צ'אקי סכינאי

ניגריה מסגירה את טיילור לבית הדין הבין לאומי בסיירה-ליאון(בי.בי.סי, 30 במארס 2006)

טיילור: נפילתו של גאון זדוני(מופע שקופיות ופרשנות קולית באתר הרשת של ה'ניו יורק טיימס')

מחפשים את אוצרותיו החבויים של טיילור: אולי מיליארד דולר מ'יהלומי הדמים' של מערב אפריקה ('ניו יורק טיימס', 9 במארס 2008)

הקטסטרופה של מערב אפריקה נעשתה עניין כל כך שגרתי, עד שהמקום הסָביר ביותר בשבילה בטוּרֵי החדשות הוא תחת הכותרת "בקיצור". עוד מלחמת אזרחים, עוד טבח המונים מסמר שיער, עוד נסיון הפיכה, עוד פלישת זרים, עוד בחירות מזויפות, עוד התמוטטות של שירותים חברתיים, עוד גילוי מבעית של שחיתות – כמה פעמים אפשר כבר להסב את הראש, כדי להתבונן באפריקה, ולגלות עד כמה היא נשארת מאחור.

צ'ארלס טיילור: חשבו שהוא יירגע אם יהיה נשיא. הוא חשב אַחֶרֶת

חלקים של מערב אפריקה, המתוארים על מפת העולם כמדינות ריבוניות, עם גבולות מוּכָּרים ועם ערי בירה וממשלות, הם כמעט פיקציה. תִפרֵיהן של המדינות האלה נפרמו, או שהם התפַּקעוּ מעיקרם. אצבע מאשימה מופנית לכיוון אחד: צ'ארלס טיילור, נשיא ליבריה. הוא התחיל את זה, בערב חג המולד של 1989. צִמְאון הכוח הלא-מרוסן שלו הפך חלקים ניכרים של החוף האטלנטי של אפריקה ללא-ראויים למגורי אדם.

ציון הזמן "ערב חג המולד" אינו מקרי. טיילור חושב את עצמו לנוצרי אדוק, חבר בכנסיה הבפטיסטית, שרוב מאמיניה חיים בארה"ב. הוא חוזר ומתאר את עצמו ככלי בידי ההשגחה העליונה. לפני שש שנים, בראיון רדיו בבי.בי.סי, הוא נשאל מה הוא חושב על הדעה הרווחת, שהוא, טיילור, אינו אלא רוצח וסכינאי. "גם לישו הנוצרי קראו 'רוצח'", השיב טיילור ללא היסוס.

בטיילור אי אפשר לחשוד, שהוא יושיט אי פעם את הלחי השניה. בדצמבר 1989 הוא פלש לליבריה בראש מיליציה, שלוב של קדאפי היתה מקור המימון העיקרי שלה. האקט החשוב הראשון שלו היה טבח של אלף אזרחים גאנאים. ניצולים סיפרו אחר כך, כי אנשי טיילור תפסו ילדים קטנים ברגליהם, הניפו אותם באויר, ופיצפצו את גולגולותיהם על עצי הדקל, כשהם צוחקים מלוא פיהם.

מאותו הזמן ואילך, לוחמה אלגנטית כזאת נעשתה לחם חוקה של מלחמת ליבריה, ואחר כך גם של המלחמות שטיילור ייצא אל הארצות השכנות. עד ששככה המלחמה, שש שנים אחר כך, נהרגו בה בערך רבע מיליון בני אדם, עשירית האוכלוסיה. 700,000 נעקרו מבתיהם. בעלי בריתו של טיילור יעשו אותו דבר בסיירה ליאון השכנה, וינסו את כוחם גם בחוף השנהב ובגיניאה.

רב הסמל נכנס — ושחט

ליבריה היתה פעם ארץ יציבה מאוד. מוסדות השלטון שלה החזיקו מעמד 133 שנה. היא נועדה להיות ארץ מִקלט לעבדים שחורים משוחררים מארה"ב. אגודה פילנטרופית אמריקנית קנתה בשבילם שטח במערב אפריקה בשנת 1821, כאשר נשיא ארה"ב היה ג'יימס מונרו (מכאן שם עיר הבירה "מונרוביה"). היא יישבה שם 20,000 עבדים לשעבר, שהם וצאצאיהם נהגו באוכלוסיה המקומית כמעט כפי שהלבנים באמריקה נהגו בהם.

