קו המשווה

אולי אחת לשני דורות קורה דבר כזה: מטאפיזיקה משתלטת על הפוליטיקה. כיסופים משיחיים מביסים ציפיות רציונליות. אנשים מבוגרים מתאהבים בפוליטיקאי עד אבדן חושים. לרוע מזלה, בדיוק ברגע הזה ניסתה הילארי קלינטון להגיע לנשיאות. השבוע כנראה הסתיים מסעה. כן, גם התקשורת אשמה. רבים בה ויתרוּ כמעט על כל מראית עין של אובייקטיביות

 

 

לא היתה עוד שנה פוליטית כשנה הזו. היו שנים עם אלמנטים של הפתעה, אבל הזמן העובר טישטש אותן.

1976 קצת דמתה: האמריקאים היו מוכנים לשבור את הכלים, וּלנסח חוקי משחק חדשים, תחת הרושם של מלחמת וייטנאם ושל פרשת ווטרגייט. פוליטיקאי אלמוני, אידיאליסט, עם רטוריקה כמעט-משיחית, הסתער על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הביס את נושאי הדגל הטבעיים שלה, והבטיח להעמיד על ראשו את הסטאטוס-קוו של זמנו. שמו היה ג’ימי קרטר. ארבע שנים אחר כך, קרטר הוּצא מן הבית הלבן על אלונקה פוליטית.

היו שנים של שבר, שֶבָּהֶן תקוותיו של דור שלם נתלו בפוליטיקאי אחד, כמעט נגד השׂכל הישר, למורת רוחם של הרבה אנשים רציונליים.

ב-1932, כאשר העולם באמת חישב להתמוטט, האמריקאים בחרו פוליטיקאי מעוט נסיון אם גם ידוע שם, פרנקלין רוזוולט. הוא לימד אותם ” לפַחֵד מדבר אחד בלבד – מן הפַּחַד עצמו”.

והיה אנדרו ג’קסון, בשנת 1828, שהביא אתו זן חדש של פוליטיקה: דמוקרטיה פופוליסטית. חסידיו היו כל כך משולהבים במוצאי יום השבעתו, עד שפשטו על הבית הלבן, וגנבו את הנברשות ואת החרסינה. אבל ג’קסון היה האיש המפורסם ביותר של זמנו. עלייתו לשלטון היתה עניין טבעי.

מה מאוד מפַתֶה לחפּשׂ אנלוגיות בַּשנה הרת-הגורל ביותר בתולדות הרפובליקה האמריקאית, 1860. היא הניבה את אייברהם לינקולן – מגוחך למראה, גבוה ודק, עם נסיון פוליטי מינימלי, אבל עם הרבה שכל ישר ועם כשרון ניסוח יוצא מן הכלל.

בעוד שנתיים האמריקאים יציינו 150 שנה לבחירתו. נשיא ארה”ב יישׂא את הנאום המרכזי בחזית הפנתיאון של לינקולן, במרכז וושינגטון. האומנם זה יהיה איש גבוה ודק מאילינוי, עם נסיון פוליטי מינימלי?

אל נכון, שערי השמיים ייפתחו במעמד הזה, וּמלאכי השרת יפרטו על עוגביהם.

חריש חרישי של כל תלם

בשבוע שעבר השמיע אובאמה את כמעט-הכרזת הנצחון שלו. זה היה במוצאי יום בחירות מקדימות, שבו אובאמה נחל תבוסה איומה במדינת קנטאקי, אבל ניצח בהפרש משכנע במדינת אורגון, בצפון מערב ארה”ב. בעקבות הנצחון הזה יכול אובאמה לטעון לרוב הצירים הנבחרים לוועידת המינוי של מפלגתו, שתהיה הקיץ בדנוור, קולורדו.

הרוב הזה קטן מדיי, והוא יהיה זקוק לתמיכה ניכרת מצד הצירים הלא-נבחרים (סידור משונה שעשתה המפלגה לפני 24 שנה, כדי לסכל התקוממויות נגד המימסד). אבל אין סיבה להניח שלא תהיה לו תמיכה כזאת. אובאמה ניצח איפוא. הוא יהיה מועמד הדמוקרטים לנשיאות בבחירות של חודש נובמבר.

זה איפוא הזמן לכמה הרהורי ביניים. זה הזמן לחזור אל שורת הפתיחה: לא היתה עוד כשנה הזאת. היא התחילה בינואר 2007, כאשר אובאמה הקים “ועדת בדיקה” להחליט אם יתמודד על הנשיאות. מטה הבחירות שלו התחיל חריש חרישי של כל תלם. בעורמה רבה הוא התרכז במדינות קטנות וּמעוּטוֹת אוכלוסין. התגייסות מסיבית התחילה על האינטרנט. רשת של איסוף כספים נרקמה כמעט מֵאֵלֶיהָ.

למען האמת, לא כל מה שקרה מאז היה מפתיע. אני מציץ בפרשנות באתר הרשת של ‘טיים’ מינואר 2007. כותרתה, “האם אובאמה הוא המוביל?”

אבל הסקרים, וחוכמת אנשים מלומדה, ואינטוּאיציוֹת, ורציוֹנליזציוֹת הכריחו את רובנו להניח שקלינטון אינה יכולה להפסיד. ב Saturday Night Live, תכנית הסאטירה ברשת הטלויזיה NBC, קומיקאית שחיקתה את קלינטון נשאה נאום לאומה תחת השם “הנשיאה הבאה של ארה”ב”. היא ליגלגה על כל מתחריה במפלגה הדמוקרטית, וניחמה אותם על השפלתם הבלתי נמנעת.

זה אולי המחיר שתכנית בידור משלמת כאשר היא מופקת ומשודרת מניו יורק. קשה מאוד להיות מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות נגד רצון הוליווד, בין השאר מפני שהוליווד היא מעיין נובע של כסף (“הכספומט של המפלגה הדמוקרטית”, קרא לה מישהו), אבל גם מפני שידה של הוליווד נמצאת על הדופק במידה שידיים מעטות נמצאות.

מהוליווד נפתחה הרעה

הוליווד היתה ארץ הקלינטונים. אבל הטובים בידידיהם פנו להם עורף. אחדים עשו כן בחן וּבחיוך, כמו למשל טום האנקס. אחדים עשו כן באגרסיביות ארסית, כמו דייוויד גפן, מיליארדר המוסיקה והסרטים (שהעניק השראה לאחת הדמויות הפחות-אטרקטיביות בדראמת הטלויזיה ‘הבית הלבן’). למרבה העניין והחשיבות, גפן עשה כן בהתחלה, ממש בהתחלה. בפברואר 2007 הוא הכריז: “כל הפוליטיקאים משקרים – אבל הקלינטונים משקרים בקַלוּת כזאת”.

הוא השמיע את המלים ההן יום אחד לאחר שאירח נשף התרמה לכבוד אובאמה. נאספו בו 1.3 מיליון דולר. חוקי מימון הבחירות בארה”ב מגבילים תרומות אינדיבידואליות ל-2,000 דולר. צריך איפוא הרבה אינדיבידואלים, וכדי למצוא אותם צריך אנשים עם רולודקסים ענקיים. לגפן יש כאלה בשפע.

פניית גפן נגד הקלינטונים היתה מדהימה, פשוט עוצרת נשימה. הוא איש שלזכות יכולת הגיוס שלו נזקפו אולי 18 מיליון דולר במערכות בחירות קודמות של הקלינטונים. הוא אחד האנשים שהקלינטונים הזמינו לישון בחדר המיטות המפורסם של לינקולן בבית הלבן – ועוררו עליהם בשנות ה-90 את הביקורת המרה, והמוצדקת, על מכירת הבית הלבן תמורת בצע כסף.

אני מוצא מסה אנטישמית גסה שהופצה על האינטרנט ב-1998, על הקשר היהודי להשתלט על אמריקה. כותרתה “דייוויד גפן, סטיבן ספילברג וביל קלינטון”. היא אומרת, כי “הקלינטונים היו אנשי חוגו של גפן מאז 1992”; וּמתארת כיצד הומוסקסואלים יהודיים עשירים מהוליווד (כמו גפן) משכו בחוטיה של המפלגה הדמוקרטית.

מה עורר את גפן לגדף את ידידיו הקלינטונים בפומבי? האם זו היתה מחלוקת אישית? או אולי הוא הגיע למסקנה עניינית, שקלינטון אינה צריכה להיות נשיאה? כך או כך, זה היה סימן לבאות – הן בענייני כספים והן בענייני יחסי ציבור. לא רק חלקים בולטים של הוליווד פנו נגד קלינטון. בהדרגה התחוורה והלכה המידה שבה התקשורת התייצבה נגדה.

במרוצת שנים ארוכות של מעקב אחרי הפוליטיקה האמריקאית לא ראיתי עוד משוא פנים כל כך רחב, בוטה וַחֲסַר עכּבות. יש בתיקיי מאות דוגמאות, כתובות ואלקטרוניות.

ביל קלינטון עורר רגשות מעורבים אצל עתונאים שסיקרו את נשיאותו. גם אצל בעלי ברית פוליטיים התעורר הרושם שהקלינטונים אינם מיטיבים להבחין בין אינטרס פוליטי צר וּבין אינטרס לאומי.

הארי טרומן, הנשיא הדמוקרטי שקלינטון אהב לדבר בשבחו, חשב את הבית הלבן לפיקדון. הקלינטונים נהגו בשלטון כמו היה נדוניה. הם התהלכו תמיד על פי תהום משפטית, סמוכים מאוד אל הצד הלא-נכון של החוק. בולמוס החנינות המפוקפקות, שקלינטון חתם בשעותיו האחרונות בבית הלבן, עורר סלידה ומבוכה כמעט כלליות. התעורר אז הרושם שקלינטון סתם בזה את הגולל על התקוות השושלתיות.

שִׂנאָה מהוּלה במשיחיוּת

כל זמן שסקרי דעת הקהל העמידו את הילארי קלינטון ביתרון של 20 או 30 אחוז על פני אובאמה, בשלהי 2007, האיבה לקלינטונים היתה מרוסנת, או לפחות קוריוזית. הבחירות המקדימות של מדינת איובה [אייווה, באיות המקובל], בשבוע הראשון של חודש ינואר, טרפו את הקלפים בכל מובן שהוא. בתקשורת, הן קראו דרור לקלינטוֹנוֹפוֹבּיה, מהולה בִּתחושות משיחיות.

חמישה ימים הפרידו בין איובה ובין הסיבוב הבא, בניו המפשר. אף כי באיובה הצביעו רק 10% מבעלי זכות הבחירה, ואף כי באיובה לא היתה הצבעה חשאית, חלקים ניכרים של התקשורת נהגו במַפַּלתָהּ של קלינטון כמו היתה פציעה פטלית. הם הכינו בעונג ניכּר את הלווייתה הפוליטית.

“סימנים להתמוטטות האסטרטגיה” של קלינטון, הכריזה כותרת בעמוד הראשון של ‘לוס אנג’לס טיימס’ ב-7 בינואר. ביום הבחירות בניו המפשר, 8 בינואר, ה’ניו יורק טיימס’ דיווח בידיעה הראשית שלו על עריפת ראשים מתוכננת במטה קלינטון ועל התייבשות מקורות המימון שלה.

 

 

קלינטון ניצחה בניו המפשר. קשה להאמין מה גדולה היתה אנחת האכזבה של פרשנים ברשתות הכבלים. MSNBC הפליאה עשות. היא הפכה ל Fox של השמאל. בה במידה ש Fox מבית רופרט מֶרדוק שירתה את עניינם של הרפובליקנים ב-2004, ללא בושה, כך גם MSNBC  התגייסה בגלוי לעזרת אובאמה, כמעט עד אחרון פרשניה-כתביה, או כתביה-פרשניה.

אגב, אחד מהם הושעה בהתחלת הדרך, כאשר הכריז בשידור חי שהשתתפות צ’לסי קלינטון במסע הבחירות של אמה הוא מעשה זנות. הוא חזר מאז לשדר – וחזר גם לסוּרוֹ.

כתב NBC שליווה את מסע הבחירות של אובאמה, לי קואן (Cowen), הודה בראיון עם מגיש החדשות הראשי של הרשת, בריאן ויליאמס, “כמעט קשה לי להישאר אובייקטיבי”. זו היתה סיבה די סבירה להטיל עליו משימה אחרת. אבל קואן הורשה להוסיף וּלהתקשוֹת להיות אובייקטיבי.

חודשיים וחצי אחר כך הוא עצמו כתב, בפירסום רשמי של הרשת,

“כאשר חברת החדשות של NBC הטילה עליי לסקר את מסע הבחירות של אובאמה, עליי להודות כי ברכיי פקו במקצת. המשימה נראתה כבדה מִנשׂוֹא… מועמדותו היתה היסטורית. תהיתי אם אני ראוי לתפקיד הזה. תהיתי אם אוכל לעשות צדק עם מסע הבחירות שלו. תהיתי אם החוויה הזו לא תבלע אותי כליל”.

סיפורים התחילו להישמע על כתבים המביאים את ילדיהם אל עצרות הבחירות של אובאמה, או מצטרפים אל השירה ואל קריאות העידוד.

היא ניצחה. היא

תומכי אובאמה קיוו להעניק לקלינטון נוקאאוט ב-5 בפברואר, שניתן לו הכינוי ‘יום שלישי הגדול’, מפני שהצביעו בו 24 מדינות. משפחת קנדי (הן הסנאטור הבכיר במסצ’וסטס, הן אחייניתו אשת המושל בקליפורניה, הן גיסתו אלמנת בובי קנדי) עשתה יד אחת עם הוליווד, וניסתה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי קלינטון בקליפורניה, במסצ’וסטס ובניו ג’רזי. היא לא היתה עומדת בתבוסה כזאת. אבל היא ניצחה, בהפרשים משכנעים, בכל השלוש. ‘לוס אנג’לס טיימס’ חרק שיניים בקול רם. הכותרת שלו על נצחון קלינטון בקליפורניה לא כללה אפילו את שמה. “היא ניצחה”, אמרה הכותרת.

