ציון ועגל הזהב

ראש הממשלה מושח את מנהיגי העתיד. הוא חניך אמריקה, תוצר (לא מושלם) של הרגליה הליברליים. משוּחיו יהיו מנוּכּרים וּמנותקים מן העולם האנגלו-סאקסי. לזה יש מחיר

ביולי 1996 הגיע ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו לוושינגטון. הוא התראיין אצל לארי קינג, בסי.אן.אן, והודיע, מבלי להישאל וּמבלי להתבקש, כי לא יכהן יותר משתי כהונות. על פי חשבונו, הוא עמד לפרוש מן החיים הפוליטיים ב-2004.

זכותו להפר הבטחות. זכותו של הבוחר למחול לו את הפרת האמון. זו דמוקרטיה. אנשים נענשים על שקרים, או יוצאים נשׂכּרים מהם. התארכות נוכחותו מעניקה לו הזדמנות להשפיע על זהותם של מנהיגי ישראל שנים הרבה אחריו. נראה בעליל שהוא החליט.

הפוליטיקה של מר נתניהו אמנם אינה לרוחי, אבל מפעם לפעם אפשר להתנחם בנסיבות גידוּלוֹ. לא זו בלבד שהוא גדל בביתו של ענק רוח, אלא שהוא נשם את אוירה החופשי, הליברלי והמתוקן של אמריקה. גם אם הוא ציניקן ואופורטוניסט (בעיניי), גם אם מחשבתו הפוליטית עומדת בסימן שלהי המאה ה-19 (הזמן היחיד שבו היה אפשר לטעון ברצינות שלאומנות וליברליוּת יכולות לדוּר בִּכפיפה אחת), נתניהו הוא איש המערב. האסוציאציות שלו מערביות, תבניות המחשבה שלו מערביות, מקורות הגירוי שלו מערביים.

ארווינג קריסטול על רקע שני כתבי עת שהקים. זה משמאל הוא זכר לימין בשמאל הרדיקלי. זה מימין, Public Interest, היה הבמה הראשונה של הניאו-קונסרבטיבים, עוד לפני שניתן להם השם הזה. האיור מלווה מאמר על קריסטול ב’ניו יורק טיימס’, עשרים-ושבעה בינואר 2011

אחד העם הצחיק אותו

הוא מבין את המערב, הוא מתיירא מתגובת המערב, הוא מכבד את מורשתו ואת אנשי-הרוח שלו. הוא אינו זקוק ללקסיקון, כדי לדעת מי היה ארווינג קריסטול. מר נתניהו גדל על ברכיהם של הניאו-קונסרבטיבים בארה“ב. אני מציין את זה בהערכה, אם גם לא בהסכמה. קריסטול, כלכלן וסוציולוג, מסאי מבריק וּפרשן פוליטי, היה במידה רבה מייסד הניאו-קונסרבטיזם.

קריסטול היה ידיד ישראל, אבל היא לא מילאה אצלו תפקיד מרכזי, פוליטית או רגשית. למען האמת, הוא לא התפעל ממנה במיוחד. הוא לא חשב, למשל, שאוירה דארץ ישראל מחכימא. בעיניו, הציונות החמיצה את מקור ההשראה החשוב ביותר של הדמוקרטיה המערבית: המחשבה האנגלו-סאקסית. לפני עשרים שנה ויותר שמעתי מפיו הערת ביקורת מכאיבה במיוחד.

לאחר מלחמת העולם השניה, סיפר קריסטול, הוא לימד את עצמו עברית, ”כדי שאוכל לקרוא את אחד העם במקור“. הוא קרא — וּפרץ בצחוק.  אבוי למחשבה הציונית, הוא אמר (אני מצטט מזכרוני), אם היא יָנקה מן המקור הזה, במקום לינוּק מג‘ון לוק (Locke) וּמדייוויד יום (Hume) ומאדמונד ברק (Burke).

