Archive for the ‘הערות לא-אישיות’ Category

הילדים האלה, המלחמה הזו, השפתיים ההן, הפרדוקס ההוא

יום ראשון, יולי 30th, 2006

כ

פר קאנא אינו סיבה להפסיק את המלחמה. בינת ג’בייל אינה סיבה להפסיק את המלחמה. חטיפת החיילים בידי חיזבאללה אינה סיבה להתחיל את המלחמה. תִסכּוּלָם של קציני צבא בכירים אינו סיבה להרוס את לבנון.

אם היה צורך במלחמה הזו, צריך לנשוך את השפתיים כאשר קְרָב אחד, או קְרָבוֹת אחדים, אינם עולים יפה. אם היה צורך בה, אין מָנוֹס מאבֵדות. אם היה צורך בה, אין מנוס מפצצה תועה הפוגעת במִקלָט מלא ילדים.

ואם לא היה צורך בה, ואם היא מלחמת שָוְא וכַחַש וַאחיזת עיניים, כי אז אין היא צריכה להימשך אף דקה נוספת אחת גם אם היא עולה יפה, וגם אם ילדי לבנון חיים, וגם אם ישראל אינה קוברת את מתיה.

א

ם היא צודקת, ואם אין היא צודקת, המלחמה הזו אינה עניין לרַכֵּי הלב, או לַחֲמוּמֵי המוח. אין היא עניין להתחסדות סאלונית, ואין היא עניין ל’יאללה בית”ר יאללה’.

היא אינה טובה מפני שהיא מוצלחת. היא אינה רעה מפני שהיא נכשלת. בשעה הזו אפשר להבין את הביטוי האנגלי stiff upper lip. במקום לדבר מגרונו של אדונַי אלוהי נקמות, מגרונו של Yahwe אלוהי צבאות, אהוד אולמרט היה צריך לשאת לפני שבועיים נאום צ’רצ’יליאני, ולהבטיח בו דם, יזע ודמעות. אבל הוא הבטיח “אמצעים קיצוניים”, והוא הבטיח ללכת “עד הסוף”, ושר הבטחון המצָעֵר שלו הבטיח ללמד את שייח’ חסן נסראללה להעריך מי זה עמיר פרץ (מי זה?).

ו

עכשיו, כאשר מלחמת השָוְא הצודקת, מלחמת המָגֵן המגוּנָה, נקלעת למשבר אָיוֹם ונורא, אין להם עוד מה להגיד. הם הפסידו. ועוד מעט יתפתח המיתוס של סכין בגב, ועוד מעט התִסכּוּל וההשפלה וחוסר האונים יזינו גל לאומני, קסֶנוֹפוֹבּי, מיליטריסטי ושוחר-נקם.

הוֹ, מלחמת השָוְא. הוֹ, מלחמת המָגֵן. הו, הפרדוקס הקדוש והטָמֵא, הו הכְּבֵדוּת הבלתי נסבלת של הקיוּם.

מה שרואים משם: איך מצטיירת המלחמה בעתוני העולם — סִדרָה נמשכת

שבת, יולי 29th, 2006

ילדה לבנונית פצועה נישֵׂאת בזרועותיו של איש בטחון (?) ברחוב מופצץ של דרום ביירות – על עמוד השער של העתון ‘לה פְּרֶנסה’, היוצא בטֶגוּסיגַלפַּה, בירת הונדורס הקטנה שבאמריקה המרכזית. הכותרת מתחת לתמונה – “ישראל אומרת כי העולם הרשה לה להמשיך את המלחמה”. ההכרזה האומללה הזו, מגרונו של חיים רמון, הכתה גלים בכל העולם ביממה האחרונה, וזכתה לגינויים מתפלצים, אפילו מוושינגטון.

העתון ההונדורני אינו מרבה לדווח על העולם החיצון בעמוד השער שלו. בדרך כלל הוא מעדיף גוויות מקומיות. הונדורס היא בעלת ברית קרובה של ארה”ב. יש בה קהילה ניכרת של יוצאי המזרח התיכון, שהמקומיים מכנים Turcos, או ‘טורקים’, מפני שראשוניהם באו בזמן הקיסרות העוסמנית. יש גם קהילה יהודית קטנטנה אך רבת השפעה.

אז מה חייל, איך הבחורות בחברון?

שבת, נובמבר 26th, 2005

 

הצילום הזה, מאת סוכנות ,AP התפרסם בעמוד הראשון של ‘ארקאנסו דמוקרט גאזט’, 25 בנובמבר 2005

 

 

קול קורא למהפכה פלסטינית: העברת “הַסַמכוּת המלאה” מרמאללה לידי ממשלת הפּזוּרה. מה זה אומר?

יום שלישי, יולי 5th, 2005

אינטלקטואלים פלסטיניים מפרסמים קול קורא להעברת מרכז-הכובד של הפוליטיקה הפלסטינית מרמאללה אל הפּזוּרה – מידי הרשות הפלסטינית לידי המועצה הלאומית, שתהיה הריבון “היחיד והמלא”.

