Archive for the ‘קריאה חוזרת: טורים מן השנים 2003-1994’ Category

ברק וביבי, אלא מה

יום שני, אוגוסט 12th, 2019

תרומתי הצנועה לזיכרון הלאומי: אפריל 2002, כאשר שני פנסיונרים פוליטיים ללא תקווה פוליטית, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ניסו את כוחם ברהביליטציה. כבר אז היה ברור שאין להם כל סיכוי, והם יישכחו מלב

התפרסם ב׳גלובס׳, ארבעה באפריל 2002, בימי מבצע ׳חומת מגן׳

המשך…

במאי 1999ֿ שאלה רצינית היתה רק אחת: בנימין נתניהו

יום שני, מרץ 16th, 2015

היה פעם נשיא בארה”ב, ריצ’רד ניקסון. והיה לו יועץ יהודי מניו-יורק, שאמר לו: הדרך הטובה ביותר לניצחון היא לחולל קיטוב לאומי. והוא ניסה, וניסה, וניסה, ולא ידע מתי לעצור. בנימין נתניהו לא למד את הלקח. הוא הרים את ידו על התפרים האחרונים של המרקם הלאומי: תחושה של שותפות גורל וסולידריות חברתית. מוטב שמסעו יסתיים בתחנת שכונת התקוה, יום אחד אחרי תיקי דיין

הרשימה הזו הופיעה במגזין השבת של ׳גלובס׳ ערב הבחירות לכנסת ה-15, ב-18 במאי 1999. היא מובאת כאן ללא שינוי

מודעת בחירות של מפלגת העבודה (׳ישראל אחת׳), מערכת הבחירות של 1999

מודעת בחירות של מפלגת העבודה (׳ישראל אחת׳), מערכת הבחירות של 1999

המשך…

מן הארכיון: המקצוע — לוחם עצמאות

יום שישי, מאי 9th, 2008

למצוא יורשים חדשים לאומות עתיקות, זה היה תחביב אירופי פופולרי משחר המאה ה-19. באיירון מצא את “יוון”, מאציני וגריבלדי איחדו את “איטליה” – וגם היהודים חיפשו נחמה בזרועותיהם של אבות קדומים. הציונות חייבת לרומנטיקה התנ”כית האירופית הרבה יותר ממה שהיא נוטה להודות. תמיד היו לה בעלי ברית, והיא תמיד היתה הרבה יותר מציאותית ממה שהיא חושבת. לבעל הברית החשוב ביותר שלה קראו “ריאליזם” 

התפרסם בגליון יום העצמאות של ‘גלובס’, אפריל 2001

 


הלורד באיירון בתלבושת אלבנית, ציור של תומס פיליפס משנת 1814. המשורר הגדול של העידן הרומנטי חשב שהוא עומד לפדות את נכדי פריקלס משבי העוסמאנים. לא בדיוק, אבל אירופה הוקסמה

מתוך אוסף האמנות של ממשלת בריטניה

 

עצמאויות היו פעם עניין רומנטי מאוד. מאבק לטובת חירותם של עמים קטנים ורחוקים פירנס את דמיונו הקולקטיבי של המערב. בערים מרכזיות בארה”ב אפשר להתבונן עד היום בפסליהם של כל מיני אירופים אמיצים – מקושצ’יושקו הפולני ועד לאפאייט הצרפתי – שחצו את האוקיאנוס לפני 225 שנה, כדי להשתתף במלחמת העצמאות האמריקנית.

רבע מאה אחר כך, נפוליאון הפיח תקוות עצמאות חסרות תקדים באירופה. ליגיונות של עמים מדוכאים הסתפחו אל צבאותיו, והאמינו שהם עומדים לחדש את תהילת העבר, או לפחות לקבל את ההזדמנות לבדות תהילה כזאת מלבם. לודוויג פאן בטהובן התפעם כל כך מחזון החירות של הקיסר, עד שהלחין לכבודו את “ארואיקה”; ואחרי נצחון הצרפתים על הפרוסים בקרב יינה (1806), הפילוסוף וההיסטוריון פרידריך הגל הכריז על “קץ ההיסטוריה”.

אבל ההיסטוריה לא התקרבה כלל אל קיצה. הצורך לחזור וללוּש את הבצק לא זו בלבד שלא פג, אלא אדרבא, גבר והלך. בשולי אירופה, עמים שכוחים, קטנים וגדולים, התחילו לתבוע לעצמם זכויות לאומיות.

שמונה שנים אחרי נפילת נפוליאון יצא הלורד באיירון ליוון, לעזור לה לכונן את עצמאותה. סוף סוף, איזו משימה יכלה להיות נאצלת יותר מלקרוא דרור לניניהם של מייסדי הציוויליזציה המערבית?

המשורר הרומנטי הגדול האמין, שהוא ימצא ביוון את צאצאיהם הישירים של אפלטון ושל פריקלס, או לכל הפחות של אלכסנדר הגדול. הוא מת בשדות הקטל שלה בגיל 36, מבלי למצוא אותם. אנגלית לא היתה בימים ההם לשון בין לאומית, אבל את באיירון תירגמו לכל שפה, ואירופים התפעמו מהעזתו ומקורבנו.

אחרי צאצאי יוון העתיקה בא תורם של צאצאי רומי העתיקה. גם הם סיפקו רוב השראה לאירופה הרומנטית. האיטלקי מאציני יצר את האב-טיפוס של לוחם החירות הבין לאומי. הוא התהלך ברחובות מארסיי, בשנות ה-30 של המאה ה-19, והקסים את כל רואיו בחליפת הקטיפה השחורה שלו וּבִצלליתוֹ הַדַקָה. במשך 45 שנה הוא לא חדל לרקום מזימות חשאיות לאחד את איטליה.

כיוצא בזה גריבלדי, יורד ים הרפתקן, אולי האיש הראשון בהיסטוריה המודרנית שהיה יכול לרשום “לוחם עצמאות” לצד “מקצוע”. אחרי שנכשל באיטליה, הוא עבר לאמריקה הלטינית, ואפילו שקל הזמנה מן הנשיא לינקולן לקבל את הפיקוד על גיס צפוני בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית. (גריבלדי סירב, לא מתוך צניעות, אלא דווקא מפני שחשב שהוא צריך להנהיג את כל צבאות הצפון.)

לוחמי עצמאות מקצועיים פחתו והלכו במרוצת השנים, אולי מפני שמלחמות נעשו עניין רציני מדיי בשביל אוסף הרפתקנים ואידיאליסטים. באיירון מימן מכספו את הקמת הצי היווני – זה עלה לו 4,000 לירות סטרלינג, די הרבה בשנת 1823. במובן הזה, גם אם ההשוואה אינה מענגת במיוחד, האיש הקרוב ביותר בדורנו להיות בן-דמותו של באיירון הוא דווקא אוסאמה בן-לאדן, המעדיף את מערות אפגניסטן על פני סאלוני ג’דה וריאד, וּמְמַמֵן מכיסו את מלחמת השחרור שלו. [הטקסט הזה התפרסם כמעט חמישה חודשים לפני ההתקפה על המגדלים התאומים.]

רבנים, מלכים, נביאים

הרומנטיקה של באיירון, של מאציני ושל גריבלדי – זו שהקנתה ליוונים ולאיטלקים את אהדת אירופה, בייחוד את אהדת האנגלים – סופה שהועילה גם ליהודים. הגעגועים אל “העולם הקלאסי”, אשר תקפו את טרקליני אירופה, הניבו נוסטלגיה סלקטיבית גם לצאצאי דויד ושלמה, האמיתיים והמדומים.

תיירים ומיסיונרים הופיעו בחופי ארץ ישראל במרוצת המאה ה-19, נדהמו ממידת ניוּוּנהּ וַעליבוּתה, וחיפשו ניחומים בחיק ההיסטוריה המקראית. באותו הזמן, הרוב המכריע של היהודים התעניינו בתנ”ך רק באופן שולי. נוצרים, בייחוד פרוטסנטים, נהגו לקרוא את התנ”ך של היהודים הרבה יותר מן היהודים עצמם. בשעה שהיהודים סבבו בעולם של רבנים, חדשים וִישָנים, תיירי התנ”ך הנוצריים הזכירו לעולם גם את המלכים ואת הנביאים.

באיזו מידה יוון החדשה ואיטליה החדשה היו יורשות ראויות של תפארת עברן, זה עניין לוויכוח. מאציני עצמו נאנח אנחה עמוקה, כאשר חזה בהולדת המדינה האיטלקית המאוחדת, זו שאליה נכסף כל ימיו, עם רומא בירתה. “אני חשבתי שאני מעורר את נשמתה של איטליה”, הוא אמר, “והנה עכשיו מוטלת לפניי גופתה”.

יוון לא חזרה וּבראה את הדמוקרטיה של אתונה, או את האקדמיה של אפלטון; ואיטליה, על אף נסיונותיה הפתטיים, לא הצליחה להצעיד ליגיונות עטורי נצחון בחזית הקוליסיאום. אחת הסיבות היתה, שעבר די הרבה זמן, איזה אלפיים שנה, והיה קשה מאוד לחזור אל נקודת ההתחלה כמו לא היה שום דבר באמצע.

קצת קשה להאמין, אבל החזרה אל התנ”ך היתה אקט של מרד נועז מצד המשכילים היהודיים נגד הממסד הרבני.

כשאברהם מאפו כתב, בעברית תנ”כית, את “אהבת ציון” ו”אשמת שומרון”, וכאשר אליעזר בן יהודה סיגל לעתוניו עברית מקראית, הם לא הביעו רק נוסטלגיה לעבר רחוק ומפואר, אלא קודם כול ניסו להתנער מן ההווה.

עברית לא חדלה מעולם להתקיים כשפת השכלה וּכתיבה, אבל זו היתה עברית שֶיָנקה מן התלמוד וּמספרות ימי הביניים. בן יהודה, שהיה קודם כול מהפכן פוליטי לפני שנעשה מילונאי ועתונאי, עשה מה שעשו רבים מאוד מבני זמנו הלא-יהודיים: הוא חיפש עתיד בחיק העבר.

היו יוונים אשר השתעשעו בתקווה, שהם יוכלו להחליף את הֶעָבָר הקרוב בעבר הרחוק, אם יצליחו לחַיוֹת את הלשון היוונית העתיקה. הם נכשלו כשלון חרוץ. האיטלקים אפילו לא ניסו לחיות את הלטינית, ובמקום זה אימצו להם לשפה דיאלקט אזורי, אחד מרבים, וקראו לו “איטלקית”. כאשר קמה איטליה, בקושי שלושה אחוזים מן האיטלקים יכלו לדבר “איטלקית”.

איך היהודים הצליחו במקום שהיוונים והאיטלקים נכשלו? זו שאלה ששום רציונליזציה לא תעניק לה תשובה מלאה. הצלחתה של תנועת העצמאות היהודית להחיות סמלים וּתכנים של עבר רחוק מאוד מוסיפה להיות פנומנלית, אולי נשגבת מן הבינה האנושית.

בעיני הרבה אינטלקטואלים מערביים היא נחשבה בשעתה, והוסיפה להיחשב שנים רבות, ל”אַ-היסטורית”: איזו תאונה נדירה, שאינה מתיישבת עם המהלך הטבעי של דברי הימים. בעולם הערבי התפתחה לממדים של אובססיה ההשוואה בין ישראל לצלבנים: יישות זמנית, תוצאה של התפרצות אמוציונלית בת חלוף, הנשענת על כידונים, וּמחוּבּרת בוורידיה ליבשת אחרת. ההתלהבות תִשכַּך, צלבנים חדשים לא יבואו, והיישות תתנדף מאליה.

התגרוּת במהלכים טבעיים?

האם ההצלחה הישראלית היא תוצאה של התגרות בלתי פוסקת במהלכיה הטבעיים של ההיסטוריה? לאו דווקא. אפשר להראות, שישראל היא הרבה יותר טבעית ממה שאויביה ואוהביה נוטים להראות.