סומק עלה בלחיי, מפני שאני הערצתי את כתיבתו של אחד העם, על דיוקה הסגנוני ועל תוכנה הפולמוסי. אני מוסיף להעריץ, אם כי מאז שיחתי עם קריסטול אני מתבשם קצת פחות, מה לעשות.

סמכותי, ריכוזי, לא-סובלני

תהיה הדעה על ביקורתו של קריסטול אשר תהיה, בעינה עומדת השאלה מה הפסידה הציונות בגלל ריחוקה הפיזי והרוחני מן העולם האנגלו-סאקסי. מייסדיה היו אמנם חניכי הליברליזם המרכז אירופי, אבל בני הדור השני שלה וּבנותיו היו טבועים בחותם מהפכני מזרח אירופי, שהיה סמכותי, ריכוזי ולא-סובלני. תבוא עליהם הברכה: הם עיצבו את הציונות, והם איפשרו את מדינת ישראל. אבל הם גם הנחילו לישראל את תרבותה הפוליטית, שלא כולה מבורכת.

אין זאת אומרת שהמייסדים לא ידעו את אמריקה או את אנגליה. לונדון היתה עיר הבירה של הדיפלומטיה הציונית. ניו יורק היתה מרכז גלוּתם של צעירי תנועת העבודה בימי מלחמת העולם הראשונה. דויד בן גוריון התוודע אל אמריקה בימים ההם, והיה ממעריציה. גולדה מאיר גדלה באמריקה. אביו של יצחק רבין היה אמריקאי.

בן גוריון השתעשע פעם במחשבות על מדיניות חוץ נייטרלית, על ידידוּת קרובה עם ברית המועצות של סטאלין, על מרחק מאמריקה. אבל הוא הקדים לעמוד על טעותו. בוויכוחים עם האגף האנטי-אמריקאי של תנועת העבודה הוא הכריז, כי הבחירה בין המערב וּבין ברית המועצות כמוה כבחירה בין ”ציון לעגל הזהב“.

”ימין פוליטי ושמאל חברתי“

בסוף אוקטובר העמיד בנימין נתניהו בספק חמור את בחירת בן גוריון. הוא משח יורש בכוח להנהגת הימין הישראלי, שאינו מכיר את המערב, אינו מכיר את העולם האנגלו-סאקסי, אינו ניחן ברגישויותיה של דמוקרטיה ליברלית; יורש, הפוזל בגלוי אל ”אלטרנטיבות“; יורש, הלהוט אל דגם שלטוני סמכותי.

אביגדור ליברמן הוא תוצר של בית גידולו. זו אינה ביקורת על אילן היוחסין שלו, או על הגנטיקה שלו, או על אישיותו. זו ביקורת על מקורות ההשראה הפוליטיים שלו.

אני חושב שאלה אינם ימים טובים לציונים ליברליים עם זיקה כלשהי אל העולם האנגלו-סאקסי. מפלגת הסקרים לעת-לילה של משה כחלון היא עוד רמז לעתיד. הפרדוקס של ”ימין פוליטי ושמאל חברתי“ אינו פרדוקס כלל. הוא אבן פינה של הטוטליטריות האירופית. בימי ההגמוניה הרחוקים של תנועת העבודה היו קוראים למצע החברתי של הימין בבחירות להסתדרות ”דמגוגיה סוציאלית“. דמגוגיה כזאת שירתה משטרים מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו.

האדונים ליברמן וכחלון, אולי גם שלמה מעוז, כי יתייצבו בראש המחנה הלאומי לאחר מר נתניהו, יוכלו לכתוב את גט הכריתוּת של הציונות למחשבה הדמוקרטית המערבית. האם למורשת הזו מר נתניהו מפלל? האם הוא רוצה להיזכר כקברן האנגלו-סאקסיוּת בתנועה הציונית? האין הוא יודע את התוצאות?

אלה כנראה תהיות-סרק. יודע, או לא יודע, ספק אם לראש הממשלה יש הזמן או החשק להתפנות לשאלות כל כך אבסטרקטיות.