אולי זו רק נוסחה לרפורמה מצד מי שהתייאשו מסיכויי ההתחדשות הפנימית.

אבל אולי זו נוסחה לרוויזיה של תהליך השלום: הַיַעַד לא יהיה עוד מדינה פלסטינית לצד ישראל, אלא “חידוש זכויות” מלא של הפלסטינים בכל חלקי פלסטין ההיסטורית.

עוד עצומה אחת של אנשי רוח? אולי.

אבל אולי זו התחלה של תפנית היסטורית.

ואולי עוד מעט, עוד מעט תוחמץ השעה לַחֲלוּקַת הארץ

 

העתון ‘דיילי סטאר’, המופיע באנגלית בביירות, מפרסם היום תרגום של מכתב גלוי להנהגה הפלסטינית, בחתימת שורה של אישים פלסטיניים, הקורא לרפורמה מרחיקה לכת של המוסדות הפלסטיניים. לכאורה זו רפורמה של נוהל ושל תהליך, למעשה זו הגדרה מחדש של המטרות הלאומיות. זו קריאה לדה-טריטוריאליזציה של העניין הפלסטיני, והעברת מרכז הכובד מן הגדה המערבית וּמֵרצועת עזה אל הפזוּרה הפלסטינית.

אני מציע למתעניינים לקרוא את הנוסח המלא על הרשת. אבל הנה עיקריו:

  • בידי המועצה הלאומית הפלסטינית — לא המועצה המחוקקת ברמאללה, לא הקבינט, לא הוועד הפועל של אש”ף — צריכות להיות “מלוא הסַמכוּת והריבונות”. היא תהיה “חופשית מן הזיהומים, הפגמים והחסרונות הגדולים” של המוסדות הנ”ל.
  • את המועצה הזו יבחרו כל הפלסטינים באשר הם. בעלי המכתב מעמידים את מספר הפלסטינים בעולם על 9,578,000, אבל אינם מציינים את מקור הסטטיסטיקה הזו. רק שליש המספר הזה מתגוררים בגדה ובעזה. 12% מתגוררים ב”פלסטין 1948″ (שמה של ישראל אינו מופיע במכתב). 30% מתגוררים בירדן. 12% מתגוררים במצרים, בסוריה ובלבנון. 6% מתגוררים במפרץ הפרסי וּבִשאר העולם הערבי. 6% מתגוררים בשאר העולם.
  • להטעים את שוּליוּתָהּ של הרשות הפלסטינית במִשוואה הזו, מספר חברי המועצה הלאומית יהיה גדול פי שלושה ממספר חברי המועצה המחוקקת, ויעמוד על 266, או “נציג לכל 36 אלף”.
  • נציגי הפזורה ייבחרו — או יתמנו, במקומות שלא יוכלו להיבחר — לא על יסוד מקומות מגוריהם הנוכחיים, אלא על יסוד מוצאם בפלסטין. הם ייַצגו את         “1,120 הֶעָרים, הכפרים והשבטים” המקוריים של פלסטין מלפני 1948.
  • בלשון קצת סתומה, המכתב מטעים את זכותם של הפלסטינים לחתור “לחידוש זכויותיהם” בפלסטין, גם אם החתירה הזו תסתור “אינטרסים של מדינות אחרות, או אפילו אם תתנגש עם החלטות של הליגה הערבית”.
  • האזרחים הערביים של ישראל (המתוארים כ”פלסטינים מפלסטין 1948″) ייהנו ממעמד של משקיפים. כיוצא בזה, יינתן מעמד משקיפים ל”יהודים לא-ציוניים”.

בין החותמים על המכתב אני מזהה את שמותיהם של ד”ר חיידאר עבדל שאפי הזקן מעזה, ושל ד”ר חנאן עשראווי וד”ר מוסטפא ברגותי הצעירים ממנו מן הגדה המערבית. חתומים גם ועדים מקומיים של ‘ועידת זכות השיבה’ מכל רחבי הפזורה הפלסטינית.

קשה לדעת איזו חשיבות צריך לייחס למכתב הזה. אינטלקטואלים חותמים על עצומות מעשה שיגרה. אבל בעצם הרעיונות המובעים במכתב יש פוטנציאל של שינוי ערכים רדיקלי. כשלעצמו, רעיון השינוי אינו חייב להזיק לתהליך השלום. אחד החסרונות החמורים ביותר של התהליך, מיומו הראשון, היה ההזנחה הכמעט-גמורה של הפזורה הפלסטינית. מבלי לתת לפזורה סיבה טובה לתמוך בתהליך, היא תתייצב בסופו של דבר נגדו, תחליש את הלגיטימיות שלו, ותחתור תחתיו בהתמדה.

