Archive for the ‘הערות אישיות’ Category

איך (כמעט) הכול התחיל, ואיך זה ייגמר

יום ראשון, מרץ 15th, 2015

הרהורים ואסוציאציות על בחירות 2015, המזכירות לעתונאי מזדקן את הבחירות של ילדותו המוקדמת (1961) ושל נעוריו המאוחרים (1981). לא כל מה שהיה הוא שיהיה, אבל לפחות חלק. יומן המסע של שמעון שיפר מ-1999 מאשר את החשד, שבנימין נתניהו עדיין מתכונן לקדנציה שניה, ולא איכפת לו לקרוע את החברה הישראלית לגזרים. הוא מוצא שותפים בשמאל, ובייחוד ברכבת חנין זועבי, הדוהרת בעונג אל התהום. דוברו הרהוט ביותר הוא כנראה מישהו שאפילו לא קיבל שקל אחד בשכר טרחתו, מר קיריל ספוקויני (מי?)

המשך…

אהוד אצל בעלת האוב

יום חמישי, מאי 8th, 2014

שמואל, שמואל, האם אתה זוכר איך חשפנו שחיתויות, והוקענו פוליטיקאים וּקציני צבא שסרחו? מה קרה לי, שמואל? מתי תקף אותי שכרון הכוח? פנטזיה תנ“כית על אהוד אולמרט

שמואל הרואה ואינו נראה נראה לשעה קלה בעין-דור לעיני שאול הכמעט-כבר-לא-מלך (ציור של רוברט בלייק, סביב 1800)

שמואל הרואה ואינו נראה נראה לשעה קלה בעין-דור לעיני שאול הכמעט-כבר-לא-מלך (ציור של רוברט בלייק, סביב 1800). חרוזי המשורר, בקישור הזה

המשך…

ההיסטוריה התחילה טיפה קודם

שבת, אפריל 19th, 2014

אביגדור ליברמן מבטיח ”ראש ממשלה שידבר רוסית“. הנה החדשות: היו כבר ארבעה כאלה, וּשלושה נשיאים ואוסף של שרי קבינט. היתה אפילו תנועה ציונית לפני שהליכוד עלה לשלטון 

לוי אשכול, עומד, שני מימין. ידו מונחת על כתפו של סבי, נתן קרסניינסקי. הילד הקטן באמצע הוא אבי, אלימלך. ידו של אבא מונחת על כתפה של אמו סוניה. מימינה בנה יעקב (קרני) ובינה ויבן נתן עומד בנם צבי (קרני). מימין אשכול עומדת רעייתו אלישבע. מה חבל ששמותיהם של שני הגברים העומדים ושל האשה היושבת אינם ידועים לי. הצילום נעשה בקישינאו (קישינייב), רומניה, 1922, כאשר אשכול בא לקחת את משפחת סבי לארץ ישראל. הוא היה אז מזכיר מועצת הפועלים של תל אביב

לוי אשכול, עומד, שני מימין. ידו מונחת על כתפו של סבי, נתן קרסניינסקי. הילד הקטן באמצע הוא אבי, אלימלך. ידו של אבא מונחת על כתפה של אמו סוניה. מימינה עומד בנה בכורה יעקב (קרני), וּבינה ובין נתן עומד בנם צבי (קרני). מימין אשכול עומדת רעייתו אלישבע. מה חבל ששמותיהם של שני הגברים העומדים ושל האשה היושבת אינם ידועים לי. הצילום נעשה בקישינאו (קישינייב), רומניה, 1922, כאשר אשכול בא לקחת את משפחת סבי לארץ ישראל. הוא היה אז מזכיר מועצת הפועלים של תל אביב

המשך…

הערה אישית: האתר הזה

שבת, אוקטובר 26th, 2013

זו הרשומה הראשונה באתר זה אחד-עשר חודשים.

במרוצתם השתנתה מעיקרה הגיאוגרפיה של הכותב. הבסיס הוא עכשיו ניו דלהי, הודו. עוד יבואו הסברים. כך או כך, הודו תהיה סמוכה מאוד אל מרכז ההתעניינות בחודשים הבאים, בהתקרב בחירות כלליות שיודעי הודו מתארים כ״פרשת דרכים היסטורית״.

יוסיפו להופיע כאן רשומות על ישראל, על ארה״ב ועל היחסים הבין לאומיים.

אני מקווה שאצליח לעמוד במשימה הצנועה הזו, ואני מקווה שאצליח לעניין את קוראיי.

רוב הרשימות של השנה האחרונה מופיעות באתר הרשת של גלובס, לא תמיד באופן שאליו התכוונתי. אפשר למצוא אותן באמצעות הקשה על הקישור הבא. חלק מהן יחזרו וייכנסו כאן, בהרחבות ובשינויים מסוימים.

