האם נשים לבנות אוהבות נשים לבנות? כמה הערות על נצחון הילארי קלינטון בניו המפשר

קלינטון הפסידה באיובה קודם כול מפני שלא הצליחה בין הנשים. היא הצליחה בניו המפשר מפני שנשים חזרו אליה במספרים גדולים. גם אם איננו יודעים בדיוק מדוע זה קרה, בניגוד לכל הסקרים, הנה ברור למדי שהתנהגות הנשים היא המפתח מכאן ואילך
 


שלושה עתוני בוקר שכבר הופיעו בזמן כתיבת הדברים האלה, אחד בדטרויט, מישיגן; שני במדינת קונטיקט; שלישי במדינת איובה. חזקה על המלה הזו,comeback,  שהיא תקשט את עמודיהם הראשונים של רוב עתוני ארה”ב. ב-1992, ביל קלינטון תבע לעצמו את התואר The comeback Kid לאחר שהגיע למקום השני בניו המפשר. אשתו, במקום הראשון, אם גם בהפרש קטנטן, היא בוודאיThe Comeback Gal , אם כי היא לא השתמשה בביטוי הזה. כמובן, גם ג’ון מקקיין יכול לתבוע לעצמו את התואר – אבל נצחונו הנאה, ארבעה חודשים לאחר שיודעי דבר כתבו את הספדו הפוליטי – נבלע קצת בדראמה הדמוקרטית

 

 

איזה לילה. פרשני טלויזיה המומים הכריזו בסופו, ש”זו היתה ההפתעה הגדולה ביותר בהיסטוריה האלקטורלית” של ארה”ב. אחד, אשר שמח בקול רם לאֵידה של הילארי קלינטון כאשר תבוסתה האיומה מישמשה וּבאה, השווה את תוצאות הבחירות בניו המפשר לגליון המפורסם של ‘שיקאגו טריביון’ במוצאי יום הבחירות לנשיאות של 1948 — “דיואי מביס את טרומן”.

קשה להבין מה קרה כאן. קשה להבין איך כל הסקרים – כל הסקרים עד אחד, כולל רבי הסמכות ביותר – החמיצו את הבחירות האלה. לא החמיצו במקצת. החמיצו בשיעורים מבהילים. הם חזו נצחון של ברק אובאמה בהפרש של שמונה עד שלושה עשר אחוזים. אובאמה, שיכור נצחון בטרם נצחון, הכריז באוזני אוהדיו הצעירים, “אני רוכב על נחשול, ואתם הנחשול”.

סיכום הסקרים האחרונים ערב ההצבעה בניו המפשר (יומן הרשת של ‘וול סטריט ג’רנל’) 

הסוקר הבולט ג’ון זוגבי, בהודעה אפולוגטית לעתונות:

אנחנו התמקדנו ביתרונו המסיבי של אובאמה בין מצביעים צעירים ובין הבלתי-תלויים. נראה שהחמצנו את ההשתתפות העצומה של נשים מבוגרות יותר, אשר כנראה העניקו להילארי את הבכורה (תשעה בינואר 2008)

הימים הבאים, בעצם הרגעים הבאים, יתמלאו שאלות על עצם שימושיותם של סקרי דעת קהל. אפילו הסקרים הפנימיים של מטה קלינטון חזו לה מפלה ניצחת. מגיש כְּבַד ראש אחד ב CNN אמר, שהוא ועמיתיו יצטרכו לבקש הרבה מחילות בימים הבאים על קַלוּת דעתם. אני חושד שלא סתם קלות דעת היתה כאן. את איפיוני מסע הבחירות של אובאמה פירנסה משאלת-לב. התקשורת אינה אוהבת את הקלינטונים, ויש לה סיבה די טובה. אבל אין לה סיבה להטעות באופן כל כך מסיבי את צרכניה.

ניחא, הקורא כבר הבחין שאנחת רווחה נפלטה מחזי.

בשבוע שעבר, מייד לאחר תוצאות איובה (סליחה, אייווה, אם יספיקו לכם שתי יו”דים ושתי וי”וים, אם לא אני יכול להוסיף), כתבתי כאן

בעיניי, התופעה המפתיעה ביותר – אם נאמין לסקרי המצביעים – היא כשלונה של הילארי קלינטון בין הנשים. חוכמת אנשים מלומדה, שאף אני חזרתי עליה פעם אחר פעם, היתה שנשים ינהרו אל קלינטון; שברגע ההכרעה הן ייזכרו, שיש להן ההזדמנות לשלוח אשה אל הבית הלבן בפעם הראשונה מאז ומעולם – והעניין הזה יכריע את הכף.

[…]

בסופו של דבר, בבחירות של איובה, 35% מן הנשים העדיפו את אובאמה, רק 30% תמכו בקלינטון.

אם זה סימן לבאות, אם נשים לא יעניקו נופך מִגדָרי ברור לבחירתן, מסע הבחירות של הילארי קלינטון ייקלע לצרות צרוּרוֹת.

נאמן למסורת המהוללת של ציטוטים עצמיים לעת הִתאמתוּתם (יום אחד אפרסם גם את כל הפירכוֹת, הרשימה תהיה ארוכה מאוד) אני נאלץ להודות הערב בצדקתי.

