מתוך מאמר בעתון הבריטי המצוין ‘פייננשל טיימס’, 26 ביולי:
…בריטניה — כמו כמה ארצות אחרות — שרויה בעיצומו של מה שרבים חושבים למשבר אמון מעמיק, המכוּוָן כלפי מוסדותיה המוּכָּרים ביותר וכלפי נוֹשׂאי-כהוּנוֹת.
האשמות של בגידה מוטחות מַעשֵׂה שיגרה בפוליטיקאים, בפקידי ממשלה, בבתי חולים, במשרדי פיקוח, בַּחֲבָרוֹת, בבתי ספר. צרכנים אינם בוטחים בַּעסקים, בייחוד בעסקים הגדולים, או במוצריהם… נראה גם שאנשים אינם בוטחים זה בזה. מצטיירת תמונה של חברה נִרגֶנֶת, אגוצנטרית, שֶבָּהּ אזרחים נוהגים חשדנוּת בשכניהם, בַּעמיתיהם, באלה המסַפּקים להם סחורות ושירותים, וּבאלה המושלים בהם.
[ציטוט מתוך ממצאי מכון מחקר בריטי] חלקם של אלה האומרים כי יש להם ‘מידה רבה’, או ‘מידה ניכרת למדי’ של אמון בפרלמנט פחת מ-54 אחוז בשנת 1983 לעשרה אחוז ב-1996. האמון בשירות המדינה צנח באותה התקופה מ-46 אחוז ל-14 אחוז. מאז, המספרים עלו במקצת: 14 אחוז ו-17 אחוז, בהתאמה.
בסימן עליה עומדת גם חשדנותם של אנשים זה כלפי זה […] בסוף שנות החמישים, 60 אחוז מן הבריטים האמינו כי הם “יכולים לבטוח באופן כללי בזולתם”. בתחילת שנות השמונים, המספר עמד על 44 אחוז. עכשיו הוא עומד על 29 אחוז – ומוסיף לרדת.
גם בארצות אחרות הדוברות אנגלית, כולל ארה”ב, אוסטרליה ואירלנד, נררשמה ירידה ברמות האמון החברתי. מנגד, עלה האמון בארצות סקנדינביה: דנמרק ושבדיה, שבהן אומרים 70 אחוז כי הם יכולים לבטוח זה בזה, הן רַבּוֹת האמון ביותר באירופה. בצרפת נרשמת אחת הרמות הנמוכות ביותר, ובקושי 20 אחוז אומרים כי הם נותנים אמון בזולתם.
או לחילופין ובעדיפות, אם אתה יכול לשמור אותו תחת IE כ קובץ MHT ולתת לינק ל MHT..
שזה חלק מהגלובליזציה. איש איש לעצמו.
אבל אני חושב שזה משהו מעבר. זה יותר קשור למות האידיאולוגיות. מאותה סיבה יש התחזקות של הדתות והאידיאולוגיות הקיצוניות, שנותנות לאנשים מפלט מפני הבדידות, ואיזו תחושת שייכות ואמון.
אכן, לדעתי הגלובליזציה קשורה לזה, אבל בקשר עקיף.
ההקשר היותר מדוייק הוא הבחירה ביעילות כלכלית על פני שויון. הדילמה הזאת ידועה מזה שנים רבות, ומתוארת למשל בספרו של הכלכלן Okun (Equality and Efficiency – The Big Tradeoff).
ככלל, הכלכלה הקפיטליסטית עושה אוסף של בחירות אידאולוגיות שאמנם הוכיחו את עצמן כלכלית, אבל יש להן מחיר כמו זה המתואר במאמר. אתן מספר דוגמאות:
– בחינוך, הגישה (התיאורטית, לפחות) אומרת שלכל ילד יש פוטנציאל להיות איינשטיין, או לפחות נשיא ארה”ב. כלומר הכשרון אינו נקבע דטרמיניסטית ע”י ההורים ולכן יש לשאוף לביטול שיטת המעמדות, ולנייד תלמידים על פי כישוריהם.