תודה למי שהואילו לחזור לכאן על אף ההפסקה הארוכה.

תמונה בהחלט לא-אופיינית של דלהי, האגם בהאוז קאס. מיקלט מפני הכרך הסואן מדיי

תמונה בהחלט לא-אופיינית של דלהי, האגם בהאוז קאס. מיקלט מפני הכרך הסואן מדיי

 

אביב בוושינגטון: אלבום תמונות

יום שישי, אפריל 10th, 2009

וושינגטון מתפוצצת עכשיו בפריחה צבעונית. עצי הדובדבן, שיוּבּאוּ מיפאן, הם המתפוצצים ראשונים, בִּסמיכוּת מקום לאובליסק ולאתרי ההנצחה המפורסמים. עצי המאגנוליה מתפוצצים במרחק מה. הנהרות והאגמים שופעים מים לרגל גשמי הימים הראשונים של אפריל. הנה כמה רגעים של צבע ושל שטף

 

האובליסק של וושינגטון, זה הידוע כ Washington Monument

צילומים: יואב קרני


אגם פריחת הדובדבנים (Tidal Basin) בלב וושינגטון

 

פריחת הדובדבן על רקע מעבורת בנהר הפוטומק

 

 

הדובדבנים על רקע מטוס הממריא מנמל התעופה הסמוך רייגן-נשונאל

 

הפריחה הסגולה משתקפת במימיו של נהר הפוטומק

 

על שפת האגם נמצא אתר ההנצחה היפהפה של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא ה-32

 

האם רוחו תרחף על המים 75 שנה לאחר שהוא נקרא להציל את אמריקה מן השפל הגדול?

 

 

עוד מונומנט וושינגטוני בעיצומו של האביב

 
 

אשדות הפוטומק (Great Falls), עשרים דקות נסיעה מוושינגטון

 

 

תעלת צֶ’סאפּיק-אוהיו, ליד אשדות הפוטומק, נכרתה לפני מנוע הקיטור. עכשיו היא טובה לדיג

הנשיא ה-52, או ה-53, של ארה”ב, על שפת התעלה בפארק הלאומי של אשדות הפוטומק

צילומים: יואב קרני

 

הפְּרוֹזה של הכּאֵב והַקַלוּת הנִסבּלת של הזִכָּרון (אישי בהחלט)

שבת, מאי 19th, 2007

מיכל מירון-שקד. צילום עצמי. נסרק ממכסהו של מגש תה

הוא הכותב אֵלֶיהָ בַּלילה האחרון. ראשה המיוּסָר לוּ נִשמַט עכשיו על כְּתֵפוֹ.

הוא הכותב אֵלֶיהָ, להִתחַלק בחוּמוֹ המִצטַנן, זִכָּרוֹן דוֹהֶה של ימים רחוקים, כאשר עמדו על פְּסָגוֹת רמות, כל כך רמות עד שהמתבונן היה צריך להִזדַקף על בהונותיו. כך נִדמֶה לו, על כל פנים, כשהוא מנסה להיזָכֵר (במידה לא גדולה של עצב.(

הוא זוכר את קרינתה המְעַוֶרֶת. היא היתה מִתהַלכת את האנשים, ואור יקרות, ואור לא-יקרות, היה נודף ממנה.

אור נודף?

אוֹרָהּ נדף.

לְאורהּ היה ריח והיה טעם, לאורהּ היה בָּשָׂר מפני שהיה לו דם, מפני שדמהּ היה ניגָר (לפני שנִשפַּך). והוא, ולִגיוֹנוֹת של מתבוננים מִתעוורים וּמִשתוקקים (אל בְּשָׂרָהּ, אל רוּחה) היו מְריעים, בִּרצינוּת, כה-אדוֹם-הוא-דַמָּהּ-כה-אדום. והם לא ידעו שכָּאַב האדום, והיא לא אמרה – לא בֶּאֱמֶת – כי ידעה שהם רוצים בַּקרינה ואינם רוצים בַּכּאֵב, שהם רוצים להתחלק באוֹרָה ואינם רוצים בחֶשכָּתָהּ.

היא היתה לפעמים יָפָה כעֵין הרקיע, וּצליליה היו מְמיסים לבבות. הוא נזכר בד., אולי האיש הֶחָכָם ביותר שהִכּיר, חוזר מִפּגישה אִתָּה, ואומר בעברית קצת מצחיקה (לשון אמו ואביו היתה אנגלית), “היא גְאוֹנָה”, זאת אומרת גאוֹנית, אבל ד. לא היה מוכרח לדעת (העברית שלו הִשתַפּרה מאוד בִּרבות הימים, לפני שפּוֹצץ את מוחו לִרסיסים).

