כמה שהוא רצה להיות נשיא

 

 

"הדרך לנצחון", אומרת הַכְּרָזָה, אבל קארלוס מֶנֶם נמלט עוד לפני שריקת הסיום

                                                      צילום: סוכנות הידיעות הצרפתית

 

 

 

נדיבות בזמן נצחון, או בזמן תבוסה, אינה מסימני ההֶכֵּר של הפוליטיקה הארגנטינית. ב-15 במאי, ארבעה ימים לפני הסיבוב השני והמכריע בבחירות לנשיאות, קרלוס מֶנֶם החליט שסידרו אותו. הוא אומנם ניצח בסיבוב הראשון (24% לעומת 22% של מתחרהו הקרוב ביותר), אבל כל הסימנים הראו, שלארגנטינים אין חשק להחזיר את מֶנֶם אל "הבית הוָרוֹד", מִשכַּן הנשיא בבואנוס איירס.
 
סוף סוף, הוא כבר ישב שם פעם, במשך עשר שנים, עד 1999, הניב יותר שערוריות מְסַמרוֹת-שיער מֵרוב בני התמותה, והשאיר בעקבותיו בניין קלפים. זמן קצר אחרי שיצא, כלכלת ארגנטינה נכנסה לסחרחורת מבעיתה, ובסוף 2001 היא התפקעה. מאחר שאיש לא היה מוכן עוד להלוות לה כסף, היא נאלצה לשמוט חובות של 141 מיליארד דולר, אקט הַשמיטה הגדול ביותר של כל הזמנים. המעמד הבינוני שלה ירד מנכסיו בן-לילה. בתוך עשרה ימים התחלפו בארגנטינה ארבעה נשיאים, וגם הרביעי השתוקק לצאת במהירות האפשרית.
 
לא מעט פוליטיקאים, שֶהמיטו אסון כבד על ארצם ועל חברתם, מבקשים הזדמנות שניה. אבל מֶנֶם רצה לא הזדמנות שניה, אלא שלישית, ורביעית וחמישית. לא-להיות-בשלטון היה מצב לא-טבעי בשבילו, מקור של שיעמום בלתי פוסק. את המירוץ השלישי הוא התחיל עוד כשהוחזק במעצר-בית, בקשר עם פרשות שחיתות המיוחסות לו ולכמה משרי ממשלתו.
 
היה לו סיכוי אחד: לנצח בבחירות המוקדמות בתוך המפלגה הפֶּרוניסטית, זו יצירת-כַּפָּיו של דמאגוג פופוליסטי משנות ה-40, שֶרוּחוֹ הרעה מוסיפה להתפַּעם בארגנטינה עד עצם היום הזה. כוחו הארגוני של מֶנֶם היה מספיק לו בִּבחירות פנימיות, ובתור מועמד רשמי של המפלגה הוא לא היה מתקשה כנראה להביס כל טוען אַחֵר לנשיאות. 
 

אבל המימסד של מפלגתו התחַכֵּם לו. לא יהיו בחירות פנימיות – החליט הנשיא הזמני של ארגנטינה, אֶדוּאַרדוֹ דוּאַלְדֶה, פֶּרוניסט אחר, שהיה פעם סגַנוֹ של מֶנֶם, אבל נעשה אויבו הַמָר. תחת זאת הוחלט, כי כל הטוענים לנשיאות, מכל המפלגות, יתייצבו בסיבוב הראשון של הבחירות הכלליות, והבוחר הארגנטיני יעשה את הסלקציה.
 
הסיבוב הראשון מילא את ציפיות דוּאַלדֶה: שני המנצחים היו אנשי מפלגתו, וּבתחרות פתוחה בין פֶּרוניסט לפֶּרוניסט, כאשר כל ארגנטינה מצביעה, לא היה למֶנֶם סיכוי.

 

"המחווה האחרונה, מחוות המנוסה"

 

ב-15 במאי חזר מֶנֶם הביתה, אל לַה-רִיוֹחַה, הפרובינציה הקטנה שממנה הגיח בשנות ה-80. "פרובינציות" בארגנטינה הן כמו מדינות בארה"ב, עם מושלים ועם בתי מחוקקים, והן חֲמָמוֹת גידול לנשיאים. מי אמר, שרק פוליטיקאים מבואנוס איירס צריכים לנהל את ארגנטינה.

 

ובכן? שאלו את העתונאים את מֶנֶם בנמל התעופה של לַה רִיוֹחַה. מה החלטת? האם אתה פורש? "אל תאַבדוּ את אמונתכם", הוא השיב להם מבלי להשיב. "כאשר אנשים מאבדים את אמונתם, הם מאבדים הכול". והוא הלך לשחק גולף.

 

אחרי שֶמָתַח את עצביה של ארצו במשך 24 שעות, הוא הודיע שלא יתמודד בסיבוב השני. ההודעה הזו הפכה את מתחרהו, נֶסטוֹר קירצ’נֶר, לנשיא הנבחר. "קירצ’נר יכול לשמור לעצמו את 22 האחוז שלו", אמר מֶנֶם, "לי שמוּרה תמיכת העם". והוא האשים את הנשיא דוּאַלדה ואת המימסד, שקשרו קשר נגדו, כדי לגזול ממנו את הבכורה.

 

לא לנצחון הזה קיווה קירצ’נר. הנשיא המיועד חרק שיניים. "מֶנֶם גילה את פרצופו האמתי, פרצוף הפחדן", אמר קירצ’נר, "הוא עשה את המֶחוָה האחרונה שלו, מֶחוַת המנוּסָה". אלה לא היו סתם מלים של הקנטה. הסתלקותו של מֶנֶם מן המירוץ שללה מקירצ’נר את ההזדמנות לקבל מנדט ברור. בהתחשב בממדי בעיותיה של הארץ הזו, הנשיא יהיה זקוק לכל קוֹרֶט של אשראי, וכאשר יקבל החלטות קשות יהיה עליו לטעון שהוא הוסמך לקבל אותן.

  

5,000% אינפלציה

 

לא שמנדטים ברורים מבטיחים איזשהו דבר בארגנטינה. חואן פֶּרוֹן, בערוב ימיו, נחל נצחון עצום ממדים בבחירות (ב-1973), מת כעבור תשעה חודשים, והנחיל לאשתו-יורשתו אנרכיה פוליטית וכלכלית. שלוש שנים אחר כך באו הגנרלים, וכוננו את אחת הרודנויות עקובות-הדם ביותר של זמַנָם.

