הכותרת הראשית הזו, ב’דיילי ניוז’ של לוס אנג’לס, לא היתה אופיינית לעתוני יום שבת בארה”ב. בבדיקה של מאה עתונים ויותר מצאתי שרק ארבעה — שניים בלוס אנג’לס, אחד בבוסטון, ואחד בספרינגפילד, אילינוי — העניקו לידיעה הזו כותרת ראשית. מן השאר, רק מיעוט קטן כללו אותה בעמוד הראשון. אינני יודע אם זה מפני שעתונים רבים הקדימו לסגור ביום העבודה האחרון של השבוע, והידיעה הגיעה מאוחר בשבילם (היא שודרה לראשונה במהדורת החדשות של סי.בי.אס, ב-6:30 בערב לפי שעון החוף המזרחי). אני נוטה להאמין שהסיבה אחרת: הסיפור הזה הוא עדיין סיפור “וושינגטוני”, הגורם הרבה יותר התרגשות בעיר הבירה הקטנה והרחוקה מאשר כמעט בכל החלקים האחרים של ארה”ב. נראה מה יקרה בעתוני יום א’ וב’, ובאיזו מידה העניין יתפוס תאוצה.
פוטנציאל הגילוי על “המרגל הישראלי” בפנטאגון אינו ידוע. האם הדליפה באה במוצאי יום ששי, כדי שהאמריקנים — על סף סוף השבוע הלפני-אחרון של פגרת הקיץ — פשוט לא ישימו לב? או אולי להיפך, היא באה ערב הוועידה הרפובליקנית בניו יורק (מתחילה ביום ב’) כדי להטיל צֵל על מערכת הבחירות של ג’ורג’ בוש? ההסבר השני מחייב תיאוריית קונספירציה, ואני נוטה להסתייג מתיאוריות כאלה (גם כאשר הן נכונות).
האם פָּנָיו הארוכים מאוד של דניס רוס בראיון בתכנית הטלויזיה ‘נאייטלאיין’ היו תוצאה של שעת הערב המאוחרת שבה התקיים הראיון — או שחרדה עמומה תוקפת עכשיו כל פקיד לשעבר וּלְשֶהוֹוֶה, בַּמִמשל הזה או בקודמיו, שהיה אוכל צהריים באופן קבוע וגלוי, או באופן סְפּוֹרַדי וסמוי, עם אנשי השדולה הפרו-ישראלית? האם דניס רוס שאל את עצמו בכמה סודות מדינה הוא התחלק עם – – -(השלימו את החסר)?
אינני רומז אפילו רמז דקיק שהוא התחלק. אני מזכיר אותו, מפני שרק את פניו ראיתי. אני מזכיר אותו, מפני שוושינגטון מלאה פקידים מכל מיני דרגים שפיתחו יחסים קרובים, כמעט אינטימיים, עם “הוועדה הציבורית האמריקנית-ישראלית”, זו הידועה יותר בראשי התיבות האנגליים שלה AIPAC. דניס רוס הוא עכשיו המנהל של מכון מחקר, שֶיָצָא מֵחֲלָצֵי AIPAC (היוזמה והמימון באו מגדולֵי התומכים והמממנים של AIPAC). כמובן, המנהל הראשון של המכון הזה, מרטין אינדיק, יוּבָּא לוושינגטון מאוסטרליה ב-1983, אם אינני טועה, כדי לשמש סגן מנהל המחקר של AIPAC. אינדיק גָבַהּ מאוד, ונעשה לימים מנהל הדסק המזרח תיכוני במועצה לבטחון לאומי בבית הלבן, ואחר כך שגריר בישראל, ואחר כך סגן מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, ואחר כך שוב שגריר בישראל, ועכשיו הוא מנהל מרכז סבן לענייני המזרח התיכון במוסד ברוקינגס, ואל-נא יתפלא איש אם בממשל הדמוקרטי הבא הוא יהיה תת מזכיר המדינה או משהו כזה (עניין שאין לי עליו שום ידיעה קונקרטית, אבל זו רוטינה רגילה של דלתות מסתובבות בוושינגטון הבירה).
השאלה שכרגע כמעט איש אינו יודע את התשובה עליה היא לְמַה בדיוק מתכוונת הבולשת הפדרלית, כאשר היא מכוונת אצבע מאשימה אל האנליסט בינוני-הדרג בפנטאגון, ואומרת עליו שהוא “ריגל”. האם הוא העביר מסמכים באופן שיטתי, תמורת תשלום, על סמך הסדר עם ישראל, או עם ידידיה? או שהוא הניח, כי ישראל, בעלת הברית הנאמנה, צריכה לדעת קצת יותר ממה שאומרים לה על תכניות ההשמדה ההמונית של כוהני הדת באיראן?
אם ההסדר היה רשמי ובתשלום, הרוב המכריע של יושבי וושינגטון יכולים להירגע. הם לא מכרו שום דבר. אם ריגול הוא אקט של התחלקות במסמכים מסוּוָגים, ללא אישור, או-אז אני חוזה תוהו-בוהו ורוח אלוהים לא תרחף על פני שום תהום. או-אז יהיה צריך להקים בית סוהר מיוחד, כדי לכלוא בו את כל “המרגלים הישראליים”.
אם ההסדר היה רשמי, ואם פולארד שני נולד, כי אז באמת קשה להתנבא על התוצאות. לפנות בוקר אמר איש CIA לשעבר לערוץ הטלויזיה בכבלים של MSNBC, כי (א) “החקירה נמשכת כבר חודשים”; (ב) היא מרחיקה הרבה מֵעֵבֶר לפנטאגון, ועוסקת באנשים בתוך המועצה לבטחון לאומי בבית הלבן; (ג) היא נוגעת לשאלה מי-זייף-את-המסמך-הניז’רי.