ידידיו היו עוברים לפָנֶיהָ, וּמִתבּוֹססים בזיוָהּ, ונוגסים את לִבָּהּ, פֶּלַח פה וּפֶלַח שם. היא היתה מְהַלכת קסמים, היא היתה מְקָרבת וּמְרַחקת, ואף על פי שהִשתַדלה להִתקָרב היא היתה תמיד מִתרחקת. צֵל היה אורב לה בכל מיני פינות חשוּכוֹת, והיא היתה נוֹשכת את שׂפתיה עד זוֹב דם, אבל לפעמים היתה נִבהלת, בייחוד כאשר התבּוֹננה אל תוך לִבּה והיתה מגַלָה, לפעמים, שהוא ריק מאוד.

אני מערבולת, היא רמזה לאנשים.

אַת מערבולת, השיבו האנשים, וצללו.

עברו כל כך הרבה שנים. הוא הִתקַשה להכּיר את דמוּתוֹ בַּמַראה, והואיל והיה בעיניה לפָנים כִּמשורר וינאי דַק וחיוור, מצוּיָר במִכחוֹלוֹ הֶעָדין של סטיפן צווייג, הוא הִשתמט ממנה. מפעם לפעם היו אנשים לוחשים, כמו באי-נעימוּת, כמה שהיא השתנתה. (הוא לא ידע, אם כי לא הִתקַשָה לנַחֵש, מֶה היו אנשים לוחשים עליו.)

אבל איש זוּלתה לא היה נוֹשֵף ה”א באל”ף; ועל מִשכָּבוֹ, כאשר התהַפֵּך, הוא היה נִזכּר בַּנשיפה הַקַלָּה של הה”א, המִתחַכֶּכֶת בחִכָּהּ, לפני שהיא נִפלטת ועוטפת אותו בַּערפל של חמימוּת, שלא היה אלא צפריר, רוח בוקר חטוּפה.

לפני שנולדו אותיות דיגיטליות, לפני שכל הִרהוּר התחיל להִתהַרהֵר טרנס-אטלנטית בִּמהירוּת לֵידָתוֹ, הם היו כותבים מכתבים ארוּכּים זה לזה, ושומרים אותם אצל מנורת הלילה. והם היו חוזרים וקוראים, את העצב ואת האהבה, ואחר כך את התוֹכָחָה ואחר כך את השתיקה. לבסוף חדלו לקרוא, אם כי זָכרוּ בִּדרָגוֹת מִשתַנוֹת של געגועים.

הם היו אנשים מִשִלהֶיהָ המוּקדמים של המאה העשרים, ואולי היה בהם ממש, ואולי רק קוּרטוֹב, ואולי רק מראית עין.

עכשיו היא מִתעַלפת בייסוּריה, בַּחשֵכה גדולה. עכשיו הַקרינה אינה קרינָתָהּ, עכשיו אנשים אינם מתבוננים, עכשיו פָּג קִסמָהּ כדרך שֶפָּג קִסמו של שופט קדמון אֶרֶך תלתלים.

השָנים הפרידוּ ביניהם, והַגַלים הפרידו, והוא יושב בגינת בֵּיתו, מִתרַפֵּק על שמש הסתיו, מאזין לִנקישוֹת לשונם של הסְנָאים – הם נוזפים בך, אומר לו מ. – תוֹהה אם ארבע העגבניות האחרונות בערוגה יצליחו להאדים עוד לפני שתבוא הקָרָה הראשונה ,מַרשה לְחתול ניאורוטי לתקוע את ציפורניו בִּבשָׂרוֹ מפני שֶמַה לנו חיים אם אין אנחנו נִרמזים מפעם לפעם על הכאֵב.

אבל היא אינה זקוקה לַפּוֹאטיקה של הכאֵב. היא אינה נִרמזת עליו. הוא נוֹקֵב אותה, הוא מִתעַלל בִּבנֵי מֵעֶיהָ, הוא גוֹבֶה מחיר מוּפקע על כל שעה חטופה של עונג, על כל רגע חולף של נִצָחון שהיא טעמה בַּשְלָהים המוקדמים ההם.

ואף על פי שהוא רחוק, ואף על פי שהוא אינו דומה עוד לפוֹן הוֹפְמַנְשְטאל (אם בכלל דָמָה), הוא רוצה לנַחם אותה מאוד, לַחפון אותה באגרופו, ולהגיד לה שהוא אוהב אותה, ויוסיף לאהוב אותה עד אחרון כל הימים.