היא.

 

את המעקב אחרי מערכת הבחירות הזו התחלתי עם רגישות מיגדרית מינימלית. אני מסיים אותו עם אנטנות זקורות עד כאב.

זה התחיל עם גבר אחד בעצרת בחירות של קלינטון בניו המפשר, שהניף לעומתה שלט ענק, “גהצי לי את החולצה”.

זה נמשך כאשר קלינטונופובים, בייחוד מימין, הפיצו בעונג גלוי צילום של קלינטון בלי האיפור, שחשף קמטים עמוקים.

זה הודגש, כאשר פרשן של MSNBC, אלא מה, הכריז שהסיבה היחידה לקריירה הפוליטית של קלינטון היא שמצביעים בניו יורק ריחמו עליה בגלל ניאופי בעלה.

אחרים ליגלגו על לשון הגוף שלה, על צחוקה הרם מדיי, על מבטיה, על עיניה. לפחות קריקטורה אחת תיארה אותה כפרוצה שמנה בקרן רחוב חשוכה.

גלריות של פרשנים גברים לא היו מסוגלים לחזות את התגובה, או להבין אותה. נשים נאספו אל דגלה של קלינטון. נשים הצילו את מסע הבחירות שלה מהתמוטטות מוקדמת.

אחת מהן הסבירה, בראיון שאני זוכר אבל אינני מצליח למצוא: “כולנו התנסינו בזה. כל אחת מאיתנו היתה האשה היחידה בחדר מלא גברים עוינים, כל אחת מאיתנו ניסתה להישמע, להילקח ברצינות, להתקדם. כל אחת מאיתנו נתקלה בתקרת הזכוכית” (אני מצטט מזכרוני).

זה לא הספיק. שיעור התמיכה של נשים בקלינטון במדינות רבות הגיע עד 60%, אבל שיעור התמיכה באובאמה בין שחורים הגיע עד 90% ויותר.

מעשה בנגמ”ש ובצלפים סרביים

צריך למהר ולהוסיף שקלינטון מעדה כמה מעידות חמורות. בעלה, הנשיא לשעבר, מעד. כמה מיועציה מעדו.

היה רגע אחד, משונה מאין כמותו, שהצדיק לכאורה את התפרצותו של דייוויד גפן, המיליארדר ההוליוודי. זה היה בחודש אפריל, כאשר קלינטון — מהיותה להוטה להטעים את הנסיון הבין לאומי שלה — בדתה מלבה, ללא כל צורך, סיפור על מעמד נחיתתה בשדה תעופה צבאי בבוסניה ב-1996. מקבלי פניה מיהרו לדחוף אותה לנגמ”ש בשעה שצלפים סֶרבּים ירו לעברה.

לא היו דברים מעולם, היא לא הצליחה להסביר את המעידה, וזמן קצר היה נראה שהיא תקעה בראשה את כדור החסד.

אבל הקשר נגד קלינטון נקשר לפחות שלושה חודשים קודם. “קשר” אינו צריך להיות מובן כאן באופן קונספירטיבי. זה היה לא פעם קשר של פסיכולוגיות ושל אסוציאציות. משהו ממנו התחיל להיוודע לי באופן טריוויאלי לחלוטין, כאשר מַכָּר מלומד, פרופסור לשעבר באוניברסיטה, היסטוריון של אירופה, משקיף מנוסה על וושינגטון, איש מאופק ונעים הליכות, כתב לי בהתרגשות רבה כי הקלינטונים גזענים מעיקרם. גזענים? צרחתי (באופן אינטרנטי בלבד). חשבתי שהוא מתבדח, או לפחות שהוא מביע דעות שוליות. אבל לא יצאו אלא ימים אחדים, והדמוקרטיה הווירטואלית כולה דיברה על גזענותם של הקלינטונים.

הרבה אחר כך, הרבה מאוד, כאשר לבנים, בייחוד ממעמד בינוני נמוך או מפועלי הצווארון הכחול, נהו אל קלינטון, אויביה המרים ענדו לה תוויות גזעניות מפורשות. היא לא עזרה לעניינה כאשר הזהירה, כמעט כבדרך אגב, שברק אובאמה יתקשה לנצח את ג’ון מקיין, מפני שהרבה לבנים לא יצביעו בעדו.

אפשר בהחלט להתרעם על ההכרזה ההיא. אבל היא באה שבועות רבים לאחר שאובאמה טען את ההיפך, זאת אומרת שתומכיו (קְרי, שחורים) לא יצביעו בעד קלינטון אם היא תהיה מועמדת המפלגה. איש לא מצא דופי באיום הזה. כיוצא בזה, איש לא מצא דופי בהצבעה המסיבית של שחורים לטובת אובאמה, כל כך מסיבית עד שהקולות השחורים לקלינטון התקרבו מאוד אל סטיית התקן.

אובאמה הצליח לחזור וליפול על רגליו במצבים שאיש זולתו לא היה יוצא מהם בשלום. אני מתכוון בייחוד לפרשת כוהן הדת ראייט, מורו הרוחני של אובאמה מן הכנסיה השחורה בשיקאגו. בעזרת התקשורת, אובאמה הצליח להפוך את החיסרון ליתרון, אם כי חזקה על העניין הזה שלא יַרפֶּה ממנו במערכת הבחירות הכללית, וּבה ליגיונות מעריציו אולי לא יספיקו.
פֶּגי מאוהבת

זו היתה שנה משונה מאין כמותה. זו היתה שנה שֶבָּהּ צעירים, שעתה זה ניתנה להם זכות בחירה, התאהבו ללא תקנה בפוליטיקאי רב חן משיקאגו, והדביקו באהבה הזו הרבה מהוריהם. כשהתחלתי לקרוא מונולוגים של אהבה לאובאמה מאת פאגי נוּנאן, מי שהיתה כותבת הנאומים הימנית מאוד של רונלד רייגן ושל ג’ורג’ בוש האב, ידעתי שאני כבר לא אבין את הדינמיקות של העונה הפוליטית הזו.

אפילו בפוליטיקה יש מטאפיזיקה. יש זמנים שבהם אין טעם לעמוד על הרלוונטיוּת של השכל הישר. רוב הפוליטיקאים אינם יוצאים נשכרים ממטאפיזיקה. הם מעדיפים זמנים כתיקונם, שבהם ציפיות רציונליות מושלות בכיפה. אולי אחת לשני דורות הזמנים יוצאים מתיקונם. ביש מזל, אומרת השבוע הילארי קלינטון, וּמוֹחה את שׂרידי האיפור ממצחה.

 

היא רוקדת: שני צעדים ימינה   ריצ’רד ניקסון ניסח פעם את אחד הכללים החשובים ביותר של הפוליטיקה האמריקנית: כשאתה מתמודד על מועמדות מפלגתך לנשיאות, עליך להיאבק מן הצד שאליו פונה המפלגה. זאת אומרת, אם אתה רפובליקן, עליך לחזר אחרי קולות הימין; אם אתה דמוקרט, עליך לחזר אחרי קולות השמאל. בבוא הבחירות הכלליות עליך להתיישר אל המרכז, מפני ששם נמצאים רוב האמריקאים. ניקסון ייסד את הכלל הזה על הנחה סבירה וּמוּכחת: מיעוט לא גדול של בעלי זכות הבחירה נוטים להצביע בבחירות המקדימות. אנחנו יודעים שיש זיקה בין דרגת המחוּיָבוּת האידיאולוגית וּבין הנכוֹנוּת להצביע. ממילא, לַקצָווֹת הרעיוניים של כל מפלגה יש ייצוג הגדול מֵחֶלקָם היחסי. כך הצליח הימין הנוצרי לגרור את הרפובליקנים ימינה ב-35 השנה האחרונות; כיוצא בזה, האיגודים המקצועיים – מיעוט קטן בכוח העבודה בארה”ב – הכתיבו את סדר היום שלהם לפוליטיקאים דמוקרטיים. הריקוד הזה – צעד אחד ימינה, שני צעדים למרכז – עבד ברוב המקרים. הוא עבד בשביל ניקסון עצמו. הוא עבד פעם אחת בשביל ג’ורג’ בוש האב (אם כי לא בפעם השניה); הוא עבד בשביל ביל קלינטון. רונלד רייגן הוכיח שאפשר לרקוד ימינה לכל אורך הדרך, וגם לשלוט מן הימין. לפעמים אפילו מאוד מאוד הילארי קלינטון לא תהיה מועמדת מפלגתה לנשיאות. אבל היא הפכה על ראשם את כללי ההתנהגות של מועמדים דמוקרטיים. כאשר התחוור לה שאובאמה הוא בחיר לבו של הממסד הדמוקרטי, בשלהי פברואר, היא התחילה לנהל את מערכת הבחירות הארוכה והקשה שלה לא משמאל, אלא מימין. לפעמים מאוד מימין. לפעמים אפילו מאוד מאוד. זה היה מאוחר מדיי – אבל זה עבד, לפחות במובן של הארכת תוחלת חייה האלקטורליים. היא נועדה להימחק מן המפה בתחילת מארס, אבל קמה לתחיה במדינת אוהיו; היא נועדה להימחק בשלהי אפריל, בפנסילבניה. אבל היא גברה שם על ברק אובאמה בהפרש “משכנע”, שהוא פחות מ”נצחון סוחף”, אבל בהחלט יותר מ”הפרש דחוק”. את המהלך ימינה היא התחילה בעצם עוד לפני שבע שנים, כאשר חבשה בפעם הראשונה את מושבה בסנאט. היא גמרה אז אומר לשנות את דימויה הציבורי: לא עוד רדיקלית שמאלית, בִּתנוּחה קבועה של התקפה, אלא מחוקקת אחראית, מיוּשבת ושוחרת קונסנסוס. הפרגמטיוּת שלה הרשימה ידידים וגם אויבים. באוקטובר 2002 היא הצטרפה אל מיעוט גדול במפלגתה, והצביעה לטובת החלטה, שֶהֵקֵלָה אחר כך על הנשיא בוש לטעון שהוא הוסמך לצאת למלחמה נגד עיראק. נַצחי-נא בכל מחיר מאחר שלאיש מעולם לא היה ספק שהיא רוצה לחזור לבית הלבן בִּזכוּת עצמה, פנייתה ימינה נחשבה טבעית והגיונית. אמנם קולות של חריקת שיניים בקעו מן השמאל של המפלגה הדמוקרטית, אבל לא נלקחו בעודף רצינוּת. במוצאי יום הבחירות של 2004, כאשר דמעות התבוסה חונקות את גרונם, הדמוקרטים פנו כמעט אוטומטית לכיוון קלינטון. הם אמרו לה בעצם רק דבר אחד: נַצחי-נא ב-2008, בכל מחיר, בכל אמצעי (זה לא ציטוט, אלא סיכום של הלוך רוח). איש לא העלה על דעתו את ברק אובמה. איש לא העלה על דעתו, שקלינטון תצטרך להתגונן מפני התקוממות מסיבית של השמאל במפלגתה. כנראה לא היה עניין סביר פחות מן הרעיון שקלינטון – כּליא-הברק של הימין הרפובליקני בשנות ה-90 – תסתער על הנשׂיאוּת מצד ימין. מערכת הבחירות שלה בפנסילבניה עמדה בסימן ניציוּת, צבאיוּת ועירעור על עצם הפטריוטיוּת של אובמה. הסנאטור הצעיר מאילינוי הֵקֵל עליה: הוא נשא נאום לפני תורמים בסן פרנסיסקו בתחילת אפריל, שבו דיבר בתערובת של ליגלוג ושל התנַשׂאוּת על הפטריוטיוּת של תושבי ערים קטנות במערב התיכון, על רגשותיהם הדתיים ועל השקפותיהם החברתיות. אצל המתבונן התעורר הרושם שקלינטון החליטה להתאים את עצמה לציפּיוֹתיהם של מבקריה המָרים ביותר. היא ויתרה על הנסיון הכושל להתחבב על הבוחרים, כדרך שהתחבבו אובמה וג’ורג’ בוש לפניו — והתמסרה לטקטיקה אגרסיבית, המכוּונת להריסה פוליטית של היריב. ה’ניו יורק טיימס’, שקרא לפני חודשיים וחצי לקוראיו להצביע בעד קלינטון במקדימוֹת הדמוקרטיות במדינת ניו יורק, שינה את טעמו בסוף אפריל. הוא גינה בחריפוּת בלתי רגילה את הטקטיקה שלה בפנסילווניה, ואמר שהיא ניצחה בזכות “סטנדרטים נמוכים”. היא יכלה להשיב למבקריה מה שהשיב הארי טרומן ב-1948. הנשיא הדמוקרטי עמד אז על סף תבוסה מוחצת. הוא שינס מותניים, יצא למערכת בחירות אינטנסיבית, ותקף ללא רחם את יריבו (הרפובליקני, בבחירות הכלליות). כאשר היריב התלונן על הטון, טרומן השיב, “אם אינך יכול לסבול את החום –צֵא-נא מן המטבח”. כל כך לא אנגלו-סאקסי ההתקפה המוצלחת על אובמה מצד ימין חשפה את חולשתו הגדולה של הכוכב העולה הזה, שהילה כמעט-משיחית נקשרה בו. אובמה התחיל לגלות הרבה מן החולשות שהרסו לפני 36 שנה את מועמדותו של ג’ורג’ מקגאוורן. גם מקגאוורן עורר התלהבות עצומה אצל צעירים מאוד ואצל ליברלים מאוד, אבל קומם עליו את המעמד הבינוני הלבן ואת הצווארון הכחול. הוא נחל את התבוסה הגדולה ביותר של מועמד כלשהו ב-200 השנה הראשונות של הרפובליקה האמריקנית.   ‘קו המשווה’, גלובס, 24 באפריל 2008

 

 

ברק בא מגוּגל, הילארי באה ממייקרוסופט

 

בקירבה מיידית אל קו הסיום של המירוץ במפלגה הדמוקרטית בארה”ב, אלגוריתם אחד, מבריק ורב-סגנון, שלח את הענק כְּבַד-המשקל וּמעוּט המעריצים אל כונס הנכסים

 

שַאֲלוּ-נא ישראלי על הבחירות לכנסת של 1951, או של 1969, או של 1981. האומה המתפארת שהיא נוֹכַחַת עלֵי אדמות זה 3,000 שנה (לפחות) צימצמה את הזיכרון שלה לטווח בינוני וקצר עד מינימום מביך. היא אינה מצליחה להתעניין בנסיבות הולדתם של תרבותה הפוליטית ושל הרגליה האלקטורליים.