היא נולדה במאה, שבה גבולות הותוו מחדש ללא הרף על פני שלוש יבשות. היא נולדה בזמן שרק רבע מן החברות הנוכחיות של האו”ם היו קיימות. התנועה הלאומית שיצרה אותה התהוותה בערך באותו הזמן שתנועות לאומיות דומות לה התפתחו בדרום אירופה ובמזרח הים התיכון. היו לה הרבה יותר בעלי ברית ממה שהיו לתנועות אחרות.

הארמנים, למשל, התחננו לפני ארה”ב ב-1920, שתואיל לקבל מנדט בין לאומי על שטח שהם כינו “ארמניה”, כדי להכין אותם לעצמאות. האמריקנים סירבו חד משמעית, הטריטוריה האמורה נבלעה בכרעיה של טורקיה, ואבדה לנצח. זה היה בדיוק באותה השנה שהבריטים קיבלו את המנדט על ארץ ישראל, ובמשך עשרים השנה הבאות עזרו לציונים להניח בה תשתית למדינה יהודית. מישהו מוכן לנחש מה היה קורה, אילו הבריטים היו מסרבים ב-1920? או אילו התנהגו אחרת אחרי שהסכימו?

הציונות הצליחה, מפני שהשכילה לאזן את הרומנטיקה עם השכל הישר. אפשר להראות איך התבגרה והוסיפה חוכמה פוליטית מדור לדור, בשעה שאויביה בזבזו את זמנם בהתפרצויות אמוציונליות ובחמלה עצמית.

למרבה המזל, מנהיגי התנועה הציונית היו אנשים בעלי תוֹבָנוֹת היסטוריות, אשר ידעו איך לא לבלבל מושגים. לא היה עולה על דעתם להגיד מה שאמר חבר הכנסת שאול יהלום בשבוע שעבר, כאשר ישראל נסוגה מבית חנון, תחת לחץ אמריקני. הוא אמר, שאיזו אירוניה מרה היא, כי ערב יום העצמאות מראה ישראל עד כמה אין היא עצמאית.

אם נשקף לישראל איום קיומי, יתכן שהוא בא בראש ובראשונה מצד הלוך מחשבה כזה, המניח שריאליזם הוא מלת גנאי, שהַכָּרָה במגבלות אובייקטיביות היא חולשה, ושטריקת דלתות בפרצופם של בעלי ברית היא אקט של העזה.

כך או כך, לישראלים יש היום סיבה טובה לגאווה, אפילו לשביעות רצון, ובלבד שלא יחדלו ללמוד מנסיונם שלהם.

חלומי האנטישמי הגס, הרב עם החושן, העגלה הערופה מכפר סמר, דמו של ראש הממשלה

יום חמישי, אוקטובר 25th, 2007

הרשימה הזו התפרסמה ב-12 ביולי 1996 ב’ששי’, מוסף תרבות של ‘גלובס’, שערך אדם ברוך. היא נכתבה תחת הרושם של עליית בנימין נתניהו לשלטון, שבעה חודשים לאחר רצח יצחק רבין. במוצאי יום הבחירות גם התברר שש”ס נעשתה המפלגה השלישית בגודלה,עם עשרה מושבים, והאופוריה של הרב יוסף היכתה אותי בתדהמה. את הרשימה כתבתי ממוסקבה, ערב מסע ארוך אל הקווקאז. איבדתי את עקבותיה, וכמעט שכחתי את תוכנה. במקרה חזרתי ונתקלתי בה בחודש שעבר במגירה חבויה. אני חוזר ונותן אותה כאן ביום השנה לרצח רבין ברגשות מעורבים. לא הייתי חוזר וכותב אותה כיום, בוודאי לא באותו האופן. אבל החלטתי להתחלק בה. אין זה מן הנמנע שהיא התיישבה עם מצב הרוח הכללי לפני 11 שנה.

 

בחלומי הלא כל כך נעים הייתי תיאולוג נוצרי. לא היה ברור אם אני קתולי, או בפטיסטי – אבל האי-בהירות הזו הועילה בסופו של דבר להתפתחות העלילה.

בחלומי המביך התראיינתי פעמים אחדות בתחנת רדיו עלומת-שם, בעיר נידחת במערב התיכון של ארה”ב. הפעם הראשונה היתה מייד לאחר רצח יצחק רבין. מה יש לכתבי הקודש להגיד על המאורע הזה? שאל אותי המראיין. “אה”, השבתי בכובד ראש, “אין חדש תחת השמש. יהודים יראי-שמים שוב צלבו איש שלום בארץ הקודש”.

אפילו בַּחלומי כיעכעתי בגרוני בִּמבוכה קלה לנוכח האנטישמיות הארסית של תשובתי. הליגה נגד השמצה מחתה בחריפות לפני הנהלת התחנה, וזו הבטיחה מייד כי דברים כאלה לא יישָנוּ.

הראיון הבא אתי היה ב-30 במאי, לאחר שהתחוור נצחונו של בנימין נתניהו. רִשְתוֹת הטלויזיה עתה זה הקרינו את מעמד כניסתו של הרב עובדיה יוסף אל מטה הבחירות הצוהל של ש”ס. הוא פסע לשם במלוא התפארת של מלבושיו, רפליקה מדויקת של ה”חושן ואפוד ומעיל וכתונת-תשבץ, מצנפת ואבנט”, אשר ציווה אלוהי הברית הישנה על משה להלביש בהם את אחיו, אהרן הכוהן הגדול.

נשאלתי על המשמעות התיאולוגית של המעמד הזה, והשבתי ללא היסוס (בחלומותיי אינני מהסס לעולם): “אין חדש תחת השמש. היהודים שוב צלבו איש שלום בארץ הקודש (כן, אני יודע, כבר אמרתי את זה שבעה חודשים קודם), והכוהן הגדול שלהם שוב משליך את ידיו באויר, ואומר: ‘ידינו לא שפכו את הדם’!

כייפא – הזכרתי למראייני – היה האיש האחרון שנראה בירושלים לובש חושן ואפוד ומעיל וכתונת-תשבץ, עד בואו של הרב הגאון עובדיה יוסף. כייפא עשה כן בחול המועד פסח של שנת 33, במשפט הסנהדרין נגד ישו.

המראיין עצמו, עוד לפני הטלפון של הליגה נגד השמצה, ניתק מייד את המיקרופון שלי, ביקש ממני לצאת מן האולפן, והתנצל לפני המאזינים. אפילו לי עצמי היו קצת נקיפות מצפון.

בהמשך חלומי הייתי אחד הפעילים בוועידת ‘העצרת של הכנסיה הבפטיסטית הדרומית’. כן, אני הוא שיזמתי בחודש שעבר את ההחלטה להקים ‘מיסיון ליהודים’. ההחלטה, להזכירכם, אמנם התקבלה, היא לא היתה פרי תעתועֵי-חלומותיי.

אני יודע שההחלטה העלתה את חמתם של יהודים אמריקאיים. אבל מה אפשר לעשות, אנחנו נוצרים, וּבִהיותנו נוצרים אנחנו מאמינים שאלוהים הטיל עלינו לגאול את היהודים מֵחֶשכַּת חוסר-אמונתם.

אנחנו מחבבים מאוד את היהודים. סוף סוף ישו מושיענו היה יהודי. אנחנו קוראים בכובד ראש את הברית הישנה, ותומכים בכל לבנו בזכות הקיום של ישראל. אנחנו רואים בה מימוש של הנבואות האלוהיות.

אבל היהודים, אבוי, נתקעו אי שם לפני 2,000 שנה. דתם היא ארכאית, כמעט-פרימיטיבית, מין כת שבטית צרת-אופקים, שאינה מתעניינת כלל ב’גויים’. וַהלוא נביאי היהודים עצמם חזו, “וגוי לא ידעוך אליך ירוצו”, ו”גוי גדול יֵעוֹר מיַרכּתֵי הארץ”. היהדות האמתית נועדה להיות דת אוניברסלית, הפותחת לרווחה את זרועותיה לפני כל הלאומים.

תראו מה קרה לכם. במקום ללכת בעקבות אחרוני נביאיכם – ירמיהו, ישעיהו, מיכה – אתם נסוּגוֹתֶם אל תרבותכם השבטית הקדומה, שהנחילה לכם קנאים כיהושע ושמואל. מה אנחנו רוצים בסך הכול? להעניק לכם את ההזדמנות לממש את ייעודכם המקורי: להיות אור לגויים – במקום לרצוח כל איש שלום, המאיים על כוהניכם הגדולים, וּבמקום להתכחש אחר כך לאחריותכם למעשי הרצח.

אני לא אתעייף מלהכחיש כל קשר בין התיאולוג הנוצרי בחלומי וביני. אבל אני חייב להודות ששמחת הרב עובדיה יוסף, באבנטו התנ”כי, הזכירה לי את דמעותיו של הרב שלמה גורן ז”ל, 13 שנה קודם, בבית העלמין של כפר סמר, דרומה לחיפה.

הדמעות זלגו במעמד הלווייתו של אמיל גרינצווייג, איש ‘שלום עכשיו’, שנרצח במהלך הפגנה, בחזית משרד ראש הממשלה. הרב גורן, אז עדיין הרב הראשי האשכנזי, ידע שהוא לא יהיה משתתף פופולרי בהלוויה. סוף סוף, הוא האיש שתקע בשופר בִּשמוֹנָה ביוני 1967, והפך בזה מלחמת מגן לגיטימית למלחמת כיבוש משיחית. אבל הוא בא לכפר סמר, כדי לקרוא את המעשה בָּעֶגלה הערוּפה מִסֵפֶר ‘דברים’, זו העגלה שהכוהנים נצטוו לשחוט, והיה “כי יימצא חלל באדמה אשר ה’ אלוהיך נותן לך לרִשתָה, נופל בשדה, לא נודע מי היכּהוּ”.

אני זוכר את הרב גורן עומד שם, וחוזר בקול בוכים על המלים המקראיות הנוקבות,

ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו. כַּפֵּר לעמך ישראל אשר פדית ה’, ואַל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל, וּנְכַפּר להם את הדם. ואתה תבָעֵר הדם הנקי מִקִרבּך, כי תעשה היָשָר בעיני ה’.

הקהל הזועף והאָבֵל הגיב ברחש של אי-הסכמה. הנוכחים כמו אמרו אלה לאלה, שהריטואל התנ”כי לא יִמחֶה את הדם מידי אלה הרוצים לרחוץ עכשיו בנקיון כפיהם.

ועם זאת, איזה ניגוד היה בין דמעותיו של הרב גורן וּבין האופוריה של יריבו מִשֶכּבר הימים, בן הפלוגתא שלו מימי רבנותם המשותפת, עובדיה יוסף. בלילה ההוא, האיש עם האפוד ועם החושן ועם האבנט לא קרע קריעה ולא רחץ את ידיו על העגלה הערופה מכיכר מלכי ישראל.

תבוסתה של מפלגת העבודה בבחירות היא כמובן מאורע פוליטי. אבל המשמעויות שלה כל כך עצומות ממדים – והן יתעצמו ויילכו ככל שהמחיר יתחוור ויילך  – עד שהעניין צריך אולי עיון מטאפיזי, אפילו מצד אלה החושבים את עצמם לחילונים, או לאתיאיסטים (לא אני).

איוב, הסלחן הגדול מכל הסלחנים, הוותרן הגדול מכל הוותרנים, אמר, “ארץ, אל תָכוֹסי דמי”. הקַלוּת המדהימה שבה כיסתה הארץ את דמו של יצחק רבין, והמהירות שבה השתמטו רוב יהודי ישראל מחשבון הנפש של מעמד העגלה הערופה, אולי מחייבות בירור תיאולוגי: היש משהו ביהדות, המועיד אותה להצדקת אלימות ולסתגרנות שבטית?