אבל בנוסח המכתב — במידה שהתרגום האנגלי משקף נאמנה את המקור — אפשר למצוא אלמנטים מבשרי רעות. אחד הוא ההתעלמות הגמורה מישראל, ההימנעות מלהזכיר את זכות קיומה, או אפילו את הצורך להידבר איתה. השני הוא ההופעה המחודשת של “יהודים לא-ציוניים”, הסחת דעת מתעתעת ופאתטית, שבוקע ממנה הד של העיקרון הישן של “מדינה חילונית ודמוקרטית” (באמנה הפלסטינית המקורית).

העניין המטריד ביותר, לפי דעתי, הוא ההימנעות מלהגדיר את “חידוש הזכויות”, שפלסטינים יבקשו להם בגבולות המנדט הבריטי. האם אלה זכויות מגורים, או רכוש? או שֶאֵלֶה זכויות של ריבונות ושלטון עצמי?

הרעיון של השתתת הייצוג במועצה הלאומית על קהילות קְדַם-1948 מזכיר קצת את הפרלמנט שהקימו הלאומנים הסיניים בטייוואן ב-1949. במשך שנים הוא הוסיף לייצג את מחוזות הבחירה ביבשת, שנפלו בידי הקומוניסטים. זו היתה דרכם של הלאומנים לטעון שהם-הם נציגיה האמתיים של סין.

האקסטרא-טריטוריאליות הזו אינה בריאה, אלא אם כן היא נתפסת כשלב מעבר. היא אינה בריאה, מפני שהיא חוזרת ומעמידה את הסכסוך על הבסיס הישן שלו: שליטה בכל הטריטוריה שבין הים לירדן.

יתכן שאת המכתב הזה צריך להבין רק בקונטקסט פנימי פלסטיני: דרכם של אינטלקטואלים להביע ייאוש גמור מסיכויי ההתחדשות הפנימית של הרשות הפלסטינית, או של מוסדות אש”ף. אבל אני חושד שהקונטקסט רחב יותר. זו הודעה על כשלון תהליך ההתפייסות עם ישראל. אם הפלסטינים ייענו לחותמי המכתב, הם יתבעו מכאן ואילך את זכויותיהם לא מישראל אלא מן הקהילה הבין לאומית. דו-קיום בין שתי מדינות לא יהיה עוד היעד הסופי.

הבעתי כאן את דעתי בעבר, שבהיעדר פריצת דרך דרמטית אנחנו מתקדמים והולכים (או נסוגים והולכים) אל שלב שבו חלוקת הארץ תחדל להיות אופציה, וזכויות מלאות לכל תושביה יהיו התביעה היחידה. לשון אחר, המדינה הדו-לאומית.

מה טראגי הוא שכל כך הרבה אנרגיה מתבזבזת על כמה אלפי מתיישבים בעזה, כאשר כל כך הרבה יותר עומד על הפרק.

 

רשימותיי הקודמות על אִיוּם המדינה הדו-לאומית

  • החושך שֶבִּקצֵה המִנהָרָההאפשרות של מדינה דו-לאומית בין הים ובין הירדן, על חורבותיהן של ישראל היהודית ושל מדינת-הדמה הפלסטינית, היא עכשיו סבירה יותר ממה שהיתה. בטווח הארוך היא סבירה יותר מכל אפשרות אחרת (16 באוקטובר 2003)
  • ניקחנה! — “ניקחנה!”, כתב איתמר בן אב”י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948 — אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה (18 בפברואר 2004)
  •  

    האלגוריתמים של Google אמרו: שני אוטובוסים בבאר שבע

    יום שישי, אפריל 15th, 2005

    השעה בוושינגטון היתה בערך 2:30 לפנות בוקר. עמדתי לכַבּוֹת את המחשב ואת האורות, ולהודות בצער מסוים שהיום הסתיים. רק עוד רגע אחד, התחננתי לפניי. רק נבדוק אם קרה משהו בארבע הדקות שעברו מאז שבדקתי בפעם האחרונה.

    אז על איזה כפתור נקיש בלוח הקישורים? בדרך כלל אני נוטה אוטומטית ל MSNBC, אבל הבוקר נאמן עליי כלל ג’ורג’ קוסטַנזַה, הבה נעשה את ההיפך הגמור מזה, תמיד אני מזמין סנדוויץ’ עוף עם קפה, הבוקר יהיה סנדוויץ’ טונה עם תה. אז לא MSNBC, אז נגיד… Google News, זה אתר החדשות המתפאר שֶיַד אנוש אינה נוגעת בו, הכול “אלגוריתמים”, כך ש

    “מקורות לחדשות נבחרים בלי שים לב להשקפת עולם או לאידיאולוגיה […] המיגוון הזה של נקודות-ראיה נדיר בין אתרי חדשות על הרשת, והוא חיוני בעינינו כדי שתוכלו להתעדכן בכל העניינים החשובים בעיניכם”.