ב-1847 הוכרזה עצמאות ליבריה, והיא נשארה עצמאית אף כי כמעט כל שאר היבשת נפלה בידי מעצמות אירופיות.

צאצאי העבדים המשוחררים הטעימו את אמריקניותם. הם דיברו אנגלית באקצנט לא אפריקני, הם שמרו על שמותיהם האמריקניים, והם התפללו בכנסיות אמריקניות. אחרון נשיאיהם היה ויליאם טוֹלבֶּרט. במארס 1980 נכנס לחדר השינה של טולברט מפקד משמר הארמון, רב סמל שבקושי ידע קרוא וּכתוֹב, הניף מאכלת על צווארו, ושחט אותו.

הרב-סמל, סמיואל דוֹ, נעשה נשיא ליבריה בעשר השנים הבאות. הוא אפילו התארח במשכן נשיאי ישראל בירושלים. הוא הזמין את צ'ארלס טיילור להצטרף לממשלתו בכהונה המקבילה לראש אגף התקציבים. ב-1983 נמלט טיילור מליבריה עם חלק נכבד של התקציבים, בערך מיליון דולר. האינטרפול הוציא נגדו צו מעצר בין לאומי, הוא נעצר בארה"ב, ונחבש בכלא. ב-1985 הוא הצליח להימלט.

טיילור שייך לאליטה ה"אמריקנית" של ליבריה, אם כי הוא עשה מאמצים להתאפרק. למשל, הוא הוסיף לעצמו שם אמצעי אפריקני, "גאנקאי"; ובניגוד להוריו ולהורי-הוריו, שהקפידו על חליפות מערביות, הוא לובש לעתים קרובות גלימות אפריקניות צבעוניות.

קשה להגיד על טיילור שהוא היה סוכנו של קדאפי, כאשר התחיל את המרד שלו נגד סמיואל דו. טיילור מעולם לא שירת אלא את טיילור. בארה"ב יש לו מספר מפתיע של תומכים, לבנים ושחורים, אשר חשבו אותו פעם לתקווה הגדולה של אפריקה. ביניהם אפשר למצוא את הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר ואת פעיל זכויות האזרח ג'סי ג'קסון.

לטיילור היו מהלכים גם בממשל קלינטון, בין השאר באמצעות קשריו עם עורך דין יהודי, לֶסטֶר היימן, לשעבר יושב ראש המפלגה הדמוקרטית במדינת מסצ'וסטס. לימים ימסור טיילור להיימן את הטיפול ברישום אניות תחת "דגל הנוחיות" הליברי, פרקטיקה שהיתה מקור הכנסה חשוב של ממשלות ליבריה זה 50 שנה ויותר.

את אחד משותפיו החשובים ביותר למאבק, פודאי סאנקוֹ, פגש טיילור במחנה אימונים בלוב. זה היה עוד בזמן שקולונל קדאפי התערב בגלוי וללא בושה בענייניהן הפנימיים של מדינות באפריקה. סאנקו, יליד סיירה ליאון, השתלט על מכרות יהלומים, והפך אותם למקור המימון העיקרי של מלחמות טיילור.

השתנה? לא הוא

טיילור התכוון לפַלס את דרכו בכוח אל ארמון הנשיאות במונרוביה, ואולי לשחוט את סמיואל דו במו ידיו. מישהו אחר עשה את זה בשבילו, וסוף דבר שהוא הגיע אל הארמון מכוח בחירות כלליות, שעליהן נאמר כי היו החופשיות ביותר בתולדות ליבריה. נגדו התמודדה כלכלנית ליברית מכובדת, אשר עבדה לפנים בבנק העולמי בוושינגטון. הוא הביס אותה בהפרש עצום.

מדוע הליברים העדיפו אותו? אולי הם הניחו, שזו הדרך היחידה לסיים את המלחמה. לא איש כטיילור היה מסתפק בכהוּנת מנהיג האופוזיציה. אחת הסיסמאות הפופולריות במערכת הבחירות ההיא, ב-1997, אמרה בכנות מקפיאת דם: הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אני אבחר בו לנשיא.

