לא רק לעורכי טבלואידים ישראליים יש אותם אינסטינקטים, המניבים אותן כותרות. הנה רב-שיח של שלושה טבלואידים אמריקניים: העליון, מפילדלפיה, מכריז “אל תבכו להילארי”. הטבלואיד שבאמצע, מלונג איילנד (מדינת ניו יורק) משיב “מי בוכה עכשיו!”, והטבלואיד מניו יורק העיר, למטה, שואל-משיב, “מי בוכה עכשיו?” דמעותיה של קלינטון פיעמו כאובססיה בכל ניתוח פוליטי בימים האחרונים
אומרים על הבורסה שיש לה חוש ריח מיוחד במינו. היא חוזה את המציאוּת הכלכלית בעוד ששה חודשים – ונוהגת בהתאם. עובדה, אומרת הלצה אחת, הבורסה חזתה בהצלחה חמישה מכל שלושה מיתונים.
כל כך מאגי הוא כוח החיזוי של זה המכונה “השוּק”, או אלה המכוּנים “השווקים”, עד שיש אסכולה אחת הגורסת כי השווקים מסוגלים לחזות תוצאות של בחירות בהצלחה גדולה יותר אפילו מזו של סקרים. יש אתר רשת, intrade.com, המציע ללקוחותיו לקנות חוזים על פוליטיקאים כדרך שהם קונים חוזים על סחורות עתידיות.
כמה אתרי רשת מציעים לגולשיהם להצטרף למסחר הזה באמצעות כסף וירטואלי. למשל, אתר ה’וול סטריט ג’רנל’, predictions.wsj.com, מנפיק “10,000 דולר” לכל גולש. גם אתר הרשת של מכון הסקרים ראסמוסן מציע שעשוע דומה, rasmussenreports.com.
מי שהשקיעו בהילארי קלינטון בסוף השנה שעברה התנסו בימים האחרונים בתנודות, המזיקות לפעילות הסדירה של לבם. מניית הילארי עמדה על 43 דולר בפרוש 2008. ארבעה ימים אחר כך היא עמדה על 19 דולר, כן, תשעה-עשר. שבוע אחר כך, זאת אומרת אתמול, היא עמדה על 38 דולר.
מעלותיה ומורדותיה של מניית קלינטון בבורסת התחזיות של ה’וול סטריט ג’רנל’, 11 בינואר
האינטואיציה הגאונית של השווקים היתה אינטואיטיבית וגאונית בערך כמו הסקרים שנפלטו בזה אחר זה בחמשת הימים האחרונים של מערכת הבחירות המקדימות בניו המפשר. ביום שני השבוע, כל הסקרים ללא יוצא מן הכלל חזו נצחון לברק אובאמה על הילארי קלינטון. ההפרש הקטן ביותר שנחזה לטובת אובאמה עמד על חמישה אחוזים, הגדול ביותר היה 13%.
את היתרון הגדול ביותר לאובאמה נתנו שני הסוקרים רבי המוניטין ביותר: ג’ון זוגבי חזה 13%, ומכון גאלופ חזה 12%. גאלופ. זוגבי.
הנתונים האלה היו כל כך חד משמעיים עד שאיש בכלל לא טרח לדון באפשרות שהם יתהפכו על ראשם. כאשר הם התהפכו על ראשם לא היה מנוס מן הסופרלטיבים הנלעגים הרגילים. פרשן אחר פרשן, עתון אחר עתון, הודיעו שזו היתה “ההפתעה האלקטורלית הגדולה ביותר של כל הזמנים”. ניתוח סטטיסטי קפדני מראה שהיא היתה גדולה, יחסית, אפילו יותר מנצחונו של הנשיא הארי טרומן על תומס דיואי בבחירות המפורסמות של 1948.
| הנסיך היפה, המכשפה הרעה |
כידוע, מי שלא ראה שמחה לאיד לא ראה שמחה מימיו, ומה מאוד היתה נעימה השמחה לאידם של ליגיונות של עתונאים שהיו להוטים לראות את הנסיך היפה דורס את המכשפה הרעה. אבל מעבר לשמחה לאיד, הטראומה של ניו המפשר תחייב כל פוליטיקאי להתייחס בשיעורים קיצוניים – לפעמים קיצוניים עד הרסנות – לסקרי דעת הקהל שלו.
