נתניהו מגיש: הוונדטה

ראש הממשלה נוהג עכשיו כשתדלן על בריקדות. להיטותו להעניש את ברק אובמה מזכירה עכשיו את מבצע הענישה של אייפא״ק לפני 30 שנה. נתניהו ופוטין נגד המפלגה הדמוקרטית

להמשיך לקרוא נתניהו מגיש: הוונדטה

מלחמת שלושים השנה של בנימין נתניהו

כהונת השגריר באו״ם קיצרה את מסלול ההמראה הפוליטי של נתניהו. הוא התחיל שם כבעל ברית מיוחס ואהוב של הימין הרפובליקאי. הימין ההוא תיעב את האו״ם, והציע ״לנופף לו לשלום״ אם ירצה לעזוב את ניו יורק. נתניהו פיתח ״להט ושימוש אפקטיבי בסרקזם״, כדי להגיד לאו״ם מה בדיוק הוא חושב עליו. כמה שכל כך הרבה השתנה וכמה שהכול נשאר כשהיה

נתניהו באו״ם לפני 30 שנה. שגרירותו שם הסמיכה אותו אל הימין האמריקאי — וקיצרה את דרכו אל השלטון (המקור: cnn.com)

להמשיך לקרוא מלחמת שלושים השנה של בנימין נתניהו

במאי 1999ֿ שאלה רצינית היתה רק אחת: בנימין נתניהו

היה פעם נשיא בארה"ב, ריצ'רד ניקסון. והיה לו יועץ יהודי מניו-יורק, שאמר לו: הדרך הטובה ביותר לניצחון היא לחולל קיטוב לאומי. והוא ניסה, וניסה, וניסה, ולא ידע מתי לעצור. בנימין נתניהו לא למד את הלקח. הוא הרים את ידו על התפרים האחרונים של המרקם הלאומי: תחושה של שותפות גורל וסולידריות חברתית. מוטב שמסעו יסתיים בתחנת שכונת התקוה, יום אחד אחרי תיקי דיין

הרשימה הזו הופיעה במגזין השבת של ׳גלובס׳ ערב הבחירות לכנסת ה-15, ב-18 במאי 1999. היא מובאת כאן ללא שינוי
מודעת בחירות של מפלגת העבודה (׳ישראל אחת׳), מערכת הבחירות של 1999

מודעת בחירות של מפלגת העבודה (׳ישראל אחת׳), מערכת הבחירות של 1999

להמשיך לקרוא במאי 1999ֿ שאלה רצינית היתה רק אחת: בנימין נתניהו

מדינה ללא ראש

אי אפשר לבטל את מוסדות הרפובליקה רק מפני שראש הממשלה אינו סובל את המועמד המוביל. זה מה שעשו מאו, היטלר ומרשל פטן, לא שמישהו משווה

יום אחד אני אוריד לו את האצבע. מאו צה טונג בחברת הנשיא ליו שאו צ׳י, בצילום ללא תאריך, כנראה מסוף שנות ה-50. ב-1967 נגרר ליו ברחובות בייג׳ינג בידי חברי המשמרות המהפכניים. מאו ואשתו ניהלו את תהליך השפלתו ועינוייו של ליו

יום אחד אני אוריד לו את האצבע. מאו צה טונג (משמאל, כמובן) בחברת הנשיא ליו שאו צ׳י, בצילום ללא תאריך, כנראה מסוף שנות ה-50. ב-1967 נגרר ליו ברחובות בייג׳ינג בידי חברי המשמרות המהפכניים. מאו ואשתו ניהלו את תהליך השפלתו ועינוייו של ליו

להמשיך לקרוא מדינה ללא ראש

דון בנימין ומלחמתו במטריות

פרצי רחמים עצמיים מאפיינים את הרטוריקה של ראש הממשלה בימים האלה: הוא עומד על משמר הנצח נגד האנשים הרעים מבחוץ ונגד האנשים החצופים מבפנים. את מקום המדינאות תפסה המראה בזמן הגילוח012714haaretz012714maariv012814yisraelhayom

להמשיך לקרוא דון בנימין ומלחמתו במטריות

האופציה הגרעינית (הלא-פלוטונית)

