מסיבת העתונאים המטוּלוֶזֶת של ג’ורג’ בוש משַקֶפֶת את מצבה של נשׂיאוּתו: היא עומדת עכשיו במשבר קיומי. ובעיצומו של המשבר הזה קופץ לביקור אריאל שרון, עם משבר קיומי משלו. אין זה כלל מן הנמנע שבפגישה הבאה בין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי ישתתפו שני אנשים אחרים בהחלט.

 

התפרסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 15-14 באפריל 2004

 

היה רגע אחד במסיבת העתונאים המטולווזת של הנשיא ג’ורג’ בוש ביום ד’ לפנות בוקר (שעון ישראל), שבו הנשיא נראה כמו צבי לכוד בקרני האור של רכב מתקרב. “במערכת הבחירות הקודמת”, הזכיר לו אחד הכתבים, “אמרת שהשגיאה הגדולה ביותר בחייך היתה שמכרת את סמי סוֹסַה. לאחר אחד-עשר בספטמבר, מה היתה שגיאתך הגדולה ביותר?”

 

 

סמי סוסה הוא כמובן שחקן הבייסבול המפורסם של ה White Socks משיקאגו. האיש שמכר אותו לשיקאגו היה ג’ורג’ דאבליו בוש, בימים שניהל את קבוצת הבייסבול של ‘טקסאס ריינג’רז’. במערכת הבחירות של 2000, בוש היה נוהג לשלוף באופן הזה מן המותן, ולהשיב בהתחכמויות כמעט נעריות על שאלות קשות.

 

לא היה קשה לטעות בכוונת הכתב השואל. וושינגטון עומדת בימים האלה בסימן השימועים הפומביים של ועדת החקירה על אחד-עשר בספטמבר, ושימוע כזה נערך רק כמה שעות לפני מסיבת העתונאים של הנשיא. הופיעו בו בין השאר מנהלים לשעבר של הבולשת הפדרלית, לצד שר המשפטים הנוכחי וקודמתו. הם היו מלאים האשמות והאשמות-נגד. הם ציירו לא רק את ממשל בוש, כי אם את כל ממשלת ארה”ב בשנים האחרונות, באור לא מחמיא. אבל הם הזכירו, וחזרו והזכירו, שבקיץ 2001 ג’ורג’ בוש ניהל את אמריקה. האם בוש צריך להתחרט? להתנצל? להסתייג?

 

מסיבות עתונאים נשיאותיות בוושינגטון הן עניין מיוחד במינו. לרגל הפרדת הרשויות בארה”ב, ולרגל המעמד הכמעט אימפריאלי של הנשיאות, אין מי שיציג לנשיא שאלות קשות. הוא אינו מופיע מדי שבוע לפני מליאת הקונגרס, כפי שעושה ראש ממשלת בריטניה למשל. הוא אינו מסב עם ועדת החוץ והבטחון הדולפת, כמו ראש ממשלת ישראל. תפקיד האופוזיציה נמצא בידי העתונות. הרבה אנשים, מבית ומחוץ, מתחו עליה ביקורת בשנתיים האחרונות, מפני שהיתה “סלחנית” מדיי כלפי הנשיא.

 

“אתה לוחץ אותי”

 

לא ביום ד’ לפנות בוקר. ביום ד’ היא נסעה באורות מלאים, כאשר הצבי חצה את הכביש. לא היו מלים בפי הנשיא. הוא התפתל על דוכנו באולם המזרחי של הבית הלבן, בשעת השיא של הצפיה בטלויזיה (מסיבת העתונאים התחילה ב-8:30 בערב לפי שעון החוף המזרחי). להלן הוא השתמש במטבע לשון עממי. You are putting me on the spot, הוא אמר לעתונאי, שאפשר לתרגם לא-מילולית כ”אתה לוחץ אותי”.

 

אכן, זה מה שהעתונאי עשה. אבל נשיאים אינם אמורים להתלונן ש”לוחצים אותם”. נשיאים נמצאים תדירות בלחץ. זה עניינה של הנשיאות.

 

מסיבת העתונאים הזו היתה מאורע נדיר בנשיאות בוש. זו היתה הפעם השלישית בלבד בשלוש שנים ויותר שהנשיא ערך מסיבת עתונאים בזמן השיא של הצפיה. בשלוש השנים האלה הוא השתמט ככל יכולתו ממסיבות עתונאים. הוא זימן אותן בעיקר כדי להתפאר בנצחונות, ואגב כוריאוגרפיה זהירה מאוד, שנועדה למנוע שאלות קשות מדיי משואלים קשים מדיי.

 

מסיבת העתונאים אתמול לא נקראה כדי לאסוף זרי דפנה. לפי כלי התקשורת כאן, בוש ערך אותה על פי דרישתם החוזרת של רפובליקנים. הוא אומנם חזר ואמר במהלכה, שהוא אינו מנהל מדיניות “על פי סקרי דעת הקהל”, אבל רפובליקנים קוראים את הסקרים האלה. הם התחלחלו במיוחד מן הסקר של תחילת השבוע ב’ניוזוויק’, שלא רק העניק יתרון סולידי לג’ון קרי במירוץ לנשיאות (50% לעומת 43%), אלא גם הראה גלישה מסחררת באמון הציבור בכל תיפקודו של בוש, ובייחוד אי-אמון במדיניותו בעיראק.

 

החדשות הטובות מאוד, המתפרסמות כמעט מדי יום בענייני כלכלה, נדחקות אל שולי התודעה. מי שם לב, למשל, לנתונים המפתיעים על עליית הצריכה הפרטית (גבוהים פי שניים מן הציפיות), שהתפרסמו רק כמה שעות לפני הופעתו של הנשיא.

 

“מתנת ריבונו של עולם”

 

ששה חודשים ושלושה שבועות לפני הבחירות לנשיאות ולקונגרס, מצבו של גו’רג’ בוש מעולם לא היה גרוע יותר. הביקורת העיקרית עליו לפני מסיבת העתונאים נבעה מן השימוש התכוף והבלתי מוסבר שלו במלים “עלינו להתמיד בדרך הזו” (“stay the course”) ביחס לעיראק. הציפיה היתה שבמסיבת העתונאים הוא יסביר מה זו “הדרך הזו”. לשווא.

 

תחת זאת, בוש נמלט אל מקומות המסתור אשר שימשו אותו בהצלחה בעבר: הכרזות מופשטות על שליחותה של אמריקה, טבולות ברוטב של דת ואלוהים. “אני מאמין, אני מאמין באמונה שלמה”, הוא אמר, “שהחרות אינה מתנת אמריקה לעולם. החרות היא מתנתו ריבונו של עולם (The Almighty) לכל גבר ואשה בעולם”.

 

יתר על כן, הוא דיבר על מדיניות החוץ האמריקנית בלשון מיסיונרית. ב-85 השנה האחרונות, לשון כזאת זוהתה עם האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, ההיפך מן האגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית שאתו מזוהה בוש. הוא השתמש לפחות ארבע פעמים במהלך מסיבת העתונאים שלו במלים “לשנות את העולם” (“עיראק חופשית ובטוחה היא הזדמנות היסטורית לשנות את העולם”, “אני יודע שזו הזדמנות היסטורית לשנות את העולם”, זו “משימה חיונית לבטחונה של אמריקה וליכולתה לשנות את העולם לטובה”, “עיראק חופשית תהיה מהלומה לטירור, היא תשנה את העולם”).

 

רפובליקנים מעולם לא דיברו כך. רפובליקנים טענו תמיד, שהם השחקנים המפוּכָּחים, בניגוד לדמוקרטים הרומנטיים והאידיאליסטים; שהם “הבוגרים” לעומת הדמוקרטים “הנערים”.