חודשי כהונתו הראשונים עוררו תקווה שהוא השתנה. אבל זה היה תעתוע. טיילור לא היה מוכן להסתפק בליבריה. הוא ניסה לעזור לידידיו לתפוס את השלטון בסיירה ליאון. התערבות של כוח שיטור אפריקני הכשילה את הנסיון, אבל מלחמת סיירה ליאון הנחילה לעולם כמה ממראות הזוועה הקשים ביותר של סוף המאה ה-20: המוני אזרחים, בהם ילדים רבים, שהמורדים גדעו את גפיהם, ככה סתם, כדי להפחיד. אגב, ילדים שימשו בתפקידי לחימה, הן בסיירה ליאון והן בליבריה.

אחריותו של טיילור למלחמה בסיירה ליאון היתה כל כך ברורה, עד שב-2001 החליטה מועצת הבטחון של האו"ם לאסור את כל יצוא היהלומים מליבריה ומסיירה ליאון, לרגל החשש שהתמלוגים מועברים למימון מלחמות טיילור. האו"ם הביע חשש דומה לגבי ההכנסות מרישום אניות תחת "דגל הנוחיות".

מאז מאורעות אחד-עשר בספטמבר התפרסמו מפעם לפעם דיווחים על קשרי יהלומים בין טיילור ובין אל קאעידה. גם על החיזבאללה התהלכו ידיעות דומות.

כשלון בעלי בריתו של טיילור בסיירה ליאון לא הרתיע אותו. בסתיו שעבר הוא שלח אנשים וכסף כדי לעזור לקבוצת חיילים בחוף השנהב לתפוס את השלטון. נשיא חוף השנהב מצידו כתב המחאות נדיבות למורדים שצצו נגד טיילור בליבריה עצמה.

"עיר נפחדת ונואשת"

בתחילת יוני נודע, כי כתב אישום נגד טיילור הוגש בבית הדין הבין לאומי לפשעי מלחמה בסיירה ליאון, שמנהל האו"ם. היה ברור מלכתחילה, שבבית הדין הזה לא יהיה ממש אם טיילור לא יובא לפניו.

ההודעה הפומבית על הגשת כתב האישום באה באיחור של שלושה חודשים, בדיוק כאשר טיילור השתתף בוועידת שלום עם מורדי ליבריה באקרה, בירת גאנה. הסיבה לזמן ההודעה היתה שהתביעה קיוותה, כי ממשלת גאנה תעצור את טיילור. היא לא עצרה, וטיילור גם לא חיכה לראות אם תעצור: הוא ארז מייד את המזוודות, וחזר הביתה.

מונרוביה, קיץ 2003

המורדים עומדים בשערי מונרוביה, המוני פליטים מצטופפים באיצטדיון הכדורגל שלה. כתב של הבי.בי.סי תיאר אותה בתחילת השבוע כ"עיר נפחדת ונואשת". בעיר הבירה אין עוד מים זורמים. חשמל ממילא לא היה. טיילור מתבצר בחווילתו המפוארת, מוקף בשומרי ראש, ומחכה. הוא מאמין שיהדוף את המורדים, אם כי "זה יהיה קשה מאוד".

המורדים עצמם שייכים לקבוצות אתניות יריבות, וחוץ משנאת טיילור אין להם כל מכנה משותף. אם השלטון יעבור לידיהם, יהיה לליבריה טיילוריזם בלי טיילור.

ארגון חשוב, המסייע ביישוב סכסוכים, ונקרא 'קבוצת המשבר הבין לאומית', פירסם לאחרונה דוח על מלחמת ליבריה. הוא אומר, כי רק כוח שיטור רב-לאומי יוכל להחזיר לארץ האומללה הזו את השלום ואת התקווה.

כוח כזה מבטיח כיום את השלום בסיירה ליאון. כוח אחר נמצא בחוף השנהב. כוח רביעי מתוכנן בשביל קונגו. איזו אירוניה מרה היא, שאפריקנים אינם מסוגלים להבטיח את חייהם של אפריקנים אחרים.

"מתי יגיעו המארינס?", שאל פליט ליברי נואש את העתונאי האמריקני שריאיין אותו.

הם לא יגיעו. הם עסוקים במקום אחר.

פורסם ב'גלובס', 12-11 ביוני 2003

 

 

קווים לדמותם

פורסם ב'גלובס', 24-23 ביולי, 2003

בלילות כאלה,פרשנויות פוליטיות נעשות כמעט מיותרות. יש חדשות, המתאימות הרבה יותר למחזאי, או לכותב ספרות בדיונית. אפשר אולי להתחיל בפרפרזה על שייקספיר, 'ריצ'ארד השני', בתרגום לא-מהוקצע:

 "נשב-נא ונגלגל סיפורים על מותם של מלכים;/

מקצתם מכסאם סולקו; מקצתם במלחמה נפלו,/

במקצתם התפעמו רוחות הרפאים של אלה שהדיחו הם…"

זמנו עבר?

