“ניקחנה!”, כתב איתמר בן אב”י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948 — אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה

פורסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 19-18 בפברואר 2004

ישראל היתה אפשרית ב-1948. אולי היא לא היתה עוד אפשרית ב-1958, ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968, אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, או את מבצע דקל, או את מנוסת ערביי יפו אל הים (הנראית בצילום)? היה קורה מה שקרה לסרבים בבוסניה ובקוסובו (הצילום שאול מ www.alnakba.org)

אם אתם ישראלים, ואם אתם נוסעים מדי פעם לחו”ל, ואם אתם מנהלים מדי פעם ויכוחים אינטליגנטיים עם זָרים על “הַמַצָב”, ואם אתם נקלעים מדי פעם לעמדה דפנסיבית (גם אם אינכם מסכימים עם מדיניות הממשלה, אל-נכון אתם נדהמים מן היוהרה וּמן החד-צדדיות של מבקרי ישראל), הדעת נותנת שאתם משתמשים מדי פעם בנימוקים הבאים:

• אם אתם מתווכחים עם אירופים: טרנספר לא היה המצאה של הימין הישראלי, זה מה שעשו הטורקים ליוונים והיוונים לטורקים (1923), וזה מה שעשו הפולנים והצ’כים לגרמנים (1945), וזה מה שעשו ההינדו למוסלמים והמוסלמים להינדו (1947);
• אם אתם מתווכחים עם אמריקנים: סיפוח שטחים אינו המצאה ישראלית. מה יש? האמריקנים לא סיפחו רבע ממקסיקו (1849)? ולא גנבו את ממלכת האוואי, שהיתה אז מדינה עצמאית מוּכֶּרֶת, והיה בה אפילו ציר אמריקני (1893)?
• אם אתם מתווכחים עם אמריקנים, או עם קנדים, או (אולי) עם רוסים, או עם אוסטרלים: גאוּלַת קרקעות, שהיו שייכות לעמים ילידים, אינה המצאה של הקרן הקיימת לישראל. זה מה \שעשו האמריקנים והקנדים לאינדיאנים ולאסקימואים, וזה מה שעשו הרוסים לילידי סיביר, וזה מה שעשו האוסטרלים ל’אבוריג’יניז’.
• ובאותו עניין: כן, אנחנו מודים, אנחנו לא השמדנו את האוכלוסיה הילידית, רק נישלנו אותה. לא היינו יעילים כמו האמריקנים, כמו הרוסים, כמו (באופן חלקי) האוסטרלים.

אינני מקנא בכם אם אתם משתמשים בנימוקים האלה, מפני שאתם כמובן צודקים, אבל אתם גם לומדים על בשרכם שלא תמיד חשוב להיות צודקים. לפעמים חשוב להיות מעשיים. לפעמים חשוב להיות בני מזל.

ההיסטוריה של מאתיים השנה האחרונות היתלה בהרבה מאוד עמים. מה שהיה מותר במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה אסור במחצית השניה; ומה שהיה מותר במחצית השניה היה אסור בששית הראשונה של המאה ה-20; ומה שהיה מותר בששית הראשונה היה אסור בששית השניה; ומה שהיה מותר ברבע השני היה אסור ברבע השלישי, וכן הלאה, וכן הלאה.

חַפְּשׂוּ-נא עקיבוּת וַהגינוּת, ולא תמצאו אותן. ולפני שמישהו מתלונן – וּמה לנו, הישראלים, ויכוח, אם אסור לנו להתלונן במהלכו לפחות אחת לשני משפטים – מוטב להזכיר לו עד כמה גם אנחנו, כן, אפילו אנחנו, היינו בני מזל.

מזל? אולי כדאי להשתמש במלה אחרת. נגיד, עד כמה אנחנו הצלחנו לנצל את ההזדמנות האחרונה, לפני שהדלת נטרקה.

תמיד היתה נחוצה לגיטימציה. גם העריצים הגדולים ביותר היו זקוקים לה. כל מה שקרה ביחסים הבין לאומיים ב-230 השנה הקודמות היה טבוע בחותם של לגיטימציה.

האמריקנים כוננו את הרפובליקה שלהם בשם הצדק, אירופה הישנה יצאה למלחמה על צרפת בשם הלגיטימיות, צרפת יצאה למלחמה על אירופה בשם הצדק האוניברסלי, נפוליאון הטביע את אירופה בדם בשם הצדק, המעצמות הריאקציוניות שהביסו אותו כוננו סדר חדש בשם הצדק (הם אפילו קראו לו ‘הברית הקדושה’), הלאומיות הגיחה מגוּמחוֹתֶיהָ כדי להנחיל צדק למדוּכּאים, מהפכות רצחניות הבטיחו צדק, שתי מלחמות עולם נוֹהלוּ בשם זכויות ובשם רחמים עצמיים.

אבל אמות המידה לא חדלו להשתנות. מה שהיה מתקבל על הדעת בין 1890 ל-1910 חדל להתקבל על הדעת ב-1920. ארה”ב יכלה לבלוע את האוואי, יפאן יכלה לבלוע את קוריאה (1910), אבל כשאיטליה בלעה את חבש (1935) היא הוּקעה כתוקפנית והוּטלוּ עליה עיצומים (לא אפקטיביים, אבל זה עניין נפרד).

יפאן עצמה יכלה לבלוע את קוריאה מבלי שאיש זקף גבה, אבל כאשר ניסתה לעשות אותו הדבר לסין (מ-1931 ואילך) היא התחילה את ההידרדרות למלחמה עם ארה”ב.

מיעוטים לבנים יכלו להקים לעצמם רפובליקות עצמאיות בהרי האנדים (בוליביה, אקוואדור, פרו), בשנות ה-20 של המאה ה-18; אבל מיעוטים לבנים הוקעו כגזענים, נוּדוּ והוחרמו, כאשר ניסו לעשות אותו הדבר באפריקה הדרומית והמרכזית (בסוף שנות ה-40, בסוף שנות ה-50, באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20).

הבריטים יכלו לצאת למלחמה על שלֵמוּת האימפריה שלהם באפריקה הדרומית, בסוף המאה ה-19 – אבל הצרפתים לא יכלו לעשות כן בהודו-סין ובאלג’יריה בתחילת המחצית השניה של המאה ה-20. העולם השתנה, ציפיותיו השתנו, עַכָּבוֹתָיו השתנו.

כמה שהאפריקנרים של דרום אפריקה היו חורקים שיניים, כל אימת ששמעו ביקורת מפי אמריקנים. אנחנו מודים באשמה – היו דובריהם אומרים – אנחנו לא נסינו, וממילא לא הצלחנו, להרוג את האינדיאנים שלנו.

הם צדקו, לפחות במובן מסוים. אילו היו מחסלים את ילידיהם במידת הצלחתה של אמריקה, או במידת הצלחתה של רוסיה בסיביר, מדינה לבנה בדרום אפריקה היתה עובדה מוגמרת. ייסורי מצפון היו פוקדים מדי פעם את יפֵי-הנפש שלה, ואחרוני הזוּלוּ והקוֹסַה והצוואנה היו מקבלים פריבילגיות סמליות. אבל זה הכול.

החוכמה, אם חוכמה היא, היתה לתקוע את הרגל בדלת ברגע האחרון ממש: לתבוע זכויות, ולהשיג אותן, וּלקַבֵּעַ אותן, לפני שאמות המידה השתנו, ולפני שזכויות כאלה נעשו בלתי אפשריות, או בלתי לגיטימיות.

ישראל היתה אפשרית ב-1948. אולי היא לא היתה עוד אפשרית ב-1958, ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968, אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, או את מבצע דקל, או את מנוסת ערביי יפו אל הים? היה קורה מה שקרה לסרבים בבוסניה ובקוסובו.

עצם הקונספציה של ‘מדינת לאום’ לא היתה עוברת את משׂוּכַת הלגיטימיות הבין לאומית בשִלהֵי המאה ה-20, בייחוד כאשר יש אי-התאמה בינה וּבין התפיסה של ‘מדינת אזרחים’. ראו-נא מה עומד לקרות בחודשים הבאים למדינה הטורקית בקפריסין. ראו-נא את אי-הצלחתם של הארמנים בנגורנו קַרַבַּך לקבל הכרה בין לאומית אפילו מארץ אחת.

היהודים מעוטי-המזל היו לשם שינוי בני-מזל ב-1948. הם תקעו רגל בדלת, רגע אחד לפני שהיא נטרקה. הפלסטינים, לרוע מזלם, שילמו את המחיר.

אבל המזל של 1948 אינו נצחי. ב-15 השנה האחרונות לא חדלנו לראות את המערכת הבין לאומית פושטת צורה ולובשת צורה, מבטלת הסכמות קודמות, ומשליכה את הסטטוס-קוו לכל הרוחות. “אלף שנה נבנתה האימפריה הזו, טיפה אחר טיפה”, התלונן ב-1989 מנהיג סובייטי מן הדור הישן על הפירוק הממשמש ובא של ברית המועצות. אימפריה של אלף שנה פורקה, ונעל אחת שנתקעה בדלת ב-1948 לא תיחלץ?

לישראל יש משימה לאומית אחת: לשכנע את המערכת הבין לאומית לקַבֵּעַ את נוסחת 1948, ולהעניק לה, לישראל, הנחה שאין היא, המערכת, מוכנה להעניק לאיש – ‘מדינת לאום’, בלי קשר לדמוגרפיה, גם אם אין היא מתיישבת עם ‘מדינת אזרחים’. הזמן אוזל במהירות.

יש אפיזודה אחת כמעט נשכחת בהיסטוריה הציונית: הצעת החלוקה של ועדת פיל, 1937. היא היתה איומה ונוראה, גרועה מתכנית החלוקה של 1947. היישוב היהודי בארץ היה אז פחות מחצי גודלו של היישוב ב-1947.