התאוששותה של הילארי קלינטון בניו המפשר היא בעיקרה תוצאה של “נופך מִגדרי ברור”. סקרי היציאה מראים, שהיא קיבלה 45% מקולות הנשים או יותר, בשעה שחלקו של אובאמה הגיע בערך לשליש, אולי קצת יותר. חלקן של הנשים בין המצביעים היה 57%. ממילא ברור שהעדפת הנשים גברה על כל העדפה אחרת.

בינתיים אני מציע רק ניחושים, הדאטה עדיין לא נלמדה.

עניין אחר, המתקשר בעניין הראשון, הוא מזג האויר. בניו המפשר בתחילת ינואר הטמפרטורה נופלת ברגיל עד עשר או 15 מעלות מתחת לאפס. אני זוכר יום כזה, בתחילת ינואר, שבו נהגתי בלי כוונה צפונה, לאורך גבול ניו המפשר עם ורמונט, בסופת שלג מחרידה, שהשאירה עשרות מכוניות בשולי הדרך.

תחת זאת, בניו המפשר היו אתמול 15 מעלות מעל האפס, מזג אויר אביבי (על פני כל החוף המזרחי של ארה”ב, כאן בוושינגטון הטמפרטורה הגיעה ל-23 מעלות). זה הֵקֵל על אנשים מבוגרים לצאת מבתיהם כדי להצביע. התוצאה היתה שיעור השתתפות מסיבי, גדול בערך פי שניים מזה של איובה. אנשים מבוגרים – מ-45 ומעלה, ועוד יותר מ-65 ומעלה – נוטים לקלינטון.

וכך, אירונית, השתתפות גדולה מן הרגיל של צעירים העניקה לאובאמה את איובה; והשתתפות גדולה מן הרגיל של מבוגרים העניקה לקלינטון את ניו המפשר.

אבל הנשים, הנשים הן הפאקטור הֶחָשוּב, הפאקטור המעניין, המפתח לכל מה שֶיִקרֶה מכאן ואילך. מדוע הסקרים של ערב הבחירות נטו להראות נהירה מסיבית של נשים אל אובאמה? האם הסקרים החמיצו, או שמשהו קרה ברגע האחרון?

תשובה אינטואיטיבית אחת היא שמשהו אמנם קרה: רגע הגרון הֶחָנוּק של קלינטון בבית קפה בעיר פורטסמות’, 24 שעות ופחות לפני שנפתחו הקלפיות. מי שהחמיצו את המעמד מוזמנים לצפות בו להלן.

הילארי קלינטון במונולוג הגרון החנוק והעיניים הדומעות במסעדה בניו המפשר, שאולי מילא תפקיד מפתח בהתאוששותה הדרמטית בבחירות המוקדמות לנשיאות. אפשר לצפות בו באתר הרשת של ABC, שממנו לקוח הצילום הזה

 

מייד לאחר המעמד הזה – כאשר קלינטון התקלפה משלוש שכבות של קור רוח ושל שליטה עצמית ושל מכאניוּת, ודיברה בכנות על עצמה, והפגינה חולשה ועייפות, והעמידה את מסע הבחירות שלה בקונטקסט רחב מזה של שאיפותיה האישיות – לא היה כלל ברור שהיא תֵצֵא נִשׂכּרת. קראתי בתדהמה עצומה שרשרת ארוכה להפליא של תגובות באתר הפופולרי של רשת ABC. המגיבים התחרו בהפלגות של אֵיבה, של זלזול, של ביטול. אמרתי אל לבי, זהו-זה, קלינטון טובעת באוקיאנוס של שנאה.

פרשן ה’ניו יורק טיימס’ ג’ון הורווד ערב ההצבעה בניו המפשר: לאובאמה מובטח נצחון קל (מונולוג וידיאו)

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יכולים לשער את ההיפך. נשים – בייחוד כאלה החוֹוֹת סטנדרטים כפולים וזלזול יום יום במקומות העבודה שלהן, בלכתן ברחוב, שלא לומר בעצם בתיהן – הכירו את כאביהן ואת דמעותיהן החנוקות בקלינטון, וחזרו אל חיקה.

האיפיון הפוליטי שהרשים אותי ביותר בשנים-עשר החודשים האחרונים – אני מודה ללא גאווה – היה זה של הקומיקאי השחור הצעיר והשנון (וגס-הרוח) כריס רוֹק. הוא אמר באחד הסטאנד-אפים שלו (אני מצטט מזכרוני)

נשים לבנות, מי לא אוהב נשים לבנות. גברים לבנים אוהבים נשים לבנות. גברים שחורים אוהבים נשים לבנות. מי לא אוהב נשים לבנות? נשים לבנות לא אוהבות נשים לבנות. זה ברור. אילו אהבו, אשה לבנה היתה נשיאת ארה”ב מן היום הראשון.

רוֹק הוא עכשיו תומך של אובאמה, וזו כמובן זכותו, אבל אני חשבתי את הערתו למדהימה בחַדוּתָהּ.

זכרתי גם פגישה אקראית עם אשתו של מועמד רפובליקני שמרן למועצה המקומית של עיר-מחוז קטנה במדינת אוהיו, באוקטובר 2004. מקץ שיחה ארוכה, היא הכריזה פתאום, מבלי להישאל, “אם הילארי קלינטון תתמודד ב-2008, אני אצביע בשבילה”.