 

משטר הגנרלים התמוטט ב-1983, והארגנטינים בחרו איש שייצג לא סתם את ההיפך מן הגנרלים, כי אם את ההיפך מפֶּרוֹן, ואת ההיפך מרוב נשיאיהם ב-50 השנה הקודמות, איש הגון להפליא ששמו היה ראול אלפונסין. הוא קיבל מנדט ברור, והוא נכשל כשלון איום ונורא. בסוף כהונתו, כאשר האינפלציה בארגנטינה הגיעה ל-5,000%, אלפונסין היה כל כך להוט להסתלק מן הנשיאות, עד שהזמין את יורשו לתפוס את מקומו מייד, חמשה חודשים לפני סופה הרשמי של כהונתו.

 

היורש היה קרלוס מֶנֶם. בחירתו העבירה חלחלה בגֵווֹ של המעמד הבינוני וּבגֵווֹ של עולם הפיננסים. רוחו של חואן דומינגו פֶּרוֹן נדפה ממנו למֶרחַקים: דמאגוג, פופוליסט, איש שֶכּל מַהוּתוֹ וּמיהוּתוֹ היו התרסה נגד המימסד.

 

מֶנֶם הפתיע. במקום להדפיס כסף, ולהמשיך את שליטתה של המדינה במיגזרים ניכרים של הכלכלה, הוא הצטרף אל הגל ה"ניאו ליברלי", אשר שטף חלקים ניכרים של אמריקה הלטינית. "ניאו ליברלים" היה כינוי הגנאי שהשמאל נתן לממשלות, אשר ניסו להטות את ארצותיהן אל מסלול כלכלי קפיטליסטי מודרני. מֶנֶם ייצב את המטבע, או בכל אופן לא הפריע לשר האוצר שלו לייצב; מֶנֶם הפריט את נִכסֵי המדינה; מֶנֶם רכש את חיבתו של וול סטריט, ונעשה מבעלי בריתה הנאמנים של ארה"ב. הוא הוריד את האינפלציה ל-4%.

 

הנֵס הארגנטיני היה שם דבר, עד שהתברר כי הוא עומד על כרעי תרנגולת. מֶנֶם אומנם עשה דולריזציה של הפֶּסוֹ, מה שמנע ממנו להדפיס כסף; אבל את מה שלא הדפיס, הוא לווה. ואת מה שלא היה יכול לפרוע, הוא מימן באמצעות אשראי חדש. אלה היו שנות ה-90 הרועמות, וקרן המטבע הבין לאומית ובנקאי וול סטריט האירו לו פנים.

 

יורשו ביש המזל, פרננדו דה לה רוּאַה, מן המפלגה הרדיקלית, שילם את המחיר. כאשר קרן המטבע סירבה להקצות אשראי חדש, ארגנטינה פשטה את הרגל, ולה רוּאַה התפטר. לפני מאה שנה, שמיטת חובות קטנה בהרבה מזו של ארגנטינה היתה מניבה אל-נכון התערבות צבאית בין לאומית. הפעם, משרד האוצר של ארה"ב משך בכתפיו.

 

מישהו קרא לזה "ה Laissez Faire הגדול ביותר בתולדות הדיפלומטיה", הֶחָלָה מלאה של פילוסופיית השוק החופשי על היחסים הבין לאומיים. כמובן, האדישות לאסונה של ארגנטינה היתה אפשרית, מפני שלא היתה סיבה להניח שהיא תתפשט, ותסכן את יציבותה של המערכת הבנקאית הבין לאומית. אומללותם של מיליוני ארגנטינים לא היתה סיבה מספקת.

 

ובכלל, האמינה וושינגטון, הגיע הזמן ללמד את הארגנטינים שהם אינם יכולים לחזור ולבחור פוליטיקאים, המבטיחים להם גן של ורדים, תמיד וללא תנאי.

 

כמו ביל והילארי

 

התרסקותה של ארגנטינה בסוף 2001 הפילה אותה אל קרקעית כל כך נמוכה, עד שהחבטה עצמה הספיקה כדי להתחיל להמריא. היא רושמת עכשיו עודפים ניכרים במאזן המסחרי שלה, והשנה חזויה לה צמיחה של 3.5%. אבל 22 מ-37 מיליון תושביה חיים מתחת לקו העוני, ואחד מכל חמישה מחוסר עבודה.

 

הנשיא קירצ'נר מוחה דם ממצחו אחרי התנגשות עם צַלָם

                                                                צילום: רויטרס 

 

הנשיא החדש, נסטור קירצ’נר, נוטה לחשוב את עצמו לבן דמותו של ביל קלינטון. מדוע לא? ממש כמו קלינטון, גם הוא מגיע לנשיאות מכהונת המושל של מדינה דרומית קטנה. איש כמעט לא ידע את שמו עד שזינק אל המירוץ (והוא זינק, והצליח, מפני שהשמות המפורסמים לא העזו לזנק).

 

ממש כמו קלינטון, גם לקירצ’נר יש אשה עם יומרות פוליטיות עצמאיות. היא אפילו אינה צריכה לתכנן להיבחר יום אחד לסנאט, מפני שהיא כבר סנאטורית ידועה ורבת השפעה. כמו קלינטון, גם הוא יכול להגיד לארגנטינים בקריצה, שהם "מקבלים שניים במחיר של אחד".

 

כמו קלינטון, קירצ’נר מקבל לידיו את הנשיאות בזמן משבר. כמו קלינטון הוא מבטיח קודם כול ליצור מקומות עבודה. הוא אומר שבשנת כהונתו הראשונה תוציא ממשלתו עד שלושה מיליארד דולר על עבודות ציבוריות.

 

אבל בניגוד לקלינטון, הוא הנשיא הנכנס של ארץ שירדה זה כבר מגדולתה, קודם כול בגלל תרבות פוליטית נפסדת, ורק אחר כך בגלל ניהול כלכלי כושל. כלכלה אפשר לרפא בצווים, תרבות פוליטית אינה משתנה רק מפני שמישהו מצווה על שינויה.