ארה”ב – חוזרים אירופים וּמזכירים לה – היא ארץ צעירה, יחסית. אבל ההיסטוריה הפוליטית הרצופה שלה ארוכה מאוד. אותה חוקה משמשת אותם מוסדות שלטון זו השנה ה-230.

באיזו ארץ אפשר לדבר במידה של סבירות על צדדי הדמיון בין הבחירות של 2008 ובין הבחירות של 1828, או של 1860, או של 1912? באיזו ארץ כותבי הנאומים של הנשיא ב-1970 גנבו בגלוי מכותבי הנאומים של הנשיא ב-1934, שגנבו בעצמם מכותבי הנאומים של 1876?

בארה”ב, הבחירות המקדימות לנשיאות של 2008 מכילות אלמנטים מעניינים מן הבחירות של 1976, של 1980 ושל 1984.

** ב-1976, הדמוקרטים ניסו להיפטר במחי יד ממערכת פוליטית, שהוליכה אותם אל אסון וייטנאם ואל פרשת ווטרגייט. ג’ימי קרטר, פוליטיקאי אלמוני, ללא כל נסיון בזירה הארצית, הבטיח להם נקיון כפיים ותיקון עולם. הם העדיפו אותו על פני גלריה של מדינאים מנוסים ורבי-ידע. הם שילמו ביוקר: קרטר לא הבין איך עובדת וושינגטון, ונכשל פעם אחר פעם בזירה החשובה ביותר בשביל כל נשיא: חקיקה בענייני פנים.

** ב-1980, בימים של משבר פוליטי וכלכלי דרמטי, הדמוקרטים פלירטטו עם כוכב זוהר, ליברל פופוליסט, שרצה לחדש את ימיהם כקדם כמפלגת הצדק החברתי והרפורמות. האיש, טד קנדי, אמנם נוצח בבחירות המקדימות, אבל הקיז את דמו של הנשיא קרטר, וסלל בזה את דרכו של פופוליסט שמרן ואופטימי, נואם מהולל ורב כריזמה, רונלד רייגן.

** ב-1984, כאשר רייגן רכב על גל עצום של פופולריות, הדמוקרטים פלירטטו עם מועמדותו של גארי הארט, סנאטור צעיר, מבריק ורב-ידע, בעל סגולות אתלטיות, שתואר כנציג של דור טכנולוגי חדש. הימים היו ימיה הראשונים של מהפכת הטכנולוגיה העלית. הגלריה של עמק הסיליקון היתה הרבה יותר קטנה. המותג הטכנולוגי האופנתי ביותר של הימים ההם היה ‘אטארי’ (פרסים יקרי ערך יוגרלו בין המנחשים נכונה). לתומכי הארט ניתן איפוא האיפיון הקיבוצי “הדמוקרטים של ‘אטארי'”.

** ב-1984, וּביֶתֶר שְׂאֵת ב-1988, התמודד בראשונה פוליטיקאי שחור שהיה יותר מקוריוז. איש אמנם לא חשב שג’סי ג’קסון יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות, אבל הוא נחל כמה נצחונות מפתיעים במקדימות, והיה הפינאליסט של 1988. לבנים, בייחוד אינטליגנציה ליברלית אבל גם פועלים כחולי צווארון, הצביעו בעדו.

כנערות קטנות בקונצרט-רוק ישן

כדי להבין את הממדים ההיסטוריים של מועמדות ברק אובאמה, קחו-נא את כל המרכיבים המתוארים למעלה, עַרבּבוּ חזק, טַלטלו את הכוס עד שייעלמו כל הצבעים המקוריים, וּשתוּ-נא לרוויה. אין זה מן הנמנע שתִשתַכּרוּ עד אבדן חושים, ותמצאו את עצמכם מתנהגים כנערות קטנות בקונצרטי-רוק ישנים.

אם גארי הארט היה “הדמוקרט של ‘אטארי'”, הנה אובאמה הוא “הדמוקרט של ‘גוגל'”. אם אינני טועה, עובדת בת 26 במחלקת הפירסום של גוגל היא שהביעה את הרעיון הזה בפעם הראשונה. היא אמרה לסוכנות הידיעות רויטרס בנובמבר שעבר, לאחר שאובאמה הופיע בקמפוס של גוגל, כי הוא “רענן, חדש, יש בו משהו המזכיר את ‘גוגל'”.

איך זה קרה? איך הצליח איש אחד להפוך את עצמו לשם הפרטי של השינוי, לשם המשפחה של התקווה? הברקה אחת בצירוף הרבה מאוד סגנון, יכולת ארגון מזהירה, תמיכה נדיבה מאוד של קרן הון סיכון שהיתה להוטה לשנות את כללי המשחק מעיקרם

אובאמה עצמו אמר לפני כמה שבועות (אינני מצליח למצוא את מראה המקום), שהוא “כמו גוגל”. הוא אמר את זה בסמיכות זמנים להודעת ‘מייקרוסופט’ שהיא רוצה לקנות את ‘יאהו’ כדי לשפר את עמדותיה במלחמה נגד ‘גוגל’.

אם אובאמה בא מ’גוגל’, הילארי קלינטון באה מ’מייקרוסופט’. כל הזכויות לפרפרזה הזו אינן שמורות לי (אפשר למצוא אותה עוד בחודש יולי 2007, ברשימה נבואית של טום בוואן, באתר הרשת המועיל realclearpolitics.com), אבל מקור ההשראה שלה הוא כמובן המימרה הישנה והטובה, “גברים באים ממארס ונשים באות מוונוס”.

אגב, קצת טיפשי לתרגם לעברית ‘מאדים’ ו’נוגה’, מפני שבמקור הכוונה איננה לכוכבי הלכת במערכת השמש, אלא לאֵל המלחמה וּלאֵלת היופי במיתולוגיה הרומית. במיתולוגיה האמריקנית עניין לנו אולי בהיפוך היוצרות האולימפיות: אלת המלחמה ואל היופי (או לפחות אל האופי).

האלגוריתם נגד האימפריה

המאבק על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות עומד כמעט ללא ספק בימיו האחרונים. עוד מעט יתחילו סיכומיה של מערכת הבחירות המדהימה ביותר בזמננו. איך זה קרה? איך הצליח איש אחד להפוך את עצמו לשם הפרטי של השינוי, לשם המשפחה של התקווה? זו הצלחה לא-אופיינית במשטר דמוקרטי.

אני חושב שמישוואת גוגל-מייקרוסופט רומזת במקצת על התשובה. מצד אחד עמדה הגמישוּת המפתיעה של הנעורים: הברקה אחת – או אלגוריתם אחד – בצירוף הרבה מאוד סגנון, יכולת מזהירה של התארגנות, תמיכה נדיבה מאוד של קרן הון סיכון שהיתה להוטה לשנות את כללי המשחק מעיקרם.

מנגד עמדה אימפריה, שהיו לה מעט מאוד מעריצים אותנטיים, אבל הרבה מאוד משתמשים חורקי שֵן; מעט מאוד ברק, אבל הרבה מאוד עבודה שיטתית; מעט מאוד רוח התנדבות, אבל הרבה מאוד שרירים פוליטיים ופיננסיים.

אולי מפני שאני עדיין מקווה לנס. אולי הילארי מייקרוסופט תצליח לבלום את הגירת ההמונים אל המטפיזיקה של הפוליטיקה. לא כל חוויה מוכרחה להיות אקסטאטית, או קולקטיבית; לא תמיד צריך להרגיש “טוב”; לא כל דיון רציני מוכרח להיות שָוִיק, רצוי עם מוסיקה ב YouTube. אבל מֵהִרהוּרֵי לבי אני רואה

מה מסחררת היתה הִתהַפּכוּת היוצרות במלחמה הזו. ה’אנדרדוג’ חדל עד מהרה להיות הכלב התחתון, והפייבוריט חדל להיות המועדף. הבורסה הצביעה זה כבר לטובת גוגל, ממש כפי שתורמי הכספים הצביעו לטובת אובאמה; התקשורת התייצבה זה כבר נגד מייקרוסופט, לא פעם באופן שמַשׂוֹא פנים נדף ממנו למרחקים, ממש כפי שהתקשורת התייצבה נגד קלינטון, באופן שהעמיד בספק את יושרה המקצועי ואת רצינותה (של התקשורת).

דל מלהכיל, עשיר מלהכיל

‘גוגל’ היא הרבה יותר מחברת טכנולוגיה מצליחה. במיטבה היא הפרוזדור אל אורח חיים חדש, אל תרבות דיבור ולבוש, אל אמוציות ואל סנטימנטים שאוצר המלים המסורתי אינו מכיל עוד (לא בהכרח מפני שהוא דל מלהכיל. לפעמים הוא דווקא עשיר מלהכיל).

זה הסבר טנטטיבי. כבר הודיתי כאן לפני כמה שבועות, שאת תופעת אובאמה בעצם אינני מבין. אולי זו גם הסיבה שאני מעדיף את תוכנות מייקרוסופט על פני המקור הפתוח, ולא הצלחתי להגר מסביבת PC אל הציוויליזציה החלוּפית של אפל, ודעתי על פאיירפוקס היא הרבה פחות טובה ממה שהיתה.

מדוע? אולי מפני שאני עדיין מקווה לנֵס. אולי הילארי מייקרוסופט תצליח לבלום את הגירת ההמונים אל המטפיזיקה של הפוליטיקה. לא כל חוויה מוכרחה להיות אקסטאטית, או קולקטיבית; לא תמיד צריך להרגיש “טוב”; לא כל דיון רציני מוכרח להיות שוויק, רצוי עם מוסיקה, ב YouTube.

אבל מהרהורי לבי אני רואה. לא רק העתיד שייך למישהו אחר, אלא כנראה גם הבנת העתיד שייכת למישהו אחר.

מגזין סוף השבוע של גלובס, 28 בפברואר 2008

 