התגובה האינסטינקטיבית לוועדת פיל היתה זעם ופאניקה מצד כל המחנות. דיסידנט אחד ויחיד היה אז, איתמר בן אב”י. הוא עמד אז בערוב ימיו וּבַערוב הקריירה העתונאית הקפצנית שלו. אחרון עתוניו, ‘דואר היום’, נלקח ממנו. הוא הוציא איפוא עתון מיוחד, חד-פעמי, קרא לו ‘דור היום’, וּמרח לכל רוחב עמודו הראשון כותרת ענקית, “ניקחנה!”

אפשר רק לנחש מֶה היה קורה אילו ניתנה ליהודים לפני מלחמת העולם השניה מדינה בגבולות הלורד פיל. אבל בן אב”י הקדים להבין מה שרוב היישוב הבין יפה עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה.

ישראל בגבולות 1967? ניקחנה! עוד מעט היא אפילו לא תהיה אופציה. עוד מעט הנעל תישמט, והדלת תיטרק. והדיבוק של מדינה דו-לאומית לא ייצא עוד. וזה כל כל ברור, וזה כל כך מובן מאליו, עד שאין אפילו טעם לצעוק.

אי אפשר לטפול על האוסטרלים אשמה של אגוצנטריות, או גלוֹבּוֹצֶנטריוּת. הם אינם חושבים שהם נמצאים במרכז העולם. אם בכלל, יותר מדיי אוסטרלים משׂכּילים סובלים מתסביך בדידוּת. בלשונו של סטיוארט, ידיד אוסטרלי המתגורר בסידני, לשעבר תושב וושינגטון, נוסע רב-יבשתי להוּט: “כשאתה טס שעה אחת מוושינגטון, אתה בניו יורק; שעה וחצי, אתה בטורונטו; שעתיים וחצי, אתה באיי הים הקאריבי; ארבע שעות, אתה במקסיקו; שש שעות, אתה בלונדון. כשאתה טס שעה מסידני, אתה שעה אחת מסידני; שעה וחצי, אתה שעה וחצי מסידני; שעתיים וחצי, אתה שעתיים וחצי מסידני”, וכן הלאה, וכן הלאה.

האופרה בסידני על המים, ינואר 2004 (צילום: יואב קרני)

ס. אוהב את סידני אהבת נפש. בצדק. היא עיר יפהפיה, מבורכת בקסמים מטרופוליטניים שאינני מוצא דוגמתם בשום עיר אמריקנית. אבל הוא נושא יום יום את כאב הריחוק משאר העולם. אוסטרלים רבים חוצים את האוקיאנוס, ומתיישבים בקליפורניה, אם לא מזרחה ממנה. זה היִתְרון, וזה החִסָרון, של אנגלוֹפוֹניוּתָם: הם צריכים לכל היותר לעבוד על האקצנט, ולהימנע מכמה אוסטרליזמים (מַכָּר אוסטרלי התפוצץ מצחוק, כאשר אמרתי לו, בתשובה על שאלה, שאם הילרי קלינטון תהיה מועמדת לנשיאות ב-2008, אני אייחל לנצחונה. השתמשתי בקולוקוויאליזם אמריקני, I’ll root for her. באנגלית אוסטרלית יש לזה משמעות אחרת, “יהיה לי סֶקס אִתָּהּ”).

היתכן שֶבַּסוף האליטה המחונכת של אוסטרליה תיבָּלַע בחיקה של אמריקה?

הוסעתי ברחבי קנברה הבירה, שצמחה בלב השממה. תכנן אותה בקפדנות ניכרת אדריכל אמריקני מוכשר. יש בה לא מעט בניינים יפים, כולל הפרלמנט והמוזיאון הלאומי, וסביבות אורבניות מצודדות. אבל עִצרוּ-נא בקמפוס של האוניברסיטה האוסטרלית הלאומית, ותעמדו מייד על המחיר של הריחוק: פרובינציאליות משמימה וחסרת תקנה (מבלי להביע חלילה דעה על העומק האינטלקטואלי של הסגל, או של הסטודנטים). 

כך או כך, מִנחָה לסיוטארט מסידני ולכל האוסטרלים הַגַלמוּדים: צילום של מפה, הנמכרת בחנות הספרים הגדולה ביותר של סידני, Dymocks: העולם הֶהָפוּך, שאוסטרליה בראשו, ואינדונזיה במרכזו, ומזרח טימור בסמיכוּת מיידית, ואירופה וצפון אמריקה בירכתי העולם. מפני שמי בעצם אמר שהצפון צריך להיות למעלה? 

את חמשת השבועות האחרונים בליתי במזרח טימור. מאחר שמזרח טימור תוסיף להעסיק אותי בחודשים הבאים – אני חוזר בשבוע הבא לוושינגטון כדי להתחיל את תהליך הכתיבה של דין-וחשבון על “אלימות ואי-אלימות במאבק העצמאות של עמים קטנים” (בשביל ‘המכון האמריקני לשלום’) – אל-נכון גם האתר הזה יעמוד בסימן מזרח טימור. עכשיו, כאשר הלילה יורד על דילי, וּמסעי למזרח טימור כמעט הסתיים, אני מתפנה לכמה הרהורים סנטימנטליים.

את עבודתי העתונאית התחלתי במארס 1975. הייתי אז בן 18 וכמה חודשים. גלי צה”ל אספו אותי תחת כַּנפיהם. הוצנחתי אל מחלקת החדשות העוּבָּרית בשמונה במארס. אני זוכר יפה את תרומתי הראשונה: תרגמתי את הידיעות הבאות מפורטוגל. ביום ההוא ניסה גנרל אנטוניו שפּינוֹלַה לחזור ולתפוס את השלטון. עשרה חודשים קודם הוא עמד בראש ‘מהפכת הציפּוֹרנים’, שהדיחה את הרודנות הימנית הוותיקה ביותר באירופה (48 שנה).

הרודנות ההיא התעקשה להוסיף ולהחזיק באימפריה קולוניאלית ענקית מֵעֵבֶר לים, גם לאחר שכל האימפריות האחרות התפזרו לכל רוח. פורטוגל הקטנה, העניה ביותר באירופה, לחמה מלחמות אבודות נגד תנועות עצמאוּת בַּיערוֹת המשווניים של אנגולה, של מוזמביק, של גיניאה ביסאו; והחזיקה בשתי קבוצות איים, קאבּוֹ וֶרדֶה (הכֵּף הירוק) וסאו תומה אי פרינסיפֶּה, מול החוף המערבי של אפריקה. היא החזיקה גם בשתי מושבות באסיה: מַקַאו שבחוף סין ומזרח טימור, בין אינדונזיה לאוסטרליה.

‘מהפכת הציפורנים’ שמה קֵץ לאימפריה. היא עשתה כן באופן אנרכי לחלוטין, שֶהֵניב אסונות איומים. הדה-קולוניזציה של פורטוגל היתה הגרועה ביותר בתולדות הדה-קולוניזציות. כמה מן המושבות המשתחררות נעלמו אל תוך חור שחור.

הפוליטיקה הפורטוגלית של הימים ההם היפנטה אותי. זה היה המאורע הבין לאומי הראשון, ללא כל נגיעה לישראל, שהצמיד אותי אל מַקלט הרדיו בגלים קצרים. הייתי אז בן 17, על סף בחינות הבגרות. אני זוכר יום שבת אחד, באפריל 1974, משחק כדורגל בבלומפילד, שבו ישבתי עם רדיו צמוד לאוזן. אני מנחש שהייתי היחיד במגרש שלא האזין ל’שירים ושערים’, אלא ל Radio Newsreel בשירות העולמי של הבי.בי.סי, כדי לשמוע עידכונים על מַשַק כנפי ההיסטוריה בפורטוגל.

עשרה חודשים אחר כך, בגלי צה”ל, קיבלתי רשיון לשאוף את פורטוגל אל קִרבּי. הואיל ומפקדי גלי צה”ל נהגו בי נדיבות מיוחדת – מרדכי נאור ואילון שלו, חלוצים נועזים של רדיו, פתחו לפניי שערים שאיש זולתם לא היה פותח – ניתנה לי ההזדמנות לשַדֵר על פורטוגל עוד לפני שידעתי לשדר. הייתי מטלפן לליסבון, ומציג שאלות באנגלית לא-כל-כך טובה לכל מיני אנשים חשובים. אני זוכר למשל את פרנסיסקו בַּלשַמַאו, אז עתונאי מפורסם, שנעשה כמה שנים אחר כך ראש ממשלת פורטוגל.

הימים ההם גם הניבו את אחת הפגישות האינטלקטואליות החשובות של חיי. עורכי החדשות דחקו בי למצוא מומחה ישראלי לענייני פורטוגל, כדי שיוכל להציע פרספקטיבות. לא היה מומחה ישראלי לענייני פורטוגל בתור שכזה, אבל לבסוף מצאתי בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב פרופסור לא-ידוע ששמו היה מיכאל הרסגור. תחום ההתמחות שלו היה ימי הביניים המאוחרים, וימי הביניים האלה הביאו אותו לליסבון בימי המהפכה הראשונים. הואיל והרסגור האמין בהיסטוריה טוטלית – זו שאינה פוסקת רק מפני שתחום ההתמחות אינו מכיל אותה – הוא היה לומד את ההווה באותו תיאבון שבו היה לומד את העבר.

