ממדים, מבלי שאיזשהו אויב מנצח היה מסוגל לתפוס את מקומה. במרוצת התהליך הזה היא הפקירה לגורלם מיליוני גרמנים, אשר נעשו בן-לילה אזרחיהן של “מדינות ורסאי”, כמו פולין, או צ’כוסלובקיה, או לטביה. שתי האחרונות הומצאו בוורסאי, מפני שמעולם לא היו קיימות.

 

הוא לא שר את שיר השלום

 

במידה לא מבוטלת, זה מה שקרה גם באוסלו: ישראל ויתרה על נכסים טריטוריאליים, והעניקה יתרונות פוליטיים עצומים לאויביה, מבלי שרוב אזרחיה עמדו על הסיבה. סקרי דעת קהל של הזמן ההוא מלמדים אותנו, שהרוב אומנם תמכו בהסכמי אוסלו. אבל הם תמכו בהם, מפני שנשקף מהם סיכוי להסדר פוליטי לא מפני שדעת הקהל הבינה, כי הם נעשו מחויבי מציאות לרגל תבוסה אסטרטגית.

 

יצחק רבין היה צריך להודיע, שישראל הובסה אסטרטגית במערכה על עתיד השטחים, והיא מתחילה לפנות אותם, כדי להקטין את אבדותיה. תחת זאת הוא העדיף את אחיזת העיניים, שישראל מתחילה את ההתקַפּלוּת מתוך ברירה, והנסיגה היא אקט של נדיבוּת. ההימנעות מלהגיד את האמת היתה קשורה כמובן בקושי להמחיש אותה. כך או כך, האי-אמת זרעה את זַרעֵי החורבן של אוסלו, והֵניבה את הבדיה של “פושעי אוסלו”. 

 

מה חבל, שיצחק רבין נרצח כמה דקות אחרי שמירי אלוני הכריחה אותו לשיר את “שיר השלום”. המעמד ההוא הפך את רבין לקדוש מעונה בעיני מחנה, שהוא, רבין, מעולם לא היה שייך לו; שהוא, רבין, לאמיתו של דבר רחש לו בוז; מחנה, שעל פי אורחו ורבעו, על פי שׂיגוֹ ושׂיחוֹ, היה ההיפך הכמעט-מָלֵא מכל מה שרבין האמין ועשה.

 

מה קל לשכוח, שֶאֶת רבין עִניֵן רק דבר אחד: הסיכוי האסטרטגי של ישראל. רבין כנראה לא היה סומך את ידיו על הפירוש הזה של כוונותיו, אבל אין זה מן הנמנע שבסתר לבו הוא הגיע למסקנה, כי ישראל עומדת על סף תבוסה אסטרטגית.

 

מסקנה כזאת לא היתה כמובן מטבע עובר לבוחר. “תבוסה אסטרטגית” היתה עניין יותר מדיי מופשט מכדי שיתקבל על דעתו של רוב הציבור. כדי להוכיח אותה היה צורך בסטטיסטיקות על דמוגרפיה, או בהערכת הההשפעות הרות האסון של המרי הפלסטיני על אופי התעסוקה המבצעית של הצבא (“טכנולוגיות מתקדמות נגד רוגתקות במקום טכנולוגיות מתקדמות נגד טילים”, כפי שאמר פעם המתווך האמריקני דניס רוס, בשעה שדיבר על לבה של ממשלת יצחק שמיר לחתור להסדר עם הפלסטינים).

 

רבין היה צריך לייחד חלק ניכר של זמַנוֹ, מאוסלו ואילך, כדי לבסס תמיכה ציבורית במהלכיו. הוא היה צריך לבַלוֹת יום-יומיים בשבוע הרחק מן האוטוסטרדה ירושלים-תל אביב, היה צריך ללַטֵף שֵׂיעָר בבית שמש, לחַבֵּק כתף בבית שאן, לִמחוֹת דמעות בדימונה, וּלהַראוֹת לציבור עד כמה הוא קשוב ועד כמה אין מָנוֹס מן הוויתור.

 

אבל רבין חָסַר את מגע הקסמים הפופוליסטי של ביל קלינטון. לא היה עניין פחות סביר בשבילו ממֶחְוַת “האֶמפּאתוֹר הגדול”, זה השומע את כאֵבוֹ של הָעָם, מושיט את ידו לניחומים וזוכה אגב כך בלגיטימיות. רבין לא בָּטַח בָּעָם, ולפיכך ויתר על ההזדמנות לִזְכּוֹת בלגיטימיות. בהיעדר כֵּנוּת נוֹצַר הרושם שאוסלו היתה ויתור ווֹלוּנטרי על עמדות כוח; שאוסלו ייצגה אפשרות אחת מיני רבות.

 

זו היתה מעידה טראגית של ממשלת רבין. היה עליה לשכנע את הציבור, כי אוסלו היתה רק השם הפרטי של כיוון בלתי-נמנע, שבסופו עמדה עצמאות פלסטינית. אם לא היו קוראים לה אוסלו, היו קוראים לה שטוקהולם, או הלסינקי; ואם היא לא היתה באה אל העולם ב-1993, היא היתה באה שנתיים אחר כך.

 

להשתַנוֹת, אמר מֶקְמילֶן

 

אוסלו ייצגה הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל להעניק גושפנקה אזורית ובין לאומית לנוסחת חלוקה, שהיתה חדלה להיות מעשית 20 שנה אחר כך. ישראל של רבין עשתה מה שהמיעוט הלבן בדרום אפריקה, למשל, לא היה מסוגל לעשות כאשר ניתנה לו ההזדמנות להציל את עצמו, לפני 40 שנה.

 

זה היה בימים הראשונים של שחרור אפריקה השחורה מֵעוֹל אירופה. דרום אפריקה היתה אז חלק מֵחֶבֶר הָעַמים הבריטי. ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, הופיע אז לפני הפרלמנט הלבן בקייפטאון, ונשא באוזני חבריו נאום מפורסם על “רוחות השינוי”, הנושבות באפריקה. הוא קרא ללבנים להתחיל לסַגֵל את עצמם לשינוי. הוא לא הכתיב להם נוסחת פתרון, ולא דרש מהם להתאַבֵּד. אבל הוא קרא להם לשקול טרנספורמציה. הלבנים הגיבו בזעם קדוש, פרשו מחבר העמים הבריטי, הגביהו את חומות מצדה שלהם, והאריכו את קיום משטר האפליה הגזעית בשליש מאה. כשֶתָמָה האַרְכָּה הם מצאו את עצמם בידיים ריקות. אילו היו מוכנים להעניק לרוב השחור ויתורים גדולים ב-1960, אולי לא היו נאלצים להעניק להם הכול ב-1994.

 

יש לי סָפֵק פרטי אם יצחק רבין ראה לנגד עיניו את דוגמת דרום אפריקה, וניסה ללמוד את לקחי נאום מקמילן. אבל אוסלו ייצגה אצלו הכרה, שאחרי המלחמה הקרה, ואחרי פירוק ברית המועצות, ואחרי מלחמת כוויית, העולם השתנה מעיקרו; ומדינה, שתפיסת הבטחון הלאומי שלה הותנתה בסטאטוס קוו העולמי שקדם ל-1991, נדרשה להתאים את עצמה לַמציאוּת. כאשר מדינות בנות 50 שנה, או אפילו 70 שנה, התמוטטו בזו אחר זו במזרח אירופה ובמרכזה, והנחות בלתי מעורערות על אופי הַסֵדֶר הבין לאומי עורערו כמעט כלאחר יד, למנהיג פוליטי בעל אחריות לא נותרה ברירה, אלא לקבל עליו סיכּוּנים.

 

הפרדוקס המכאיב של תהליך אוסלו הוא שהתחלתו היתה הכרחית, אבל על כשלונו צריך להיגָבוֹת מחיר פוליטי הן מן המתחילים והן מן הממשיכים. סוף סוף, מה זאת אומרת “לקבל סיכונים”? פירושו, להסתכן בכשלון. כאשר אנשים מקבלים עליהם סיכונים, הם מבינים אל-נכון, שהם לא רק יזכו בפרס ההצלחה, אלא ייתבעו לשלם את מחיר הכשלון. אין זה עניין של ציניות לתבוע את ראשיהם הפוליטיים, אלא אדרבא, זה עניין של קבלת אחריות במבנה ארגוני רציונלי. אם הימור עולה יפה, המהמרים מתעשרים; אם הוא אינו עולה יפה, הם יורדים מנכסיהם.

 

רעש האדמה והמחט שלא זזה

 

משהו מטריד מאוד מתרחש עכשיו בשמאל הישראלי, בייחוד במפלגת העבודה. אדריכלי אוסלו מעמידים פנים, שלא-קרה-שום-דבר. זאת אומרת, אם אוסלו לא עלתה יפה, אין זה אלא מפני שהפלסטינים עשו ככה וככה ב-1995, וביבי נתניהו עשה ככה וככה ב-1996, ואהוד ברק, ואריק שרון, ויאסר ערפאת עשו ככה וככה אבל חוץ מזה אוסלו לא נכשלה, כי אילו היו נותנים לה שאנס אמתי היא היתה מצליחה, והם תמיד צדקו, והם עדיין צודקים.

 

מה פאתטי הוא החיזיון הזה בעיני משקיפים מן הצד – מה מכעיס בעיני אויבים, מה עצוב ומדאיג בעיני אוהבים. הכשלון של אוסלו לא היה מקרי, הוא היה תוצאה של הערכות שגויות על מניעי הפלסטינים ועל הדינמיקה של הסכסוך. כדי שאוסלו תצליח היתה צריכה להתפתח דינמיקה של פיוס, אפילו עוד לפני שהוסדרו השאלות העיקריות. במובן הזה, הצדק היה עם שמעון פרס, שחיפש “מזרח תיכון חדש”. בהיעדר “מזרח תיכון חדש” לא היה סיכוי לאוסלו.

 

עכשיו אנחנו יודעים, בחוכמה שלאחר מעשה, כי המזרח התיכון החדש היה מישאלת-לב ואחיזת עיניים. הציפיה למזרח תיכון חדש נבעה מן ההנחה המוטעית, שרעשי האדמה העולמיים של 1991, שהיטו באופן כל כך דרמטי את המחט הישראלית, נקלטו גם בסייסמוגרף הערבי. את עצם ההנחה אי אפשר לזקוף לחובת המניחים. סוף סוף, היתה להם סיבה סבירה להניח, שאיש לא יחמיץ את שינוי העולם, מפני שאיך אפשר. שמעון פרס החיל את אמות-המידה שלו ואת ציפיותיו הרציונליות על העולם הערבי. ואו-אז התברר, שהעולם הערבי כל כך מבוהל מפני השינוי, עד שהוא גמר אומר להעמיד פנים שלא היה שינוי, או שאין הוא נוגע לו.

 

יש סיפור אחד על היום, בדיוק לפני 12 שנה, בדצמבר 1989, שבו הופלה רודנותו הברוטלית של ניקולַאֶה צ’אושסקו ברומניה. בבריסל היתה מכונסת אז הפגישה התקופתית של נציגי הקהיליה האירופית עם הליגה הערבית, כאשר הגיעה הידיעה על המהפכה הרומנית. זה היה חודש אחד אחרי מהפכות הקטיפה של צ’כוסלובקיה ושל מזרח גרמניה, ורוח עצומה של אופטימיות נשבה בכל אירופה. יושב ראש הישיבה האירו-ערבית הודיע על המאורעות ברומניה, והמערב אירופים קמו ממושביהם כאיש אחד, והריעו בהתלהבות. הערבים נשארו ישובים בכסאותיהם בשתיקה קודרת. אירופים לא מעטים נדהמו, עד שנזכרו בהסבר: כל אורחיהם החזיקו בשלטון באמצעים דומים מאוד לאלה של צ’אושסקו.

 

גורלו של צ’אושסקו הילך אימים על כל אוטוקרט בעולם, ורוח השינוי התחילה לטלטל אפילו את אגוזי הקוקוס של אפריקה. בזמביה הרחוקה התמוטטה רודנות בת 30 שנה בקשר ישיר עם מה שקרה ברומניה. באותו הזמן התחיל גם המשבר עצום-הממדים בזאיר-קונגו, שהניב כעבור כמה שנים את הסכסוך הצבאי הגדול ביותר בתולדות אפריקה. משטרים צבאיים וחד-מפלגתיים קרסו בכל חלקי היבשת, אם כי לפעמים רק למראית-עין. האין זה מדהים להיווכח, כי 12 שנה אחרי צ’אושסקו, ושבע שנים אחרי שהתחוורה במלוא עוצמתה מהפכת האינטרנט (זאת אומרת, כאשר אפילו ביל גייטס חדל להכחיש אותה), דמוקרטיזציה בעולם הערבי מוגבלת, אם בכלל, לשוליים המרוחקים?

 

איך הצליחו 300 מיליון בני אדם, בקִרבָה מיידית לאירופה, להישאר מחוץ למעגל השינוי זה עניין המצריך דיון נפרד. כאן אנחנו עוסקים רק בתוצאות. השאלה אינה אפילו אם היה אפשר לחזות את הכשלון הקיבוצי המבעית הזה. סוף סוף, כל מִשוָאָה מכילה נֶעלמים, ואם פוליטיקאים מתכוונים לרחוץ בנקיון כפיהם כל אימת שהנֶעלמים האלה מתנהגים באופן לא-חזוי, פירושו שפוליטיקאים יוכלו להתחמק מכל אחריות.

 

מדריך ליונה יהירה

 

יוסי ביילין הוציא לאחרונה ספר, “מדריך ליונה פצועה”, שהוא כתב הגנה והתחמקות מאחריות. בנקודה אחת בספר הוא מצטט נאום תוכחה, שנשא באוזני שמעון פרס, אחרי שהתקבלה ההחלטה במרכז מפלגת העבודה להצטרף לממשלת אריאל שרון. הוא מזכיר בו לפרס, שסקרי דעת קהל אינם חזות הכול. אז מה אם העם מתנגד לירידה מן הגולן? מקשה ביילין. ממתי חשובה דעת העם בשאלות כאלה? “מה היתה גדוּלתך כמנהיג?”, הוא שואל את פרס, ומשיב, “אתה הלכת בעקבות בן גוריון, שאמר: יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו”.