אין לי מה להגיד על ברק אובאמה, חוץ מזה שאין לי כל מושג מדוע הוא קורה. חשבתי שאני מתנגד לו מפני שאני מזדקן, אבל אז באו אליו, וחיבקוהו, וולקר וסורוס ואת’ל קנדי, והם הרבה יותר זקנים. אני עוד אגיד שזו היסטריה ופסיכוזה. אין צורך להאמין לי   השיטפון ששמו אובאמה גאה והלך בשלהי ינואר וּבימים הראשונים של פברואר. לא זו בלבד שכל הסקרים הראו אותו בֶּעליל – אלא שגלריה מדהימה וּמגוּונת של אנשי ציבור וּקרוביהם הציעו את תמיכתם. זה היה מצעד חסר תקדים של מה שהאמריקנים מכנים “סמיכת ידיים” (Endorsement). בעיניי זה היה סימן שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה של הילארי קלינטון. אילו אני הילארי קלינטון לא הייתי חדל לחרוק שיניים. למען האמת, אני אינני הילארי קלינטון, ולא חדלתי לחרוק שיניים. מי לא היה שם, במצעד הסמיכה: גברים לבנים עם מותניים עבות מאוד וגברים לבנים עם מותניים צרות מאוד; נשים שחורות מצליחות מאוד לצד נשים לבנות מצליחות מאוד; נערות ונערים רכים בשנים לצד עמודי תווך עתיקים. מה! נפלטה מגרוני קריאת תדהמה ומפח-נפש, כאשר שמעתי שפול ווֹלקֶר הצטרף למצעד. הוא היה נגיד הבנק המרכזי של ארה”ב בסוף שנות ה-70 ורוב שנות ה-80, האיש שכל השווקים סגדו לו עוד לפני ששמעו על אלאן גרינספן. מה פתאום וולקר? והוא עוד גמר את ההלל על “סגוּלוֹת המנהיגוּת” של אובאמה. מאיפה הוא יודע? הרי איש אינו יודע. (אבל מצד שני, אם הוא אומר, אז כדאי להאזין.) וּמה מדהימה היתה ההידחקות הנואשת אל התור השושלתי, זה המיועד לאנשים לא-כל-כך חשובים, שיש להם קשר גנטי מסוים אל אנשים מאוד-מאוד-חשובים. ראשון היה טד קנדי הזקן, שמותניו אכן התעַבּוּ מאוד, וּבלוריתו הכסיפה, אבל קולו נשאר רם וצלוּל כשהיה. זה האיש ששאיפותיו האישיות חסרות המעצורים מילאו תפקיד מרכזי בהריסת נשׂיאוּתוֹ של ג’ימי קרטר, לפני 28 שנה, וּבַעליית רונלד רייגן. עכשיו הוא מתלונן שביל קלינטון מפַלג את הדמוקרטים. הוא מתלונן. נו, טוב, אבל הסנאטור טד הוא מִזִקנֵי המחוקקים בוושינגטון, ויש לו הזכות. לעומת זאת, מה עושה שם קרוליין אחייניתו, בתו של הנשיא המנוח? מה בדיוק מעניק לה את הזכות הפוליטית או המוסרית למשוח את יורשו של אביה? (“נשיא כמו אבי”, היתה הכותרת של מאמר בזכות אובאמה, שהיא פירסמה ב’ניו יורק טיימס’ בשלהי חודש ינואר.) קרוליין הסבירה שהיא לא החליטה לתמוך באובאמה עד שֶיְלָדֶיהָ שיכנעו אותה. הנה כי כן, דעה פומבית יש גם לנכדיו של הנשיא המנוח, שלמרבה העצב מעולם לא ישבו על ברכיו, ורק רבע מן הכרומוזומים שלהם מתייחסים על בית קנדי.   את’ל קנדי, אלמנת בובי, ואחד מילדיה, מאקס, עושים נפשות לאובאמה במקדימות של מדינת דרום דאקוטה, מאי 2008. ילדים אחרים הצטרפו אל קלינטון, או נשארו נייטרליים גזיר מן העתון Rapid City Journal, המופיע בדרום דאקוטה נשמתו של בובי שלושה דודנים של קרוליין, ילדיו של בובי קנדי, הודיעו מייד כי הם דווקא תומכים בקלינטון, אבל התקשורת אפילו לא העמידה פנים שהיא מתעניינת. אלמנתו הישישה של בובי, את’ל, חיכתה כמה ימים לפני שפנתה עורף לִילָדֶיהָ, והצטרפה אל מצעד אובאמה. בין הכרזת ילדי בובי וּבין הכרזת את’ל, קלינטון הספיקה להקרין תשדיר טלויזיה בקליפורניה עם הרבה צילומים של בובי. הסמליות נטפה מכל שניה יקרה: עוד מעט ימלאו ארבעים שנה לרצח בובי, בבית מלון בלוס אנג’לס, בידי פלסטיני, במוצאי יום נצחונו בבחירות המקדימות של קליפורניה. כל כך הרבה מתומכיו המבוגרים של אובאמה היו מתנדבים צעירים במטה הבחירות של בובי, ולא חדלו להאמין שההיסטוריה היתה שונה מעיקרה אילו נבחר לנשיא בנובמבר 1968. הם מאמינים, או לפחות נוהגים כמאמינים שבאובאמה מתגלגלת נשמתו של בובי. מה חבל שבובי קנדי ג’וניור ושתי אחיותיו העבירו את קולו של אבא אל קלינטון. אבל לא אשה אמיצה וִידוּעַת סבל כאת’ל תיכּנע לילדיה הלא-כך-כך מוצלחים. אגב, לא יצאו אלא יומיים, ונֶכדתו של הנשיא הרפובליקני דוואייט אייזנהאור (1961-1952) הודיעה (במאמר ב’וושינגטון פוסט’) שהיא תומכת באובאמה, ואם הדמוקרטים יואילו למנות אותו למועמדם, היא, “רפובליקנית כל חיי”, תפעל לבחירתו, וּתעודד אותו “לחַפֵּשׂ פתרונות אסטרטגיים כדי לעמוד באתגריה הגדולים ביותר של אמריקה”. אילו רק הצלחתי להבין את המשפט האחרון, אולי גם אני הייתי מודיע שאני נכדתו של אייזנהאור, אופס, התכוונתי להגיד אולי גם אני הייתי מודיע על תמיכתי בבובי קנדי, או משהו כזה. ואף כי אני מלגלג, אני יודע שעליי אני מלגלג. אני מתבונן במירוץ הזה, וּמודה שאינני מבין מה קורה. איזה מזל ששום עתון לא ביקש ממני להיות פרשנו, כי לא הייתי מצליח להעמיד פנים שנו, טוב, זה היה צפוי בהחלט. לנַפֵּץ את תינוקות המַפָּץ אינני יכול אפילו לנחם את עצמי בתוצאה הבלתי נמנעת של הביולוגיה. זו הפעם הראשונה שאני מתבונן בבחירות לנשיאות מן הצד הלא-נכון של 50. אני מתייחס בחשדנות אל מועמד המְדַבּר בהתנַשׂאוּת על “הֶעָבָר”, וּמגלגל את המושג “שינוי” כמו היה תרופת קסמים, אף על פי שאיש אינו יודע לאיזה “שינוי” בדיוק הוא מתכוון. אובאמה כמעט מתרעם על מי שדורש ממנו למלא את התבנית בתוכן. “מאשימים אותי שאני מחרחר שינוי”, הוא צולף בקלינטונים. הוא אגב צלף מעוּלה, בעיקר כאשר איש אינו יכול להשיב לו, זאת אומרת כשהוא עומד בהיכל מלא אוהדים משולהבים. (ההיכל תמיד מלא, והם תמיד משולהבים.)   קריקטורה, או משהו כזה, ב The Stranger, העתון האלטרנטיבי של סיאטל, מדינת וושינגטון, ביום הבחירות הלא-חשאיות, 9 בפברואר 2008. כל צעיר וכל יְפֵה מַראֶה נאסף אל דגלו של אובאמה. הרחק מאחור משתרכים האבא המקריח, עם המקטורן המיושן ועם העניבה, והאמא המשמינה. הם תומכים בהילארי. מיותר להגיד מי ינצח. מיותר להגיד מי צריך לנצח. מיותר להגיד מי אמנם ניצח. מיותר להגיד מיותר       הנעורים והשינוי, היש צירוף נְעים אסוציאציות מִזה? בשנות ה-60 המהוללות, כאשר ריחה של מהפכה קוסמית היה תלוי באויר, אחד מדובריה, צעיר יהודי ששמו ג’ק וויינברג, הנחיל לאמריקה את הביטוי המפורסם, “לעולם אל תבטחו במישהו מעל גיל שלושים”. סיפור דורנו הוא במידה רבה סיפורם של מי שהסכימו עם וויינברג. רובם הגדול, אולי אפילו המכריע, חצו בסופו של דבר את קו ה-30, ולבם היה שבור מאז לרסיסים. הסוציולוגיה העממית באמריקה המציאה בשבילם את האיפיון “תינוקות המַפָּץ הגדול” (Baby Boomers), וייחסה לאבולוציה הגופנית, הנפשית והחומרית שלהם כמעט את כל מה שקרה לאמריקה ב-40 השנה האחרונות. ביל קלינטון היה ראשון תינוקות המפץ שהגיע לשלטון, פחות או יותר באותו הגיל שבו אובאמה מנסה. כל דבר טוב שהיה קשור בו, ובעיקר כל דבר רע, נצבע עד מהרה בצבעיהם של בני דורו. אידיאליזם ונרקיסיזם שימשו בעירבוביה. דמוגרפית וטכנית אף אני הספקתי להיוולד בשנתון הכמעט-אחרון של המפץ ההוא. אובאמה, לעומת זאת, היה תינוק בעריסתו כאשר אני כבר שיחקתי בארגז החול. לא קל לבוגרי הארגז לקבל שזמנם כמעט עבר, שהנשיא הבא של ארה”ב יהיה צעיר מהם, אולי. אני מסיים את ההסבר הזה, מוחה את קצף מרירוּתי משפתיי, ונזכר שבעצם ג’ורג’ סורוס בן ה-80 מממן עכשיו חלק חשוב של מסע ההתעוררות לטובת אובאמה; ושבעצם רוב האנשים בני השבעים פלוס שאני מכיר תומכים באובאמה. לא מסתדר, פשוט לא מסתדר. אני מוכן להעניק הסבר לעלייתו: היסטריה ופסיכוזה. איך אני מֵעֵז להגיד את זה, עוד בשבוע שבו מלאו 75 שנה לעליית היטלר לשלטון? אינני יודע איך אני מעז, אני מתחיל להישמע כמו ביל קלינטון, ואין לי אפילו מה להרוויח מזה. מותר לדחות את ההסבר על הסף, ולתבוע ממני התנצלות. (לא תקבלו.) מגזין סוף השבוע של גלובס, 8 בפברואר 2008

 

 

זה היה השבוע שבו החדשות הכלכליות הרעות העניקו סוף סוף נופך של רצינות למסע הבחירות האין-סופי בארה”ב. מישיגן הזכירה כמה רע יכול להיות, מיט רומני הזכיר מדוע איש עסקים מצליח יכול לעניין רפובליקנים, והילארי קלינטון הציעה תמריץ דחוף ולא-חשוב-מאיפה-יבוא-הכסף

 

במה אנשים באמת מתעניינים לעת בחירות? האם הם מתעניינים ב”מהות”, או ב”תהליך”? זאת אומרת, האם הם רוצים קודם כול לשמוע מן המועמדים מה הם יעשו אם ייבחרו – או שהבחירות הופכות לטורניר ספורט?

קל להגיד במה עתונאים מתעניינים: ב”תהליך” כמובן. הם תמיד מתעניינים בתהליך, גם כשאין בחירות. פרשנות פוליטית נוטה להיות ספקולציה על מניעים אישיים, על ספירת קולות ועל מושבים. לא בלתי חשוב, כפי שישראלים נאלצים לגלות אחת לאביגדור-ליברמן – אבל לא באמת, ובוודאי לא תמיד.

התהליך הארוך, המייגע והמשעמם; המעורר והמרתק של הבחירות בארה”ב נכנס השבוע לפאזה חדשה: הכלכלה עומדת עכשיו במרכזו.

ג’יימס קארוויל לימד את כל יועצי הבחירות עוד לפני 15 שנה שאתם-יודעים-מה, והעניק לנו את מלכת הקלישאות. אבל במשך חודשים ארוכים, הכלכלה לא התקרבה כלל אל מרכז הרטוריקה של מערכת הבחירות. סקרי יציאה מן הקלפיות בניו המפשר, רק לפני שבוע, הראו שהיא אינה עומדת בראש מעייניהם של המצביעים.

אני מתכוון למאקרו-כלכלה. מיקרו-כלכלה תמיד עומדת בראש המעיינים. אבל מיתון ואבטלה ואינפלציה אינן עומדות – עד שהן נעמדות.

קצת חוסר אחריות, בבקשה

כמה שהעולם השתנה מאז ניו המפשר. האינפלציה – שמענו שלשום – היא הגבוהה ביותר זה 17 שנה. האבטלה – שמענו עוד בשבוע שעבר – חצתה את גבול חמשת האחוזים, המבדיל בין צמיחה למיתון (ושיעורה הממשי בין מבוגרים עומד אולי על שבעה אחוזים).

והמֵגֵן העליון של הציוויליזציה, המִשעָן האחרון של כל הכלכלות, הלוא הוא הצרכן האמריקני חסר האחריות, מתמלא עכשיו למרבה הדאגה, איך נגיד את זה, אחריות. הוא מפסיק לצרוך. או בעצם, לא הוא מתמלא אחריות אלא השירותים הפיננסיים חסרי האחריות מתמלאים אחריות ומקצרים את קו האשראי שלו.

אמריקן אקספרס הוסיפה בשבוע שעבר 440 מיליון דולר לטור ההפסדים שלה בגלל אי עמידה של לקוחות בתנאי התשלום. חברה עם לקוחות פחות אקסקלוסיביים, AT&T, גילתה לפני שבועיים שהיא נאלצת לנתק קוי-טלפון של לקוחות שאינם משלמים את החשבון.

מישיגן המיוסרת, מישיגן החצופה

מוזרויותיה של המסורת הפוליטית האמריקנית מעמידות שתי מדינות לא חשובות ולא-מייצגות בראש תהלוכת הבחירות המקדימות. השנה ניסתה מדינה הרבה יותר חשובה והרבה יותר מייצגת להתגנב לראש התור. החצופה היא מישיגן, שפעם שמה התחרז עם ענף הייצור האמריקני המצליח ביותר, תעשיית הרכב.

לפנים, מישיגן היתה אחת המדינות המשגשגות ביותר בארה”ב. האיגוד רב ההשפעה של פועלי הרכב העניק לחלק ניכר של אוכלוסייתה תנאי תעסוקה וּפרישה, שהשתוו כמעט לאלה של סוציאל-דמוקרטיה אירופית.

כיום, מישיגן היא אחת הדוגמאות הבולטות של מה שקוראים “חגורת החלוּדה” (Rust Belt), יחד עם אוהיו ועם חלקים של פנסילווניה. התעשיות הכבדות ירדו מגדוּלתן, הגלובליזציה אכלה אותן. בימי השיא של השגשוג הכלכלי לבית ג’ורג’ בוש, כאשר הצמיחה הארצית נעה בין ארבעה לחמישה אחוזים בשנה, מישיגן ידעה מיתון וּנסיגה.

הרפובליקנים העלו את מישיגן סמוך לראש התור של הבחירות המקדימות עוד לפני שמונה שנים.

הדמוקרטים בוושינגטון סירבו. הנהלת המפלגה הדמוקרטית במישיגן החליטה איפוא חד צדדית להקדים את הבחירות. גם פלורידה החליטה להקדים. ההנהלה הארצית של המפלגה הענישה איפוא את שתיהן. היא הודיעה שלא תכיר בצירי המדינות לוועידת המינוי של המפלגה, בחודש יולי. היא ביקשה מן המועמדים לנשיאות שיימנעו מלהתמודד בהן.

וכך, מועמדי הדמוקרטים פסחו השבוע על הבחירות במישיגן הגדולה והמיוסרת, ותחת זאת הקדישו את עיקר זמנם לחיזור אחרי קולות מעטים במדינת נוואדה, בפאתי המדבר הדרום-מערבי.

עתון בלאס וגאס חוזה את תוצאות הבחירות בנוואדה: קלינטון מנצחת בין הדמוקרטים (41% מול 32% לאובאמה), רומני מנצח בין הרפובליקנים (34% מול 19% למקקיין). הקישו כאן כדי לעיין בנתונים המלאים, המאלפים, של הסקר

פורסם ביום ו’, 18 בינואר, יום אחד לפני ‘האסיפות’ של נוואדה

 

פועלי המטבח והקאזינו

בנוואדה, ביום שבת, אפילו לא תהיה הצבעה חשאית, אלא יהיו “אסיפות”, כפי שראינו באיובה (Iowa) בתחילת החודש. איש אינו יודע כמה יטרחו להשתתף באסיפות. אומרים שלברק אובאמה יש סיכוי טוב לנצח שם, מפני שהאיגוד המקצועי של פועלי המטבח – כן, פועלי המטבח – החליט לתמוך בו.