אתמול כרתה ארה"ב שני ראשי עריצים במוצול שבצפון עיראק. בימים הקרובים, אולי אפילו בשעות הקרובות, אמריקה תכרות את ראשו של עריץ שלישי, במונרוביה בירת ליבריה (כנראה לא פיזית, אלא רק מטאפורית. העריץ הזה יורשה לצאת לגָלוּת בטוחה למדי).

ללא כל קשר, בבית חולים בגֶ'דה' עריץ רביעי שקוע עכשיו בתַרדמת. אידי אמין דאדא היה כנראה הראשון בסִדרה. הוא הראה שמשהו השתבש מעיקרו בעולם שאנחנו מכנים "מתפתח", או "שלישי". 15 שנה לאחר שאפריקה התחילה להשתחרר מֵעול האירופים, משבר השלטון שלה עבר משלב הכשלון הניהולי אל שלב הטירוף המרושע. מאחר שהֶסדֵרים חוקתיים רופפים הוחלפו בקפריזות של רודנים, עניין טבעי היה בשביל הדור השני של הרודנים לצאת מדעתו, ולהפוך את כל סדרי השלטון לקריקטורה מכוערת.

העולם הערבי חיכה קצת יותר עד שסדאם חוסיין תבע לעצמו את כתרי חמורבי ונבוכדנצר ואשוּרבַּניפַּל והארון אר-רשיד, ולימד את ילדיו הצעירים להוציא להורג במו ידיהם את יריביו האמתיים והמדומים של אבא. זה היה פשוט: כדי להירגע, קוסאי הקטן היה מוכרח להחזיק את הקלשניקוב קרוב לחזה. שנים אחר כך, אחרי שאבא ייפול מכסאו, יתגלו קלטות וידיאו של קוסאי מלמד את אמנות האחזקה של אק-47 לילדיו שלו, הקטן שבהם בן חמש או משהו כזה.

ילדים מסוממים יוצאים לקרב

 צ'ארלס טיילור לא היה מוכרח להיות שייך לקטגוריה הזו. כאשר התחיל את המרד, ב-1989, הוא דווקא נראה אלטרנטיבה לא-רעה לרודן מושחת, טיפש וּכבַד פֶּה ששלט אז בליבריה. אבל לטיילור היה רעיון שׂטָני: לשלוח ילדים למלחמה. הוא הקים יחידות שלמות, שהיו מורכבות מבני 10 עד 12. הוא סימם אותם לפני שנתן להם את האק-47, לפני ששלח אותם לקרב. זה השתלם, מפני ששבע שנים אחר כך הוא נבחר לנשיא ליבריה, והכול התפללו חרישית שהשלטון ירפא אותו מטירופו.

אבל לטיילור היו תכניות אחרות. הוא גמר אומר לייצא את שיטות המלחמה ואת הֶרגְלֵי השלטון שלו לשכנותיו. גם בסיירה ליאון, ידידיו של טיילור גייסו ילדים למלחמת אזרחים, סיממו אותם, נתנו להם את האק-47, הוסיפו לזה פִגיונות, וציוו עליהם לכרות אברים. ככה סתם, בלי סיבה, רק כדי להזכיר לאנשים את הקשר ההכרחי בין כוח פוליטי ובין טירוף מרושע.

וזה כמובן לא הכול. בזמן הזה עלו לשלטון כוהני דת שונאי נשים באפגניסטן. הם הפכו כריתת אברים פומבית לספורט תחרותי, והציגו אותה בסופי שבוע באיצטדיון המרכזי של קאבול.

לא הרחק משם, בטוּרְקְמֶניסטַן הסובייטית לשעבר, הנשיא הואיל לתת את שמו ואת שֵם אִמו לכמה מימי השבוע, פסל זהב ענקי שלו מותאם לתנועת כדור הארץ סביב השמש, מחשבותיו הן מקצוע הלימוד העיקרי בבתי הספר, והוא ציווה לאחרונה על תושבי עיר הבירה לשחוט את כל תרנגולותיהם מייד פן יבולע להם.