המעשה בישוע מנצרת היה פרשת דרכים בתולדות הציוויליזציה המערבית. אבל בעיני היהדות הוא היה רק אנקדוטה. מבלי להיגרר לדיון בהיסטוריוּת של ישו, האנקדוטיזציה של צליבתו היתה אולי אחת הטעויות הדידקטיות החמורות של חכמי היהודים. 1966 שנה אחר כך, חכמי היהודים שוב עשו אנקדוטיזציה של צמאון-דם מידי אספסוף. כאז, כתמיד, כן עכשיו, חכמי היהודים חוזרים וּפוֹטרים את חסידיהם מנקיפות מצפון.

אמונה אוניברסלית גדולה ללא נקיפות מצפון אינה מסוגלת להתמודד בהצלחה על נאמנותם של בניה.

 

 12 ביולי 1996                                                                           

מן הארכיון: הניגוּן הקדוש של מוישה פימה

יום רביעי, מאי 4th, 2005

צילום: יואב קרני

 
מסע אל פּוֹלֶסיַה, ארץ הביצות והשטעטלאך, ששים שנה לאחר השלמת חיסולם של יהודיה. ב-29 באוקטובר 1942 נורו 18,000 יהודים בפינסק, באקט הגדול האחרון של “השואה הידנית”. בין רכבות שאינן נוסעות ובין ביצות מיובשות, בין בתים שהתרוקנו מיהודיהם ובין ארגזי ארכיון רבי הפתעות, אני פוגש את נכדו של הצורף המלכותי ממאראקש, המדבר רוסית ויידיש (וערבית וצרפתית ואנגלית ועברית), ומחזיר לפינסק קמצוץ של עטרת יושנה. דיפלומט רוסי מניח זר על קבר היהודים, מפני שלדיפלומטים הישראלים לא היה זמן או חשק. כיצד אני מגלה שליונה פּיבוֹבוֹז היה בעצם זקן ארוך מאוד
 

המשך…

מן הארכיון: עֵזֶר סרגייביץ’ דֶה קלֶרק

יום שני, אפריל 25th, 2005
הרשימה הזו התפרסמה בעמוד האדיטוריאלי של ‘הארץ’ לפני 15 שנה ויותר, בתשעה בפברואר 1990. אני חוזר ונותן אותה כאן ללא כל תיקונים, תרומה צנועה לַהיזָכרוּת הלאומית בנצחונותיו של עזר וייצמן וּבִתבוּסוֹתיו. הרשימה כוללת הַזכָּרוֹת של מאורעות ושל שמות, שהיו ידועים יפה לקורא באותו הזמן, אבל יהיו נהירים פחות לקורא כיום. לפיכך כללתי שורה של הסברים קצרצרים, הניתנים בצורת קישורים. אם תקישו על הקישורים האלה, ייפתחו חלונות קטנטנים, עם שורה או שתיים של הסבר.

איך צמח מתוך המערכת הסטליניסטית איש כמיכאיל סרגייביץ’ גורבאצ’וב? איך צמח מתוך הלאוּמָנוּת האפריקנרית המיסטית איש כפרדריק וילֶם דֶה קלֶרק? שתי המערכות הקדישו כַּמוּת כל כך ניכּרת של אנרגיה, בדיוק כדי להבטיח שתאוּנוֹת כאלה לא יתרחשו.

סטלין חיסל פיסית כל פוטנציאל של אופוזיציה ושל מַחשבה נוֹעזת. הוא שקד על ביעוּר האינדיבידואליזם והמקוֹריוּת. והתוצר האופייני ביותר לַהֶעָזָה האינטלקטואלית שצמחה בצל הסטליניזם, היה אנדריי גרוֹמיקוֹ. עליו אמר (כנראה) ניקיטה חרושצ’וב, שאילו ציווה על גרומיקו לפשוט את מכנסיו וּלהתיישב על קֶרַח באמצע החורף, הוא היה עושה כן בלי להניד עפעף.

חרושצ’וב אולי לא התפעל במיוחד מן הרובוטים הסטליניסטיים, אבל הדה-סטליניזציה שלו היתה קוסמטית, והוא לא הספיק – ספק אם התכוון – לגַדל דור חדש. הדינוזאורים הסטליניסטיים, שהדיחו אותו ב-1964, פתחו את עשרים שנות שלטונם ברדיפה מסיבית של כל מי שהֵעֵזוּ לחשוב קצת אחרת.

הקוּ”ף החשובה ביותר של השיטה הסובייטית לא היתה הקוּ”ף של ‘קומוניזם’, אפילו לא של ‘קולקטיביזם’, אלא של ‘קוֹנפוֹרמיזם’. מאז ימי השיא של קוּ”ף אחרת (‘קוֹנפוּציוּניזם’), שום משטר חברתי ופוליטי לא העסיק כל כך הרבה אידיאולוגים, רק כדי להוכיח את חשיבות הדִשדוּש במקום.

אל תוך הביורוקרטיה המפלצתית של המדינה הסובייטית נִבנוּ אין-ספור מֶכניזמים וּפילטרים, שהיו צריכים למנוע טַלטלה. דרך החתחתים אשר היה צריך לעבור כדי להגיע אל איזושהי פִּסגה פוליטית, הבטיחה כי המגיע יגיע כל כך עייף וּמוּתש, עד שלא תִתפּעם בו אלא שאיפה אחת: להתענג על טובות ההנאה המוּפלגוֹת שהוּרעפו על האצוּלה הבולשביקית, וּלקיים על כָּנו את הסטאטוס-קווֹ עד סוף כל הימים.

המועמדים הטבעיים והמצוֹדדים ביותר לחבוש יום אחד את הכתר בקיסרות הביזנטינית הזאת היו חייבים להיות משעממים, חסרי כל יכולת מחשבה, נטוּלי רעיונות מקוריים, צייתנים, וּבעלי פוטנציאל מבעית של שחיתות.

הלאומנות האפריקנרית אמנם חֵרפָה את הקומוניזם, וחוקקה נגדו חוקים, אבל קיימה בתוכה את העיקרון הלניניסטי הידוע, שניתן לו השם המַטעֶה ‘צֶנטרליזם דמוקרטי’. כמו רוב סוגי הלאוּמנוּיוֹת, רק קצת יותר, תְנַאי ההשתייכוּת ל’פוֹלְקְ’ (‘עַם’) היה קבלה ללא פיקפוק של כל עקרונותיו.

דיסידנטים לבנים נרדפו עד צוואר, הוחרמו על ידי בני תרבותם, והוטלו עליהם עונשי ‘נידוּי’, שְוֵה-ערך דרום אפריקני של ‘גָלוּת פנימית’ בברית  המועצות. האקלים בדרום אפריקה לִיצִיאָה מן השורות היה נוח בערך כפי שהיה במשרדי המפלגה הקומוניסטית בסבֶרדלוֹבְסְק (למשל).

כאשר קם ד”ר אנדריאס טרֶאוּרניכט, מנהיג האופוזיציה הימנית בדרום אפריקה, להשיב על נאומו הדרמטי של הנשיא דֶה קלֶרק, בשבוע שעבר, הוא אמר עליו שנודפים ממנו רעיונות “מהפכניים”. גידוף קשה מזה לא היה יכול לעלות על דעתו של אפריקנר.

‘מהפכן’ בעולמה של הכנסיה ההולנדית המתוּקנת, הזרם הדתי העיקרי של האפריקנרים, הוא שְוֵה ערך ל’קוֹנְטְרַה-רבוֹלוּציוֹנֶר’ בברית המועצות הסטליניסטית. מאז המהפכה של לוּתֶר ושל קלווין, במאה ה-16, אסור לעשות מהפיכות חדשות אצל הולנדים מתוקנים; כשם שמאז המהפיכה של 1917, היה אסור לעשות מהפיכות אצל סטליניסטים.

שער השבועון ‘טיים’, 12 בפברואר 1990, מייד לאחר הודעת גורבאצ’וב בישיבת הוועד המרכזי על ביטול המונופול הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית. הכותרת המדויקת בהחלט של ‘טיים’ היתה: “מתחילים מחדש — גורבאצ’וב פונה עורף ללנין”. כמובן, אילו הוא היה אומר משהו מֵעֵין זה חמש שנים קודם, הוא לא היה מתמנה למנהיג המפלגה

 

אילו דה קלרק היה משמיע את רעיונותיו ב-1970, חֲזָקָה על הממשלה האפריקנרית שהיתה מטילה עליו עונש ‘נידוּי’. אפשר רק לנחש איזה עונש היה מטיל סטלין על גורבאצ’וב, אילו היה משמיע ב-1948, למשל, את הנאוּם שנשא השבוע בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית.

איך הצליחו גורבאצ’וב ודה קלרק להעפיל אל ראש הפירמידה, ובאותה השעה גם להיות נאמנים לרעיונותיהם? התשובה הַקַלָּה מאוד: הם לא הצליחו. הם העפילו אל ראש הפירמידה, מפני שלא היו נאמנים לרעיונותיהם. דה קלרק, למשל, היה כל כך מזוֹהֶה עם הביטוי הפתולוגי ביותר של האפרטהייד – שלילת חינוך משחורים –  עד שביום השבעתו לנשיא, רק לפני ארבעה חודשים, הארכיבישוף דֶזמוֹנד טוּטוּ אמר: “אין טעם שאפילו נתחיל להעמיד פנים שהיום התחילה תקופה חדשה”. באותה מידה, עליית גורבאצ’וב התקבלה במשיכת כתפיים כללית במערב ובמזרח. למרבה העניין, אחד הנאומים הפומביים הראשונים שנשא כמזכיר כללי כלל שבחים לסטלין.

מסקנה: במערכת פוליטית מורכבת ויַציבה, המגִינה על עצמה באמצעות פילטרים אנטי-מהפכניים, הדרך למעלה רצופה בכוונות רעות, בשקרים ובהעמדות פנים. גורבאצ’וב ודה קלרק הם רק הביטויים האחרונים, אם גם אולי הדרמטיים ביותר, של האמת הזו.
 
***
 
מה שמחזיר אותנו אל רגע אחד ב-1980, כאשר שר הבטחון ויורש העצר של מנחם בגין לא יכול עוד לסבול את הדשדוש בשיחות האוטונומיה עם מצרים וארה”ב. הוא התפטר בטריקת דלת רועמת.

גם גורבאצ’וב היה יכול לעשות כדבר הזה, בינואר 1980, בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. הוא היה זוכה להערת שוליים נדיבה בספרי ההיסטוריה, היו זוכרים אותו כאיש הגון במערכת מסוֹאֶבֶת. השבוע היה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, יֶגוֹר ליגאצ’וֹב, מודיע לוועד המרכזי, כי אין זה מן הנמנע שעד 1997 ברית המועצות תוציא  10,000 מתוך 600,000 חייליה מאפגניסטן. ניקולאה צ’אושסקו, אריך הוֹנֶקֶר, טוֹדוֹר ז’יבקוֹב ומילוֹש יַאקֶש היו מוחאים לו כפיים בהתלהבות.

אילו עזר וייצמן היה פוליטיקאי, הוא היה נושך את שפתיו ב-1980, ונשאר במשרד הבטחון. ב-1982 ישראל לא היתה פולשת ללבנון. ב-1983 יצחק שמיר לא היה יורש את מנחם בגין. ב-1990, ראש הממשלה עזר וייצמן היה מציין, אולי, את יום השנה החמישי להסכם השלום בין ישראל לפדרציה ירדנית-פלסטינית. ב-12 בפברואר, אריאל שרון היה מכַנֵס את מרכז תנועת שלומציון, כדי לדון בהחמרת משבר החקלאות.

הנֶחָמָה היחידה היא שאת שיעור גורבאצ’וב-דה קלרק יִלמַד מישהו אחר במערכת הפוליטית הישראלית. היא או הוא יצטרכו לצעוד על בהונותיהם, ולהישבע מדי פעם אֱמוּנים למשהו אחר. בעוד עשרים שנה הם יוכלו לשלוף את הארנב מן הכובע, אם עדיין יהיה כובע.