המלים לעו בגרוני. הנה כי כן, רפובליקנית שמרנית במחוז שמרני במדינה שמרנית מודיעה שהיא תצביע בעד הילארי? איך זה יתכן? ומה זה אומר? היתכן שזה אומר שהפעם נשים לבנות לא יניחו לגברים לבנים להביס אשה לבנה?

שטות תהיה לחזות את מהלך הבחירות מכאן ואילך. אבל מה יעשו נשים לבנות בהסתופפן מעבר לפרגוד בקלפי שלהן היא השאלה החשובה ביותר של שנת 2008.

אני מוסיף להאמין שהשינוי הגדול ביותר בפוליטיקה האמריקנית יתרחש אם אשה תיבחר לנשׂיאוּת. הלילה האפשרות הזו לא הורדה מסדר היום.

 

סקסיזם מחלק לקלינטון קלפים רעים”, מכריזה (בתרגום חופשי) הכותרת בראש המוסף הפוליטי של ‘שיקאגו טריביון’, 27 בינואר 2008. “אנחנו מחטטים בה עד זרא, עוסקים בה בשטחיות”, מוסיפה כותרת המשנה. הנה הנוסח המלא של המאמר

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

17 Responses to “האם נשים לבנות אוהבות נשים לבנות? כמה הערות על נצחון הילארי קלינטון בניו המפשר”

  1. שונרא הגיב:

    בקצה הצפון-מערבי של ארה”ב אמרו לי נשים לבנות ש”אין לאובאמה מספיק ניסיון”. התחושה שלי היתה שהכוונה היא “הוא לא מספיק לבן” – אם כי לא היו אומרים דברים כאלה – לא היום, לא במקום שמתיימר להיות תרבותי. אבל מעבירים היטב את התחושה שהוא פשוט *לא* יכול להיבחר. (אני לא מסכימה איתן. לדעתי יש לאובאמה סיכוי להיבחר והוא עשוי לעשות עבודה טובה מאוד. אבל הניצחון עוד רחוק.)

    רמת הסלידה מקלינטון גבוהה מאוד. אם הדמוקרטים יבחרו בה כמועמדת לנשיאות יהיו רבים שלא יצליחו להתגבר על סלידתם ויבחרו ברפוליקאי.

    אמר מישהו חכם היום בבלוג שנון במיוחד שבארה”ב בחרו פעם בנשיא שהוא חצי מלך, חצי רה”מ. אבל בשנים האחרונות אנחנו בוחרים רק במלך – ומתעלמים מהתכונות הנדרשות לרה”מ. זה מסביר קצת את הדברים שבוחרים כאן. אני מקווה לראות את סופה של הנטייה הזו.

  2. גיל הגיב:

    הניצחון של קלינטון לא פחות ממדהים, וההפרש אפילו לא זניח. האמת שקצת חששתי שאם אובאמה ינצח, היה מתרחש אפקט העדר והוא היה לוקח את הבחירות בקלות. עכשיו ברור לחלוטין שלפחות עד יום שלישי הגדול ואולי אפילו מעבר לכך.

    מה שכן, הנאומים שלה די מכאניסטיים והיא נשמעת כמו רובוט. הלוואי שתמשיך לדבר מהלב כמו בנאום הבכי. אובאמה נתן נאום מדהים ולרגע אתה שוכח שהוא בעצם הפסיד. מעניין אם כושר הדיבור יעזור לו או יהיה בעוכריו כי הוא עלול להיתפס קצת כמי שמנותק ממה שקורה סביבו.

    וריצ’ארדסון אולי מקבע את מעמדו כסגן נשיא או שר החוץ? הלוואי. בתור אחד שחי בניו מקסיקו אני יכול להעיד על מעלותיו. הוא אולי דובר כבד לשון ומסורבל אבל הוא מצוין במעשים.

  3. Morin הגיב:

    נובעת מהדברים שקידמה בעבר. אולי היא הצביעה באופן שגוי כמה פעמים – מי לא עושה טעויות, והיא גם הודתה בטעות – אבל ביטוח הבריאות, למשל, ממצב אותה כאדם שיכול להציל את ארה”ב משיטה כלכלית זוועתית, או לפחות למתן את הקצוות. אף אחד לא מצפה שארה”ב תהפוך לשוודיה, אבל אם היא תטה מעט יותר לקנדה ותשפר שירותים אנושיים בסיסיים, כגון חינוך ובריאות, אזרחיה יצאו נשכרים.

  4. עמנואל ילין הגיב:

    האם יש איזה מדגם שמפלח את הצבעת הנשים לפי דמוקרטיות ועצמאיות? הבנתי שבנוסף לםפילוח המגדרי, קלינטון זכתה ברוב בקרב הדמוקרטים שהצביעו, לעומת אובאמה שזכה לרוב בקרב העצמאיים שהצביעו בפריימריז הדמוקרטיים. השאלה המעניינת זה האם גם בקרב הנשים העצמאיות יש יתרון דומה לקלינטון? זה מעניין אותי כי זו איזושהי אינדקציה האם גם בבחירות הכלליות היא תצליח להבנות מקולות הנשים (כמו אותה אשת מועמד רפובליקני באוהיו).