 

לא עוד. בוש דיבר לפנות בוקר כמו ווּדרוֹ ווילסון, הנשיא הדמוקרטי של מלחמת העולם הראשונה, שהבטיח “מלחמה לסיים את כל המלחמות”, מלחמה אשר “תהפוך את העולם למקום בטוח בשביל הדמוקרטיה”. אבל זה היה חלום בהקיץ, שהניב את היטלר, סטלין ומוסוליני.

 

“זה מה שמנסה לברר מר בראהימי”

 

נראה עכשיו בעליל שבוש ממַשכּן את נשיאותו בבית העָבוֹט של עיראק. אם יעלה יפה, האקט הזה ייחשב לפיסגת האומץ הפוליטי. אבל כל כך הרבה צריך לקרות, וצריך לקרות במהירות מסחררת, כדי שהוא יוכל להתייצב לפני הבוחר כבעל חזון שהתממש. כמעט משונה לשמוע אותו מעלה את רמת הציפיות לגבהים כאלה, ועוד בזמן שאמריקנים נחטפים ונעלמים, וחטיבה אמריקנית ממתינה לקרב בשערי נג’ף, ואין איש יודע מה יילד יום ומה תלד שעה. בנסיבות כאלה מוטב בדרך כלל להוריד ציפיות.

 

כאשר אחד העתונאים שאל את בוש לאילו עיראקים בדעתו למסור את השלטון ב-30 ביוני, הוא השיב, “זה מה שמנסה לברר מר בראהימי”, הלוא הוא לאחדאר בראהימי, שליחו האלג’ירי של מזכ”ל האו”ם קופי אנאן. רפובליקנים היו יוצאים מגדרם, אילו שמעו נשיא דמוקרטי נותן תשובה כזאת. מה? הם היו קוראים. “להחזיק 150,000 חיילים בעיראק, כדי לתת לביורוקרט של האו”ם להחליט מה לעשות בהם ולשם מה?”

 

צָפיתי,  לפעמים גם נכחתי, בעשרות מסיבות עתונאים נשיאותיות בוושינגטון ב-20 השנה האחרונות. אני מנסה להיזכר, ואינני מצליח, במסיבת עתונאים מוצלחת פחות מבחינת צרכיו הפוליטיים של הנשיא העורך אותה. בתור שכזאת היא משקפת את מצבה של נשיאות ג’ורג’ בוש: היא עומדת עכשיו במשבר קיומי. ובעיצומו של המשבר הזה קופץ לביקור אריאל שרון, עם משבר קיומי משלו. אין זה כלל מן הנמנע שבפגישה הבאה בין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי ישתתפו שני אנשים אחרים בהחלט.

 

 

אילו התקיימו הבחירות לנשיאות בארה”ב בסוף השבוע שעבר, ג’ון קרי היה מנצח בהן בהפרש ניכר — 50 אחוז לעומת 43 אחוז. אלה ממצאי סקר חדש של השבועון ‘ניוזוויק’. זו הפעם הראשונה מאז שמערכת הבחירות נכנסה להילוך גבוה, באמצע מארס, שהפרש כזה נרשם. עד עכשיו ההפרשים היו בגבולות סטיית התקן, ונטו לטובת בוש. אף כי נראה שהמספרים האלה הם תגובה מיידית למאורעות בעיראק, מימצא אחר בסקר צריך להטיל חרדה עמוקה על הבית הלבן. 59 אחוז מן הנשאלים אומרים שאין הם מרוצים מן “הכיוון שבו העניינים מתנהלים בארצנו”. רק 36 אחוז מרוצים. זו השאלה המסורתית של שבשבת הרוח בפוליטיקה האמריקנית. היא אינה מתורגמת אוטומטית להצבעה — אבל היא מצביעה על פוטנציאל השינוי. כשלעצמי אני מוצא את הנתונים האלה מדהימים. בשבועות האחרונים הזרים הנשיא עשרים מיליון דולר להרעשת טלויזיה כבדה על ג’ון קרי, וגם נהנה מחדשות כלכליות טובות יחסית. אם מקץ המאמץ הזה הוא נמצא פחות או יותר במקום שבו עמד אביו בדיוק לפני 12 שנה, אולי הצדק עם אמא ברברה, אשר אמרה זה לא כבר (על פי ציטוט באחד העתונים), “אני איננה יכולה עוד לעקוב אחרי זה (מערכת הבחירות), זה נראה כל כך מוּכָּר”. הסקר המצוטט כאן לא היה ידוע לי, כאשר כתבתי את הרשימה הבאה, ב’גלובס’, בשבוע שעבר.

 

בסתיו 1990, בחוסר חשק גלוי, הנשיא ג’ורג’ בוש האב הזמין את הקונגרס לדון בשאלת המלחמה הממשמשת ובאה בעיראק. הוא אומנם חשב, שאין הוא זקוק לאישור הקונגרס כדי לצאת למלחמה – אבל השתכנע שמוטב להתחלק עם הקונגרס בהחלטה.

 

אחד החכמים והמבריקים שבחברי הסנאט בימים ההם, פטריק דניאל מויניהאן, הזהיר את בוש מפני מלחמה. “נשיאותך תשקע בחולות המדבר”, הוא אמר.

 

נשיאותו של אבא אומנם שקעה, אבל לא בחולות. הואיל והוא ידע עד כמה טובעניים הם החולות, הוא נֶחפַּז לצאת משם. מה מעניינת היא העובדה, שכאשר נשאל על כך בתחילת השנה שעברה, הוא אמר לעתון קטן במערב התיכון של ארה”ב שאין הוא מתרשם כלל מן הביקורת עליו. איזו ברירה היתה לנו? הוא שאל, וענה, “כדי להפיל את סדאם, היינו צריכים לעלות על בגדאד – ואז מה?”

 

זו היתה כנראה הפעם הפומבית האחרונה, שבה ג’ורג’ האב מתח ביקורת מרומזת על ג’ורג’ הבן. אבל בתחילת השבוע ניתנו בפעם הראשונה סימנים, שנשיאות הבן עלולה לשקוע בחולות המדבר. ביום א’ פירסם מרכז פיו (Pew) לחקר דעת הקהל בוושינגטון סקר חדש, שממנו עולה כי רק 40% מן האמריקנים סומכים את ידיהם על האופן שבו בוש מכלכל את מדיניותו בעיראק בשעה ש-53% מתנגדים. 57% חושבים שאין לו כלל תכנית לייצוב עיראק.

 

ויתר על כן, מספרם של אלה הסומכים את ידיהם על עצם תיפקודו כנשיא פחת אל השיעור הנמוך ביותר בתולדות נשיאותו: רק 43%, לעומת 47%.

 

צריך להוסיף, שהסקר הזה נערך עוד לפני שעריה הגדולות של עיראק היו לשדות קרב, ועוד לפני שהאמריקנים שמעו נתונים יומיים חסרי תקדים של הרוגים. גם כך, 44% מן הנשאלים חשבו שארה”ב צריכה להחזיר את כוחותיה מעיראק. 50% אומנם התנגדו – אבל בינואר מספר המתנגדים עמד על 63%, ומספר התובעים להחזיר עמד על 32%.

 

נראה איפוא בפעם הראשונה, שיש עכשיו קשר ישיר בין שחיקת התמיכה במלחמת עיראק ובין שחיקת התמיכה הכללית בבוש.  אלה כנראה החדשות המדאיגות ביותר שהגיעו אל מטה הבחירות של הנשיא.