 

אחת הטעויות הראשונות בפנקס הטעויות העבה של עזר וייצמן: הכותרת הזו היא מ’מעריב’, 21 בדצמבר 1972. בלילה הקודם, וייצמן התפטר מכהונת יושב ראש הנהלת תנועת החרות, גם מפני שפעילות באופוזיציה הטילה עליו שיעמום (הוא איבד את מושבו בממשלה בקיץ 1970, כאשר גח”ל פרש במחאה על ‘תכנית רוג’רס’ הנשכחת) – וגם מפני שלא היה לו חשק לחכות לפרישתו של מנחם בגין.

עזר אמנם חזר לפעילות ארבע שנים אחר כך, ומילא תפקיד מרכזי בנצחון הבחירות של הליכוד ב-1977 — אבל השאלה “מה היה קורה אילמלא התפטר ב-1972” ראויה למקום של כבוד בכל היסטוריה היפך-עובדתית.

אילמלא התפטר, אולי הליכוד לא היה קם (עשרה חודשים אחר כך), או שהיה קם במתכונת אחרת. אילמלא התפטר, אולי היה מתייצב בראש רשימת הליכוד, בבחירות של 1977.

אילמלא התפטר, אולי היה מבסס את מעמדו בתנועת החרות במידה כזאת, שהיה נעשה יורשו הטבעי והבטוח של בגין, עשר שנים ויותר אחר כך. ואולי לא.

                                     (הצילום לקוח מ’כותרת ראשית מעריב שלושים שנה’, שהופיע ב-1978)

מן הארכיון: האבחנה — בלקניטיס

שבת, נובמבר 13th, 2004

התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, אוגוסט 2001

 

בימים האלה, כאשר בריזת הבוקר מסתיימת בסביבות תשע, וּמְפַנָה את מקומה להתקפה מרוכזת ולא-מוּבנת של הטבע נגד רוב החושים, אין פלא שלנביל שעת’ יש חום גבוה. כשרונותיו העסקיים, צחות האנגלית שלו, הג’נטלמניות הטבעית של איש משכיל ובן טובים, היו יכולים להעניק לו קריירה נדיבה הרבה יותר מזו של מיניסטר בממשלת ערפאת. תחת זאת הוא מבַלֶה ימים כלילות בנסיון נואש להבין לאן הבוס מנווט את סירת האגוז, נתקל בביורוקרטיה חמדנית וחסרת כישורים, ורואה את הישראלים ואת האמריקנים חוזרים להרגליהם הישנים.

בשבוע שעבר אבד לנביל שעת’ לחלוטין קור רוחו, והוא יצא בהתקפה פומבית על מדיניותה “מעוררת הפַּלָצוּת” של ארה”ב במזרח התיכון. הוא לא הצליח להתאַפּק, ואפילו תקף את “בּוּרוּתוֹ” של הנשיא בוש. לפלסטינים אין עוד צורך בהפסקת-אש נוסח מיצ’ל-טֶנֶט, הודיע השר שעת’. הם זקוקים להגנה הבין לאומית, שאמנת ז’נווה מבטיחה לעמים כבושים. נביל שעת’ שוב אינו רוצה שלום. מלחמת גוג-ומגוג קטנה תספיק לו בהחלט.

שיחה וירטואלית עם רופאי ההיסטוריה שִכנעה אותי, שֶלַחוֹם העולה של שעת’ יש סיבה חשובה יותר ממזג האויר. הוא, וּמִספָּר גָדֵל של מנהיגים פלסטיניים, לוקים במחלה פוליטית חמורה, שנקרא לה לפי שעה “בַּלקַנִיטִיס”, או “קנאת הבַּלקַן”. הפלסטינים היו כל כך רוצים להיות עכשיו אלבנים, והם אינם מצליחים להבין את ההבדלים, אולי מפני שבעצם אין כל כך הרבה הבדלים.

לאלבנים כבר יש מדינה, אז?…

צאו וחִשבוּ מה קרה בשנתיים האחרונות לַמיעוטים האלבניים של יוגוסלביה לשעבר. יש שלושה מיעוטים כאלה: אחד בקוסובו, השני במקדוניה, השלישי בחבל הסרבי סאנג’אק. חוץ מזה יש גם מדינה אלבנית, שהמיעוטים האלה יושבים לאורך גבולותיה.

באלבניה יש רוב אלבני עצום, אנשים מדברים אלבנית, ושם מתממשות (החל מ-1912) שאיפותיו הלאומיות של העם האלבני. השכנים הלא-אלבניים, שהמיעוטים האלה יושבים בקִרבָּם, יכולים איפוא לטעון במידה של סבירות שלאלבנים כבר יש מדינה, וכל אלבני יכול לחיות בה, אז מדוע הם צריכים לקבל עוד מדינה, או עוד אוטונומיה.

האלבנים של קוסובו, בערך מיליון בני אדם, הֵחֵלוּ להיאבק למען עצמאות (זאת אומרת, למען כינון מדינה אלבנית שניה לצד הראשונה) עוד בשנות ה-80. ב-1999 הם, או לפחות חלקם, עברו למאבק אַלים. סרביה, שקוסובו שייכת לה, שלחה צבא ומשטרה, לצד מיליציות חצי-רשמיות, כדי לָשׂים קץ למרד. לרגל השיטות הסרביות, כמעט כל האלבנים נשאו את רגליהם וּברחו.

העולם יצא מִגִדרוֹ מִכַּעַס (אפילו כתב הטלויזיה הישראלית נסע לגבעות קוסובו, ודיווח משם על “בני הָעַוֱלָה” הסרביים), ונאט”ו יצאה למלחמה נגד סרביה. כמעט חודשיים וחצי הפציצה נאט”ו את ערי סרביה, הרסה בתים, גשרים, דרכים, מפעלי תעשיה ושגרירות סינית אחת – עד שסרביה צרחה, “די!”, ונמלטה מקוסובו. את מקומה תפסו לא סתם “משקיפים בין לאומיים”, אלא צבא רב-לאומי, והאלבנים חזרו לקוסובו עד אחרון המגוֹרָשים.

וקוסובו, צריך לזכור, אינה נחשבת ל”שטח כבוש”. בעיני החוק הבין לאומי היא שטח בלתי-נפרד של סרביה. אף על פי כן, ארה”ב ובעלות בריתה יצרו דינאמיקה, שסופה הכמעט בלתי נמנע הוא ליצור מדינה אלבנית עצמאית בקוסובו בתוך כמה שנים.

 

כמעט חודשיים וחצי הפציצה נאט”ו את ערי סרביה, הרסה בתים, גשרים, דרכים, מפעלי תעשיה ושגרירות סינית אחת – עד שסרביה צרחה, “די!”, ונמלטה מקוסובו. בצילום הזה נראה הגשר ההרוס על הדאנובה בעיר נובי סאד

 

בקושי יבש הדם בקוסובו, והאלבנים של מקדוניה, או לפחות חלק מהם, התחילו מאבק מזוין. מקדוניה היא הקטנה ברפובליקות של יוגוסלביה לשעבר שקיבלו עצמאות. לאיש מאיתנו אין הסמכות לפסוק למי מגיעה עצמאות, ולמי אינה מגיעה, אבל צריך להודות שהעצמאות המקדונית היתה קצת משוּנָה. מדינה מקדונית-סלאבית מעולם לא היתה קיימת, וכאשר היתה במקדוניה פעילות לאומנית בדלנית היא נועדה לאַחֵד אותה עם בולגריה, לא להעניק לה עצמאות.

כך או כך, מקדוניה נולדה, אם גם בעצב ואגב מחאות קולניות מצד יוון (היוונים פחדו, או העמידו פנים שהם פוחדים, כי התיימרותם של הסלאבים ל”מקדוניה” לא תסתיים בגבול הבין-לאומי הישן, אלא תגלוש גם לצפון יוון). יתר על כן, במִרקָם השברירי של הבלקנים, שיורה של מקדוניה ויציבותה הפנימית נעשו מרכיב חיוני לחלוטין. אירופה כולה הטילה את יהבה על השיור הזה. להתמוטטות מקדוניה יש פוטנציאל מבעית, שמולו מחווירות אפילו מלחמות יוגוסלביה הקודמות. אל מערבולת מקדונית עלולות להיגרף טורקיה, יוון, בולגריה, אלבניה, סרביה – ובעקבותיהן בערך חצי כדור הארץ.

את מי בכל זאת לא עניינה יַציבותה של מקדוניה? את האלבנים, כמובן. יַציבוּת כזאת כרוכה בהכרה, שהרוב הסלאבי (שני שלישים של האוכלוסיה) יחזיקו במוסרות השלטון, ויגידו למיעוט האלבני (כמעט רבע האוכלוסיה) מה לעשות. 

 …אז גם הם כיוונו מרגמות 

אין כל רע בזכויות למיעוטים לאומיים, אדרבא, ההיסטוריה האירופית מוכיחה את עֶרכָּן של זכויות כאלה. מדינות, אשר שללו זכויות ממיעוטיהן, או לפחות הגבילו אותן במידה ניכרת, שילמו לא פעם מחיר יקר, אפילו חדלו להתקיים. אבל האלבנים מעוררים את הרושם, שהם אינם רוצים זכויות בתוך מקדוניה, אלא הם רוצים את הזכות להיות מחוץ למקדוניה. המִתקָפָה שלהם נגד המדינה המקדונית התחילה באפריל השנה, זמן קלאסי למִתקָפות כאלה בבלקנים, אחרי הפשרת השלגים.

במהלך המִתקפה הם כיוונו את מרגמותיהם לעבר נמל התעופה הבין לאומי של עיר הבירה סקופיה, ואיימו להפגיז את העיר עצמה. את האזורים המיושבים באלבנים הם הפכו לשדות קרב עם כוחות הממשלה, והשיגו עד מהרה את מבוקשם העיקרי: הם הִשׂניאוּ את הממשלה על האוכלוסיה האלבנית, מפני שאין שום דרך לנהל מלחמה נגד גרילה מבלי לפגוע באוכלוסיה האזרחית שמתוכה יוצאת הגרילה.

זו המכונה “הקהילה הבין לאומית” – במקרה הזה, בעיקר האיחוד האירופי, אבל גם ארה”ב – התייצבה תחילה ללא היסוס לצד ממשלת מקדוניה. אחרי שנים של תמיכה במוסלמים נגד סלאבים (בוסניה, קוסובו), האירופים הראו שאין הם פועלים מתוך העדפות אתניות, אלא בייחוד מתוך חרדה לגורל הסטאטוס-קוו. הם רוצים שקט בבלקנים הארורים, ואם האלבנים (ברובם מוסלמים) אינם רוצים שקט, אז צריך לתמוך בסלאבים: בהדרכה צבאית, בנשק, בסיוע כספי, בהצהרות פוליטיות, באיומים מוסווים וגלויים על האלבנים. אפילו טכנולוגיה צבאית עילית לאיסוף מודיעין הועמדה לרשות המקדונים הסלאביים.

וחוץ מזה, האירופים גם יעצו לסלאבים לנסות את כוחם במלחמה על דעת הקהל האלבנית. סוף סוף, אנשי הגרילה הם מיעוט, בכל מקום. הם יכולים לזכות בתמיכת האוכלוסיה האזרחית, רק אם האוכלוסיה הזו מגיעה עד ייאוש. אבל אם האוכלוסיה תשתכנע שיש אופציות רציניות בדרכי שלום, אולי תישמט הקרקע מתחת לרגלי הגרילה. האירופים לחצו איפוא על הסלאבים לוותר: להעניק יתר-מישקל לנציגים האלבניים בפרלמנט, לכונן איתם ממשלת קואליציה, להאציל סמכויות לרשויות המקומיות האלבניות, ולהפוך את האלבנית ללשון רשמית.