 

 

אמריקה הלטינית פונה שמאלה

 

 

הנשיא החדש של ארגנטינה, נֶסטוֹר קירצ’נֶר, אומנם אינו איש שמאל רדיקלי, אבל הוא מייצג העדפה שמאלית. אין הוא נוח לארה"ב (הוא נראה בצילום משמאל בחברת פידל קסטרו, שְׂנוּא נַפשה הגדול ביותר של וושינגטון באמריקה הלטינית), אין הוא נוח לוול סטריט, הוא מדַבֵּר על דחיה נוספת של פרעון חובות, הוא מציע ליצור מקומות עבודה באמצעות יתר מעורבות של הממשלה בכלכלה.

 

במובן הזה, עלייתו של קירצ’נר מציינת המשך של מהלך מעניין בדרום אמריקה: הסתלקותן של ממשלות שהבטיחו לצרף את היבשת אל מהלך הליברליזציה כלכלית בעולם. בימי השׂיא של ה"ניאו-ליברליזם" הלטינו-אמריקני, באמצע שנות ה-90, ממשלות פרו-קפיטליסטיות נלהבות ניהלו את כל הארצות הגדולות והבינוניות של דרום אמריקה.

 

ב-1998 התחילה הבריחה מן הניאו-ליברליזם, תוצאה של משברים כלכליים וחברתיים, ושל הופעת מנהיגים פופוליסטיים ממין חדש או ישן. ראשונה היתה ונצואלה, אחר כך הצטרפו פרו, אקוואדור ובמידה פחותה בוליביה; בסוף השנה שעברה בחרה ברזיל נשיא סוציאליסטי בפעם הראשונה בתולדותיה; ועכשיו, פחות או יותר, גם ארגנטינה.

 

האם זו רק תנודה טבעית של המטוטלת, חלק מן המחזוריות של הפוליטיקה? זו התקווה בוושינגטון.

 

 

האם משורר הודי זָקֵן יביא את השלום?

 

 

ראש ממשלת הודו, אַטַאל בִּיהַארי וַאגְ'פַּאִי, הודיע שֶיְנַסֶה

"פעם שלישית ואחרונה" להשיג שלום עם פקיסטן

 

 

הכול כל כך דומה. ראש הממשלה הזקן, במחצית השניה של שנות השבעים שלו, מפתיע את המחנה הלאומי, שאליו הוא שייך, וקורא לחידוש תהליך השלום. הוא כמובן רוצה, שהטירור ייפסק לפני שיתחילו הדיבורים – אבל הוא עושה מייד מֶחווֹת: הוא חוזר ופותח את ערוצי ההידברות הישירים, הוא פותח את הגבול, הוא מחדש את קשרי התחבורה.

 

עמיתיו הקרובים ביותר מופתעים, כאשר הוא מכריז בנאום לפני בית הנבחרים, "איננו רוצים לשכוח את הֶעָבָר, אבל גם איננו רוצים להיות משועבדים לו". בעלי בריתו של ראש הממשלה מימין מזהירים אותו, שלא יָעֵז לוותר אף על שעל אחד. הם רוטנים על ירידת המוראל הלאומי. ארצנו, הם אומרים, "צריכה להשתחרר מסימני עייפות המלחמה שלה".

 

זה קורה עכשיו בהודו. וזה כל כך דומה, עד שגניבות ספרותיות נעשות בהיסח הדעת. אחד מעתוני ניו דלהי הודיע השבוע בכותרת ראשית, כי "מפת הדרכים מוכנה". הוא לא התכוון לישראלים ולפלסטינים, אלא להודים ולפקיסטנים. בסכסוך הנצחי ביניהם (התחיל ב-1947, בעקבות חלוקה בידי הבריטים, למי שמחפש עוד צדדי דמיון) יש עכשיו הפשרה, דיבורים של פיוס, סימנים מסוימים של התקדמות.

 

אבל גם ההודים, גם הפקיסטנים, זוכרים שכבר היו דברים מעולם. ב-1965 היתה ביניהן מלחמה, שהסתיימה בתיווך סובייטי, בעיר טשקנט. זמן מה ריחפה על תת היבשת "רוח טשקנט", עד שחדלה לנשב. שש שנים אחר כך היתה ביניהן עוד מלחמה, שהסתיימה בקריעת חלקה המזרחי של פקיסטן, יותר מחצי אוכלוסייתה, וייסוד בנגלאדש.

 

ראש ממשלת הודו, אַטַאל בִּיהַארי וַאגְ'פַּאִי, כבר ניסה את כוחו בהתפייסות. הוא נפגש פעמיים עם נשיא פקיסטן, ב-1999 וב-2001, ופעמיים התנפצו התקוות על סלעי המציאות. הכשלון של 2001 הניב משבר כל כך מסוכן, עד שהתעורר החשש מפני מלחמה גרעינית. הודו ריכזה מיליון חיילים לאורך הגבול המשותף.

 

סלע המחלוקת, כרגיל, הוא קשמיר. הטריטוריה הזו, בהרי ההימליה, מחולקת: שליש בידי הודו, שני שלישים בידי פקיסטן. פקיסטן אומרת, שהודו תפסה את קשמיר באופן לא חוקי ב-1947; שהגיונה של חלוקת 1947 חייב את צירוף קשמיר בעלת הרוב המוסלמי לפקיסטן. הודו דוחה את הטענה הזו. סוף סוף, בגבולותיה יושבים 135 מיליון מוסלמים, בערך ששית אוכלוסייתה (בפקיסטן, לא-מוסלמים הם רק שני אחוזים).

 

"זו השעה לקרב המכריע"

 

יש בהודו לאומנים, החושבים שקשמיר כולה שייכת להודו. הלאומנים האלה קשורים היסטורית אל מפלגתו של ראש הממשלה ואג'פאי, ה"באראטיה ג'אנאטה". זו מפלגה שלפני שלושים שנה בקושי היה לה ייצוג פרלמנטרי. מאז, היא רכבה על גל של התעוררות לאומית הינדואית. ההינדו הם הרוב הגדול של תושבי הודו. ציון דרך בעלייתה היה הריסה אלימה של מסגד מוסלמי מפורסם באתר הקדוש להינדו, לשם החלפתו בבית מקדש לאל הינדואי קדום. האיש החזק של מפלגת השלטון קנה את המוניטין שלו במאורעות המסגד-המקדש.