אגב, הרשימה הזו נכתבה לפני הבחירות לנשיאות. הרשימה הבאה תיכתב מוושינגטון. הבאות אחריה ייכתבו מניו דלהי. בהכרח, הן יהיו קצת פחות אנגלו-סאקסיות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

13 Responses to “ציון ועגל הזהב”

  1. אני מנסה לדלות במחשבתי התבטאות אחת של ליברמן, או רעיון אחד שבו דגל, שמשתמעת מהם קריאת תיגר על ערכי הדמוקרטיה המערבית — ואינני מוצא. בוודאי שהסגנון המחוספס והמעט-בריוני של ליברמן אינו סגנון מערב אירופי מלוטש או אמריקאי, אבל ביחס למשנה הפוליטית?

    בכנות אני גם לא יודע מה כחלון עושה ברשימה זו, ושלמה מעוז גם הוא פרובוקטור קטן אבל חסר חשיבות בכל הנוגע לסדרי הממשל. אפשר תמיד לעשות דמוניזציה של אנשים, אבל זה מיותר. אוכל להזכיר, כי עד הגיעי לגיל 23 חונכתי לחשוב שבגין הוא פשיסט נורא והסכנה הגדולה ביותר למשטר דמוקרטי.

    שיטת הממשל שלנו נבנתה על בסיס המבנה החברתי הייחודי של העם היהודי, ובמיוחד היישוב בארץ ישראל, שבמידה רבה הכתיב מבנה פלורליסטי ועקב כך גם דמוקרטי. היה עלינו לעצב “אמת מארץ ישראל” ולתת תשובות לבעיות הציונות והעם היהודי, ולא היה עלינו לעצב מדינה דמוקרטית נוספת בנוסח אנגלו-סאקסי. יש לי ביקורת לא מעטה על המבנה הפוליטי אבל במובן הדמוקרטי אין הוא לוקה במיוחד בחסר — הוא מהווה בעיה מבחינת המשילות.

    אם קיים עיוות בחשיבתו של נתניהו, עיוות זה נגרם עקב החלת משנה כלכלית ליברלית על מדינה שעתידה להיות מדינה מגויסת עוד שנים רבות. מדינתפ-רווחה אצלנו אינה רק משנה חברתית, אלא היא הכרח קיומי, אם אנו מתכוונים לתבוע מאזרחיה מה שבמדינות אחרות לא חולמים לתבוע בעתות שלום.

  2. מאיר אברמוביץ הגיב:

    מאמר מעניין. עונג לשבת בבוקר.

    הערה לפתיח. הצהרת נתניהו שהוא מגביל את עצמו לשתי קדנציות לא נבעה מרצונו, אלא כתוצאה מחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שהגביל את כהונת הנבחר לשתי כהונות, דהיינו עד שמונה שנים.

    • יובל פ. הגיב:

      לא מדויק – הגביל לשבע שנים (עד הבחירות שלאחריהן), רצופות בלבד. כלומר תיאורטית היה יכול להבחר ב-96, 00, 08, בדומה לפוטין.

  3. בני תבורי הגיב:

    ניתוח מדויק! תודה.

  4. אסף הגיב:

    התקטננות: כשנתניהו אמר את הדברים ללארי קינג ב-1996, היה חוק בחירה ישירה שהגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. לכן, כשנתניהו אמר מה שאמר הוא הכיר במציאות החוקית (דאז), ולא התחייב התחייבות ערכית.

  5. דני פ הגיב:

    אינני מבחין באיזשהו ליברליזם (למעט ליברליזם כלכלי) אצל נתניהו. לתנועת החרות ההיסטורית היה גוון ליברלי – למשל התנגדות לממשל הצבאי – אבל זה לא קשור לנתניהו (הקשר של מנחם בגין לתרבות האמריקאית, אגב, היה אפסי). בסופו של דבר, נתניהו או לא נתניהו, חזון ארץ ישראל השלמה אינו יכול להיות ליברלי, ולכן הליכוד לא יכול להיות ליברלי, אלא אם שוגים בהזיות של מדינה דו-לאומית נוסח משה ארנס.