מיכל מירון-שקד מתה ב-19 במאי 2007

 

עיבוד של מונטאז’ מאת מיכל מירון-שקד iwomen.co.il

מיכל מירון-שקד

ü      כמה מלים על עצמי

ü      אנחנו יכולים רק להתגעגע

ü      והנה הסתיו

ü      ואני מודה שאני אוהבת נורא, להיות

ü      איך נראים החיים בתוך קופסא [מדור פירסומי, אבל בכל זאת]

ü      אני הולכת – אמרתי לילדים שלי – אבל אני תיכף אשוב

ü      איך עצרתי את התנועה בצומת הרחובות 72 וברודוויי

ü      מסע אופניים קטן לאורך תל אביב, מרק חרירה וקצת לבנה

ü      מה קורה כאשר נשים בלבד יושבות סביב השולחן העגול

ü      ובכל זאת אנחנו באים לכיכר ואנחנו אומרים

 

שמונה עשר במאי 1977

יום חמישי, מאי 17th, 2007

 

כאשר קמנו בבוקר, ב-18 במאי 1977, פשוט לא ידענו. ראשינו היה סחרחרים, אבל לא עד כדי עילפון. שמענו את חיים יבין מכריז “מהפך”, ורוכש לעצמו חיי עולם; ואחר כך חוזר וּמכוון אל דעתו של שר ההיסטוריה במלים “הסגנון החדש”. שמענו את מנחם בגין מדקלם לאשת חיקו הנאמנה, הגברת הראשונה של המחתרות, “זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר”. הופתענו לשמוע עד כמה האנגלית שלו טובה וַעשירה ורבת ניבים, כאשר קרא (לתועלת העתונות הזרה) שורת חיוּוּיים של אייברהם לינקולן.

שמענו את שמעון פרס מפטיר בפעם הראשונה, בעצב איום, את המלה “מַכָּה”. לא העלינו על הדעת שמכאן ואילך נחזור ונשמע אותה מפיו אחת לשנתיים או שלוש.

ראינו את יגאל ידין מגיב בתערובת של קורת רוח ושל תדהמה — קורת רוח על 15 המושבים של ד”ש, תדהמה על זה שהקואליציה הבאה לא תהיה תלויה בהם לכינונה — ומבטיח חד משמעית לעמוד על עקרונות. לא העלינו על הדעת שמכאן ואילך לא נשמע אותו עוד עומד על עקרונות. הבן יקיר לי אפרים של ישראל המתחדשת ייבּוֹל כלעומת שֶפָּרַח, וישאיר אחריו כל כך מעט מחוץ לִמצדה וּלאוּרווֹת שלמה (איזה שלמה איזה, אולי אחאב).

למדנו בפעם הלא-אחרונה עד כמה אין אנחנו צריכים לסמוך על האינטואיציות שלנו, בייחוד כאשר הן נמסרות בטון כל כך ענייני ומעורר אמון מפי פרשן טלויזיה. שלוש שנים וארבעה חודשים וחצי קודם, במוצאי יום הבחירות לכנסת השמינית, בלילה שבין 31 בדצמבר 1973 ובין אחד בינואר 1974, אמר הרב שמואל הכהן-אבידור, “אם הפעם הליכוד לא הצליח לנצח [תחת הצל הכבד של ‘מחדל’ יום הכיפורים], אז מתי הוא כבר יוכל?”

התשובה הפשוטה היתה, “בפעם הבאה, תודה ששאלת”.

‘מעריב’ היטיב לנסח את מה שקרה. עורכי ‘מעריב’ יצאו מֵחלציה של תנועת ז’בוטינסקי, אבל הם לא נטפו אופוריה ביום ההוא. “מפולת המערך”, הכריזה הכותרת הראשית שלהם. הליכוד הגביר את כוחו רק בחמישה מושבים, המערך איבד שמונה-עשר. אילמלא היתה ד”ש, המערך היה מקבל כנראה לפחות עוד שנים-עשר, אם לא את כל החמישה-עשר, ואז אולי לא היה מהפך, ושמעון פרס היה מתייצב בראש ממשלתו הראשונה, וּמתחבב עד מהרה על כל רואיו, וחוזר ונבחר עוד שש פעמים (לפחות).

כן, כן, זה היה טבעם של סמי ההזיה שהתחלנו לצרוך אז (באופן מטאפורי).

אנו היינו ילדי הלילה ההוא. את הסף הביולוגי של ההצבעה החמצנו בבחירות הקודמות בעשרה חודשים. אלה היו הבחירות הראשונות שלנו. יסלח לנו אלוהים על הפתק שהיטלנו. אולי באמת היינו צעירים מדיי.