ישראלים אל נכון אינם מתפעלים במיוחד. הם זוכרים את כל הממשלות ששמעון פרס כונן על יסוד נצחונותיו בסקרים, את הלגלוג הקטלני של מנחם בגין (“ראש ממשלת חנוך סמית”), את התרברבותו של אהוד אולמרט (“כבר ניצחנו”) עוד לפני שהוטל הפתק הראשון בקלפי הראשונה.
אבל כאן קרה משהו הרבה יותר חשוב, בין השאר מפני שנשיאות ארה”ב הרבה יותר חשובה. כאן ירד מנכסיו מעמד שלם של פרשנים ושל יִדעוֹנים פוליטיים. כאן נטרפו קלפים, התבדו הערכות פיננסיות, השתנו לוחות-זמנים, נמחקו מישוואות.
עתון בקונקורד, בירת ניו המפשר, בא חשבון עם סוקרי דעת הקהל שהטעו את אמריקה. בתרגום קצת הרבה חופשי, הכותרת הראשית מכריזה “איובה-שמיובה, סוקרים: ניו המפשר בוחרת בקלינטון, במקקיין“
בבוקר שאחרי הלילה הארוך היה מעניין לברר שני דברים: מה אומרים הפוליטיקאים – ואיך מצטדקים הסוקרים.
ג’ון זוגבי היה הראשון. הוא דווקא ידע שהילארי מצמצמת את הפער, הוא אמר בהודעה לעתונות. אבל המידגם לא היה גדול מספיק. סקרי-המעקב היומיים שלו מיוסדים על מידגם דינאמי של שלושה ימים, ורק ביום השלישי של הסקר האחרון ניכרה התזוזה. זה מתקבל על הדעת, אם גם לא משכנע.
מכון הסקרים הידוע בראשי התיבות ARG (‘קבוצת המחקר האמריקנית’) הודיע כמעט בתרועת נצחון, שהוא היחיד שהראה את צמצום הפער בין אובאמה לקלינטון. עובדה, יומיים לפני הבחירות הוא העניק לאובאמה יתרון של 11%, וביום האחרון הוא העניק לו יתרון של 9%.
מנהל מכון גאלופ אמר בפנים חתומות, ש”מעניין מאוד” לנסות ולהבין מה קרה.
| היא, ושש-עשרה הנוכחות |
|
מה יכול היה לקרות? כמה מאנשי אובאמה חרקו אתמול שיניים בקול רם. ציר הקונגרס ג’סי ג’קסון השני, בנו של ג’סי ג’קסון הראשון, הוא יושב ראש משותף של מטה הבחירות של אובאמה.
הוא התלונן על “הדמעות שהמסו את מדינת השחם” (שחם, או גרניט, הוא הכינוי העממי של ניו המפשר). הוא הכריז שגב’ קלינטון מעולם לא נראתה מזילה דמעה על קרבנות קתרינה (סופת ההוריקן שהרסה את ניו אורלינס לפני שנתיים ויותר), או על הצעירים השחורים שאינם מצליחים למצוא תעסוקה.
הוא כמובן רמז למעמד במסעדה בעיר פורטסמות, ניו המפשר, שבו גב’ קלינטון דיברה בגרון חנוק על הסיבות האישיות לשאיפותיה הפוליטיות. דמעות נִקווּ בעיניה – וכנראה בעיני כל 16 הנוכחות – כאשר אמרה ש”הארץ הזו הרעיפה עליי כל כך הרבה הזדמנויות, ולא הייתי רוצה שהיא תגלוש אחור” (בתרגום קצת מכאני).
חוכמת אנשים מלומדה ביום ב’ השבוע, מייד לאחר הרגע החנוק, היתה שהוא יעלה לה ביוקר. אתרי רשת התמלאו הערות זדוניות למדי על הדמעות, על העמדת הפנים, על “תחושת הזכאות” (זאת אומרת, זכאות לשלוט). חוכמת אנשים מלומדה רגע לאחר שנודע נצחונה של הילארי היתה שהרגע ההוא שינה באחת את הדינמיקה של מערכת הבחירות.
לשון אחר, גברים מזלזלים בדמעות אשה, אבל נשים אינן מזלזלות. והואיל וסקרי היציאה הראו שנשים היו 57% מן המצביעים, מה שהן חשבו על דמעותיה של גב’ קלינטון היה רלוונטי בהחלט.
אם זה ההסבר, ואם הוא תָקֵף על פני כל אמריקה, כי אז אין זה מן הנמנע שגב’ קלינטון מצאה את נוסחת הנצחון.