 

על זה צריך להוסיף את הספקות בעניין מעשי הממשל ערב אחד-עשר בספטמבר. עדותה של קונדאליסה ראייס, היועצת לבטחון לאומי, לפני ועדת החקירה הדו-מפלגתית, היתה מאורע תקשורתי עצום ממדים. היא עמדה פחות או יותר בפרץ, אבל לא יישבה את הספקות. אתמול, שבת, נאלץ הבית הלבן להשבית את שמחת חג הפסחא, ופירסם את המיזכר המסווג מתחילת אוגוסט 2001 על סכנה של פעולת אל קאעידה נגד מטוסי נוסעים אמריקניים.  

 

הבית הלבן מעד, וחזר ומעד, בטיפולו בעניין עדותה של ד”ר ראייס. במשך שבוע הוא ניסה למנוע אותה, ועורר בזה את הרושם שיש לו מה להסתיר. אפילו אתמול, אחרי שכבר נכווה, הבית הלבן סירב למסור נוסח נאום, שד”ר ראייס עמדה לשאת ביום התקפות הטירור ב-2001. בנאום הזה – אומרת השמועה – היא דיברה על הסכנות המאיימות על בטחונה הלאומי של ארה”ב מבלי להזכיר כלל את הטירור.

 

 

 

 

“דַבּרוּ על המלחמה”

 

ההתפתחויות האלה מעמידות על ראשה כל חוכמת אנשים מלומדה. ההנחה הכללית בשנתיים האחרונות היתה, שג’ורג’ בוש ינסה לחזור ולהיבחר על יסוד מנהיגותו במלחמה נגד הטירור. “דברו על המלחמה”, יעץ אסטרטג הבחירות הראשי של בוש לפעילי המפלגה הרפובליקנית עוד בסוף 2002.

 

אבל המלחמה התכערה בימים האחרונים במידה שאיש לא חזה. האפשרות שהגנרלים יבקשו מן הפוליטיקאים לשלוח עוד חיילים לעיראק מתחילה עכשיו להעלות את האסוציאציות הקודרות ביותר בוושינגטון. הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי, אויב מושבע של הממשל, הכריז השבוע ש”עיראק היא ‘וייטנאם של בוש'”.

 

הממשל הגיב בכעס, או בכעס מעושה, אבל האמת היא שאיש אינו זקוק לתזכורות מפי טד קנדי. כל קשיש וטוב לנשק בוושינגטון טרח בחודשים האחרונים אל בית הקולנוע, כדי לצפות בסרט תעודה מבריק על מלחמת וייטנאם, “ערפל המלחמה”, שבו תיאר שר ההגנה לשעבר רוברט מקנאמארה את מצעד האיוולת, אשר הניב מלחמה עקובה מדם ללא נצחון צבאי ותבוסה פוליטית כבדה.

 

“יום נורא ואיום”, פתח פיטר ג’נינגז את מהדורת החדשות המרכזית של רשת אי.בי.סי. ביום שבו מרדה עיראק. מאז, האמריקנים מתנועעים בחוסר מנוחה בכורסות הטלויזיה שלהם. בימי הפלישה לעיראק, לפני שנה, זרים התלוננו על עודף הריסון העצמי של התקשורת האמריקנית (אני לא הייתי מן המתלוננים). הפעם יש ריסון על עודף ריסון. אמריקני ממוצע, הקורא עתון בוקר, וצופה במהדורת חדשות אחת בטלויזיה מדי יום, יודע שדברים רעים קורים לארצו ולצבאה.

 

הנשיא מנסה להוסיף ולהקרין בטחון – והוא גם מנסה להעניק פירוש שווה לכל נפש למאורעות בעיראק, אולי על חשבון הדיוק. הוא אמר במהלך ביקור במדינת אריזונה, שבעיראק “יש טירוריסטים, השונאים את החופש. אנחנו אוהבים את החופש, ועל זה מתנהלת ההתנגשות”.

 

הניסוח הזה הוא נסיון ברור להשתמש בנוסחת ההצלחה הגדולה של הנשיא רונלד רייגן, בתחילת שנות ה-80. לרייגן היה כשרון בלתי רגיל לכווץ את הבעיות המורכבות ביותר לממדים של הגלעין הקשה. אבל גם אחד מתומכי הממשל הזה, הפרשן רב-היוּקרה ג’ורג’ וויל, כתב בשבוע שעבר בטוּרוֹ, המתפרסם במאות עתונים בארה”ב:

 

“אין אח ורע בנסיון הלאומי של ארה”ב לצורך להסתמך על רצונו הטוב של אייאטוללה שיעי מסוגר בן 73, עלי סיסטאני. התלות הזו, היא כשלעצמה, היתה מבשרת רעות אילו הוא היה הנציג הבלתי מעורער של הרוב השיעי בעיראק. אבל עכשיו יריבו בן ה-30, מוקטאדה סאדר, קורא לתומכיו ‘להלך אימים על אויביכם’ – אמריקה”.

 

ארונות האבץ

 

לְמַה אם כן דומים הימים האלה? לא רק לווייטנאם, אלא גם לסומליה. שם, ב-1993, נחת צבא אמריקני כדי לשחרר אוכלוסיה רעבה ומפוחדת מזדונם של ראשי כנופיות, שהביאו מיליונים עד סף הרעב. איזו שליחות יכלה להיות הומאנית יותר. ואו-אז חיילים אמריקניים התנגשו עם אחד מראשי הכנופיות האלה, גנרל מוחמד עיידיד. לאחר שגוויותיהם של חיילים אמריקניים נגררו ברחובות מוגדישו, ארה”ב חרקה שיניים והודיעה שתעצור את עיידיד ויהי מה. אבל התחרות בין אמריקה לעיידיד הסתיימה בנצחון עיידיד.

 

בניגוד לסומליה, את עיראק לא תוכל ארה”ב לעזוב. איש אינו מציע את זה ברצינות. השאלה בשבועות הבאים תהיה מינון החדשות הרעות. ג’ורג’ בוש משלם את המחיר על היעדר כֵּנוּת. אילו אמר לאמריקנים את האמת, אילו הכין אותם לקראת הקשיים, מצבו בסקרי דעת הקהל היה יכול להיות טוב יותר.

 

קצת קשה לזכור היום שרק לפני עשרה ימים הודיעה לשכת הסטטיסטיקה בוושינגטון, כי בחודש פברואר נוספו יותר מקומות עבודה חדשים ממה שנוספו זה שלוש שנים וחצי. את השבוע הזה קיווה הנשיא בוש לבלות על זֵרֵי הדפנה של הסטטיסטיקה. תחת זאת, הסטטיסטיקה העיקרית של השבוע היא המארינס בארונות האבץ בדרך מארם נהריים.

פורסם ב’כסף’, מוסף סוף שבוע של ‘גלובס’, 2-1 באפריל 2004

 

 

 

יש איש אחד באמריקה, שלתחזיותיו מאזינים בהערכה מיוחדת. שמו קֶוִין פיליפס, והוא ליווה מקרוב את הפוליטיקה של ארבעים השנה האחרונות. לַחריפוּתוֹ מיוחסת תַפנית היסטורית שהתחוללה באמריקה ברבע האחרון של המאה העשרים.

 

ב-1968, פיליפס, אז יועץ צעיר במטה הבחירות של ריצ’ארד ניקסון, הגה את “אסטרטגיית הָרוֹב הרפובליקני החדש”. מִכּוֹחָהּ נבחר ניקסון לנשיא. ב-36 השנה שחלפו מאז, במידה רבה בזכות האסטרטגיה הזו, הרפובליקנים החזיקו בבית הלבן 24 שנה, והדמוקרטים רק 12 שנה. מִכּוֹחָהּ נשמטה בהדרגה אחיזת הדמוקרטים בקונגרס, וזה עשר שנים שהרפובליקנים שולטים בשני בָּתָיו, עם הפסקה חלקית של שנה וחצי.