אנו היינו ילדי הלילות ההם, של האביב אחוז התזזית, 1977. התחלנו את האביב ההוא בהתרגשות ניכרת אבל ללא שותפים. אני נזכר באחד מחבריי לספסל הלימודים במכון הצרפתי בתל אביב. “יהושע”, אמרתי לו במעלית, בהתרגשות ניכרת. “יהושע, אינדירה גאנדי הפסידה בבחירות בהודו”. השופט יהושע גרוס הניד בראשו והשמיע את המלים שלעולם לא אשכח, “יופי לה”. נשכתי את שפתיי, והזכרתי לעצמי את ייסורי המשורר

ראיתי עב קטנה ככף יד איש

וידעתי כי את הגשם שאני מרגיש

עדיין לא הצלחתי לספר לאיש

כמה לילות קודם לא היה כל כך קשה. צסק”א אכלה אותה בפעם הראשונה, אנחנו היינו על המפה, ההמונים זינקו אל המיזרקה בכיכר עדיין-לא-יצחק-רבין, ואבא הוציא בקבוק ברנדי מן המזווה (על פי הצעתי) . הוא טעם טיפה, אני טעמתי טיפה. אותו הבקבוק, חסר שתי טיפות, עדיין עמד שם עשרים שנה אחר כך, כאשר באה השעה לרוקן את המזווה בפעם האחרונה.

כשההמונים זינקו אל המיזרקה, רבין הודיע שלא ינהיג את מפלגתו בבחירות הבאות, אף על פי שהיא בחרה בו ברוב דחוק רק כמה שבועות קודם. דן מרגלית בוושינגטון קיבל את הטיפ המפורסם מפקידת הבנק הלא-דיסקרטית, ש”אשת ראש הממשלה שלכם היתה כאן”. אה? כאן? בבנק זר? כדי למשוך כסף?

 

 שמונה באפריל 1977, הכותרת הראשית ב’ניו יורק טיימס’:רבין מדהים את ישראל בביטול מועמדותו לתקופת כהונה שניה; מותקף על פקדונות בארה”ב; בוּקה וּמבוּלקה במפלגתו; נראה שהסתלקותו מפנה את הדרך ליריבו הוותיק, שר הבטחון פרס

מה טבעי היה בשביל איש חמודותיה של תנועת העבודה ליפול מן השלטון, ולסיים בזה את ההגמוניה הפוליטית והכלכלית שלה, מפני שעבר על חוקי המטבע המחניקים שהיא חוקקה. כל הארץ מלאה אז עברייני מטבע, אבל דווקא יצחק ולאה נאלצו לשלם את המחיר.

זה היה הלילה שבו מכבי תל אביב נעשתה אלופת אירופה בכדורסל. לא היה לי כך קשר ל’מעריב’, אבל אני זוכר את עורכו החכם שלום רוזנפלד מבטיח מבעוד מועד, כי אם מכבי תזכה באליפות היא תקבל את הכותרת הראשית. זו עמדה להיות הכותרת הראשית הראשונה מאז ומעולם בענייני ספורט, אם אינני טועה. אבל למחרת לא היה מקום. היה רבין. מה לעשות, זה קצב המאורעות בישראל, כאשר דראמות בוזמניות נידונות להיאבק על הכותרת הראשית מעשה שיגרה.

בימים ההם, בין צסק”א לחשבון הבנק נולדה הנכדה, שיום אחד תיגע ללבו של העולם כאשר תתייפח בהלווייתו של סבא, בנוכחות כל שליטי העולם חוץ מאיזה שניים שלושה. על חשבון הבנק שלה לא יוטלו הגבלות, כאשר היא תפרוט את הנוסטלגיה ואת רגשי האשמה לדולרים מותרים.

בבוקר שאחרי, ד”ש הספיקה למרוח מודעה גדולה ב’הארץ’, “יגאל ידין לראשות הממשלה”. הסקרים הראו שמי-יודע-אולי. אפילו פרופ’ מיכאל הרסגור אמר לי אז שהוא יצביע בעד ד”ש, אף על פי שהיה פעם עורך העמודים הספרותיים של בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והאמין בכל לבו בסוציאליזם מדעי. ד”ר שלמה בן עמי, עמיתו הצעיר מן החוג להיסטוריה, חייך בסלחנות. “מישל”, הוא אמר, “הוא לא מתכוון ברצינות. זאת בדיחה”.

אבל אני לא צחקתי. נרשמתי לד”ש, נתתי הוראת קבע לנַכּוֹת חמש לירות (עדיין לא שקלים) בחודש מחשבון הבנק שלי, ונעשיתי בזה חבר התנועה ואלקטור מן המניין בחבר האלקטורים שלה. אומרים שכך ממש הצטרפו חמולות דרוזיות שלמות.