ערכן של דמעות, צדקתן של דמעות, רצינותן של דמעות כנראה מעולם לא נידונו בתיאבון כל כך גדול. שוו בנפשכם איזה מקום יינתן להן בדברי ימי האדם, אם גב’ קלינטון תיבחר לנשיאה. כאן אני נותן שתי דוגמאות של עמודי טבלואידים ניו יורקיים. העמוד העליון הוא של ‘ניו יורק פוסט’, עתון העוין בדרך כלל את גב’ קלינטון. הוא מפרסם מאמר של הסופרת הפמיניסטית אריקה יונג בשבח הדמעות, מצטט את הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה דיאן פיינסטיין (“סיפור ההתייפחות שינה הכול”), ומזכיר להילארי מדוע עליה לבכות באמת (האשה שהציגה לה את השאלה האישית, אשר הניבה את הגרון החנוק, גילתה אחר כך שהיא דווקא הצביעה בעד אובאמה)
העמוד התחתון בא מן ה’דיילי ניוז’. פרשנית ושמה הלן קנדי כותבת שם, במשחק מלים באנגלית, “אבדן השליטה העצמית העניק להיל [כינויה של קלינטון בצהובוני ניו יורק] את הנצחון“
| בעל הטור רוברט נובאק כותב (12 בינואר 2008), כי הימנעותה של אופרה ווינפרי מלהצטרף אל מסע הבחירות הקדחתני של אובאמה בניו המפשר קשורה, כנראה, בהתפרצות זעם “גדולת ממדים ולא שגרתית” נגד ווינפרי מצד נשים.
אתר הרשת שלה הוצף תלונות שהיא “בוגדת” בעניינן של הנשים בגלל התייצבותה נגד הילארי קלינטון. אחדות מן המבקרות זיהו את עצמן כשחורות, ללמדך שמיגדר חזק מִגֶזע, לפחות בחלק מן המקרים. |
“פער מיגדרי” (gender gap) הוא מן הביטויים המפורסמים ביותר של הפוליטיקה האמריקנית. נשים נוטות להצביע למפלגה הדמוקרטית וגברים נוטים לרפובליקנים (מישוואת ונוס-מארס, המתורגמת לעברית נוגה-מאדים, אבל מאבדת את כל משמעותה בתרגום). כדי שהדמוקרטים ינצחו, מספר מספיק של נשים צריכות לפצות אותם על אבדן קולות גבריים. ככל שהפער גדול יותר, כך גדלים סיכויי הנצחון שלהם.
זו חוכמת אנשים מלומדה שהתאמתה פעם אחר פעם. בזכותה ביל קלינטון היה נשיא. מפני שלא התרחבה מספיק, אל גור לא היה נשיא. איזה צדק פואטי יהיה אם הפעם הפער המיגדרי הזה ייטיב עם אשה.
האם נשים מצביעות לטובת נשים מפני שהן נשים? לא בהכרח, אבל אין זה מן הנמנע. ממצאים אנקדוטיים שאספה רשת הרדיו הציבורית NPR מראה שנשים בניו המפשר אמנם הצביעו לטובת קלינטון באשר היא אשה, גם אם חלקו עליה, גם אם היא עוררה בהם אי-נוחות. You go, girl, חזרה אחת המרואיינות על קריאת עידוד פופולרית של נשים לנשים.
האשה הראשונה שהיתה אי פעם מזכירת המדינה, מדלן אולברייט, הרבה בזכות הילארי קלינטון, אמרה פעם, ש”בגיהינום יש מקומות מיוחדים לנשים שסירבו לעזור לנשים”. אפשר להגיד שעל אמתיותה של האמירה הזו תקום או תיפול מועמדותה של הילארי קלינטון.
|
תגובות יושמטו אוטומטית אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
מעידה הרבה יותר על הבוחרים ועל זרמי דעת הקהל ועל התנהגות הסוקרים והעיתונאים מאשר על המועמדים עצמם.
נראית לי אחת ממערכות הבחירות המרתקות ביותר של כל הזמנים (גם בגלל החלק החשוב שעולם האינטרנט והבלוגים לוקח בה)
אמירתו המפורסמת של הכלכלן הנודע פול סמואלסון היא שהבורסה חזתה בהצלחה תשעה מחמשת המיתונים האחרונים.
ולגבי הסנאטורית מניו יורק: יותר נשים רפובליקניות יצביעו בעדה מאשר גברים דמוקרטים נגדה, ולכן היא תנצח.