    שאלה שניה זה האם נראה לך שמה שהשפיע זה רגע הגרון החנוק לכשעצמו, או אולי דווקא יותר התגובות הארסיות שגרמו לתגובת נגד?

  5. רוגל הגיב:

    נראה די טבעי למי שהיה בניו-המפשייר בימים האחרונים. הנוכחות של תומכיה, ובעיקר תומכותיה, הייתה ברורה ומסיבית בכל אירוע ובכל פינה. לעיתים נדמה היה שנשות ניו-המפשייר, בעיקר אלו בגיל העמידה, התגייסו כולם למען הילארי. משיחות שניהלתי עם כמה מהן עלה הרושם שהאידיאולוגיה, או ניסיון העבר, של הילארי קלינטון הוא משני. נמאס להם מהתוויות שהודבקו להן במשך דורות רבים, נמאס להן מכך שנשים מקבלות יחס אחר ונמאס להן שהבחור היפה והכריזמטי “דורך” על האשה פעם נוספת. נמאס להם מכך שהמועמדים הגברים נקראים בשם המשפחה שלהם והמועמדת האשה בשמה הפרטי.
    ברור למדי שהקמפיין של קלינטון הזין את התומכות הללו – אבל ההתגייסות הייתה אמיתית ומרשימה

  6. יואב קרני הגיב:

    מעניין לשמוע מן השטח, רוגל. לרוע המזל אני נאלצתי הפעם להחמיץ את ניו המפשר.

    לעניין הנוכחות המסיבית — הייתי שמח לשמוע יותר. האם אתה מתכוון לעצרותיה, או לנוכחות בשטח?

    אני בליתי חודש באוהיו בבחירות לנשיאות ב-2004, והתרשמתי פעם אחר פעם מן הנוכחות המסיבית, האותנטית והספונטנית של הדמוקרטים. הם הפסידו.

    גם הפעם בניו המפשר, הנוכחות בעַצְרות אובאמה היתה פנומנלית, ראינו אנשים מִשׂתָרכים שעות ארוכות בַּתור כמו היה מדוּבּר בקונצרט רוק.

    אם ניו המפשר לימדה אותנו משהו הרי זה הצורך להיזהר לנוכח מסות. כאשר ציבור הבוחרים הוא בהיקף נורמלי — בבחירות חשאיות, לא באסיפות-עַם נוסח איובה — מסות כנראה אינן מלמדות הכול. מסות חשובות כאשר נחישוּת הדעת של קאדֶרים, של פעילים ושל מתנדבים יכולה להכריע את הכף. כאשר ההכרעה נמצאת בידי “הרוב השקט”, המסות שברחובות או בַּעֲצָרוֹת כנראה חשובות קצת פחות.

    אני מקבל כמובן את הציטוטים הכלליים שאתה מביא מפי נשים, הם מתקבלים על הדעת. אבל מדוע הם לא השתקפו כלל בסקרים, כולל סקרים שנעשו ביום ב’ בערב? אינני מבקש ממך תשובה, לאיש אין לפי שעה תשובה משכנעת.

    עמנואל, שאלה טובה שאלת, אינני יודע את התשובה, הבה נחטט בסטטיסטיקה הנפלטת וּנעדכן זה את זה.

    גיל, אינני יודע אם “פרל הארבור” הוא הדימוי ההולם לכשלונם האוניברסלי של הסקרים, אבל זה בהחלט יהיה יום שייזכר לדראון-עולם. מה מעניין יהיה לקרוא את הסבריהם. היַכּוּ על חטא? היִתְעַנווּ?

    אבל אני חושב שהמפסידים הגדולים ביותר הם העתונאים. אני מוכרח להודות שבושה ממלאת אותי לנוכח תפקידה הנפסד והיהיר של המדיה. האופן שבו מישאלת-לב התערבבה בדיווח, ודיווח התערבב בפרשנות, מחייבת לשאול שאלה שאנשים רציניים שואלים זה כבר, אבל אני מעולם לא שאלתי (מסיבות אנוכיות בהחלט): האם צריך עוד להתייחס ברצינות אל כתבים פוליטיים ואל כתיבה פוליטית, או שזה רק ז’אנר של בידור.

    שונרא, תודה על הדיווח החי מוושינגטון. אני מוּקף כאן בנשים לבנות, צפון-מערב וושינגטון, ואינני נוטה לחשוד בהן בגזענות. נדמה לי לעומת זאת שאפשר לחשוד ברוב הגברים, לבנים או שחורים, בדרגה כזאת או אחרת של מיזוגניה. (ואני יודע שאינך זקוקה לתזכורת ממני.)