ביום הבחירות הפנימיות סרתי אל הסניף ברמת גן, וּמילאתי ברצינות איומה את רשימת המועמדים בבחירות לכנסת. מספר אחת, יגאל ידין, אלא מה. מספר שתיים, בנימין הלוי. מה פתאום בנימין הלוי? כי חשבתי שהוא יהיה יושב ראש הכנסת, לאחר שד”ש תנצח, ויושב ראש הכנסת תמיד צריך להיות מספר שתיים מסיבות טקסיות. מספר שלוש, אמנון רובינשטיין, כי הוא יהיה שר המשפטים בממשלת ידין. מספר ארבע, שמואל תמיר, כי הוא היה האיקון של נעוריי הפוליטיים, האיש שנועד לגדוּלה, שר החוץ בממשלה החדשה. מספר חמש…

דאגתי אפילו לכלול מזרחי אחד ודרוזי אחד בין החמישה עשר הראשונים, כל כך רבה היתה אחריותי הלאומית.

בבוקר שאחרי ישבתי בחדר החדשות של גלי צה”ל, בקומת המרתף, הרבה לפני השיפוץ הגדול של 1980 או משהו כזה (אלוהים אדירים, מה זקנתי בעתונות). אבשלום קור נכנס אל החדר ברגל גאווה. “אני מחלק שגרירויות”, הוא אמר בחיוך קטן וללא הרמת קול, “מי רוצה?” באמת.

חוץ מזה, נשיא ברית המועצות נסע לאפריקה למכור נשק לכל המעוניין, בתנאי שהוא פרוגרסיבי ושונא גזענים ואין לו מפלגת אופוזיציה. בריונים פרצו אל דירתו של מסורב העליה סלֶפּאק במוסקבה. עוד פיחות זוחל לעומת הדולר, כבר 9.28 לירות. פקיד בכיר באוצר הואשם ברמיה, בשעה שהמועמד לכהונת נגיד בנק ישראל החליט לערער על הרשעתו במשפט שחיתות (חמש שנות מאסר). ידיעה על שתילת כלייתו של נער רוסי בגופו של אמריקני הגיעה לעמוד הראשון, איזו קרן אור באפילת המלחמה הקרה. החזאי גם הודיע, שהגשמים יימשכו ברחבי הארץ, אם כי הרוחות ייחלשו.

במצרים פרצו מהומות לחם. יותר מעשרים הרוגים. מה יכול להציל את משטרו של סאדאת, שואל עודד גרנות בעמוד הראשון של ‘מעריב’ (כן, גם הוא הוסיף ימים בעתונות, אם כי שערו לא הלבין כלל). רק שסאדאת לא יחליט לצאת למלחמה חדשה נגד ישראל באוקטובר או נובמבר 1977. ליתר בטחון, “תרגיל גדול ייערך בסיני בשבוע הבא”. הפעם כבר לא יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

על הניקוד הזה

יום שלישי, אוגוסט 8th, 2006

זו מחרוזת שהופרדה מן התגובות הכלליות בגלל סטייתה מענייננה של הרשימה. אלה תגובות על הרשימה ארוכת השם הצדקנות, ההתחסדות, הפסיביות-אגרסיביות, הרחמים העצמיים, האגוצנטריות הלא-מעניינת

אורן  [אתר]  בתאריך 8/6/2006 10:49:06 PM

אני רק שאלה

השאלה הזו צריכה להיקרא כפשוטה ולא כפרובוקציה. אתה,יואב, ללא ספק אחד הכותבים הרהוטים ברשת (ובעיתונות) העברית ותענוג לקרוא את השפה שלך שלא שואפת לאיזה מכנה משותף נמוך במיוחד. קשה שלא לשים לב שאתה מנקד מילים מסויימות. רציתי לדעת אלו מילים אתה מנקד ולמה.
בקטע הזה, למשל, ניקדת את המילה החכם (צירה תחת ההא) ואת המילה והשקול (הוו השניה שרוקה). לא מעט אנשים טועים לקרוא החכם בפתח ולכן כדאי לנקד את ההא אבל מדוע, למשל, ניקדת את הוו?
אשמח לתשובה. תודה

יואב קרני  בתאריך 8/7/2006 12:36:50 AM

על הנקודות האלה, על הפתחים ועל הקמצים

אורן —

תודה על שאלתך המעניינת, אינני חושב אותה כלל לפרובוקציה, ויש לי הרבה מה להשיב, אבל אני מקווה שלא אאריך.

הניקוד דבק בי עוד בנעוריי המוקדמים. אחד מחכמי הלשון, שהיה לי העונג והכבוד להכיר, היה ראובן סיוון עליו השלום. הוא היה איש רב חן, מפני שלא היה פרופסור של מגדלי שן אלא מורה ומחנך. היתה בו מידה נפלאה של סלחנות, של קבלה ושל פדגוגיה לא מחמירה.