פרופ’ הרסגור היה כותב את פורטוגל על כרטסות קטנות, וקורא אותן באוטובוס, בנוסעו מדירתו הצנועה מאוד בבת ים אל חדר העבודה הצנוע מאוד שלו בספריית האוניברסיטה ברמת אביב. הוא שכנע את ספריית האוניברסיטה לחתום בשבילו על שבועון פורטוגלי. כך הפך פרופ’ הרסגור למומחה גלי צה”ל לענייני פורטוגל, ולענייני כל אחת מן הארצות האירופיות שהפוליטיקה שלהן וההיסטוריה שלהו ותרבותן היו נהירות לו במידה שהיו נהירות רק לבניהן ולבנותיהן. לימים הוא גם כתב ספר נפלא על המהפכה הפורטוגלית, בצרפתית, שתורגם לעברית בהוצאת עם עובד, ולֵיחו כלל לא נָס.

אני מקווה שתרמתי כמה תרומות לתרבות המֶדיה הישראלית, גם אם שמי אינו חתום עליהן, וגם אם מקורן אינו עולה על דעת הנוגעים בדבר. אבל התפארות מיוחדת אני מתפָּאֵר בהכנסת מיכאל הרסגור אל כיכר השוק של התרבות הישראלית. אינני חושב שבאקדמיה הישראלית התהלכו יותר מקומץ אנשים שהשתַווּ לו בחוכמתו, בנעימוּתוֹ, בצניעוּתוֹ, בנדיבוּתוֹ, בחוש ההומור שלו.

הואיל והייתי נער קטון, והואיל וכל מה שעשיתי בימים ההם הייתי עושה ברצינות תהומית ובאינטנסיביוּת בלתי נסבלת, שיקעתי את עצמי בפורטוגל ובמושבותיה. שמותיהם של פוליטיקאים וקציני צבא פורטוגליים, של מורדים אנגוליים, של מהפכנים מוזמביקניים, של אידיאולוגים גיניאיים היו אז מנת חלקי.

אני זוכר יום אחד בדצמבר 1975, שבו התעוררתי בבוקר, ושמעתי שאינדונזיה פלשה למזרח טימור. טלפנתי בהתרגשות עצומה למחלקת החדשות של גלי צה”ל, והודעתי שאני מקדים להגיע, כדי לשדר ביומן הבוקר על נפילת “הרפובליקה הטימורית של עשרת הימים”. היא הכריזה עצמאות חד-צדדית עשרה ימים לפני שאינדונזיה הטביעה אותה בדם ואש.

הגעתי אל האולפן מתנשם ומתנשף, ברגע האחרון ממש. אני זוכר את אלי ישראלי יושב אצל הגרמופון, מכין את ‘חורף ישראלי’, תכנית הבוקר הפופולרית שלו. אני זוכר את עצמי מדקלם את שמותיה של מזרח טימור, ואת שמות מנהיגיה, כמו למשל זה של נשיא הרפובליקה קצרת הימים, פרַנסישקוּ שַאביֶר דוּ אמאראל. נָשָׂאתי הֶספֵּד קטן למזרח טימור, במידה של פאתוס. אני זוכר שאלי ישראלי ציחקק למשמע הפאתוס. אני זוכר שתליתי בו עיניים נדהמות. אני זוכר שהייתי עצוב.

אתמול בבוקר צלצלתי אל פראנסישקו שאבייר דו אמאראל. בוא, הוא אמר, והסביר לי איך להגיע אל ביתו שבשכונת ליסידֶרֶה של דילי, על שְׂפַת הים, סמוך למשרדי הבנק העולמי. איש קטן וּמעוּט שיניים קיבל אותי באדיבות, והרשה לי לשאול אותו כל שאלה שעלתה על דעתי. לפחות כמה מן השאלות היו קשות, אבל לא עוררו בו התרגשות מיוחדת.

סניור דו אמאראל, אמרתי לו, אני הִכַּרתי את שמך עוד כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה בתל אביב. זכות היא לי לעמוד במחיצתך

                                                                  (צילום: יואב קרני)

רק בסוף, לפני שעמדתי לצאת, התעוררה בו התרגשות. “האם נולדת בארה”ב”? הוא שאל אותי. לא, עניתי, נולדתי בישראל. דמעות נקווּ בעיני דוּ אמאראל, וגרונו היה חנוק. הוא לחץ את ידי. ישראל, הוא אמר, ישראל. אין עוד ארץ אחת בכל העולם שאני אוהב יותר. היא הארץ הקטנה הגדולה ביותר.

סניור דו אמאראל, אמרתי לו, אני הִכַּרתי את שמך עוד כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה בתל אביב. זכות היא לי לעמוד במחיצתך.

דו אמאראל נענע בראשו. “לא”, הוא אמר, “זכות היא לי לעמוד במחיצתך”.

אני יושב עכשיו באכסדרת בית המלון ‘טימור’. עוד מעט אֶכָּנֵס לחדר האינטרנט, כדי לשפוך את ההגיגים האלה על הרשת. אני חושב על המעגל שנסגר. אני חושב על טעם הימים ההם, 1975, כאשר הייתי אומר “ואשקוּ גוֹנסאלווש” ו”אותלו דה קארוואליוּ” ו”פּיניירוּ דֶה אַזֶבֶדוּ” ו”קוֹשטה גומש” ו”אנטוניו שפינולה” ו”ראמאליוּ אייאנש” ו”רוֹסַה קוֹטיניוּ” ו”אוגושטינו נֶטוּ” ו”סאמורה מאשל” ו”פראנסישקו דו אמאראל” יותר פעמים ממה שהייתי אומר איזשהו שם אחר באיזושהי לשון אחרת. לא הגיתי את השמות האלה כל כך הרבה שנים, עד שהיה נדמה לי שנמחקו מזכרוני. אבל כאן, 1975 חזרה ונגעה בי.

בני שיחי המזרח טימורים מפצירים בי להזכיר לעולם את ארצם הקטנטנה והאומללה והנידחת. למזרח טימור, שנולדה מחדש, יש נשיא מקסים, ששמו שאנאנה גושמאו. ישבתי במשרדו כמעט שלוש שעות. הוא איש של כל הרבה פרצופים, עד שלא הצלחתי להפסיק לצלם אותו. לפני כמה דקות בא להיפרד ממני אַז’וּ פֶּרֶרַה, ראש הסגל של הנשיא. הוא התעניין בצילומים. אולי יכלול אותם בספר שהוא מתכוון לכתוב על שאנאנה.

שאנאנה גושמאו, הנשיא של אלף הפרצופים (צילום: יואב קרני)

ובזמן שאני כותב את הדברים האלה נגע בכתפי הכתב החדש של סוכנות הידיעות הפורטוגלית Lusa, הציג את אשתו, התעניין במעשיי, והצטרף אל ידידיו לכוס משקה של ליל שבת. פורטוגלית ממלאת עכשיו את חלל האכסדרה. אינני מבין אף מלה אחת, אבל אני טובע במתיקותה של הלשון ובמלאנכוליה שלה.

אני מבטיח לכל השואלים שעוד אחזור. ליתר בטחון מצאתי לי היום מפה ענקית של מזרח טימור. יידרש לה קיר שלם במשרד של המכון האמריקני לשלום. קולונל יפאני מֵחֵיל המשלוח של האו”ם נפצר לתחנוניי, והעניק לי אותה, בחמישה חלקים, צריך להדביק.

אני מחַשב את השעות. ארבעים שעות של טיסה ושל המתנות בנמלי תעופה יעברו לפני שאחליף את החום ואת הלחות הבלתי נסבלים של דילי בשלג של וושינגטון. אני קצת מתעצב אל לבי.

פורסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 14-15 בינואר 2004

“ארמון האפר” בדילי, בירת מזרח טימור. כאן יושב הנשיא, שאנאנה גושמאו, לוחם גרילה מהולל. הבניין נשרף על ידי האינדונזים לפני הסתלקותם, כעונש על תמיכת הטימורים בעצמאות. עכשיו הוא סמל לייסוריה של האומה – ולתקוות התחדשותה. (צילום: יואב קרני)

בין הזְעֵיר-מדינות (micro-states) של העולם, מזרח טימור בשום פנים אינה הקטנה ביותר. למען האמת, עם 900,000 תושבים, ועם שטח של 19,000 קמ”ר, מזרח טימור יכולה להיחשב לענק בין כמה מֵחֲגָבֵי האו”ם.

בקִרבָתָה המיידית (קִרבָה היא עניין יחסי בנתיבי המים האין-סופיים של דרום האוקיאנוס השקט) אנחנו יכולים למצוא את נארוּ ((Nauru, עם שטח של 21.2 קמ”ר ואוכלוסיה של 12,000; או את מיקרוֹנֶזיה, עם 701 קמ”ר, 118,000 תושבים;  או את קיריבּאס (Kiribati), עם 811 קמ”ר, 94,000 תושבים. בים הקאריבי שוכנת לה לבטח אַנטיגַה (Antigua), 442 קמ”ר, 71,000 תושב. מול החוף המערבי של אפריקה אפשר למצוא את סַאו תוֹמֶה וּפּרינסִיפֶּה, 1,000 קמ”ר, 147,000 בני אדם.

בסביבתנו הקרובה יותר, מַלטַה עומדת לתפוס את מקומה סביב שולחן האיחוד האירופי, עם 316 קמ”ר ו-384,000. ליכטנשטיין וסן מרינו היו חברות מייסדות של הוועידה לבטחון אירופה, באמצע שנות ה-70.

בקיצור, זערוּריוּת, היא כשלעצמה, אינה שוללת מאיש את כרטיס הכניסה לקהילת העמים. אף אחת מן הנ”ל לא התקשתה להיכנס, ולהתכבד. אף אחת – חוץ ממזרח טימור. כאשר הפורטוגלים החליטו לחסל את האימפריה בת 500 השנה שלהם, ב-1974, הם העניקו עצמאות לענקים ולננסים כאחד. סאו תומה המוזכרת למעלה היתה אחת הננסיות. איי קאבּוֹ וֶרדֶה (“הכף הירוק”) היוּ הננסים האחרים, באוקיאנוס האטלנטי. אבל מזרח טימור עִצבְּנָה את שתי שכנותיה המיידיות, עצומות הממדים ורַבּוֹת הכוח – אינדונזיה ואוסטרליה.

ראש ממשלת אוסטרליה בימים ההם צרח במלוא גרונו נגד “זְעֵיר-מדינות”. הוא האמין שאין להן סיכויי שיור, ושהן יַרבּוּ אי-יַציבוּת בסביבתן. הוא נחר בבוז, כאשר אמרו לו שהמזרח טימורים רוצים עצמאות. שטויות, הוא אמר, היחידים הרוצים בה הם כמה אינטלקטואלים בני דם מעורב (זאת אומרת, דם פורטוגלי וטימורי).

הנמר שאג, הנמר ייבב

הימים היו ימי השיא של המלחמה הקרה, הודו-סין עתה זה נפלה בידי הקומוניסטים, ותנועת העצמאות המזרח-טימורית אימצה עגה מרקסיסטית-לניניסטית-מאואיסטית. במערב סָפקוּ כַּפַּיים בחשש, ומדדו את עומק המים במפרץ דילי, עיר הבירה הקטנטנה של מזרח טימור. האם צוללת גרעינית סובייטית תוכל לעגון שם? תוכל גם תוכל, היתה התשובה.

האמריקנים נתנו אור ירוק, הפורטוגלים לא התנגדו, האוסטרלים טפחו על השכם – ואינדונזיה הענקית פלשה ובלעה את מזרח טימור. בזה היה הסיפור יכול להיגמר, מפני שמי מסוגל אפילו להראות את האי ההררי הזה על המפה.

אלא שמזרח טימור נתקעה בגרונם של האינדונזים. הם הסתבכו במלחמת גרילה, שאומנם לא סיכנה את מעמדם הצבאי, אבל הניבה דיכוי פראי, והוציאה את דיבתם של האינדונזים רעה בעולם: גינויים, סנקציות, הפגנות. ב-1996 הוענק פרס נובל לשלום לשניים משוחרי העצמאות של מזרח טימור, והיא חדלה בזה להיות נקודה מרוחקת ולא ידועה.

חצי שנה אחר כך התחולל המשבר הפיננסי הגדול של מזרח אסיה, והתיך בן לילה את החזקים שבמטבעות האיזור. שאגתם של “הנמרים” המפורסמים וַעטורי ההצלחה הפכה ליללת כאב. מכל הנמֵרים, לא היה פצוע וזב דם יותר מן הנמר האינדונזי. הארץ המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, עם 200 מיליון תושבים, היתה זקוקה עד ייאוש לעזרה בין לאומית. רודנה הכול-יכול סוהארטו, קיסר של ממש, האיש שֶגַחֲמותיו היו חוק, נפל מִכִּסאוֹ לאחר 32 שנות שלטון.

יורשו המבולבל והחלש הדהים את ארצו ואת העולם, כאשר הודיע שיערוך משאל-עם במזרח טימור. הוא יציע לַמקומיים אוטונומיה נדיבה בתוך אינדונזיה. אם הם יסרבו, הוא ישלח אותם לכל הרוחות.

ממשלת האו”ם. אולי גם בפלסטין?

האינדונזים האמינו, או לפחות העמידו פנים שהם מאמינים, כי לאחר מלחמה שעלתה בחייהם של 200,000 מזרח טימורים, הם יַצביעו לטובת המשך הקשר עם אינדונזיה. הם לא. הם הצביעו ברוב עצום לטובת עצמאות. חמתם של האינדונזים בערה בהם להשחית. הם הענישו את המזרח טימורים, הרסו את עריהם, וניסו לגרש את אוכלוסייתם למערב טימור האינדונזית.

מזרח טימור   השם הרשמי: Timor Leste (בפורטוגלית), או Timor Lorosae (בלשון המקומית, טֶטוּן, Tetun)   השטח: 14,609 קמ”ר. בעיקר הרים, שהגבוה בהם מגיע ל-2,963 מ’.   האוכלוסיה: בערך 900,000 בני אדם, רובם מסווגים את עצמם כקתולים.   הלשונות: 18 במניין. טֶטוּן היא הלשון המקומית המדוברת ביותר. רוב התושבים מדברים אינדונזית, אבל פורטוגלית היא הלשון הרשמית.   המטבע: הדולר של ארה”ב.   ההכנסה השנתית לגולגולת: 410 דולר.   שיעור העוני: 40%. 83% של האוכלוסיה מתקיימים על שני דולרים או פחות ביום.   תמותת תינוקות: 88 לכל אלף, יותר מן הממוצע בארצות העניות, כפליים מן הממוצע באינדונזיה.   היסטוריה: שלוש ממלכות מקומיות נכבשו בהדרגה על ידי פורטוגל, החל מן המאה ה-16. האי טימור חולק בין פורטוגל להולנד ב-1859. היה שדה קרב חשוב בין אוסטרליה ליפאן במלחמת העולם השניה. פורטוגל הסתלקה ב-1975, בעקבות מלחמת אזרחים קצרה. אינדונזיה פלשה בדצמבר 1975. מלחמת גרילה נמשכה עד 1999. משאל עם הכריע לטובת עצמאות. מזרח טימור נולדה רשמית במאי 2002

להלן קרה משהו חסר תקדים: האו”ם החליט להתערב. אינדונזיה נדרשה להוציא מייד את צבאה, ובסתיו 1999 קיבל לידיו האו”ם את ניהול מזרח טימור. זה היה מאורע יחיד מסוגו בהיסטוריה הבין לאומית: בדילי קמה ממשלת או”ם. ראש הממשלה הזו היה הדיפלומט הברזיליאני סֶרז’יוּ דֶה מֶלוּ, אשר נרצח בשנה שעברה בבגדאד, בהתקפת טירור רבת קרבנות על מטה האו”ם.

האו”ם הזרים הון תועפות למזרח טימור, אם כי לרוע המזל רוב הסכום הזה שולם כמשכורות וּכקִצבּוֹת-מחיה ל-15,000 אנשי הסגל שלו, מחציתם חיילים, עיקרם אוסטרלים. מסעדות נפתחו בזו אחר זו, בתי מלון נבנו או התחדשו, מתורגמנים מקומיים התחילו להתרגל לשָׂכָר יומי של 150 דולר, בארץ שההכנסה השנתית לגולגולת בה מגיעה אולי ל-400 דולר, וחלק ניכר מתושביה מתקיימים על 55 סנט ביום.

באו”ם מתארים לא פעם את מזרח טימור כ”נסיון המוצלח ביותר בתולדות הארגון”. עובדה, במאי 2002 העביר האו”ם את השלטון לידי ממשלה מזרח טימורית נבחרת, ו”טימור לֶסטֶה” (Timor Leste, בשמה הרשמי, בלשון הפורטוגלית) באה אל העולם. שגריר ארה”ב לשעבר בישראל, מרטין אינדיק, הציע להחיל את הנוסחה של מזרח טימור על השטחים הפלסטיניים, כדי להכין מדינה פלסטינית לעצמאות באופן שיטתי, במקום להטביל אותה בן-לילה.

אבל במזרח טימור עצמה חלוקות הדעות על מידת הצלחתו של האו”ם. “איזה מין סיפור הצלחה הוא זה”? ספק שאלה, ספק השיבה נציגה של ארגון רב-לאומי חשוב. “האינדונזים יצאו, האו”ם קיבל את מזרח טימור, אף אחד לא הפריע לו. אבל האם באמת הוא עשה כל מה שהיה אפשר לעשות כדי להכשיר את המזרח-טימורים לנהל את חייהם?”

נלסון מנדלה הקטן

עיר הבירה דילי היא סיפור רגיל וידוע של אורבניזציה לא מבוקרת בעולם השלישי: אוכלוסית כפרית, השקועה בעוני מרוד, נודדת אל העיר בתקווה למצוא פרנסה. התוצאה היא שהעיר מתפשטת הרחק מֵעֵבֶר לגבולותיה הטבעיים, וליכולתה הכלכלית. בשלושים השנה האחרונות היא גדלה אולי פי עשרה, מ-25,000 לרבע מיליון (המספרים משוערים, הסטטיסטיקה פגומה). תשעים אחוז מתושביה מובטלים. רוב בתיה הם מבנים מאולתרים של בטון ושל פח.

רוב העיר, צריך למהר ולהזכיר, נהרסה על ידי האינדונזים לפני צאתם, והצַלָקוֹת עדיין ניכרות. אין לך צַלֶקֶת בולטת יותר מִמִשכָּנוֹ של הנשיא, לוחם הגרילה הוותיק שַאנַאנַה גוּשְמַאו, שישב שנים בכלא האינדונזי וזכה להערצה בין לאומית עצומה (“נלסון מנדלה הקטן”, קרא לו שליח של האו”ם. מנדלה הגדול התערב אצל האינדונזים למען שחרורו).

משרדי הנשיא שוכנים בבניין חסר גג, שנשרף כמעט עד היסוד ב-1999. כתליו אינם מסוידים, וטלאים של מלט מכסים אותם. גושמאו, איש של מחוות תיאטרליות, החליט לקרוא לַמִשכָּן “ארמון האוּדים הָעֲשֵנים”, או “אַרמוֹן האֶפֶר” (Palacio das Cinzas, בפורטוגלית, שהיא הלשון הרשמית).

בדילי קשה שלא לפגוש אנשים צעירים. למען האמת, קשה מאוד לפגוש אנשים זקנים, או אפילו קשישים. סיבה אחת היא שתוחלת החיים היא 57 שנה. האבטלה בין הצעירים (15 עד 24) עומדת על 43% (נתונים של ארגונים בין לאומיים). האם הנפט והגאז של פירצת טימור יעזרו – או יבוזבזו? (צילום: יואב קרני)

אי אפשר לטעות בכוונה: מזרח טימור נועדה להתנער מן האפר. עוד יחיו העצמות היבשות האלה.

התקווה אינה מיוסדת רק על חלומות אידיאליסטיים. ברצועת האוקיאנוס שבין מזרח טימור לאוסטרליה, איזור הידוע כ”פִרצַת טימור” (Timor Gap), התגַלוּ כַּמוּיוֹת ניכרות של נפט ושל גאז טבעי. ניצולן עומד להתחיל, והוא יניב למזרח טימור הכנסה משוערת של ששה מיליארד דולר בעשרים השנה הבאות: לא רע בשביל ארץ, שהתוצר המקומי הגולמי השנתי שלה עומד, אולי, על 400 מיליון דולר, והתקציב השנתי של ממשלתה השנה מגיע ל-256 מיליון דולר. “פִּרצַת טימור” מכילה עתוּדוֹת גדולות עוד יותר של נפט ושל גאז, אבל אוסטרליה משתמטת ממשא-ומתן על חלוקתן.

מדוע? שואל הקונסול הכללי של מזרח טימור בסידני, אַבֶּל גוּטְיֶרֶז. “הלוא ביום אחד אוסטרליה מגלגלת יותר מזומנים ממה שיניבו כל העתודות האלה”.

התשובה היא שֶלנַנָסים קשה מאוד לחיות בסביבתם של ענקים. גם כאשר הענקים מסירים את התנגדותם, ומניחים לַנַנָסים להיכנס למועדון העמים, הם עדיין יכולים להיות מאוד לא-נעימים. וזה כולל אפילו את האוסטרלים, מתחרים רציניים על התואר “הָעָם הנחמד ביותר בעולם”.

פורסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 15-16 בינואר 2004

ג’יימס דאן היה בן 35, כאשר ממשלת אוסטרליה העניקה לו את המינוי הדיפלומטי הראשון מֵעֵבֶר לים. ” מֵעֵבֶר לים” פשוטו כמשמעו: מֵעֵבֶר לרצועת אוקיאנוס, המפרידה את אוסטרליה מֵעיר הבירה הַזָרָה הסמוכה ביותר אליה: דילי.

דילי לא היתה בדיוק עיר בירה מעטירה. לַאֲמִתּוֹ של דבר היא לא היתה כלל עיר בירה. השנה היתה 1963, והעיירה המנומנמת הזו, התחובה בין מפרץ קטן ובין רכס הרים, שימשה מרכז מִנהלי מקומי של אימפריה קולוניאלית מתנוונת, אשר סירבה להתפשר עם ההיסטוריה. פורטוגל היתה אז העניה והמפגרת מכל מדינות אירופה. “המושבה האפריקנית היחידה באירופה”, קראו לה בעלי לצון. שלט בה רודן ימני חצי-פשיסטי, ודה-קולוניזציה לא העסיקה אותו, אלא באותו מובן שהוא גמר אומר למנוע אותה בכל מחיר.

מושבות פורטוגל באפריקה מרדו, ופורטוגל הקיזה את דמה בנסיון-סרק להחזיר אותן למוטב. הנסיון הזה יקרוס בדם ואש עשר שנים אחר כך, ויניב את האסונות הגדולים ביותר בתולדות הסתלקותו של האדם הלבן מארצות הפראים.

אבל בדילי לא נגעה כלל ההתקוממות נגד שלטון פורטוגל. היא שוכנת על המחצית המזרחית של האי טימור, ומכאן גם שמה של הטריטוריה, “מזרח טימור”. ג’יימס דאן התחיל את הקריירה הדיפלומטית שלו כקונסול במזרח טימור, מינוי שיש לו צלילים אקזוטיים, או אולי אנקדוטיים. המושבה הדיפלומטית המקומית כללה רק את דאן ואת הקונסול האינדונזי. אינדונזיה משלה במחצית המערבית של טימור.

גלידה? גימגמה ססיליה

דאן הגיע אל דילי בגַפּוֹ, ללא סגל עוזרים וללא משפחה. נישׂוּאָיו, אבוי, עתה זה התמוטטו, והוא איבד את החזקה על ילדיו. את עִצבונו הוא הטביע באהבה. נפשו נקשרה עד מהרה בנפשם של המזרח-טימורים, בייחוד ביַלדֵיהֶם. בין הילדים היתה נערה רכה וּקטַנטַנה ששמה סֶסיליה. דאן שאל את ססיליה אם היא אוהבת גלידה. גלידה? גִמגמה ססיליה. מה זה גלידה?

פורטוגל הביאה אתה ציוויליזציה בִּמשׂוֹרה אל הנידחת במושבותיה. היא השאירה בעקבותיה רק רופא אחד, רק עשרים בוגרי אוניברסיטה, רק אחד-עשר קילומטר של דרכי אספלט. היא לא הביאה גלידה למזרח טימור. דאן נמנה וגמר למלא את החֶסֶר הזה, לפחות בחייה של ססיליה. הוא כתב אל אחותו באוסטרליה, וביקש ממנה לשלוח אליו מַתכּוֹנֵי גלידה. הוא מסר את המתכונים לַטַבָּח של הקונסוליה, וּמעוֹנוֹ נעשה בית וַעַד לילדים מזרח-טימוריים שוחרי גלידה.

ג’יימס דאן בביתו בקנברה בתחילת ינואר: הוא הטביע את עצבונו באהבה, והוא לא חדל לאהוב מני אז (צילום: יואב קרני)

שלוש שנים שקטות להפליא בילה דאן בדילי, לפני שמשרד החוץ בקַנבֶּרַה שלח אותו לפאריס ולמוסקבה, לשאוף אל קרבו את אויר הפסגות של הפוליטיקה הבין לאומית. אבל את מזרח טימור לא שכח דאן. ניתנה לו ההזדמנות לשוב אליה ב-1974.

ב-1974 היתה בפורטוגל מהפכה, וקציני צבא צעירים ורדיקליים השתוקקו להתפרק במהירות מן הנכסים הקולוניאליים. מזרח טימור אומנם מעולם לא רצתה עצמאות, אבל היה עליה להדביק עכשיו את קצב ההיסטוריה. 500 שנה לא היתה לתושביה הזכות להביע דעה על עתידם – עכשיו היה עליהם להודיע בן-לילה מי הם ומה הם רוצים (שתי שאלות שהתשובה עליהן היתה מורכבת מאוד, אם לא בלתי אפשרית). הפרלמנט של אוסטרליה שלח את דאן לחקור את המצב. הוא נסע לשם פעמיים בתוך שנה אחת.

הפורטוגלים הודיעו שֶיַעַזבוּ לפני סוף 1975. דילי נעשתה עיר של מזימות ושל נַכלוּלים. האינדונזים בחשו בה בכל כוחם. בַּישימון הפוליטי צצו פתאום מפלגות ורסיסי מפלגות, מימין פרו-אינדונזי ועד שמאל קיצוני שדיקלם סיסמאות מאואיסטיות. בקיץ פרצה מלחמת אזרחים: הימין ניסה לתפוס את השלטון, השמאל הקיצוני הדיח אותו. גופות התגוללו ברחובות.

בנובמבר הכריז השמאל עצמאות, וכונן את רפובליקת עשרת הימים של מזרח טימור. האינדונזים שכנעו את ארה”ב, שמזרח טימור עומדת להפוך לבסיס קדמי של קומוניזם בין לאומי מהפכני. האמריקנים הנידו ראש – והאינדונזים פלשו, בכוח רב ובעוצמת אש ניכרת. רבע התושבים נמלטו אל ההרים יחד עם צבא של לוחמי גרילה.

אל תשכחי לגעת בצלב, ססיליה

דאן עצמו הספיק להימלט מדילי במטוס האחרון. לפני שנמלט הוא נפרד לשלום מססיליה, ילדת הגלידה. היא היתה עכשיו אחות בצבא הגרילה. מה יהיה? שאלה אותו ססיליה. האם העולם יבוא לעזרתנו? אני מקווה, אמר דאן, אבל אינני יכול להבטיח. למען האמת – הוא אמר – אני כמעט משוכנע שאיש לא ינקוף אצבע.

והוא הוסיף עצה לססיליה.

היזהרי-נא, ססיליה, הוא אמר. הקפידי-נא להיות תמיד בסביבות רכב נושא סימון של צלב אדום. כאשר יתקרבו האינדונזים, מהרי-נא אל הרכב, הושיטי את ידך, וגעי בצלב האדום. הם יראו – ולא יפגעו בך רעה.

דמעות עמדו בעיני ססיליה, וחנקו את גרונה. היא הִנהֲנָה.

ואומנם,יום אחד התקרבו אליה החיילים האינדונזיים. ססיליה מיהרה אל הצלב האדום, ונגעה בו בכל כוחה. מטר של קליעים ירד עליה, והצלב האדום ספג את דמה. את המעשה הזה שמע דאן שנים הרבה אחר כך, מפי עֵדֵי-ראִיָה. קברה של ססיליה, אם בכלל נִכרָה, מעולם לא נודע לו, או לבני משפחתה.

מותה של ססיליה על הצלב האדום היה מטאפורה ראויה למזרח טימור כולה. הארץ הקתולית הזעירה הזו בקצה העולם היתה פתאום קתולית מכל הקתוליוֹת. בעולם של דימויים נוצריים, היא היתה כריסטוס בין האומות. צבא הכיבוש האינדונזי לא היה סתם אכזרי, אלא גם מרושע. הוא חצה פעם אחר פעם את הגבול הלא-תמיד-נראה בין ציוויליזציה לברבריות. כמעט 25 שנה הוא הוליך את מזרח טימור בווייה דולורוזה, עד שאוסף מוזר של נסיבות כמעט לא-סבירות הוציא אותו משם, בסוף 1999.

את השורות האלה אני כותב באוטובוס הנושא אותי מקנברה אל סידני, אוסטרליה. בקנברה הסבתי בביתו של ג’יימס דאן הזקן, כדי להציג לו אלף או אלפיים שאלות על מזרח טימור. כאשר יתפרסם הטור הזה, אני כבר אהיה בדילי, או על ההרים שסביבה. מסעי הוא חלק מפרוייקט של מכון השלום האמריקני בוושינגטון על מידת יכולתן של תנועות עצמאות אַלימוֹת לעבור אל שלב של התנגדות לא-אלימה. המזרח טימורים עשו כן, ואנחנו יודעים מי-לא.

אבל איזה מחיר נורא ואיום הם שילמו. אולי 200,000 מהם, כמעט רבע האוכלוסיה, נספו. עריהם וכַפרֵיהֶם הוחרבו (75% מכל הבניינים במזרח טימור נהרסו, לפי סטטיסטיקה אחת). שנים ארוכות אטם העולם את אוזניו, ולא רצה לשמוע. זה כולל במיוחד את הדמוקרטיות המערביות, מארה”ב ועד אוסטרליה. רק פורטוגל לא ויתרה, כנראה בעיקר בגלל רגשי אשמה.

***

ג’יימס דאן מסיים את שיחתנו. חמש שעות קצת עייפו אותו, יום אחד לפני יום הולדתו ה-76. הוא אומנם אינו משמש עוד בדיפלומטיה אוסטרלית, אבל ידו לו רב במאבקים בין לאומיים לטובת זכויות האדם. הוא עוצם את עיניו, ואומר באנגלית אוסטרלית-בריטית נעימה, “נֶאֱמָנוּת לזכויות אדם ניכֶּרֶת בראש ובראשונה במה שאנחנו עושים לטובת עמים קטנים; לטובת ארצות, שהן כל כך קטנות עד שהן קטנות מכדי להיות חשובות, ואין הן מעלות או מורידות מבחינה כלכלית, או מבחינה אסטרטגית. להתעניין בהן – זה המבחן האמתי”.

מבחן של אהבת בריות, מבחן של אלטרואיזם. אמצעי אחרון של התגוננות מפני ציניות. האם שמענו את צעקתה האחרונה של ססיליה? את צעקותיהן האחרונות של כל הססיליות?

לגולשי האתר הזה אני חייב התנצלות: אני נמצא בנסיעה ארוכה בחצי הכדור הדרומי, וזו סיבת השתיקה שנפלה עליי הן כאן והן בעמודי ‘גלובס’. אני כותב את השורות הקצרות האלה מסידני, אוסטרליה, שעות אחדות לפני שאני יוצא צפונה, אל ארץ קטנה וּמעוּנָה – הצעירה ביותר בין חברות האו”ם – ששמה הרשמי הוא טימור לֶ’סטֶה, וידועה (אם בכלל) בשם מזרח-טימור.

מזרח טימור בין אוסטרליה לאינדונזיה. המפה שאוּלָה מֵאֲתָר של ממשלת אוסטרליה, globaled.ausaid.gov.au

אני נוסע לשם ללמוד את תהליך קבלת ההחלטות של תנועת העצמאות המזרח-טימורית בסוף שנות ה-90. היא ניהלה מאבק ארוך ועקוב מדם נגד הכיבוש האינדונזי, מסוף 1975 ואילך. בסוף שנות ה-90, משנפתח סיכוי לעצמאות באמצעים פוליטיים, היא החליטה להסתלק לחלוטין מהתנגדות מזוינת. היא עמדה בהחלטתה גם לאחר שצבא אינדונזיה ומשתפי פעולה מקומיים התחילו שרשרת של מעשי זוועה נגד האוכלוסיה האזרחית.

המעשים האלה הגיעו אל שיאם בספטמבר 1999, לאחר משאל עם שֶבּוֹ רוב עצום של המצביעים תמכו בעצמאות. או-אז, במרוצת כמה ימים של חינגת אלימוּת פראית, האינדונזים הרסו בערך 75 אחוז מכל הבניינים במזרח טימור, העלו באש את עיר בירתה, וגירשו רבע מן האוכלוסיה אל מֵעֵבֶר לגבול.

אילמלא עמדו המזרח טימורים בהחלטתם להימנע מתגובה אלימה, יתכן מאוד שלא היו זוכים בעצמאותם. האינדונזים היו אל נכון הופכים את מזרח טימור לארץ לא-נושבת, והעולם החיצון לא היה בא לעזרת הטימורים.

בפועל, הברבריות האינדונזית ואסטרטגיית הפסיביות הטימורית שכנעו את האו”ם להתערב – כנראה ההתערבות האפקטיבית ביותר של האו”ם מאז ומעולם. כוח רב-לאומי של 12,000 חייל, בראשות אוסטרליה, יצא למזרח טימור, האינדונזים הסתלקוּ חפויי ראש, והמושבה הפורטוגלית לשעבר נעשתה עצמאית במאי 2001.

אני מתעניין בנסיון המזרח-טימורי במסגרת פרוייקט שאני מכין בשביל מכון השלום האמריקני בוושינגטון (www.usip.org) על “אלימות ואי-אלימות במאבק העצמאות של אומות קטנות”. שתי הדוגמאות האחרות הן הצ’צ’נים והפלסטינים. הצ’צ’נים לא הצליחו להסתלק מאלימות, אף כי התקרבו להשגת יעדיהם, והתוצאה היתה תבוסה פוליטית וצבאית; והפלסטינים, נו, הפלסטינים.

על הקשר בין הנסיון הפלסטיני לנסיון הטימורי כתבתי במקום אחר, אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעור בטימוֹרית מדוּבּרת.

אינני בטוח שאצליח להגיע אל האינטרנט במזרח טימור, אף כי בוודאי אנסה. אם לא אצליח, תרומתי הבאה תידחה עד תחילת פברואר, לכשאחזור לוושינגטון.

מפלגת ימין מגיעה לשלטון לאחר אופוזיציה נצחית ומרירה וחלומות מהפכניים. והיא נשארת בו, ונשארת, ונשארת – עד שהיא מתחילה להתרכך. עד שנְאוֹרֶיהָ אומרים לחישוּקָאֶיהָ, שהגיע הזמן להתאים את האידיאולוגיה לַמציאוּת, לא ההיפך. השאלה היא רק כמה זמן דרוש, ומה קורה כאשר מאַחרים. זה איננו ניחוש. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 19-18 בדצמבר 2003

לא, אין זו הפעם הראשונה שבעל הטור הזה מחפש את עתידה של ישראל בעברה של דרום אפריקה. אין זו גם הפעם הראשונה שהחיפוש מתחיל בהבהרה חד-משמעית, שאינני חושב את הציונות לאפרטהייד, ואינני מאמין שישראל נידונה בהכרח לגורלה של דרום אפריקה. אבל שטות תהיה להשתמט מלקחים, או לפחות מאפשרויות של לקחים, רק מפני שההשוואה מעוררת אי-נוחות.

ההשוואה של היום עוסקת בָּאֶפשרוּת של שינוי דרמטי בתוך מפלגת הימין השַלֶטֶת. מעוררת אותה המחלוקת שֶקָמָה סביב דברי הכפירה של אהוד אולמרט. ממלא מקום ראש הממשלה לא רק הציע להתיר את החישוקים המפורסמים של תחילת שנות ה-90. הוא נתן גט כריתות לאידיאולוגיה שלשמה עלה אביו ארצה, והתיישב בה (אבא היה חבר הכנסת המנוח מרדכי אולמרט, חקלאי ומארגן עובדים, בית”רי ורוויזיוניסט, איש של הקרבה ושל לויאליות). הם – אמר אולמרט על מחַשקֵי הימין, הוא אפילו קרא להם “הימין הקיצוני” – “חיים במציאות וירטואלית”.

אני מרשה לעצמי לציין שעוד לפני די הרבה שנים הבעתי את דעתי, שהשינויים החשובים ביותר בפוליטיקה הישראלית יצטרכו להתרחש בתוך הליכוד. רק אז יהיה להם תוקף. חשבתי שהם יתכנו רק לאחר שהליכוד יהפוך למפלגת השלטון הטבעית. זה לא יתכן כל זמן שהליכוד יהלך על בהונותיו, ויחשוש מפני חזרת השמאל לשלטון.

המחשבה הזו אינה צריכה להפתיע במקוריותה. מפלגות מהפכניות – והליכוד אמנם יצא מחלציהם של מהפכנים – מצליחות לשמור על הַלַהַט רק כאשר הן נמצאות בקו האֵש, ונצחונן תלוי לָהֶן על בלימה.

תנו-נא למפלגה מהפכנית את השלטון, הניחו לה להתרגל אליו, והיא תעבור תהליך של התרַכּכוּת. לפעמים זו התרככות הכרוכה בהרגלים חומריים ובטובות הנאה, לפעמים ההתרככות כרוכה בנכונות גוברת להתאים את השקפות העולם לַמְציאוּת. מפלגות מהפכניות חדלות להיות מהפכניות, אם הן מכירות בקשר בין מציאות ובין השקפות עולם.

השאלה היא כמה זמן נחוץ למפלגת אופוזיציה נצחית, עם איפיונים של כת מהפכנית, לפני שהיא הופכת למפלגת שלטון טבעית. האם זה עניין של מספר הנצחונות האלקטורליים שהיא נוחלת? האם זה עניין של הפרשי הנצחונות? האם זה עניין של התפוררות יריביה? קשה להגיד.

מאיכרים פרובינציאליים למנהלים ואינטלקטואלים

מה שמוביל אותנו אל דרום אפריקה. שם, מפלגה אַפריקַנֶרית לאומנית, אוהדת גלויה של גרמניה הנאצית, אנטי-בריטית לתיאבון, ניצחה בפעם הראשונה ב-1948 (כן, 1948, יוני למען הדיוק), על חוּדָם של כמה קולות. היא שאבה את השראתה מדוקטרינה דתית קלוויניסטית הולנדית של הפרדה, ‘אפרטהייד’ בלשון האפריקאנס.

המפלגה הזו לא היתה רק מפלגת אפרטהייד. היו לה – לא נעים להגיד – גם מרכיבים פרוגרסיביים. עד זמנה, כמעט כל עֶמדוֹת המפתח בַּכַּלכלה היו נתונות בידי דוברי אנגלית, שהיו מיעוט בין הלבנים. האפריקנרים, שראשוניהם הגיעו לדרום אפריקה שלוש מאות שנה קודם, נדחקו אל תחתית הסולם. המפלגה הלאומנית העלתה אותם מן התחתית, העניקה להם השכלה והזדמנויות, ובתוך דור אחד הם הפכו מֵאוּמָה של איכרים פרובינציאליים לאומה של מנהלים ושל אינטלקטואלים (וגם, עדיין, של הרבה איכרים פרובינציאליים).

לא עוד אומה של איכרים פרובינציאליים: הציור הזה מתאר את מסעם הנועז של אבות האפריקנרים מכף התקווה הטובה אל הערבות הפוריות שֶמֵעֵבֶר לנהר הוואל

המפלגה הלאומנית התחזקה והלכה מ-1948 ואילך. 29 שנה אחר כך, ההגמוניה שלה אושרה, כאשר יריבתה ההיסטורית, ‘המפלגה המאוחדת’, החליטה להתפזר. האגף השמאלי שלה הצטרף אל אופוזיציה ליברלית-רדיקלית, שהזכירה לא מעט את מר”צ. אנשי הימין והמרכז שלה הצטרפו אל מפלגת השלטון.

עשרים שנה לאחר נצחונה, הסדקים הראשונים התחילו להתגלע במונולית של המפלגה הלאומנית. הם היו צָרים להפליא. עניין של מה בכך, כמו ביקורן של קבוצות ספורט לא-לבנות בדרום אפריקה, הניב את הפילוג הראשון במפלגת השלטון, ב-1969. ויכוח קצת יותר נוקב מזה התחיל בשנות השבעים המוקדמות, בין סיעה אחת שניתן לה השם verligtes (פֶרְליכטֶה), זאת אומרת ‘הנאורים’, ובין סיעה שניה שניתן לה השם verkramptes (פֶרְקְראמְפּטֶה), זאת אומרת, כמעט באופן מילולי, ‘החישוּקָאים’.

‘האפרטהייד הקטן’: הנְאוֹרים היו מוכנים לוותר על ההשפלה היום-יומית של הלא-לבנים, בתקווה שהאפרטהייד הגדול יוכל להאריך ימים. הוא לא

מלכתחילה, הוויכוח בין הנאוֹרים לַמְחַשקים לא היה על עצם השיטה הפוליטית. גם אלה גם אלה רצו בהמשך ההגמוניה של המיעוט הלבן. ההבדל היה במידת הנאמנות לעקרונות היסוד.

הנאורים רצו רפורמות, ופה ושם גם השיגו אותן. למשל, התרת איגודים מקצועיים שחורים ב-1976. לימים הם גם הֵעֵזוּ להטיל ספק בצורך בקיומו של ‘האפרטהייד הקטן’, זה שֶכָּפָה הפרדה גזעית בשירותים ציבוריים, בפארקים, או ברַכָּבוֹת. אחר כך הוטל ספק בפרקטיקות הגזעניות הצרופות של האפרטהייד הגדול, כמו האיסור על יחסי מין בין לבנים ללא-לבנים (שחורים, “צבעונים” ואסיאנים).

דוקטור ושמו ‘לא’

ב-1982, המפלגה הלאומנית החליטה לכונן פרלמנטים נפרדים בשביל ה”צבעונים” ובשביל האסיאנים (אבל לא בשביל השחורים, שֶלָהֶם נועדו מדינות-דֶמֶה חלוּשוֹת וּמפוּצָלוֹת), ולהעניק להם קבינטים ושלטון עצמי מוגבל.

זה היה יותר מדיי בשביל החישוקאים. הם יצאו בטריקת דלת, והקימו מפלגה משלהם, המפלגה השמרנית. בראשם התייצב שׂר לשעבר, שהיה גם עתונאי לשעבר ויושב ראש לשעבר של אגוּדַת הסתרים האפריקנרית רַבַּת הכוח ‘בּרוֹדֶרְבּוֹנד’ (‘ברית אחים’). שמו היה ד”ר אנדריאס טרֶאוּרניקט, והחבר’ה קראו לו “דוקטור ‘לא'”.

מסוף שנות השבעים, בידודה הבין לאומי של דרום אפריקה גבר והלך. ב-1978 הוטל עליה אמברגו נשק (שֶכּל מינֵי מדינות, בייחוד ישראל, הֵפֵרוּ). ב-1986, תחת לחץ ציבורי כבד, הקונגרס של ארה”ב הטיל סנקציות כלכליות. נותקו קשרי הספורט בין דרום אפריקה לרוב העולם החיצון, עניין מכאיב מאוד בשביל שוחרי ראגבי וקריקט וכדורגל.

בלתזר יוֹהַנֶס פוֹסטֶר, ראש הממשלה מאריך הימים ביותר של האפריקנרים, הכריז ב-1977, כי אם העולם אינו אוהב את עַמוֹ, “אַתֶם יכולים ללכת לכל הרוחות”. הדור הבא החליט לשלוח את רוחו של פוֹסטֶר לכל הרוחות

האבות המייסדים של המפלגה הלאומנית לא היו מתרגשים מֵאֵיבַת העולם. אדרבא, היא היתה מחזקת את תחושת הייעוד (או, בלשון בעלי הדוקטרינה הקלוויניסטית, ה”קדם-ייעוד”). אבל ארבעים שנה לאחר נצחון הָאבוֹת, באה שעתם של הַבָּנים ושל הנכדים להמיר את האידיאולוגיה בִּפּרַגמַטיוּת. ב-1989 התחלפה סוף סוף המנהיגוּת, והדור השלישי נטל את המושכות. בינואר 1990 התחולל הַמַפָּץ הגדול, נלסון מנדלה וחבריו שוחררו מן הכלא, הותר חופש פעולה מלא לארגוניהם הפוליטיים של השחורים, והתחילו השיחות על העתיד.

הנאורים, אף על פי שחצו את הרוּבּיקוֹן, קיוו שנדיבוּתם תעניק להם נֶתַח הרבה יותר גדול של העוגה ממה שמחייבים מִספְּרֵיהֶם. הם לא התכוונו לוויתור מלא על זכויות היתר. זה לא הסתייע. ארבע שנים ושלושה חודשים אחר כך חדלה המדינה האפריקנרית להתקיים. תחתיה באה מדינה רב-גזעית ורב-לאומית.

הלֶקַח: למַהֵר

במזרח התיכון, זו אינה תוצאה רצויה בעיני הרוב הגדול של האנשים הרציונליים – ישראלים, או לא-ישראלים. היא גם יכולה להימנע, עדיין, אם כי אולי תהיה בלתי-נמנעת בעוד עשר שנים. 

אוגוסט 2004: יום סמלי וטעון אסוציאציות אירוניות בדרום אפריקה: המפלגה שיסדה את האפרטהייד וניהלה אותו 46 שנה מתפזרת; מנהיגיה וצירי הפרלמנט שלה מצטרפים אל הקונגרס האפריקני הלאומי, 34 שנה לאחר שמפלגתם הוציאה אותו אל מחוץ לחוק (דיווח ב’ניו יורק טיימס’)

האם הליכוד נעשה מפלגת שלטון טבעית במידה כזאת, שתעניק לִנְאוֹרָיו די בטחון עצמי, די אחריות, די פרגמטיות כדי לעסוק בהתאמה מסיבית של השקפות העולם לַמציאוּת? זה כלל לא בטוח.

אם הדינמיקה הדרום אפריקנית מנחילה איזשהו לקח, הנה הוא הצורך למהר. מה שהלבנים יכלו לקבל בשנות ה-50, הם לא יכלו עוד לקבל בשנות ה-60. ומה שיכלו לקבל בשנות ה-60, הם לא יכלו עוד לקבל בשנות ה-70. גם אופציה גרעינית לא עזרה להם, מפני שהיא פשוט לא היתה רלוונטית.

הנה הצעה רצינית בהחלט: ללמוד את נפילת העם האפריקנרי. ללמוד אותה ללא התרגשות, ללא קריאות ביניים היסטריות, מבלי לענוד תוויות זה לזה. ללמוד אותה באופן ענייני, בכל שדרות הציבור, לא רק באוניברסיטאות. לכתוב עליה ספרים, לתרגם ספרים קיימים, לשלוח משלחות, להזמין אורחים, לערוך סדנאות, לשאול שאלות, ולבסוף גם להשיב תשובות.

יתכן מאוד שממש כמו בדרום אפריקה הלבנה, משימת ההצלה אינה נתונה עוד בידי השמאל. התקווה הטובה תלויה עכשיו בנאורי המחנה הלאומי.

הוא יַרבֶּה אוֹר על נאוֹרי הלאוּמיים ועל כל ישראל.

המאוזיליאום הענקי של ה’פוֹרְטְרֶקֶרְס’, החלוצים האפריקנריים שיישבו את הערבות השוממות של דרום אפריקה במאה ה-18 ובמאה ה-19.
זה היה בית המקדש של האפרטהייד.
עכשיו זו מצבה על קברה של תנועה לאומית, שרצתה הכול ונשארה בלא כלום

• בנטוסטן, אמר קולין פאוול, והפליג במנהרת הזמן
• משאל-עם עכשיו
• כֵּף התקווה הלא-כל-כך טובה
• המכתב ש(לא) כתב נלסון מאנדלה ליאסר ערפאת

המשך יבוא

החדשות מרוסיה: אין עוד ליברלים בפרלמנט, אין עוד יפי נפש במועצות השלטון. האין החדשות האלה מעוררות את בלוטות הריר של אביגדור ליברמן? קצת ולדימיר-פוטיניזם לא היה מזיק, הוא אומר אל לבו (אל-נכון). קצת מלחמת צ’צ’ניה. קצת שוטרי בטחון רעולי פנים נגד יריבים פוליטיים. קצת יותר פטריוטיות בטלויזיה, ממלכתית או לא ממלכתית. ואו-אז, טראח, אין עוד יפי-נפש.

אני כותב את הדברים האלה ביום ב’ בבוקר, אחרי שנמנו בערך שני שלישים של הקולות בבחירות לפרלמנט הרוסי. על פי התוצאות האלה, אף אחת משלוש המפלגות המזוהות עם החזון הליברלי של תחילת שנות ה-90 לא עברה את חמשת אחוזי החסימה.

אלה החדשות המדהימות ביותר. לא עצם נצחונו של שוטר החרש שגנב ארץ, אפילו לא תחייתו הפוליטית של ולדימיר ז’ירינובסקי. מותו של הליברליזם הרוסי, רק 12 שנה לאחר פירוק ממלכת הרשע, הוא המדהים, הטראגי, הצריך לעורר מחשבות.

שנות ה-90 היו זמן משונה. יום יבוא, אם עדיין לא בא, ואנחנו נתקשה לשכנע אנשים צעירים או קצרי זכרון, שחיינו שם פעם, ושככה הן נראו, השנים ההן. בתחילת שנות ה-90 התפרקה ללא שפיכות דמים הדיקטטורה האיומה ביותר בדברי ימי האדם, ברית המועצות. בתחילת שנות ה-90 נבחר הומניסט וליברל לנשיא ארה”ב, כדי להאזין לכאבו של העולם, ולהציע לו מזור. בתחילת שנות ה-90 זכתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית בנצחון מדהים בבחירות בישראל, והתחילה לעשות שלום. בתחילת שנות ה-90 התמוטטה בן לילה הרודנות הגזעית האיומה ביותר בעולם, ואסיר זקן יצא מכלאו והעניק השראה ותקווה למאות מיליונים. בשנות ה-90 עשו שלום באירלנד ובקולומביה, והעלו את העולם על האינטרנט.

השחר שהפציע בשנות ה-90 לא היה סתם דמוקרטי, אלא היה ליברלי. ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית ובין הדמוקרטיות האחרות היא שבליברלית אין הכרח להיות תמיד צודקים. ואפשר להצטער. ואפשר לרחוש אמפתיה, מבלי לפחד מפני התוצאות. והלב יכול לשתות דם ללא בושה לנוכח ייסוריו של מישהו אחר. ואפשר להימנע בהקפדה יתרה מלהעליב נשים, או שחורים, או ערבים, או הומוסקסואלים מבלי לחשוש שאוי-ואבוי-מה-קרה-לי-אני-פוליטיקלי-קורקט.

אלה היו שנות ה-90 המוקדמות. ולא היתה ארץ שבה ניתנה לליברלים צעירים הזדמנות גדולה יותר מאשר רוסיה. נשיא מבולבל וחולה, שלא ידע לאן ללכת ואיך, הפקיד אותם על כל משרדי ממשלתו. אחד, בן 36, היה ראש הממשלה. אחר, בן 39, היה המיניסטר לענייני הפרטה. הוא נתן להם הזדמנות פעם אחר פעם אחר פעם. הוא פיטר אותם, והחזיר אותם, והעניק להם כוח פוליטי, והפקיד אותם על הארנק הלאומי, והניח להם לקבוע את הטון, ולכתוב את התסריט.

והם? הם היו יהירים מדיי, והם היו נרקיסיסטיים מדיי, והם התעניינו רק בתוצאות האבסטרקטיות של תכניותיהם האבסטרקטיות, והם לא התפנו ללמוד היסטוריה, ולא העלו על דעתם שהזמן קצר מאוד והמלאכה מרובה. הם לא הכירו את המטאפורה האנגלית הנפלאה, “חלון ההזדמנות”. הם לא תפסו, שלעת פתיחתו, “חלון ההזדמנות” מספק סדק צר, לא יותר. לצאת, להיכנס, אפשר לא יותר מפעם או פעמיים.

הם קיבלו את ההזדמנות לשנות את העולם, אבל הם החמיצו אותה מעיקרה.

הם אגב עשו רושם גדול על יוסי שריד. הוא נסע למוסקבה, במקרה, ללא קשר, באוגוסט 1991. הוא לא ידע שבדיוק כשהוא יהיה שם ינסו הקומוניסטים מן הגווארדיה הישנה להחזיר את הגלגל אחור. הפוטש הקומוניסטי התמוטט שלושה ימים לאחר שהתחיל.

חבר הכנסת שריד עמד ליד בית הפרלמנט הרוסי בימים ההיסטוריים ההם, וראה את הקהל גדל והולך. הוא התמלא התרגשות מוצדקת בהחלט. אין הוא אשם כלל בטעות האופטית שטעה, כאשר הניח שסביב הפרלמנט הרוסי הוא רואה את העם הרוסי. הוא ראה רק את האינטליגנציה הליברלית.

הארגון הפוליטי האמורפי החשוב ביותר של האינטליגנציה נקרא אז “רוסיה הדמוקרטית”. לימים שריד ישכנע את חבריו בשמאל הישראלי לאמץ את התווית “ישראל הדמוקרטית”. איזו בחירה אירונית, איזו בחירה הולמת.

“רוסיה הדמוקרטית” חשבה שהיא תרכיב את הממשלה בסוף 1993, אבל הבוחר הרוסי העניק את המקום הראשון דווקא לוולדימיר ז’ירינובסקי, דמגוג לאומן וגזען, שלרגל חוש ההומור שלו החליט לקרוא למפלגתו “הדמוקרטית הליברלית”. בבחירות הבאות,”רוסיה הדמוקרטית” לא הצליחה אפילו לעבור את אחוז החסימה.

לפיד הליברליות הרוסית עבר אז לידי גוש פוליטי, שלא הצליח אפילו למצוא שם הולם, ולכן קרא לעצמו “יאבלוקו” – ראשי התיבות של שלושת מייסדיו, וגם המלה הרוסית ל”תפוח”. בבחירות של תחילת השבוע ירד התפוח אל מתחת לאחוז החסימה. הנה כי כן נמחקו מן המפה הליברלים שפלירטטו עם ההיסטוריה רק לפני עשר שנים, הליברלים שכל תקוות רוסיה (ופחדיה) נקשרו בהם, הליברלים שהחזיקו זמן קצר כמעט בכל מוסרות השלטון.

על “ישראל הדמוקרטית” חדלנו לשמוע זה כבר. אולי מפני שהתברר כי התווית אינה מניבה שום גמול אלקטורלי בין יוצאי רוסיה. אולי מפני שלאוזניו של המייסד גונבה השמועה, שהליברלים הרוסיים הפסידו הכול. כך או כך, הליברלים הישראליים פסעו בעקבות הליברלים הרוסיים, אל האבדון הפוליטי, אל תהומות של חוסר רלוונטיות.

“מותה המוזר של אנגליה הליברלית” הוא שם של ספר קלאסי, אשר נכתב כמעט לפני 70 שנה על נסיבות שקיעתה של המפלגה הליברלית המהוללת, זו שמשלה בכיפה הבריטית כמעט מאה שנה. “מותה המוזר של ישראל הליברלית”, “מותה המוזר של רוסיה הליברלית”, “מותה המוזר של אמריקה הליברלית” אולי יתנוססו יום אחד על ספרים אחרים.

יש כל כך הרבה הבדלי נסיבות עד שקל לטעון כי אין אף אחד מן הנידונים דומה לראיה. אולי. אבל לפי דעתי ליברלים כושלים יכולים ללמוד מנסיונם של ליברלים כושלים אחרים. הם יכולים למצוא כמה איפיונים משותפים: אי הבנה של מהות הכוח הפוליטי, אי הבנה של השימוש בכוח פוליטי, התחסדות, סיעתיות, נרקיסיזם. האומנם אין לליברלים סיכוי, מפני שדעת הקהל היא מעיקרה לא ליברלית, ואין היא מוכנה להעניק להם יותר מהרף עין? יתכן.

המונים אינם אוהבים מהפכות. אין כל סיבה להאמין שהם היו תומכים בפירוק ברית המועצות, אילו נשאלו על זה בדצמבר 1991 (הם נשאלו במארס 1991, והשיבו בלאו רועם). אפשר אפילו לטעון, שההמונים היו מצביעים נגד המהפכה הצרפתית. ההמונים מעדיפים בדרך כלל פוליטיקאים המבטיחים להם יציבות, ומשכנעים אותם שהם ריאליים. ליברלים, הו ליברלים, הם אומרים, אל נא תבזבזו את זמננו.

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 12 בדצמבר 2003