  7. רוגל הגיב:

    אני מדבר על כל קרן רחוב במנצ’סר ובקונקורד. אני מדבר על קבוצות של נשים בגילאי הביניים שבדרך כלל עסוקות במליון דברים אחרים ושהקמפיין של קלינטון הצליח לגייס, ממש בימים האחרונים. אני יודע בוודאות (עם כי אינני יכול לכמת את הנתונים) על מצביעות ששינו את העדפתם בשלושת הימים האחרונים.
    משיחות עם מצביעים ומצביעות שהזדהו בעבר עם המועמד שעבורו התנדבתי קיבלנו משוב חזק על תנועה לכיוון קלינטון.
    מדוע הסקרים כשלו בגדול? אני אינני מומחה אבל לעניות דעתי וממה שאני רואה לסקרים יש זמן תגובה – הם בדרך כלל יכולים לחזות מה הייתה המגמה לפני כמה ימים. מאחר והתזוזה התרחשה בעיקרה בסוף השבוע שלפני הבחירות רוב הסקרים פיספסו אותה.
    כהערת אגב, אני עדיין מתפעם מחגיגת הדמוקרטיה בניו-המפשייר. כישראלי לשעבר כבר ראיתי מערכות בחירות סוערות ומלאות עניין. אבל מה שראיתי בנין-המפשייר היה מחזה מדהים – המעורבות וההתגייסות ויחד עם זאת הכבוד לזולת והרוח הטובה יצרו מחזה מרהיב שאני שמח שזכיתי לראות

  8. אורי קציר הגיב:

    אינני בטוח שהילארי קלינטון נתפסה אי-פעם בעיני נשים אמריקניות רבות כאלטרנטיבה המועדפת לנשיאות. אני חווה את אמריקה באמצעות סיורים בצד הכפרי שלה, השמרני, הדתי, המאוד לא יאפי. הקלינטונים נתפסים שם ככאלה שהפרו כמעט כל מסורת שניתן להעלות על הדעת. הילארי מצטיירת כעורכת דין קרה ונוקשה שאינה מסוגלת להעמיד את משפחתה מעל הקריירה הפוליטית שלה ושל ביל.

    בישראל נוטים לראות מגמות המתבטאות בציבורים ניו-יורקיים ולוס-אנג’לסיים כמייצגות את אמריקה כולה. זו שטות גדולה מאין כמותה. מי שחושב כך אינו יכול להבין את פעימות הלב האמריקניות ואת האופי המורכב והמיוחד של האומה הזו.

    אמריקה האחרת, זו שאחראית על אסם התבואה של היבשת ומורכבת גם מנהגי משאיות, מגדלי בקר ופונדקאים של שעיירות קטנות ושולי דרכים, רוצה לראות מועמדים מושלמים. אפשר להגדיר זאת כצביעות, אבל זו האמת. משום כך היא מזדהה עם מועמד התומך באשתו החולה (אדוארדס) או עם זה שהופעתו עם בת זוגו נטולת כל סממן שלילי (אובמה). היא אינה מסוגלת לסלוח לכאלה שחיי המשפחה שלהם רחוקים משלמות (ג’וליאני) – והילארי קלינטון נןפלת בקטגוריה אחרונה זו.

    מה שמרתיע עוד בהילארי הוא התפיסה שהיא אינה מנוסה מספיק. בלא לקבוע כאן עמדה נחרצת, ברור שאמריקה מחפשת נשיא שכישוריו עולים על אלה של הנשיא היוצא. הילארי קלינטון היא סנאטורית מצוינת, אבל מתקשה להצביע על ניסיון ציבורי כלשהו שקדם לכך. לא מעט אנשים בארה”ב סבורים ששמונה השנים בהו תפקדה כגבת הראשונה אינם בדיוק הרזומה המצביע על צורך לקבל החלטות, לחתוך ברגעים קשים ולנהל משברים הרי גורל. הפרויקט העיקרי שהופקד בידיה אז, הקמת מערכת לביטוח בריאות לאומי, נגמר בכישלון. וכמובן שתמיד תימצא אי-שם גם העמדה הטוענת שהכל נגרם בשל שוביניזם אמריקני מסורתי שחילחל במשך מאות שנים גם לנפשן של מיליוני נשים לבנות.

    (אגב, גם אני השתמשתי בדימוי של טרומן-דיואי, אבל עשיתי זאת לפני הבחירות בניו המפשייר בהקשר שונה מעט: http://www.aplaton.co.il/story_391).

  9. יואב קרני הגיב:

    מעניין מאוד, רוגל. בהזדמנות אולי תגלה לנו באיזה מועמד תמכת, אבל כמובן אינך מוכרח.

    אני מסכים בהחלט עם התיאור שנתת לניו המפשר. אני סקרתי את הבחירות שלה שלוש פעמים, והתפעמתי. אבל מוטב לזכור שהיא מפונקת בתשומת לב, ותשומת הלב הזו אינה הוגנת בהתחשב בזה שמדינות גדולות בהרבה ממנה הופכות להערת שוליים.

    אורי, אני קצת מסתייג מהכללותיך. אינני יודע מנין לך שהילארי קלינטון מעולם לא “נתפסה אי-פעם בעיני נשים אמריקניות רבות” כמועמדת לנשיאות.

    אני גם חושב שמותר לך להניח שאני יודע שאמריקה אינה כוללת רק את ניו יורק ואת לוס אנג’לס, ואני אפילו מעז להגיד שנסעתי די הרבה באמריקה הזו.

    אני הצעתי כאן ניתוח חלקי של התוצאות בתוך המפלגה הדמוקרטית, לא באמריקה המצביעה אינסטינקטיבית נגד כל מי שאינו מתנגד לתורת האבולוציה של דארווין.