הוא כתב מדריכי לשון מאירים ואופטימיים, גילה את מקורן של מלים חדשות — והטיף לניקוד חלקי. הוא המציא את מכונת הכתיבה המנקדת הראשונה, ואני זוכר עד כמה התקנאתי בו כאשר קיבלתי את מכתביו הנָאים עם וי”וים שרוקות וַחלוּמוֹת. הוא אגב כמעט שלא ניקד מלים, אלא במידה קיצונית של צורך. הוא לא היה מסכים עם הניקוד המסיבי שלי. אבל משם זה בא.

ד”ר סיוון לא ניקד מפני שדגל בכתיב הֶחָסֵר, “הדקדוקי”. הוא היה מַטיף נלהב למילוּי הכתיב, על פי כללי האקדמיה ללשון העברית, ואם אינני טועה אפילו קצת מֵעֵבֶר להם, על פי הצורך.

חכם הלשון הגדול ביותר שהאיר לי את פניו היה יצחק אבינרי. שמו אמנם נשכח, אבל הוא היה הפוסק הגדול האחרון בענייני לשון, ענק משיעור קומתם של גדולי ההלכה והפירוש. ביאליק אמר עליו שהוא “שָׂר הלשון העברית”, לא הודאה קלה בשביל משורר.

אבינרי התנגד למילוי המסיבי של הכתיב, אם כי היה בדרך כלל פרגמטי בשאלות האלה, לא פונדמנטליסט. ממנו צמחה הסתייגותי מכתיב מלא מדיי. (הנה כתבתי כאן “מדיי”, כפי שהורתה האקדמיה. אינני חושב שהכתיב כפול-היו”דים הזה התקבל.) הוֹסֵף לזה את הערצת ילדותי לאליעזר בן יהודה ולאיתמר בן אב”י, שלא העלו כלל בדעתם כתיב מלא — והרי לך התוצאות העגומות.

אני מנקד לפחות משלוש סיבות:

* קודם כול (=כול, כעצת האקדמיה, כאשר המלה אינה הסומכת, כמו ב”כל האזרחים”) כדי להקל, כאשר מלים משתמעות בקַלוּת לשתי פנים. זו חולשה מצערת של הלשונות השמיות, אין להן די אִמוֹת קריאה, וגם אנשים משׂכּילים עלולים לטעות, בייחוד כאשר הם דוהרים בקריאת הטקסט. “שָקוּל” יכול להיקרא “שֶקוֹל”, למשל.

* שנית, מסיבות דידאקטיות, כאשר אני הייתי רוצה שקוראיי יֶהגו מלים כדקדוקן. אני מודה שזה מעשה אונס לשוני מסוים, ואני יודע שזה מעורר התנגדות, ורק נימוסיהם הטובים של קוראיי וחוש ההומור שלהם מונעים אותם מלהגיד לי מה הם חושבים על נסיונות האונס שלי.

לַהֲגַנָתי החלקית אני יכול להגיד, שכל עצם הקריאה של רשימותיי היא מין אינוּס קל, מפני שאני כותב באופן מסוים, הרחוק מן הזרם המרכזי הדינאמי של כתיבה עתונאית או דעתנית. כותבת לא-כל-כך נדיבה אחת העניקה לי ציונים לא אוהדים. “כתיבה מליצית ומלאה קלישאות”, היא אמרה. ואולי היא צודקת, מי יודע.

את עבודתי העתונאית התחלתי ברדיו, בגלי צה”ל, לפני הרבה מאוד שנים (קולי נשמע בראשונה במארס 1975). התפתיתי מאוד אל המיקרופון, ואהבתי אותו מאוד. הוא הרגיל אותי להנחות את קהל היַעַד שלי לא רק בניסוחים כי אם גם באינטונציות וּבַהֲגִיָה.

גם לאחר שגָליתי אל העתונות הכתובה, במשך שנים הייתי קורא בקול רם את הטקסטים, הן בשעת כתיבה והן בשעת עריכה. זה היה הרגל לא מועיל, מפני שהוא השכיח ממני לא פעם את הצורך להתאים את הכתיבה אל העין במקום אל האוזן.

הניקוד הוא הפיצוי הגדול. כאשר כתבתי ב’הארץ’, במשך שבע שנים מעניינות מאוד (עד 1992), עורכיי הרשו לי לנקד יותר מאשר כרגיל. הייתי מכניס בקשות ניקוד בסוגריים, והן היו מצחיקות את העורכים במידה כזאת, שאחד השנונים שבהם נתן פעם את שמי בניקוד מלא, יוֹאָב קַרְנִי.