כאשר שר התפוצות קורא לתפוצות להתקומם נגד ממשלותיהן, וכאשר הימין מנסה רצח-אופי של ג׳ון קרי, ראש הממשלה צריך להסביר מדוע הוא חושב שכלו כל הקצים, ואין מנוס מפני עימות חזיתי עם ארה״ב. לחלופין, הוא צריך להניח לחרסינה היקרה ביותר בארון

נתניהו במדבר, נזכר בבן גוריון. בן גוריון היה חוזר ומזכיר לעצמו ולזולתו עד כמה ישראל תלויה בבעלי בריתה. העמוד הראשון של ׳מעריב׳, שלושה-עשר בנובמבר 2013

נתניהו במדבר, נזכר בבן גוריון. בן גוריון היה חוזר ומזכיר לעצמו ולזולתו עד כמה ישראל תלויה בבעלי בריתה. העמוד הראשון של ׳מעריב׳, אחד-עשר בנובמבר 2013

להמשיך לקרוא האופציה הגרעינית (הלא-פלוטונית)

ציון ועגל הזהב

ראש הממשלה מושח את מנהיגי העתיד. הוא חניך אמריקה, תוצר (לא מושלם) של הרגליה הליברליים. משוחיו יהיו מנוכרים ומנותקים מן העולם האנגלו-סאקסי. לזה יש מחיר

להמשיך לקרוא ציון ועגל הזהב

קול חריקת השיניים – וקול הפִּיוּס

לְמַה התכוון ראש הממשלה בִּנאום בר אילן? האם הוא רק רצה להוציא את העֵז, שמלכתחילה לא היתה צריכה להיכנס — או שהוא התכוון לחצות את הרוּבּיקוֹן? הוא הצליח להעניק ל"מדינה פלסטינית" מקום מצד ימין של המרכז, אבל הוא גם גילה רק מינימום הכרחי של רצון טוב. למינימום יש מחיר

"לחצים אמריקניים על ישראל". קריקטורה בעתון בלשון הערבית היוצא בטהראן, 14 ביוני 2009

אתה, חבר הכנסת נו"ן, אינך ברק אובמה

"כוח המופת" של ארה"ב מעורר חיקויים, או לפחות שאלות על חיקויים. קשה לחקות את ארה"ב, אבל אין מחסור במנסים. ראו-נא מי טוען עכשיו לכתר "אובמה הישראלי". האם באמת הכול עובר?

המליצה הנאה ביותר של מערכת הבחירות בארה"ב לא בקעה מִגרונו של המנצח. היא בקעה מגרונו של מישהו שניסה בכל כוחו למנוע את נצחונו. ביל קלינטון אמר לִוועידת המפלגה הדמוקרטית באוגוסט, כי ארה"ב היא מקור השראה לעולם החיצון "לא בִּזכות המופת של כוחה, כי אם בזכות כוח המופת".

ובכן, לא תמיד. כוח המופת, הוא כשלעצמו, לא היה מביס את היטלר ולא היה מפרק את ברית המועצות; אבל כוח המופת היה תמיד מרכיב חיוני. דה טוקוויל, ההיסטוריון הצרפתי שכל אמריקאי מתחיל אוהב לצטט מדי פעם, כתב לפני 175 שנה, "אמריקה חזקה מפני שאמריקה טובה". במובן הזה, אמריקה מעולם לא היתה חלשה יותר ממה שהיתה כאשר התעוררו פקפוקים בכוח המופת שלה.

הממשל ששקד על הריסתו של כוח המופת כבר אורז את מזוודותיו. היורש כמו נולד לתכלית אחת: לחדש את המופת. מי שלא הספיקו להתבונן בעמודים הראשונים של עתוני העולם למחרת נצחונו של ברק אובמה מוזמנים לעשות כן בהקדם (באתר הרשת הנפלא newseum.org).

מה טוב היה לקום בבוקר ולגלות שהעולם כולו פער את פיו בהשתאות נעימה. גם מי שלא התפעלו מתכונותיו הפוליטיות של המנצח הוכרחו להודות שהוא מילא תפקיד היסטורי. אולי יתברר יום אחד שעצם נצחונו העניק לאמריקה הזדמנות להיחלץ מתהום עמוקה, עם תכנית-חילוץ או בלי.