יתר על כן, בשבוע שעבר ארה”ב התחילה מהלך, שנועד להפסיק אספקת נשק ל”צדדים הניצים” במקדוניה. למעשה, אין כמעט ספק שאמברגו, רשמי או לא רשמי, יפגע בייחוד ביכולת ההתגוננות של צבא הממשלה.

בסוף יולי התלקח תיסכולם של הסלאבים במידה כזאת, שמאות מפגינים תקפו שגרירויות מערביות בסקופיה, וארה”ב מלומדת-הנסיון הורתה מייד על פינוי כל אנשי הסגל ה”לא-הכרחיים” משגרירותה. ליתר בטחון נשלחה גם יחידה של הצי הששי לסקופיה, לפקוח עין. המפגינים תקפו אפילו מסעדת מקדונלד’ס, זה הסמל הטעים של האימפריאליזם האמריקני, והציתו מכוניות של נציגות הארגון האירופי לבטחון ולשיתוף פעולה. בשבוע שעבר היו ידיעות, שהאלבנים תובעים גם את הזכות למנות את מפקדי המשטרה באזורים שבהם יש להם רוב. אם זו אינה תשתית לפרישה ממקדוניה, אז מה זה?

אז אולי איזה שְרֶבְּרֶניצַה?

למקדונים הסלאביים יש הרושם הברור, שהמערב בגד בהם. זה אגב רושם, שהרבה סלאבים שותפים לו, מרוסיה ואוקראינה ועד בולגריה וסרביה.

למקדונים קשה להבין. סוף סוף, כל כך ברור שהם קרבנות של תוקפנות אלבנית, והמערב עצמו הודה בזה מלכתחילה. איך איפוא התהפכו היוצרות? איך האלבנים הצליחו להפוך במהירות כזאת מתוקפנים לקרבנות, הראויים לעזרה בין לאומית? ואיך הם הצליחו לעשות את זה בקוסובו לפני שנתיים? ואיך המוסלמים הבוסניים הצליחו לפני שש שנים, כאשר המערב התערב לטובתם, והכריח את הסרבים להכיר ב”שלֵמוּת הטריטוריאלית” של בוסניה, אם גם בסייגים ניכרים?

זה מה שהיה נביל שעת’ רוצה לדעת, זה מה שרוצה לדעת כל מנהיג ואינטלקטואל פלסטיני בימים האלה: איך עושים אלבניזציה של הפלסטינים? איך עושים סרביזציה ומקדוניזציה של ישראל? איך מתגרים בישראל במידה מספקת, כדי שהיא תחזור לסוּרָה, ותעורר שאט נפש כללית באירופה (באמריקה הרבה יותר קשה)?

אין זה רעיון קלוט מן האויר. סוף סוף, כדבר הזה קרה בספטמבר 1982, אחרי הטבח בסאברה ושתילה. ארה”ב ציוותה מייד על ישראל להסתלק מביירות, וכוח של מארינס נחת שם כדי לשמור על השלום. זמן קצר אחרי כן, המודיעין הסורי וסייעניו פוצצו את קרסקטינם של הנחתים האמריקניים, הנשיא רייגן החזיר אותם מייד הביתה, ולבנון התחילה את גלישתה לזרועות החיזבאללה.

 

ארונותיהם של טבוחי שְרֶבְּרֶניצַה, לאחר שגופותיהם התגלו, חמש שנים לאחר הטֶבַח (1995). זה היה הקש האחרון. שרברניצה שכנעה את ארה”ב להתערב, ולשים קץ למלחמת בוסניה. האם הפלסטינים חיכו לשרברניצה? האם זה היה למשל מקור העלילה על “הטבח בג’נין”? האם הפלסטינים קיוו למילושביץ’ ישראלי, שייצא מדעתו, ויסלול את הדרך להתערבות בין לאומית?

 

בנסיבות דומות נולדה גם ההתערבות בבוסניה, שהביאה אל קִצָהּ את מלחמת הסרבים במוסלמים. בשבוע שעבר מלאו שש שנים לרצח 8,000 מוסלמים, גברים וילדים, בידי הסרבים בעיר שְרֶבְּרֶניצַה. אגב, שם לא עזרו אפילו משקיפים בין לאומיים. יחידה הולנדית של האו”ם היתה שם בזמן הטבח, ננעלה על ידי הסרבים, ולא נקפה אצבע לטובת הקרבנות. זה הספיק למערב, מטוסי נאט”ו הפציצו בפעם הראשונה, והסרבים הובלו בעל כורחם לוועידה בנוסח קמפ דייוויד בארה”ב.

לשון אחר, אפשר לעורר די שאט נפש, אפילו אצל האמריקנים. יש נקודה, שבה משקיפים בין לאומיים אמתיים (זאת אומרת, לא קומץ של סוכני סי-איי-אי ידידותיים) אומנם ייכָּפוּ על ישראל. יש נקודה, שבה המחאות הידידותיות של קולין פאוול יהפכו למהלומות אגרוף על השולחן (כמובן, בנימוס אמריקני).

המשימה הפלסטינית העליונה אינה לגרום לישראל אבידות, כדי להבריח אותה מן השטחים. אמנם הצלחת החיזבאללה בלבנון הלהיבה את הדמיון ועוררה ציפיות, אבל עשרת החודשים האחרונים מוכרחים ללַמד את הפלסטינים לֶקַח או שניים. המשימה העליונה היא לדגדג את ישראל, ולדגדג, עד שהיא תֵצֵא מדעתה. המשימה היא, במטאפורה נתן-אלתרמנית, ליצור “מגש כסף” שעליו תינתן מדינת הפלסטינים. כמו המגש המקורי, גם זה יצטרך להיות מוכתם בדמם של מבקשי-המדינה. רק קרבן פלסטיני ענקי יוכל להביא את האינתיפאדה אל שיא של נצחון.

האנטי-פולטרגאייסט

המחסום היחיד בין היעד האסטרטגי הזה ובין מימושו הוא איש ששמו אריאל שרון.

בחירתו של שרון היתה מוכרחה להיחשב להצלחה מרשימה במימוש האסטרטגיה. סוף סוף, מי בישראל היה יכול להיות מועמד מוצלח יותר לתפקיד סלובודן מילושביץ’ הישראלי? אני עצמי חשבתי כך, וגם כתבתי כך. אבל כיום נאלצים הפלסטינים המתוסכלים להודות, שזה לא יצא בדיוק.

מה לכל הרוחות קרא לבעל הברית הוותיק הזה של הקיצוניות הפלסטינית? במקום סברה ושתילה הוא מעניק הבלגה? מה, הוא השתגע? ואם לא השתגע, הבה ננסה לשגע אותו. הבה נגיש נגדו תביעות קנטרניות בבתי משפט זרים. הבה נצייר אותו עם צלב קרס על מצחו. הבה נגדף ונזהם, עד שנצליח לעשות לו את ההיפך מִמְגָרֵש השֵדים: במקום לגרש את השֵד, נצליח להכניס אותו. לכל המדיניות הפלסטינית של הימים האלה יָאֶה השם “אנטי-פולטרגאייסט”. ואם לא שרון, הבה נאריך את רוחנו עד שבנימין נתניהו יחזור אל השלטון. אל-נכון, הוא לא יבגוד בעניין הפלסטיני.

ואולי, אולי יש סיכוי שיום אחד יגיע גם תורו של הפרס הגדול. האלבנים של קוסובו חיכו שלושה חודשים, עד שהמערב הכריח את הסרבים להחזיר אותם הביתה. הפלסטינים מחכים 56 שנה. אם ישראל תשתגע, אולי גם תוֹרָם יגיע. במקום לנהל שיחות סודיות פאתטיות עם יוסי ביילין בסובסידיה שוודית, נורווגית או פיג’יאנית, מוטב לפלסטינים לערוך שיחות סודיות עם עוזי לנדאו ואביגדור ליברמן בסיבסוד איראני.

הבלקנים האלה, אומר נביל לאבו עמר, כמה שיש להם מזל. קח-נא אבו עמר איזה כדור קטן נגד בלקניטיס, אבל בבקשה ממך, אל תבריא. למה לך להבריא, כאשר יש לך סיכוי ממשי לשטוף את כל חֶטאֵי ישראל בדם. בדם פלסטיני, זאת אומרת.

את התיאוריה הבלקנית שלי כתבתי, ערב אחד-עשר בספטמבר, מבלי לבקש את רְשוּת הָרָשוּת הפלסטינית. לימים, כאשר הצגתי אותה לשורה של אינטלקטואלים פלסטיניים, ושאלתי אם אנלוגיות עם קוסובו אמנם עלו במוֹעצוֹת הפלסטינים, בני שׂיחי הגיבו בתערובת של ביטול ושל גיחוך. במחיצת ערפאת — הם אמרו לי — איש אינו מעלה שום רעיון מורכב, שיש אִתו אסטרטגיה. במחיצתו הכול הוא טקטיקה ושִיוּר יום-יומי.

אף על פי כן, בשבוע שבו הכריזה קוסובו על עצמאותה, שלהי פברואר 2008, מצאתי את הכותרת הבאה בעמוד הראשון של ה’וושינגטון טיימס’ (21 בפברואר 2008)

זאת אומרת, “מדינת הקוסוברים מעניקה השראה לפלסטינים”. הידיעה עצמה מצטטת בעניין הזה בעיקר את יאסר עבד אר-ראבו, האומר בין השאר, “קוסובו אינה טובה מאיתנו. אנחנו ראויים לעצמאות עוד לפני קוסובו — ואני מבקש את תמיכת ארה”ב והאיחוד האירופי”. העניין הוא בזה שתמיכה אמריקנית-אירופית במדינה פלסטינית קיימת. מה שעבד אר-ראבו היה אל-נכון רוצה זה שהאמריקנים והאירופים יתמכו במדינה כזאת בגבולות 1967, ללא כל שינויים, כפי שתמכו בגבולות קוסובו על פי החלוקה הפנימית אשר שררה ביוגוסלביה לפני פירוקה. ואם ישראל לא תסכים — וישראל הרי לא תסכים — אז שהם יכפו את הגבולות האלה עליה הר כגיגית.

הנה כי כן בכל זאת מופיעים הסימפטומים של בלקניטיס.

***

הקורא אינו צריך להתכווץ יותר מדיי בכסאו למקרא המלים שלי על ההבלגה המפתיעה של אריאל שרון. הדברים נכתבו בקיץ 2001, לפני המגדלים התאומים, קצת לאחר הדולפינריום. שרון אמנם גילה בימים ההם הבלגה, שבמקום אחר השוויתי אותה עם זו של לוי אשכול באמצע שנות הששים. מלחמת ארה”ב על הטירור שיחררה את שרון מֵעַכָּבוֹתָיו וּמִלֵוי-אשכוליזמיו.

הבלגה יחסית, לעומת זאת, חזרה אל מועצות הממשלה בימים שלאחר כשלון לבנון ועזה, קיץ 2006. ב-2007 וב-2008 התעורר לא פעם הרושם, שרק עכבותיו החדשות של אהוד אולמרט עומדות בין ישראל ובין סרביזציה של תגובותיה לפרובוקציות של משטר חמאס. 

ספקולציות על תולדות יאסר ערפאת

שבת, נובמבר 13th, 2004

שימוש לשון שנשמע הרבה בימים האחרונים, לפחות בַּצַד הזה של האטלנטי: “ערפאת היה דמות היסטורית”. מה זאת אומרת בדיוק? זאת אומרת, פחות או יותר, שהוא ראה את עצמו בקונטקסט היסטורי, שבני שיחו ודגמי ההשראה שלו באו ממקומות אחרים וּמִזמַנים אחרים. שאת מניעיו ואת מעשיו אי אפשר לפרש בַּכֵּלים הפוליטיים הנתונים של ההווה.

לא היתה בלבי הערצה כלפיו, מכל הסיבות הידועות והמובנות מֵאֲלֵיהֶן. אבל אי אפשר שֶנַניח למיצי המעיים שלנו להכתיב את הבנתנו ההיסטורית.