בצפון קוריאה הכול משלמים את המחיר על זה שאבא קים איל סונג לא שלח את בנו קים ג'ונג איל להסתכלות פסיכיאטרית ארוכה מאוד. התוצאה היא שהילד זקוק עכשיו להקרנות רדיו-אקטיביות תכוּפוֹת, והוא רוצה שארה"ב תסתכל כל פעם שהוא מקרין. כשהיא מסרבת, הוא משליך את זרועותיו הקצרות באויר, וצורח שאולי עוד מעט קט הוא ייצא למלחמה גרעינית, ויעלה את גבעת הקפיטול באש. בשבוע שעבר נטה שר הגנה אמריקני לשעבר להסכים איתו: מלחמה אומנם ממשמשת ובאה.

כל העולם קומיקס

האומנם יש פרשן פוליטי הטוען ברצינות שהוא מבין את כל זה? איפה הימים הטובים שבהם עריצים היו אנשים רציונליים, שגם מעשי הזוועה שלהם היו חזויים, והם דיברו בלשון בני אדם? היה אפשר לשנוא את העריצים ההם, אבל גם לעשות איתם עסקים. איזה עסקים אפשר לעשות עם הדור החדש של העריצים, שלא לדבר על ילדיהם הניאורוטיים?

בהוליווד גברה בשנים האחרונות הנטיה לוותר על תיחכום בתיאור הטובים והרעים. במקום שיאשימו את הוליווד כי הסרטים שלה דומים לקומיקס, היא החליטה לאמץ את הקומיקס בגלוי: באטמן וספיידרמן והענק ('האלק') ו'אנשים בשחור' ומאטריקס… הוליווד לא בדתה מלבה את עודאי ואת קוסאי ואת קים ואת צ'אקי סכינאי מליבריה. החיים בדו אותם.

לורד אקטון, ההיסטוריון הבריטי הגדול של המאה ה-19, השמיע את אחת האמיתות המצוטטות ביותר של 150 השנה האחרונות. "שלטון נוטה להשחית", הוא אמר, "ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט". איך בדיוק הוא משחית, זה כבר עניין של גיאוגרפיה ושל תרבות פוליטית.

הטרגדיה בליבריה קופצת לראש העתונים בארה"ב. הכותרות, כמו זו ב'שיקאגו טריביון', משקפות את חוסר האונים הבין לאומי ואת הציפיה שאמריקה תציל את הליברים מידי עצמם. אף כי מספר קטן של חיילים אמריקניים יכולים לשים קץ לטבח, ממשל בוש אינו נחפז

"בואי נא, אמריקה"

מה יכולים נתינים לעשות כדי לזרז את יציאת עריציהם? כדור מתנקש הוא פתרון אחד, אבל הבעיה היא שאם הכדור מחטיא, מתחילה להתרקם סביב העריץ הילה של חסינות. אפשרות שניה, פופולרית מתמיד, היא להתפלל שהעריץ יעצבן במידה מספקת את ארה"ב, וג'ורג' בוש ישלח את המארינס.

בשבועות האחרונים זו התפילה הציבורית בליבריה האומללה. הסימן הקל ביותר שהאמריקנים באים, האמריקנים באים, עורר אנשים לרקוד ברחובות, לפני שהקליעים הניסו אותם למקום מחבוא. בתחילת השבוע, לפני חיסול ילדיו של סדאם, הכותרות הראשיות כמעט בכל עתוני ארה"ב עסקו במרחץ הדמים של ליבריה ובתחינתם הנואשתשל הליברים, "בואי נא, אמריקה".

אבל אמריקה לא תוכל לבוא לכל מקום, ומשבר השלטון של העולם השלישי נידון להימשך עוד שנים רבות.


'שמע ישראל', אמר 'הדָבָר'

 

התפרסם ב'גלובס', 27-26 ביוני 2003

 

הלוא תיכנס, רבי יהודי, ותעשה איתנו את השבת? אלה הם "ארבעת המופלאים", ובן הברית בנימין יעקב גרים ("הדָבָר") נראה בחזית, עם הרבה לבֵנים. האם הוא יועיל לפופולריות של המוֹתָג?

 

ק

ל להיות יהודי באמריקה, קל כנראה יותר ממה שהיה באיזשהו מקום ובאיזושהי תקופה היסטורית. השבועון היהודי 'פוֹרווֶרד' פירסם זה לא כבר תלונה חצי-רצינית ורבת קריצות על עודף הפילוֹשֶמִיוּת בתרבות העממית האמריקנית.