    אני תמיד חשבתי את ההתפארות הזו לקצת נבובה, וגם אם אינני מעז לערער על סמכותה של Google בענייני אלגוריתמים, מעולם לא חשבתי חדשות לעניין של מתמטיקה צרופה. אבל אני מודה שלפעמים אפשר למצוא פרספקטיבות מעניינות בעמוד החדשות של Google.

    ב-2:30 לפנות בוקר הזמנתי איפוא טונה וירטואלית עם כוס תה, וגלשתי אל Google. עיניי חשכו. במרכז העמוד, מתחת לרוּבּריקה ‘העולם’, נמרחה ידיעה בת 35 דקות, עם קישור אל אתר חדשות באנגלית בשווייץ (swissinfo.org): הפסקת האש במזרח התיכון התמוטטה, שני אוטובוסים בבאר שבע התפוצצו, 16 הרוגים.

     

    עצמתי את עיניי, והנחתי לראשי להישמט. אולי מוטב להיפרד מן המחשב בנקודה הזו, מבלי לקרוא על חלקיקי הגופות המגוֹרָדים מן הקירות.

    אבל לא יכולתי ללכת עד הסוף עם הטוּנַה. הבה נבדוק את וואלה. בוואלה אין שום דבר. אני סורק את וואלה מלמעלה למטה, ומשתומם על הכשלון העתונאי הזה. האומנם יהיה עליי לכתוב להם מוושינגטון שבבאר שבע היה טֶבַח? אני קופץ אל Ynet, ואחר כך אל NRG, ואחר כך אל MSNBC ואל CNN ואל אל-ג’אזירה. שום דבר. הֶהָיתָה באר שבע או רק חלמנו חלום ביעותים?

    Google עדיין מתעקש — והשווייצרים בשלהם — ואיש זולתם אינו מודיע. אני מתחיל להיזכר שבעצם כבר קראתי פעם ידיעה על שני אוטובוסים בבאר שבע, 16 הרוגים. היתכן שהשָרָת חמד לצון, והוציא ידיעה ישנה מפני חדשה? והואיל ואלגוריתמים יודעים לסַדר ידיעות, אבל אינם יודעים לבדוק את אמינותן, וגם אין להם זכרון אנושי פגום ורב-אידיאולוגיות, הידיעה הישנה-חדשה הגיעה אל אחד מעמודי החדשות הנקראים ביותר בגלקסיה מבלי שעורך עצר אותה?

    אני מתעורר שש שעות אחר כך, ואץ אל המחשב. לא היה פיצוץ בבאר שבע, הידיעה כבר איננה ב Google, וגם איננה באתר השווייצרי. אבל היא עדיין נמצאת על השָרָת של רויטרס, מלה במלה.

     

    בימי הקדחת של מניות הטכנולוגיה, בסוף שנות ה-90, היו נפלטות לרשת מדי פעם ידיעות שלא-היו-ולא-נבראו, שנועדו לקַדֵם מניות לא-ראוּיוֹת. הידיעות היו מִתחַפּשׂוֹת למהימנוֹת, ולפעמים גם נראו כאלה. אנשים נפלו בפח, ושילמו ביוקר. אבל אף אחת מהן, לפי מיטב זכרוני, לא נראתה מהימנה כמו הידיעה האיומה מבאר שבע, עם הלוגו של יישות הרשת החשובה ביותר ושל יישות החדשות החשובה ביותר. אני עדיין מחפש התנצלות.

    המתוק המעט היוצא מן הָעַז הזה: רובוטים עדיין אינם מוסמכים לערוך חדשות. זאת אומרת, אולי אין צורך לפטר את עשרת העתונאים האחרונים המתפרנסים מֵעִתוֹנָאוּתָם. 

    מרגלים: המטרה. האמצעים. הקדוּשה. הטוּמאה.

    שבת, אוגוסט 28th, 2004

     

    הכותרת הראשית הזו, ב’דיילי ניוז’ של לוס אנג’לס, לא היתה אופיינית לעתוני יום שבת בארה”ב. בבדיקה של מאה עתונים ויותר מצאתי שרק ארבעה — שניים בלוס אנג’לס, אחד בבוסטון, ואחד בספרינגפילד, אילינוי — העניקו לידיעה הזו כותרת ראשית. מן השאר, רק מיעוט קטן כללו אותה בעמוד הראשון. אינני יודע אם זה מפני שעתונים רבים הקדימו לסגור ביום העבודה האחרון של השבוע, והידיעה הגיעה מאוחר בשבילם (היא שודרה לראשונה במהדורת החדשות של סי.בי.אס, ב-6:30 בערב לפי שעון החוף המזרחי). אני נוטה להאמין שהסיבה אחרת: הסיפור הזה הוא עדיין סיפור “וושינגטוני”, הגורם הרבה יותר התרגשות בעיר הבירה הקטנה והרחוקה מאשר כמעט בכל החלקים האחרים של ארה”ב. נראה מה יקרה בעתוני יום א’ וב’, ובאיזו מידה העניין יתפוס תאוצה.

