קו המשווה

זה היה השבוע שבו החדשות הכלכליות הרעות העניקו סוף סוף נופך של רצינות למסע הבחירות האין-סופי בארה”ב. מישיגן הזכירה כמה רע יכול להיות, מיט רומני הזכיר מדוע איש עסקים מצליח יכול לעניין רפובליקנים, והילארי קלינטון הציעה תמריץ דחוף ולא-חשוב-מאיפה-יבוא-הכסף

 

במה אנשים באמת מתעניינים לעת בחירות? האם הם מתעניינים ב”מהות”, או ב”תהליך”? זאת אומרת, האם הם רוצים קודם כול לשמוע מן המועמדים מה הם יעשו אם ייבחרו – או שהבחירות הופכות לטורניר ספורט?

קל להגיד במה עתונאים מתעניינים: ב”תהליך” כמובן. הם תמיד מתעניינים בתהליך, גם כשאין בחירות. פרשנות פוליטית נוטה להיות ספקולציה על מניעים אישיים, על ספירת קולות ועל מושבים. לא בלתי חשוב, כפי שישראלים נאלצים לגלות אחת לאביגדור-ליברמן – אבל לא באמת, ובוודאי לא תמיד.

התהליך הארוך, המייגע והמשעמם; המעורר והמרתק של הבחירות בארה”ב נכנס השבוע לפאזה חדשה: הכלכלה עומדת עכשיו במרכזו.

ג’יימס קארוויל לימד את כל יועצי הבחירות עוד לפני 15 שנה שאתם-יודעים-מה, והעניק לנו את מלכת הקלישאות. אבל במשך חודשים ארוכים, הכלכלה לא התקרבה כלל אל מרכז הרטוריקה של מערכת הבחירות. סקרי יציאה מן הקלפיות בניו המפשר, רק לפני שבוע, הראו שהיא אינה עומדת בראש מעייניהם של המצביעים.

אני מתכוון למאקרו-כלכלה. מיקרו-כלכלה תמיד עומדת בראש המעיינים. אבל מיתון ואבטלה ואינפלציה אינן עומדות – עד שהן נעמדות.

קצת חוסר אחריות, בבקשה

כמה שהעולם השתנה מאז ניו המפשר. האינפלציה – שמענו שלשום – היא הגבוהה ביותר זה 17 שנה. האבטלה – שמענו עוד בשבוע שעבר – חצתה את גבול חמשת האחוזים, המבדיל בין צמיחה למיתון (ושיעורה הממשי בין מבוגרים עומד אולי על שבעה אחוזים).

והמֵגֵן העליון של הציוויליזציה, המִשעָן האחרון של כל הכלכלות, הלוא הוא הצרכן האמריקני חסר האחריות, מתמלא עכשיו למרבה הדאגה, איך נגיד את זה, אחריות. הוא מפסיק לצרוך. או בעצם, לא הוא מתמלא אחריות אלא השירותים הפיננסיים חסרי האחריות מתמלאים אחריות ומקצרים את קו האשראי שלו.

אמריקן אקספרס הוסיפה בשבוע שעבר 440 מיליון דולר לטור ההפסדים שלה בגלל אי עמידה של לקוחות בתנאי התשלום. חברה עם לקוחות פחות אקסקלוסיביים, AT&T, גילתה לפני שבועיים שהיא נאלצת לנתק קוי-טלפון של לקוחות שאינם משלמים את החשבון.

מישיגן המיוסרת, מישיגן החצופה

מוזרויותיה של המסורת הפוליטית האמריקנית מעמידות שתי מדינות לא חשובות ולא-מייצגות בראש תהלוכת הבחירות המקדימות. השנה ניסתה מדינה הרבה יותר חשובה והרבה יותר מייצגת להתגנב לראש התור. החצופה היא מישיגן, שפעם שמה התחרז עם ענף הייצור האמריקני המצליח ביותר, תעשיית הרכב.