 

במרכז האסטרטגיה של פיליפס עמדו מדינות הדרום. הן היו טמונות בחֵיקָהּ של המפלגה הדמוקרטית כמעט מאה שנה. הן התחילו לַערוֹק בשנות הששים, וכאשר הושלמה עריקתן נשמטה הקרקע מתחת לרגלי המפלגה הדמוקרטית. העריקה הזו התאפשרה, מפני שנשיא דמוקרטי דרומי (לינדון ג’ונסון מטקסאס) יזם את שיווי זכויות השחורים. אבל גם אם מסורת גזענית הניבה את העריקה, היא התארכה מִשוּרה של סיבות.

 

פיליפס, מסיבות מובנות, אינו מתפָּאֵר באבן-הפינה הגזענית של האסטרטגיה הזו. הוא מטעים צד אחר שלה. היא היתה התקוממות “נגד אליטות”, הוא מטעים. במקרה הזה הן היו אליטות “ליברליות”, זאת אומרת, בעגה אמריקנית, שמאלניות. נבחרי האוניברסיטאות המשובחות של ליגת הקיסוֹס הֵזינוּ את הפוליטיקה האמריקנית בתיאוריות, ונָהֲגוּ התנַשְׂאוּת בכל מי שלא הגיעו אל רמתם. האליטות האלה יָצקוּ קיתונות של בוז על עֶרכֵי משפחה וּפּטריוֹטִיוּת, ולעגוּ לכל מה שֶרֵיחַ של מסורת נדף ממנו.

 

מִתקֶפֶת הנגד הזו התרחבה והלכה בסוף שנות השבעים. היא נחלה הצלחה כל כך גדולה, עד שהיא הפכה את המושג ‘ליברלי’ כמעט למלת גנאי.

 

מה מעניין איפוא, שקווין פיליפס אומר עכשיו אותו דבר רק ההיפך. זאת אומרת, הוא עדיין מאמין שהמוני אמריקה צריכים לחזור ולתפוס את השלטון בארצם מידי האליטות. אבל עכשיו הוא מאמין שהאליטות שייכות לאגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית, והן מייצגות את האינטרסים של קומץ עשירים מופלגים. הגיע הזמן איפוא להדיח את הרפובליקנים, ולבחור נשיא דמוקרטי.

 

הוא הזהיר עוד לפני שנתיים, בספר ‘עושר ודמוקרטיה’, כי “אם לא תתחדש הדמוקרטיה, ואם לא נפיח רוח חיים חדשה בפוליטיקה, העושר המופלג עתיד לכונן משטר דמוקרטי פחות ופחות – פלוטוקרטיה, יהיה שמה אשר יהיה”. עכשיו הוא אומר, שזה כבר קרה.

 

לפי פיליפס, בארה”ב התחולל “ריכוז קיצוני של עושר”. את האידיאולוגיה של הימין השחיתה “סגידה לשווקים”. עוד בסתיו 2002, חצי שנה לפני הפלישה לעיראק, פיליפס הזהיר מפני “צחצוח החרבות עטור הנצחון של הפנטאגון”. זה היה ערב בחירות לקונגרס, שבהן קיוו הדמוקרטים לדבר על המצב הכלכלי המחמיר. אבל ג’ורג’ בוש העדיף לדבר על המלחמה הממשמשת ובאה. למגינת לבו של פיליפס, בוש הצליח.

 

“פושעים בחליפות עסקים”

 

ב-1 בספטמבר, 2002 פיליפס הזכיר ב’לוס אנג’לס טיימס’ את הציר העיקרי באסטרטגיית 1968 שלו: הגידול הֶעצוּם בפשיעה האלימה. הרפובליקנים נעשו מפלגת החוק והסדר, ועניין רגיל היה בשביל מועמדים רפובליקניים לנשיאות להצטלם בחברת שוטרים, ולהציג את הדמוקרטים כידידיהם הסלחנים של הפושעים. בזכות קריקטורה כזאת ניצח ג’ורג’ בוש האב בבחירות של 1988.

 

“הפעם”, כתב פיליפס על הבחירות לקונגרס של 2002, “הליברלים מקווים, כי פושעים בחליפות עסקים ימלאו אותו תפקיד” שמילאו פושעים פליליים.

 

האם זה יעבוד? “אולי”, הוא השיב. “אבל לא הפעם. כמה בנֵי דמוּת של ג’ון ריגאס ושל מרתה סטיוארט לא יגייסו את ציבור הבוחרים בארה”ב. דאגות עמוקות יותר צריכות לבעבע, ואין להניח שהן יצליחו לטבוע את חותמן על הוויכוח הציבורי לפני הבחירות לנשיאות ב-2004”.

 

הוא צדק, לפחות במה שנוגע ל-2002. הדמוקרטים לא השׂכּילוּ לנַצל את משבר המידות של עולם התאגידים לטובתם. פיליפס הציב לפניהם אתגר. יהיה עליהם להוכיח, ששחיתותם של יחידים מבטאת הרבה יותר ממה שנראה. היא מייצגת לא סתם חולשת דעת והִתפַּתּוּת לטובות הנאה, אלא היא מציינת התקוממות צינית נגד ערכים של פטריוטיות אמריקנית.

 

פיליפס אישר זה לא כבר, שבדעתו להצביע בעד הדמוקרטים בבחירות הבאות. הוא גם העניק לג’ורג’ בוש מתנה לא רצויה – ספר חדש, לכבוד שנת הבחירות, ששמו הארוך ‘השושלת האמריקנית: האצולה, ההון והפוליטיקה של אחיזת העיניים בבית בוש’. זה כְּתַב-קיטרוג רדיקלי לא על הנשיא הזה בלבד, כי אם גם על סבו, על אביו ועל אחיו. עלייתה של משפחת בוש בעיניו היא תוצאה של קנוניה רחבת ממדים נגד הדמוקרטיה האמריקנית.

 

הדמוקרטים קיבלו את עצתו של פיליפס, אגב היסוסים וקִרטוּעים. הראשון שֶעָשָׂה כן היה הווארד דין, מושל מדינת ורמונט לשעבר, שהיה במשך כמה חודשים הטוען הדמוקרטי הדינאמי והפופולרי ביותר לנשיאות. הוא דיבר על הצורך “להחזיר את אמריקה לבַעֲלֶיהָ”, והוא עזר לדמוקרטים אחרים להיפטר מרתיעתם לדבר סָרָה בנשיא.

 

הוא אומנם הפסיד, אבל המנצח, סנאטור ג’ון קרי, שאל ממנו את הסיסמאות ואת סימני הקריאה. הוא אינו מבקר רק את המדיניות הכלכלית, הוא אינו מתלונן רק על הבונוסים שמנכ”לים שילמו לעצמם. קרי מאשים את עולם התאגידים בבגידה. הוא קורא להם “המנכ”לים הבֶּנֶדיקט-ארנולדיים”, רֶמֶז לַבּוֹגֵד הלאומי הגדול ביותר בתולדות אמריקה, גנרל בנדיקט ארנולד, אשר ערק לצד הבריטים בימי מלחמת העצמאות, בסוף המאה ה-18.

 

במערכת הבחירות של 2002, המפלגה הדמוקרטית ניסתה להפוך כל משקיע מאוכזב בבורסה למורד בפוטנציה. היא פתחה אתר אינטרנט, וקראה לו “אמנת הזכויות של המשקיע”. הבורסה שתתה אז דם, והסטטיסטיקה הראתה של-60% מבתי האב באמריקה יש חלק בבורסה. ההנחה שמישהו צריך להיענש לא היתה בדויה מלב.