    אני גם דיברתי על הממד הפסיכולוגי הניכר של אשה ראשונה המתמודדת על כהונת הנשיא ברצינות. יש סולידריות פוליטית של נשים, יש סדרי-יום משותפים לנשים, יש רגישויות ותובָנוֹת המשותפות בעיקר לנשים.

    ציטטתי למעלה את האשה הרפובליקנית השמרנית באוהיו שאמרה לי, “אני אצביע בעד קלינטון”, לא כראָיָה ולא כמִדגָם מְשַקף, אלא כרמז אפשרי על מה שעשוי להתרחש בלבן של הרבה מאוד נשים בבואן להצביע.

    אני קצת מתפלא על הכללות כמו “אמריקה מזדהה עם מועמד התומך באשתו החולה”, ג’ון אדוארדס. מנין לך? איפה אתה רואה את זה? מדוע זה לא ניכר השבוע בניו המפשר? (אני גם אינני רואה את הזדהותו עם אשתו החולה. כאשר נודע שהסרטן שלה אינו ניתן לריפוי פשטה שמועה שהוא עומד להודיע על הסתלקותו מן המירוץ, כדי להתמסר לרעייתו ולילדיו. תחת זאת, רעייתו הנוטה למות היא המתמסרת לו. זו זכותם, איש אינו רשאי לבקר את החלטותיהם, אבל בוודאי אין מקום לסנטימנטליזציה.)

    אשר לנסיונה הציבורי של קלינטון, לא ירדתי לסוף דעתך: שמונה שנים כסנאטור של אחת המדינות הגדולות והחשובות של ארה”ב אינן נסיון ציבורי מספיק? מה איפוא מספיק? הרף-העין של אובאמה? שש השנים העצלות להפליא, ללא כל השג ממשי, של אדוארדס בסנאט?

    המנוסים באמת — הסנאטורים דוֹד ובאיידן — לא הצליחו להשיג אפילו אחוז אחד של הקולות. המנוסה ביותר הוא מקקיין, ואני חושב שגברה השבוע הסבירוּת שהוא יהיה הנשיא הבא של ארה”ב. אני אינני תומך בו, אני רוצה לראות אשה בבית הלבן — אבל לבי לא יתמלא צער.

  10. רוגל הגיב:

    לרון פול. קצת פחות אחרי המאמר בניו-רפבליק, אבל עדיין הוא המועמד היחידי שמסמל תקווה עבור האגף הליבארטריאני.

    להבדיל ממך יואב אני דווקא מעדיף את ברק אובמה, ולא בגלל שאני מסכים עימו. אני חושש שאין הבדל מהותי בין קלינטון לצ’ייני. שניהם פעלו לשבירת המסגרת הפוליטית המסורתית של איזונים ובלמים, ושניהם קידמו את התיאוריה של נשיאות חזקה. נכון שיש להם אג’נדה שונה לקדם אבל חוקי המשחק חשובים לא פחות, והפוליטיקה הבריטית מלמדת אותנו שאף יותר, מהמשחק עצמו.
    לעומת זאת ברק אובמה צריך לכל הפחות להינות מהספק. אני חושב שנשיאותו תהיה בכיוון של הרגעת המתח הפוליטי – לפחות זאת ההבטחה שהקמפיין שלו מקדם.יתר על כן, מדיניות החוץ המוצהרת שלו הרבה פחות מיליטנטית, והרבה יותר מאוזנת מזו של הילרי קלינטון.

  11. אביעד ק הגיב:

    מה שאותי מעניין זה שני דברים:

    1. הכותרות בארה”ב אולי מטפלות במקיין, אבל התקשורת בארץ שלנו לפחות מתעלמת ממנו. נראה לי שההישג שלו גם גדול בהתחשב במקום בו היה באוגוסט בערך.

    2. אתמול דובר על צירוף יועצים חדשים-ישנים לקמפיין של הילארי (קרוויל ושות’). הם ירדו מזה בעקבות הנצחון? לא יצא לי לבדוק

  12. אורי קציר הגיב:

    יואב, לא, אינני סבור שאובאמה הוא בעל ניסיון מספיק. אבל בהתחשב בעובדה שהילארי קלינטון מתגאה בשלושים וחמש שנות ניסיון ואילו הציבור האמריקני חשוף בעיקר לשבע האחרונות שבהן, קצת קשה לטעון שזה טיעון רציני. אני מוכן לקבל שאנשים כג’וליאני, מקיין, ביידן, דוד וריצ’ארדסון (שמשום מה אינו מקבל כמעט התייחסות של ממש בכיסוי הניתן לפריימריז בישראל) מנוסים יותר, אבל לא טענתי שהילארי מעוררת רתיעה רק משום שאינה מנוסה. לא חסרות סיבות אחרות.

    מעבר לכך, הסנטימנטליות היא תופעה חמקמקה, כמו לא מעט תופעות הקשורות יותר בלב ופחות בראש. אדוארדס אינו מצליח לנסוק אל מעבר למקום השלישי בפריימריז הדמוקרטיים ואילו הבלחת איווה נראית בשלב זה כחד-פעמית, כאשר הקרב האמיתי מתחולל בין קלינטון ואובאמה. לו אני מצביע אמריקני שמושפע רגשית מהטלטלות האישיות העוברות על הזוג אדוארדס אבל נחשף במקביל לאי-הצלחתו לנסוק בדעת הקהל, הייתי שוקל פעם נוספת אם להצביע עבורו או לתת את קולי לאחד משני המובילים.