לפנים, מישיגן היתה אחת המדינות המשגשגות ביותר בארה”ב. האיגוד רב ההשפעה של פועלי הרכב העניק לחלק ניכר של אוכלוסייתה תנאי תעסוקה וּפרישה, שהשתוו כמעט לאלה של סוציאל-דמוקרטיה אירופית.

כיום, מישיגן היא אחת הדוגמאות הבולטות של מה שקוראים “חגורת החלוּדה” (Rust Belt), יחד עם אוהיו ועם חלקים של פנסילווניה. התעשיות הכבדות ירדו מגדוּלתן, הגלובליזציה אכלה אותן. בימי השיא של השגשוג הכלכלי לבית ג’ורג’ בוש, כאשר הצמיחה הארצית נעה בין ארבעה לחמישה אחוזים בשנה, מישיגן ידעה מיתון וּנסיגה.

הרפובליקנים העלו את מישיגן סמוך לראש התור של הבחירות המקדימות עוד לפני שמונה שנים.

הדמוקרטים בוושינגטון סירבו. הנהלת המפלגה הדמוקרטית במישיגן החליטה איפוא חד צדדית להקדים את הבחירות. גם פלורידה החליטה להקדים. ההנהלה הארצית של המפלגה הענישה איפוא את שתיהן. היא הודיעה שלא תכיר בצירי המדינות לוועידת המינוי של המפלגה, בחודש יולי. היא ביקשה מן המועמדים לנשיאות שיימנעו מלהתמודד בהן.

וכך, מועמדי הדמוקרטים פסחו השבוע על הבחירות במישיגן הגדולה והמיוסרת, ותחת זאת הקדישו את עיקר זמנם לחיזור אחרי קולות מעטים במדינת נוואדה, בפאתי המדבר הדרום-מערבי.

עתון בלאס וגאס חוזה את תוצאות הבחירות בנוואדה: קלינטון מנצחת בין הדמוקרטים (41% מול 32% לאובאמה), רומני מנצח בין הרפובליקנים (34% מול 19% למקקיין). הקישו כאן כדי לעיין בנתונים המלאים, המאלפים, של הסקר

פורסם ביום ו’, 18 בינואר, יום אחד לפני ‘האסיפות’ של נוואדה

 

פועלי המטבח והקאזינו

בנוואדה, ביום שבת, אפילו לא תהיה הצבעה חשאית, אלא יהיו “אסיפות”, כפי שראינו באיובה (Iowa) בתחילת החודש. איש אינו יודע כמה יטרחו להשתתף באסיפות. אומרים שלברק אובאמה יש סיכוי טוב לנצח שם, מפני שהאיגוד המקצועי של פועלי המטבח – כן, פועלי המטבח – החליט לתמוך בו.

פועלי המטבח אינם רק פועלי מטבח. כל אחד יכול להצטרף לאיגוד מקצועי. האיגוד של פועלי המטבח מייצג את העובדים בבתי הקאזינו של לאס וגאס ושל רינו.

וכך, הקאזינו של שלדון איידלסון נועד למלא תפקיד הרבה יותר חשוב בהכרעת הבחירות לנשיאות מאשר תעשיית הרכב של דטרויט. איזה אבסורד.

הרפובליקנים, לעומת זאת, דווקא ערכו בחירות במישיגן. במרכזן עמד המשבר הכלכלי, והסיקור שלהן הראה בדיוק מדוע מישיגן רצתה להגיע אל ראש התור. סוף סוף, פוליטיקאים אמריקניים נאלצו להאזין לה, ולהבטיח לה בקול רם.