     

    פוטנציאל הגילוי על “המרגל הישראלי” בפנטאגון אינו ידוע. האם הדליפה באה במוצאי יום ששי, כדי שהאמריקנים — על סף סוף השבוע הלפני-אחרון של פגרת הקיץ — פשוט לא ישימו לב? או אולי להיפך, היא באה ערב הוועידה הרפובליקנית בניו יורק (מתחילה ביום ב’) כדי להטיל צֵל על מערכת הבחירות של ג’ורג’ בוש? ההסבר השני מחייב תיאוריית קונספירציה, ואני נוטה להסתייג מתיאוריות כאלה (גם כאשר הן נכונות).

    האם פָּנָיו הארוכים מאוד של דניס רוס בראיון בתכנית הטלויזיה ‘נאייטלאיין’ היו תוצאה של שעת הערב המאוחרת שבה התקיים הראיון — או שחרדה עמומה תוקפת עכשיו כל פקיד לשעבר וּלְשֶהוֹוֶה, בַּמִמשל הזה או בקודמיו, שהיה אוכל צהריים באופן קבוע וגלוי, או באופן סְפּוֹרַדי וסמוי, עם אנשי השדולה הפרו-ישראלית? האם דניס רוס שאל את עצמו בכמה סודות מדינה הוא התחלק עם – – -(השלימו את החסר)?

    אינני רומז אפילו רמז דקיק שהוא התחלק. אני מזכיר אותו, מפני שרק את פניו ראיתי. אני מזכיר אותו, מפני שוושינגטון מלאה פקידים מכל מיני דרגים שפיתחו יחסים קרובים, כמעט אינטימיים, עם “הוועדה הציבורית האמריקנית-ישראלית”, זו הידועה יותר בראשי התיבות האנגליים שלה AIPAC. דניס רוס הוא עכשיו המנהל של מכון מחקר, שֶיָצָא מֵחֲלָצֵי AIPAC (היוזמה והמימון באו מגדולֵי התומכים והמממנים של AIPAC). כמובן, המנהל הראשון של המכון הזה, מרטין אינדיק, יוּבָּא לוושינגטון מאוסטרליה ב-1983, אם אינני טועה, כדי לשמש סגן מנהל המחקר של AIPAC. אינדיק גָבַהּ מאוד, ונעשה לימים מנהל הדסק המזרח תיכוני במועצה לבטחון לאומי בבית הלבן, ואחר כך שגריר בישראל, ואחר כך סגן מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, ואחר כך שוב שגריר בישראל, ועכשיו הוא מנהל מרכז סבן לענייני המזרח התיכון במוסד ברוקינגס, ואל-נא יתפלא איש אם בממשל הדמוקרטי הבא הוא יהיה תת מזכיר המדינה או משהו כזה (עניין שאין לי עליו שום ידיעה קונקרטית, אבל זו רוטינה רגילה של דלתות מסתובבות בוושינגטון הבירה).

    השאלה שכרגע כמעט איש אינו יודע את התשובה עליה היא לְמַה בדיוק מתכוונת הבולשת הפדרלית, כאשר היא מכוונת אצבע מאשימה אל האנליסט בינוני-הדרג בפנטאגון, ואומרת עליו שהוא “ריגל”. האם הוא העביר מסמכים באופן שיטתי, תמורת תשלום, על סמך הסדר עם ישראל, או עם ידידיה? או שהוא הניח, כי ישראל, בעלת הברית הנאמנה, צריכה לדעת קצת יותר ממה שאומרים לה על תכניות ההשמדה ההמונית של כוהני הדת באיראן?

    אם ההסדר היה רשמי ובתשלום, הרוב המכריע של יושבי וושינגטון יכולים להירגע. הם לא מכרו שום דבר. אם ריגול הוא אקט של התחלקות במסמכים מסוּוָגים, ללא אישור, או-אז אני חוזה תוהו-בוהו ורוח אלוהים לא תרחף על פני שום תהום. או-אז יהיה צריך להקים בית סוהר מיוחד, כדי לכלוא בו את כל “המרגלים הישראליים”.

    אם ההסדר היה רשמי, ואם פולארד שני נולד, כי אז באמת קשה להתנבא על התוצאות. לפנות בוקר אמר איש CIA לשעבר לערוץ הטלויזיה בכבלים של MSNBC, כי (א) “החקירה נמשכת כבר חודשים”; (ב) היא מרחיקה הרבה מֵעֵבֶר לפנטאגון, ועוסקת באנשים בתוך המועצה לבטחון לאומי בבית הלבן; (ג) היא נוגעת לשאלה מי-זייף-את-המסמך-הניז’רי.