לרוע המזל, ‘גלובס’ אינו מנקד, ואינו מאפשר ניקוד. כאשר מייסדי הפלטפורמה הזו (שהצעתי לה את השם ‘רשימות’) פנו אליי, נעניתי להם בשמחה בין השאר מפני שעצמתי את עיניי בעונג לנוכח הסיכוי שבפעם הראשונה בחיי אוכל לנקד כאוות נפשי. אני זוכר את הרשומה הראשונה, במאי 2003. אחת התגובות הראשונות שהושארו אי פעם היתה של הערכה לַתוֹכֶן (“כמעט כמו ב’אייל הקורא'”, העיר המגיב, והייתי אנוס להניח שזו כמעט-מחמאה). אבל הוא הוסיף הסתייגות

<<הניקוד הזה!
הוא נותן לי הרגשה של חוסר נינוחות.
כאילו מישהו מנסה ללמד אותי איך צריך לדבר.
אני מרגיש שפוגעים בחופש שלי.>>

כשלעצמי אינני חושב שכל כך רע “ללמד”, לא חלילה במובן של הגבלת חופש, אלא במובן של גידור גדרות. אין לשון תרבותית ללא סטנדרטיזציה. התרחקותה של העברית המודרנית מנורמות אינה מבַשֶׂרֶת לה טובות. אבל זו התנַצחוּת נפרדת.

* שלישית, מסיבות אסתטיות. אני חושב ניקוד ליָפֶה, משהו המקרב אותנו טיפה, רק טיפה, אל אמנות הקַליגראפיה של הכתב הסיני והיפאני, וכמובן הכתב הערבי. זה הטעם שלפעמים אני זורה ניקוד במקומות לא הכרחיים. נדמה לי שאני מוסיף חן לטקסט, ואני גם מֵקֵל עליי לעצור צורך מחשבה.

תודה, אורן, על תשומת הלב שהואלת להעניק לחולשותיי הנסבלות (בניגוד לחולשותיי הפחות-נסבלות, הכתובות על ספר דברי יָמַי ורשימוֹתַי, שיכולתי כמובן לכתוב “ימיי ורשימותיי”, ואולי גם אכתוב בפעם הבאה. ולזה אני קורא סטנדרטיזציה…)

טלי  [אתר]  בתאריך 8/7/2006 12:53:38 AM

אח, תודה

אני, לעומת זאת, עוצמת את עיני (אכן קשה להחליט לגבי הי’ הנוספת, אני נוטה שלא) בעונג למראה המלים המנוקדות פה ושם. לפחות לגבי הקוראת הזו, הניקוד הוא אחד הבונוסים הבלתי צפויים והמרגשים במיוחד בבלוג הזה.

יואב קרני  בתאריך 8/7/2006 4:26:28 AM

נָעַמְתְּ לִי מְאוֹד, טַלִּי

אה, נָעַמְתְּ לִי מְאוֹד, טַלִּי, תּוֹדָה עַל נְדִיבוּתֵךְ. (הַאַבְטִיחַ לָךְ שֶמִּכָּאן וְאֵילָךְ, תָּמִיד וּלְלׂא יוֹצֵא מֵן הַכְּלָל, נַקֵּד אֲנַקֵּד אֶת כָּל תְּגוּבוֹתַי לִתְגוּבוֹתַיךְ? זֶה אָמְנַם יָאֵט אֶת קֶצֶב הַכְּתִיבָה, אֲבָל יַעֲנִיק לִי אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לְשַיֵּף כָּל הֲבָרָה)

וושינגטון באביב: פריחת עץ הדובדבן

שבת, אפריל 1st, 2006

צילומים: יואב קרני

המשך…

מן הארכיון: הניגוּן הקדוש של מוישה פימה

יום רביעי, מאי 4th, 2005

צילום: יואב קרני

 
מסע אל פּוֹלֶסיַה, ארץ הביצות והשטעטלאך, ששים שנה לאחר השלמת חיסולם של יהודיה. ב-29 באוקטובר 1942 נורו 18,000 יהודים בפינסק, באקט הגדול האחרון של “השואה הידנית”. בין רכבות שאינן נוסעות ובין ביצות מיובשות, בין בתים שהתרוקנו מיהודיהם ובין ארגזי ארכיון רבי הפתעות, אני פוגש את נכדו של הצורף המלכותי ממאראקש, המדבר רוסית ויידיש (וערבית וצרפתית ואנגלית ועברית), ומחזיר לפינסק קמצוץ של עטרת יושנה. דיפלומט רוסי מניח זר על קבר היהודים, מפני שלדיפלומטים הישראלים לא היה זמן או חשק. כיצד אני מגלה שליונה פּיבוֹבוֹז היה בעצם זקן ארוך מאוד
 

המשך…