 

 

"עין תחת עין תעַוור את העולם", אומרת הַכְּרָזָה בטקס משותף

להינדו ולמוסלמים, שנערך לאחרונה במומבאיי (בומביי)

 

 

עליית ואג'פאי לשלטון, פעמיים בשנות ה-90, היתה נצחון דרמטי של הלאומיות ההינדואית על חזון הודו החילונית והסובלנית. החששות שליוו אל עלייתו היו עצומים. מבקרים מחוץ השוו את הפילוסופיה של מפלגת השלטון עם זו של גרמניה הנאצית. ואג'פאי סיגל לממשלתו צביון אגרסיבי, כאשר הוציא מן הארון את הנשק הגרעיני של הודו, ניסה אותו – ועורר את פקיסטן לעשות אותו דבר. בדיוק לפני שנה אחת, בעיצומו של משבר קשמיר האחרון, ואג'פאי ביקר אצל חיילי צבאו בחזית, והכריז, "זו השעה לקרב המכריע נגד פקיסטן".

 

אי אפשר להגיד על פוליטיקאי הודי, שהוא נמצא בסוף דרכו, רק מפני שעוד מעט ימלאו לו 80. לפני 25 שנה נבחר בהודו ראש ממשלה, שהיה בן 82 בשעה שהתחיל את הכהונה. אבל ואג'פאי חולה, מתהלך בקושי, וקשה לדעת כמה זמן נועד לו בשלטון. בשנה הבאה יהיו בהודו בחירות, ואין זה מן הנמנע שיפסיד בהן.

 

                   

              דברי הלל מופלגים לוואג'פאי, הגובלים בפולחן אישיות, מופיעים

              באתר הרשת של מפלגתו. אפשר למצוא שם גם כמה מאמרים

              קצרים על שיריו. אחד מהם אומר (בתרגום מילולי):

              "אלוהיי, אל נא תניח לי לעולם לטפס לגובה כזה, שלא אוכל

              להתכופף כדי לחבק אדם אחר. הצל-נא אותי מפני יוהרה כזאת".

 

 

 

מה מניע את ואג'פאי הוא עניין לניחושים: האם זה הנסיון הרגיל של מנהיג בכיר להבטיח את מקומו בספרי ההיסטוריה? האם זו חרדה כֵּנָה מפני התוצאות של הידרדרות למלחמה גרעינית? האם זו רק מניפולציה של פוליטיקאי מעולה, הרוצה לחזק את סיכויי מפלגתו בבחירות? ההודים, כמו כמה עמים נוספים על פני כדור הארץ, סבלו לאחרונה ממצב רוח לאומי קודר. הם זקוקים באופן דחוף לאופק מדיני, גם אם בינתיים עדיין לא השתמשו בצירוף המלים הזה.

 

מסתננים, מסתננים

 

אין זה עניין פשוט: טענותיהם על פקיסטן בעינן עומדות. הפקיסטנים מרשים לארגוני טירור לפעול משטחם נגד קשמיר ההודית. ארה"ב צירפה את הארגונים האלה לרשימת הטירור הבין לאומי שלה, לאחר התקפה על בניין הפרלמנט ההודי בניו דלהי, בדצמבר 2001. בעקבות ההתקפה ההיא, הודו סגרה את הגבול, ביטלה קשרי תחבורה וספורט, והורתה לשגריר פקיסטן לעזוב. את הסנקציות האלה סיים החודש ראש הממשלה ואג'פאי.

 

הבוקר כותב העתון "אינדיאן אקספרס", כי פקיסטן התחילה לפרוק את נשקו של אחד מארגוני הטירור האמורים, הנקרא "חיזבול מוג'האדין". מקורות של ממשלת הודו אומרים, כי זה התרחש לפחות בשני בסיסים של הארגון, בחלק הפקיסטני של קשמיר. הפקיסטנים קיימו בזה הבטחה שנתנו בשבוע שעבר לריצ'ארד ארמיטאג', המשנה למזכיר המדינה של ארה"ב שביקר בתת היבשת במאמץ קירוב והרגעה.

 

העתון ההודי גם כותב, שלאחרונה נרשמה ירידה במספר הקיצונים המוסלמיים החוצים את הגבול אל קשמיר ההודית. מספר המסתננים בחודש שעבר היה 75, לעומת 141 באפריל 2002, כאשר שתי הארצות התקרבו למלחמה.

 

האם יש בעצם לפקיסטן ולהודו על מה לדבר? ראש הממשלה ואג'פאי אינו בטוח. זה הטעם שהוא מסרב לפי שעה להיפגש פנים אל פנים עם מנהיגי פקיסטן. הוא חושש שפגישת פיסגה קודם זמנה תניב כשלון ומשבר. הוא לומד מנסיונו שלו – ואולי הוא לומד גם מנסיונם של הישראלים.

 

מלחמה באמצעות שליח?

 

בימים האחרונים, פקיסטן הפריחה שורה של רעיונות. היא הציעה למשל התפרקות הדדית מנשק גרעיני. ואג'פאי דחה את ההצעה על הסף. הודו לא הצטיידה בנשק גרעיני נגד פקיסטן, הוא אמר. סיבות אחרות חייבו את התגרענותה. הוא אומנם לא פירש, אבל לא היה קשה להבין שהוא מתכוון לנשק הגרעיני של סין, שלהודו יש גבול ארוך איתה. לפני 30 שנה השתוללה בגבול הזה מלחמה עזה, שסין יזמה. הודו איבדה שטח, הגדול מזה של מדינת ישראל.

 

כיוצא בזה, פקיסטן גם הציעה ששתי השכנות יחתמו על הסכם שלא לצאת עוד למלחמה זו נגד זו. ההודים אומנם לא דחו רשמית את ההצעה, אבל נהגו בה בביטול. הם שאלו לאיזו מלחמה בדיוק מתכוונת פקיסטן. האם היא מוכנה לכלול בהסכם הזה גם "מלחמה באמצעות שליח", ממין זו שהיא מנהלת זה שנים נגד הודו בקשמיר?