 

"פילושמיות" אינה בדיוק מלה הנשמעת ונלמדת במקומותינו. אני מפשפש במעמקי זכרוני, ואינני מצליח לִדלוֹת אף דוגמא אחת לפוליטיקאי ישראלי מִדַרגָה שלישית, שהתלונן בפומבי על פילושמיות, או אפילו ידע מה פירוש המִלה.

 

כאשר מנהיגים יהודיים אומרים לוועידה בין לאומית בווינה, שבעולם יש כיום יותר אנטישמיות ממה שהיתה מאז מלחמת העולם השניה, בייחוד בהשפעת האינטרנט ("4,000 אתרים המעודדים טירור, שנאה והכחשת השואה"), הודעה על פילושמיות, כלומר אהבת יהודים, נשמעת קצת לא במקומה.

 

כלל וכלל לא – מתקן אותנו מלווין ז'יל בוקיט (כך אני חושב שמבטאים את שמו) מעל דפי 'פורוורד' הנ"ל. היהודים מעולם לא היו פופולריים יותר. הוא אינו מתכוון לפופולריות פוליטית, או דיפלומטית. הוא אינו נוגע בדעת אנשים על ישראל. הוא מתכוון למספר הגָדֵל של טיפוסים יהודיים על בימות ברודוויי (את 'המפיקים' כבר ראיתם?), בקומדיות מצבים בטלויזיה, ואפילו בספרי 'קומיקס'.

 

מי שמקילים ראש ב'קומיקס', עושים זאת לרָעַת יכולתם להבין את התרבות העממית האמריקנית. כל כך הרבה מִדימוּיֵי ה'קומיקס' חדרו אל לשון הדיבור, ואולי אפילו, אבוי, אל לשון המחשבה, עד ש'קומיקס' הוא ספרות חובה לא רק לחובבי ג'רי סאיינפלד. וכמובן, 'קומיקס' התייצב בדור האחרון בשורה הראשונה של הוליווד, מ'דיק טרייסי', עבור דרך 'איש העטלף', וגמור ב'איש העכביש'. יתר כל כן, לא מעט הפקות הוליוודיות נראות כמו 'קומיקס', למשל סרטי 'משימה בלתי אפשרית' של טום קרוז.

 

טוב, הוא לא פול ניומן, אבל…

 

כמעט לפני שנה נדהמה הקהילה הגדולה והתוססת של צרכני 'קומיקס' בכל הגילים לשמוע, ש"הדָבָר" ההוא (The Thing), בסדרת 'ארבעת המופלאים' (The Fantastic Four) הוא יהודי לכל דבר.

 

זה גילוי לא פשוט, מפני שכולנו היינו מעדיפים, כי פול ניומן ב"חשמלית ושמה תשוקה" יואיל להוסיף ולייצג את האסתטיקה הגברית היהודית. "הדָבָר" הוא באמת דבר. הוא לא רק הר-אדם גמלוני וחסר כל צורה, אלא גוּפוֹ עשוי לבֵנים לבֵנים.

 

והנה ביולי שעבר, בגליון מיוחד של 'ארבעת המופלאים' אשר הוקדש לַעֲבָרָם של כל אחד מן הגיבורים, "הדבר" סר לביקור אצל משכונאי בשכונת הולדתו, "מר שקרברג". ומר שי"ן פונה אליו בתוכחה, "כל השנים האלה שאתה בחדשות, הם אף פעם לא מזכירים שאתה יהודי. אני חשבתי שאתה קצת מתבייש בזה".

 

"הדבר", ששמו האמתי מבית אבא הוא בנג'מין ג'ייקוב גְרים, משיב: "לאאא, זה לא זה. כל אחד יכול למצוא על האינטרנט אם הוא רק רוצה. זה פשוט שאני לא מדבר על עצמי, זה הכול. היה לי בראש שיש מספיק צרות בעולם הזה מבלי שהאנשים יחשבו שכל היהודים הם מפלצות כמוני".

 

מר שקלברג נופח אחר כך את נשמתו, ו"הדָבָר" כורע על גופתו, ואומר "שְמַע ישראל". כן, כן, ב'קומיקס'.

 

"cool, הוא יהודי, בדיוק כמוני"

 

מה בדיוק עורר את יוצרי 'ארבעת המופלאים' להכניס את מר גרים בבריתו של אברהם אבינו? המו"לים שלהם אומרים, שהם תמיד חשבו את "הדבר" ליהודי. מדוע אם כן לא הזכירו את יהדותו מאז התחילה הסדרה, בשנת 1961?