 

אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור.

 

אני מוכרח להודות, שנשימתי נעצרה. הנה כי כן, מנהיג פוליטי חשוב בחברה דמוקרטית, שר משפטים לשעבר, מרצה לשעבר בחוג למדע המדינה, נוזף במפלגתו על נסיונה המאוחר מאוד להתחשב ברצון העם. אם למישהו נחוץ הסבר יותר תמציתי על סיבות כשלונה הפנומנלי של המפלגה הזו, המועמדת עכשיו להתכווץ לממדים של סיעה בינונית בכנסת, ספק אם מישהו היה יכול להעניק את ההסבר בדיוק יותר נמרץ.

 

כשלעצמי, אני תמכתי בתהליך אוסלו. אני חושב גם היום שהוא היה מחויב המציאות. אבל אני אינני עומד למשפט ציבורי, מפני שלא קיבלתי החלטות, ולא כפיתי החלטות. יוסי ביילין, לעומת זאת, עומד למשפט. הוא היה ראוי לכל הכתרים, אילו אוסלו עלתה יפה. הוא היה מועמד טבעי להיות מנהיג המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אבל אוסלו לא עלתה יפה, ועכשיו דרכו הטבעית היחידה היא ביקורת עצמית נוקבת.

 

חטאו הכבד ביותר של יוסי ביילין אינו טעותו המדינית, ואינו הערכתו השגויה על פוטנציאל השינוי של העולם הערבי ושל הפוליטיקה הפלסטינית. חטאו הכבד ביותר הוא יהירותו. הפירוש שהוא מעניק לְמַנהיגוּת בחברה דמוקרטית הוא בלתי נסבל, לא רק מפני שהוא מניב תבוסות אלקטורליות, אלא מפני שנודפים ממנו ניחוחות אליטיסטיים מסוכנים.

 

יצחק רבין היה גיבור דורנו, אבל לרוע המזל הוא היה שותף לפירוש היהיר הזה של מנהיגות בחברה דמוקרטית. ביקורת מעולם לא עוררה אצלו הרהור שני. במידה שהיא הביאה אותו לשנות דרך, אין זה אלא מסיבות טקטיות. מבקריו היו “קשקשנים”, או “פרופלורים”. הוא לא ראה את עצמו מחויב לבקש את הסכמת העם, רק מפני שהוא לא עמד בהסכמה הקודמת, שעל יסודה  נבחר. התוצאות הטראגיות באמת כנראה נחסכו ממנו. אין זה מן הנמנע, שאילמלא נרצח, ואילו היה חוזר ומתמודד על ראשות הממשלה ב-1996, הוא היה נוחל תבוסה ממין זו שנחל נתניהו ב-1999. תבוסה כזאת היתה מביאה את אוסלו אל קיצה, כבר אז.

 

אהוד ברק לא למד שום דבר מנסיונו של רבין. הוא הקרין אותה יהירות, והונחה על ידי אותו בוז כלפי ביקורת. גם הוא חרג באופן דרמטי מן ההסכמה שהעלתה אותו אל השלטון, ולא חשב שהוא זקוק לייפוי כוח חדש. גם בעיניו, מנהיגוּת הגיעה אל שיאה כאשר המנהיג החשיב את הכרתו האסטרטגית יותר מאשר את רצון העם. אבל בעוד שלרבין היו כשרונות פוליטיים מסוימים (ובסיס פרלמנטרי הרבה יותר רחב), הנה לברק לא היה כל כשרון פוליטי, ויהירותו הגיעה אל שיאים כאלה, עד שלבשה ממדים של פארסה. הוא היה נפוליאון ויוליוס קיסר וצ’רצ’יל ודה גול והגנרל המקסיקני קַסטַנְיֶטַה כרוכים יחדיו.

 

מרכז מפלגת העבודה עמד להתכנס ביום פירסום הרשימה הזו, 20 בדצמבר, כדי להאזין לדרישת יוסי ביילין, שהמפלגה תוציא את נציגיה מממשלת שרון. יתכן שהמרכז צריך להיענות לדרישה הזו, כדי להתפַּנוֹת לדיון בשאלה החשובה ביותר לעתיד המפלגה, ואולי גם לעתיד השלום: מה יכולה מפלגת העבודה לעשות, כדי להבטיח שבראשה לא יתייצבו עוד אנשים, הסומכים על עליונותם האינטלקטואלית יותר ממה שהם סומכים על רצון העם; הסבורים, שמנהיגות אמתית כרוכה באי-אמת ובמניפולציה; המשוכנעים, שבחירות הן אקט של האצלת סמכויות, כדי לעשות באמצעותן את ההיפך ממה שרצו הבוחרים.

 

כאשר תינתן ההזדמנות הבאה לעשות שלום, בנסיבות אחרות ובמידה הרבה יותר גדולה של פיכחון, מפלגת העבודה תצטרך לשכנע את העם, לא את עצמה, ולא את יוסי ביילין. אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל.

מן הארכיון: נגד משטר נשׂיאוּתי, בעד משטר התנַשׂאוּתי

נובמבר 23rd, 2003

כמה מלים טובות על הקיסר פרנץ יוזף

וכמה הערות (לא לגמרי רציניות)

בזכות העַכָּבוֹת וּבשֶבַח הגינוּנים

 

בִּידיעַת האֶסוֹטֶרִיוּת חסרת התקווה של הרעיון, יש רק דרך אחת להכניס גינונים בחברה של ישראל ובתרבותה הפוליטית: אריסטוקרטיזציה. איך בדיוק? אינני יודע. אולי צריך לקבוע שכהונת הנשיא תעבור בירושה באותה משפחה, מלוכה דה-פאקטו. אולי יש להתחיל לחלק תָאֳרֵי אצוּלה בישראל, ולכונן בית לורדים. אולי צריך למצוא את היורשים הלגיטימיים של בית דויד, ולהעניק להם מעמד חוקתי כלשהו (דגימות DNA יכולות לעזור). אולי צריך לחדש את כהונת הכוהן הגדול, בתנאי שבית המקדש החדש יוקם במיצפה רמון. ישראל זקוקה עד ייאוש לאליטה אסתטית, שבה איכות של דיבור, של לבוש, של אכילה ושל שיג-ושיח תהיה כרטיס הכניסה.

 

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 16-15 במארס 2001

 

 

אכן, הלב שותת דם לנוכח עומק צערו של בנימין נתניהו. תחילה, הוא החמיץ הזדמנות להביס את אהוד ברק בהפרש של 22 אחוז (ולטעון שההפרש הזה הוּשַׂג רק בזכוּתוֹ). שנית, הוא החמיץ את ההזדמנות למנוע הקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי להפוך לשר החוץ של שרון, ולחתור תחתיו מבפנים. שלישית, כל סוסיו הטרויאניים בצמרת הליכוד התפַּתּוּ בקַלוּת נעימה אל אורוותו של חוואי השיקמים, ונתניהו יגַלֶה עד מהרה שלויאליות אינה נכס מקרקעין. רביעית, קנוניה מזעזעת גזלה ממנו את ההזדמנות לחזור ולהיבחר לראש ממשלה נשיאותי בשנת 2004.

 

ללַמֶדך עד כמה האיש הזה ממַעט להבין את התהליך הפוליטי, הוא עדיין לא עמד על טעותו משנת 1996. הוא חשב שהוא נבחר לנשיא, אם גם התואר היה ראש ממשלה. הואיל וּבית-גידוּלוֹ הפוליטי והרעיוני עמד אי-שם בין פילדלפיה לבוסטון, הוא חשב שבחירה ישירה לראש הרשות המבצעת שקולה כנגד בחירה לנשיא ארה”ב. וגם אם הוא לא חשב ככה, הוא בהחלט התנהג ככה. הוא נהג בקבינט שלו כמו היה אוסף של “מזכירים” (זה המינוח האמריקני), המשרתים שם “על פי העונג של הנשיא” (כפי שאומרים באמריקנית). הכול מתחיל ונגמר בלשכה הסגלגלה, תהיה צורתה הגיאומטרית של לשכתו אשר תהיה.

 

חמש שנים חלפו על בנימין, והוא עדיין אינו רוצה להתחיל ללמוד. אין זו אשמתו, זו תוצאת האמביאנס האינטלקטואלי שהוא גזר על עצמו, כאשר הִפקיד את אביגדור ליברמן על מנכ”לות המדינה. ליברמן הוא מאמין גדול בפְּרֶזידֶנְציַאליזם. מוּתָר לשָעֵר, שליברמן אינו מתכוון למשטר נשיאותי אמריקני, עם רְסָנים ועם בלמים. מקור ההשראה שלו אינו תומס ג’פרסון, אלא ווֹלוֹדיה פּוּטין.

 

מוסדות אינם מניבים תַרבּוּת

 

כך או כך, ישראל נתנה וישראל לקחה. היא הכליאה שני סוגי משטרים, ואין היא אשמה שֶהָרַך הנולד היה פֶּרֶד מעוּקר.

 

נסיון כזה לא נעשה בשום מקום. רוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות אינן זקוקות לו, אם מפני שהן מעדיפות את החולשה היחסית של משטר פרלמנטרי על פני ריכוז הסמכויות של משטר נשיאותי, ואם מפני שראש הממשלה חזק מאוד גם בלי בחירה ישירה.

 

לבריטניה, לגרמניה ולקנדה, למשל, יש ראש ממשלה נשׂיאוּתי לכל דבר. בספרד הוא כל כך נשׂיאוּתי, עד שהוא אפילו נושא את התואר “נשיא הממשלה”. לעומת זאת בשווייץ הוא כל כך חלש, עד שהוא נקרא נשיא, אבל סמכותו היחידה היא לָשֶבֶת בראש ישיבות הממשלה, והוא מתמנה ברוטציה בין חברי הקבינט לתקופה של שנה אחת בלבד.

 

צמאונו של הצמד נתניהו-ליברמן לפרזידנציאליזציה של ישראל, במידה שיש לו בכלל אחיזה בפילוסופיה מדינית, מניח קשר ישיר בין מוסדות פוליטיים לתרבות פוליטית. זו אגב הנחה רווחת מאוד בין אמריקנים, וזו הסיבה שארה”ב ניסתה במאה השנה האחרונות לייצא את הדגם החוקתי שלה למקומות אחרים.

 

כביכול, אם תוענק לארץ רחוקה חוקה נשיאותית, קונגרס עם שני בתים, בית משפט עליון חזק, מגילת זכויות אדם – הארץ הזו תהפוך לאמריקה. זה נוסה בפיליפינים, בדרום וייטנאם עליה השלום, בכל רחבי אמריקה הלטינית – וזה נכשל בדרך כלל כשלון חרוץ. והסיבה היא, לפי דעתי, שהמִשוואה היא הפוכה: מוסדות אינם מניבים תרבות פוליטית, אלא תרבות פוליטית היא המניבה מוסדות. הנסיון לכפות שיטה נשיאותית על ישראל יהיה דומה להנחת אוּכּף על גַבּה של פרה (כפי שאמר פעם החבר סטאלין על קומוניזם בפולין. הוא הניח את האוּכּף, והפרה לא חדלה לבעוט. בסוף יש פרה ואין אוכף).

 

הפלורליזם הישראלי מקבל לא פעם ביטויים וולגאריים. אבל הוא אותנטי לחלוטין. איש לא המציא אותו. בישראל יש מפלגות רבות, לא בגלל חוק כזה או אחר, אלא מפני שהיא חברה רבת-דעות. תמיד היו בישראל הרבה מפלגות, או רסיסי מפלגות, וכך היה גם בתנועה הציונית לפני קום המדינה. אינני בטוח שהיתה אי פעם תנועה לאומית כל כך פלורליסטית. והתנועה הזו, אגב, נחלה הצלחה לא מבוטלת, כפי שכל צייר-מפות מתחיל שם לב ב-52 השנה האחרונות.

 

בן גוריון, נשיאותי יותר מכל ראשי הממשלה שבאו אחריו, לא העלה על דעתו פרזידנציאליזציה. משימתו העיקרית היתה לרוקן את הנשיאות מכוח פוליטי, והוא הצליח מעל למשוער. הוא הפך את הנשיאות למוסד כמעט-ירחמיאלי, רשיון לבעל המשרה להצחיק את הציבור בסגנון הדיבור שלו ובחוסר הרלוונטיות של מעשיו.

 

קשה להוכיח את זה, אבל יתכן מאוד שבן גוריון עשה בזה טובה בלתי רגילה למדינת ישראל. איזו עוד ארץ במצב מלחמה כל כך ממושך הצליחה להיחלץ בשלום מן הסכנה של “פָּרָש על סוס לבן”, גנרל פטריוט שיציל את האומה מידי הפוליטיקאים שלה? נשיאות חזקה, או אפילו לא-חלשה-מדיי, תמיד פיתתה גנרלים, מטורקיה ועד צרפת, מפקיסטן ועד ארגנטינה. לישראל לא היה אוגוסטו פּינוֹצֶ’ט, ולא היה לה נפוליאון השלישי, וּמוּטָב שאיש לא יצחק. התוצאה הזו לא היתה מובנת מאליה, וישראלים רשאים לברך את עצמם על מזלם הטוב.

 

אילו היה איזשהו סיכוי שישראל תאמץ משהו הקרוב לתרבות הפוליטית האמריקנית, אולי המחיר של העתקת המוסדות הפוליטיים האמריקניים היה מוצדק. אבל מישהו ערך לאחרונה ביקור השוואתי במליאת ועדת החינוך של הכנסת ובמליאת הוועדה המקבילה של הסנאט בוושינגטון? במליאת ועדה ישראלית החברים מופיעים עם איפוד מגן, והיא מזכירה הרבה יותר את הסרט Blade מאשר את “הסנאט ימליץ ויאשר”. זו אינה תוצאה של שיטת בחירות, אלא של סדר תאי המוח.