אני מביא בזה ארבע רשימות שכתבתי ב-11 השנה האחרונות על יאסר ערפאת. עניינן הוא הספקולציה. שתיים מן הרשימות כבר הופיעו באתר הזה, ואולי אחדים מן הקוראים יכירו אותן. שתי האחרות ניתנות כאן בפעם הראשונה.

המכתב ש(לא) כתב נלסון מנדלה ליאסר ערפאת

טיוטה למכתב, שהצעתי בינואר 1994, ששה חודשים לפני סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, שלושה חודשים לאחר הסכמי אוסלו. נלסון מאנדלה מציע לערפאת  ללמוד מנסיונו: לנשוך את שפתיו לנוכח צביעותם של אויביו, לרסן את הקיצונים מבית ויהי מה, להושיט שפע של ענפי-זית לישראלים, להצטייר כמדינאי שוחר פיוס. לפי מיטב ידיעותיי, הטיוטה מעולם לא אומצה.

לפעמים הוא מנחש שלום, לפעמים הוא מנחש מלחמה. מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת

התפרסם בינואר 2001. על חומות המצודה בדיר חנא, ועל ראש הגבעה בסאפורייה, עומד אבו עמאר, ורגליו רועדות. רוחות הרפאים של עמו מדברות אליו. הוא שומע את קולו של הנסיך ד’אהר, מייסד המדינה הפלסטינית הראשונה, שהעניק את “זכות השיבה” ליהודי טבריה. היחתום אבו עמאר? היוותר? הוא אינו יודע. הוא מנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד-חורמה.

האבחנה: בלקניטיס

התפרסם באוגוסט 2001. מנהיגי הפלסטינים קודחים. אבל לא בגלל מזג האויר, ואפילו לא בגלל החיסולים. הם קודחים, כי הם מתבוננים בבלקנים, וחוטפים קנאת אלבנים חמורה. איך זה יכול להיות – הם שואלים את עצמם (כנראה) – שהאלבנים מצליחים להביא לצידם את המערב, כל אימת שהם מנסים להרוס מדינה, ולוקח להם מקסימום שלושה חודשים. המשימה הפלסטינית: אלבניזציה של עצמם, סרביזציה-מקדוניזציה של ישראל. רק איש אחד עומד עכשיו בדרכם, ומסרב (לפי שעה) להשתגע. שמו אריאל שרון

אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעוּר בטימוֹרית מדוּבֶּרֶת

התפרסם בדצמבר 2001. יאסר ערפאת – אומרת חוכמת אנשים מלומדה – זקוק ל’אלטלנה’, כדי לייצב את מנהיגוּתוֹ. אבל אם אנחנו עומדים בענייני השוואות עם מאבק היהודים על מדינתם, לא ל’אלטלנה’ הוא זקוּק, אלא ל’סֶזוֹן’, עונת צַיִד, ממין זו שניהל דויד בן גוריון נגד אנשי האצ”ל והלח”י ב-1944. הברֵרה של היהודים היתה דומה להפליא: הם היו צריכים לבחור בין אימפּוּלס ובין היגיון מדיני, בין הַתרסה וּבין השלמה עם חולשתם. הם גם היו צריכים להחליט אם מִשמעת לאומית מחייבת, או שהיא ווֹלוּנטרית. זה בדיוק מה שֶאֵין לפלסטינים: מִשמעת לאומית. ואם שיעור מבן גוריון הוא קצת יותר מדיי, אז שילמדו מִשאנאנה גוּשמאו

היום יום השואה. הצ’צ’נית

יום שני, פברואר 23rd, 2004

היום לפני ששים שנה התחילה מוסקבה את גירוש העם הצ’צ’ני בקרונות-בקר לקזחסטן. שליש הצ’צ’נים נספו, ארצם חולקה, פתאום הם לא היו, והם נועדו לא להיות עוד. לא זו בלבד שלרוסים מעולם לא היו רגשי אשמה, אלא שהם מנהלים עכשיו מלחמת-חורמה חדשה נגד הניצולים וצאצאיהם

התפרסם בראשונה ב’גלובס’, 23 בפברואר 2001

"23 בפברואר 1944", אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ'צ'נים האינגושים.  צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה

“23 בפברואר 1944”, אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ’צ’נים האינגושים. צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה

 

היום לפני 60 שנה התחילה השואה הצ’צ’נית. יהודים בדרך כלל אינם אוהבים לשמוע אתהמושג “שואה” ביחס לתלאותיהם של לא-יהודים, והשואה היהודית היא אומנם מאורע היסטורייחיד במינו. אבל אולי במקרה הזה אפשר להרשות יוצא מן הכלל.

השואה הצ’צ’נית התחילה ב-23 בפברואר 1944, ונמשכה שבע שנים. נספו בה לפחות שליש מבניהעם הצ’צ’ני. היא היתה כרוכה בגירוש המוני ל”יישוב מחדש במזרח”. בתוך ארבעה ימים הועמסו 387,229 צ’צ’נים על קרונות-בקר חתומים, ללא מזון, ללא מים, ללא תנאים סניטריים – והובלו במסע של שלושה שבועות למרכז אסיה.

עדי ראייה סיפרו אחר כך על יללות ועל קולות נהי שעלו מן הרכבות. כאשר הגיעוהמגורשים אל מחוז אי-חֶפצָם, הם הושלכו אל ערבות הקרח של קזחסטן בעיצומו של חורף קר במיוחד. המטרה היתה ברורה: מחיקה מלאה של האומה הצ’צ’נית מן המפה ומן התודעה. צ’צ’ניה חולקה בין שכנותיה, שמות צ’צ’ניים בוטלו, כל הזכרה של הצ’צ’נים הושמטה מאנציקלופדיות ומאטלסים. לא רק שהם אינם – החליטה הממשלה במוסקבה – ולא רק שהם לא יהיו, אלא שהם גם לא היו: פתרון סופי בהחלט לשאלה הצ’צ’נית.

לברנטי בֶּרְיַה בכבודו ובעצמו, ראש המשטרה החשאית הסובייטית, פיקח על פעולת הגירוש,ודיווח לצמרת הקומוניסטית בסיפוק פדאנטי:

פינוי הצ’צ’נים והאינגושים [קרוביהם האתניים] מתנהל כסדרו… באופן מאורגן, ללא כל גילויים ממשיים של התנגדות, או תקריות אחרות. היו רק מקרים בודדים של נסיונות בריחה”.

אדולף אייכמן עצמו היה יכול לחתום על הדו”ח, כאשר ניצח על גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ רק כמה חודשים אחר כך.

הצ’צ’נים והאינגושים לא היו הקורבנות היחידים. פחות או יותר באותו הזמן גורשו עוד חמישה עמים קטנים. כולם הואשמו בשיתוף פעולה קולקטיבי עם גרמניה הנאצית, במהלך הכיבוש הגרמני הקצר של צפון-מערב הקווקאז ודרום רוסיה, בשלהי 1942.

שיתוף פעולה אמנם התרחש, אבל הוא היה מוגבל, ולא התקרב לממדי שיתוף הפעולה באוקראינה, בביילורוסיה ובמדינות הבלטיות, שהיו אז חלק של בריה”מ. רק הצפון-קווקאזים הוענשו, ורק מותו של סטאלין, ב-1953, הציל אותם מִכּלָיָה. הניצולים הורשו לחזור לבתיהם, אך הנֵזק היה בלתי הפיך.

השואה הקווקאזית כמעט נמחקה מן הזיכרון. 50 שנה בדיוק אחרי שהתחוללה, צבא רוסיהתחיל מלחמה חדשה נגד הצ’צ’נים (בסוף 1994), שעלתה בחייהם של עשרות אלפים, הרסה אתערי הצ’צ’נים ואת כפריהם, והפכה כמעט את כל מיליון הצ’צ’נים לעדת פליטים. בהיעדר רגשי אשמה או חרטה על שואת 1944, אין לרוסים שום רגשי אי-נעימות לנוכח מה שהם מעוללים עכשיו לניצולים ולצאצאיהם. אם בכלל, הרוסים משוכנעים, כי הם-הם הקורבנות בסכסוך ארוך הימים עם הצ’צ’נים, אשר התחיל עוד לפני 220 שנה.

הצ’צ’נים שגו שגיאות חמורות בשנים האחרונות, בין השאר כאשר הניחו לקבוצה של קנאים איסלאמיים זרים להטות את תנועת העצמאות שלהם מדרך הישר. אבל אין הם ראויים לעונש קולקטיבי, בייחוד לא מצד אלה שכבר ניסו כל כך הרבה פעמים בעבר לגזור עליהם מוות. לשמוע ראשי ממשלות ישראליים מביעים הזדהות, כללית כאשר תהיה, עם המענישים הקולקטיביים, ממלא את הלב בעצב כבד.

  

מן הארכיון: מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין

יום שלישי, דצמבר 2nd, 2003

אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל (‘גלובס’, 20 בדצמבר 2001)

 

כאשר “פושעי אוסלו” מצטרפים אל “פושעי ורסאי” ואל “פושעי יער בֶּלוֹבֶז'”, הם מזכירים לנו את חולשת היסוד של דעת קהל דמוקרטית: היא צריכה לראות בעין בלתי-מזוינת לפני שהיא מאמינה.
הוויתור על ארץ ישראל השלמה ב-1993, כיווץ גרמניה ב-1918, ופירוק ברית המועצות ב-1991, לא היו תוצאות של בחירה. הם שיקפו תבוסה אסטרטגית.
לרוע המזל, דעת קהל אינה רואה תבוסות אסטרטגיות. היא זקוקה לתבוסה גלויה, כדי להאמין.

הפרדוקס הטראגי של אוסלו הוא, שהיא היתה מחויבת המציאות – אבל עכשיו צריכים אדריכליה להיענש לא סתם על כשלונם, אלא קודם כול על יהירותם

 

פורסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 20 בדצמבר 2001

 

ארבע פעמים מפורסמות במרוצת המאה העשרים, מנהיגים פוליטיים הותקפו על ידי יריביהם כ”בוגדים”, מפני שחתמו על הסכמי פשרה מרחיקי לכת. בכל אחת מן הפעמים נטבעו מטבעות לשון, שהיו יצוקים באותה תבנית עצמה: סמיכוּת, שבה המלה “פושעים” היתה הנִסמָך, ושֵם המקום שֶבּוֹ נחתם ההסכם היה הסומך.

 

ב-1918 הוכרזו הבולשביקים ברוסיה ל”פושעי בְּרֶסְטְ-ליטוֹבְסְקְ”, אחרי שוויתרו על חלקים ענקיים של נדונייתם לגרמניה, רק כדי להישאר בשלטון.

 

ב-1919 הוכרזו מנהיגי הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית ל”פושעי ורסאי”, מפני שסירבו לצאת למלחמת עולם חדשה, כדי להגן על גבולותיה ההיסטוריים של גרמניהוחתמו על הסכם משפיל, שהכתיבו להם המעצמות המנַצחוֹת (אילו ניצחו, הגרמנים עצמם התכוונו להכתיב הסכם משפיל שבעתיים).

 

ב-1991, נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב ראש הפרלמנט של בלארוּס הסכימו לפרק את ברית המועצות. הם חתמו על ההסכם ביער בֶּלוֹבֶז’ בבלארוּס, וּמשוּם כך הוכרזו ל”פושעי בילוֹבֶזְ’סְקאיה פּוּשצַ’ה” על ידי אויביהם, הן מן הימין הקיצוני והן מן השמאל הקיצוני.

 

ב-1993, על מדשאת הבית הלבן, יצחק רבין ושמעון פרס התחילו נסיון פוליטי נועז מאין כמותו: להתיר את הקשר הגוֹרְדי במזרח התיכון. הם הקימו מובלעות ריבוניות דה-פאקטו בשביל ארגון, שעד אותו היום תואר בדרך כלל כאויב הגדול ביותר של העם היהודי מאז אדולף היטלר. הנסיון הזה התמוטט בדם ואש שבע שנים אחר כך. עוד לפני שהתמוטט, אבל ביתר שְׂאֵת אחרי שהתמוטט, רבין ופרס וכל עוזריהם הוכרזו “פושעי אוסלו”, על שם העיר שבה נולדו ההסכמים והגיעו אל פִּרקם.