במשך שבוע אחד, בין ניו המפשר ובין מישיגן, ג’ון מקקיין, הסנאטור הקשיש מאריזונה, היה המוביל החד-משמעי במירוץ הרפובליקני לנשיאות. “רגע אחד בניו המפשר התפתיתי לחשוב שזה יהיה קל”, אמר מקקיין ביום ד’ לפנות בוקר, כאשר נודעו התוצאות במישיגן. המנצח בהן היה מיט רוֹמְני, מושל מסצ’וסטס לשעבר, שהוא למרבה הנוחיות גם בנו של מושל מישיגן לשעבר.

תפארתו של מקקיין היא על “דיבור דוגרי”. זה אפילו שם האוטובוס המוביל אותו מאסיפת עם אחת למִשנֶהָ ((Straight Talking. הוא אמר לתושבי מישיגן את האמת: מקומות העבודה שמדינתם איבדה בדור האחרון לא יחזרו אליה. המישיגנאים יצטרכו ללמוד מקצועות חדשים.

רומני אמר את ההיפך – והואיל והוא גם יליד מישיגן, וגם איש עסקים מצליח שהרוויח את מאות מיליוניו במו ידיו, מישיגן הצביעה לטובתו, בהפרש ניכר (39% לעומת 30% למקקיין). הנצחון הזה הציל את מסע הבחירות המקרטע של רומני, והאריך עד-מי-יודע מתי את הדרבי הרפובליקני.

 

אקזקוטיבים, בבקשה

אומרים שרומני “מצא את קולו” (כפי שהילארי קלינטון העידה על עצמה לאחר נצחונה הלא-צפוי בניו המפשר). חודשים ארוכים הוא ניסה להתחַפּשׂ לשמרן בענייני חברה, לקיצוני בענייני הגירה – אבל כוחו לא בעודף פזילה ימינה. כוחו בפרגמטיות של הצלחתו המוּכַחַת בעסקים וּבארגוּן. יש לו משהו שרפובליקנים אוהבים: נסיון אקזקוטיבי.

רומני מציע תכנית כלכלית למנוע מיתון: הפחתה קבועה במס השולי, החזרי מס רטרואקטיביים למי שמשתכרים פחות ממאה אלף דולר בשנה, הפחתה קבועה של מסי חברות, ביטול מס רווחי הון על ‘המעמד הבינוני’ וכו’. המחיר: 250 מיליארד דולר (באתר ה’ניו יורק טיימס’)

רק טוען דמוקרטי אחד לנשיאות התברך בנסיון אקזוקטיבי ניכָּר: ביל ריצ’רדסון, מושל ניו מקסיקו, לשעבר שר האנרגיה בממשל קלינטון. אבל הוא לא הצליח להתרומם מעל ארבעה אחוזים, ופרש מייד לאחר ניו המפשר. הילארי קלינטון טוענת ל”נסיון של 35 שנה”, ומבטיחה להיות לא רק נשיאה אלא גם ראש ממשלה ומנכ”לית. זה כמובן בניגוד לברק אובאמה.

לרפובליקנים עדיין יש שלושה אקזקוטיבים בכירים לשעבר בין טועניהם לנשיאות. רומני הוא אחד, מושל אראקנסו לשעבר מייק האקאבי הוא השני, רודי ג’וליאני הוא השלישי.

ג’וליאני עשה במשך חודשים חזרה כללית לקראת מה שהוא יטיח בפניה של קלינטון, לעת ויכוח הטלויזיה המכריע ביניהם, אי שם בשלהי אוקטובר. הוא יגיד, “את מעולם לא איזנת תקציב, את מעולם לא שילמת משכורת”. וזה – יחד עם עוד כמה דברים – יהיה הנוקאאוט שישאיר את הבית הלבן בידי הרפובליקנים.

רק לפני שלושה חודשים, ג’וליאני נגד קלינטון היתה התוצאה הסבירה ביותר של הבחירות המקדימות. מאז, הסיכוי של דרבי ניו יורקי עומד בסימן בלתי פוסק של ירידה. ג’וליאני קיבל איפוא החלטה שמכנים “אסטרטגית” להשליך את יהבו על מדינה גדולה אחת, פלורידה, שהמקדימות שלה יתקיימו ב-29 בינואר.