פועלי המטבח אינם רק פועלי מטבח. כל אחד יכול להצטרף לאיגוד מקצועי. האיגוד של פועלי המטבח מייצג את העובדים בבתי הקאזינו של לאס וגאס ושל רינו.

וכך, הקאזינו של שלדון איידלסון נועד למלא תפקיד הרבה יותר חשוב בהכרעת הבחירות לנשיאות מאשר תעשיית הרכב של דטרויט. איזה אבסורד.

הרפובליקנים, לעומת זאת, דווקא ערכו בחירות במישיגן. במרכזן עמד המשבר הכלכלי, והסיקור שלהן הראה בדיוק מדוע מישיגן רצתה להגיע אל ראש התור. סוף סוף, פוליטיקאים אמריקניים נאלצו להאזין לה, ולהבטיח לה בקול רם.

במשך שבוע אחד, בין ניו המפשר ובין מישיגן, ג’ון מקקיין, הסנאטור הקשיש מאריזונה, היה המוביל החד-משמעי במירוץ הרפובליקני לנשיאות. “רגע אחד בניו המפשר התפתיתי לחשוב שזה יהיה קל”, אמר מקקיין ביום ד’ לפנות בוקר, כאשר נודעו התוצאות במישיגן. המנצח בהן היה מיט רוֹמְני, מושל מסצ’וסטס לשעבר, שהוא למרבה הנוחיות גם בנו של מושל מישיגן לשעבר.

תפארתו של מקקיין היא על “דיבור דוגרי”. זה אפילו שם האוטובוס המוביל אותו מאסיפת עם אחת למִשנֶהָ ((Straight Talking. הוא אמר לתושבי מישיגן את האמת: מקומות העבודה שמדינתם איבדה בדור האחרון לא יחזרו אליה. המישיגנאים יצטרכו ללמוד מקצועות חדשים.

רומני אמר את ההיפך – והואיל והוא גם יליד מישיגן, וגם איש עסקים מצליח שהרוויח את מאות מיליוניו במו ידיו, מישיגן הצביעה לטובתו, בהפרש ניכר (39% לעומת 30% למקקיין). הנצחון הזה הציל את מסע הבחירות המקרטע של רומני, והאריך עד-מי-יודע מתי את הדרבי הרפובליקני.

 

אקזקוטיבים, בבקשה

אומרים שרומני “מצא את קולו” (כפי שהילארי קלינטון העידה על עצמה לאחר נצחונה הלא-צפוי בניו המפשר). חודשים ארוכים הוא ניסה להתחַפּשׂ לשמרן בענייני חברה, לקיצוני בענייני הגירה – אבל כוחו לא בעודף פזילה ימינה. כוחו בפרגמטיות של הצלחתו המוּכַחַת בעסקים וּבארגוּן. יש לו משהו שרפובליקנים אוהבים: נסיון אקזקוטיבי.

רומני מציע תכנית כלכלית למנוע מיתון: הפחתה קבועה במס השולי, החזרי מס רטרואקטיביים למי שמשתכרים פחות ממאה אלף דולר בשנה, הפחתה קבועה של מסי חברות, ביטול מס רווחי הון על ‘המעמד הבינוני’ וכו’. המחיר: 250 מיליארד דולר (באתר ה’ניו יורק טיימס’)

רק טוען דמוקרטי אחד לנשיאות התברך בנסיון אקזוקטיבי ניכָּר: ביל ריצ’רדסון, מושל ניו מקסיקו, לשעבר שר האנרגיה בממשל קלינטון. אבל הוא לא הצליח להתרומם מעל ארבעה אחוזים, ופרש מייד לאחר ניו המפשר. הילארי קלינטון טוענת ל”נסיון של 35 שנה”, ומבטיחה להיות לא רק נשיאה אלא גם ראש ממשלה ומנכ”לית. זה כמובן בניגוד לברק אובאמה.

לרפובליקנים עדיין יש שלושה אקזקוטיבים בכירים לשעבר בין טועניהם לנשיאות. רומני הוא אחד, מושל אראקנסו לשעבר מייק האקאבי הוא השני, רודי ג’וליאני הוא השלישי.

ג’וליאני עשה במשך חודשים חזרה כללית לקראת מה שהוא יטיח בפניה של קלינטון, לעת ויכוח הטלויזיה המכריע ביניהם, אי שם בשלהי אוקטובר. הוא יגיד, “את מעולם לא איזנת תקציב, את מעולם לא שילמת משכורת”. וזה – יחד עם עוד כמה דברים – יהיה הנוקאאוט שישאיר את הבית הלבן בידי הרפובליקנים.

רק לפני שלושה חודשים, ג’וליאני נגד קלינטון היתה התוצאה הסבירה ביותר של הבחירות המקדימות. מאז, הסיכוי של דרבי ניו יורקי עומד בסימן בלתי פוסק של ירידה. ג’וליאני קיבל איפוא החלטה שמכנים “אסטרטגית” להשליך את יהבו על מדינה גדולה אחת, פלורידה, שהמקדימות שלה יתקיימו ב-29 בינואר.

שני סקרים חדשים — של CNN, בקובץ אקרובט, ושל אסושיאייטד פרס, הראו אתמול שהתמיכה הארצית בג’וליאני בין הרפובליקנים ירדה ל-14%, חצי השיעור בתחילת נובמבר שעבר, 10% פחות מתחילת דצמבר, ארבעה אחוזים פחות מן השבוע שעבר.

הוא נכנע מראש באיובה, הוא לא הצליח כלל להמריא בניו המפשר, הוא אינו מנסה ברצינות בדרום קרוליינה, שהרפובליקנים שלה מצביעים היום, יום שבת. (סקר אחד ערב ההצבעה מראה, שהוא יקבל שני אחוזים מן הקולות.) התוצאה החזויה בהחלט: הוא כמעט נעלם מן המכ”ם הפוליטי. ה’ניו יורק טיימס’ ייחס השבוע לשועי המפלגה הרפובליקנית בניו יורק את ההערכה שאם ג’וליאני יפסיד בפלורידה, תזומן לו תבוסה אפילו בניו יורק, בניו ג’רזי ובקונטיקט ב-5 בפברואר. שלוש המדינות האלה הן מגרשו הביתי. בלעדיהן ובלעדי פלורידה יקיץ הקץ על יומרותיו של ג’וליאני.

מי זוכר עכשיו שעד זה לא כבר הוא הוביל במירוץ הרפובליקני בהפרש של 20 אחוז. עכשיו הוא נמצא במקום הרביעי או החמישי.

אי-ודאויות יש בשתי המפלגות הגדולות. אבל בעוד שאצל הדמוקרטים נשארו רק שני טוענים בעלי סיכוי (השלישי, ג’ון אדוארדס, מועמד לתבוסה הן בנוואדה, מחר, והן בדרום קרוליינה, בעוד שבוע, והדעת נותנת שבזה יסתיים מסע הבחירות שלו) – הנה אצל הרפובליקנים עדיין יש חמישה טוענים רציניים. איש לא הניח שזה יהיה המצב לאחר שלושה סיבובים של בחירות.

יותר וּמהר, אמר הפרופסור

מישיגן והחדשות הכלכליות האיומות של הימים האחרונים החזירו את מערכת הבחירות הזו אל המציאות. בוויכוח השבועי של המועמדים הדמוקרטיים (ביום ג’, בלאס וגאס) נשאלו יותר שאלות על כלכלה. הילארי קלינטון הועילה למועמדותה כאשר הציעה בתחילת השבוע אמצעי המרצה דחופים למשק (שבעים מיליארד דולר, אל תשאלו מאיפה).

שר האוצר לשעבר של בעלה, הנשיא המודח של אוניברסיטת הרווארד, פרופ’ לורנס סאמֶרז, אמר השבוע בשימוע בקונגרס שצריך 150 מיליארד דולר. “הסכנה של ‘מעט מדיי, מאוחר מדיי’ גדולה הרבה, הרבה, הרבה יותר מ’יותר מדיי, מוקדם מדיי'”, אמר סאמרז לסנאטורים, והזהיר אותם מפני “מיתון חמור וארוך”.

ואם נקנח עכשיו את ה”מהות” בקצת “תהליך”, השאלה היא מי ייצא נשכר מן ההזהרות החמורות?

המשבר הכלכלי המעצים והולך – אפשר לטעון עכשיו ברצינות מלאה שהוא עשוי להיות חמור יותר מכל משבר כלכלי מאז שנות ה-30 – יעלה את חינם של פרגמטיסטים ושל בעלי נסיון אקזקוטיבי. אין זה זמן למשיחים, אין זה זמן לרטוריקה של מלחמת מעמדות, אין זה זמן לרדיקליות ממין כלשהו.

הואיל ואנחנו עומדים בשבוע של לאס וגאס, והימורים הכרחיים לחלוטין, הנה אני מעמיד את הז’יטונים שלי על שתי משבצות: הילארי קלינטון, מיט רומני.

או לא.

 

בשעות האחרונות של ההתמודדות בנוואדה, ההתכתשות בין קלינטון לאובאמה הגיעה אל שיאים רטוריים חדשים. היא נוגעת בשני עניינים רגישים מאוד, בעלי פוטנציאל דרמטי, והם ראויים למעקב קרוב. זה התחיל בתשדיר בחירות שמימנה קבוצה היספאנית, התומכת באובאמה. נוואדה היא המדינה הראשונה שבה הקול ההיספאני ימלא תפקיד חשוב.  ההיספאנים (מהגרים לטינו-אמריקניים או צאצאיהם) הם רבע מאוכלוסיית המדינה, 13% מבעלי זכות הבחירה. נצחון של קלינטון בין ההיספאנים נראה כמעט מוּבָן מאליו, גם על יסוד העבר, גם על יסוד התייצבותם של מנהיגים היספאניים בולטים לצידה, וגם — לא נעים להגיד — בגלל מתחים חברתיים בין היספאנים לשחורים. התשדיר של תומכי אובאמה, בספרדית, הכריז, “הילארי קלינטון אינה אחת משלנו”. אפילו  ג’ון אדוארדס, שירה הרבה אבני בליסטראות בקלינטון בשבועות האחרונים, דרש מאובאמה להתנער מן התשדיר הזה, בו בשבוע שכל שלושת הטוענים הדמוקרטיים התחייבו חגיגית להימנע מלעורר מחלוקת על רקע גזעי. העניין השני מעורר פליאה גדולה. אובאמה העניק ראיון לעתון ברינו, נוואדה. במהלכו הוא חלק שבחים לרונלד רייגן, ודיבר בביטול על “היעדר רעיונות” אצל המפלגה הדמוקרטית. זה היה יכול להיות סביר, אפילו חכם, בבחירות הכלליות, בנסיון למשוך קולות מימין. סוף סוף נוואדה היא בעלת מסורת ארוכה של הצבעה לטובת מועמדים רפובליקניים לנשיאות. אבל להגיד את הדברים האלה ערב בחירות מקדימות של הדמוקרטים, כאשר אובאמה מנסה לגייס את תמיכתם של חברי איגודים מקצועיים? הלוא רייגן היה הלוחם הגדול נגד האיגודים, האיש שפיטר פעם את כל פקחי הטיסה באמריקה מפני שהעזו לשבות. הקלינטונים — תחילה הסנאטור, אחר כך בעלה, הנשיא לשעבר — לא יכלו להאמין למזלם הטוב. הם הסתערו על אובאמה ללא רחם. ג’ון אדוארדס הצטרף. בשבילו נוואדה היא אולי הסיכוי האחרון, בייחוד אם יצליח להעמיד לצדו ברגע האחרון אנשי איגודים, שעל פתחיהם הוא חוזר זה שנתיים. אני מנחש שכדור השלג הזה רק התחיל להתגלגל. הציטוט על רייגן יישמע מכל פינה בדרום קרוליינה בימים הבאים. שם, המאבק מתנהל בייחוד על תמיכת השחורים. הם נעו מסיבית לעבר אובאמה (סקר טרי של CNN אישר אתמול את התזוזה). אבל השחורים גם היו קבוצת האוכלוסיה העוינת ביותר לרייגן, לצד היהודים. מחמאות לנשיא המנוח? לא אצלם, לא מפיהם. היתכן שאתמול ברינו, אובאמה פצע את עצמו ללא תקנה?

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

 

 

אומרים על הבורסה שיש לה חוש ריח מיוחד במינו. היא חוזה את המציאוּת הכלכלית בעוד ששה חודשים – ונוהגת בהתאם. עובדה, אומרת הלצה אחת, הבורסה חזתה בהצלחה חמישה מכל שלושה מיתונים.

כל כך מאגי הוא כוח החיזוי של זה המכונה “השוּק”, או אלה המכוּנים “השווקים”, עד שיש אסכולה אחת הגורסת כי השווקים מסוגלים לחזות תוצאות של בחירות בהצלחה גדולה יותר אפילו מזו של סקרים. יש אתר רשת, intrade.com, המציע ללקוחותיו לקנות חוזים על פוליטיקאים כדרך שהם קונים חוזים על סחורות עתידיות.

כמה אתרי רשת מציעים לגולשיהם להצטרף למסחר הזה באמצעות כסף וירטואלי. למשל, אתר ה’וול סטריט ג’רנל’, predictions.wsj.com, מנפיק  “10,000 דולר” לכל גולש. גם אתר הרשת של מכון הסקרים ראסמוסן מציע שעשוע דומה, rasmussenreports.com.

מי שהשקיעו בהילארי קלינטון בסוף השנה שעברה התנסו בימים האחרונים בתנודות, המזיקות לפעילות הסדירה של לבם. מניית הילארי עמדה על 43 דולר בפרוש 2008. ארבעה ימים אחר כך היא עמדה על 19 דולר, כן, תשעה-עשר. שבוע אחר כך, זאת אומרת אתמול, היא עמדה על 38 דולר.