    החלק המפחיד ביותר של הטענה הזו הוא (ג). המסמך הניז’רי היה זה שדיבר על מאמצים עיראקיים לרכוש אוראניום בניז’ר, הארץ המדברית הענקית אשר בסהרה. בשעתם, האדונים בוש וצ’ייני הסתמכו על המסמך ההוא, כדי להצדיק את טענותיהם שסדאם חוסיין עומד על סף פיתוח נשק גרעיני. אחר כך התברר שהמסמך זויף (אם כי שיעור הזיוף אינו מוסכם, יש מי שחושבים, למשל בביון הבריטי, שהוא לא היה זיוף; אבל בוש עצמו הודה שהמסמך לא היה אותנטי). אם המקור של MSNBC צודק, והאף-בי-איי מנסה לגלות אם ישראלים זייפו את המסמך כדי לדחוף את אמריקה למלחמה בעיראק — ואני כלל אינני מאמין באפשרות הזו — או-אז ארובות השמיים עומדות להיפתח. או-אז היכונו לאפוקליפסה עכשיו, אחרית הימים, רעש אדמה, אסון עצום ממדים. האם השתמשתי בלשון סובטילית מדיי כדי לאפיין את הַבָּאוֹת?

    אינני רוצה לעקם חוטם איסטניסי מדיי לנוכח עצם הפרקטיקה של ריגול ישראלי בארה”ב. הוא אינו לרוחי, אבל אינני מציע לישראל שתסתמך על רוחי, בעניין הזה או ברוב העניינים האחרים. מה שלא כן בעניין שתילת מרגל בקודש הקודשים של הפנטאגון, בסמיכות מקום מחשידה ומביכה לכמה מן היהודים הבכירים ביותר בממשל. האנליסט החשוד עובד במשרדו של דגלאס פאיית’ (Feith), תת שר ההגנה לעניינים מדיניים, האיש מס’ 3 בפנטאגון, אינטלקטואל ניאו-קונסרבטיבי, ידיד הליכוד, שונא אוסלו, שנהג להטיף מוסר לממשלת רבין על עודף גמישותה. אינני רומז כלל, אף לא כמלוא הנימה, שלפאיית’ היתה איזושהי נגיעה לעניין. הוא פטריוט אמריקני. אין לי כל ספק בזה. אבל אם ישראל שתלה מרגל בסביבתו המיידית, צל של חשד יתארך מעל ראשו, וגם מעל לראשיהם של אחרים, כמו המשנה לשר ההגנה, פול וולפוביץ, אינטלקטואל יהודי ימני אחר.

    יתר על כן, עצם נאמנותם של כל היהודים בממשל תועמד בספק. האם לישראל איכפת? אני בטוח שאיכפת במידה מסוימת, אבל לא במידה מכרעת. יש בישראל מעט מאוד אמפתיה, או הבנה היסטורית ומוסרית, של החיים היהודיים באמריקה. במישוואת היחסים בין ישראל לַפּזוּרה, הפזורה היא העומדת בעמדת התנצלות. כמובן, הצורך להתנצל יצחיק, או יכעיס, את הרוב הגדול של היהודים באמריקה, אבל לא את אלה העומדים בקשר שוטף עם ישראל.

    מה יקרה בזירה הפוליטית האמריקנית? איך יושפעו היחסים עם ישראל? הכול תלוי, כפי שכתבתי למעלה, בממדי הגילויים. אם כל זה לא היה אלא פעלול יחסי ציבור של שירותי הבטחון האמריקניים, הלהוטים לקצת קרדיט בעקבות כשלונותיהם המונומנטליים בשנים האחרונות, אז אפשר להניח שהגילויים קצת יביכו, קצת יעוררו אי-נוחות, קצת יאשרו דעות קדומות על ישראלים ועל ידידיהם היהודיים. אבל אולי לא יותר מזה.

    אם עומדת להיחשף רשת ריגול ישראלית, לפחות חלק מן הממסד הבטחוני יפנה נגד ישראל. כדבר הזה קרה בפרשת פולארד, אבל כאן מדובר פוטנציאלית על הרבה יותר. אני מעלה על הדעת את בכירי הסנאטורים הרפובליקניים פונים נגד ישראל: הסנאטור וורנר הזקן, בראש ועדת השירותים המזוינים; הסנאטור לוגאר, בראש ועדת החוץ. מה יעשה הדמוקרט הבכיר ביותר בוועדת השירותים המזוינים, קרל לוין ממדינת מישיגן, יהודי, ידיד של ישראל (שהתנגד למלחמה בעיראק)? האם מחוקקים יהודיים בכירים יצטרכו לגַנוֹת את ישראל?

    האם זה ישפיע על מהלך הבחירות? לפי דעתי, רק אם יתברר שקנוניה בין ישראל לתומכיה בוושינגטון השפיעה על החלטת בוש לפלוש לעיראק. או אז, האשמתו הדמאגוגית המכוערת של ראלף נֵיידֶר, המועמד השלישי לנשיאות, תיפול על אזניים הרבה יותר קשובות.