החלק המפחיד ביותר של הטענה הזו הוא (ג). המסמך הניז’רי היה זה שדיבר על מאמצים עיראקיים לרכוש אוראניום בניז’ר, הארץ המדברית הענקית אשר בסהרה. בשעתם, האדונים בוש וצ’ייני הסתמכו על המסמך ההוא, כדי להצדיק את טענותיהם שסדאם חוסיין עומד על סף פיתוח נשק גרעיני. אחר כך התברר שהמסמך זויף (אם כי שיעור הזיוף אינו מוסכם, יש מי שחושבים, למשל בביון הבריטי, שהוא לא היה זיוף; אבל בוש עצמו הודה שהמסמך לא היה אותנטי). אם המקור של MSNBC צודק, והאף-בי-איי מנסה לגלות אם ישראלים זייפו את המסמך כדי לדחוף את אמריקה למלחמה בעיראק — ואני כלל אינני מאמין באפשרות הזו — או-אז ארובות השמיים עומדות להיפתח. או-אז היכונו לאפוקליפסה עכשיו, אחרית הימים, רעש אדמה, אסון עצום ממדים. האם השתמשתי בלשון סובטילית מדיי כדי לאפיין את הַבָּאוֹת?
אינני רוצה לעקם חוטם איסטניסי מדיי לנוכח עצם הפרקטיקה של ריגול ישראלי בארה”ב. הוא אינו לרוחי, אבל אינני מציע לישראל שתסתמך על רוחי, בעניין הזה או ברוב העניינים האחרים. מה שלא כן בעניין שתילת מרגל בקודש הקודשים של הפנטאגון, בסמיכות מקום מחשידה ומביכה לכמה מן היהודים הבכירים ביותר בממשל. האנליסט החשוד עובד במשרדו של דגלאס פאיית’ (Feith), תת שר ההגנה לעניינים מדיניים, האיש מס’ 3 בפנטאגון, אינטלקטואל ניאו-קונסרבטיבי, ידיד הליכוד, שונא אוסלו, שנהג להטיף מוסר לממשלת רבין על עודף גמישותה. אינני רומז כלל, אף לא כמלוא הנימה, שלפאיית’ היתה איזושהי נגיעה לעניין. הוא פטריוט אמריקני. אין לי כל ספק בזה. אבל אם ישראל שתלה מרגל בסביבתו המיידית, צל של חשד יתארך מעל ראשו, וגם מעל לראשיהם של אחרים, כמו המשנה לשר ההגנה, פול וולפוביץ, אינטלקטואל יהודי ימני אחר.
יתר על כן, עצם נאמנותם של כל היהודים בממשל תועמד בספק. האם לישראל איכפת? אני בטוח שאיכפת במידה מסוימת, אבל לא במידה מכרעת. יש בישראל מעט מאוד אמפתיה, או הבנה היסטורית ומוסרית, של החיים היהודיים באמריקה. במישוואת היחסים בין ישראל לַפּזוּרה, הפזורה היא העומדת בעמדת התנצלות. כמובן, הצורך להתנצל יצחיק, או יכעיס, את הרוב הגדול של היהודים באמריקה, אבל לא את אלה העומדים בקשר שוטף עם ישראל.
מה יקרה בזירה הפוליטית האמריקנית? איך יושפעו היחסים עם ישראל? הכול תלוי, כפי שכתבתי למעלה, בממדי הגילויים. אם כל זה לא היה אלא פעלול יחסי ציבור של שירותי הבטחון האמריקניים, הלהוטים לקצת קרדיט בעקבות כשלונותיהם המונומנטליים בשנים האחרונות, אז אפשר להניח שהגילויים קצת יביכו, קצת יעוררו אי-נוחות, קצת יאשרו דעות קדומות על ישראלים ועל ידידיהם היהודיים. אבל אולי לא יותר מזה.
אם עומדת להיחשף רשת ריגול ישראלית, לפחות חלק מן הממסד הבטחוני יפנה נגד ישראל. כדבר הזה קרה בפרשת פולארד, אבל כאן מדובר פוטנציאלית על הרבה יותר. אני מעלה על הדעת את בכירי הסנאטורים הרפובליקניים פונים נגד ישראל: הסנאטור וורנר הזקן, בראש ועדת השירותים המזוינים; הסנאטור לוגאר, בראש ועדת החוץ. מה יעשה הדמוקרט הבכיר ביותר בוועדת השירותים המזוינים, קרל לוין ממדינת מישיגן, יהודי, ידיד של ישראל (שהתנגד למלחמה בעיראק)? האם מחוקקים יהודיים בכירים יצטרכו לגַנוֹת את ישראל?
האם זה ישפיע על מהלך הבחירות? לפי דעתי, רק אם יתברר שקנוניה בין ישראל לתומכיה בוושינגטון השפיעה על החלטת בוש לפלוש לעיראק. או אז, האשמתו הדמאגוגית המכוערת של ראלף נֵיידֶר, המועמד השלישי לנשיאות, תיפול על אזניים הרבה יותר קשובות.
מוקדם מאוד להניח הנחות, ומוקדם אפילו יותר לתבוע מסקנות. אבל הנה מסקנה-שלאחר-הנחה: אם העניין הזה יתפתח לממדים מבעיתים, לא יספיק לישראל לפטר את ראש אגף ה – – -, בחזקת שעיר לעזאזל. רעש אדמה יצטרך לפקוד את המערכת הפוליטית הישראלית. יצטרכו להישאל שאלות קשות מאוד, והקשה מכולן היא אם המטרה מקדשת את כל האמצעים.