 

האינטואיציה הגאונית של השווקים היתה אינטואיטיבית וגאונית בערך כמו הסקרים שנפלטו בזה אחר זה בחמשת הימים האחרונים של מערכת הבחירות המקדימות בניו המפשר. ביום שני השבוע, כל הסקרים ללא יוצא מן הכלל חזו נצחון לברק אובאמה על הילארי קלינטון. ההפרש הקטן ביותר שנחזה לטובת אובאמה עמד על חמישה אחוזים, הגדול ביותר היה 13%.

את היתרון הגדול ביותר לאובאמה נתנו שני הסוקרים רבי המוניטין ביותר: ג’ון זוגבי חזה 13%, ומכון גאלופ חזה 12%. גאלופ. זוגבי.

הנתונים האלה היו כל כך חד משמעיים עד שאיש בכלל לא טרח לדון באפשרות שהם יתהפכו על ראשם. כאשר הם התהפכו על ראשם לא היה מנוס מן הסופרלטיבים הנלעגים הרגילים. פרשן אחר פרשן, עתון אחר עתון, הודיעו שזו היתה “ההפתעה האלקטורלית הגדולה ביותר של כל הזמנים”. ניתוח סטטיסטי קפדני מראה שהיא היתה גדולה, יחסית, אפילו יותר מנצחונו של הנשיא הארי טרומן על תומס דיואי בבחירות המפורסמות של 1948.

 

הנסיך היפה, המכשפה הרעה

כידוע, מי שלא ראה שמחה לאיד לא ראה שמחה מימיו, ומה מאוד היתה נעימה השמחה לאידם של ליגיונות של עתונאים שהיו להוטים לראות את הנסיך היפה דורס את המכשפה הרעה. אבל מעבר לשמחה לאיד, הטראומה של ניו המפשר תחייב כל פוליטיקאי להתייחס בשיעורים קיצוניים – לפעמים קיצוניים עד הרסנות – לסקרי דעת הקהל שלו.

ישראלים אל נכון אינם מתפעלים במיוחד. הם זוכרים את כל הממשלות ששמעון פרס כונן על יסוד נצחונותיו בסקרים, את הלגלוג הקטלני של מנחם בגין (“ראש ממשלת חנוך סמית”), את התרברבותו של אהוד אולמרט (“כבר ניצחנו”) עוד לפני שהוטל הפתק הראשון בקלפי הראשונה.

אבל כאן קרה משהו הרבה יותר חשוב, בין השאר מפני שנשיאות ארה”ב הרבה יותר חשובה. כאן ירד מנכסיו מעמד שלם של פרשנים ושל יִדעוֹנים פוליטיים. כאן נטרפו קלפים, התבדו הערכות פיננסיות, השתנו לוחות-זמנים, נמחקו מישוואות.

 

בבוקר שאחרי הלילה הארוך היה מעניין לברר שני דברים: מה אומרים הפוליטיקאים – ואיך מצטדקים הסוקרים.

ג’ון זוגבי היה הראשון. הוא דווקא ידע שהילארי מצמצמת את הפער, הוא אמר בהודעה לעתונות. אבל המידגם לא היה גדול מספיק. סקרי-המעקב היומיים שלו מיוסדים על מידגם דינאמי של שלושה ימים, ורק ביום השלישי של הסקר האחרון ניכרה התזוזה. זה מתקבל על הדעת, אם גם לא משכנע.

מכון הסקרים הידוע בראשי התיבות ARG (‘קבוצת המחקר האמריקנית’) הודיע כמעט בתרועת נצחון, שהוא היחיד שהראה את צמצום הפער בין אובאמה לקלינטון. עובדה, יומיים לפני הבחירות הוא העניק לאובאמה יתרון של 11%, וביום האחרון הוא העניק לו יתרון של 9%.

מנהל מכון גאלופ אמר בפנים חתומות, ש”מעניין מאוד” לנסות ולהבין מה קרה.

 

היא, ושש-עשרה הנוכחות

גלוריה סטיינאם, מחלוצות המאבק לזכויות נשים כותבת על הדיכוטומיה של סֶקסיזם וגזענות בפוליטיקה האמריקנית.“עדיין אין דרך ‘נכונה’ להיות אשה במרכזי הכוח הציבורי מבלי להיחשב לאתם-יודעים-מה” (‘ניו יורק טיימס’, 8 בינואר) “המירוץ לנשיאות במפלגה הדמוקרטית עמד לבַשֵׂר עידן חדש לשחורים ולנשים בפוליטיקה”, כותבת בעלת הטור פרוֹמַה הארוֹפּ. “עד מהרה התברר שבשביל האפריקנים-אמריקנים זו המאה ה-21 — אבל בשביל הנשים זו שנת 1955”. …”נשים רבות אינן רוחשות חיבה לקלינטון, או חצויות ביחס למועמדותה, כותבת אלינור קליפט ב’ניוזוויק’, “אבל כאשר הבחורים מתחילים לטפס עליה, או-אז נכנסים לפעולה האימפולסים השבטיים, והנשים נאספות אל דגלה”.

 

מה יכול היה לקרות? כמה מאנשי אובאמה חרקו אתמול שיניים בקול רם. ציר הקונגרס ג’סי ג’קסון השני, בנו של ג’סי ג’קסון הראשון, הוא יושב ראש משותף של מטה הבחירות של אובאמה.

הוא התלונן על “הדמעות שהמסו את מדינת השחם” (שחם, או גרניט, הוא הכינוי העממי של ניו המפשר). הוא הכריז שגב’ קלינטון מעולם לא נראתה מזילה דמעה על קרבנות קתרינה (סופת ההוריקן שהרסה את ניו אורלינס לפני שנתיים ויותר), או על הצעירים השחורים שאינם מצליחים למצוא תעסוקה.

הוא כמובן רמז למעמד במסעדה בעיר פורטסמות, ניו המפשר, שבו גב’ קלינטון דיברה בגרון חנוק על הסיבות האישיות לשאיפותיה הפוליטיות. דמעות נִקווּ בעיניה – וכנראה בעיני כל 16 הנוכחות – כאשר אמרה ש”הארץ הזו הרעיפה עליי כל כך הרבה הזדמנויות, ולא הייתי רוצה שהיא תגלוש אחור” (בתרגום קצת מכאני).

חוכמת אנשים מלומדה ביום ב’ השבוע, מייד לאחר הרגע החנוק, היתה שהוא יעלה לה ביוקר. אתרי רשת התמלאו הערות זדוניות למדי על הדמעות, על העמדת הפנים, על “תחושת הזכאות” (זאת אומרת, זכאות לשלוט). חוכמת אנשים מלומדה רגע לאחר שנודע נצחונה של הילארי היתה שהרגע ההוא שינה באחת את הדינמיקה של מערכת הבחירות.

לשון אחר, גברים מזלזלים בדמעות אשה, אבל נשים אינן מזלזלות. והואיל וסקרי היציאה הראו שנשים היו 57% מן המצביעים, מה שהן חשבו על דמעותיה של גב’ קלינטון היה רלוונטי בהחלט.

אם זה ההסבר, ואם הוא תָקֵף על פני כל אמריקה, כי אז אין זה מן הנמנע שגב’ קלינטון מצאה את נוסחת הנצחון.

 

בעל הטור רוברט נובאק כותב (12 בינואר 2008), כי הימנעותה של אופרה ווינפרי מלהצטרף אל מסע הבחירות הקדחתני של אובאמה בניו המפשר קשורה, כנראה, בהתפרצות זעם “גדולת ממדים ולא שגרתית” נגד ווינפרי מצד נשים. אתר הרשת שלה הוצף תלונות שהיא “בוגדת” בעניינן של הנשים בגלל התייצבותה נגד הילארי קלינטון. אחדות מן המבקרות זיהו את עצמן כשחורות, ללמדך שמיגדר חזק מִגֶזע, לפחות בחלק מן המקרים.

“פער מיגדרי” (gender gap) הוא מן הביטויים המפורסמים ביותר של הפוליטיקה האמריקנית. נשים נוטות להצביע למפלגה הדמוקרטית וגברים נוטים לרפובליקנים (מישוואת ונוס-מארס, המתורגמת לעברית נוגה-מאדים, אבל מאבדת את כל משמעותה בתרגום). כדי שהדמוקרטים ינצחו, מספר מספיק של נשים צריכות לפצות אותם על אבדן קולות גבריים. ככל שהפער גדול יותר, כך גדלים סיכויי הנצחון שלהם.

זו חוכמת אנשים מלומדה שהתאמתה פעם אחר פעם. בזכותה ביל קלינטון היה נשיא. מפני שלא התרחבה מספיק, אל גור לא היה נשיא. איזה צדק פואטי יהיה אם הפעם הפער המיגדרי הזה ייטיב עם אשה.

האם נשים מצביעות לטובת נשים מפני שהן נשים? לא בהכרח, אבל אין זה מן הנמנע. ממצאים אנקדוטיים שאספה רשת הרדיו הציבורית NPR מראה שנשים בניו המפשר אמנם הצביעו לטובת קלינטון באשר היא אשה, גם אם חלקו עליה, גם אם היא עוררה בהם אי-נוחות. You go, girl, חזרה אחת המרואיינות על קריאת עידוד פופולרית של נשים לנשים.

האשה הראשונה שהיתה אי פעם מזכירת המדינה, מדלן אולברייט, הרבה בזכות הילארי קלינטון, אמרה פעם, ש”בגיהינום יש מקומות מיוחדים לנשים שסירבו לעזור לנשים”. אפשר להגיד שעל אמתיותה של האמירה הזו תקום או תיפול מועמדותה של הילארי קלינטון.

 

המפתח לבחירות המקדימות בקליפורניהבחמישה בפברואר נמצא בידי הנשים, כותב העתון של עמק הסיליקון ‘סן חוסה מרקיורי ניוז’ (14 בינואר) קלינטון הועילה לעצמה, אבל הזיקה לעניינן של נשים בפוליטיקה, כותבת קרול פְּלאט ליבּוֹ באתר הרשת השמרני Townhall.com. הסיבה: “אם ציפור ותיקה וּקשוּחה כהילארי יכולה להישבר וּלהתייפח תחת לחץ, איזו אשה לא תישבר?” על תולדות הדמעה הפומבית בפוליטיקה האמריקנית (Slate.com)

 

תגובות יושמטו אוטומטית אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

איזה לילה. פרשני טלויזיה המומים הכריזו בסופו, ש”זו היתה ההפתעה הגדולה ביותר בהיסטוריה האלקטורלית” של ארה”ב. אחד, אשר שמח בקול רם לאֵידה של הילארי קלינטון כאשר תבוסתה האיומה מישמשה וּבאה, השווה את תוצאות הבחירות בניו המפשר לגליון המפורסם של ‘שיקאגו טריביון’ במוצאי יום הבחירות לנשיאות של 1948 — “דיואי מביס את טרומן”.

קשה להבין מה קרה כאן. קשה להבין איך כל הסקרים – כל הסקרים עד אחד, כולל רבי הסמכות ביותר – החמיצו את הבחירות האלה. לא החמיצו במקצת. החמיצו בשיעורים מבהילים. הם חזו נצחון של ברק אובאמה בהפרש של שמונה עד שלושה עשר אחוזים. אובאמה, שיכור נצחון בטרם נצחון, הכריז באוזני אוהדיו הצעירים, “אני רוכב על נחשול, ואתם הנחשול”.

סיכום הסקרים האחרונים ערב ההצבעה בניו המפשר (יומן הרשת של ‘וול סטריט ג’רנל’)  הסוקר הבולט ג’ון זוגבי, בהודעה אפולוגטית לעתונות: אנחנו התמקדנו ביתרונו המסיבי של אובאמה בין מצביעים צעירים ובין הבלתי-תלויים. נראה שהחמצנו את ההשתתפות העצומה של נשים מבוגרות יותר, אשר כנראה העניקו להילארי את הבכורה (תשעה בינואר 2008)

הימים הבאים, בעצם הרגעים הבאים, יתמלאו שאלות על עצם שימושיותם של סקרי דעת קהל. אפילו הסקרים הפנימיים של מטה קלינטון חזו לה מפלה ניצחת. מגיש כְּבַד ראש אחד ב CNN אמר, שהוא ועמיתיו יצטרכו לבקש הרבה מחילות בימים הבאים על קַלוּת דעתם. אני חושד שלא סתם קלות דעת היתה כאן. את איפיוני מסע הבחירות של אובאמה פירנסה משאלת-לב. התקשורת אינה אוהבת את הקלינטונים, ויש לה סיבה די טובה. אבל אין לה סיבה להטעות באופן כל כך מסיבי את צרכניה.

ניחא, הקורא כבר הבחין שאנחת רווחה נפלטה מחזי.

בשבוע שעבר, מייד לאחר תוצאות איובה (סליחה, אייווה, אם יספיקו לכם שתי יו”דים ושתי וי”וים, אם לא אני יכול להוסיף), כתבתי כאן

בעיניי, התופעה המפתיעה ביותר – אם נאמין לסקרי המצביעים – היא כשלונה של הילארי קלינטון בין הנשים. חוכמת אנשים מלומדה, שאף אני חזרתי עליה פעם אחר פעם, היתה שנשים ינהרו אל קלינטון; שברגע ההכרעה הן ייזכרו, שיש להן ההזדמנות לשלוח אשה אל הבית הלבן בפעם הראשונה מאז ומעולם – והעניין הזה יכריע את הכף.

[…]

בסופו של דבר, בבחירות של איובה, 35% מן הנשים העדיפו את אובאמה, רק 30% תמכו בקלינטון.

אם זה סימן לבאות, אם נשים לא יעניקו נופך מִגדָרי ברור לבחירתן, מסע הבחירות של הילארי קלינטון ייקלע לצרות צרוּרוֹת.