 

הודו רוצה שפקיסטן תקבל את הסטאטוס-קוו בקשמיר, היינו תסכים שזה המכונה "קו הפיקוח" בין שני חלקי קשמיר יהפוך לגבול בין לאומי מוכר. קשה להאמין שאיזשהו פוליטיקאי פקיסטני יכול לקבל עמדה כזאת, בייחוד כאשר ממשלת פקיסטן הנוכחית טבועה בחותם של חוסר לגיטימיות (הבחירות שהעלו אותה לשלטון, בשנה שעברה, היו כמעט ללא ספק מזויפות).

 

מצד שני, אפילו רדיקלים בפקיסטן דיברו לאחרונה על הצורך בפיוס עם הודו. הם חושדים בכוונותיה של ארה"ב. פקיסטן היא אומנם בעלת ברית במלחמה נגד הטירור, אבל הם מזכירים לעצמם שגם סדאם חוסיין היה פעם בעל ברית רצוי של ארה"ב במאבק לבלימת הקנאות האיסלאמית. אולי מוטב להשלים עם ההודים, הם אומרים, כדי להרחיק את האמריקנים.

 

אשר לוואג'פאי, הוא אמר בנאומו בפרלמנט בתחילת החודש, כי זה נסיון ההתפייסות השלישי והאחרון שלו. "אני יודע שכמה אנשים אומרים, 'האיש הזה הוא בכלל משורר'. אבל לפעמים דווקא משורר יכול לעשות מה שאחרים אינם יכולים".

 

פורסם ב'גלובס', 14 במאי 2003

 

מאמרים נוספים על הודו באתר הזה:

  לקרוא את הֶעָתיד בַּעֲלֵי התֵה של הודו

 

עידכוני חדשות (באנגלית):

  

  "הטירור הפקיסטני נגד הודו עדיין לא הסתיים", אומר שגריר ארה"ב (13 ביוני)

  נשיא פקיסטן "קצת אופטימי" על הסיכוי להסדר בקשמיר (13 ביוני)

  שמונה אזרחים הודיים נהרגו בחילופי אש בגבול פקיסטן (6 ביוני)

  קנאים מן ההינדו תוקפים את יוזמת השלום של ואג'פאי (29 במאי)

  ארה"ב "מעודדת" מן השינוי ביחסי הודו-פקיסטן (29 במאי)

  "ואג'פאי יתפטר אם יוזמת השלום לא תעלה יפה" (28 במאי)

  "פקיסטן מוסיפה לשלוח מסתננים אל תוך קשמיר" (28 במאי)

  הודו מחדשת את קשרי האוטובוס עם פקיסטן (27 במאי)

  בדלנים קשמיריים קוראים להתוויית "מפת דרכים" לשלום הודי-פקיסטני (19 במאי)

  קיצונים איסלאמיים בפקיסטן מתנגדים לְהַפשרה ביחסים עם הודו (15 במאי)

   

איך אומרים בצרפתית? לא אומרים

"העולם דובר הצרפתית", בִּכְרָזָה של ועידת הפרנקופוניות, ביירות, 2002.

רשימת 56 החבֵרוֹת משַקפת מישאלת-לב יותר ממציאוּת. ביניהן אפשר

למצוא כאלה המעדיפות לדבר אנגלית. את הכְּרָזָה הזו, כרזות נוספות 

וחומר רקע (בצרפתית) אפשר למצוא באתר הפרנקופוניות.

 

 

כשהיא מלקקת את פצעי תבוסתה הדיפלומטית במשבר עיראק, צרפת הוזה כלי חדש להגברת השפעתה בעולם: רשת טלויזיה בצרפתית, à la CNN. אבל סי.אן.אן צרפתי יוכל להצליח בתנאי אחד: שהוא יהיה באנגלית. סיפור ירידתה וירידתה של לשון התרבות והדיפלומטיה

'גלובס', 15 במאי 2003

 

בימים הקודרים של ינואר 1942, כאשר חייה של הציוויליזציה המערבית היו תלויים לה מנגד, והטיוטה האחרונה של הפתרון הסופי כבר הושלמה, ישב יהודי חכם בספריה הענקית של חווילתו היפהפיה במסינה, מופרש לחלוטין מן העולם, והירהר במעמדה של הלשון האנגלית.

 

ברנרד בֶּרֶנסוֹן (Berenson) היה ההיסטוריון המהולל של אמנות הרנסאנס. הוא נולד בליטא, גדל באמריקה ובילה את 70 השנה האחרונות של חייו באיטליה. הוא היה בן בית בשורה של תרבויות, התהלך עם מלכים ועם חשמנים, והעניק השראה לדמותו של אהרן יאסטרוב ב"רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזכרון" של הרמן ווק.

 

אה, נאנח ברנסון הזקן אל יומנו, מה חבל ש"כה מעט אינטלקטואלים, או אפילו אנשי מקצוע, ביבשת אירופה מדברים אנגלית, ושלא רבים מסוגלים לקרוא בה". לברנסון לא היה כל קושי לנהל שיחה באיטלקית, או בגרמנית, או בצרפתית. אבל אנגלית היתה הלשון החביבה עליו, והוא התקשה למצוא בני-שיח.

 

אכן, מה ש-60 שנה יכולות לעשות. סקר דעת קהל של האיחוד האירופי הראה לפני שנתיים, כי 40% מכל האירופים מדברים אנגלית, ו-70% מסכימים עם הקביעה, ש"כל אחד צריך לדעת אנגלית".

 

ידיד אמריקני, שביקר בשבוע שעבר בפעם הראשונה בבלגרד בירת סרביה, כתב לי על פגישותיו עם סרבים: "נדהמתי לנוכח מידת שליטתם באנגלית – ואינני מדבר על בני הדור הצעיר. דיברתי עם אנשים בשנות ה-50 וה-60 שלהם".

 

נצחונה של האנגלית ידוע לכל מי שתלוי בה לתקשורתו, או למחייתו, ואף על פי כן ממדיו אינם חדלים להפתיע.

 

ה"ניו יורק טיימס" בדק זה לא כבר את מדריך הנציגויות הזרות במרכז האו"ם. בפעם הראשונה, המדריך הזה כלל גם את לשון ההתכתבות המועדפת של כל אחד מן השגרירים הזרים.

 

באנגלית בחרו 120, בצרפתית בחרו 40, בספרדית בחרו 20. העתון בדק ומצא כי המדינות שבחרו באנגלית מייצגות 97% מאוכלוסיית כדור הארץ מיוצגים על ידי אנשים המעדיפים אנגלית.