שני סקרים חדשים — של CNN, בקובץ אקרובט, ושל אסושיאייטד פרס, הראו אתמול שהתמיכה הארצית בג’וליאני בין הרפובליקנים ירדה ל-14%, חצי השיעור בתחילת נובמבר שעבר, 10% פחות מתחילת דצמבר, ארבעה אחוזים פחות מן השבוע שעבר.

הוא נכנע מראש באיובה, הוא לא הצליח כלל להמריא בניו המפשר, הוא אינו מנסה ברצינות בדרום קרוליינה, שהרפובליקנים שלה מצביעים היום, יום שבת. (סקר אחד ערב ההצבעה מראה, שהוא יקבל שני אחוזים מן הקולות.) התוצאה החזויה בהחלט: הוא כמעט נעלם מן המכ”ם הפוליטי. ה’ניו יורק טיימס’ ייחס השבוע לשועי המפלגה הרפובליקנית בניו יורק את ההערכה שאם ג’וליאני יפסיד בפלורידה, תזומן לו תבוסה אפילו בניו יורק, בניו ג’רזי ובקונטיקט ב-5 בפברואר. שלוש המדינות האלה הן מגרשו הביתי. בלעדיהן ובלעדי פלורידה יקיץ הקץ על יומרותיו של ג’וליאני.

מי זוכר עכשיו שעד זה לא כבר הוא הוביל במירוץ הרפובליקני בהפרש של 20 אחוז. עכשיו הוא נמצא במקום הרביעי או החמישי.

אי-ודאויות יש בשתי המפלגות הגדולות. אבל בעוד שאצל הדמוקרטים נשארו רק שני טוענים בעלי סיכוי (השלישי, ג’ון אדוארדס, מועמד לתבוסה הן בנוואדה, מחר, והן בדרום קרוליינה, בעוד שבוע, והדעת נותנת שבזה יסתיים מסע הבחירות שלו) – הנה אצל הרפובליקנים עדיין יש חמישה טוענים רציניים. איש לא הניח שזה יהיה המצב לאחר שלושה סיבובים של בחירות.

יותר וּמהר, אמר הפרופסור

מישיגן והחדשות הכלכליות האיומות של הימים האחרונים החזירו את מערכת הבחירות הזו אל המציאות. בוויכוח השבועי של המועמדים הדמוקרטיים (ביום ג’, בלאס וגאס) נשאלו יותר שאלות על כלכלה. הילארי קלינטון הועילה למועמדותה כאשר הציעה בתחילת השבוע אמצעי המרצה דחופים למשק (שבעים מיליארד דולר, אל תשאלו מאיפה).

שר האוצר לשעבר של בעלה, הנשיא המודח של אוניברסיטת הרווארד, פרופ’ לורנס סאמֶרז, אמר השבוע בשימוע בקונגרס שצריך 150 מיליארד דולר. “הסכנה של ‘מעט מדיי, מאוחר מדיי’ גדולה הרבה, הרבה, הרבה יותר מ’יותר מדיי, מוקדם מדיי'”, אמר סאמרז לסנאטורים, והזהיר אותם מפני “מיתון חמור וארוך”.

ואם נקנח עכשיו את ה”מהות” בקצת “תהליך”, השאלה היא מי ייצא נשכר מן ההזהרות החמורות?

המשבר הכלכלי המעצים והולך – אפשר לטעון עכשיו ברצינות מלאה שהוא עשוי להיות חמור יותר מכל משבר כלכלי מאז שנות ה-30 – יעלה את חינם של פרגמטיסטים ושל בעלי נסיון אקזקוטיבי. אין זה זמן למשיחים, אין זה זמן לרטוריקה של מלחמת מעמדות, אין זה זמן לרדיקליות ממין כלשהו.