נאמן למסורת המהוללת של ציטוטים עצמיים לעת הִתאמתוּתם (יום אחד אפרסם גם את כל הפירכוֹת, הרשימה תהיה ארוכה מאוד) אני נאלץ להודות הערב בצדקתי.

איך קלינטון ניצחה — עיון סטטיסטי ביומן-הרשת הפוליטי של המגזין ‘טיים’ מלוא התמונה הסטטיסטית: איך התפלגו המצביעים לטובת כל אחד מן המועמדים על פי גיל, מין, גזע, שיוך מפלגתי, זיקה לאיגוד מקצועי, הכנסה, איפיון אידיאולוגי, סיבות עיקריות להצבעה זמן ההחלטה וכו’ (טבלה אינטראקטיבית באתר הרשת של ‘וול סטריט ג’רנל’)

התאוששותה של הילארי קלינטון בניו המפשר היא בעיקרה תוצאה של “נופך מִגדרי ברור”. סקרי היציאה מראים, שהיא קיבלה 45% מקולות הנשים או יותר, בשעה שחלקו של אובאמה הגיע בערך לשליש, אולי קצת יותר. חלקן של הנשים בין המצביעים היה 57%. ממילא ברור שהעדפת הנשים גברה על כל העדפה אחרת.

בינתיים אני מציע רק ניחושים, הדאטה עדיין לא נלמדה.

עניין אחר, המתקשר בעניין הראשון, הוא מזג האויר. בניו המפשר בתחילת ינואר הטמפרטורה נופלת ברגיל עד עשר או 15 מעלות מתחת לאפס. אני זוכר יום כזה, בתחילת ינואר, שבו נהגתי בלי כוונה צפונה, לאורך גבול ניו המפשר עם ורמונט, בסופת שלג מחרידה, שהשאירה עשרות מכוניות בשולי הדרך.

תחת זאת, בניו המפשר היו אתמול 15 מעלות מעל האפס, מזג אויר אביבי (על פני כל החוף המזרחי של ארה”ב, כאן בוושינגטון הטמפרטורה הגיעה ל-23 מעלות). זה הֵקֵל על אנשים מבוגרים לצאת מבתיהם כדי להצביע. התוצאה היתה שיעור השתתפות מסיבי, גדול בערך פי שניים מזה של איובה. אנשים מבוגרים – מ-45 ומעלה, ועוד יותר מ-65 ומעלה – נוטים לקלינטון.

וכך, אירונית, השתתפות גדולה מן הרגיל של צעירים העניקה לאובאמה את איובה; והשתתפות גדולה מן הרגיל של מבוגרים העניקה לקלינטון את ניו המפשר.

אבל הנשים, הנשים הן הפאקטור הֶחָשוּב, הפאקטור המעניין, המפתח לכל מה שֶיִקרֶה מכאן ואילך. מדוע הסקרים של ערב הבחירות נטו להראות נהירה מסיבית של נשים אל אובאמה? האם הסקרים החמיצו, או שמשהו קרה ברגע האחרון?

תשובה אינטואיטיבית אחת היא שמשהו אמנם קרה: רגע הגרון הֶחָנוּק של קלינטון בבית קפה בעיר פורטסמות’, 24 שעות ופחות לפני שנפתחו הקלפיות. מי שהחמיצו את המעמד מוזמנים לצפות בו להלן.

מייד לאחר המעמד הזה – כאשר קלינטון התקלפה משלוש שכבות של קור רוח ושל שליטה עצמית ושל מכאניוּת, ודיברה בכנות על עצמה, והפגינה חולשה ועייפות, והעמידה את מסע הבחירות שלה בקונטקסט רחב מזה של שאיפותיה האישיות – לא היה כלל ברור שהיא תֵצֵא נִשׂכּרת. קראתי בתדהמה עצומה שרשרת ארוכה להפליא של תגובות באתר הפופולרי של רשת ABC. המגיבים התחרו בהפלגות של אֵיבה, של זלזול, של ביטול. אמרתי אל לבי, זהו-זה, קלינטון טובעת באוקיאנוס של שנאה.

פרשן ה’ניו יורק טיימס’ ג’ון הורווד ערב ההצבעה בניו המפשר: לאובאמה מובטח נצחון קל (מונולוג וידיאו)

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יכולים לשער את ההיפך. נשים – בייחוד כאלה החוֹוֹת סטנדרטים כפולים וזלזול יום יום במקומות העבודה שלהן, בלכתן ברחוב, שלא לומר בעצם בתיהן – הכירו את כאביהן ואת דמעותיהן החנוקות בקלינטון, וחזרו אל חיקה.

האיפיון הפוליטי שהרשים אותי ביותר בשנים-עשר החודשים האחרונים – אני מודה ללא גאווה – היה זה של הקומיקאי השחור הצעיר והשנון (וגס-הרוח) כריס רוֹק. הוא אמר באחד הסטאנד-אפים שלו (אני מצטט מזכרוני)

נשים לבנות, מי לא אוהב נשים לבנות. גברים לבנים אוהבים נשים לבנות. גברים שחורים אוהבים נשים לבנות. מי לא אוהב נשים לבנות? נשים לבנות לא אוהבות נשים לבנות. זה ברור. אילו אהבו, אשה לבנה היתה נשיאת ארה”ב מן היום הראשון.

רוֹק הוא עכשיו תומך של אובאמה, וזו כמובן זכותו, אבל אני חשבתי את הערתו למדהימה בחַדוּתָהּ.

זכרתי גם פגישה אקראית עם אשתו של מועמד רפובליקני שמרן למועצה המקומית של עיר-מחוז קטנה במדינת אוהיו, באוקטובר 2004. מקץ שיחה ארוכה, היא הכריזה פתאום, מבלי להישאל, “אם הילארי קלינטון תתמודד ב-2008, אני אצביע בשבילה”.

המלים לעו בגרוני. הנה כי כן, רפובליקנית שמרנית במחוז שמרני במדינה שמרנית מודיעה שהיא תצביע בעד הילארי? איך זה יתכן? ומה זה אומר? היתכן שזה אומר שהפעם נשים לבנות לא יניחו לגברים לבנים להביס אשה לבנה?

שטות תהיה לחזות את מהלך הבחירות מכאן ואילך. אבל מה יעשו נשים לבנות בהסתופפן מעבר לפרגוד בקלפי שלהן היא השאלה החשובה ביותר של שנת 2008.

אני מוסיף להאמין שהשינוי הגדול ביותר בפוליטיקה האמריקנית יתרחש אם אשה תיבחר לנשׂיאוּת. הלילה האפשרות הזו לא הורדה מסדר היום.

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

הנשים באיובה הנחילו להילארי קלינטון אכזבה איומה. הן העדיפו את אובאמה — והורידו אותה למקום השלישי. האם זה עוד ביטוי של התנהגות אקצנטרית במדינה ידועת אקצנטריוּת, או שנטרפו הקלפים בפוליטיקה האמריקנית?

 

הנה כמה מחשבות מהירות על תוצאות הבחירות באיובה:

בעיניי, התופעה המפתיעה ביותר – אם נאמין לסקרי המצביעים – היא כשלונה של הילארי קלינטון בין הנשים. חוכמת אנשים מלומדה, שאף אני חזרתי עליה פעם אחר פעם, היתה שנשים ינהרו אל קלינטון; שברגע ההכרעה הן ייזכרו, שיש להן ההזדמנות לשלוח אשה אל הבית הלבן בפעם הראשונה מאז ומעולם – והעניין הזה יכריע את הכף.

אני מניח שההכללה תקומם לא מעט נשים הקוראות את הטקסט הזה, אבל אני כותב את הדברים בדרך ארץ. ההיסטוריוּת של בחירת אשה לנשיא שקולה כנגד כל היסטוריוּת אחרת – ובסופו של דבר הרבה יותר, מפני שיש יותר נשים מגברים, ומפני שאשה בבית הלבן תהיה סימן רב משמעות של שינוי.

בסופו של דבר, בבחירות של איובה, 35% מן הנשים העדיפו את אובאמה, רק 30% תמכו בקלינטון.

אם זה סימן לבאות, אם נשים לא יעניקו נופך מִגדָרי ברור לבחירתן, מסע הבחירות של הילארי קלינטון ייקלע לצרות צרוּרוֹת.

השאלה היא, כרגיל, מה בכלל איובה אומרת, ובאיזו מידה של רצינות צריך להתייחס להכרעותיה. הערות היסטוריות על איובה אפשר לקרוא במסגרת שלמטה. הקורא יוכל להסיק שיש לי ספקות ניכרים על חשיבותה של איובה. אבל אינני בטוח שהצדק עם פרשן אחד, הכותב ש”איובה תישאר באיובה”. נצחונו של אובאמה הוא כל כך משכנע, כל כך דרמטי, כל כך היסטורי, עד שקשה להעמיד פנים שלאיובה לא יהיה אפקט.

בדרך לניו המפשר

חמשת הימים הבאים יהיו אינטנסיביים להחריד. בעוד חמישה ימים תצביע ניו המפשר, וכמו שחוזרים וּמטעימים כאן, שתי המדינות האלה אינן שונות רק גיאוגרפית, אלא דמוגרפית ותרבותית וחברתית והיסטורית. בחמשת הימים האלה, הילארי קלינטון תעשה מאמץ עצום ממדים לסיים את אפקט איובה.

זה מזכיר לי במידה מסוימת את הבחירות של 1988, שסקרתי מקרוב, גם באיובה וגם בניו המפשר. אז, ג’ורג’ בוש האב נחל תבוסה משפילה במוקדמות הרפובליקניות, ונדחק למקום השלישי. המנצח היה הסנאטור בוב דול, ולמקום השני הגיע מטיף הטלויזיה הנוצרי פאט רוברטסון.

בוש היה עד אז המועמד הטבעי, סגנו של רונלד רייגן האהוּד, בעל המאה, בעל הדעה. הוא מחה את הרוק מלחייו, הפשיל שרוולים, ויצא לעבודה קשה. הוא היה מתעורר בשלוש לפנות בוקר, בקור כמעט-ארקטי, כדי ללחוץ ידי פועלים של משמרת הבוקר המוקדמת בשערי בתי החרושת שלהם. תשדירי הטלויזיה שלו לא ידעו רחם. הם ציירו קריקטורה דוחה של הסנאטור דול. המכונה המשומנת של מושל ניו המפשר דאז עמדה לרשות בוש. הוא ניצח – בהפרש לא גדול, אבל בהפרש מספיק כדי לסיים את אפקט איובה. נחשול המים האדירים היה רק נחל אכזב.

אין צורך לומר שיש כאן הבדלים ניכרים. בוב דול היה פוליטיקאי דָהוּי מוושינגטון, נואם גרוע, מְעוּט כריזמה. ברק אובאמה הוא בדיוק ההיפך. מועמדותו נכנסת עכשיו לפאזה כמעט-משיחית. בעיני תומכיו הוא תקוות הדור. מדהים שהוא הצליח להגדיל כמעט פי שניים את מספר המשתתפים באסיפות הבחירות של איובה. מספר חסר תקדים של צעירים באו להצביע, וּבין הצעירים התמיכה בו היתה מסיבית (אגב, חלק גדול מן הצעירים האלה אינם תושבי איובה, אלא סטודנטים באוניברסיטאות המצוינות שלה. היתה להם הזכות החוקית להצביע, אבל הרבה אנשים באיובה עיקמו פרצוף).

בניו המפשר יהיו בחירות שונות כמעט מכל בחינה. קודם כול, בניגוד לשיטת הבחירות המשונה באיובה (ראו למטה), יהיו שם בחירות חשאיות. אנשים יוכלו להתייחד עם עצמם ועם בחירתם מעבר לפרגוד. לא יהיה אפקט הקבוצה, לא תהיה ההתלהבות המידבקת, לא תהיה גם הביישנות. כך דרך אגב עושים בחירות בחברה דמוקרטית, איובה מזכירה בחירות לפני העידן המודרני.

ניו המפשר, או לפחות חלקים שלה, דומה לשאר ארה”ב יותר מאיובה. יש בה ריכוזים עירוניים גדולים יותר, יש בה תעשיית טכנולוגיה עלית מפותחת, היא קרובה מאוד אל בוסטון וּמוּשפּעת מהִלכֵי-רוח בחוף המזרחי.

הסקרים בה העניקו יתרון גדול לקלינטון. אחדים מן הסקרים הראו צימצום די דרמטי של היתרון הזה בשבועיים האחרונים, אם כי סקרים אחרים הראו שהיתרון חזר וגדל בימים האחרונים (סקר של אוניברסיטה אחת בניו המפשר מראה יתרון קטן מאוד לקלינטון, סקר של אוניברסיטה אחרת מראה יתרון מכריע לקלינטון).

שלוש, וזהו זה?

תבוסה בניו המפשר תהיה עוד יותר קריטית בשביל קלינטון, לא רק מן הטעם הברור שאחת ועוד אחת הן שתיים, אלא גם מפני שהתחנה הפורמלית הבאה בעונת הבחירות המוקדמות תהיה מדינת דרום קרוליינה, 19 בינואר. חלקם של השחורים באוכלוסייתה הוא הגדול ביותר בחוף האטלנטי של ארה”ב, לצד ג’ורג’יה, ועומד בערך על 30%. חלקם בין המצביעים הדמוקרטיים הוא עוד יותר גדול. אובאמה, אם יופיע עטור נצחון בשתי מדינות עם רוב עצום של לבנים, יהיה מועמד טבעי לנצחון מוחץ במדינה עם כל כך הרבה שחורים (אולי בעצם רוב המצביעים הדמוקרטיים).