 

“צלב של זהב”

 

ב-14 ביולי 2002 חיטט ה’ניו יורק טיימס’ בספרי ההיסטוריה, כדי למצוא תקדימים למה שאולי יקרה בנובמבר 2002. הוא נזכר בוויליאם ג’נינגז בריאן, אשר היה מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית שלוש פעמים, והובס.

 

 בריאן לא היה בר-סמכא גדול בענייני כלכלה או כספים, אבל הוא העמיד את מסע הבחירות הראשון שלו, ב-1896, על עניין אחד ויחיד: הצורך לבטל את תֶקֶן הזהב, שעליו הושתתה המערכת המונטארית. לא היה אז בנק מרכזי, שיכול היה להחליט על הזרמה, או על שינוי מדיניות הרבית. כדי להוזיל את הכסף היה צריך לפחת את ערכו הנקוב, והדרך היתה להנפיק מטבעות של כסף.

 

ארה”ב היתה שקועה אז במשבר הכלכלי הממושך ביותר בתולדותיה, המונים התהלכו מחוסרי עבודה והיו על סף רעב. היציבות המונטארית הועילה רק לקבוצה אחת: לעשירים.

 

ב-1896, בריאן נשא את אחד הנאומים המפורסמים ביותר בתולדות הרטוריקה האמריקנית. “לא תניחו כתר של קוצים על מצחו של האדם העובד”, הוא קרא, “ולא תצלבו את המין האנושי על צלב של זהב”. זו היתה כמובן אסוציאציה דתית: כתר הקוצים הוא זה שהניחו החיילים הרומיים על ראשו של ישו הנוצרי בדרכו האחרונה, לפני שנצלב. בריאן היה איש דתי מאוד. בִזקנָתוֹ, שלושים שנה אחר כך, נחלץ למאבק נגד לימוד תורת האבולוציה של דארווין בבתי ספר ציבוריים. עניין טבעי בשבילו היה להלביש מאבק פוליטי במחלצות של מסע התעוררות משיחי.

 

בריאן בא ממדינת נבראסקה, מן המערב התיכון החקלאי של ארה”ב. האיזור הזה תואר במרוצת השנים כ”אמריקה האמצעית” (או, בעצם, הממוצעת). המערב התיכון הנחיל לארה”ב כמעט את כל נשיאיה במאה השנה שלאחר מלחמת האזרחים. הוא היה מיטבו של האֶתוֹס האמריקני – עובדי כפיים חרוצים, ישרים ויראי אלוהים, והוא היה מֵירָעוֹ של האֶתוֹס – ניתוק כמעט מלא מן העולם החיצון ומהשפעותיו, חַשדנוּת כלפי זרים וכלפי קידמה, קנאות וצרות אופקים.

 

 

 

 

במערב התיכון, בסוף המאה ה-19, נולדה מפלגה אמריקנית מאוד, ‘המפלגה הפופוליסטית’. באירופה, כשמדברים על ‘פופוליזם’ מתכוונים לתופעה כללית; באמריקה, כשמדברים על פופוליזם מתכוונים לא פעם לשֵם פרטי, לתנועה ספציפית שהגיחה במרוצה בימים של משבר, שיקפה אי אמון עמוק במערכת הכלכלית, והעניקה השראה לכמה מן התמורות החשובות ביותר באופן שבו מתנהלת אמריקה.

 

המפלגה הפופוליסטית היתה קצרת-ימים. היא-היא “המפלגה השלישית”, שלא הצליחה להכות שורשים בנוף הפוליטי האמריקני, אבל כמו פקעות של פרחי מדבר מנומנמים, גם היא נוטה להופיע בגילגול כזה או אחר כמעט בפרקי זמן קבועים (סָפַרתי אחת ל-12 שנה מאז 1912, עם איחור אחד). רק פעמיים היא קיבלה יותר מ-15% של הקולות. לפעמים היא לובשת אופי של התקוממות נגד הממסד בתוך אחת משתי המפלגות הפוליטיות העיקריות. היא לעולם אינה מבטאת יכולת ארגונית. כל אימת שהיא מנסה להאריך את קיומה מעבר לאקט אחד או שניים של  בחירות, היא נוחלת כשלון חרוץ.

 

אבל שיורה מבַטֵא נהמה כבוּשָה, רטינה של חוסר שביעות רצון, סַפקָנוּת כלַפֵּי הסדר הקיים. הרטינה היא תמיד זו של “האיש הקטן” (שניתנו לו במרוצת השנים כל מיני שמות, מֵעֵטֵיהֶם של סוציולוגים עממיים. נדמה לי שהשֵם האחרון בסדרה הוא Joe Sixpack, על שם שש פחיות הבירה שהוא קונה בַּמַכּוֹלֶת אחת לשבוע). יַעֲדֵי הרטינה הם תמיד “הגדולים” –  לפעמים זו “הממשלה הגדולה”, ולפעמים זה “ההון הגדול”.

 

כאשר האיש הקטן שונא גדולים

 

כאשר האיש הקטן שונא את הממשלה הגדולה, הוא נוטה להצביע בעד הימין. כך עלה רונלד רייגן, שֶבָּא בעצמו מן המערב התיכון החקלאי (מדינת איובה), וּביטֵא את מלוא הסלידה של האמריקני האמצעי מפני האליטות הפוליטיות של המפלגה הדמוקרטית. אבל 32 שנה קודם, אותו האיש הקטן (כולל אגב רייגן עצמו) הצביע בעד הארי טרומן, אמריקני אמצעי אחר (מדינת מיזורי), אשר ייצג את מלוא הסלידה מפני האליטות הפוליטיות של המפלגה הרפובליקנית.

 

כאשר האיש הקטן שונא את ההון הגדול, הוא נוטה לחפש מִקלָטים בשמאל. זה בדיוק היה הטעם לשינוי הכיווּן של אל גור הדמוקרט בבחירות של שנת 2000. עד נאום ההכתרה שלו, בוועידת מפלגתו בחודש אוגוסט, כל הסקרים העמידוהו הרחק מאחורי ג’ורג’ בוש. הוא הפתיע את כל החזאים והידעונים, כאשר נשא נאום פופוליסטי בוועידת מפלגתו, “האיש הקטן” נגד “ההון הגדול”.

 

בחוכמה שלאחר מעשה, מעניין לחזור ולדפדף בעמודי העתונות האמריקנית של הימים ההם. בין הידעונים, כולל אלה הנוטים שמאלה, שררה פחות או יותר תמימוּת דֵעים: גור יָצָא מדעתו. אחד מהם, ויליאם שניידר מרשת הטלויזיה סי.אן.אן, נזף אחר כך בגור. פופוליזם כלכלי אינו יאה לימים של שפע, הוא אמר. אין טעם לנסות ולפרוט על הרגשות נגד הסדר הקיים, כאשר הרגשות האלה רדומים.

 

פרשן בולט אחר, מייקל קינסלי, כתב ב’וושינגטון פוסט’ מאמר תחת הכותרת “מדוע גור הפסיד“, בלשון עבר, אף כי המאמר התפרסם שבוע לפני הבחירות – כל כך רחבה היתה ההסכמה שבוש עומד לנצח בהפרש ניכר (“אנחנו מנצחים בהליכה”, התרברב יועצו הפוליטי הראשי של בוש, קארל רוֹב).

 

במרכז ההֶספֵּד-שלפני-המוות העמיד קינסלי את עניין הפופוליזם. מה כל ההצגה הזו? הוא שאל, “השחרת התאגידים הגדולים ושאר כוחות האופל? הנסיונות המגושמים לעורר תרעומת של ‘אנחנו’ נגד ‘הם’?… מֶה עָלָה על דעתו של גור, כאשר החליט לעשות תפנית חדה שמאלה בלילה שבו הוענקה לו מועמדות מפלגתו?”