 

נצחונה של האנגלית בחלקים מסוימים של אירופה מאיים עכשיו איום ממשי על שלומן של לשונות קטנות יחסית, על חיותן ועל חיוניותן. בארצות סקנדינביה ובהולנד, האנגלית דוחקת את הלשונות המקומיות לא רק מן המעבדות ומחדרי הישיבות של תאגידים גדולים, אלא גם מטרקלינים אינטלקטואליים. בהולנד עלתה אפילו הצעה להפוך את האנגלית ללשון ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה. באקדמיה הישראלית, נטיות כאלה קיימות זה שנים.

 

עליית האנגלית היא כמובן תוצאה של עליית אמריקה. ממילא, האנטי-אמריקניות, שהרימה את ראשה בשנתיים האחרונות באירופה, מעניק גוונים פוליטיים למאבק על כבודן של לשונות ועל טהרתן.

 

מדַבֵּר franglais, או Denglisch?

 

עצם המאבק אינו חדש. בשנות ה-60, אם אינני טועה, טבע פרופסור צרפתי את המושג franglais, היינו צרפתו-אנגלית, לציין בו את השחתת הלשון הצרפתית על ידי יבוא מסיבי של מלים אנגליות. בגרמניה נטבע לימים מושג דומה, Denglisch, או גרמנו-אנגלית. בספרדית קיימת זה שנים Spanglish, אבל היא קשורה יותר בחיכוך בין האנגלית הדומיננטית של צפון אמריקה ובין הספרדית של מיעוטיה.

 

מכל הלשונות המאוימות, או הלשונות החושבות שהן מאוימות, אין כאב גדול ככאבה של הצרפתית. אין זה מפי שמרחפת עליה סכנת קיום, אלא מפני שהיא נחלה תבוסה ניצחת וכנראה לא-הפיכה במאבק על מעמד בין לאומי. כאשר ברנרד ברנסון התלונן שאינטלקטואלים אירופיים אינם מדברים אנגלית, צרפתית היתה לשון התרבות והדיפלומטיה. היו ימים, והם אינם כל כך רחוקים, שגם דרכונים ישראליים הונפקו בשתי לשונות: עברית וצרפתית.

 

הצרפתית עלתה לגדולה לא רק בזכות מעלותיה הנתונות, אלא גם בזכות כידונים. 300 שנה צרפת היתה המעצמה העיקרית באירופה. עם נסיגתה הפוליטית נסוגה גם לשונה.

 

הצרפתים הקימו לפני כמה שנים ארגון בין לאומי של ארצות "דוברות צרפתית", שהם קוראים לו בפשטות Francophonie (55 חברות, על פי הספירה האחרונה). הם הרחיבו במידה נדיבה את בית הקיבול שלו, והזמינו אליו גם ארצות שאינן דוברות צרפתית, אבל יש להן עבר קולוניאלי צרפתי, או שהיתה בהן השפעה תרבותית צרפתית, או מפני שהן מדברות לשון "דומה" לצרפתית.

 

לרגל העבר הקולוניאלי הוזמנה להצטרף לבנון, למשל. היא גם אירחה את הוועידה האחרונה של Francophonie, באוקטובר שעבר. אחרת היתה וייטנאם, שבבירתה הוועידה ב-1997. מה מעניין איפוא, שכאשר שגרירות וייטנאם באו"ם התבקשה לציין באיזו לשון בין לאומית היא מעדיפה להתכתב, התשובה היתה אנגלית.

 

 

גאלי: מתקוטט עם אשתו בערבית — אבל האקצנט הצרפתי מצוין

 

 

ב-1996, צרפת נלחמה כלביאה פצועה לטובת הארכה של כהונת בוטרוס גאלי כמזכ"ל האו"ם. גאלי מדבר צרפתי מושלמת, בעוד שיורשו, קופי אנאן, אומנם מדבר צרפתית טובה למדי אבל עם אקצנט. גאלי, שהעיד על עצמו פעם כי הוא "חולם בערבית, ומתקוטט עם אשתו בערבית", קיבל מן הצרפתים פרס ניחומים: מזכ"לות Francophonie.

 

בזמן משבר עיראק, צרפת נאלצה להתמודד עם משבר במושבתה לשעבר במערב אפריקה, חוף השנהב, שנקלעה למלחמת אזרחים. יום אחד היתה באביג'אן, בירת חוף השנהב, הפגנה גדולה נגד צרפת, בגלל עמדתה במלחמה. הנוצרים של הדרום מחו על מה שהם חשבו לנטאי צרפתי לטובת המוסלמים של הצפון. אחת הדרישות שלהם היתה לשנות את הלשון הרשמית, מצרפתית לאנגלית.

 

זו היתה דרישה אקצנטרית, וקשה להאמין שהיא תצא אל הפועל. אבל זו היתה דוגמה ברורה לקשר בין לשון לאוריינטציה פוליטית. כביכול, חשבו המפגינים השנהביים, אם רק נעבור לאנגלית, עם קצת אקצנט אמריקני, ג'ורג' בוש ישלח את דיוויזיית החי"ר השלישית גם אלינו.

 

ב-1999 אירחה קנדה את ועידת ה Francophonie. עתוניה מחו בכעס על השתתפותם של רודנים צבאים ברוטליים מאפריקה. העתון "גלוב אנד מייל" פירסם אז קריקטורה, שהראתה רודן אפריקני במדים יושב על ערימת גולגלות. צרפתי לבוש בגינדור עומד לידו, לוגם מגביע השמפניה, ואומר, "אף על פי כן, האקצנט שלו הוא ללא דופי".

 

עוד לפני סוף 2004

 

ימי מלחמת עיראק זימנו לצרפתים תזכורת נוספת על שוליותה היחסית של לשונם. את סדר היום התקשורתי הבין לאומי קבעו, כרגיל, סי.אן.אן, בי.בי.סי ואל ג'אזירה.

 

למען האמת, חדשות הטלויזיה הצרפתית היו בכלל לא רעות. מהיותי חשוף להרעשה חסרת רחמים של תקשורת אמריקנית, שהיתה פטריוטית מאוד ולא תמיד רבת ניואנסים (שום דבר מגונה בפטריוטיות, כבר כתבתי בשבחה), צפיה יומית בחדשות הערוץ השני של הטלויזיה הצרפתית הועילה לי מאוד. אומנם הצרפתים, כמיטב מסורתם, היו זריזים מדיי בפרשנויות, ולא פעם ראו מהרהורי לבם – אבל תמיד במקרים כאלה יש לבור את התבן מן המוץ.