שלושה נצחונות אשר כאלה יעמידו את אובאמה בעמדת זינוק יוצאת מגדר הרגיל לקראת סיבובי הבחירות של תחילת פברואר. מקובל להניח שב-5 בפברואר – היום שבו יצביעו 25 מדינות, ובהן קליפורניה, טקסס ניו יורק וניו ג’רזי – יוכרע גורל המועמדות, לפחות אצל הדמוקרטים. אם קלינטון תפסיד בשלוש משלוש, היא תתקשה להתאושש.

אבל זה חיווי אינטואיטיבי יותר מעובדתי. לקלינטון עדיין תהיה קופה גדושה במזומנים, עדיין יהיה ארגון מעולה, עדיין יהיו בסיסי תמיכה אזוריים וּמִגזריים.

יתר על כן, בין ניו המפשר לדרום קרוליינה יהיו בחירות מוקדמות במישיגן. בדרך כלל זו מדינה חשובה ביותר לדמוקרטים, עם בסיס גדול של פועלי צווארון כחול, עם אוכלוסיה גדולה פי שלושה ויותר מזו של איובה וניו המפשר גם יחד. הבעיה היא שפורמלית המפלגה הדמוקרטית מענישה את מישיגן על הקדמה “חד-צדדית” של הבחירות. בגלל העונש, איש מן המועמדים אינו מנהל מסע בחירות במישיגן, וקל איפוא להתייחס בביטול אל התוצאות. אבל נצחון ברור של קלינטון במישיגן יכול להפיג במקצת את רושם תבוסותיה הקודמות.

ב-29 בינואר יהיו הבחירות המוקדמות בפלורידה, הגדולה הראשונה בסידרה (רביעית במניין אוכלוסייתה בארה”ב). הסנאטור מניו יורק אינה יכולה להפסיד בפלורידה, פשוט אינה יכולה. אם היא תפסיד שם, היא תסיים. לעומת זאת, אם היא תנחל שם נצחון מסיבי, היא תזכיר לאמריקה עד כמה שוּלִיוֹת, כמעט אנקדוֹטִיוֹת, הן איובה וניו המפשר. איך אפשר להשוות את בית הכולבו הענק עם הקיוסקים.

ב-1992, פלורידה הבטיחה את נצחונו של ביל קלינטון בבחירות המוקדמות של הדמוקרטים, אף כי הוא הפסיד הן באיובה והן בניו המפשר.

ברק מקגאוורן? 1972?

כלפי זה אפשר כמובן להגיד שאינה הילארי כביל. מחסום הכריזמה והחמימוּת עמד לה בינתיים לרועץ. היא התקשתה לנסח מסר שיתמודד עם “השינוי” ועם “התקווה” של אובאמה, ובמידה פחותה של ג’ון אדוארדס.

היא המועמדת הטבעית של הזרם המרכזי במפלגה, אם תרצו של “הממסד”. מועמדי ממסד נוטים לנצח. הפעם האחרונה שבה ניצח מורד בממסד בין הדמוקרטים היתה ב-1972, ג’ורג’ מקגאוורן. הוא נהנה מתמיכה מסיבית של קבוצות גיל ואוכלוסיה התומכות עכשיו באובאמה. הוא הוביל את הדמוקרטים לתבוסה האלקטורלית הגדולה ביותר בתולדותיהם (מדינה אחת ויחידה מתוך 50).

כשלעצמי אני טועם במועמדות אובאמה טעם של מועמדות מקגאוורן. 1972 יכלה להיות שנה של שינוי. היא באה בשעה שמאות אלפי אמריקנים ניהלו מלחמת דמים בהודו-סין. היא באה על רקע הרעה של המצב הכלכלי, ובשעה שנשיא לא פופולרי להחריד ישב בבית הלבן. אבל אמריקה נבהלה מן הרדיקליוּת של מקגאוורן, והענישה אותו בחומרה. עשרים שנה נדרשו למפלגה הדמוקרטית להתאושש מן התבוסה ההיא, ובמידה מסוימת אולי לא התאוששה עד עצם היום הזה.

איובה היא מדינה רדיקלית לתיאבון. העדפותיה הפוליטיות היו תמיד לא שגרתיות. היא העניקה השראה לפופוליזם האמריקני של שלהי המאה ה-19, שהיה אנטי-קפיטליסטי, אנטי-אינטלקטואלי, אנטי-עירוני (ולפעמים גם קצת אנטישמי). גם ניו המפשר מפורסמת באקצנטריות של התנהגותה הפוליטית.

פעם אמרו על ניו המפשר, ששום נשיא אינו נבחר מבלי לנצח בבחירות המוקדמות שלה. אבל זה חדל להיות נכון בשנות ה-90. ביל קלינטון נבחר לנשיא ב-1992 מבלי לנצח בה, ג’ורג’ בוש נבחר ב-2000 מבלי לנצח בה; המועמד  הרפובליקני של 1996, בוב דול, הפסיד בה לפרשן עתונות ימני רדיקלי, פאט ביוקנן.

היזהרו איפוא מפני חוכמת אנשים מלומדה.

אינני כותב כאן בינתיים על תוצאות ההצבעה אצל הרפובליקנים. מקווה לחזור אל זה במהלך סוף השבוע.
 

מבוקש: “איש הגיוני (ושפוי) לנשיאות” בין דגנים לתירס, בערבות האין-סופיות של המערב התיכון האמריקני, בקור ארקטי של 15 מעלות מתחת לאפס, מדינת איובה פתחה את הבחירות המוקדמות לנשיאות. מה פתאום ומה יהיה? “תנו-נא בעיטה הגונה לצמיג, והרימו את מִכסֵה המנוע לבדוק מה מתחתיו”. העצה הזו לא באה השבוע בתכנית רדיו לנהגים מתחילים. חזרו עליה פעם אחר פעם, בלשון כמעט זהה, הילארי קלינטון וברק אובאמה. אין זו כלל הגזמה להגיד, שעתיד הנשיאות בארה”ב, וממילא גם עתיד העולם, היה תלוי לפחות במידת-מה בכשרונות התחזוקה של כלי רכב בחורף הארקטי של מדינת איובה, במערב התיכון האמריקני. אתמול נרשמו באיובה 14 מעלות מתחת לאפס. בתוספת מה שהחזאים מכנים “פאקטור הרוח”, הטמפרטורה פחתה עד 18 מתחת.  אלה טמפרטורות הערב, כמובן, אבל אין זו כלל נחמה. המצביעים באיובה לא יכלו להחליט שהם ייגשו לקלפי בצהריים, כאשר השמש תעלה את מידות החום כמעט עד אפס. הסיבה: אין קלפי. איובה אינה מצביעה, היא “מתכנסת”, כפי שיוסבר להלן. התחלה משונה יותר, אֶסוֹטֶרית יותר, לשנת הבחירות בארה”ב כמעט אי אפשר להעלות על הדעת. קשה לחשוב על מדינה אחת יציגה פחות מאיובה. אוכלוסייתה מדגדגת שלושה מיליון, שטחה גדול פי שבעה ויותר מזה של ישראל, וכלכלתה יותר חקלאית מזו של 45 מ-50 המדינות. כמעט חצי אוכלוסייתה מתגוררת באזורים לא-עירוניים. בעוד שחלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי של ארה”ב אינו מגיע אפילו לאחוז אחד, חלקה בתמ”ג של איובה מגיע כמעט ל-7%. איובה מספקת 17% מצורכי ארה”ב בתירס ובדגנים. מה לרודי בין השיבולים? טיסה בשמי איובה מזמנת חוויה ויזואלית חדגונית, אם גם לא בלתי נעימה: שדות אין סופיים של דגנים ושל תירס ושל שיבולת שועל ושל מה לא. באחד המעמדים המשעשעים של מערכת הבחירות האין-סופית באיובה – היא נמשכה כמעט שנה, ואצל כמה מועמדים יותר משנה – רודי ג’וליאני מצא את עצמו במרכז שדה, בין פולי תירס גבוהים כקומת אדם. הוא השתדל להעמיד פנים שהוא מרגיש בבית, אבל איש לא האמין לו. מה לניו יורקי המשופשף בין שיבולים ובין כבשים? הוא החליט שזה ממילא לא יעבוד, והעתיק את כובד המשקל של מסע הבחירות שלו לפלורידה. זה הגיוני, אפילו הגיוני מאוד. פלורידה היא המדינה הרביעית בגודל אוכלוסייתה, ומספר נציגיה בוועידת המינוי של המפלגה הרפובליקנית גדול כמעט פי שלושה מזה של איובה. חוץ מזה שאיובה היא המקום שבו מועמדים לנשיאות צוברים תנופה. לעתים קרובות אין די בתנופה הזו. אבל כל פוליטיקאי וכל יועץ פוליטי זוכרים מה קרה באיובה ב-1976. אז, מושל לשעבר ממדינת ג’ורג’יה, אלמוני גמור, חרש את שדות איובה במשך שנה שלמה. נצחונו הלא-מוחץ בבחירות המוקדמות שלה הקפיץ אותו בן לילה אל מרכז הזירה. שמו היה ג’ימי קרטר. וזו הסיבה, על רגל אחת, שאיובה הלא-חשובה כשלעצמה, היא כל כך חשובה בשביל המתמודדים. חזקה עליהם שלא יטרחו לחזור אליה בבוא מערכת הבחירות הכללית, בתחילת הסתיו. עכשיו הם מוכנים לדבר באופן אישי עם כל בוחר. זו אינה לשון הפרזה. שיטת הבחירות המשונה של איובה כמעט משתדלת להקטין עד מינימום את מספר הבוחרים. כיאה למדינת חקלאים ופועלים (עם הרבה אקדמאים ועורכי דין), הבוחרים מוזמנים לאסיפות-עם קטנות, בדרך כלל בין שבע לעשר בערב. יש באיובה 99 מחוזות, ובכל מחוז יש אסיפה. מי ירצו לצאת מביתם החם בשעה כזאת, בקור כזה? מי ירצו, אבל יתקשו להתניע את המכונית? מי יתניעו, אבל יחליטו ששכבת הקרח על הכביש אינה מצדיקה את המאמץ? מי יחליטו שהיא מצדיקה, אבל לא יידעו בדיוק מה לעשות בקולם? נכחתי פעם אחת באסיפה כזאת, באולם התעמלות של בית ספר מקומי ליד דה מוין. תומכיו של כל אחד מן המועמדים הוזמנו להיאסף בחלק אחר של האולם. הקולות נספרו. אם אחד המועמדים – באופן בלתי נמנע, כאשר יש כל כך הרבה – לא הגיע אל סף 15%, תומכיו התבקשו להצטרף אל מועמד אחר שעבר את אחוז החסימה. פוליטיקה קמעונאית כל זה מעורר מידה של אי-נוחות, לפעמים מידה ניכרת. בשבח התהליך אפשר להגיד, שהוא נותן לאמריקה את ההזדמנות לִצְפּוֹת בפוליטיקה “קמעונאית”, שבה המגע בין המועמד ובין המצביע הוא בלתי אמצעי. כשהתהליך יפליג אל מרכזי האוכלוסיה הגדולים של החוף המזרחי ושל החוף המערבי, את מקום האינטימיות תתפוס פוליטיקה “סיטונאית” של תשדירי טלויזיה יקרים. אבל איובה – ממש כמו ניו המפשר הקטנה, המצביעה (על אמת, עם קלפיות) חמישה ימים אחריה – מפורסמת בקפריזות של בוחריה. שתיהן הצביעו בעבר בעד מועמדי מחאה. ב-1988, למשל, בוחרי איובה העדיפו את מטיף הטלויזיה הנוצרי פאט רוברטסון על פני ג’ורג’ בוש האב. ב-1980 הם העדיפו את ג’ורג’ בוש האב על פני רונלד רייגן. בוחרי ניו המפשר העניקו תמיכה כל כך מסיבית למועמד פאציפיסטי, ב-1968, עד שהנשיא לינדון ג’ונסון נאלץ להסתלק מן המירוץ. הם חזרו וניסו לשנות את קצב הפוליטיקה האמריקנית ב-1984, ב-1992, ב-1996 וב-2000. הם העניקו נצחונות, או כמעט-נצחונות, למועמדים שאיש לא האמין ברצינות סיכוייהם. הפיתוי לשבור את הכלים, ולהצביע אמוציונלית במקום רציונלית, הוא ניכר. כמובן, התוויות האלה הן יחסיות. יש אנשים רבים שיחשבו הצבעה לטובת אובאמה לרציונלית, מפני שבבחירות הכלליות בנובמבר טובים סיכוייו לנצח מסיכויי קלינטון. זה על כל פנים מה שמראים הסקרים. הסקרים גם מראים שבזירה הארצית של הדמוקרטים, קלינטון מוסיפה ליהנות מיתרון קבוע בערך של 20%. שורה של עתונים גדולים הפצירו בימים האחרונים בבוחרי איובה לגלות אחריות. “הֱיוּ-נא הגיוניים”, קראה פֶּגי נוּנֶן, כותבת נאומים לשעבר של רונלד רייגן, ברשימה מצוינת ב’וול סטריט ג’רנל’ (שאני אינני מסכים עם הפוליטיקה שלה). “כולנו אנשים מבוגרים”, היא כתבה, אנחנו יודעים שארצנו זקוקה לנשיא גדול, אבל אין אנחנו מצפים לזה, ונסתפק כרגע בנשיא טוב. אנחנו רק רוצים אדם הגיוני. היינו רוצים מישהו שלא יהיה טבוע בחותם של חוסר שְפִיוּת. אנחנו רוצים יֶדַע, כושר שיפּוּט, הבנה מפוּכּחת של העולם ושל דרכי הגברים והנשים המתהלכים בו. לבַקֵש שהנשיא הבא של ארה”ב יהיה שפוי, ידען, שָקוּל וּמפוכח, זה בעצם לא כל כך הרבה. ואם דוברת רהוטה של הימין רואה צורך להשמיע את הבקשה, אין זו אלא עדוּת לשיעורי האי-אמון שהאמריקנים רוחשים בימים האלה לממשלתם ולפוליטיקאים שלהם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.