קו המשווה

כתבתי לפני שבוע ויותר על תחיית השפעתו האינטלקטואלית של הפילוסוף ליאו שטראוס באמריקה. תלמידיו ותלמידי-תלמידיו ממלאים תפקידי ייעוץ ותיכנון רבי השפעה בממסד הבטחוני של ארה”ב — ושורת עתונים, באמריקה ובייחוד באירופה, התחילו לייחס לשטראוס את כיווני האסטרטגיה הלא-מתפשרת של המימשל. שטראוס נתפס עכשיו כאביה הרוחני של ‘השמרנות החדשה’, המתוארת (במידות משתנות של צדק ואי-צדק) כדת-המדינה החדשה בוושינגטון.

הֵעַרתי, שלאמיתו של דבר שטראוס דווקא הִתנַגֵד להגמוניה אמריקנית בעולם. מה אם כן “שטראוסי” בוושינגטון? זה שיחידֵי-סגוּלה מעַטים מעַצבים את המדיניוּת מאחורי הקלעים, מבלי לגַלוֹת את כוונותיהם האמתיות. הם מייסדים אותה על אותו “השקר האציל”, שאפלטון ראה בו הֶכרח לשִׂגשוּגָהּ של המדינה, ושטראוס העמיד במרכז מִשנָתוֹ.

סיפרתי שם שאחד מתלמידי שטראוס הבולטים ביותר הוא פול וולפוביץ, המִשנֶה לשַׂר ההגנה, אינטלקטואל בזכות עצמו, שהיה במשך שנים אחדות דיקן בית הספר רב היוקרה ללימודים בין לאומיים מתקדמים (SAIS) בוושינגטון.

באירופה קמה ביומיים האחרונים סערה בגלל הערה של ווּלפוֹביץ בראיון לכתב העת ‘ואניטי פֶר’. על פי הציטוט, ווּלפוֹביץ מתייחס בביטול אל ההצדקה העיקרית שנתן המימשל למלחמה בעיראק: נשק ההשמדה ההמונית של סדאם חוסיין. למעשה, הוא אומר בראיון, ההצדקה הזו ניתנה מסיבות “הנוגעות במידה רבה לביורוקרטיה של ממשלת ארה”ב. אנחנו החלטנו על העניין האחד שהכול יכלו להסכים לו”.

אירופים, שהתנגדו למלחמה מעיקרה, כועסים מאוד על וולפוביץ. אבל הם היו כועסים בלי קשר, מפני שהתנגדותם היתה עקרונית וחד-משמעית. אף על פי כן, בארה”ב עצמה מתחילות להישאל שאלות נוקבות על ההצדקות שהמימשל נתן למלחמה. האם היתה לו אֵי פעם סיבה רצינית להאמין שלסדאם חוסיין יש נשק השמדה המונית? היתכן שהמימשל שיקר ביודעים, או לפחות עשה מניפולציה של האמת? ומה על טענת טוני בלייר, שסדאם יכול להפעיל את הנשק הביו-כימי שלו “בתוך 45 דקות”?

הודאתו של וולפוביץ עוצרת נשימה. היתכן שהיא מאַשרת את נצחון “השקר האפלטוני האציל” של ליאו שטראוס?

אני חוזר ומופתע מן הדמיון בין הדינמיקות של הסכסוך ההודי-פקיסטני ובין אֵלֶה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אין צורך לומר שיש הבדלים רבים, אף על פי כן מה שקורה בהודו בעצם הימים האלה מצדיק התבוננות ארוכה ומעמיקה.

באתר הזה פירסמתי עד עכשיו שתי רשימות על הדינמיקות ההודיות, ואני מציע לעיין בהן. אחת, מן הזמן האחרון, נוגעת ליוזמת השלום הנועזת והמפתיעה של ראש הממשלה ההודי הזָקִן, ואג’פאי, נגד רצונה של מפלגתו הלאומנית, ונגד רצונם של בעלי בריתו, במיוחד הקַנָאים הדתיים ההינדואיים.

עתון גרמני מייחס השבוע לוואג’פאי את ההכרזה, שהוא יפרוש מכהונתו, אם יוזמת השלום לא תעלה יפה. היום, 29 במאי, המנהיג הידוע ביותר של הקַנָאים הדתיים מאשים את ואג’פאי במכירת האינטרסים הלאומיים, ובנסיון “להשיג שלום בכל מחיר”. ואג’פאי היה במשך שנים סִמלָם הנֶעֱרץ של הקנאים, ראש הממשלה הימני הראשון של הודו, האיש שהוציא לרשות הרבים את הפוטנציאל הצבאי הגרעיני שלה.

בתחתית הרשימה על יוזמת השלום שלו אני נותן שורת קישורי-רשת (לינקים) לעידכוני חדשות אחרונים על התגובות בהודו.

רשימה מוקדמת יותר, שהתפרסמה ב’גלובס’ לפני שנה ויותר, מרחיבה מאוד את הדיבור על התרבות הפוליטית ההודית ומשקלה הגובר של הלאומנות ההינדואית, בארץ שֶעַד לפני 15 שנה התפארה באֶתוֹס החילוני, הרב-לאומי שלה.

מה מאוד הייתי רוצה שהדוגמה ההודית תשַמֵש אותנו בתהליך המחשבה על זֶהוּתֵנו ועל מקומנו בעולם. היא אינה חד-משמעית, והיא אינה ניתנת כאן כדי להוכיח תיזה. היא מיועדת בסך הכול להַפרוֹת את הדיון.

ה’גארדיין’ של לונדון, עתון המגלה ידידות פוחתת והולכת לישראל, מודיע בעמודו הראשון ש”ישראל נכנעה לארה”ב”. הוא מקשט את הידיעה הזו בציור ענקי של טנק ישראלי מתפוצץ על קיר בעזה, כשגַפֵּיהֶם של החיילים הישראליים מתפזרים לכל רוח בקילוּחֵי דם עזים. אם אינני טועה, רוב עורכי ה’גארדיין’ וכתביו היו שמחים לפוצץ את הטנק במו ידיהם. הנה הצילום של הצילום

אגב, אני חושב את ה‘גארדיין‘ לעתון מצוין, גם אם האנטי-ישראליות (והאנטי-אמריקניות) שלו היא כמעט רפלקס של פיקת הברך.

בַּדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁנִתַּן לו