    בוא נעשה את ההבחנה לגבי קלינטון. אני סבור שהיא מועמדת ראויה ואיכותית ושיש ביכולתה להיות נשיאה טובה ופורצת דרך. אבל צריך לקחת בחשבון שעיקר התומכים שלה באים מן הערים הגדולות, ממרכזי הכלכלה והסחר ומערוצי המדיה המובילים. אינני מתיימר להתחרות עם איש בהיכרות עם אמריקה, אבל מהשהות שלי במדינות כמונטנה, איווה, נברסקה, ואיומינג, צפון ודרום דקוטה, איידהו, קנטאקי ויוטה – הקלינטונים אינם אהודים במיוחד בחלק זה של העולם. לא הוא ולא היא.

    צריך גם להבחין בניואנסים של מושג האהדה. הילארי קלינטון יכולה לגרוף מספיק אהדה כדי לזכות בפריימריז הדמוקרטיים. אבל במרכזה החקלאי והכפרי של אמריקה הדמוקרטים נוחלים לא מעט תבוסות אלקטוראליות בכל הנוגע להתמודדויות על הנשיאות. הרוב שם נוטה לכיון השמרני. אאני מקבל את ההיגיון בהנחה שלך כי נשים לבנות רבות אינן מחבבות את הילארי, אבל אני סבור כי רבות מהן פשוט ממוקמות הרבה יותר ימינה ממנה בכל תחום אידיאולוגי שניתן להעלות על הדעת.

  13. יואב קרני הגיב:

    אהה, רוגל, יצא המרצע מן השק… אתה אידיאליסט חסר תקנה, המאמין בחופש בחירה. תתבייש לך (:

    אשר להצעתך לתת לאובאמה ליהנות מן הספק: אני מציע ששיקול כזה יוגבל לגזרי דין במשפטי רצח, ולא יחול על התמודדות על הנשיאות.

    אביעד, הצדק איתך. הכותרות בארה”ב אמנם עוסקות גם במקקיין. אילו האתר הזה היה אתר חדשות — ואני מודה שהייתי שמח מאוד להפוך אותו לאתר חדשות — הייתי מעניק למקקיין את המקום הראוי.

    כללית, הסיפור הדמוקרטי מעניין יותר גם פוליטית וגם אנושית. הסיפור הרפובליקני לא התקרב כלל אל הקליימאקסים הדרמטיים של הדמוקרטים. אני מנחש ששיעורי העניין יגדלו בהגיע חמישה בפברואר הנורא, הלוא הוא היום שבו תתחדש ההיסטוריה של המאה העשרים-ואחת (סליחה על הפומפוזיות, לא התכוונתי).

    אורי, אילו הייתי אסטרטג בחירות דמוקרטי (אינני, למזלם הטוב של הדמוקרטים) לא הייתי מטריד את עצמי יותר מדיי באיבתם הקבועה של האזורים הלא-עירוניים באמריקה “האמצעית”. אַל גור היה מנצח ב-2000, אילו קיבל את קולותיה של ניו המפשר הקטנטנה (חסרו לו שם רק 7,000 קולות, הפרש נצחונה של קלינטון על אובאמה). ג’ון קרי היה רחוק מן הנשיאות ב-2004 כדי 120,000 קולות במדינת אוהיו (לא מספר מדויק).

    הדמוקרטים אינם זקוקים לקנזאס, או לאלבמה, או לג’ורג’יה. די להם בניו מקסיקו, בנוואדה, אולי בקולורדו — ובהתחשב במנוסת המצביעים ההיספאניים מן הרפובליקנים, זו אפשרות לא בלתי מתקבלת על הדעת. יש גם סימנים של תזוזה היסטורית לעבר הדמוקרטים בווירג’יניה שכנתי.

    כמובן, האסטרטגיה הזו מניחה שהדמוקרטים לא יפסידו אף אחת מן המדינות שהצביעו לטובת גור וקרי. זה משאיר די מעט מרחב בטחון. ואמנם, סקרים (אם מישהו בכלל מתעניין בהם לאחר ניו המפשר) מראים שג’ון מקקיין יגבר על כל מועמד דמוקרטי במדינת פנסילווניה, למשל. בלי פנסילווניה קשה לראות את הדמוקרטים מנצחים.

    אני אגב לא הנחתי שנשים לבנות אינן מחבבות את הילארי קלינטון. אדרבא, אני הנחתי שהן יעניקו לה את מועמדות מפלגתה לנשיאות — ואחר כך את הנשיאות עצמה. אם אין נשים לה, מי לה.

  14. עידן ברלב הגיב:

    בחזרה לתגובה הראשונה:
    התחושה שלי שזה היה הסיפור המרכזי. מרוב דיבורים על שינוי המעמד הבינוני גבוה , גם אם הוא דמוקרטי,נזכר שהוא ממש לא רוצה שינוי.