 

לא תיקון, אלא זיוף

 

בחודשים הבאים יתחדשו כנראה הדיבורים על הצורך בתיקון שיטת הבחירות. “תיקון” הוא בדרך כלל תחליף מנומס ל”זיוף”. קנֵה-המידה לתיקון הוא בדרך כלל שיעור ההתרחקות של המְתַקנים מייצוּגיוּת טהורה. זה עניין עדין ביותר, מפני שממשלה יציבה היא לעתים קרובות תוצאה של התעלמות מֵרצון הרוב, אפילו במערכת דמוקרטית.

 

הבריטים מתפארים שהשיטה הדו-מפלגתית שלהם הניבה כמעט תמיד ממשלות עם רוב פרלמנטרי יציב. זה נכון. מאז מלחמת העולם השניה, רק ממשלה בריטית אחת נפלה מפני שאיבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה, ורק פעם אחת התעכבה הקמת ממשלה חדשה יותר מ-48 שעות, מפני שהיה צריך לשוחח תחילה עם שותפים קואליציוניים פוטנציאליים. אבל כדאי גם לזכור, שמאז 1945, רק פעם אחת קיבלה המפלגה המנצחת יותר מ-50 אחוז של הקולות (ב-1945).

 

מרגרט תאצ’ר, אשר ניצחה בשלוש בחירות רצופות, יותר מכל בריטי אחר, מעולם לא קיבלה יותר מ-43.51 אחוז של הקולות. אף על פי כן, למפלגתה היה רוב פרלמנטרי שנע בין 43 ל-144 מושבים (מתוך 650).

 

מפלגת העבודה הבריטית קיבלה ב-1997 את הרוב הפרלמנטרי המוחץ ביותר מאז 1945: 418 מושבים, 63 אחוז מכל מושבי הפרלמנט. אבל היא זכתה רק ב-44 אחוז מקולות הבוחרים. הסיבה היא שיטת הבחירות. בריטניה מחולקת ל-659 אזורי בחירה, בכל אחד נבחר נציג אחד לפרלמנט. השיטה הבריטית, בניגוד למשל לצרפתית, מעניקה נצחון למועמד בעל מספר הקולות הגדול ביותר, גם אם אין לו רוב. וכך, מועמד יכול להיבחר לא פעם עם 30 עד 40 אחוז של הקולות, אם יש לו יותר מיריב אחד.

 

ואומנם, השיטה ה”דו-מפלגתית” הבריטית שודדת זה 70 שנה את קולותיה של המפלגה השלישית. המפלגה הליברלית, או בשמה הנוכחי, “ליברלית-דמוקרטית”, מקבלת בדרך כלל בין 15 ל-20 אחוז של הקולות. אבל הואיל ומועמדיה מגיעים רק למקום השני או השלישי במחוזות שבהם הם מתמודדים, כמעט כל קולותיה מתבזבזים. הגיעו הדברים לידי כך, שבבחירות של 1983 קיבלו הליברלים (במערך עם פורשי מפלגת העבודה) 26 אחוז מקולות הבוחרים, אבל רק שלושה אחוזים וחצי מן המושבים בפרלמנט. מפלגתה של תאצ’ר קיבלה בבחירות ההן רק 42 אחוז של הקולות, אבל גרפה רוב פרלמנטרי מדהים של 144 מושבים. בעיני תאצ’ר זה היה “מנדט גורף”.

 

הבריטים פיתחו איפוא נוסחה יעילה לזיוף מסיבי של רצון הבוחר. הם מעמידים פנים, שהם רק משרתים את הבוחר, ומעניקים לממשלה שהוא בוחר את היכולת לשלוט. זו היתה גם טענתו של בניטו מוסוליני באיטליה. לפני שהוא כונן רודנות פשיסטית, הוא נאלץ להשתתף בבחירות רב-מפלגתיות. אבל הוא הכניס מבעוד מועד תיקון קטן בחוקה: המפלגה בעלת מספר הקולות הגדול ביותר – אפילו אם המספר הזה מגיע רק ל-25 אחוז מכלל הקולות – תקבל אוטומטית רוב מוחלט של המושבים בבית הנבחרים. ככה זה התחיל.

 

ישראל אינה בריטניה ואינה איטליה, אבל יש לה כמה איפיונים משותפים. כמו לבריטים, יש לרוב הישראלים מסורת דמוקרטית. כמו האיטלקים, הישראלים אינם סובלים את ממשלותיהם, ואין הם מכירים בערכה של לשון המעטה. זה צירוף מסובך ומעניין: הוא מבטיח דמוקרטיה, אבל אינו מבטיח משמעת. אפשר לנחש, כי הפיתוי לכפות משמעת באמצעים חוקתיים ירחף בחללה של הפוליטיקה הישראלית בשנים הבאות.

 

הקיסר ידע

 

משמעת – חוץ מזו הנכפית על ידי כידונים – מוכרחה להיות וולונטרית. אם אין היא וולונטרית, היא רק מראית-עין, ממין המשמעת שנכפתה על תושבי ברית המועצות, מלנין עד אנדרופוב. ברגע שהוסרה הכפיה, או אפילו רק הוחלשה, מראית-העין קרסה מֵאֵלֶיהָ, והניבה אנרכיה.

 

משמעת יכולה להתקיים לאורך ימים, רק בחברה בעלת עַכָּבוֹת. לעַכָּבוֹת יש כל מיני ביטויים, אבל ביסודן עומדת ההכרה, שלא כל מה שעולה על הדעת צריך גם לצאת מן השפתיים. זה חל על לשון הכתיבה, על לשון הדיבור, על הלבוש, על האסתטיקה של הרחוב, על סגנונו של המראיין באולפן, בוודאי על סגנונו של המרואיין. עכבות פירושן כוח ללא כּוֹחָנִיוּת, חוזק ללא גַסוּת, תַקיפוּת ללא סימני קריאה.

 

עכבות פירושן במידה רבה מאוד גינונים. מגינונים נודף ריח הנפתלין של דורות קודמים. גינונים לא נולדו בַּחֲבָרוֹת דמוקרטיות שוויוניות, אלא בַּחֲבָרוֹת מעמדיות והיררכיות. בתור שכאלה הם מעוררים התנגדות, וזה מובן. אבל גינונים הם גם עניין של הַכָּרָה מתמדת בִּגבולות.

 

 

קחו למשל את ביל קלינטון, דמוקרט ופופוליסט, איש המחבק זָרים ברחוב כמו היו ידידיו האינטימיים, מרעיף חיבה וקשוב לרחשי לב. מסיבות הקשורות כנראה בילדותו המוקדמת, הוא מעולם לא התברך במשמעת או בְּעַכָּבוֹת. הכול היה מותר. סוף דבר, שנשיאות בכלל לא רעה תיזכר בסופו של דבר בגלל מוניקה, ובגלל החנינה למרק ריץ’. גם מוניקה, גם ריץ’, היו מיותרים לחלוטין. מעבר לגיל נעורים מסוים, אנשים יכולים להתאפק. אבל אם התאפקות אינה עֵרֶך חברתי ותרבותי, אין כל סיבה להתאפק.

 

עכבות אינן ביטוי של חולשה. אדרבא, הן ביטוי של כוח. אין עניין חשוב יותר אצל בעלי כוח מאשר הפעלה זהירה ומתונה של הכוח שבידיהם. קלינטון הזכיר לעתים קרובות ילד בחנות צעצועים בגלל עודף להיטותו ללחוץ על כל כפתור, למצוץ כל סוכריה, לתקוע את אצבעותיו בכל שקע חשמלי.

 

במקרה אני קורא עכשיו על הקיסר פרנץ יוזף, שֶמָלַך על הקיסרות ההבסבורגית במשך 67 שנה, עד סמוך להתמוטטותה, ומת ב-1916. לפרנץ יוזף היתה בת-לוויה, משהו שבין ידידה לפילגש (בידיעתה של אשתו ובעידודה). בת-הלוויה היתה שחקנית בתיאטרון המלכותי, ה”בורג תיאטר” המהולל של וינה. יום אחד סר חינה בעיני הממונה על התיאטרון, והוא החליט להיפטר ממנה. היא עתרה אל ידידה הקיסר שיתערב לטובתה. אין כל ספק, שפרנץ יוזף היה יכול לשנות את רוע הגזירה בתנועת אצבע. אבל הוא סירב. זה יזיק לה – וזה יגרע ממעמדו של הכתר בעיני הציבור.

 

וזה היה קיסר הבסבורגי, שדם כחול כֵּהֶה זרם בעורקיו, ואבות-אבותיו חבשו את הכתר מאז המאה ה-13; האיש שבו התגלמה יֵשוּתָה הטריטוריאלית של ארצו. הוא היה איש רב-פגמים, אבל הוא ידע את מקומו.

 

מה חבל ששום כתר הבסבורגי לא היה מונח על ראשו של עזר וייצמן, כאשר קיבל את ההמחאה מאדוארד סרוסי, או כאשר נשא את נאומו הבאנאלי והמביש בהלוויית יצחק רבין. מה חבל שלא היה מונח כתר הבסבורגי על ראשו של בנימין נתניהו, כאשר ניסה להושיב את רוני בראון על כס היועץ המשפטי; או על ראשו של אהוד ברק, כאשר השעה את המכניזם החשוב ביותר של דמוקרטיה פרלמנטרית – אחריות הממשלה לפני רוב חברי הכנסת.

 

אנשים דתיים מאוד מכופפים את ראשם בענווה לפני רבניהם. לרוע המזל, הרבנים האלה הם לא פעם אנשים הנטולים כל מידה של ענווה. אבל נכונותם של בעלי כוח כלכלי או פוליטי לָכוֹף ראש לפני איזושהי אוטוריטה ראויה לפחות לקוּרטוֹב של הערכה. מה על אנשים חילוניים? האם רצוי שֶאֶת עַכּבותיהם יִקבּעוּ תאוותיהם?  

 

בִּידיעַת האֶסוֹטֶרִיוּת חסרת התקווה של הרעיון, יש רק דרך אחת להכניס גינונים בחברה של ישראל ובתרבותה הפוליטית: אריסטוקרטיזציה. איך בדיוק? אינני יודע. אולי צריך לקבוע שכהונת הנשיא תעבור בירושה באותה משפחה, מלוכה דה-פאקטו. אולי יש להתחיל לחלק תָאֳרֵי אצוּלה בישראל, ולכונן בית לורדים. אולי צריך למצוא את היורשים הלגיטימיים של בית דויד, ולהעניק להם מעמד חוקתי כלשהו (דגימות DNA יכולות לעזור). אולי צריך לחדש את כהונת הכוהן הגדול, בתנאי שבית המקדש החדש יוקם במיצפה רמון. ישראל זקוקה עד ייאוש לאליטה אסתטית, שבה איכות של דיבור, של לבוש, של אכילה ושל שיג-ושיח תהיה כרטיס הכניסה.

 

אולי אפילו נעניק לזה שֵם. לא משטר נשיאותי, אלא משטר התנַשׂאוּתי. מצטערים, מר ליברמן, איש מחברי המועדון שלנו אינו מוכן להמליץ עליך. אולי תנסה לשכה אחרת של הבונים החופשיים.

מן הארכיון: לדוקטור דין יש מִרשם בשביל אמריקה

נובמבר 15th, 2003

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 17-16 בינואר 2003

משהו מתבשל בוורמונט, אומרת לוחית הזיהוי של המכונית שלפנינו (אם תאמצו את עיניכם, תראו את הכתובת “ורמונט” מעל COOKN). הצילום הזה, מעשה ידיי להתפאר, צולם בינואר 2003, בשעה שרק צפרדעים ורמונטיות מושבעות היו מוכנות לזקוף את אצבעותיהן במחוות נצחון להווארד דין. בינואר היו בקופתו של הדוקטור 85,000 דולר, ואחוז התמיכה בו בסקרים היה באיזור סטיית התקן. עוד מעט תחזור ורמונט ותתכסה בשלג, אבל זה יהיה צד הדמיון היחיד לחורף הפוליטי הקודם. איזו שנה עוצרת נשימה היתה, ואיזו שנה עוצרת נשימה אל-נכון מזומנת

Read the rest of this entry »

מהפכת האינטרנט של הדוקטור הרגזן

נובמבר 15th, 2003

הופיע ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס, 14-13 בנובמבר 2003

 

 


מכונת דין אינה עוצרת בשום מקום

 מן העמוד הראשון (2 בנובמבר 2003) של  Burlington Free Press, עתון הבית של הווארד דין, המופיע בעיר הגדולה ביותר במדינה הקטנה ביותר (כמעט) בארה”ב, ורמונט. שם אנשים מוסיפים לצבוט את עצמם לנוכח עלייתו המסחררת של הדוקטור. הם זוכרים אותו קצת אחרת, אבל הוא כבר אינו שייך להם


רשימה קודמת על מועמדותו של הווארד דין עם קצת פרספקטיבות היסטוריות, ינואר 2003 

בפוליטיקה של נשיאות ארה”ב, חוכמת אנשים מלומדה היא שלדמוקרטים אסור למַנוֹת מועמד “ליברלי מדיי” (מה שישראלים קוראים “שמאלני”); ואסור להם למנות מישהו שיהיה מניו אינגלנד, זאת אומרת שש המדינות התקועות בין ניו יורק ובין קנדה.