    מוקדם מאוד להניח הנחות, ומוקדם אפילו יותר לתבוע מסקנות. אבל הנה מסקנה-שלאחר-הנחה: אם העניין הזה יתפתח לממדים מבעיתים, לא יספיק לישראל לפטר את ראש אגף ה – – -, בחזקת שעיר לעזאזל. רעש אדמה יצטרך לפקוד את המערכת הפוליטית הישראלית. יצטרכו להישאל שאלות קשות מאוד, והקשה מכולן היא אם המטרה מקדשת את כל האמצעים. 

    אלוהים אדירים

    יום שלישי, מרץ 23rd, 2004

    קוּראן על הסַכּין בעזה

                                  צילום בעמוד הראשון של העתון הבריטי ‘גארדיין’, 23 במארס 2004

    מכתבים מן הים הדרומי: מי אמר שהצָפוֹן מוכרח להיות למעלה? (מִנחָה לאוסטרלים גַלמוּדים)

    יום שישי, פברואר 20th, 2004

    אי אפשר לטפול על האוסטרלים אשמה של אגוצנטריות, או גלוֹבּוֹצֶנטריוּת. הם אינם חושבים שהם נמצאים במרכז העולם. אם בכלל, יותר מדיי אוסטרלים משׂכּילים סובלים מתסביך בדידוּת. בלשונו של סטיוארט, ידיד אוסטרלי המתגורר בסידני, לשעבר תושב וושינגטון, נוסע רב-יבשתי להוּט: “כשאתה טס שעה אחת מוושינגטון, אתה בניו יורק; שעה וחצי, אתה בטורונטו; שעתיים וחצי, אתה באיי הים הקאריבי; ארבע שעות, אתה במקסיקו; שש שעות, אתה בלונדון. כשאתה טס שעה מסידני, אתה שעה אחת מסידני; שעה וחצי, אתה שעה וחצי מסידני; שעתיים וחצי, אתה שעתיים וחצי מסידני”, וכן הלאה, וכן הלאה.

     

    האופרה בסידני על המים, ינואר 2004 (צילום: יואב קרני)

     

    ס. אוהב את סידני אהבת נפש. בצדק. היא עיר יפהפיה, מבורכת בקסמים מטרופוליטניים שאינני מוצא דוגמתם בשום עיר אמריקנית. אבל הוא נושא יום יום את כאב הריחוק משאר העולם. אוסטרלים רבים חוצים את האוקיאנוס, ומתיישבים בקליפורניה, אם לא מזרחה ממנה. זה היִתְרון, וזה החִסָרון, של אנגלוֹפוֹניוּתָם: הם צריכים לכל היותר לעבוד על האקצנט, ולהימנע מכמה אוסטרליזמים (מַכָּר אוסטרלי התפוצץ מצחוק, כאשר אמרתי לו, בתשובה על שאלה, שאם הילרי קלינטון תהיה מועמדת לנשיאות ב-2008, אני אייחל לנצחונה. השתמשתי בקולוקוויאליזם אמריקני, I’ll root for her. באנגלית אוסטרלית יש לזה משמעות אחרת, “יהיה לי סֶקס אִתָּהּ”).

    היתכן שֶבַּסוף האליטה המחונכת של אוסטרליה תיבָּלַע בחיקה של אמריקה?

    הוסעתי ברחבי קנברה הבירה, שצמחה בלב השממה. תכנן אותה בקפדנות ניכרת אדריכל אמריקני מוכשר. יש בה לא מעט בניינים יפים, כולל הפרלמנט והמוזיאון הלאומי, וסביבות אורבניות מצודדות. אבל עִצרוּ-נא בקמפוס של האוניברסיטה האוסטרלית הלאומית, ותעמדו מייד על המחיר של הריחוק: פרובינציאליות משמימה וחסרת תקנה (מבלי להביע חלילה דעה על העומק האינטלקטואלי של הסגל, או של הסטודנטים). 

    כך או כך, מִנחָה לסיוטארט מסידני ולכל האוסטרלים הַגַלמוּדים: צילום של מפה, הנמכרת בחנות הספרים הגדולה ביותר של סידני, Dymocks: העולם הֶהָפוּך, שאוסטרליה בראשו, ואינדונזיה במרכזו, ומזרח טימור בסמיכוּת מיידית, ואירופה וצפון אמריקה בירכתי העולם. מפני שמי בעצם אמר שהצפון צריך להיות למעלה? 

     

    בדרך אל איי הַיָם הדרומי

    יום שלישי, ינואר 6th, 2004

     

    לגולשי האתר הזה אני חייב התנצלות: אני נמצא בנסיעה ארוכה בחצי הכדור הדרומי, וזו סיבת השתיקה שנפלה עליי הן כאן והן בעמודי ‘גלובס’. אני כותב את השורות הקצרות האלה מסידני, אוסטרליה, שעות אחדות לפני שאני יוצא צפונה, אל ארץ קטנה וּמעוּנָה – הצעירה ביותר בין חברות האו”ם – ששמה הרשמי הוא טימור לֶ’סטֶה, וידועה (אם בכלל) בשם מזרח-טימור.