 

אז למה בעצם שלא יהיה סי.אן.אן צרפתי? הנשיא ז'אק שיראק בכבודו ובעצמו הורה לממשלתו, עוד בשנה שעברה, ליצור ערוץ טלויזיה CNN à la française, כדי ש"יתרום לאסטרטגיה בת-קיום" של הגדלת ההשפעה הצרפתית בעולם. ממשלת צרפת כבר מממנת את סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).

 

צוות עבודה "מסוּוָג" כונס בדצמבר שעבר, והוטלה עליו המשימה להכין רשת כזאת עוד לפני סוף 2004. היא תשדר בצרפתית, אבל יישקלו גם מהדורות באנגלית, בספרדית ובערבית. כל זה מעניין ומשעשע. הצרפתים, אלופי העולם באֶטַאטיזם, זאת אומרת התערבות המדינה, עדיין חושבים שהכול יכול להיעשות בצווים מינהליים, כולל השגת השפעה בעולם. הם יגלו עד מהרה, ששידורים בצרפתית לא יהיו "אסטרטגיה בת קיום" להרחבת השפעה. הרשת הזו תצטרך לשדר באנגלית.

 

זה יכאב, אבל זה יעבור. אנגלית חדלה בהדרגה להיות שייכת לבעליה המקוריים. היא עכשיו שפת העולם. אין את אומרת שעולמיותה מצדיקה התבטלות. בפסיפס האנושי המרהיב עדיין יש מקום לגוונים ולגוֹנֵי-מִשנֶה. הם אינם מוכרחים לִדהוֹת.

אחרי סדאם, ה Spam

 

עתון במדינת ורמונט מדווח בכותרת ראשית על יוזמת חקיקה נגד דואר זבל

 

 

לפני שנתיים ניסה קונרד בֶּרְנְס, סנאטור רפובליקני ממדינת מוֹנטַנַה קְטַנַת-האוכלוסים, לעניין את עמיתיו בחוק מיוחד להגבלת דואר-זבל אלקטרוני. לא היו קונים, ומותר לנחש שחברי המועדון המיוחס ביותר בעולם חשבו את היוזמה לביטוי נוסף של אֶקצֶנטריוּת מצד מדינה אקצנטרית במערב האמריקני. ובכלל, בוושינגטון התהלכה אז חוכמת אנשים מלומדה, שמוטב לממשלה הפדרלית להרחיק את ידיה מן האינטרנט בכלל ומן המסחר המקוּוָן בפרט.
 
הרבה מים זרמו מאז בנהרות מונטנה, הרבה נכסי אינטרנט התפקעו וירדו לטמיון, וסנאטור ברנס החליט לחזור ולנסות. הפעם, לא זו בלבד שיש קונים, אלא שהוא צריך לעמוד בתור.

 

 

החקיקה בווירג'יניה הגיעה עד עמודו הראשון של ה"טוֹלידוֹ בְּלֵייד",

במדינת אוהיו. משמאל נראה הסנאטור הניו יורקי צ'אק שוּמֶר, אחד

מבעלי הצעות החוק נגד Spam.

 

 

לא פחות משלוש יוזמות חקיקה מונחות עכשיו על שולחן הקונגרס בוושינגטון בנסיון לשים קץ למה שידוע בעגת האינטרנט כ Spam, זאת אומרת דואר בעל תוכן מסחרי, הגודש תיבות אלקטרוניות, מאיים על שלומם של סַפָּקֵי אינטרנט, משַבֵּש שָרָתים, מעצבן משתמשים, ומתחיל לעלות ביוקר לַחֲבָרוֹת המנסות להישאר בחיים בזמן של האטה כלכלית.
 
הימים האחרונים של אפריל והימים הראשונים של מאי בארה"ב עמדו בסימן האצה פתאומית ודרמטית של המלחמה ב
Spam. היו ערבים, שבהם ידיעות על Spam שודרו במהדורות החדשות של רשתות הטלויזיה הגדולות עוד לפני ידיעות מעיראק. המלחמה ב Spam כבשה מקום בולט בעמודים הראשונים של העתונים. מושל מדינת וירג'יניה, ליד וושינגטון הבירה, חתם על חוק, אשר ישית עונשי מאסר חמורים על שולחי Spam.

 

מושל וירג'יניה, מארק וורנר, חותם על החוק החדש

נגד Spam במשרדי אמריקה און-לאיין, 23 באפריל

                        www.washingtonpost.com

 

שני מיליארד הודעות


אין זה מקרה שווירג'יניה החליטה להחמיר יותר מכל מדינות ארה"ב האחרות. בצפונה, סמוך לנמל התעופה הבין לאומי על שם דאלס, נמצאים משרדי אמריקה און-לאיין, ספקית האינטרנט הגדולה ביותר בעולם.
 
 אומנם
AOL אינה עוד מה שהיתה, אבל יש לה 27 מיליון מנויים בארה"ב, ועוד שמונה מיליון באירופה ובאמריקה הלטינית, ודרכה עוברת בערך חצי תנועת האינטרנט העולמית. כמות ה Spam הנשלחת אל מנוייה הוכפלה מאז תחילת השנה, והיא עומדת על שני מיליארד הודעות ביום. שני מיליארד.
 
אחד ממנהלי
AOL, מאט קורן, אמר ל"וושינגטון פוסט", כי שולחי ה Spam הם "אנשי רשע" (evil folks). האם הוא שם לב לדמיון המפתיע בין בחירת המלים שלו ובין האיפיון שהעניק ג'ורג' בוש למפוצצי המגדלים התאומים והפנטאגון, ב-2001? צריך להגיד, שגם הסיקור העתונאי של המלחמה ב Spam, גם הרטוריקה הפוליטית, אומנם מצטיינים בכמה צדדי דמיון למלחמה על הטירור.
 
מה מקור העניין? מדברת בעדה העובדה ששלושה סנאטורים וצירת קונגרס אחת הגישו הצעות מפורטות לחקיקה פדרלית נגד ה
Spam. הלחץ מצד בוחרים, ועוד יותר מזה מצד תורמים למערכות בחירות, נעשה כבד מאוד. ההערכות על הנזקים הכלכליים של ה Spam גורמות סחרחורת קלה.
 