 

ועוד כיוצא באלה ביקורות. שבוע אחד אחר כך, גור קיבל חצי מיליון קולות יותר מג’ורג’ בוש – אבל שיטת בחירות ארכאית העניקה את הבית הלבן לבוש. על פניהן, תוצאות הבחירות היו מהפך דרמטי. בעצם, הן הפריכו את כל הסקרים עד אחד. בעצם, אל גור קיבל יותר קולות מכל מועמד דמוקרטי לפניו, כולל הנשיא קלינטון. בשעות הארוכות של מוצאי יום הבחירות, כאשר היה נדמה שגור עשוי לנצח, פרשן ימני ידוע, רוברט נובק, הודה ללא חשק: “הדמוקרטים ניצחו במלחמת-השטח ביום הבחירות”.

 

אבל מי יגיע לקלפי?

 

לאמתו של דבר קצת קשה לטעון שהיה מהפך. ספק אם דעת הקהל השתנתה. מה השתנה איפוא? השתנה מספר המצביעים הדמוקרטיים שהיו מוכנים להגיע לקלפי.

 

מאחר שרק קצת יותר מחצי בעלי זכות הבחירה בארה”ב טורחים להצביע, השאלה היא מי יגיעו לקלפי. הנסיון מראה, שלקלפי מגיעים אלה החושבים שלתוצאות הבחירות תהיה השפעה ישירה על חייהם. ממילא, משימתו החשובה ביותר של מועמד הרוצה לנצח היא להפיח התלהבות בין אלה שכבר החליטו לתמוך בו, אבל לא החליטו להגיע לקלפי.

 

והוא יפיח בהם התלהבות, אם יבטיח להיאבק על זכויותיהם.

 

ב-5 בנובמבר 2000 נהו רוב המצביעים באמריקה אחרי מסר פופוליסטי שמאלי. לא רק יתרון הקולות של גור הוכיח את זה, כי אם כמעט שלושת האחוזים שניתנו לראלף נֵיידֶר. לניידר, עורך דין וושינגטוני, בנם של מהגרים לבנוניים, יצאו במרוצת השנים המוניטין של מֵגֵן האיש הקטן. הוא היה פרקליט הצרכנים במלחמות נגד תאגידי ענק. הוא האיש שלזכותו אנחנו צריכים לזקוף את חגורות הבטיחות בכלי הרכב שלנו.

 

ניידר הביע אי-אמון מלא בכל חלקי המערכת הפוליטית והכלכלית. הוא עורר התלהבות ניכרת, אם גם רק בשוליים. כמעט שלושה מיליון הקולות שקיבל לא קירבו אותו אל כוח פוליטי (הוא רצה לפחות 5%, כדי שיוכל לתבוע מימון מפלגות ממלכתי במערכת הבחירות הבאה). אבל הם העניקו את הנשיאות לבוש. מספר הקולות שֶנֵיידֶר קיבל בשתי מדינות – פלורידה וניו המפשר – היה גדול בהרבה מֵהֶפרֶש נצחונו של בוש בשתי המדינות. בלי אחת המדינות האלה, בוש היה מפסיד.

 

מתאים או לא מתאים לימי שגשוג, פופוליזם היה נוסחת נצחון ב-2000. לא יצאו אלא חודשים אחדים מן הבחירות, והשגשוג הפך למיתון, ואוירת הנצחון של שנות ה-90 פינתה את מקומה לגילויים מסַמרֵי שיער על הונאות ועל שחיתות. האם גור הקדים לראות את הנולד? האם הוא התכוון להעביר את המפלגה הדמוקרטית אל אפיק פופוליסטי שמאלי, כדי שתוכל לנצל את קֵץ השִגשׂוֹג לטובתה?

 

עניין רגיל הוא בפוליטיקה האמריקנית, שמפלגות אופוזיציה הולכות לאיבוד, בעיקר אם אין להן שום עמדת כוח בוושינגטון. מפלגות אמריקניות, בניגוד למפלגות אירופיות (או ישראליות), אינן בוחרות מנהיג. אם אין להן נשיא, ואם אין להן יושב ראש בית נבחרים, ואם להן מנהיג סיעת הרוב בסנאט, או-אז אין להן מנהיג. בהיעדר מנהיג הן נוטות לאבד הזדמנויות, גם כאשר ההזדמנויות ניתנות להן על מגש של כסף. זה מצבם הפאתטי של הדמוקרטים. השנים האחרונות הורידו אותם מדרגת המושלים והמחוקקים לדרגת המסתייגים המנוטרלים.

 

פרשת ‘אֶנרוֹן’ היא דוגמה מובהקת למידה שבה הדמוקרטים לא השׂכּילוּ לנצל את שערוריות התאגידים לטובתם. לא זו בלבד ש’אנרון’ היתה קרובה למפלגה הרפובליקנית. היה אפשר להגיד עליה, כי היא התאגיד הקרוב ביותר לשושלת בוש. “אין לך דוגמה אחת נוספת”, כתב קווין פיליפס בתחילת 2002, “של חברה אחת ויחידה, אשר גדלה עקב בצד אגודל עם שושלת נשיאותית ועם מערכת פוליטית מושחתת”. יחסי ‘אנרון’ ומשפחת בוש התחילו עוד ב-1988, כאשר מעטים שמעו את שמעה.

 

אז מי? אז ויליאם מקקינלי

 

האמריקנים מואשמים לעתים קרובות שֶהֵם קִצרֵי-זכרון. בענייני פוליטיקה ובחירות הם ארוכי זכרון, לפחות אלה מהם המתפרנסים מפוליטיקה. אינני חושב שיש איזושהי דמוקרטיה בעולם, שבה מנתחים את תוצאות הבחירות של 1896, או של 1904, או של 1912, או של 1932. אמריקנים עוסקים בהן ברצינות עצומה.

 

קחו למשל את קארל רוב הנ”ל, יועץ הסתרים של ג’ורג’ בוש, האיש המוחזק אחראי יותר מכל בן תמותה אחר לעלייתו הפוליטית המסחררת מלא-כלום אל הבית הלבן, בתוך שש שנים. בזמן מערכת הבחירות של 2000, רוב דיבר בגלוי על הדגם הנשיאותי שהוא היה רוצה לחַקוֹת.

 

 

 

 

איזה נשיא רפובליקני גרם לו את המידה הגדולה ביותר של התרגשות? התשובה הלא-כל-כך צפויה היתה ויליאם מקקינלי. הוא נבחר ב-1896, ונרצח ב-1901, זמן קצר לאחר שחזר ונבחר. הוא היה הנשיא הראשון זה רבע מאה שהצליח לחזור ולהיבחר. הוא היה הנשיא שהוציא את ארה”ב למלחמתה האימפריאלית הראשונה, נגד ספרד. הוא היה הנשיא שכונן את ההגמוניה הפוליטית של הרפובליקנים בוושינגטון בשליש המאה הבאה.

 

ההשוואה עם מקקינלי היתה מלכתחילה מעניינת מפני שרפובליקנים מעדיפים בדרך כלל את חברתו של טדי רוזוולט, סגנו ויורשו הכריזמטי של מקקינלי, אולי הגאון היחיד שהגיע אי פעם לבית הלבן.

 

ההשוואה עם טדי ר. גם נוחה יותר, מפני שכרוכה בה קריצה אל בוחרים לא-רפובליקניים. טדי ר. היה האיש שאסר מלחמה על “הבארונים השודדים”, רדף בחימה שפוכה את הקארטל של משפחת רוקפלר והתחיל את פירוקו, נהנה להשכין פחד בלבם של הבנקאים הגדולים, אהב את הטבע (הוא הקים את השמורות ואת הפארקים הלאומיים הראשונים), והאמין בייעודה של אמריקה בעולם.