לצד ההשתאוּת, בכל כך הרבה ארצות נשאלה השאלה "האם זה יתכן אצלנו?". את השאלה הזו היה אפשר לשמוע בייחוד בַּארצות מערב-אירופיות, שיש בהן מיעוטים כהי-עור, אפריקנים או לא-אפריקנים: בריטניה, צרפת, גרמניה, הולנד, פורטוגל…

מלאה פריצות דרך מחשמלות

הקפיצה העצומה שארה"ב עשתה בן לילה תיתכן באמת רק בארץ רב-תרבותית ורב-גזעית. ארה"ב מעולם לא התאימה להגדרה האירופית של "מדינת לאום". זה היה סוד כוחה. היא היתה כמעט מלכתחילה אומה אוניברסלית. כפות המאזניים בה נטו בהתמדה נגד הסטאטוס-קוו הדמוגרפי.

ההיסטוריה הפוליטית שלה מלאה פריצות-דרך, שבשעתן נחשבו למחשמלות. ב-1928 היא שיפשפה את עיניה בתדהמה למראה הקתולי הראשון המתמודד על נשיאותה. ב-1976 היא בחרה מועמד מן הדרום העמוק לנשיא, בפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים (ג'ימי קרטר. אמנם גם לינדון ג'ונסון היה דרומי, אבל הוא הגיע לנשיאות לאחר רצח הנשיא, לא מתוקף בחירה). ב-1984 התמודדה האשה הראשונה על כהונת סגן הנשיא. ב-2000 התמודד היהודי הראשון על אותה הכהונה.

קפיצתו של אובמה בשום פנים לא היתה "טבעית", אבל היא התיישבה עם סגנון פוליטי. אמריקנים מעולם לא נטו להאמין שהתקדמות חייבת להיות אחידה. הם טסו לירח מבלי להאכיל תחילה את הרעבים. הם זינקו אל עידן הטכנולוגיה העלית מבלי לטפל בפיגור הפנומנלי של בתי הספר הממלכתיים. הם פיתחו את הרפואה המשוכללת ביותר מבלי להעניק ביטוח בריאות ל-12 מיליון ילדים שאין יד הוריהם מַשֶׂגֶת.

כיוצא בזה הם הקפיצו את אובמה אל הפיסגה מבלי לטפל בפערי ההכנסות המשאירים מיליוני שחורים הרחק מאחור. אין פה כוונת מכוון. יש פה לעומת זאת הנחה מובנית: למופת יש כוח. אי אפשר למדוד את הכוח הזה במספרים, בכוחות סוס, בערך שוק. אבל לרושם של נחיתת האדם על הירח, או של בחירת הנשיא השחור, יש אפקט מהפנט — וּבוֹנה.

אובמה על המושב האחורי

אילו ארצות אחרות עשויות להתהפנט? אני מנחש: קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה, כנראה בסדר הזה. זה מוכרח לקרות יום אחד גם בברזיל (40% שחורים, שום שחור בצמרת). אבל קשה לחקות את ארה"ב מפני שרוב הדמוקרטיות המערביות מעדיפות משטרים פרלמנטריים. במשטרים כאלה ההתקדמות היא בדרך כלל אטית והדרגתית. אין הפתעות, בוודאי לא בן-לילה. מחוקק זוטר כברק אובמה היה צריך לבלות כברת זמן הגונה על הספסלים האחוריים, לפני שהיה מצורף לקבינט, לפני שהיה מסוגל להתחיל לחשוב על ההנהגה.

בישראל? השתעשעתי כאן לפני כמה חודשים בתרחיש "ברק פחימה משלומי", שיגיח במרוצה מאלמוניותו, יתגלה במלוא האטרקטיביות של "כוח המופת", ויפיח רוח חיים בדמוקרטיית-הסרק הישראלית. הבטחתי לשאת את כליו של ברק פחימה. אני עדיין מחכה להזמנה.