    “הפרדוקס של ‘ימין פוליטי ושמאל חברתי’ אינו פרדוקס כלל. הוא אבן פינה של הטוטליטריות האירופית”

    אני מסכים שאין זה פרדוקס, אבל טוטליטריות? מבלי להתייחס לכחלון ולישראל באופן ספציפי, אנו עדים בעולם לפערים מתרחבים בין עניים ועשירים, ולכן אני כמעט בכל מקום אנשים תומכים במשטר כלכלי שהוא שמאלה ממה שיש לנו עכשיו. מאידך הרבה מאוד אנשים שמחזיקים בדעות שמרניות במגוון רחב של נושאים. השילוב של השניים אינו טוטליטריות.

  6. שחר ב. הגיב:

    בתור היסטוריון של תקופת המנדט וחובב פוליטיקה והיסטוריה מושבע, לדעתי האב הרוחני של הימין הישראלי כיום הוא לא זאב ז’בוטנסקי אלא הרב הקוק.

    הרב קוק היה גאון (לכן התורה שלו מסוכנת מבחנתי כאיש שמאל-ליברלי). הוא ידע לכתוב בצורה מתוחכמת לאליטה ולעמך. הוא סבר, שהאליטה צריכה להיות דתית ולדעת את האמת, ובמקום לתקוף את העם שלא שומר מספיק מצוות לתת לו עירבוב של דת ולאומיות, כך שהוא ילך ויגשים את החזון של א”י השלמה וגוג ומגוג.

    הוא הבין לפני כולם שתנועת הפועלים הציונית תיקרע לבסוף בערכים שבין הומניזם וסוציאליזם ללאומיות, ושבינתיים צריך להניח להם לבנות את התשתית שתקלוט את האנשים היותר דתים, ועם הזמן התנועה תתפרק כשחלק יפנה לימין הדתי וחלק לשמאל.

  7. עדו הגיב:

    אקדים ואצהיר שאינני חושב שליברמן הוא סוכן ק.ג.ב המקבל הוראות מהקרמלין. עם זאת, אם היה לרוסיה סוכן שהגיע לדרג בכיר במדינת ישראל, מה הוא היה עושה אחרת מליברמן? האיש שהורס בשיטתיות את יחסיה של ישראל עם כל מדינה על פני הגלובוס, שותק כמו דג כשרוסיה מוכרת לאיראן כורים גרעיניים וטילים להגן עליהם. מוזר, באמת מוזר.

  8. דקל גולן הגיב:

    יואב שלום-

    אני חושב שהקביעה שלך שמאז המאה ה-19 לא ניתן לדבר ברצינות על שילוב בין לאומיות וליברליות היא הנחת מוצא שלך ושל רבים אחרים בציבוריות הישראלית, הנחה שהשתלטה על השיח הציבורי. כאשר יוצאים מהנחה זו מגיעים באופן בלתי נמנע למספר מסקנות שאחת מהן היא שלילת ההצדקה למדינת ישראל כמדינה יהודית.

    יתכן שצריך, ולצערי זה לא יקרה באווירה ה״אינטלקטואלית״ בארץ להתמודד עם הנחת יסוד זו שלדעתי אינה נכונה. האתגר האמיתי של ישראל הוא היכולת לקיים מדינה שהיא גם מדינת לאום וגם מדינה ליברלית. בהרבה מובנים זה לא רק אתגר אלא ייעוד ואפשרות אמיתית.

    דיון זה יכול להיות חשוב מרתק ואולי אפילו מועיל לחשיבה הציבורית בארץ אם לא ייחטף על ידי בעלי המונופול על הצדק. בכל מקרה לא כדאי לערב בין עובדות והנחות.

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט לא כדאי, דקל. כיוצא בזה גם לא כדאי לייחס הנחות למי שלא הניח אותן.

      אם תרצה לעיין ברשימות קודמות שלי במרוצת השנים תחת הקטגוריה “התחיה מדינת הלאום?” תיווכח עד כמה אין לי חלק ונחלה במסע להבאיש את ריחה של מדינת הלאום. למען האמת, אני כמעט תובע זכות בעלים על עצם השימוש במושג “דה לגיטימציה של ישראל” (התחלתי להשתמש בו עוד לפני 12 שנה).