 

לא מזיק לנשיא בוש להצטלם בחדר רוזוולט בבית הלבן, מתחת לציור המפורסם, המתאר את טדי בראש גדוד פרשים, בקרב סן חואן בקובה, ב-1898. אבל האם זה מה שהוא רוצה להגיד לתומכיו העשירים, אלה שֶריפּדוּ את קַן הבחירות שלו כמעט במאתיים מיליון דולר, הרחק מעבר להֶשֵׂג ידו של כל יריב?

 

מקקינלי לא היה רק האיש שהפך את אמריקה למעצמת על, והפך את המפלגה הרפובליקנית למפלגת השלטון הטבעית – הוא גם האיש שהציל במידה רבה את הקפיטליזם האמריקני. ממרחק  של 108 שנה, הבחירות של 1896 נראות ונשמעות כמעט מצחיקות. הטלויזיה היתה הורגת אותן. הן היו מלאות פאתוס נבוב ועודף של סימני קריאה.

 

אבל כל כך הרבה היה מוטל בהן על כפות המאזניים. עתונאי בריטי דיווח אז, כי “יום ולילה, בכל עתון, בכל בית קפה, בכל כִּרכָּרָה, הכול עוסקים בעניין אחד ויחיד – בגורלו של הדולר”.

 

הבחירות ההן התנהלו בעיצומו של שפל כלכלי, אגב חרדה עמוקה מפני העתיד. ב-1896 אמריקה לא נראתה כלל ארץ האפשרויות הלא-מוגבלות. רוח רעה של פרוטקציוניזם ושנאת זרים פיעמה בה. חצתה אותה איבה בין עיר לכפר, בין עניים לעשירים, בין מַלווים ללוֹוִים.

 

הוויכוח על פיחות הדולר פילג את הרפובליקנים .חלקם פרשו, וכוננו את ‘מפלגת הכסף (silver, לא money) הלאומית’. בהיעדרם לא התקשה מקקינלי, אז מושל מדינת אוהיו, לקבל את המועמדות. האיש החזק של המפלגה, ממליך המלכים וקוטל הענקים, היה תעשיין עשיר מקליבלנד, מארק האנה. הוא הציג את מקקינלי כ”חֵיל החלוץ של השגשוג”. הוא נועד להיות מֵגֵן הדולר ושומר עֶרכּוֹ.

 

“אנחנו קוראים עליהם תִגָר!”

 

המפלגה הדמוקרטית היתה אז מפלגת השלטון, לפחות נומינלית, לפחות במובן הזה שדמוקרט ישב בבית הלבן, אם כי זה היה דמוקרט שהאמין בנשיאות חלשה. בקיץ 1896 המפלגה החליטה על שינוי כיוון. היא נפלה בשבי הרטוריקה המקסימה של ויליאם ג’נינגס בריאן. נאום קבלת המועמדות שלו היה אולי הגדול ביותר שנישא אי פעם בוועידה מפלגתית בארה”ב. הוא עורר את שומעיו לאקסטאזה, והביא רבים מהם עד בכי. מגרונו של בריאן בקעה שַועַת המעוּנים:

 

אנחנו עתרנוּ,

וַעתירותינו נענוּ בבוז;

אנחנו הִפצרנוּ,

והפצרותינו נענו בשתיקה;

אנחנו התחַנַנּוּ,

והם מילאו פיהם לַעַג כאשר בא האסון.

אנחנו איננו מתחננים עוד;

אנחנו איננו מפצירים עוד;

אנחנו איננו עותרים עוד.

אנחנו

קוראים

עליהם

תיגר!

 

בריאן היה שווה-ערך של לוויין טלויזיה בן ימינו. הוא חצה את אמריקה לאורכה ולרוחבה, נסע כ-30,000 ק”מ, נָשָׂא לפעמים עשרים נאומים ביום, דיבר באוזני חמישה מיליון בני אדם.

 

הרפובליקנים תקפו אותו ללא רַחֵם. העתונות תיארה אותו ואת תומכיו כ”אספסוף חמום מוח”. ה’ניו ניורק טיימס’ כתב עליו, שהוא “חסר אחריות, חסר שליטה, נבער מדעת, מָלֵא דעות קדומות, ישר עד כדי גיחוך, מטורף מלא התלהבות”. טדי רוזוולט, הנשיא לשעתיד, הכריז כי אם בריאן ייבחר, הוא, רוזולט, ישלוף חרב וייצא לקרב.

 

הרפובליקנים ניהלו כנראה את מערכת הבחירות המודרנית הראשונה הגדולה של איזו מפלגה פוליטית. הם אספו תרומות עצומות מעולם הפיננסים והתעשיה, הפיצו כרוזים, חילקו כפתורים, שלחו נואמים – והילכו אימים. “אם בריאן ייבחר”, אמרו מעסיקים רפובליקניים לפועליהם, “אל תטרחו לבוא לעבודה, המפעל ייסגר”.

 

המאמץ לבלום את הפופוליזם של בריאן היה, בלשונה של אשת סנאטור רפובליקני מפורסם, “קרב בין כוחות מאומנים, מנוסים ומאורגנים, ששתי ידיהם היו מלאות שטרי כסף, בצירוף מלוא כוחה של העתונות, מצד אחד – ומנגד, אספסוף פרוע, שמתוכו בקע קולו של אדם אחד, אבל איזה אדם! לבדו, ללא פרוטה בכיסו, ללא תמיכה, ללא מימון, עם פיסת נייר בלבד”.

 

מה היה קורה אילו עמד לימין בריאן מנגנון מפלגתי, אילו היתה נתונה לו התשתית הארגונית של מפלגה גדולה ועשירה? היתכן שהוא היה מנצח?

 

ואילו ניצח, איך היתה נראית אמריקה? איך היה נראה העולם? לפחות על השאלה האחרונה אפשר להשיב ללא היסוס, שהכול היה נראה אחרת, כולל חייהם של כותב הרשימה הזו ושל קוראיה, בראש ובראשונה מפני שאמריקה לא היתה מנהלת את העולם.

 

1896 לימדה את הרפובליקנים איך לנהל מערכות בחירות מסיביות. מחוץ להפסקה קצרה בשנים הראשונות של המאה העשרים הם נעשו מפלגת הַסֵדֶר ויישוב הדעת. הם גמרו אומר להציל את אמריקה מידי אימפולסים פופוליסטיים. הם התייצבו בין האספסוף ובין השלטון.

 

והם מאמינים שהם עדיין עומדים שם. האנלוגיה עם 1896 אינה מלאה, קודם כול מפני שאנלוגיות היסטוריות לעולם אינן מלאות. היא היתה אולי קצת יותר מלאה, אילו הווארד דין היה מועמד המפלגה הדמוקרטית. הוא התקרב להיות בן-דמותו של ויליאם ג’נינגס בריאן יותר מג’ון קרי.

 

אבל בחודשים הבאים נראה את הרפובליקנים מעתיקים עמודים שלמים ממסע הבחירות של 1896. הם משוכנעים, שעליהם לחנוק את הסנטימנט הפופוליסטי לפני שתעלה ממנו קריאת תיגר על עצם הסדר הפוליטי והכלכלי. הם בטוחים שעל כפות המאזניים מוטל הרבה יותר מאשר גורלו של נשיא לא כל כך מוצלח אחד.