מר קרני נא הרחב על המרוץ הרפובליקני. למרות שיש תחושה ( אינני בטוח שהיא נכונה) כי הפעם הנשיא יבוא מקרב הדמוקרטים, המרוץ הרפובליקני נראה לי מרתק לא פחות.גוליאני מהמר בכך שאינו רץ באייוה ובניו המפשייר. מקקיין מבצע קמבק לאחר שהתרסק במירוץ לפני שמונה שנים,מושל ארקנסו לשעבר הופך לקנדידט המוביל של החוגים השמרנים במפלגה. אודה לך באם תפרסם פה ניתוח שלך למרוץ.
צביק’ה, אני איאלץ להוסיף איסור מפורש על תיקונים קטנוניים (:
אשר לקלינטון, כרגע השאלה היא כמה נשים _דמוקרטיות_ יצביעו בעדה.
בעז (אנא, בפעם הבאה, זהה את עצמך זיהוי מלא), הצדק איתך, אני חייב לעסוק גם ברפובליקנים. מישיגן תיתן הזדמנות כזאת, לקראת סוף השבוע.
אחת התופעות המרתקות בבחירות אמריקאיות היא
החשיפה של הפער הפנימי בתוך שתי המפלגות
בין “הגרסה הלוקאלית” של המפלגות שהיא בדרך כלל קיצונית יותר (ימינה או שמאלה) , בדלנית יותר (גם מימין ומשמאל). המפלגה הלוקאלית מיוצגת מטבעה בעיקר בבית הנבחרים וגם בסנאט (גם אם פחות) ואילו המפלגה הארצית קרובה יותר למרכז, לאליטות הכוח של החוף המזרחי, בינלאומית יותר וכו’.
כיוןן שתמיכת המנגנון המקומי נדרשת לזכייה בפריימריס- יש עיוות מובנה, במיוחד במקומות שבהם יש פער גדול מאוד (כמו איובה) בין המנגנון המקומי לבין המפלגה הארצית (בניו יורק מן הסתם הפער קטן.. )
האקבי הרפובליקן כמו המטיף ההוא (שאיני זוכר את שמו) שהתמודד מול בוש האב, הם דוגמאות קלאסיות למועמדי המפלגה הלוקאלית הרפובליקנית.
ונדמה לי שגם מקגוורן היה סוג של מועמד כזה.
מעניין לראות דווקא בשלבים המוקדים האלו של הפריימריס את חשיפת הפערים בין “השטח” ל”מערכת”
אלון, אינני יודע למה אתה מתכוון ב”מפלגה הארצית”, בארה”ב אין בעצם מפלגות ארציות, אלא לצורך איסוף כספים (זו מהות “ההנהלה הארצית” של כל אחת מן המפלגות: לא מדיניוּת, אלא ארגון לצורך מימון והצבעה). כמו שאמר טיפ אוניל, היושב ראש האגדי של בית הנבחרים בשנות ה-70 וה-80, “כל פוליטיקה היא מקומית”.
אף על פי כן אני חושב שאתה מצביע על נקודה מעניינת: הרדיקליוּת המקומית. היא מגיעה אל ביטויה המובהק בבחירות מקדימות, בייחוד כאשר שיעורי ההצבעה נמוכים, ובדרך כלל הם נמוכים. או אז, המצביעים הנותנים את הטון הם בדרך כלל האידיאולוגיים, וממילא הרדיקלים. אצל הרפובליקנים יש השפעה דיספרופורציונלית לשמרנים חברתיים, אצל הדמוקרטים — לליברלים חברתיים.(ומאותה הסיבה, למצביעים יהודיים יש משקל דיספרופורציונלי בבחירות מקדימות בניו יורק ובפלורידה, למשל.)
איובה (=אַייוֹווה) היא דוגמה טובה במיוחד, מפני שבה שיעור ההצבעה הוא בהכרח נמוך מאוד בגלל שיטת ה”אסיפות” (caucuses). ואמנם, שם, פעם אחר פעם, מועמדים אקצנטריים מימין וּמִשׂמאל עושים חיל.
המטיף שלא הצלחת להיזכר בשמו הוא פאט רוברטסון, מייסד ‘רשת השידור הנוצרית’, שהיתה מגיעה פעם לצופה הישראלי באמצעות ‘קול התקווה’ בדרום לבנון. הוא אמנם גבר על ג’ורג’ בוש האב באיובה ב-1988 — והובס בניו המפשר.