      לא על עצם הרעיון הלאומי דיברתי. כתבתי, ואתה מוזמן לחזור ולבדוק, שלאומנות וליברליות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, לא לאומיות. ההבדל? לאומנות היא שובניזם, קסנופוביה, שלילה של זכויות הזולת, כובשנות, ניצול. בקצרה, לאומנות היא האידיאולוגיה ותכנית-הפעולה של הימין הישראלי. לאומיות יכולה להיות תכנית הפעולה של אנשים ליברליים, שאינם חושבים כי שחרורם הלאומי מחייב את דיכויים הלאומי של שכניהם.

  9. דקל גולן הגיב:

    יואב, אני תוהה מי הוא הלאומני בסיפור המזרח תיכוני? לפי ההגדרה שנתת ללאומנות, זה מתאים בדיוק לכל השכנים המקיפים אותנו, לא רק הערבים המכנים את עצמם פלסטינים בששים השנה האחרונות, אלא כל שכנינו, שהם מדכאי מיעוטים ונשים, וכמובן לא מוכנים לקבל את העובדה שבאיזור חי לאום אחר.

    אז, יואב, מי הוא הלאומן בסיפור? ליברמן עוד לא נולד, כאשר הלאומנות הערבית איימה לכלותנו.

    בדרך כלל אני מאוד נהנה מרשימותיך, מזו קצת פחות.

    • יואב קרני הגיב:

      לא תמצא בי סניגור של הלאומנות הערבית, או של כל לאומנות שהיא. אני הסברתי לך למה התכוונתי ב”לאומנות”, רק מפני שאתה טעית להניח כי אני מתנגד לעצם מדינת הלאום. נסיתי להבהיר לך שאינני מתנגד לרעיון הלאומי, אלא לפרקטיקה הקיצונית שלו, שבעברית התייחד לה המונח “לאומנות”, ובלשונות המערב היא ידועה (ממקור צרפתי) כ”שובניזם”. זה הכול.

      אגב הערת האגב שלך על “אלה המכנים את עצמם בששים השנה האחרונות פלסטינים”. זה ביטוי של לאומנות: חוסר סובלנות כלפי ערגותיהם הלאומיות של אחרים, בטענה קלאסית שזה מקרוב באו, ולפיכך זכויותיהם נופלות מזכויותיך. לתשומת לבך, אף אנחנו מכנים את עצמנו “ישראלים” זה ששים שנה. יישות מדינית ששמה ישראל התקיימה באחרונה במאה השביעית לפני הספירה. יהודים תושבי הארץ לא קראו לעצמם “ישראלים”, המושג ישראל לא הופיע בספרות הציונית, ונשיא ארה”ב הרי טרומן היה צריך לתקן בכתב ידו את הודעת ההכרה במדינה היהודית. במקור הוא כתב Judea.

      חבל. אלה הסחות דעת, שנועדו לצבור נקודות בהתכתשות רטורית בסאלון של ליל שבת, או בדיון וולגרי במליאת הכנסת. אנשים רציניים אינם צריכים לבזבז זמן על עקיצות כאלה.

  10. שירי כ. הגיב:

    אהבתי מאוד את רוח הדברים.

    אני מחפשת קשר בין המחשבה הציונית למחשבה התועלתנית והליברלית האנגלית נוסח בנתהאם ומיל, ולא ממש מוצאת…

    לאחרונה פניתי לפרופ’ שלמה אבינרי בעניין זה, וגם הוא לא סבור שמי מהוגי הציונות לדורותיהם הושפע מהרעיונות הללו. בעיניי הרעיונות של מיל ושכמותו (לפחות כמו שאני מבינה אותם) יכולים היו להעשיר את העולם הרעיוני של השמאל בישראל, שגם הוא שואב יותר מרעיונות אירופיים ולאו דווקא אנגלו-אמריקאיים.

Leave a Reply