מחוץ להסכמי ברסט-ליטובסק של 1918, לַ”פושעים” לא ניתנה ההזדמנות לתקן את עצמם. ההסכמים שחתמו הֵניבוּ קטסטרופות לאומיות והבאישו את ריחו של מחנה פוליטי שלם. קריאת הקרב נגד “פושעי ורסאי” היתה אומנם דמאגוגיה צרופה אבל הצליחה להרוס את הדמוקרטיה הגרמנית, ולסלול את הדרך להיטלר. בעיני גרמנים רבים, היטלר כשלעצמו היה אולי מוּקְצֶה מחמת מיאוס, אבל הצורך לגוֹל את חרפת ורסאי בער כאֵש בעצמותיהם, וקדם לכל צורך אחר. התנועה נגד ורסאי בדתה מלִבּהּ את אגדת “הסכין בגב”, ושיכנעה את רוב הגרמנים, שארצם מעולם לא הפסידה במלחמה עובדה, כוחותיה עמדו בלב צרפת, ובלב רוסיה; והפוליטיקאים, “פושעי ורסאי”, הם שנעצו סכין בגבה.

 

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

 

לוורסאי, ליער בילובז’ ולאוסלו יש מכַנֶה משותף מובהק: לא היה מנוס מפניהם, אחרי שחותמיהם נחלו תבוסה אסטרטגית. אבל הם הקדימו לחתום, עוד לפני שהתבוסה האסטרטגית התפתחה לתבוסה צבאית גלויה. מפני שהתבוסה לא היתה גלויה, החותמים התקשו להצדיק את אקט החתימה, ולדעת הקהל היה קשה להבין את סיבותיה.

 

אני נזכר בשיחה שהיתה לי עם אינטלקטואל רוסי במוסקבה בשנת 1994, זמן קצר אחרי שהנשיא ילצין פיזר בכוח את הפרלמנט האחרון של העידן הסובייטי, השליך חלק ממתנגדיו לכלא, וכפה על רוסיה חוקה נשיאותית. כשניתנה לרוסים ההזדמנות להביע את דעתם בבחירות חופשיות לפרלמנט, הם העניקו את הבכורה לדמאגוג לאומני היסטרי, ולדימיר ז’ירינובסקי, ולמפלגה קומוניסטית לא-מתוקנת, שֶעָרגָה בגָלוּי אל ברית המועצות הישנה. הרוסים לא הבינו מדוע פוזרה ברית המועצות, ולא הבינו את מקורות חולשתה הפוליטית והכלכלית של רוסיה.

 

בן שׂיחי, בתחילת שנות ה30 שלו, התלונן על הכֶּשֶל הקוֹגנטיבי של בני ארצו. “הרוסים”, הוא אמר, “אינם מבינים שהם נמצאים במקום שבו הם נמצאים, מפני שהם הובסו במלחמה הקרה. קשה מאוד להסביר להם את זה, כי קשה לשכנע אנשים שהם הובסו, כאשר הראיות לתבוסה מורכבות מסטטיסטיקה, מִתוֹבָנוֹת היסטוריות, מניתוחים אסטרטגיים”. בן שיחי נאנח, נע באי-נוחות קלה על מושבו, והוסיף כמעט בלחישה: “לפעמים אני חושב, שאולי היה מוטב לרוסיה להפסיד לא במובן אסטרטגי, אלא במובן צבאי. אולי אם טנקים אמריקניים היו נראים במוסקבה, אנשים היו מבינים את גודל התבוסה, ומאמינים בה”.

 

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו? בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו?
בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

רוסיה דמתה בזה לגרמניה של נובמבר 1918. הגנרלים הגרמניים הודיעו לממשלה, כי כלוּ משאבּיו של הצבא הגרמני. ואף כי הוא עמד כִּמְטַחַוֵּי תותח כבד במיוחד מפרברי פאריס, ואף כי הוא כבש את בלגיה, ואת פולין, ואת כל האזורים המערביים של רוסיה, וחיל-מצב שלו אפילו החזיק בגרוזיה, ונסיך גרמני הומלך על פינלנד — הצבא לא יכול עוד להילחם נגד עוצמתה התעשייתית האדירה של ארה”ב, ושורותיו ממילא כבר התחילו להתפורר.

 

גרמניה ביקשה איפוא שביתת נשק מיידית ממעצמות ההסכמה, והתחילה את הנסיגה הבלתי מובנת ביותר בדברי ימי המלחמות: היא פינתה שטחים עצומי-ממדים, מבלי שאיזשהו אויב מנצח היה מסוגל לתפוס את מקומה. במרוצת התהליך הזה היא הפקירה לגורלם מיליוני גרמנים, אשר נעשו בן-לילה אזרחיהן של “מדינות ורסאי”, כמו פולין, או צ’כוסלובקיה, או לטביה. שתי האחרונות הומצאו בוורסאי, מפני שמעולם לא היו קיימות.

 

הוא לא שר את שיר השלום

 

במידה לא מבוטלת, זה מה שקרה גם באוסלו: ישראל ויתרה על נכסים טריטוריאליים, והעניקה יתרונות פוליטיים עצומים לאויביה, מבלי שרוב אזרחיה עמדו על הסיבה. סקרי דעת קהל של הזמן ההוא מלמדים אותנו, שהרוב אומנם תמכו בהסכמי אוסלו. אבל הם תמכו בהם, מפני שנשקף מהם סיכוי להסדר פוליטי לא מפני שדעת הקהל הבינה, כי הם נעשו מחויבי מציאות לרגל תבוסה אסטרטגית.

 

יצחק רבין היה צריך להודיע, שישראל הובסה אסטרטגית במערכה על עתיד השטחים, והיא מתחילה לפנות אותם, כדי להקטין את אבדותיה. תחת זאת הוא העדיף את אחיזת העיניים, שישראל מתחילה את ההתקַפּלוּת מתוך ברירה, והנסיגה היא אקט של נדיבוּת. ההימנעות מלהגיד את האמת היתה קשורה כמובן בקושי להמחיש אותה. כך או כך, האי-אמת זרעה את זַרעֵי החורבן של אוסלו, והֵניבה את הבדיה של “פושעי אוסלו”. 

 

מה חבל, שיצחק רבין נרצח כמה דקות אחרי שמירי אלוני הכריחה אותו לשיר את “שיר השלום”. המעמד ההוא הפך את רבין לקדוש מעונה בעיני מחנה, שהוא, רבין, מעולם לא היה שייך לו; שהוא, רבין, לאמיתו של דבר רחש לו בוז; מחנה, שעל פי אורחו ורבעו, על פי שׂיגוֹ ושׂיחוֹ, היה ההיפך הכמעט-מָלֵא מכל מה שרבין האמין ועשה.

 

מה קל לשכוח, שֶאֶת רבין עִניֵן רק דבר אחד: הסיכוי האסטרטגי של ישראל. רבין כנראה לא היה סומך את ידיו על הפירוש הזה של כוונותיו, אבל אין זה מן הנמנע שבסתר לבו הוא הגיע למסקנה, כי ישראל עומדת על סף תבוסה אסטרטגית.

 

מסקנה כזאת לא היתה כמובן מטבע עובר לבוחר. “תבוסה אסטרטגית” היתה עניין יותר מדיי מופשט מכדי שיתקבל על דעתו של רוב הציבור. כדי להוכיח אותה היה צורך בסטטיסטיקות על דמוגרפיה, או בהערכת הההשפעות הרות האסון של המרי הפלסטיני על אופי התעסוקה המבצעית של הצבא (“טכנולוגיות מתקדמות נגד רוגתקות במקום טכנולוגיות מתקדמות נגד טילים”, כפי שאמר פעם המתווך האמריקני דניס רוס, בשעה שדיבר על לבה של ממשלת יצחק שמיר לחתור להסדר עם הפלסטינים).

 

רבין היה צריך לייחד חלק ניכר של זמַנוֹ, מאוסלו ואילך, כדי לבסס תמיכה ציבורית במהלכיו. הוא היה צריך לבַלוֹת יום-יומיים בשבוע הרחק מן האוטוסטרדה ירושלים-תל אביב, היה צריך ללַטֵף שֵׂיעָר בבית שמש, לחַבֵּק כתף בבית שאן, לִמחוֹת דמעות בדימונה, וּלהַראוֹת לציבור עד כמה הוא קשוב ועד כמה אין מָנוֹס מן הוויתור.

 

אבל רבין חָסַר את מגע הקסמים הפופוליסטי של ביל קלינטון. לא היה עניין פחות סביר בשבילו ממֶחְוַת “האֶמפּאתוֹר הגדול”, זה השומע את כאֵבוֹ של הָעָם, מושיט את ידו לניחומים וזוכה אגב כך בלגיטימיות. רבין לא בָּטַח בָּעָם, ולפיכך ויתר על ההזדמנות לִזְכּוֹת בלגיטימיות. בהיעדר כֵּנוּת נוֹצַר הרושם שאוסלו היתה ויתור ווֹלוּנטרי על עמדות כוח; שאוסלו ייצגה אפשרות אחת מיני רבות.

 

זו היתה מעידה טראגית של ממשלת רבין. היה עליה לשכנע את הציבור, כי אוסלו היתה רק השם הפרטי של כיוון בלתי-נמנע, שבסופו עמדה עצמאות פלסטינית. אם לא היו קוראים לה אוסלו, היו קוראים לה שטוקהולם, או הלסינקי; ואם היא לא היתה באה אל העולם ב-1993, היא היתה באה שנתיים אחר כך.

 

להשתַנוֹת, אמר מֶקְמילֶן

 

אוסלו ייצגה הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל להעניק גושפנקה אזורית ובין לאומית לנוסחת חלוקה, שהיתה חדלה להיות מעשית 20 שנה אחר כך. ישראל של רבין עשתה מה שהמיעוט הלבן בדרום אפריקה, למשל, לא היה מסוגל לעשות כאשר ניתנה לו ההזדמנות להציל את עצמו, לפני 40 שנה.

 

זה היה בימים הראשונים של שחרור אפריקה השחורה מֵעוֹל אירופה. דרום אפריקה היתה אז חלק מֵחֶבֶר הָעַמים הבריטי. ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, הופיע אז לפני הפרלמנט הלבן בקייפטאון, ונשא באוזני חבריו נאום מפורסם על “רוחות השינוי”, הנושבות באפריקה. הוא קרא ללבנים להתחיל לסַגֵל את עצמם לשינוי. הוא לא הכתיב להם נוסחת פתרון, ולא דרש מהם להתאַבֵּד. אבל הוא קרא להם לשקול טרנספורמציה. הלבנים הגיבו בזעם קדוש, פרשו מחבר העמים הבריטי, הגביהו את חומות מצדה שלהם, והאריכו את קיום משטר האפליה הגזעית בשליש מאה. כשֶתָמָה האַרְכָּה הם מצאו את עצמם בידיים ריקות. אילו היו מוכנים להעניק לרוב השחור ויתורים גדולים ב-1960, אולי לא היו נאלצים להעניק להם הכול ב-1994.

 

יש לי סָפֵק פרטי אם יצחק רבין ראה לנגד עיניו את דוגמת דרום אפריקה, וניסה ללמוד את לקחי נאום מקמילן. אבל אוסלו ייצגה אצלו הכרה, שאחרי המלחמה הקרה, ואחרי פירוק ברית המועצות, ואחרי מלחמת כוויית, העולם השתנה מעיקרו; ומדינה, שתפיסת הבטחון הלאומי שלה הותנתה בסטאטוס קוו העולמי שקדם ל-1991, נדרשה להתאים את עצמה לַמציאוּת. כאשר מדינות בנות 50 שנה, או אפילו 70 שנה, התמוטטו בזו אחר זו במזרח אירופה ובמרכזה, והנחות בלתי מעורערות על אופי הַסֵדֶר הבין לאומי עורערו כמעט כלאחר יד, למנהיג פוליטי בעל אחריות לא נותרה ברירה, אלא לקבל עליו סיכּוּנים.