 

סקר דעת קהל חדש מאשר: הווארד דין מוביל בהפרש עצום במערכת הבחירות בניו המפשר, המדינה הראשונה שבה יתקיימו בחירות מוקדמות מלֵאוֹת

הסיבה היא שדמוקרטים במדינות האלה נוטים להיות הרבה יותר ליברליים מאשר רוב האמריקנים, ונוטים לתמוך במסים גבוהים, והם קרובים מדיי לאוניברסיטאות אליטיסטיות, והם אינם פטריוטים מספיק, והם שונאים בעלות פרטית על כלי נשק, והם מתנגדים לעונש המוות, והם חושבים שבדרום ארה”ב מתגוררים אנשים לא כל כך מבריקים עם אנגלית מצחיקה.

 

במאה העשרים ישבו רק שני אנשים מניו אינגלנד בבית הלבן, האחרון היה ג’ון קנדי, והוא נבחר דווקא כשמרן, לא כליברל. 28 שנה אחריו, הדמוקרטים ניסו לשלוח עוד ניו אינגלנדי לבית הלבן: מושל מסצ’וסטס דאז, מייקל דוקאקיס. מועמדות דוקאקיס סללה את דרכו של ג’ורג’ בוש האב לבית הלבן. למרבה האירוניה, בוש עצמו נולד בניו אינגלנד (מדינת קונטיקט), אבל עקר בצעירותו לטקסס, והשתדל מאוד להוכיח שהוא ראוי למגבעת בוקרים. מאז ג’ון קנדי, הדמוקרטים היחידים שהגיעו לבית הלבן היו דרומיים: אחד מטקסאס, אחד מג’ורג’יה ואחד מארקאנסו.

 

מה מעניין איפוא שבין הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות בעונת הבחירות הנוכחית יש לא פחות משלושה ניו אינגלנדים, ואחד מהם הוא גם המוביל. האומנם הלווייתנים הדמוקרטים מבקשים לעצמם עוד חוף התאבדות? אולי. אבל הניו אינגלנדי המוביל שובר את רוב המוסכמות ואת רוב הכלים. הוא אומנם מושך שמאלה במדיניות חוץ ובכמה עניינים חברתיים – אבל הוא מושך ימינה בעניינים אחרים. הוא יורה מן המותן, ומתיז רסיסים לכל עבר.

 

480,000 הווירטואלים

 

בשבוע שעבר הוא הדהים את המערכת הפוליטית, כאשר הודיע שאין לו צורך במימון ציבורי. החוק האמריקני קובע, כי מועמדים לנשיאות יהיו זכאים למימון כזה, ובלבד שיגבילו את הוצאותיהם ל-45 מיליון דולר. ג’ורג’ בוש ויתר על המימון בשנת 2000, מה שאיפשר לו לגייס כמעט כפליים מן הסכום הזה, ולהציף את השוק. הוא מתכנן לחזור ולהציף גם השנה. הוא מתכוון לאסוף לפחות 200 מיליון דולר, בלי סיוע ציבורי, ולבזבז אותם ללא הגבלה.

 

הווארד דין, מושל לשעבר של ורמונט, מן המדינות הזעירות של ארה”ב, רופא על פי מקצועו, החליט שהוא לא יניח לבוש לשחק לבדו בזירת הבזבוזים. בשבוע שעבר הוא הודיע, שאינו זקוק לסיוע ציבורי. זה קרה מפני שהוא הצליח לגייס 25 מיליון דולר, הכול מתרומות של יחידים, ממוצע של שמונים דולר לתרומה. זה נתון מדהים. תקרת התרומה האינדיבידואלית היא אלפיים דולר, וג’ורג’ בוש מוכר שפע צלחות של אלפיים בנשפי ההתרמה שלו.

 

מדהימה אפילו יותר היא העובדה, שאת הכסף הזה אסף הווארד דין באמצעות האינטרנט. 480,000 אמריקנים נרשמו באתר הרשת שלו, ונעשו בזה יעדים של גיוס תרומות ושל סיוע לוגיסטי. חציים אומנם תרמו. אם הם יוסיפו לתרום באותו הקצב, או אפילו יגדילו את הקצב, דין יוכל אומנם לאיים על עליונותו הכספית של בוש.

 

הנה רשימה חלקית של אתרי אינטרנט, הפועלים לטובת מועמדותו של הווארד דין:

http://dean2004.blogspot.com/
http://blog.deanforamerica.com/
www.howarddean.tv
www.rklau.com/dean2004
www.generationdean.com
http://howarddean.blogspot.com
www.deanvolunteers.org/DeanVolunteers www.deanfortexas.com
www.wa4dean.com
www.freeverse.com/dean/index.html

הבחירות של 2004 כבר רשמו ציון דרך אחד: הן הראשונות, שהאינטרנט שינה את מהלכן. עד הבחירות האלה, מועמדים היו צריכים לטוות רשת של פעילים ושל משרדים. אחרי הבחירות האלה הם יצטרכו לטוות רשת של אתרי אינטרנט.

 

בבחירות לנשיאות בארה”ב, מועמדים אינם מנצחים “במפתיע”. הם תלויים לחלוטין בכַמוּת הכסף הנערמת מִבּעוֹד מוֹעד בקוּפּוֹתיהם. ג’ורג’ בוש היה המנצח הבלתי נמנע בבחירות המוקדמות של הרפובליקנים, מפני שאסף 50 מיליון דולר עוד לפני הפתק הראשון. ביל קלינטון היה המנצח הבלתי נמנע ב-1992, מפני שמכונה משומנת אספה בשבילו כסף עוד לפני שהתחיל המירוץ.

 

יומני הרשת’ מטלטלים את השׂיג-וָשִׂיחַ הפוליטי, מודיע ‘בוסטון גלוב’ (23 ביולי 2003). הדוגמה הניתנת כאן היא של בלוגיסט, אשר הפך את יומנו לאתר וולונטרי להפצת בשורתו של הווארד דין

תופעת הווארד דין היא מיוחדת במינה, מפני שֶלצִדוֹ לא עמדה שום מכונה משומנת, ואיש לא היה מעלה על דעתו לפני שנה שהוא יהיה פאקטור מרכזי בכל התהליך הזה. הוא אינו סתם פאקטור: כמעט כל סקרי דעת הקהל מראים עכשיו, שהוא מוביל במירוץ דמוקרטי צפוף מאוד — מוביל בהתמדה, שבוע אחר שבוע.

 

האימפולס הפופוליסטי

 

הופעותיו הפומביות  מעוררות התלהבות הַיָאָה לכוכב רוֹק. בתחילת החודש הוא הופיע בעיר בדרום מדינת ניו המפשר, ואנשים נאלצו להחנות את מכוניותיהם הרחק ממקום הפגישה, ולצעוד ברגל שני קילומטרים. במשרדיו במדינות קטנות ונידחות של ארה”ב, האור דולק באישון לילה, ומתנדבים נוהרים בהמוניהם.

 

קצת קשה להגיד עליו, על הדוקטור קטן הקומה והמחוספס, שהוא כריזמטי. הופעותיו בטלויזיה אינן מהוקצעות, הוא מהיר-חימה, אגרסיביות ודפנסיביות משמשות בו בערבוביה, הוא מוֹעֵד פעם אחר פעם. מדוע אם כן נקשרה בו הילה כזאת? התשובה היא, שבכל עונת בחירות יש משהו מעין זה: אנטי-פוליטיקאי, המדבר מבלי להשגיח, וּמסַכֵּם באישיותו את מה שמִספָּר ניכר של אמריקנים, מימין ומשמאל, מוכנים תמיד להגיד – שהגיע הזמן להשליך את המנוולים החוצה.

 

האימפולס הפופוליסטי הזה מתפעם בתרבות הפוליטית האמריקנית לפחות מאז שנות ה-90 של המאה ה-19. אבל רק לעתים רחוקות הוא הניב תוצאות דרמטיות. הפופוליסטים נטו ליפול בצד הדרך. ב-110 השנה האחרונות הגיעו לבית הלבן אולי שניים, אולי שלושה אנשים כאלה. רק אחד מהם היה בלתי צפוי לחלוטין (ג’ימי קרטר, 1976).

 

עלייתו של דין היא בראש ובראשונה תוצאת הנסיבות של בחירת ג’ורג’ בוש. דמוקרטים בכל אמריקה מוסיפים לראות בו נשיא לא-לגיטימי. הם מתעבים אותו, אולי במידה שֶבָּהּ רפובליקנים תיעבו את ביל קלינטון.

 

בעיניהם, דין קנה את עולמו כאשר הרים את קולו נגד הפלישה לעיראק. בשעתו זה נחשב לאקט של התאבדות פוליטית. ההערכה הזו השתנתה בחודשים האחרונים, ככל שהתחוורו ממדי הקשיים בעיראק, והתעורר הרושם של “הסתבכות”.

 

מושל מדינת פנסילבניה, אד רֶנדֶל (שהוא במקרה יהודי), מבעלי האינסטינקטים הפוליטיים המשובחים ביותר במפלגה הדמוקרטית, אומר על דין, “הוא הדמוקרט היחיד המסוגל להתמודד עם ג’ורג’ בוש על המישור הכספי… יש לו הפוטנציאל להיות המועמד החזק ביותר שלנו”.

 

החבר’ה עם הדגל

 

בתחילת החודש הראה דין עד כמה אין הוא מהוקצע. בוויכוח טלויזיה עם מתחריו הוא הכריז כי היה רוצה להיות “המועמד של החבר’ה עם דגלי הקונפדרציה”. זה איפיון הֲרֵה-סכנות בפוליטיקה הדמוקרטית.

 

החבר’ה האמורים הם לבנים ממדינות הדרום של ארה”ב, בדרך כלל  מן המעמד הבינוני הנמוך. דגל הקונפדרציה הונף מעל מדינות הדרום לפני 140 שנה ויותר, בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית. הקונפדרציה הובסה, אבל הדגל לא נשכח. בארבעים השנה האחרונות היתה לו עדנה, תחילה כביטוי של התנגדות לשיווי זכויות השחורים, אחר כך כביטוי כללי של געגועים אל תור הזהב הדרומי. בעיני שחורים וליברלים לבנים, דגל הקונפדרציה שקול כמעט כנגד צלב הקרס.

 

 


הווארד דין — הַיַעַד להתקפות במהלך הוויכוח”, מכריז ‘בוסטון גלוב’ (5 בנובמבר 2003) למחרת עימות הטלויזיה, שבו השמיע ד”ר דין את הערתו על “דגל הקונפדרציה”. בוסטון נועדה להיות הבירה הדמוקרטית של 2004. לא זו בלבד שהיא תארח את ועידת המפלגה בחודש יולי, אלא שאחד משני הסנאטורים של מסצ’וסטס, ג’ון קֶרי, נֶחשַב הטוען המבטיח ביותר של המפלגה לנשיאות. זה היה לפני שדין הֵגיח משום-מקום, וחלף בסערה על פני קרי. המאבק ביניהם עומד עכשיו במרכז הבחירות המוקדמות של הדמוקרטים, ועתיד להגיע לשׂיאים של כיעור ושל צרחנוּת בשבועות הבאים

 

 בבחירות של 2000, המועמד הדמוקרטי לנשיאות הפסיד בכל מדינות הדרום. אילו ניצח רק במדינה דרומית אחת, אפילו הקטנה ביותר, אל גור היה עכשיו נשיא ארה”ב. הווארד דין הראה, שהוא זוכר את האריתמטיקה הזו – אם כי הוא לא יצא טוב מכל העסק: הוא לא היטיב להסביר את עצמו, ונאלץ להתנצל, אף כי בעצם לא היה לו כל צורך להתנצל. אבל למחרת הוא קם מן הקרקע, ניער את הבוץ, וקיבל בעונג הודעת תמיכה מצד אחד האיגודים המקצועיים הגדולים ביותר בארה”ב.

 

דין אינו המועמד הטבעי של עידן האינטרנט. ידידיו הטובים ביותר אינם נמצאים בעמק הסיליקון. בניגוד לביל קלינטון ולאל גור (“אני המצאתי את האינטרנט”), טכנולוגיה עלית מעולם לא עניינה אותו במיוחד, עד כמה שידוע לי. אבל הוא הראשון שיוכל להגיד, אם יושבע לנשיא ב-20 בינואר 2005 (אני עדיין מוכן להמר שלא, אבל מה מאוד אשמח להתבדות), “באינטרנט מצאתי לי בית לבן”.

 


“התנגדותו של הדמוקרט מוֶרמונט למלחמה עשויה להיות כרטיס-היציאה מן האלמוֹניוּת”, כתב ‘בולטימור סאן’ ב-19 בפברואר 2003, חודש ויותר לפני הפלישה לעיראק. ה’סאן’ אומנם צדק. המלחמה הפופולרית חדלה עד מהרה להיות פופולרית, ודמוקרטים באו חשבון עם נציגיהם בוושינגטון שהצביעו לטובת המלחמה. זו היתה נקודת המפנה במערכת בחירות סנסציונית, שבתחילתה דין היה אנקדוטה מבַדַחַת


הדוקטור כועס, הו, כמה שהוא כועס. באחד ממויכוחי הטלויזיה עם מתחריו הדמוקרטיים (הוויכוחים האלה הפכו למרתון מתיש, כמעט קרקס נודד), הוא הזכיר להם, ש”האויב האמתי הוא ג’ורג’ בוש”. אומרים שכשהדוקטור כועס, ורידי הצוואר שלו מאדימים. אז מה. (מן העמוד הראשון של Burlington Free Press, 26 בספטמבר 2003)

המועמד הנראה משמאל הוא הגנרל בדימוס וֶסלי קלארק, לשעבר המפקד העליון של כוחות נאט”ו. כאשר הודיע על מועמדותו, בתחילת אוקטובר, היה נדמה להרבה מאוד דמוקרטים שהנה הם מצאו את התשובה ההולמת לג’ורג’ בוש. קלארק אומנם סמוך מאוד לראש הסקרים הדמוקרטיים, אבל הוא לא מימש את הציפיות שיפיל את יריביו אל הקרשים, ויבטיח לעצמו את מועמדות המפלגה עוד לפני שהתחילה שרשרת הפריימאריז. הוא בוודאי לא הצליח להעניק נוקאאוט לד”ר דין.  (מן העמוד הראשון של Burlington Free Press, 26 בספטמבר 2003)

 

כאן מאוריציוס, כאן קפוץ

נובמבר 1st, 2003

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 31-30 באוקטובר 2003

 

הסכמי ז’נווה מבית ביילין/עבד אר-ראבו הזכירו לי את החלטת מרכז מפלגת העבודה מ-1990 בזכות מדינה פלסטינית. זה היה ציון דרך היסטורי, מפני ששום מפלגה ישראלית מחוץ לרק”ח מעולם לא קיבלה החלטה כזאת. מפלגת העבודה עתה זה ניסתה לכונן ממשלה – עיין ערך “המסריח, התרגיל” – ואריאל שרון גזל את הטרף משיני ידידו שמעון פרס ברגע האחרון ממש.