אבל, ראו זה פלא, יש מישהו החושב שהוא ברק אובמה הישראלי. זה המישהו שחשב את עצמו לפני עשרים שנה לרונלד רייגן הישראלי, או לפחות לג'ק קמפ הישראלי (ציר הקונגרס האמריקני הכריזמטי, שקיווה להיות יורש העצר של רייגן); זה המישהו שחשב את עצמו לפני 16 שנה לביל קלינטון הישראלי; זה המישהו שחשב את עצמו לפני שש שנים לג'ורג' בוש הישראלי, או לפחות דיק צ'ייני.

זה האיש המבקש מישראל שתיתן לו עוד הזדמנות אחת, ועוד הזדמנות, ועוד הזדמנות. הלוגו הדהוי של בנימין נתניהו נצבע עכשיו בצבעי האינטרנט של אובמה. אתר הבחירות של יושב ראש הליכוד חסר מקוריות במידה כזאת, שהוא שיכפל כמעט במלואו את אובמה-נקודה-אורג. ה'ניו יורק טיימס' בכבודו ובעצמו שם לב, והקדיש דיווח מלגלג להתיימרויותיו של אביר השינוי הישראלי.

אה, איזה שינוי. איזה אויר פסגות נודף כאן. עשרים שנה הוא מבשר את השינוי. על סף שנתו הששים, הוא מוביל את מפלגתו בפעם הרביעית אל בחירות כלליות. הוא יהיה מועמדה לכנסת בפעם השביעית. אבל יש לו האומץ להודיע שהוא – הוא! – מייצג את השינוי.

"אתה, סנאטור, אינך ג'ק קנדי"

מה שמזכיר רגע דרמטי-קומי אחד מ-1988, השנה שבה נתניהו נבחר בפעם הראשונה לכנסת. שני המועמדים לסגן נשיא בארה"ב התעמתו בוויכוח טלויזיה: הרפובליקן הצעיר להפליא דן קוויל והדמוקרט הזקן לויד בנטסן. קווייל נשאל על הרושם שהוא צעיר וַחסר נסיון. הוא עשה טעות איומה, והזכיר לשומעיו שזה בדיוק מה שאמרו פעם על ג'ון קנדי.

בנטסן נעץ בו את מלתעותיו בחיוך פאטריצי, וּמבלי להרים קול. "סנאטור", הוא אמר לקווייל, "אני הכרתי את ג'ק קנדי, ג'ק קנדי היה ידידי. אתה, סנאטור, אינך ג'ק קנדי".

אמריקה התפוצצה מצחוק. שבועות ארוכים אחר כך, אנשים היו עושים פרפרזות מבודחות על המשפט ההוא.

האם ציפי לבני תואיל להגיד לו, למתיימר הכוזב, בוויכוח הטלויזיה ביניהם, "חבר הכנסת נתניהו, העולם כולו מכיר את ברק אובמה, ברק אובמה הוא מקור תקוותם. אתה, חבר הכנסת נו"ן, אתה אינך ברק אובמה".

האם הכול עובר? האם האיש, אשר הקדיש את מלוא הקריירה שלו כדי לעשות בדיוק את ההיפך ממה שאובמה רוצה – הוא הסית, הוא פילג, הוא שיסה איש באחיו, הוא השפיל, הוא התרברב, הוא התנשא, הוא שָׂנֵא, הוא לא ידע את פשר המלה 'אמפתיה', הוא התרחק מכל נורמה של צדק חברתי – הוא יצליח להִתנָאוֹת בַּבּרק של ברק אובמה?

לא, לא הפעם, זה פשוט לא יתכן, "אתה אינך ג'ק קנדי", אמר לויד בנטסן. ששה שבועות אחר כך הדמוקרטים הוכו שוק על ירך בבחירות, וקוויל נעשה סגן נשיא. התחילה השושלת של משפחת בוש, שמורשתה העיקרית היא…

…היא ברק אובמה.

מסקנה? חכו איזה עשרים שנה. הרי הזמן פועל לטובתכם.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

נפילתו ועלייתו של סיניור בניטו ניתאי. אגדה ישראלית

אוקטובר 2007 (פחות או יותר). סילביו ברלוסקוני מעביר את השלטון לידי בניטו ניתאי (על פי המפונטז). ארמון קיג'י, רומא

להמשיך לקרוא נפילתו ועלייתו של סיניור בניטו ניתאי. אגדה ישראלית