 

הפרדוקס המכאיב של תהליך אוסלו הוא שהתחלתו היתה הכרחית, אבל על כשלונו צריך להיגָבוֹת מחיר פוליטי הן מן המתחילים והן מן הממשיכים. סוף סוף, מה זאת אומרת “לקבל סיכונים”? פירושו, להסתכן בכשלון. כאשר אנשים מקבלים עליהם סיכונים, הם מבינים אל-נכון, שהם לא רק יזכו בפרס ההצלחה, אלא ייתבעו לשלם את מחיר הכשלון. אין זה עניין של ציניות לתבוע את ראשיהם הפוליטיים, אלא אדרבא, זה עניין של קבלת אחריות במבנה ארגוני רציונלי. אם הימור עולה יפה, המהמרים מתעשרים; אם הוא אינו עולה יפה, הם יורדים מנכסיהם.

 

רעש האדמה והמחט שלא זזה

 

משהו מטריד מאוד מתרחש עכשיו בשמאל הישראלי, בייחוד במפלגת העבודה. אדריכלי אוסלו מעמידים פנים, שלא-קרה-שום-דבר. זאת אומרת, אם אוסלו לא עלתה יפה, אין זה אלא מפני שהפלסטינים עשו ככה וככה ב-1995, וביבי נתניהו עשה ככה וככה ב-1996, ואהוד ברק, ואריק שרון, ויאסר ערפאת עשו ככה וככה אבל חוץ מזה אוסלו לא נכשלה, כי אילו היו נותנים לה שאנס אמתי היא היתה מצליחה, והם תמיד צדקו, והם עדיין צודקים.

 

מה פאתטי הוא החיזיון הזה בעיני משקיפים מן הצד – מה מכעיס בעיני אויבים, מה עצוב ומדאיג בעיני אוהבים. הכשלון של אוסלו לא היה מקרי, הוא היה תוצאה של הערכות שגויות על מניעי הפלסטינים ועל הדינמיקה של הסכסוך. כדי שאוסלו תצליח היתה צריכה להתפתח דינמיקה של פיוס, אפילו עוד לפני שהוסדרו השאלות העיקריות. במובן הזה, הצדק היה עם שמעון פרס, שחיפש “מזרח תיכון חדש”. בהיעדר “מזרח תיכון חדש” לא היה סיכוי לאוסלו.

 

עכשיו אנחנו יודעים, בחוכמה שלאחר מעשה, כי המזרח התיכון החדש היה מישאלת-לב ואחיזת עיניים. הציפיה למזרח תיכון חדש נבעה מן ההנחה המוטעית, שרעשי האדמה העולמיים של 1991, שהיטו באופן כל כך דרמטי את המחט הישראלית, נקלטו גם בסייסמוגרף הערבי. את עצם ההנחה אי אפשר לזקוף לחובת המניחים. סוף סוף, היתה להם סיבה סבירה להניח, שאיש לא יחמיץ את שינוי העולם, מפני שאיך אפשר. שמעון פרס החיל את אמות-המידה שלו ואת ציפיותיו הרציונליות על העולם הערבי. ואו-אז התברר, שהעולם הערבי כל כך מבוהל מפני השינוי, עד שהוא גמר אומר להעמיד פנים שלא היה שינוי, או שאין הוא נוגע לו.

 

יש סיפור אחד על היום, בדיוק לפני 12 שנה, בדצמבר 1989, שבו הופלה רודנותו הברוטלית של ניקולַאֶה צ’אושסקו ברומניה. בבריסל היתה מכונסת אז הפגישה התקופתית של נציגי הקהיליה האירופית עם הליגה הערבית, כאשר הגיעה הידיעה על המהפכה הרומנית. זה היה חודש אחד אחרי מהפכות הקטיפה של צ’כוסלובקיה ושל מזרח גרמניה, ורוח עצומה של אופטימיות נשבה בכל אירופה. יושב ראש הישיבה האירו-ערבית הודיע על המאורעות ברומניה, והמערב אירופים קמו ממושביהם כאיש אחד, והריעו בהתלהבות. הערבים נשארו ישובים בכסאותיהם בשתיקה קודרת. אירופים לא מעטים נדהמו, עד שנזכרו בהסבר: כל אורחיהם החזיקו בשלטון באמצעים דומים מאוד לאלה של צ’אושסקו.

 

גורלו של צ’אושסקו הילך אימים על כל אוטוקרט בעולם, ורוח השינוי התחילה לטלטל אפילו את אגוזי הקוקוס של אפריקה. בזמביה הרחוקה התמוטטה רודנות בת 30 שנה בקשר ישיר עם מה שקרה ברומניה. באותו הזמן התחיל גם המשבר עצום-הממדים בזאיר-קונגו, שהניב כעבור כמה שנים את הסכסוך הצבאי הגדול ביותר בתולדות אפריקה. משטרים צבאיים וחד-מפלגתיים קרסו בכל חלקי היבשת, אם כי לפעמים רק למראית-עין. האין זה מדהים להיווכח, כי 12 שנה אחרי צ’אושסקו, ושבע שנים אחרי שהתחוורה במלוא עוצמתה מהפכת האינטרנט (זאת אומרת, כאשר אפילו ביל גייטס חדל להכחיש אותה), דמוקרטיזציה בעולם הערבי מוגבלת, אם בכלל, לשוליים המרוחקים?

 

איך הצליחו 300 מיליון בני אדם, בקִרבָה מיידית לאירופה, להישאר מחוץ למעגל השינוי זה עניין המצריך דיון נפרד. כאן אנחנו עוסקים רק בתוצאות. השאלה אינה אפילו אם היה אפשר לחזות את הכשלון הקיבוצי המבעית הזה. סוף סוף, כל מִשוָאָה מכילה נֶעלמים, ואם פוליטיקאים מתכוונים לרחוץ בנקיון כפיהם כל אימת שהנֶעלמים האלה מתנהגים באופן לא-חזוי, פירושו שפוליטיקאים יוכלו להתחמק מכל אחריות.

 

מדריך ליונה יהירה

 

יוסי ביילין הוציא לאחרונה ספר, “מדריך ליונה פצועה”, שהוא כתב הגנה והתחמקות מאחריות. בנקודה אחת בספר הוא מצטט נאום תוכחה, שנשא באוזני שמעון פרס, אחרי שהתקבלה ההחלטה במרכז מפלגת העבודה להצטרף לממשלת אריאל שרון. הוא מזכיר בו לפרס, שסקרי דעת קהל אינם חזות הכול. אז מה אם העם מתנגד לירידה מן הגולן? מקשה ביילין. ממתי חשובה דעת העם בשאלות כאלה? “מה היתה גדוּלתך כמנהיג?”, הוא שואל את פרס, ומשיב, “אתה הלכת בעקבות בן גוריון, שאמר: יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו”.

 

אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור.

 

אני מוכרח להודות, שנשימתי נעצרה. הנה כי כן, מנהיג פוליטי חשוב בחברה דמוקרטית, שר משפטים לשעבר, מרצה לשעבר בחוג למדע המדינה, נוזף במפלגתו על נסיונה המאוחר מאוד להתחשב ברצון העם. אם למישהו נחוץ הסבר יותר תמציתי על סיבות כשלונה הפנומנלי של המפלגה הזו, המועמדת עכשיו להתכווץ לממדים של סיעה בינונית בכנסת, ספק אם מישהו היה יכול להעניק את ההסבר בדיוק יותר נמרץ.

 

כשלעצמי, אני תמכתי בתהליך אוסלו. אני חושב גם היום שהוא היה מחויב המציאות. אבל אני אינני עומד למשפט ציבורי, מפני שלא קיבלתי החלטות, ולא כפיתי החלטות. יוסי ביילין, לעומת זאת, עומד למשפט. הוא היה ראוי לכל הכתרים, אילו אוסלו עלתה יפה. הוא היה מועמד טבעי להיות מנהיג המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אבל אוסלו לא עלתה יפה, ועכשיו דרכו הטבעית היחידה היא ביקורת עצמית נוקבת.

 

חטאו הכבד ביותר של יוסי ביילין אינו טעותו המדינית, ואינו הערכתו השגויה על פוטנציאל השינוי של העולם הערבי ושל הפוליטיקה הפלסטינית. חטאו הכבד ביותר הוא יהירותו. הפירוש שהוא מעניק לְמַנהיגוּת בחברה דמוקרטית הוא בלתי נסבל, לא רק מפני שהוא מניב תבוסות אלקטורליות, אלא מפני שנודפים ממנו ניחוחות אליטיסטיים מסוכנים.

 

יצחק רבין היה גיבור דורנו, אבל לרוע המזל הוא היה שותף לפירוש היהיר הזה של מנהיגות בחברה דמוקרטית. ביקורת מעולם לא עוררה אצלו הרהור שני. במידה שהיא הביאה אותו לשנות דרך, אין זה אלא מסיבות טקטיות. מבקריו היו “קשקשנים”, או “פרופלורים”. הוא לא ראה את עצמו מחויב לבקש את הסכמת העם, רק מפני שהוא לא עמד בהסכמה הקודמת, שעל יסודה  נבחר. התוצאות הטראגיות באמת כנראה נחסכו ממנו. אין זה מן הנמנע, שאילמלא נרצח, ואילו היה חוזר ומתמודד על ראשות הממשלה ב-1996, הוא היה נוחל תבוסה ממין זו שנחל נתניהו ב-1999. תבוסה כזאת היתה מביאה את אוסלו אל קיצה, כבר אז.

 

אהוד ברק לא למד שום דבר מנסיונו של רבין. הוא הקרין אותה יהירות, והונחה על ידי אותו בוז כלפי ביקורת. גם הוא חרג באופן דרמטי מן ההסכמה שהעלתה אותו אל השלטון, ולא חשב שהוא זקוק לייפוי כוח חדש. גם בעיניו, מנהיגוּת הגיעה אל שיאה כאשר המנהיג החשיב את הכרתו האסטרטגית יותר מאשר את רצון העם. אבל בעוד שלרבין היו כשרונות פוליטיים מסוימים (ובסיס פרלמנטרי הרבה יותר רחב), הנה לברק לא היה כל כשרון פוליטי, ויהירותו הגיעה אל שיאים כאלה, עד שלבשה ממדים של פארסה. הוא היה נפוליאון ויוליוס קיסר וצ’רצ’יל ודה גול והגנרל המקסיקני קַסטַנְיֶטַה כרוכים יחדיו.

 

מרכז מפלגת העבודה עמד להתכנס ביום פירסום הרשימה הזו, 20 בדצמבר, כדי להאזין לדרישת יוסי ביילין, שהמפלגה תוציא את נציגיה מממשלת שרון. יתכן שהמרכז צריך להיענות לדרישה הזו, כדי להתפַּנוֹת לדיון בשאלה החשובה ביותר לעתיד המפלגה, ואולי גם לעתיד השלום: מה יכולה מפלגת העבודה לעשות, כדי להבטיח שבראשה לא יתייצבו עוד אנשים, הסומכים על עליונותם האינטלקטואלית יותר ממה שהם סומכים על רצון העם; הסבורים, שמנהיגות אמתית כרוכה באי-אמת ובמניפולציה; המשוכנעים, שבחירות הן אקט של האצלת סמכויות, כדי לעשות באמצעותן את ההיפך ממה שרצו הבוחרים.

 

כאשר תינתן ההזדמנות הבאה לעשות שלום, בנסיבות אחרות ובמידה הרבה יותר גדולה של פיכחון, מפלגת העבודה תצטרך לשכנע את העם, לא את עצמה, ולא את יוסי ביילין. אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל.