קו המשווה

בחוץ אנחנו מוצאים גזעֵי עצים ענקיים שֶכָּרעוּ תחת הסוּפה. אחד, מַהלך חמש דקות מביתי, היה כל כך גדול, עד שמוטט את הגדר שעליה נפל

PHEW… נוהגים האמריקנים להגיד (בעיקר בסיפורי ‘קומיקס’), כשהם מוחים את הזֵעָה מִמִצחָם מִקֵץ משבר. הנה כי כן קניתי לי את הזכות להגיד PHEW, ולמחות את הזעה מִמִצחי.

לפני חצי שעה חזר החשמל. הוא אזל ביום שלישי, בשעה חמש אחר הצהריים לפי שעון וושינגטון, עיר הבירה האימפריאלית, והוא חזר ביום חמישי בשמונה-וחצי בבוקר לפי שעון אותה האימפריאלית. שכונות שלמות בצפון מערב העיר היו שרויות בַּעֲלָטָה. העלטה הזו לא זכתה בתשומת הלב הארצית והעולמית שניתנה לעלטת ניו יורק. היא נגעה רק לחייהם הפעוטים של מאה אלף בני אדם, לכל היותר, אבל היא התרחשה בסמיכות מקום מביכה לבית הלבן ולפנטאגון – אלה המבטיחים להשקיע מיליארדים, כדי להבטיח שלבגדאד ולבצרה יהיה חשמל ללא הפסקות.

זה קרה מפני שהיו שתי סוּפוֹת, שני עֲרָבים רצופים. וזה תירוץ סביר ברוב המקומות, אולי. לא בוושינגטון. אל ביתי הנוכחי עברתי רק לפני חודשיים, וכבר היו שלושה לילות ללא חשמל.

אני זוכר לילות רבים ללא חשמל בטביליסי, גרוזיה, וביֶרֶואן, ארמניה, בשנים 1994-1992.

ביירוואן החשמל פשוט לא היה, מפני שלא היה דלק, מפני שארמניה עמדה במלחמה דה-פאקטו עם אזרבייג’אן, והוטל עליה הסגר יבשתי. בבית המלון ביירוואן היה החשמל חוזר לחצי שעה או שעה, והייתי מזנק במהירות מסחררת אל האמבטיה, מפני שלפעמים גם היו מים חמים. בִּשאָר חלקֵי העיר לא היה גם זה, אנשים היו נאספים סביב האח, מטילים אל תוכה את ספריהם היקרים ביותר, ומתרפקים על החום הקצר והחולף של ניירות בוערים. החיים היו פוסקים לחמשה חודשים, משפחות היו נאספות בחדר אחד, ומנסות לעבור את החורף בשלום. זקנים מתו בהמוניהם.

בטביליסי היה לפעמים שביב של תקווה לחשמל. מים חמים לא היו כלל. היית מרתיח מים בסירים, ומוביל אותם לאמבטיה. זה היה פרוייקט כל כך מסובך, שרבים מבני העיר היפה ורַבַּת התרבּוּת הזו התהלכו לא רחוצים. מאחר שלא היה חשמל אפילו בקיץ, לא היה אור, והואיל ולא היה אור — לַתיקָנים, זאת אומרת הג’וקים, לא היה צורך ממשי להתחבא.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי למיטה בלילה בביתו של מארחי, פרופסור מובטל למיקרוביולוגיה (לא היה חשמל בשביל המעבדות). הפרופסור קרץ, ואמר, לא תהיה לבד במיטה. חייכתי, מפני שחשבתי שהוא מתכוון למשהו אחר. צרחתי כאשר גיליתי מי עוד היו במיטה אתי באותו הלילה.

והנה אני יושב בעיר הבירה האימפריאלית, ומתבונן אל תוך העלטה, וּמחַשב את מהירות בעירת הנֵרות על פי אורכם ועל פי הטקסטורה של חֶלבָּם. ואני מוצא רדיו טרנזיסטור ישן, ונועץ בו סוללות לא-משומשות, ותוהה אם הוא יידלק. והוא נדלק, ואני מחפש תחנת רדיו שתגיד עד מתי זה יימשך. ומוצא. והיא מצטטת את דובר Pepco, מונופול החשמל המקומי (הפרטי), לאמור: עד יום ששי, או לכל היותר עד יום שני. ולבי צונח.

החלב מחמיץ. העוף אינו ראוי עוד למאכל אדם. רק החתולים יודעים איפה המדרגה הראשונה, ואיך לא להיכנס בקיר. הם שקטים להפליא. אולי מפני שהם חושבים שהחושך מתאים הרבה יותר לנטיותיהם הליליות.

כמה סוּפוֹת עוד יהיו כאן הקיץ? כמה יהיו בסתיו? כמה יהיו בחורף? היתכן שיהיה עליי לקנות מחוֹלֵל (גנרטור), כפי שהיו קונים עשירי ירוואן? היתכן שיהיה עליי לשלם בשביל “חשמל שׂמָאלי”, כפי שהיו קוראים בטביליסי לחשמל הלא-חוקי, שהיו גונבים מבית החולים לילדים? בתנאים כל כך בסיסיים אינך חושב על מותרות כמו מחשב, טלויזיה, מכונת קפה, מאוורר.

אנחנו מתעוררים בבוקר. אין חשמל. מתרחצים בשארית המים החמים בדוד. מאחר שכאן אין דוּדֵי שמש, ברור שזו אולי הרחצה החמה האחרונה. בשמונה וחצי בבוקר חוזר החשמל. אני מרגיש כמעט כמו נוסע על רכבת קוואנטים, שעתה זה חצה את מרחבי הזמן משנות השבעים של המאה התשע-עשרה. אולי זה בכלל היה reality show, ונוכל לצפות בשכונה בעלטה בשבוע הבא באן.בי.סי, בשעת שיא של הצפיה. זה בוודאי ירים את המוראל בבגדאד.

הכביש היפה ביותר של וושינגטון, זו שמחוץ להֶשֵׂג ידם של תיירים, חסום. הוא מתפתל ביער, במורד הר. עץ ענק חסם אותו

בחוץ אנחנו מוצאים גזעי עצים ענקיים שֶכָּרעוּ תחת הסוּפה. אחד, מַהלך חמש דקות מביתי, היה כל כך גדול, עד שמוטט את הגדר שעליה נפל. אילו התאמץ קצת יותר, הוא היה קובר תחתיו שני בתים. הכביש היפה ביותר של וושינגטון, זו שמחוץ להֶשֵׂג ידם של תיירים, חסום. הוא מתפתל ביער, במורד הר. עץ ענק חסם אותו.

עיר הבירה האימפריאלית אולי לא היתה צריכה להתגרות ביער מלכתחילה. “וושינגטון נכנעת לאיתני הטבע”, לא הכריזה הכותרת הראשית בשום עתון.   

טוב, אני חייב להודות שזה לא כל כך קשור, אלא באותו מובן שהמסיבה הסתיימה בשבילם. לא עוד חושך בלילה, לא עוד ציד בלתי מופרע

אין לי שום דבר נגד הפורום של סרבני השירות. אבל יש לי משהו נגד שימוש לא לגיטימי בחתימתי, יהיה לא מזיק כאשר יהיה.

בפורום של ‘סירוב’ מופיעה הודעה המיוחסת לי (זאת אומרת, שמי מופיע תחת כותרת הטור Sent by). ההודעה עצמה כוללת בסך הכול את שמותיהם של שני אתרים, שעליהם המלצתי כאן, ויש בה גם קישור אל האתר שלי.

אף כי אין לי כל התנגדות להפניות, ואני מעריך את הקישור, אני מודאג מן השימוש בשמי. אני בטוח שאין ל’סירוב’ נגיעה לזה. זה מעשה של יחיד, בוודאי בעל רצון טוב. אבל אני מניח שאינני משתמש האינטרנט היחיד החָרֵד מפני הופעת שמו על טקסטים שלא הוא כתב, החל מדואר אלקטרוני, המשך בתגובות בפורומים, בחתימות על עצומות, וכל כיוצא בזה.

יש לזה רק פתרון אחד: מעבר כללי ומלא לחתימות דיגיטליות. פורומים רציניים יצטרכו להתחיל להַתנוֹת את ההשתתפות בהם בחתימות כאלה.

בינתיים אני מקווה שהטעון תיקון בפורום של ‘סירוב’ יתוקן.

מתוך מאמר בעתון הבריטי המצוין ‘פייננשל טיימס’, 26 ביולי:

…בריטניה — כמו כמה ארצות אחרות — שרויה בעיצומו של מה שרבים חושבים למשבר אמון מעמיק, המכוּוָן כלפי מוסדותיה המוּכָּרים ביותר וכלפי נוֹשׂאי-כהוּנוֹת.

האשמות של בגידה מוטחות מַעשֵׂה שיגרה בפוליטיקאים, בפקידי ממשלה, בבתי חולים, במשרדי פיקוח, בַּחֲבָרוֹת, בבתי ספר. צרכנים אינם בוטחים בַּעסקים, בייחוד בעסקים הגדולים, או במוצריהם… נראה גם שאנשים אינם בוטחים זה בזה. מצטיירת תמונה של חברה נִרגֶנֶת, אגוצנטרית, שֶבָּהּ אזרחים נוהגים חשדנוּת בשכניהם, בַּעמיתיהם, באלה המסַפּקים להם סחורות ושירותים, וּבאלה המושלים בהם.

[ציטוט מתוך ממצאי מכון מחקר בריטי] חלקם של אלה האומרים כי יש להם ‘מידה רבה’, או ‘מידה ניכרת למדי’ של אמון בפרלמנט פחת מ-54 אחוז בשנת 1983 לעשרה אחוז ב-1996. האמון בשירות המדינה צנח באותה התקופה מ-46 אחוז ל-14 אחוז. מאז, המספרים עלו במקצת: 14 אחוז ו-17 אחוז, בהתאמה.

בסימן עליה עומדת גם חשדנותם של אנשים זה כלפי זה […] בסוף שנות החמישים, 60 אחוז מן הבריטים האמינו כי הם “יכולים לבטוח באופן כללי בזולתם”. בתחילת שנות השמונים, המספר עמד על 44 אחוז. עכשיו הוא עומד על 29 אחוז – ומוסיף לרדת.

גם בארצות אחרות הדוברות אנגלית, כולל ארה”ב, אוסטרליה ואירלנד, נררשמה ירידה ברמות האמון החברתי. מנגד, עלה האמון בארצות סקנדינביה: דנמרק ושבדיה, שבהן אומרים 70 אחוז כי הם יכולים לבטוח זה בזה, הן רַבּוֹת האמון ביותר באירופה. בצרפת נרשמת אחת הרמות הנמוכות ביותר, ובקושי 20 אחוז אומרים כי הם נותנים אמון בזולתם.

אני מוסיף בזה עוד אלמנט אחד לתיק האפריקני. הוא בעצם חורג הרבה מגבולות אפריקה, אבל יש לו נגיעה ברורה לקטסטרופה של ליבריה, ולכן יש טעם לכלול אותו כאן: מלחמות הילדים, זאת אומרת תפקידם הגדל של ילדים במלחמות ובסכסוכים מזוינים בעולם. משהו מֵעֵין זה ראינו לשעה קלה גם ברצועת עזה, אם כי אין שום דמיון בין שמתרחש במקומותינו ובין מלחמות ליבריה, סיירה ליאון, סרי לנקה וכדומה.

בימים הבאים אני מתכוון להרחיב כאן את הדיבור על הרקע ההיסטורי והאנושי של הקטסטרופה במערב אפריקה בכלל ובליבריה בפרט. דיווחים אחרונים משם מדברים על אסון כבד הממַשמש ובא אם לא יוצבו בימים הבאים כוחות זרים במונרוביה הבירה. כוחות כאלה לא יוצבו אלא אם כן ארה”ב תוביל אותם. בתחילת השבוע פירסמה העתונות האמריקנית ידיעות על 4,500 נחתים, הממתינים לפקודת כניסה. שני הצדדים הניצים במלחמת האזרחים של ליבריה טוענים שהם תומכים בהתערבות אמריקנית. אין כלל ספק שההמונים מייחלים לה. סימנים מוקדמים להתערבות כזאת הניבו הפגנות שמחה. התמהמהותה הניבה ביטויים של עצב ושל מפח נפש.

רשימת הנושאים שלהלן תתרחב איפוא בימים הבאים.

צ’אקי סכינאי 

 “הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אני אבחר בו לנשיא”, היתה אחת הסיסמאות הפופולריות בבחירות של 1997, אשר העניקו לצ’ארלס טיילור את נשיאות ליבריה. על האיש שהרס את הרפובליקה הוותיקה ביותר באפריקה

אומרים לי שאי אפשר להתנהג ככה, ואני מתנצל. זה שבועיים ויותר שלא הייתי כאן, ואולי מישהו נקש על הדלת בהיעדרי, ולא הבין מדוע אין היא נפתחת. כמה עניינים שלא ממין ‘רשימות’ הסיחו את דעתי, עניינים אישיים בהחלט. אני מקווה לחזור ולכתוב עוד לפני סוף החודש. אם מישהו הֶאריך את רוחו אתי, אני אסיר תודה.

ובכן, הנה דיווח בלעדי משדות הקרב של החוף המזרחי. זה קרה רק לפני כמה שעות, ארבע לפנות בוקר לפי שעון ישראל: שארלוט יורק נקשה שלוש פעמים (נפרדות) על דלתו של רב ניו יורקי, והודיעה שהחליטה להצטרף אל אמונת ישראל. שלוש פעמים נטרקה הדלת בפרצופה. אחרי הפעם השלישית היא

קריסטין דייוויס כ”שארלוט יורק”, הוואספית שנקשה שלוש פעמים

נדחפה פנימה, אל ביתו של הרב, מבלי לדעת שזמן הדלקת הנרות של ערב שבת הוא. היא הכריזה בקול גדול: “יכולת ההִתרַבּוּת הטבעית שלי נמצאת תחת אִיוּם (I am reproductively challenged), אני חייבת להתחתן עם הארי, אני צריכה להיות יהודיה”.

זהו, את הנעשה אין להשיב. זה אולי האקט האוואנגליסטי ביותר של היהדות בטלויזיה האמריקנית מאז התגיירותו של רופא השיניים של ג’רי סאיינפלד (כידוע יפה לכל בַּר-בֵּי-גֶ’רי, רופא השיניים התגייר רק כדי שיוכל לספר בדיחות יהודיות מבלי להיחשב לאנטישמי. כאשר ג’רי חוזר על החשד הזה באוזני שורה של אנשים, יוצאים לו מייד המוניטין של אנטי-רוֹפֵאשֶני, בלעז, anti-dentite).

מדוע זה איש כל כך רציני ומעונב כמוני ירצה לגרוע מרצינותו בהודעה כזאת? מכל מיני סיבות, אבל אני מתכוון לציין רק אחת: הרשומה האחרונה שלי עסקה בשיפור הדמוגרפיה היהודית באמריקה באמצעות הצטרפות של גיבורי תרבות עממית אל “האמוּנה הבזויה”, גיבורים פיקטיביים (כמו “הַדָבָר” מן הקומיקס ‘ארבעת המופלאים’), או גיבורים בשר ודם (כמו מאדונה).

אבל עכשיו, כאשר סדרת הטלויזיה הפופולרית ביותר של ערוץ הכבלים HBO פותחת דלת עם מזוזה לפני דם וואספי כחול — אני מדבר על Sex in the City, זה המתורגם לעברית ‘סקס והעיר הגדולה’ — אני חושב שהרקיע הוא קצֵה גבול ההתקדמות, כמו שאומרים באמריקנית טובה ורבת קלישאות.

ואיל ושקעתי קצת בזמן האחרון בהיסטוריה, לרָעַת הכתיבה על ההוֹוה, ההוֹוה מִתחרז אצלי עם ההיסטוריה. אני קורא בתערובת של תדהמה, שעשוע ועצב על עצומת-השלום של עמי אילון ושל סארי נוסייבה. אני נוטה להניח שהייתי חותם עליה – עדיין לא ראיתי את הנוסח, אבל אני מנחש שהוא מתיישב עם דעותיי – אבל לא על תוכן העצומה אני מדבר, אלא על מה שהיא מייצגת.

היא אילוסטרציה, הגובלת בקריקטורה, על המידה שבה התהפכו היוצרות בהיסטוריה הציונית. לפני שבעים שנה – זה הזמן שבו אני עוסק עכשיו, למי מִכֶּם שהואילו להציץ ביריות-הפתיחה של ‘פרוייקט ארלוזורוב’ – ההתנגשות בין שמאל לימין בתנועה הציונית קיבלה ביטוי סמלי ביוזמת “הפטיציה” של זאב ז’בוטינסקי, שהוא קרא לה “גשר של נייר”. הוא רצה להחתים את כל הָעָם היהודי על עצומה לממשלות העולם, להוציא את המנדט מידי הבריטים, ולכונן מדינה יהודית בארץ ישראל.

הקיצונים בתנועת ז’בוטינסקי לגלגו תחילה על היוזמה הזו. “אם רוצים ששאלת ארץ ישראל תעלה ללא רֶדֶת מעל שולחנות המדינאים”, כתב אב”א אחימאיר, “הרי ישנם לכך אמצעים יותר ממשיים, מאשר העסקת צבא הנוער של התחיה באוסף חתימות” (15 ביולי 1932).

אבל ראש בית”ר עמד על דעתו, ותנועת הפטיציה, כפי שקראו לה, נעשתה אחד העניינים העיקריים על סדר יומו של הימין הציוני.

בעיני השמאל, ששנת 1933 העניקה לו את השלטון בתנועה הציונית ל-44 השנה הבאות, “הפטיציה” היתה ביטוי אופייני לפוליטיקה של רטוריקה ושל סימני קריאה, שהיתה מחוסרת כל נוסחאות מעשיות. השמאל יישב את הארץ, והניח את התשתית למדינה מבלי להכריז בגלוי שמדינה היא המטרה; ז’בוטינסקי לעג ל”דונאם פה, דונאם שם”, רצה הכול ומייד, ודיבר אפילו על כיבוש צבאי של הארץ מידי הבריטים – אבל לא הצליח להשפיע על התהליך הפוליטי.

ב-1933 נכשל ז’בוטינסקי בנסיונו לכבוש את התנועה הציונית בבחירות דמוקרטיות, ושנתיים אחר כך הוא פרש ממנה, ודן את עצמו ואת חסידיו לגָלוּת פוליטית ארוכה וריקה.

הנה כי כן, שבעים שנה אחר כך, הימין הוא זה העוסק עכשיו בדונאם-פה-דונאם-שם על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. השמאל הישראלי – אחרי שירד מנכסיו האלקטורליים, בשעה שהוא קורע את עצמו לגזרים בתערובת של טיפשות ושל נרקיסיזם – מחַיֶה את “גשר הנייר” של ז’בוטינסקי. אני מנחש שזה נַעשֶׂה מבלי דעת. אינני יודע אם עמי אילון שמע על “תנועת הפטיציה” של 1932, אבל מותר להניח שלא ממנה שאב את השראתו.

ללַמֶדך שגם מבלי לקרוא היסטוריה, המפסידים נוטים לחזור עליה. איך אמר קרל מרקס, “ההיסטוריה נידונה לחזור, תחילה כטרגדיה, ואחר כך כפארסה”.

או אולי מייד כפארסה.

משהו לא רצוי קרה בחודשים האחרונים לעתונות הליברלית במערב אירופה: היא עברה תהליך של ‘פאמפלֶטיזציה’: עמודי החדשות שלה, ובייחוד עמודיה הראשונים, התחילו להזכיר כרוזי-תעמולה פוליטיים. החוֹמָה – שבאירופה מעולם לא היתה גבוהה במיוחד – בין עמודים אדיטוריאליים (שבהם מוּבָּעוֹת דעות) ובין עמודי החדשות, נעלמה כמעט לחלוטין.

ישראלים יודעים, שהחומה הזו נהרסה זה כבר בעתונות הפופולרית; והונמכה במידה ניכרת גם ב’הארץ’. יש הרבה אנשים רציניים, שאני מכַבּד מאוד, הסבורים שֶאֵין בה צורך. אני חושב שיש בה יותר צורך עכשיו ממה שהיה מעולם, בייחוד בגלל השיטפון הֶעָצוּם של מידע.

העתונות האירופית המתוארת כאן פנתה חד-משמעית נגד ישראל עוד בימים הראשונים של האינתיפאדה. נתתי כאן דוגמא אנקדוטית לחלוטין מן העמוד הראשון של ה’גארדיין’, ספינת הדגל רבת השנים של הליברליזם האנגלי. במרוצת המלחמה נגד הטירור, ובייחוד מאז שהתחילה הספירה לקראת מלחמה בעיראק, העתונות הזו פנתה נגד ארה”ב, בטון גובר והולך של מרירות, של איבה, של שלילה כמעט-קיומית.

בארצות שממשלותיהן תמכו בארה”ב, כמו בריטניה, ספרד וצרפת, העתונות אסרה מלחמת חורמה, בחימה שפוכה, על המימסד הפוליטי המקומי. סימני הקריאה היכו בכל הכוח בעיני הקוראים על ספל הקפה הראשון של הבוקר. נעשה נסיון בלתי פוסק לא רק לעדכן את הקורא, אלא לסדר מחדש את תאי מוחו.

בשבוע שעבר נחצה הגבול אפילו כאן. ‘גארדיין’ הנ”ל פירסם באתר הרשת רב-התועלת שלו ידיעה, שבה יוחסה לפול וולפוביץ ההכרזה, שארה”ב יצאה למלחמה בעיראק אך ורק בגלל נפט. ווּלפוֹביץ, המשנה לשר ההגנה של ארה”ב, הוא יועץ חשוב של הנשיא בוש. מאז תחילת משבר עיראק התחזקה ההנחה, שהוא אבי האסטרטגיה הבין לאומית ההיפֶּר-אקטיבית של הממשל. האירופים הרחיקו לכת עוד יותר, ותיארו את כל מדיניות החוץ האמריקנית הנוכחית כתוצאה של קשר-סתרים של קומץ אינטלקטואלים שמרנים, רובם יהודים. (ראו למשל את הערותיי על ליאו שטראוס, באתר הזה; וגם את הערתי על “השקר האציל”. אני מקווה לכלול כאן בקרוב רשימות קודמות שכתבתי בנושא הזה.)

הכרזת וולפוביץ, שזו היתה מלחמה לטובת נפט, מאשרת כמובן את כל טענותיהם של מתנגדי המלחמה. אפשר להגיד עליה שהיא מעוררת הִשתָאוּת, והיא פשוט סנסציונית. היא ראויה להימָרַח לרוחב העמוד הראשון של כל עתון, גם עתון שאינו רגיל למרוח כותרות לכל רוחבו.

הבעיה היחידה היא שההכרזה הזו מעולם לא יצאה מפיו של ווּלפוֹביץ. אתר הרשת של ‘גארדיין’ תירגם אותה מתרגום גרמני של דברי וולפוביץ. הוא לא ניסה לאַמֵת אותה (עניין קל מאוד, בהתחשב בהיקף מערכת יחסי הציבור של הפנטאגון). לרגל להיטותו של העתון הבריטי לעשות דיסקרדיטציה של ארה”ב ושל בעלי בריתה, הוא נתן פומבי לדיסאינפורמציה גסה ומבישה.

הפעם נֶחצָה הגבול במידה כזאת, שה’גארדיין’ עצמו ראה צורך להתנצל (קיראו-נא את הנוסח באתר הרשת שלו). זו התנצלות מלאה, אם גם לא לגמרי כנה. אבל היא משתמטת לדעתי מן הצורך החשוב ביותר: להכיר בתוצאות של ה”פאמפלֶטיזציה”, לצעוד שני צעדים אחורה, ולעשות נסיון קצת יותר רציני להניב עתונאות אובייקטיבית, או לפחות להמעיט את כמויות משוא-הפָּנים.

זה לקח שאינו צריך להתבזבז על העתונות הישראלית, כולל אתרי רשת ישראליים. מה מאוד מתעייפת הדעת מעודף סימני הקריאה. מה מאוד מתעייפות העיניים מן הזרם הבלתי פוסק של דעות ושל התפלמסויות מִתלַהמוֹת, הפולשות אל העמודים הראשונים, וּמַקניטוֹת את האינטליגנציה של קוראיהן.