 

ב-1990 היה מותר לשער שלשמעון פרס ולמפלגתו נכונו עוד שנים הרבה באופוזיציה. לפני 13 שנה, כאשר התחלקתי בחדשות ההיסטוריות ממרכז מפלגת העבודה עם איש ידוע מאוד בענייני המזרח התיכון בוושינגטון, הוא גיחך, וענה: “מתי סוף סוף תתרגלו לזה שמפלגת העבודה פשוט לא חשובה”.

 

מפלגת העבודה כמובן חזרה מן המתים שנתיים אחר כך. ההחלטה בזכות מדינה פלסטינית לא הכתיבה את מדיניותה של ממשלת רבין, אבל אולי הֵקֵלָה על התמוּרה הגדולה. בשמונה השנים הבאות, מפלגת העבודה חדלה להיות בלתי חשובה, עד שאהוד ברק כרה את קברה.

 

הסכמי ז’נווה נראו מוושינגטון לא חשובים ביותר, אבל כך גם נראתה החלטת 1990 (שיוסי ביילין היה משושביניה, אם אינני טועה). אולי דווקא יתברר שהם ציינו את הופעתה של אלטרנטיבה מדינית, ואולי מִמֶנָה ימנו יום אחד ההיסטוריונים את תחילת התאוששותם של רעיונות ליברליים בישראל. אולי. אני כשלעצמי חושב שהסכמי ז’נווה ייזכרו כעוד אילוסטרציה אחת של נרקיסיזם פוליטי מצד הישראלים שֶיָזמו אותם.

 

בחצי הדרך מהודו

 חשבתי בימים האחרונים על מאוריציוס, או למען הדיוק על איש אחד במאוריציוס ששמו פול בֶּרֶנְזֶ’ה (Berenger). הוא נעשה החודש ראש הממשלה הלבן הראשון של האי הזה, בלב האוקיאנוס ההודי, בחצי הדרך מהודו לאפריקה. הוא בעצם הלבן הראשון, שנעשה מנהיג של מדינה הרואה את עצמה חלק פוליטי של אפריקה.

 

רוב תושביה הודים, יש בה מיעוט ניכר של בני דם מעורב, ויש בה מיעוט זעיר של לבנים, רובם צאצאים של מתיישבים צרפתיים מן המאה ה-17, מזמן שמאוריציוס היתה מושבה צרפתית, ושמה היה “איל מוריס”. האנגלים כבשו אותה בתחילת המאה ה-19, בזמן מלחמות נפוליאון. היא השתחררה משלטונם ב-1968, וכוננה את הדמוקרטיה הרב-מפלגתית המצליחה ביותר באפריקה, אחת המצליחות ביותר בעולם השלישי.  

 

פוליטיקאים הודיים מסורתיים שלטו במאוריציוס ב-15 השנה הראשונות של עצמאותה. ואו-אז עלתה לה במהירות מסחררת תנועה שנטלה לעצמה את ראשי התיבות  MMM(התנועה המאוריציאנית המיליטנטית), והבטיחה פניה נועזת שמאלה. בראשה התייצב פול ברנז’ה, לא-פוליטיקאי, צאצא של בעלי מטעים עשירים. טבילת האש הציבורית שלו היתה בסורבון של פאריס, בימי מרד הסטודנטים של 1968. MMM נחלה נצחון מדהים: היא כבשה את כל מושבי הפרלמנט של מאוריציוס. פול ברנז’ה עמד להיות ראש הממשלה.

 

     פול בֶּרֶנְזֶ’ה

אבל הוא לא היה. הוא ויתר. הוא הבין כי מוקדם מדיי בשביל איש לבן להתייצב בראש ארץ לא-לבנה, שעתה זה השתחררה מֵעוֹל הלבנים. הוא התעניין בפוליטיקה, הוא התכוון להשפיע על מהלכה, אבל הוא היה מוכן לוותר על מקום טוב בְּאֶמצַע השורה הראשונה. הודי נעשה ראש הממשלה, אף כי ברנז’ה היה הכוח שמאחורי הקלעים. 21 שנה חלפו לפני שברנז’ה הֵעֵז לתבוע את הבכורה.

 

על חטאיי אני מודה, לא עקבתי בתשומת הלב הראויה אחרי הפוליטיקה של מאוריציוס בעשרים השנה האחרונות. השמועה אמרה שהאי הקטן עושה חיל פוליטי וכלכלי, שומר על הדמוקרטיה שלו, מתגבר בהצלחה על מתחים אתניים לא מבוטלים, וּמוֹשֵך תיירים עשירים. אבל השלמת המעגל של פול ברנז’ה חידשה את תאבוני למאוריציוס. מה מאוד הייתי שמח לקפוץ אליו לביקור, כדי לשאול אותו על נסיבות ההחלטה של לפני רבע מאה, ועל פירותיה.

 

עורמה וניואנסים וזרועות ארוכות

 פול ברנז’ה החליט להתאפק. הוא ניצח בבחירות, אבל החליט שאין הוא מוכרח לבלוע הכול. מהמראתו אל ראשות הממשלה נראה שהוא מעולם לא ויתר על שאיפותיו, אבל ידע שהדרך אל הכוח הפוליטי רצופה עורמה וניואנסים; ולפעמים גם זרועות ארוכות מאוד אינן יכולות לקטוף את הפירות. לפעמים מוטב לסגת אל מאחורי הקלעים, או סמוך אליהם, כדי לזכות בנצחון, או כדי להבטיח את התארכותו.

 

בקצרה, פול ברנז’ה לא היה יוסי ביילין. הוא לא היה אני ואני ואני. הוא לא הודיע ברבים עד כמה הוא רוחש בוז לרצון העם. הוא לא הקדים את שאיפותיו לצורכי ההתקדמות של העניין שלשמו נכנס לחיים הציבוריים.

 

מה היה עושה פול ברנז’ה, אילו נעשה לשעה קלה מנהיג של MMM ישראלית? אני מנחש שהוא היה מוותר על אורות הזרקורים. הוא היה מבין שנוכחותו הבולטת מדיי תסיח את הדעת, ותעורר התנגדות אינסטינקטיבית. הוא היה מניח למישהו אחר לתבוע את האשראי, ולחתום את שמו, ואולי אפילו להתחלק יום אחד בפרס נובל.

 

אבל זה פול ברנז’ה. יוסי ביילין, אבוי, אינו מתפנה למחשבות כאלה. יוסי ביילין מוסיף לנהוג כמו אוסלו היתה תאונה שקרתה למישהו אחר. שאם אוסלו היתה פגומה, אין זה אלא מפני שהיא לא היתה אוסלו מספיק, מפני שהיא לא הרחיקה לכת מספיק בהנחת השווא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יכול להתיישב במחי עט, בחוזה שלום אחד; שפיוס היסטורי יתכן רק מפני שקומץ אינטלקטואלים קושרים קשר חשאי נגד רצון עמיהם בחדרי החדרים של תרבות פוליטית אירופית עתיקה ומיושבת.

 

יוסי ביילין, לפנים איש חכם ועצוב, לא הצליח לפתח די ספקות עצמיים. הוא עכשיו האנטי-פול-ברנז’ה. הוא צריך לקרוא תיגר, הוא מוכרח להוסיף ולהקניט, הוא דורש את כל תשומת הלב הראויה והלא-ראויה. הוא יכול היה לכתוב טורים חכמים בעתון. הוא היה יכול להקים מכון-מחקר. הוא היה יכול לרדת אל ערי הפיתוח, שבהן שמו מתחרז עם הרבה דברים רעים. הוא היה יכול להשתתק לצורך הרהור מחדש. הוא היה יכול להפיק ענווה.

 

מעניין לעשות ספקולציות על תכונותיה של הַתַרבּוּת הפוליטית המניבה תוצאות כאלה. מעניין לנחש מנין באו לה שיעורים כל כך גדולים של התחסדות ושל צדקנות. מעניין לתהות מה היה קורה לה אילו התברכה בקוּרטוֹב של פול ברנז’ה.

 

מקורות על הרשת

 

על מאוריציוס

נתוני-יסוד על מאוריציוס (בספר השנה של הסי.איי.אי)

עליית MMM

 

 

העם החליט, העם התחרט, יחי העם

אוקטובר 24th, 2003

 

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 24-23 באוקטובר 2003

מה לך עניין דמוקרטי יותר ממשאל-עם. אם הדמוקרטיה היציגה היא אקט ארבע-שנתי (או חמש-שנתי, או שלוש-שנתי) של האצלת סמכויות מידי העם לידי משרתיו, הנה משאל-עם הוא התזכורת התקופתית שהעם שולח: הסמכויות אומנם הואצלו, אבל אנחנו מוסיפים להיות הריבונים.

 

ומה לך עניין דמוקרטי יותר ממשאל-עם, שהעם עצמו יוזם, על פי רצונו, אפילו על פי הקפריזות שלו. מה לך שיטה דמוקרטית יותר מזו הגוזלת מפוליטיקאי את ביטוח הכהונה שלו. לא, היא אומרת לו, אין זה מספיק שנבחרת ברוב קולות, או ברוב יחסי; אין זה מספיק שיש לך רוב פרלמנטרי (אם השיטה מצריכה רוב כזה); אין זה מספיק שהבחירות הבאות נועדו להתקיים רק בעוד שלוש שנים. אם הרגזת את בוחריך, החוק מרשה להם לקשור נגדך קשר גלוי, ולזמן אותך למשפט הבוחר.

 

זה מסר בכלל לא רע, אם כי יש לו משמעויות מעשיות חמורות למדי. בארה”ב, מערכות הבחירות מתארכות והולכות. מועמדים צריכים להחליט, להודיע על כוונותיהם ולהתחיל להיאבק  חודשים רבים מראש, לפעמים שנים מראש. הכול נוגע לכסף. פוליטיקאים אמריקניים מוכרחים לצבור אותו בקופותיהם לא רק כדי לממן את מסע הבחירות הבא, אלא גם כדי להניא יריבים פוטנציאליים מלקרוא עליהם תיגר.

 

התוצאה היא, שסנאטורים וחברי קונגרס באמריקה נאלצים לפנות חלקים ניכרים של לוח הזמנים שלהם לאיסוף כספים. התוצאה היא גם תלות גוברת של פוליטיקאים במממני הקריירות שלהם. על המושל המודח של קליפורניה, גריי דייוויס, נהגו להתלונן שהוא מקדיש הרבה יותר תשומת לב לאיסוף כספים מאשר לפתרון בעיות. וזה כאשר הוא צריך להגן על כהונתו רק פעם אחת. נקל לשער מה היה קורה, אילו דייוויס היה יודע שחרב של משאל-עם מרחפת על צווארו. הוא היה חדל לחלוטין לעבוד, ומתעסק רק באיסוף כספים.

 

אלה הטענות המעשיות נגד משאל-עם. יש גם טענות פילוסופיות, הנוגעות לעצם אופיה של הדמוקרטיה היציגה. כתבתי עליהן בהזדמנויות קודמות.

 

אף על פי כן אין זה כלל מן הנמנע שאנחנו נכנסים לעידן חדש של משאלי-עם, כאשר ארה”ב היא סוללת הדרך. את הרושם של משאל העם בקליפורניה מוקדם להעריך, אבל אי אפשר לטעות בחשיבותו.

 

אמריקה נותנת רעיונות

 

 ב-30 השנה האחרונות אמריקה נתנה ללא הרף רעיונות לפוליטיקאים זרים. הליכי ההדחה נגד רי’צארד ניקסון ונגד ביל קלינטון זכו לחיקוי; מפלגות פוליטיות בכל העולם העתיקו את שיטת ה’פריימריז’ האמריקנית, והתחילו לערוך ועידות עם טונים קרניבליים כמעשה אמריקה; ועדות פרלמנטריות נטולות שיניים התחילו להתנהג כוועדות קונגרס, להזמין עדים ולערוך חקירות; וכן הלאה.

 

גלובליציה אינה רק הפצת טכניקות של מינהל עסקים, היא כרוכה גם ביצוא מסיבי של הרגלים פוליטיים. אין קושי לנחש שאנחנו נראה יותר משאלי-עם.

 

למען האמת, הראשון כבר בדרך. נשיא דרום קוריאה, אשר נכנס לכהונתו רק לפני שמונה חודשים, הציע בשבוע שעבר לערוך משאל-עם בדצמבר על נשיאותו. אם הָעָם יצביע נגדו, הוא יפרוש. העתון ‘וול סטריט ג’רנל’ לא הצליח להתאפק, ויעץ לדרום קוריאה למצוא “ארנולד שוורצנגר” משלה. אבל סקרי דעת הקהל מראים, שהנשיא לא יתקשה לנצח במשאל העם. התוצאה האירונית: האופוזיציה מאיימת לפתוח נגדו בהליכי הדחה, אם יערוך משאל-עם נגד רצון הפרלמנט.