 

 

• נאום פומבי שנשא קווין פיליפס על שושלת בוש (הן בטקסט, הן בווידיאו)
• ראיון עם קווין פיליפס על ספרו על שושלת בוש (בשבועון ‘רולינג סטון’)
• ראיון עם פיליפס בתכנית טלויזיה בשירות השידור הציבורי
• ביקורת על ספרו של פיליפס (בשבועון ‘ניו יורק מגזין’)

 

 

התפרסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 31-30 במארס, 2004

 

מה ששבוע אחד יכול לעשות במערכת בחירות. לפני שבוע, מסע הבחירות של הנשיא בוש היה בתנופה מלאה, והוא הצליח לעשות מה שתיכנן מלכתחילה: להפוך את אמינותו האישית של ג’ון קרי לנושא העיקרי.

 

המועמד הוודאי של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות מעד יום אחר יום, כמעט בכל הופעה פומבית. פתאום היה נדמה, שהוא מסוגל רק למעוד.

 

ראו-נא מה קרה מאז: הנושא העיקרי הוא עכשיו אמינותו האישית של ג’ורג’ בוש. ולא סתם אמינותו האישית, אלא אמינותו בענייני המלחמה בטירור.

 

מאז תחילת השבוע שעבר, יום יום, כמעט ללא יוצא מן הכלל, העניין המעסיק את העתונים ואת התקשורת האלקטרונית הוא השימועים בוועדת החקירה על מצב אי-הכוננות של ארה”ב בחודשים שלפני אחד-עשר בספטמבר. סקרי האזנה וצפיה מראים, שמספר גדול במידה בלתי רגילה של אמריקנים טורחים להאזין ולצפות.

 

יועץ לשעבר של הנשיא אומר עליו ועל עוזריו דברים איומים. הבית הלבן ותומכיו פותחים מערכה מסיבית להבאיש את ריחו של היועץ במקום לדבר לגופו של עניין. יועצת הנשיא לבטחון לאומי מתחמקת מהופעה פומבית לפני ועדת החקירה, והרפובליקנים בוועדה תולשים את שערותיהם בייאוש.

 

אולי הדבר המעניין ביותר בתפנית הזו הוא שלג’ון קרי לא היה בה כל חלק. הוא יצא לחופשת סקי. אין זה מן הנמנע שהוא גילה בזה את הנשק הסודי שלו: להיעלם לזמן מה מן הזירה, כדי להשכיח את מוּמָיו הפוליטיים והאישיים. אתמול הודיעה קצינת העתונות שלו, שהוא ייעלם לחמשה ימים נוספים לרגל ניתוח בכתף. האם יועציו של קרי אומרים לו, שהוא אינו צריך להתאמץ, מפני שג’ורג’ בוש מיטיב הרבה יותר ממנו להדק את החבל סביב צווארו?

 

כל כך לא נעים היה השבוע האחרון בחייו הפוליטיים של הנשיא, עד שאפילו אקט נאה של הומור עצמי התקבל בשריקות בוז. אָמוּן על מסורת רבת שנים, בוש השתתף בארוחת ערב של כתבים בוושינגטון, שבה נשיאים נוהגים להקניט את עצמם. בוש הכין סרטון בשביל המשתתפים, שבו הוא נראה מחַפּשׂ משהו מתחת לרהיטים בלשכה הסגלגלה. מה הוא מחפש? “טוב, צריך למצוא איכשהו את נשק ההשמדה ההמונית”, הוא אומר.

 

זה דווקא היה יכול להיות מצחיק, אילמלא  הנשיא הואשם שלושה ימים קודם שהוא חיפש תירוץ לצאת למלחמה נגד עיראק מייד לאחר אחד-עשר בספטמבר. שלא לדבר על זה שיום-יום חיילים אמריקניים נהרגים בעיראק, לאחר שלא מצאו אפילו משהו הדומה לנשק השמדה המונית.

 

השבוע האחרון הניב עוד כמה סקרי דעת קהל, המשקפים תיקו סטטיסטי. אף אחד מהם אינו מעמיד את שני הטוענים לנשיאות במרחק גדול מ-3%  זה מזה, זאת אומרת בגבולות סטיית התקן.

 

סקר אחד, במדינה החיונית מאוד פנסילווניה, מראה כי רק 8% עדיין מתלבטים. בשלב כל כך מוקדם, בדרך כלל שיעור המהססים גדול כפליים. מה זה אומר? קצת מוקדם לשפוט, אבל הנתון זה מחזק לכאורה את הרושם שבבחירות האלה, ההתמודדות העיקרית לא תהיה על הטיית מצביעים, אלא על מוטיבציה. ההצלחה הגדולה לא תהיה לשכנע לשנות כיוון, אלא להואיל ולהתייצב בקלפי ביום הבחירות.

 

במובן הזה, בעינה עומדת חוכמת אנשים  מלומדה: הבוחר, יותר ממה שהוא מתעניין במלחמת בטירור או בעיראק, מתעניין במצב הכלכלי. את הרושם הזה מעניק לא רק השכל הישר, כי אם גם סדר היום של המועמדים. איזור הפעילות העיקרי שלהם מוסיף להיות המערב התיכון, בייחוד מדינות אוהיו ומישיגן. הן, וזשכנותיהן המיידיות, מחזיקות כנראה את המפתח לבית הלבן. והמפתח אל לבן של המדינות האלה הוא מצוקתן הכלכלית. שתיהן סובלות מרמת האבטלה הגבוהה ביותר בארה”ב. גם אם נראה שהאבטלה שם עברה את שיאה, הקלה ניכרת אינה מסתמנת.

 

 

 

 

במישיגן, ביום ו’ שעבר, הסנאטור קרי בחר להודיע על יוזמה כלכלית מרכזית, שקצת הוציאה את מחנה בוש משיווי משקלו: הקלות מס לתאגידים אמריקניים, שיחזירו את קווי הייצור שלהם אל אדמת ארה”ב. דמוקרטים אינם מציעים בדרך כלל הפחתת מסים, זה פטנט רפובליקני. קרי הבטיח עשרה מיליון מקומות עבודה חדשים. למלים האלה יש צליל נעים במיוחד במרכזי התעשיה הכבדה של המערב התיכון.

 

מישיגן הצביעה לפני ארבע שנים בעד אל גור, בהפרש קטנטן. אוהיו הצביעה בעד בוש. עריקה של כל אחת מהן עשויה לשים קץ ליומרותיו של המפסיד. כרגע נראה שאוהיו היא הנוטה לערוק אל הדמוקרטים. קרי מוביל בה בהפרש זעיר, אבל אפילו ההפרש הזה הוא לא שגרתי. אוהיו נוהגת להצביע בעד רפובליקנים.

 

במאה השנה האחרונות, רק ארבעה נשיאים נוצחו כאשר ניסו לחזור ולהיבחר. שלושה מהם היו רפובליקנים, והיה להם מכנה משותף אחד: הם איבדו את אוהיו, ארבע שנים אחרי שניצחו בה. אחד מהם היה ג’ורג’ בוש האב.

 

מוטב להיזהר בהערכת שבוע אחד ומשמעויותיו. מטוטלת מעין זו שראינו בשבועיים האחרונים תוסיף אל נכון לטלטל אותנו גם בחודשים הבאים. מחנה בוש קיווה ליצור פער ניכר בשלושת החודשים הראשונים של מערכת הבחירות בואך פגרת הקיץ. כרגע קשה מאוד שיצליח. הטור הזה יוסיף להטעים את מה שקורה במדינות המערב התיכון. זו תהיה האינפורמציה החשובה ביותר ליושבי המזרח התיכון.

 

• את פרטי יוזמת המסים של קרי אפשר למצוא ב’וושינגטון פוסט’
• מאמר מערכת בשִבחָה — ב’סן חוסה מרקיורי ניוז’, העתון של עמק הסיליקון
• הערכות ספקניות עליה בקהילת העסקים של ארה”ב – בדיווח של ‘רויטרס’