לפי חברת הייעוץ
Ferris, שבסיסה בסן פרנסיסקו, עולם התאגידים האמריקני הפסיד בשנה שעברה 8.9 מיליארד דולר בקשר ישיר עם דואר הזבל. 40% מן הסכום הזה מיוחסים לאבדן פריון עבודה. הדיוק מחייב להוסיף, שמחקר אחר (של תכנית האינטרנט במרכז Pew לחקר התקשורת) העלה תוצאות מנוגדות. אבל נתוני Ferris חוזרים ומצוטטים מאז פירסומם כמו היו עובדה, והם מזינים את הלחצים הציבוריים ואת תהליך החקיקה.
 
קָצרוּ אותי
 
משתמשי אינטרנט אינדיבידואליים אינם זקוקים לאסמכתאות אקדמיות, כדי לדעת עד כמה הם שונאים את ה
Spam
. שיטפון של הצעות מיותרות (במקרה הטוב) ושל הצעות מגונות (במקרה הרע) מציפות תיבות דואר בשיעורים פנטסטיים.
 
אני למשל נקטתי את כל אמצעי הזהירות הידועים לי, כדי למנוע מסוחרים אמריקניים לגלות את כתובת הדואר שלי (בטכניקה הידועה כ"קציר"), אבל תשה תושייתי לנוכח תושייתה של התוכנה הממציאה כתובות דואר, עד שהיא מגלה כמעט את כולן. אומרים שעל כל אלף כתובות לא קיימות, היא מגלה כתובת אחת קיימת. והיא מגלה גם אותי.
 
אני מוחק בלהיטות כל כך גדולה כל הודעה חשודה, עד שהשבוע גיליתי כי מחקתי גם כמה הודעות לגיטימיות בהחלט.
 
ה
Spam אינו רק תופעה אמריקנית. הוא מיוצא לכל העולם. 80% מכל דואר הזבל ביפאן מגיע מחו"ל. 84% מכל דואר הזבל בצרפת כתוב באנגלית. דרום קוריאה, אולי ארץ האינטרנט המפותחת ביותר בעולם, הטילה השנה הגבלות חמורות על פעילות Spam. למשל, היא אוסרת "קציר" של כתובות דואר מ-40,000 השרתים בתחומיה.
 
מדינת וירג'יניה קבעה בחוק החדש, כי
Spam ייחשב לעבירה פלילית, אם יישלחו ממקור אחד יותר מ-10,000
מסרים ב-24 שעות, או 100,000 מסרים ב-30 יום. העונש הצפוי: בין שנה אחת לחמש שנות מאסר. זה העונש שווירג'יניה מטילה על אנשים, המבריחים נשק לתחומיה.
 
הצעות החוק הנידונות עכשיו בקונגרס מציעות, בין השאר, לעודד ציד גולגלות בנוסח המערב הפרוע. משתמשי אינטרנט שיחשפו עברייני
Spam ישלשלו לכיסם 20% מן הקנסות שהממשלה תטיל. הקנס המוצע במקרה הזה הוא 500,000 דולר. זה אומנם אינו מגיע לפרסים המוצעים תמורת אוסאמא בן לאדן וסדאם חוסיין, אבל  נראה שהפרס על גולגלתו של איש Spam יכול להעניק לו מקום בין 55 הקלפים שחילק הצבא האמריקני בעיראק.
 
אגב, יש גם מבקרים, החוששים שהלהיטות לשים קץ ל
Spam תשים קץ גם לאפקטיביות של דואר אלקטרוני, או לפחות תגביל אותו. אלה המתפרנסים משיווק ישיר באמצעות האינטרנט מאיימים להגיע עד בית המשפט העליון, ולהסתמך על התיקון הראשון לחוקה, זה המבטיח חופש דיבור בלתי מוגבל. אין כלל ספק שהמשך יבוא, וזה יהיה המשך מעניין מאוד.
 
_______________________________________________

על וועידה מיוחדת לענייני Spam, שכינסה רשות הסחר הפדרלית של ארה"ב,  אפשר לקרוא באתר הרשת של הרשות. מוצגים שם שורה של ניירות עבודה ועצות לצרכנים על דרכים להילחם בדואר אלקטרוני לא-רצוי.

עידכונים בלתי פוסקים על המלחמה ב SPAM

אתר המוקדש לחשיפת "כנופיות Spam".

אתר נוסף, המוקדש למלחמה ב Spam.

אתר של התאחדות ספקי הדואר האלקטרוני. הוא מציע מלחמה זהירה ב Spam, שלא תפגע באפקטיביות של דואר אלקטרוני.          
_______________________________________________________ 
Spam, על פי מילון וובסטר, הופיע לראשונה ב-1994, בהשראת אחד המערכונים של "מונטי פאייטון" בטלויזיה הבריטית. מקור ההשראה היה שם מסחרי של שימורי בשר. במערכון של מונטי, עצם השימוש במלה Spam היה מפסיק מייד כל דיאלוג אחר. אינני מצליח לחשוב על תחליף הולם בעברית. הצעות יתקבלו ברצון, ויפורסמו.
 

 התפרסם ב'גלובס', 9 במאי 2003

 

 

עידכוני חדשות על המלחמה בדואר הזבל:

  

  מייקרוסופט מגישה 15 תביעות משפטיות בגין דואר הזבל (17 ביוני)

  הרשות המפקחת על מסחר בארה"ב מבקשת עוד סמכויות כדי להילחם בדואר הזבל (11 ביוני)

  'התיאוריה הגדולה' של דואר הזבל (5 ביוני)

  ביקורת קשה על מערכת התגוננות חדשה נגד דואר זבל בארה"ב (5 ביוני)

  דואר הזבל חונק חברות מסחריות (2 ביוני)

  דואר זבל אמריקני מציף את אירופה (27 במאי)

  חוסמי דואר זבל עלולים לחסום גם דואר לגיטימי (27 במאי)

  ראשי שתי ועדות בבית הנבחרים מצטרפים ליוזמת החקיקה נגד דואר הזבל (24 במאי)

  משרד המשפטים בוושינגטון מודיע על מערכה ארצית נגד הונאות אינטרנט (16 במאי)