 

משאל-עם לא נעים ממתין גם לראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני. המולטי-מיליארדר הכול יכול, אל-הטלויזיה והעתונות הזה, הצליח להעביר בפרלמנט חוק, אשר העניק לו חסינות מפני תביעה משפטית כל זמן שהוא בשלטון. אבל חצי מיליון איטלקים חתמו על עצומה, הקוראת למשאל-עם על חוק החסינות. אם המשאל יעלה יפה, כפי שאומנם מניחים, הוא ישמוט את הקרקע מתחת לרגלי ברלוסקוני.

 

כיוון אחר של משאלי עם: נסיון להנהיג מדיניות כלכלית לא פופולרית, מבלי שהנשיא, או המושל, יואשם בהתכחשות להבטחת בחירות. בקולומביה מתקיים השבוע (26 באוקטובר) משאל עם, שבו יתבקשו המצביעים לתמוך בהקפאת שכר ופנסיות בשנתיים הבאות. אין זה מספיק שהנשיא, אלווארו אוּריבֶּה (Uribe), ינצח במשאל. כדי שהתוצאות ייחשבו ללגיטימיות, לפחות רבע מבעלי זכות הבחירה צריכים להצביע. האופוזיציה אינה מעודדת אנשים להצביע נגד הנשיא, אלא היא מדברת על לבם של המתנגדים להישאר בבית. מה זה חשוב אם הנשיא ינצח במשאל, כל זמן שלמשאל לא יהיה תוקף.

 

שוטים ועקרבים. מי בעד? 

 

מושל מדינת אלבמה, בוב ראיילי, ניסה בחודש שעבר את כוחו בהתכחשות מסיבית לא סתם למצע בחירות, אלא להגיון הפעולה של המפלגה הרפובליקנית, שלה הוא שייך. זו המפלגה שהנהיגה את המערכה להפחתת מסים מאז 1981, בכל חלקי ארה”ב. המושל עצמו, כאשר כיהן כציר בבית הנבחרים בוושינגטון, מעולם לא הצביע לטובת איזושהי העלאת מסים.

ההכרעה בידי הבוחר’, מכריזה הכותרת הראשית בעתון הזה, המופיעבמדינת אלבמה (תשעה בספטמבר 2003).

 המושל בוב ראיילי, הנראה בצילום, הגיע למסקנהשכדי להתכחש להבטחת הבחירות שלו יהיה עליו לבקש מנדט ספציפי להעלות מסים. לא באבחשבון, ענו שני שלישים ויותר של הבוחרים

 

 

רוב המדינות בארה”ב שרויות בימים האלה במשברים תקציביים חמורים. המושל ראיילי, הציע איפוא להעלות ב-1.2 מיליארד דולר את מס ההכנסה. עיקר ההעלאה עמדה ליפול על כתפיהם של בעלי האמצעים. אבל ההסבר היה מסובך, בשעה שמתנגדי המושל היו צריכים רק לטעון, שהוא זומם להכניס את ידו החמדנית אל כיסי הבוחרים. התוצאה היתה תבוסה ניצחת של המושל: רק 32 אחוז הצביעו לטובתו.

 

המושל המובס לא התפטר, אלא הודיע בהכנעה שימלא את רצון הבוחר. זה קצת משונה, מפני שאפשר לטעון כי הוא הפסיד בהצבעת אמון. אבל בחוקת אלבמה אין הצבעות אמון.

 

העולם רוחש עכשיו משאלי-עם, או קריאות למשאלי-עם.

 

בוונצואלה, ועדת הבחירות המרכזית קבעה בשבוע שעבר תאריך למשאל-עם על המשך נשיאותו של אוגו צ’אווס, קולונל לשעבר, פופוליסט פטפטן, שנוא נפשו של המעמד הבינוני. אם האופוזיציה תצליח לאסוף די חתימות בין 28 בנובמבר ל-1 בדצמבר, ואם ועדת הבחירות תאשר את החתימות, משאל העם ייערך בעוד חמשה חודשים.

 

הנשיא צ’אווס לחם כארי כדי למנוע משאל עם, אף על פי שהוא היה יוזם החוקה אשר איפשרה משאל כזה. ביהירותו הוא הניח שבסיס התמיכה שלו כל כך רחב, עד שאיש לא יעז לנסות לפגוע בו באמצעות החוקה שהוא יצר. הוא טעה. עכשיו נראה שהוא מוכן להביא את ארצו המעונה עד סף מלחמת אזרחים כדי למנוע משאל כזה.

 

בשורה של ארצות אירופיות מתבשלים משאלי-עם על החוקה החדשה, המוצעת לאיחוד האירופי. “אירופי טוב אינו יכול להתנגד למשאל-עם”, הכריז בשבוע שעבר ראש ממשלת צרפת ז’אן פייר ראפאראן. 

 

ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, מתנגד חד משמעית למשאל עם אירופי. העתון הלונדוני השמאלי ‘גארדיין’ בדרך כלל מתייצב נגד כל מה שראש הממשלה אומר או עושה. הפעם הוא דווקא סומך את ידיו על התנגדות בלייר. “שלטון באמצעות הפרלמנט עומד ביסוד השיטה של דמוקרטיה יציגה”, כתב העתון השבוע במאמר מערכת. “יש הרבה דברים בשיטה הפרלמנטרית הבריטית הצריכים תיקון… אבל הערובה הטובה ביותר לדמוקרטיה טובה יותר היא חיזוק הפרלמנט, לא החלשתו”.

 

זה טיעון שיחזור ויישמע, או לפחות צריך שיחזור ויישמע בשנים הבאות, ככל שנסיון קליפורניה יעמיק ויחלחל אל הקרקע הפוליטית. לא כל מה שנראה דמוקרטי הוא דמוקרטי, ולא כל מה שקורא לעצמו דמוקרטי הוא דמוקרטי.

 

 

בשבוע שעבר כתבתי כאן בדאגה, כי יש סימנים גוברים שרעיון פירוקה של ישראל, והחלפתה במדינה דו-לאומית, קונה שביתה בעתונות ובאקדמיה של ארה”ב. קראתי לרשימתי “החושך שבקצה המנהרה”, ותיארתי את הנטיה הזו כמסוכנת. אתר האינטרנט של ‘גלובס’ ספג הרעשה כבדה מצד קוראים, שקראו בין השאר לחיסולי הפיזי ולביתור גופתי, בגלל תמיכתי במדינה דו-לאומית. היתכן שהבנת הנקרא פחתה במידה כזאת בין קוראי עברית? עורכי האתר של ‘גלובס’ השאירו את הקריאות האלה על כנן. אני מניח שהם חושבים אותן לביטוי של דמוקרטיית אינטרנט. אני חושב אותן לשוי-ערך של קירות השירותים במחראות ציבוריות. אולי צריך להחיל על הקירות האלה כמה כללים פרלמנטריים.

החושך שֶבִּקצֵה המִנהָרָה

אוקטובר 19th, 2003

(התפרסם ב‘גלובס’, 17-16 באוקטובר 2003)

 

לחובבי פאראפראזות היסטוריות, הנה פתיחה מוּכֶּרֶת: רוח רעה מהלכת אימים על המזרח התיכון – הרוח הרעה של הדו-לאומיות. המקור היה שייך כמובן לקרל מרקס. במלים דומות הוא פתח לפני 155 שנה את ‘המניפסט הקומוניסטי’.

 

האפשרות של מדינה דו-לאומית בין הים ובין הירדן, על חורבותיהן של ישראל היהודית ושל מדינת-הדמה הפלסטינית, היא עכשיו סבירה יותר ממה שהיתה. בטווח הארוך היא סבירה יותר מכל אפשרות אחרת.

 

אני כותב את המלים האלה בהשפעת מותו של אדוארד סעיד, ותחת הרושם של מאמרים בשניים מן העתונים הידועים ביותר בארה”ב. קריאות מפורשות לפיזורה של מדינת ישראל הופיעו בהפרש של יום אחד בעמודי המאמרים של ‘לוס אנג’לס טיימס’ ושל ‘כרישצ’ן סאיינס מוניטור’. המאמרים האלה אינם מבטאים את דעתם של העתונים, אבל קצת קשה להאמין שהם היו יכולים להופיע שם לפני חמש שנים, למשל. הם מופיעים מפני שמשתנה בהדרגה האופן שבו נקראת המִשוָאָה הישראלית-פלסטינית.

 

היא משתַנָה, מפני שהעולם משתַנֶה. היא משתַנָה, מפני שאף כי העולם משתַנֶה, ישראל אינה משתַנָה. זאת אינה ביקורת על מניעיה של ישראל, על צדקת עניינה, או על זכויותיה הטבעיות. זאת ביקורת על חוסר יכולתם של רוב הישראלים לנשוך את שפתיהם, ולהבין שסיכויי השִיוּר שלהם תלויים לא בצדקתם, אלא ביכולתם להתאים את עצמם למציאות.

 

“לכבוש את דמיונו של האויב הישראלי”

אדוארד סעיד לא היה מן האינטלקטואלים הנערצים עליי. אינני מדבר על תרומותיו המופלגות לביקורת הספרות. אני מדבר על המידה שבה הניח למרירוּתוֹ להשתלט על שִׂכלוֹ היָשָר. שנאתו העבירה אותו על דעתו, ונטלה ממנו את היכולת להשפיע.

 

אבל פרופ’ סעיד אמר במרוצת השנים שני דברים, שהרעישו אותי. פעם אחת, לפני 15 שנה בדיוק, דיבר לא על “זכות השיבה”, אלא על “זכות הסליחה”. הוא רצה לשמוע את ישראל אומרת שהיא מצטערת על גורל הפליטים, והיא מתנצלת לפניהם. הוא רצה לשמוע אותה קצת פחות יהירה. הוא כמובן לא ידע מה הוא שָׂח. כמעט כל הדיון הציבורי בישראל מורכב מביטויים של התחסדות ושל זעם קדוש.

 

עניין שני היה מסקנתו, בערוב ימיו, שלא תיתכן עוד חלוקה טריטוריאלית, והפלסטינים צריכים לוותר הן על המאבק הצבאי והן על התהליך הדיפלומטי. משׂימתם היא “לכבוש את דמיונו” של העולם, ו”לכבוש את דמיונם” של אויביהם הישראלים. במקום “פרגמטיות” ו”מעשיות” יהיה עליהם להציע “חזון מוסרי”, “כמו בדרום אפריקה”.

 

ההספדים לסעיד, לפחות בעתונות האמריקנית, נטו להטעים עד כמה שולית היתה תמיכתו במדינה דו-לאומית. מה אירונית היא העובדה, שמאז מותו, לפני שלושה שבועות בסך הכול, הופיע צירוף המלים “מדינה דו-לאומית” כנראה יותר פעמים ממה שהופיע בארבע השנים שחלפו מאז כתב סעיד מסה במגזין השבועי של ה’ניו יורק טיימס’ בזכות מדינה כזאת.

 

את המאמר הראשון כתב טוני ג’אדט (Judt), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ניו יורק. גירסתו הארוכה של המאמר הופיעה ב’ניו יורק ריביו אוף בוקס’, כתב עת אינטלקטואלי מכובד, שג’אדט הוא ממשתתפיו הקבועים. העתון ‘לוס אנג’לס טיימס’ פירסם בשבוע שעבר גירסה מקוצרת של המאמר הזה לרוחב כל עמודו האופ-אדיטוריאלי, תחת הכותרת המדהימה, “‘המדינה היהודית’ היתה לאנכרוניזם”.

 

 

לוס אנג’לס טיימס’, 1 באוקטובר 2003: ‘המדינה היהודית’ היתה לאַנַכרוֹניזם. מלים כאלה, גופן כזה, מיקום כזה אולי לא נראו מעולם בכלי תקשורת מרכזי בארה”ב

 

פרופ’ ג’אדט הוא מקניט מקצועי, וכמה דעות קודמות שלו על הסכסוך הישראלי-ערבי עוררו רושם לא נעים. במסת ביקורת על ישראל, במאי 2002, הוא השווה אותה עם אלג’יריה הצרפתית ועם דרום אפריקה של האפרטהייד. את משכיליה הליברליים של ישראל הוא האשים, כי הם “רוחצים בנקיון כפיהם, ממש כמו פּוֹנְטְיוּס פּילאטוּס”, הנציב הרומאי העליון, אשר שלח את ישו אל הצלב.

 

ביקורת על האינטליגנציה הישראלית עשויה בהחלט להיות במקומה. אבל לא הצלחתי להבין מדוע היה עליו לקשט אותה ברמז תיאולוגי אנטישמי. אני חושב שיש לי עכשיו תשובה טנטטיבית: פרופסור ג’אדט משקף את התמעטות עַכָּבוֹתֵיהֶם של אינטלקטואלים מערביים כלפי ישראל. הוא שולח לנו רמזים, שעידן ההנחות הגדולות מגיע אל קיצו. עוד מעט ישראל תתחיל להידרש לשלם מחיר מלא.

 

כמו רומניה, כמו פולין, כמו הונגריה 

מאמרו של ג’אדט בזכות המדינה הדו-לאומית כולל כמה פרספקטיבות מועילות. למשל, התזכורת, אשר רוּבֵּנוּ משתמטים מִפָּנֶיהָ, שהציונות נבראה בצַלמָן של תנועות לאומיות במזרח אירופה וּבִדרומה בסוף המאה ה-19. כאשר התנועות האלה הגשימו את מטרותיהן, וכוננו מדינות חד-לאוּמיוֹת לעַמֵיהֶן, הן התמחו בגזילת זכויותיהם של מיעוטים. “ההגדרה העצמית האֶתנוֹ-דתית של ישראל והאפליה שהיא נוהגת כלפי ‘זָרים’ פנימיים” מזכירה לג’אדט את רומניה שבין שתי מלחמות העולם “יותר ממה שמישהו מוכן להודות”.

 

אני חושב שהוא צודק. תרבותן הפוליטית של פולין, של רומניה ושל הונגריה בין שתי מלחמות העולם אומנם טבעה חותם דרמטי על הציונות, גם אם מעט מאוד ישראלים יודעים על מקורות ההשראה האלה, או מוכנים להודות בהם.