    ההערכה שלא בדוקה שלי היא שאותן נשים לבנות ומבוגרות ומבוססות שהצביעו לרודהאם(מה קרה לפמניזם בעניין זה? כנראה שנעלם לאחר איזשהו סקר) היו מתגייסות בעד כל מועמד ממסדי ומנוסה בלי קשר ליחסו לנשים ( מה היו התוצאות בניו המפשייר בפריימריז הקודמים?) כלומר- הנצחון של “החדש” והלא נודע באיווה הפחיד את המעמד שאינו באמת מעוניין בשינוי.
    לא צריך ללכת רחוק- ראינו אצלנו הצבעה מעמדית גלויה מעורבת בקורטוב של גזענות סמויה אצל אנשים המציגים עצמם כ”נאורים” – את הבריחה ההמונית ממפלגת העבודה לאחר שהשתלט עליה גורם זר ומוזר שבאמת יכול היה לחולל שינוי

  15. רועי הגיב:

    צודק יואב שהאישו המרכזי בבחירות הללו הוא נשים. אומנם איני מתיימר להיות פסיכולוג אך עושה רושם כי לולא באה הילארי ממעמד האנדרדוג לניו המפשיר לא היתה כזו התגייסות נרחבת לצדה מצד נשות המדינה. כך שלדעתי יואב יהיה להילארי קשה ביותר לגייס לצדה נשים (בין אם רפובליקניות ובין אם דמוקרטיות) כאשר היא תגיע מעמדה מחוזקת יחסית. התיעוב כלפיה (ואולי גם הקנאה, אינני יודע) פשוט גדולים מדי.
    מסקנתי היא שבמישור הארצי יהיה לה קשה מאד אל מול המועמד הרפובליקני. וגם לאובאמה יהיה קשה. ולא, אינני מאמין בקלישאה לפיה אמריקה אינה מוכנה לנשיא שחור או לנשיאה אישה. דעתי לגבי אובאמה היא שכל רוח השינוי המגוחכת הזאת במדינה שהיא אחת מהשמרניות שבמדינות העולם אינה יכולה להחזיק מים לאורך זמן. הרי ביננו, לא כזה רע בארה”ב שצריך באופן דחוף שינוי.
    מה גם שאמריקאים רבים יבינו שלבוא לעצרות של אובאמה זה דבר אחד, אך להצביע עבורו לנשיאות ארה”ב זה כבר דבר אחר. הרי עם כל הערצתם של האמריקאים לכוכבי פופ דוגמאת ריאנה או ביונסה הם לא יחשבו להריץ אותן לעמדות פוליטיות. צר לי על השטחיות אך בשבילי אובאמה הוא כזה, מעיין וויל סמית שכזה. וכבר ראינו מה קורה לבחור צעיר ונאה כסמית כאשר הוא מקבל תשומת לב מיוחדת ומתחיל לומר את מה שהוא מאמין בו באמת…

  16. יואב קרני הגיב:

    עידן, האינטואיציות שלך אינן נכונות. המעמד הבינוני הגבוה הצביע בעד ברק אובאמה. הסקרים מראים פעם אחר פעם, שרוב תומכי קלינטון באים מקרב בעלי הכנסות נמוכות ומצווארון כחול. התבונן-נא בנתונים באמצעות הקישורים המובאים במסגרת למעלה.

    הגע בנפשך שלא כל אחד בניו המפשר היה מוכן להאמין לבשורת “שינוי” שלא כללה הצעות מעשיות. בוחרים לא הסכימו להצביע בעד המשיח, רק מפני שחמורו לבן, או רק מפני שהוא אומר שחמורו לבן.

    רועי, אמריקה אמנם ארץ שמרנית — רוב החברות האנושיות שמרניות — אבל זכור-נא ש-120,000 קולות במדינת אוהיו היו מדיחים את ג’ורג’ בוש מן הבית הלבן ב-2004. אפשר להעלות על הדעת נסיבות של שינוי רדיקלי, והיו שינויים רדיקלים בתולדות ארה”ב.

    אינני יודע מנין לך שנשי ניו המפשר מתעבות את הילארי קלינטון. האם היו מתגייסות לעזרתה אילו היתה מנצחת באיובה? אינני יודע. מעניין לציין, שכמעט כל הפעילים והמתנדבים במטה הבחירות של קלינטון בניו המפשר היו… פעילות ומתנדבות. זו היתה מלחמת הנשים. ואני אינני מהסס כלל להודות שאני נפעם.

  17. גיל הגיב:

    המוטיבציה של מצביעים שונה בבחירת המועמדים בפריימריז מהבחירות הכלליות. להרבה מצביעים ממדינות שאינן מתנדנדות בין רפובליקאים לדמקורטים, אין מוטיבציה גדולה להצביע בבחירות הכלליות כי הבחירות אינן פרופורציונליות כמו בפריימריז. כך למשל, מצביעים דמוקרטיים בטקסס או רפובליקנים בקליפורניה יודעים שהצבעה שלהם היא חסרת השפעה ממשית בבחירות הכלליות (פגם חמור בשיטה האמריקאית). זה גם עובד לפעמים להיפך כך שמצביעים דמוקרטים בניו יורק לא מצביעים כי ברור שהיא תלך לדמוקרטיים. לעומת זאת, מצביעים דמוקרטיים בדרום קרולינה מרגישים שהם יכולים להשפיע יותר בבחירות המוקדמות שם. אני לא יודע אם מי זה בדיוק מיטיב אבל זו נקודה ששווה לקחת בחשבון.

Leave a Reply