הרדיקליות בַּמַקדימות היא תופעה רבת שנים, שריצ’ארד ניקסון נתן לה פעם ניסוח קולע. הוא יעץ לטוענים לנשיאות במפלגה הרפובליקנית לנהל את מסע הבחירות המקדימות שלהם _מימין_, ולחזור אל _המרכז_ במערכת הבחירות הכללית. הוא עצמו עשה כן ב-1968 וב-1972, בהצלחה ניכרת.
הניקסוניזם הזה היה כל כך משכנע, עד שהרבה רפובליקנים ולא-רפובליקנים נהגו להתייחס בביטול אל סיכויי ההצלחה של מועמדים אידיאולוגיים. בארי גולדווטר הפסיד ב-43 מדינות ללינדון ג’ונסון, ב-1964. הניחו שלרונלד רייגן מזומן גורל דומה. הוא אמנם הוכיח ב-1976 (במקדימות, נגד ג’רלד פורד) שהוא מסוגל לעורר את המסות האידיאולוגיות של מפלגתו — אבל מעט מאוד הניחו שהוא יוכל לגבור על ג’ימי קרטר בבחירות הכלליות, ב-1980.
אבוי לחוכמת אנשים מלומדה.
מלומד נסיון, ג’ורג’ בוש האב משך ימינה מאוד בתוך מפלגתו באמצע שנות ה-80, כדי לזכות במועמדותה לנשיאות ב-1988 (למשל, הוא גילה לאחר שנים ארוכות של נקיטת עמדה הפוכה, כי הפלה מלאכותית היא בעצם רצח; והוא התחייב חגיגית שלא יעלה מסים ויהי מה, שמונה שנים לאחר שתיאר התחייבות דומה של רייגן כ”כלכלת כשפים”, voodoo economics).
אבל ב-1992 הוא שילם את מחיר חוסר ההצלחה לחזור אל המרכז לעת בחירות כלליות. מקובל להניח שאחד הרגעים הפטליים של נשיאותו היה נאום מטולווז של פטריק ביוקנן, קורא התיגר של הימין הקיצוני, בוועידת המפלגה הרפובליקנית.
עליית ביל קלינטון היתה תוצאה של התקוממות פרגמטית בתוך המפלגה הדמוקרטית נגד האגף הליברלי האידיאולוגי. אף כי בעיני הימין קלינטון נעשה אחר כך נושא הדגל של האגף הזה, הוא לאמתו של דבר היה צנטריסט, וגם עשה שורה של דברים שקוממו עליו ליברלים (למשל, הסכמתו לביטול למעשה של קיצבות סעד).
הסקרים מראים (ואנחנו כבר יודעים עד כמה צריך להתייחס אליהם בפיקפוק) שברק אובאמה ינחל נצחון גדול בבחירות המקדימות של דרום קרוליינה. סקרים מראים נטיה לטובתו במדינות כמו ג’ורג’יה ואלבמה.
זה מעניין, מפני שסיכוייו של מועמד דמוקרטי לנצח במדינות האלה בבחירות _כלליות_ מוכרחים להיחשב לכמעט-מבוטלים. אלה מדינות שֶפָּנוּ חד-משמעית ימינה ברבע המאה האחרונה, ואין להן אפילו סנאטור דמוקרטי אחד בוושינגטון.
נדמה לי שאובאמה עומד לנצח בהן בדיוק מאותן הסיבות שהוא יובס בהן בִּבחירות כלליות, אם יהיה מועמד מפלגתו. זאת אומרת, הוא ינצח מפני שרוב המצביעים בבחירות המקדימות יהיו שחורים ולבנים _אולטרה-ליברליים_, והוא יפסיד מפני ששחורים ולבנים ליברליים אינם מספקים רוב אלקטורלי במדינות הדרום.
הילארי קלינטון ניהלה מלכתחילה מסע בחירות, שניסה להתעלם מן הצרכים של הגרעין האידיאולוגי הקשה בתוך מפלגתה. היא ויועציה חשבו שיוכלו להתחיל מייד את מסע הבחירות הכלליות, ולהעמיד אותה באופן קבוע במרכז. איובה טפחה על פניה, כמובן, ומאז היא נאלצת לפנות אל המסות הדמוקרטיות. אם היא לא תקדים לגבור על אובאמה, זה עלול לעלות לה ביוקר בבחירות הכלליות, בהנחה המאוד הנחתית שהיא תהיה מועמדת המפלגה לנשיאוּת.
אני מניח שעוד נחזור אל העניין רב-הפנים הזה.