 

לפי ג’אדט, “בעייתה של ישראל איננה שהיא מובלעת אירופית בעולם ערבי, כפי שאחדים טוענים מדי פעם, אלא שהיא הגיעה מאוחר מדיי. היא ייבאה פרוייקט בדלני אופייני של אחרית המאה ה-19 אל עולם אשר נע קדימה, עולם של זכויות הפרט ושל חוק בין לאומי. עצם הרעיון של ‘מדינה יהודית’ (…) מעוגן בזמן אחר ובמקום אחר. בקיצור, ישראל היא אנכרוניזם”.

 

אני מודה שנשימתי נעתקה למיקרא המלים האלה, וחזרה ונעתקה כאשר ראיתי את העימוד הדרמטי של ‘לוס אנג’לס טיימס’. אינני בטוח שֶמִלִים כאלה, בגוֹפָן כזה, במקום כזה, נראו אי פעם בתקשורת האמריקנית.

 

כותרת כמעט זֵהָה הופיעה יום אחד קודם בעמוד המאמרים של ‘כרישצ’ן סאיינס מוניטור’. זה עתון קטן תפוצה (יחסית לאמריקה), אבל הוא נכתב ברצינות ונקרא ברצינות, בייחוד על ידי אליטות לבנות של מעמד בינוני ומעמד בינוני גבוה.

 

שם כתבה בשבוע שעבר הלנה קובאן, פרשנית ותיקה על ענייני המזרח התיכון, כי נוכחותם של “400,000 מתיישבים יהודיים” בשטחים הפלסטיניים אינה ניתנת עוד לשינוי. המתיישבים האלה יוכלו להישאר, ובלבד שיסכימו כי הזכויות המוענקות להם יוענקו לכול. “היהיה זה סופו של חלום ‘המדינה היהודית’ הַחַד-תַרבּוּתית? כן, אבל בארץ הקודש, כמו בדרום אפריקה, זו תהיה התחלה מבטיחה של פרק חדש בהיסטוריה האנושית”.

 

מעניינת אגב העובדה שגם אצל ג’אדט, גם אצל קובאן, עצם הצירוף “המדינה היהודית” מופיע במרכאות. זה צירוף שגרתי בעתונות הבין לאומית. הוא מופיע זה שנים רבות, ואיש אינו מקיף אותו במרכאות. עכשיו המרכאות מתחילות להסתנן, ופעמון האזעקה מתחיל להישמע.

 

ועכשיו, אברום-בורגיזמים

קולו של אברהם בורג נשמע בזמן האחרון מניו יורק ועד לונדון בעניין “סוף הציונות”. הוא כתב רשימה ב’ידיעות אחרונות’, שבה קרא לראש הממשלה לדבר אמת, ולהעמיד את אזרחיו על חומרת הברירה: בין דמוקרטיה עם שטחים ובין מדינה יהודית; בין מדינה יהודית עם שטחים ובין דמוקרטיה.

 

מה שנשמע יחסית טוב בעברית מודרנית – כולל הצרימות וסימני הקריאה וההגזמות הרטוריות והרמות הקול ותנועות הידיים האגרסיביות והַצַדקָנוּת וההתחסדות וההתפַּנקוּת והאגוצנטריוּת – נשמע קצת פחות טוב באנגלית. מה חבל שדברי חכם אינם יכולים להימסר בנחת וביישוב דעת.

 

אבל אחרי הסינון הקפדני של כל האברום-בורגיזמים הלא-מבוגרים נשאר רעיון חשוב ומועיל: הגיעה שעת הבחירה. דברי בורג העניקו השראה למאמריהם של ג’אדט ושל קובאן, והם נקראים ונשמעים בין יהודים ולא-יהודים.

 

המדינה הדו-לאומית עומדת לצאת מן השוליים הסהרוריים שבהם התחבאה מאז הטיף לה ‘השומר הצעיר’ באמצע שנות ה-40. היא צוברת תאוצה ולגיטימיות, ועוד מעט, עוד מעט קט, היא תתחיל להתדפק על השערים.

 

פעם היו לישראל מנהיגים בעלי הבנה היסטורית דקה, אשר העמידו פנים שהם פרובינציאליים (“לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים”, אמר בן גוריון, ונהג בדרך כלל להיפך, תודה לאל). כיום עומדים בראש ישראל מנהיגים פרובינציאליים, המעמידים מדי פעם פנים ששיג-ושיח להם עם שר ההיסטוריה.

 

המחיר יהיה איום ונורא. בפעם הראשונה מתחיל להתחוור במלוא קדרותו החושך שבסוף המנהרה.

 

מקורות על הרשת

שירוּת קַל עֵרך לנוסעים לברצלונה

אוקטובר 11th, 2003

 

 

אם אתם נוסעים באלה הימים לברצלונה, אולי מוטב שֶתֵדעו איך נראה היום, שבת, העמוד הראשון של El Periódico, העתון המקומי בלשון הספרדית. במרכז העמוד מתנוססת הכותרת “כאֵב בעזה”. כותרת המשנה,הצבא הישראלי הרג שבעה, כולל שני ילדים, בפעולה לחיפוש נשק”.

 

כך אנחנו נראים. בשבוע הבא, אל נכון, יהיה אפשר להראות את ההיפך: נשים ישראליות בוכיות על קברים רעננים. נקמת הדם השבטית הקדומה נמשכת, העולם מתבונן, העולם מתעייף.

 

אנא היזהרו בברצלונה, או בכל מקום אחר. אנחנו איננו טועים תמיד, אבל גם איננו צודקים תמיד. בשיחה עם זרים דעתנים ועוינים, אמצעי השיור האפקטיבי ביותר הוא אנחה של צער ושל עצב. אין צורך להרים קול, או לקמוץ אגרוף, או להשיב בהרצאה. זה לא יעבוד, זה יגדיל את החשד, זה יחזק את הסטריאוטיפים.

 

אגב, מעניין עד כמה עתוני ברצלונה, וספרד בכלל, מרבים בסקירת המזרח התיכון. אם אינני טועה, פוליטיקה ישראלית ופלסטינית, שלא לדבר על טירור ועל דם, תופסים יותר מקום בעמודים הראשיים של עתוני ספרד, גם בספרדית, גם בקַטַלַנית, מאשר בעמודיהם של עתוני ארץ אירופית כלשהי. 

כשקליפורניה יוצאת מדעתה, למה היא מתכוונת?

אוקטובר 8th, 2003

פורסם ב‘גלובס’, 8 באוקטובר 2003

 

דיילי ניוז’ של לוס אנג’לס, שמוֹנָה באוקטובר 2003

 

בעצם, מה רע בזה? תעשיין מצליח מחליט שהוא עשה די כסף, ועכשיו הגיע הזמן לעשות משהו לטובת החברה ולטובת כיסו של הציבור. הוא נכנס לפוליטיקה, מממן את מערכת הבחירות מחשבון הבנק שלו, ומנצח.

 

ארנולד שוורצנגר, המושל המיועד של קליפורניה, חזר והציג את עצמו בזמן מערכת הבחירות כ”איש עסקים”. בהחלט. הוא השקיע עשרות מיליוני דולרים, בייחוד בנדל”ן; הוא פתח מסעדה בבוורלי הילס, שאומנם לא נחלה הצלחה גדולה, אבל גם לא פשטה את הרגל. הוא עובד זה רבע מאה בתעשיה המצליחה ביותר של קליפורניה, שהיא גם אחד מענפי היצוא החשובים ביותר של ארה”ב: הוליווד.

 

“תעשיית השעשועים” היא קודם כול תעשיה. בשנת 2001, הוליווד העסיקה, במישרים או בעקיפים, 296,000 בני אדם בקליפורניה. בשנת 2000 היא הזרימה אל כלכלת קליפורניה 34 מיליארד דולר, שזה הרבה יותר מן התוצר המקומי הגולמי של רוב חברות האו”ם. כאשר הושבתה הוליווד, לרגל סכסוך עבודה עם כותבי תסריטים, לוס אנג’לס לבדה הפסידה 50 מיליון דולר ביום.

 

שטות תהיה להניח שלתעשיה כזאת לא תהיה השפעה ניכרת על הפוליטיקה. ואומנם, הוליווד מתערבת זה שנים בענייניה הפנימיים של ארה”ב. לפני 35 שנה, נשיא אמריקני היה כל כך אסיר תודה להוליווד על תמיכתה במפלגתו (הדמוקרטית), עד שהציע לאיש החשוב ביותר בהוליווד, היושב ראש האגדי של אולפני ‘יוניברסל’, לוּ ווֹסֶרמַן, להיות שר המסחר בממשלתו. ווסרמן החליט להישאר בהוליווד.

 

הוליווד נהגה להתערב בפוליטיקה באמצעי האפקטיבי ביותר השמור לה: היא תרמה כסף למועמדים רצויים, בדרך כלל ליברלים, בדרך כלל מן המפלגה הדמוקרטית.

 

היו בה גם כמה רפובליקנים מפורסמים. אחד נעשה מושל קליפורניה ב-1966, והתמודד על כהונת הנשיא שלוש פעמים ב-14 השנה הבאות, עד שגם נבחר. שמו רונלד רייגן. אחר נעשה הנשיא של ‘התאחדות הרובאים הארצית’, השדולה רבת העוצמה של בעלי כלי הנשק הפרטיים. שמו צ’ארלסטון הֶסטוֹן, והוא קנה את עולמו בסרטים ‘בן חוּר’ ו’עשרת הדִבּרוֹת’ (רמז: הוא לא היה קוֹרַח).

 

אבל כללית, הוליווד, ממש כמו ווסרמן, העדיפה למלא תפקיד מאחורי הקלעים. היא מילאה תפקיד חשוב בנצחונותיו של ביל קלינטון בבחירות של 1992 ושל 1996. כמה מעמודי התווך של הוליווד (סטיבן ספילברג, טום האנקס, דייוויד גפן) הציעו לפרוע את חובותיו של הנשיא לפרקליטיו, סביב פרשות ווייאטווטר ולוינסקי. הוא מצדו הציע לידידיו בהוליווד את סוויטת האירוח היוקרתית ביותר של הבית הלבן.

 

קצת משונה שבהוליווד הדמוקרטית, דווקא רפובליקנים זוכים בהצלחות הפוליטיות הגדולות ביותר. וקצת משונה שמכל הרפובליקנים, דווקא ארנולד שוורצנגר הוא זה ההולך בעקבות רונלד רייגן.

 

רייגן היה איש ציבור ופוליטיקאי הרבה שנים לפני שהתמודד על כהונה פוליטית. היתה לו השקפת עולם מגובשת, היו לו העדפות ברורות בענייני חברה וכלכלה, והוא השמיע את קולו פעם אחר פעם בדרגה של רהיטות ושל ליטוש (בניגוד לרושם המקובל, הוא קרא לא פעם את הטקסטים שהוא עצמו חיבר).

 

דעותיו של שוורצנגר אינן ידועות. הוא השתמט פעם אחר פעם כמעט מכל הזדמנות להביע אותן. השתמטותו הגיע לממדים של פארסה, כאשר העמיד פנים בראיון טלויזיה, שאין הוא יכול לשמוע את השאלה בדיוק כאשר התבקש להגיד אם יש נסיבות שבהן יסכים להעלות מסים.

 

גם אם קשה להגיד מה בדיוק רצו הקליפורנים כאשר בחרו את שוורצנגר, הנה אפשר להגיד שהם שברו את הכלים. מן המדינה הגדולה ביותר בארה”ב בקעה נהימה של רוגז. על הקליפורנים נמאסו הפוליטיקאים, ונמאסה הפוליטיקה.

 

דברים כאלה קורים מדי פעם בארה”ב. לפני 11 שנה הצביעו חמישית מן האמריקנים בבחירות לנשיאות בעד תעשיין חם-מזג, אשר נזף בכל מראיין שהעז לשאול אותו מה בדיוק הוא חושב על שורת עניינים. לפני חמש שנים, הבוחרים במדינת מינסוטה העלו לכהונת המושל מתאבק חופשי, שהיה חייב את פירסומו לקרבות טלויזיה מבוימים.

 

לקליפורנים ניתנה בעצם ההזדמנות להיפטר מן המושל הלא-אהוב שלהם לפני 11 חודש, בבחירות כלליות מסודרות. הם לא נפטרו ממנו, בעיקר מפני שהרפובליקנים לא השכילו להעמיד מולו יריב בעל משקל. קליפורניה היא מדינה ליברלית, והיא מעדיפה מועמדים ליברליים, גם כאשר הם באים מן הימין. אבל המפלגה הרפובליקנית נמצאת בידי הימין השמרני, ובבחירות המוקדמות שלה היא העדיפה ב-2002 מועמד ימני מובהק. אילו מינתה מועמד מתון, כמעט אין ספק שהוא היה מנצח.

 

ב-2002, הרפובליקנים היו מביסים כנראה את שוורצנגר בבחירות הפנימיות שלהם, והוא ממילא לא היה נעשה מועמד. מה קרה איפוא הפעם? לא קרה שום דבר. פשוט לא היה די זמן לבחירות מוקדמות, וכל מי שרצה להיות מושל השליך את מגבעתו אל הזירה.

 

לשוורצנגר יש השקפות ליברליות למדי בכמה עניינים חברתיים שנויים במחלוקת, כמו תמיכה בזכות האשה להפלה מלאכותית, או זכויות הומוסקסואלים. בשביל הימין הרפובליקני, כל אחד מן העניינים האלה הוא מטלית אדומה. השקפות כאלה היו מבטיחות תבוסה לכל טוען רפובליקני לנשיאות.

