שנת דונלד טראמפ תתחיל בסערה: צווים מִנהליים, דחיפת בית המשפט העליון ימינה, ניתוח ללא הרדמה למקסיקו וּל׳ביטוח אובמה׳, קיצוצי מסים היסטוריים. בקיצור ״דה חוסייניזציה״, כפי שיגיד השגריר הבא של ישראל בוושינגטון הטראמפית, אורן חזן. אירופה תנסה לפנות ימינה, אבל לא כל כך תצליח. רוסיה אסירת התודה תציע לוולדימיר פוטיין את הכתר, שנשמט בדיוק לפני מאה שנה מראשו של ניקולאי השני
ראש הממשלה נוהג עכשיו כשתדלן על בריקדות. להיטותו להעניש את ברק אובמה מזכירה עכשיו את מבצע הענישה של אייפא״ק לפני 30 שנה. נתניהו ופוטין נגד המפלגה הדמוקרטית
מה מותר לנשיא יוצא לעשות בתקופת המעבר אל הנשיא הנכנס? זה פשוט: הכול, כולל גינוי לישראל במועצת הבטחון. אבל האם ראוי שהוא יעשה הכול, ויחייב את הבא אחריו? ומדוע ארה״ב צריכה לחכות חודשיים וחצי לנשיא חדש? מדוע לא כמו בריטניה — 12 שעות וגמרנו?
כהונת השגריר באו״ם קיצרה את מסלול ההמראה הפוליטי של נתניהו. הוא התחיל שם כבעל ברית מיוחס ואהוב של הימין הרפובליקאי. הימין ההוא תיעב את האו״ם, והציע ״לנופף לו לשלום״ אם ירצה לעזוב את ניו יורק. נתניהו פיתח ״להט ושימוש אפקטיבי בסרקזם״, כדי להגיד לאו״ם מה בדיוק הוא חושב עליו. כמה שכל כך הרבה השתנה וכמה שהכול נשאר כשהיה
נתניהו באו״ם לפני 30 שנה. שגרירותו שם הסמיכה אותו אל הימין האמריקאי — וקיצרה את דרכו אל השלטון (המקור: cnn.com)
זה הזמן לתיאבון אסטרטגי. זה הזמן לקריאת תיגר על כל מה שהיה מובן מאליו. זו הזדמנות הנקרית אולי פעם בחצי מאה, אולי פעם בחצי אלף. זה הסיכוי הגדול של הימין המהפכני בישראל
סוציאליסט מוצהר מתמודד עכשיו על נשיאות ארה״ב, והוא אינו קוריוז מבדח. אדרבא, הוא מדאיג את הטוענת העיקרית לנשיאות במידה הדוחפת גם אותה שמאלה. אמריקה חיה בתקופת דמדומים, כותב חוקר ימני, המתכוון להיפך מסוציאליזם. אבל הוא אומר שהתנפצה ״ההסכמה ההיסטורית״, המכוונת את אמריקה זה 70 שנה. זה הזמן לבחור הסכמה חדשה, ואחדים חושבים שהיא תהיה שמאלית יותר בענייני כלכלה וחברה
סימן הקריאה ב salon.com, אחד-עשר ביולי, הוא מקור ההשראה של כותרת הרשימה הזו. הם קרצו, גם אנחנו קורצים. אבל האם כל זה קלוט לחלוטין מן האויר?
שני תהליכים מייגעים וגורליים של משא-ומתן הסתיימו כמעט בוזמנית, לאחר הפחדות הדדיות, איומים ותחינות. לאיראנים היה כוח סיבולת גדול מזה שליוונים, והם חוגגים — בלי הפגנות רחוב בבקשה; היוונים הפסידו לכל אורך הדרך, כי לא טוב להיות מדינה קטנה במזרח הים התיכון
צירוף נסיבות זימן לאותו השבוע עצמו שתי עיסקאות פוליטיות רב-צדדיות על שניים מן המשברים החמורים ביותר של השנים האחרונות: האיום היווני על שלומה הכלכלי של אירופה — והאיום האיראני על שלום המזרח התיכון.
משאל-העם ביוון הוא תרגיל אבסורדי בהתחמקות מאחריות מצד מפלגה, שמעולם לא ציפתה ברצינות להרכיב ממשלה. היא מוסיפה להציע ליוון התמרמרות לאומית במקום חשבון נפש
משאל-העם של יוון מעצבן את שאר אירופה. אירופים זוכרים את ההיסטוריה הארוכה של מניפולציה ושימוש לרעה של משאלי עם עוד מימי נפוליאון בונפרט. אבל משאלי-עם דווקא התירו פלונטרים בשורה של ארצות, כולל כאלה שלא ידעו אם הן רוצות להיות אירופיות. משאל עם היה יכול לפזר את הערפל ביוון לפני ארבע שנים, אילו הגרמנים והצרפתים היו מרשים. עכשיו, משאל העם — שאולי בכלל אינו חוקי — הוא אמצעי של אבדן עשתונות
במהדורה האירופית של ׳וול סטריט ג׳רנל׳, שניים ביולי 2015