     

     

    מזרח טימור בין אוסטרליה לאינדונזיה. המפה שאוּלָה מֵאֲתָר של ממשלת אוסטרליה, globaled.ausaid.gov.au

     

     

    אני נוסע לשם ללמוד את תהליך קבלת ההחלטות של תנועת העצמאות המזרח-טימורית בסוף שנות ה-90. היא ניהלה מאבק ארוך ועקוב מדם נגד הכיבוש האינדונזי, מסוף 1975 ואילך. בסוף שנות ה-90, משנפתח סיכוי לעצמאות באמצעים פוליטיים, היא החליטה להסתלק לחלוטין מהתנגדות מזוינת. היא עמדה בהחלטתה גם לאחר שצבא אינדונזיה ומשתפי פעולה מקומיים התחילו שרשרת של מעשי זוועה נגד האוכלוסיה האזרחית.

     

    המעשים האלה הגיעו אל שיאם בספטמבר 1999, לאחר משאל עם שֶבּוֹ רוב עצום של המצביעים תמכו בעצמאות. או-אז, במרוצת כמה ימים של חינגת אלימוּת פראית, האינדונזים הרסו בערך 75 אחוז מכל הבניינים במזרח טימור, העלו באש את עיר בירתה, וגירשו רבע מן האוכלוסיה אל מֵעֵבֶר לגבול.

     

    אילמלא עמדו המזרח טימורים בהחלטתם להימנע מתגובה אלימה, יתכן מאוד שלא היו זוכים בעצמאותם. האינדונזים היו אל נכון הופכים את מזרח טימור לארץ לא-נושבת, והעולם החיצון לא היה בא לעזרת הטימורים.

     

    בפועל, הברבריות האינדונזית ואסטרטגיית הפסיביות הטימורית שכנעו את האו”ם להתערב – כנראה ההתערבות האפקטיבית ביותר של האו”ם מאז ומעולם. כוח רב-לאומי של 12,000 חייל, בראשות אוסטרליה, יצא למזרח טימור, האינדונזים הסתלקוּ חפויי ראש, והמושבה הפורטוגלית לשעבר נעשתה עצמאית במאי 2001.

     

    אני מתעניין בנסיון המזרח-טימורי במסגרת פרוייקט שאני מכין בשביל מכון השלום האמריקני בוושינגטון (www.usip.org) על “אלימות ואי-אלימות במאבק העצמאות של אומות קטנות”. שתי הדוגמאות האחרות הן הצ’צ’נים והפלסטינים. הצ’צ’נים לא הצליחו להסתלק מאלימות, אף כי התקרבו להשגת יעדיהם, והתוצאה היתה תבוסה פוליטית וצבאית; והפלסטינים, נו, הפלסטינים.

     

    על הקשר בין הנסיון הפלסטיני לנסיון הטימורי כתבתי במקום אחר, אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעור בטימוֹרית מדוּבּרת.

     

    אינני בטוח שאצליח להגיע אל האינטרנט במזרח טימור, אף כי בוודאי אנסה. אם לא אצליח, תרומתי הבאה תידחה עד תחילת פברואר, לכשאחזור לוושינגטון.

    שירוּת קַל עֵרך לנוסעים לברצלונה

    שבת, אוקטובר 11th, 2003

     

     

    אם אתם נוסעים באלה הימים לברצלונה, אולי מוטב שֶתֵדעו איך נראה היום, שבת, העמוד הראשון של El Periódico, העתון המקומי בלשון הספרדית. במרכז העמוד מתנוססת הכותרת “כאֵב בעזה”. כותרת המשנה,הצבא הישראלי הרג שבעה, כולל שני ילדים, בפעולה לחיפוש נשק”.

     

    כך אנחנו נראים. בשבוע הבא, אל נכון, יהיה אפשר להראות את ההיפך: נשים ישראליות בוכיות על קברים רעננים. נקמת הדם השבטית הקדומה נמשכת, העולם מתבונן, העולם מתעייף.

     

    אנא היזהרו בברצלונה, או בכל מקום אחר. אנחנו איננו טועים תמיד, אבל גם איננו צודקים תמיד. בשיחה עם זרים דעתנים ועוינים, אמצעי השיור האפקטיבי ביותר הוא אנחה של צער ושל עצב. אין צורך להרים קול, או לקמוץ אגרוף, או להשיב בהרצאה. זה לא יעבוד, זה יגדיל את החשד, זה יחזק את הסטריאוטיפים.

     

    אגב, מעניין עד כמה עתוני ברצלונה, וספרד בכלל, מרבים בסקירת המזרח התיכון. אם אינני טועה, פוליטיקה ישראלית ופלסטינית, שלא לדבר על טירור ועל דם, תופסים יותר מקום בעמודים הראשיים של עתוני ספרד, גם בספרדית, גם בקַטַלַנית, מאשר בעמודיהם של עתוני ארץ אירופית כלשהי.