 

מה הפך איפוא את שוורצנגר מלכתחילה לרפובליקן? מדוע לא הצטרף אל גיסיו ואל אחייניו במשפחת קנדי, ונעשה דמוקרט? הוא עצמו טען, שההחלטה גמלה בלבו בזמן מערכת הבחירות של 1968. עתה זה הגיע מאוסטריה, והאנגלית שלו היתה רצוצה, אבל היא הספיקה לו להבין שהדמוקרטים רוצים מעורבות גוברת של המדינה בכלכלה, והרפובליקנים רוצים את ההיפך.

 

גם אם נאמין לו, השאלות של 2003 קצת פחות מופשטות. הוא יצטרך למצוא דרך לאזן את התקציב, ולא יהיה איזון אלא אם כן יהיו מסים חדשים (לא יהיו, הוא הבטיח), או קיצוצים מסיביים בתכניות רווחה (לא יהיו, הוא הבטיח).

 

מה הוא יעשה? הוא יאציל סמכויות לאנשים בעלי כישורים, מבטיחים תומכיו. זה כמובן טוב, חוץ מזה שגם ג’ורג’ בוש האציל סמכויות, והוא מתחרט שהאציל.

 

האם קליפורניה תהיה סימן לבאות בזירה הארצית?

 

יתכן מאוד שכן, אם גם לא בהכרח באותו כיוון מפלגתי. בסתיו 1991, שר המשפטים של הנשיא ג’ורג’ בוש הובס בנסיון להיבחר לסנאטור מטעם מדינת פנסילווניה. אמריקה פערה אז את פיה לרווחה, והתוודעה בפעם הראשונה אל יועץ הבחירות הממולח של המנצח: אחד, ג’יימס קארוויל. הוא ידע שהוא ינצח מסיבה אחת בלבד: המשבר הכלכלי. הוא טבע אז את מימרת הכנף הנצחית, “זו הכלכלה, טמבל”.

 

נצחונו של שוורצנגר אינו צריך להנחיל יותר מדיי סיפוק לבית הלבן. כן, הוא רפובליקני – אבל ספק אם נבחר מפני שהוא רפובליקני. הוא נבחר מפני שהוא מייצג את ההיפך מן המושל הנוכחי, ומפני שהמושל הנוכחי מיייצג כשלון כלכלי מבעית. תרגמו-נא את המלים האלה לאנגלית וושינגטונית, ובמקום מושל תקבלו נשיא.

 

קליפורניה הזכירה אתמול לכל פוליטיקאי אמריקני את הפוטנציאל הקפריזי של בוחרים נרגזים. כאשר חמתם בוערת, הם עורפים ראשים ללא רחמים.

 

קיימברידג’, מסצ’וסטס, בגוף ראשון (רק עוד קצת)

אוקטובר 7th, 2003

 

אני מתהלך ברחובות קיימברידג’, מסצ’וסטס, גשם דק אבל אני אינני מרגיש (לא מאיזשהו טעם רומנטי, אלא פשוט מפני שמגבעת רחבה היא כחיץ לי ביני ובין עולם). שעת ערב מוקדמת בקיימברידג’. עתה זה יצאתי מהקרנה של סרט אוּזבֶּקי, ‘האוראטור’. אומרים עליו שהוא הטוב ביותר שֶהוּפַק באיזושהי רפובליקה מאז התפזרה ברית המועצות לכל רוח (הבמאי הוא יוּסוּפּ רַזיקוֹב).

 

אני מתהלך, לפעמים בנחת, לפעמים לא, מִסַדנה לסַדנה בוועידה השנתית של האגודה ללימודי ‘אירו-אסיה’. זה השם האלגנטי המציין את המֶרחָב שהיה לפנים ברית המועצות, אם כי הוועידה הזו מתעניינת בייחוד בָּעַמים הלא-סלאביים של אסיה המרכזית ושל הקווקאז. זה כנראה המאורע רב-המשתתפים הראשון מאז ומעולם שאני נוכח בו לא כעתונאי. נישֵׂאתי לכאן על כַּנפֵי מְכוֹן השלום של ארה”ב (United States Institute of Peace), שהואיל להציע לי שנת שירות בפרוזדוריו, בתור מה שהם מכנים ‘עמית בכיר’. ניתנת לי בזה הרשות לעשות ספקולציות בלתי פוסקות על פוליטיקה ועל תרבות פוליטית ואולי גם, במקצת, על נפש האדם.

 

אני חופשי להאזין לדיונים בעניינים כמו חידושי הלשון של וַעדת המוּנָחים של האקדמיה למדעים של קזחסטן, או חשיבותם של קברי צדיקים מוסלמיים באוזבקיסטן של המאה ה-13; אני חופשי לשער השערות על שקיעת הדמוקרטיה הארמנית, או על הקשר בין האקסטאזה של חסידים סוּפִיִים ובין הפוליטיקה של מלחמת צ’צ’ניה.

 

ואני חופשי להתהלך ברחובות קיימברידג’ הקסומה, מכיכר הרווארד במעלה רחוב מסצ’וסטס. הַשַלֶכֶת עדיין לא התחילה – עניין קצת לא רגיל בשביל ניו אינגלנד של חודש אוקטובר. רוב הֶעָלים עדיין ירוקים, הלֵילות קָרים פחות מִלֵילות וושינגטון הדרומית.

 

נעורים עצוּמים מפַכּים ברחובות קיימברידג’ בואך הרווארד, אלגנטיים יותר מרוב סוגי הנעוּרים הנראים בדרך כלל. נערות מדברות אל נערים, ונערים מדברים אל נערות, ללא הרמת קול, בלשון גוף של בני טובים, ברמיזות מקניטות. צריח הכנסיה הבפטיסטית. שני גברים משַׂחקים שחמט על לוח אבן ליד פינת רחוב דאנְסְטֶר. חנויות ספרים. חנויות ספרים. חנויות ספרים כבר אמרתי? בזו של  Harvard Co-opאני נעצר אצל מדפי המאה השש-עשרה, אבל יוצא בנזק קטן יחסי: ספר אחד וקובץ מסות אחד על אנגליה האליזבתנית. (הסיבה, אני מודה, היא כמעט-עתונאית: רשימתי הארוכה האחרונה ב’גלובס’ בעשרת החודשים הבאים תוקדש לאנגליה האליזבתנית. מַהֲרוּ-נא להזמין את הגליון אצל מוֹכֵר העתונים שלכם.)

 

בתי קפה לָרוֹב, הרבה יותר ממה שֶמזַמנת עיר אמריקנית מן המניין. תור ארוך מִשׂתָרך בכניסת Border Café. השלט, בכתב יד, אומר, “עליכם לעמוד בתור כדי להיכנס אל בית הקפה. בפקודת מועצת העיר קיימברידג'”. מועצת העיר מתערבת בהרבה דברים. היא אסרה למשל על עישון בכל בתי המלון, המסעדות והבארים; והיא קבעה תעריפים מדויקים להסעת תיירים נבוכים מבתי המלון המקומיים לנמל התעופה. רעיון לא רע.

 

בכל זאת חסר משהו, אני אומר אל לבי, וחוצה את הכביש בדרך אל שום מקום. אחר כך אני נכלם לנוכח הגילוי: את Strabucks שָאֲלָה נפשי, אלא מה. אני מָכוּר לחלוטין למוצר החדש שלהם. לא, לא אַרוֹמַה של קפה, אלא אינטרנט מהיר, מכוח מעגלי הקסמים הדיגיטליים של חברת הטלפונים הסלולריים Tmobile. אתה נכנס אל בית הקפה, מדליק את הנישָׂא-הנישָׂא ההוא, מתבקש להקיש סיסמה, וגולש במהירות DSL אם לא למעלה ממנה. זה האינטרנט עשיר הקפאין ששירת אותי בימי העלטה בוושינגטון, כאשר ישבתי וכתבתי על עץ אשר נָפַל, על עץ אשר נוֹפֵל, הזמן קצר, אני איני קובל.

 

כמה מֵאוֹרחֵי האתר הזה הואילו לטפוח על שכמי, והפצירו בי להוסיף ולכתוב בגוף ראשון. אַחֵרים, בגָלוּי או במסרים דיסקרטיים, נזפו בי על ה’בלוֹגיזם’ הפתאומי שתקף אותי. מה מאוד אני מודה לאלה גם לאלה. תשומת לבם והתעניינותם הן מקורות של השראה ושל עידוד וגם כמובן של התחבּטוּת: מה בדיוק אני רוצה לעשות באתר הזה? איזה דגם אני מְשַוֶה לנגד עיניי? האם האתר הזה הוא רק צג המחשב שלי, או גם שולחן הכתיבה שסביבו, שלא לדבר על השטיח, ועל המגֵרות, ועל המטבח שמאחור?

 

בימי אי-הכתיבה המִתאָרכים שלי רציתי דווקא להגיד הרבה מאוד על ענייני היום. למשל, תכננתי לכתוב על צו החיסול שהוציא אהוד אולמרט ליאסר לערפאת. בטקסט שנגנז לרגל התיישנותו הופיעו בין השאר השורות הבאות על סגן ראש הממשלה

 

סביבו יש אוסף של נחשים. צפעוני אחד, אֶפעֵה, קוֹבּרה, נַחשי משקפיים רבים מִספוֹר, נחשים ללא ארס, נחשים עם טיפת ארס, נחשים משעממים, נחשים פאתטיים, נחשים לוחשים, נחשים רוחשים, נחשים נוחשים, נחשים מנחשים, נחשים שאבד עליהם הכלח, נחשים הסבורים שעדיין מזומנות להם עתידות, נחשים כִּבדֵי פֶּה, נחשים ארוכי לשון, נחשים שהתבלבלו בַּמאוּרָה, נחשים המתגעגעים אל האוֹר, נחשים שהשילו את העור מבלי להרגיש, נחשים הסבורים שעדיין יש להם רגליים, נחשים הנושאים תרמיל תפוחים (שיהיה), נחשים המחפשים את חווה, נחשים שמצאו אותה, נחשים נחלשים, נחשים חלושים, נחשים, נחשים ונחשים.

 

סביבו יש כל כך הרבה נחשים. אבל הוא טיפש. הו, כמה שהוא טיפש.

 

תכננתי לכתוב, אבל לא כתבתי

 

מה הם הקולות האלה הבוקעים מוושינגטון? היתכן? הַאָעֵז להגיד? האלה הם קולות התמוטטותה של נשיאות ג’ורג’ בוש?

 

רציתי לכתוב על המשך מסעו של ארנולד שוורצנגר אל מעון המושל בסקרמנטו עוד לפני שנשמעו וידוייהן הפומביים של נשים שידעו את אצבעותיו החטטניות ואת תובענותם של הורמוניו. ורציתי לכתוב על מסעו לאחר שנשמעו הווידויים, ולאחר שיוחסו לו ביטויי הערצה, או לפחות הערכה, לאדולף היטלר. הו, כן, הוא תרם מיליונים למוסד שמעון ויזנטל. והוא עזר לפזר הפגנה של בריונים ניאו-נאציים ב-1966.

 

רציתי לכתוב על ווסלי קלארק, הגנרל החצי-יהודי הרוצה להיות נשיא. ועל שלושת יריביו, הסנאטור היהודי המלא מקונטיקט, והסנאטור ממסצ’וסטס שסבו היה יהודי, והמושל מוֶרמונט שאשתו יהודיה, ולחזור ולהתפעל מן המידה שבה השתנו הערכים באמריקה ב-50 השנה האחרונות.

 

רציתי להעיר כמה הערות במלאות שלוש שנים לאינתיפאדה. הפלסטינים – כתבתי – פיתחו מחלה פוליטית. שמה בַּלקַנִיטִיס, וּמַהוּתה קנאה בתשומת הלב הבין לאומית האקטיבית שבה זכו בעשר השנים האחרונות המוסלמים של הבלקן. איך מביאים צבא בין לאומי אל הגדה ואל עזה, כפי שצבאות בין לאומיים הגיעו אל בוסניה ואל קוסובו ואל מקדוניה? תשובה: מַעלים לשלטון בישראל את האיש הקרוב ביותר לִדמוֹת לסלובודן מילושביץ’, ומקווים שהוא ימהר לצאת מדעתו.

 

רציתי להשתומם על יום הולדתו של שמעון פרס, לא מפני שהוא בזבזני וקולני מדיי, אלא מפני שהוא העניק הזדמנות לכל מי שאינם סובלים את ישראל להעמיד פנים שהם אוהבים את מה שהיתה בזמן פרס. אבל פרס אינו האנטי-תיזה, פרס הוא אב מייסד ומקור השראה של תרבותנו הפוליטית, של מזגנו הציבורי, של חוסר סובלנותם המופלגת של כל הישראלים כלפי דעות שאינן כדעותיהם. איזה מזל שנלסון מנדלה לא הגיע. אמרו שהוא יגיע. האומנם הוא היה מתייצב לצד האיש שחתם ברית צבאית סודית עם האפרטהייד, ומעמיד פנים שבו מתמצות הליברליות וההומניות ואהבת-האדם של היהודים?

 

רציתי אפילו לספר על יריד חתולים ארצי, שנערך לא הרחק מוושינגטון בחודש שעבר, ולהציג צילומים נבחרים של לוחיות הרישוי של הנוכחים, עם מוטיבים פֶליניים.

 

אני חושש שלא עשיתי את כל זה, ואני מתנצל לפני המתעניינים. אינני מצליח לכתוב לאינטרנט כלאחר יד. אין זאת אומרת שאני מייחס קלות-ראש למי שמצליחים. כלל וכלל לא. אני חושב את אטיות הכתיבה שלי לחיסרון ניכר. אני משתומם עליי, כאשר אני נזכר שלפני כמה חודשים קוויתי ברצינות להעביר בהדרגה את כל מה שכתבתי בעשר השנים האחרונות אל האתר הזה. בזמן שעבר מאז לא הצלחתי להעביר לכאן אפילו את שליש החומר שאני כותב באופן שוטף.

 

אבל אין זה מן הנמנע שאני עוד אֶשתַפֵּר.

 

(נכתב בקיימברידג’, מסצ’וסטס, במוצאי שבת)