הואיל ואנחנו עומדים בשבוע של לאס וגאס, והימורים הכרחיים לחלוטין, הנה אני מעמיד את הז’יטונים שלי על שתי משבצות: הילארי קלינטון, מיט רומני.

או לא.

 

בשעות האחרונות של ההתמודדות בנוואדה, ההתכתשות בין קלינטון לאובאמה הגיעה אל שיאים רטוריים חדשים. היא נוגעת בשני עניינים רגישים מאוד, בעלי פוטנציאל דרמטי, והם ראויים למעקב קרוב. זה התחיל בתשדיר בחירות שמימנה קבוצה היספאנית, התומכת באובאמה. נוואדה היא המדינה הראשונה שבה הקול ההיספאני ימלא תפקיד חשוב.  ההיספאנים (מהגרים לטינו-אמריקניים או צאצאיהם) הם רבע מאוכלוסיית המדינה, 13% מבעלי זכות הבחירה. נצחון של קלינטון בין ההיספאנים נראה כמעט מוּבָן מאליו, גם על יסוד העבר, גם על יסוד התייצבותם של מנהיגים היספאניים בולטים לצידה, וגם — לא נעים להגיד — בגלל מתחים חברתיים בין היספאנים לשחורים. התשדיר של תומכי אובאמה, בספרדית, הכריז, “הילארי קלינטון אינה אחת משלנו”. אפילו  ג’ון אדוארדס, שירה הרבה אבני בליסטראות בקלינטון בשבועות האחרונים, דרש מאובאמה להתנער מן התשדיר הזה, בו בשבוע שכל שלושת הטוענים הדמוקרטיים התחייבו חגיגית להימנע מלעורר מחלוקת על רקע גזעי. העניין השני מעורר פליאה גדולה. אובאמה העניק ראיון לעתון ברינו, נוואדה. במהלכו הוא חלק שבחים לרונלד רייגן, ודיבר בביטול על “היעדר רעיונות” אצל המפלגה הדמוקרטית. זה היה יכול להיות סביר, אפילו חכם, בבחירות הכלליות, בנסיון למשוך קולות מימין. סוף סוף נוואדה היא בעלת מסורת ארוכה של הצבעה לטובת מועמדים רפובליקניים לנשיאות. אבל להגיד את הדברים האלה ערב בחירות מקדימות של הדמוקרטים, כאשר אובאמה מנסה לגייס את תמיכתם של חברי איגודים מקצועיים? הלוא רייגן היה הלוחם הגדול נגד האיגודים, האיש שפיטר פעם את כל פקחי הטיסה באמריקה מפני שהעזו לשבות. הקלינטונים — תחילה הסנאטור, אחר כך בעלה, הנשיא לשעבר — לא יכלו להאמין למזלם הטוב. הם הסתערו על אובאמה ללא רחם. ג’ון אדוארדס הצטרף. בשבילו נוואדה היא אולי הסיכוי האחרון, בייחוד אם יצליח להעמיד לצדו ברגע האחרון אנשי איגודים, שעל פתחיהם הוא חוזר זה שנתיים. אני מנחש שכדור השלג הזה רק התחיל להתגלגל. הציטוט על רייגן יישמע מכל פינה בדרום קרוליינה בימים הבאים. שם, המאבק מתנהל בייחוד על תמיכת השחורים. הם נעו מסיבית לעבר אובאמה (סקר טרי של CNN אישר אתמול את התזוזה). אבל השחורים גם היו קבוצת האוכלוסיה העוינת ביותר לרייגן, לצד היהודים. מחמאות לנשיא המנוח? לא אצלם, לא מפיהם. היתכן שאתמול ברינו, אובאמה פצע את עצמו ללא תקנה?

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on יום שישי, ינואר 18th, 2008 at 22:12 and is filed under הבחירות לנשיאות בארה"ב 2008. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.