– בתעסוקה, גישת הגמישות בעבודה החליפה את המושג של תעסוקה לכל החיים. אדם צריך (שוב, בתיאוריה לפחות), להוכיח את עצמו בכל רגע נתון. המעסיק רשאי (וחייב) לפטרו אם אינו מוסיף לרווחי העסק.
– במגורים, הגישה הקפיטליסטית אומרת שאדם צריך לעבוד היכן שהוא נדרש. בארה”ב זה בהחלט יכול להיות במדינה אחרת מזו שהוא נולד בה. כלומר אין יותר משמעות למשפחה המורחבת, וגם המשפחה הגרעינית הרבה פעמים לא עומדת בלחץ. ואדם בעיקרון יכול להוולד במקום אחד לעבוד במקום אחר (או בהרבה מקומות אחרים) ולתכנן את פרישתו למקום שלישי (למשל על פי האקלים).
מבחינה זאת, הגלובליזציה היא גם ביטוי ליעילות כלכלית. כלומר גם שם נעשית בחירה המעדיפה יעילות על פני אחידות. זה עוד יותר בולט בתופעת ההגירה, כאשר אנשים מרקעים וחינוך שונה לגמרי מתקבצים יחד.
לאור כל זאת, מסקנת המאמר נראית ברורה מאליה. אם לפני שנים, היית גר באותו רחוב עם אותם אנשים במשך שנים רבות, הרי ברור שהיית סומך עליהם יותר מאשר היום, כאשר אינך מכיר אותם. בדומה, אם השירות הציבורי כולו היה אחיד ובוגר Oxford או Cambridge וכולו דיבר באותה שפה, הרי שהיום זה כנראה לא כך. וכנ”ל אם כל האוכלוסיה היתה נוצרית ולבנה ומרובדת מעמדות, היית יכול לדעת איפה אתה עומד יותר מאשר היום. האם זה טוב או רע? כנראה שעדיף המצב היום, אבל יש לו מחיר.
והערה אחרונה – אני חושב שזה לא מקרי שהתופעה בולטת יותר בארצות האנגלו-סקסיות. הקפיטליזם האנגלו-סקסי תמיד היה המוביל והמצליח יותר לעומת שאר אירופה (ובפרט בסקנדינביה).
אני נותן למחשבות לרוץ כאן:
1. מרצה שלי מהחוג לפילוסופיה כתב מאמר תחת הכותרת “should I be thankful to you for not hurting mr?” – ניסיון להתמודד עם אחת מהנחות-היסוד לתורת המוסר הקאנטיאנית.
2. הדיון ב”הארץ” סביב ספרו של גבי ניצן “באדולינה” וקמפיין “מהות החיים” של שרי אריסון.
3. כמו ב”חוות החיות” של הנביא אורוול – “אל תשאל מה המדינה עשתה למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך” מחזיק עד גבול. בזמן כלשהוא הציבור מבקש דין וחשבון ביחס לקורבנות אלו, לראות תמורה אמיתית להם (כמו “אין לנו ילדים למלחמות מיותרות”); בפרט, נוכח תחושה של פער בין “הקורבן” לבין התמורה.
4. התערערותו של האמון הציבורי בשלטון אינו מכוון לדמוקרטיה, אלא לדמותה המודרנית כטכנוקרטיה – שלטון הפקידים-המומחים. ביטוי חזותי נפלא לניכור זה הוא “העימות” – שלא התקיים בפועל, ובכך חלק מכוחו של הדימוי – בין בנימין נתניהו לבין ויקי כנפו.
5. העיסוק שלי באיכות הסביבה מפגיש אותי עם חוסר אמון יסודי של בני-אדם עם המערכות השלטוניות המיועדות לשמור על סביבתם הטבעית ולהגן עליהם. ספרות מחקרית רבה עוסקת בפער ביחס לתפיסות של סיכון, השיח המדעי מול השיח החושי-אישי.
6. התיאור של תגובה זו כ”אגוצנטרי”, או “נרגן” הוא, כשלעצמו, מדהים – אבל זו היא זווית ראותו של כלי תקשורת אליטיסטי, המחובר לשלטון ומזדהה עימו ברמות הכי בסיסיות.