 

את התשובה אפשר למצוא, אולי, בביוגרפיות של שני היוצרים, סטאן לי (יוצרו של 'איש העכביש') וג'ק קֶרבּי. לי היה פעם ליבֶּר, קֶרבּי היה קוּרצבֶּרג, שניהם חשבו שעם שמות יהודיים כל כך הם לא יוכלו לתקוע רגל בדלת. הימים ההם חלפו זה כבר, עכשיו איש ששמו ליברמן מתמודד על נשיאות ארה"ב. לי-ליבר וקרבי-קורצברג יצאו איפוא מן הארון על כתפי-האבן הרחבות של "הדָבָר".

 

התגובות על יהדותו של מר גרים המאוּבָּן היו חיוביות במידה יוצאת מן הכלל. "cool", כתב קורא אחד, "הוא יהודי, בדיוק כמוני".

 

אינני יודע אם מאדונה היא מקוראי 'ארבעת המופלאים', או אם יש קשר בין כניסתה לעולם הקַבָּלָה ובין יציאתו של "הדבר" מן הארון. אבל החדשות על התעניינותה הנמרצת במיסטיקה יהודית מוסיפות להדהד במסדרונות היקוּם, השואב את החדשות שלו מערוץ הכבלים MTV וממקביליו על הרשת. ביטויֵי הדאגה באתרי רשת ערביים ומוסלמיים לנוכח "התייהדותה" של מאדונה מדברים בַּעֲדָם.

 

מאדונה אינה מצטרפת אל נצח ישראל, אבל אולי בדיוק בזה נעוצה חשיבות התקרבותה. היא נוהגת עכשיו בַּיַהדות כפי שקליפורנים לבָנים מן המעמד הבינוני נוהגים זה שנים בדתות אֶקזוֹטיות של המזרח. חיפּוּשׂ הרוּחָניוּת של ימי "עידן הדְלי" (New Age) הביא לא מעט יהודים אמריקניים אל בודהיזם ואל איסלאם סוּפי. אין כל סיבה שלא-יהודים לא יגיעו במסגרת אותו החיפוש אל היהדות, או אל שוּלֶיהָ.

 

עם תגבורת של 'קומיקס' ושל מאדונה, הֲיִתָכֵן שתקופה של התפַּשטוּת דמוגרפית מזוּמנת ליהדות? היתכן שאריזה נועזת של המוּצר תעלה את היהדות על מַדָפים חדשים?

 

היה היו חמישה מיליון

 

כן, אני מודה, זו קפיצה גדולה מדיי. אבל אין היא קלוּטה לחלוטין מן האויר. היהדות אומנם התרגלה להיות "הדת המבוּזָה", בלשונו של יהודה הלוי בספר 'הכּוּזרי', אבל לפני אלפיים שנה היא היתה דת אֶוונגליסטית, ונמצאה בתהליך התרחבות בלתי פוסק. הַנַצרוּת תפסה אחר כך טרמפ על הפופולריות הגוברת של היהדות, והציעה להמונים אותו אלוהים בלי ברית מילה ובלי חוקֵי כַּשרוּת. זה עָבַד, ואחר כך נאסר על היהדות אפילו לנסות לשכנע מישהו שהיא האמונה האמתית.

 

אף על פי כן, מפעם לפעם, כמעט באופן ספונטני, נרשמו התפרצויות של עניין ביהדות מִכּיווּנים לא צפויים: הכּוּזָרים במאה השמינית (אולי, מפני שאת הסיפור המלא איננו יודעים), או אלפי איכרים רוסיים אורתודוקסים בתחילת המאה ה-19 (הידועים בשם 'סוּבּוֹטניקים', זאת אומרת 'אנשי השַבָּת').

 

הרב אלכסנדר שינדלר המנוח, מַנהיגהּ הֶחכם של התנועה הרפורמית במשך שנים רבות, התנבא פעם – בניגוד לחוכמת אנשים מלומדה – שבמאה ה-21 יהיו הרבה יותר יהודים באמריקה, לא הרבה פחות. הוא מצא יסוד של אופטימיות דווקא בנישׂוּאֵי תערובת. אם היהדות תושיט את ידה לבני הזוג הלא-יהודיים, ותָקֵל עליהם את ההצטרפות, שורותיה יתרחבו מאוד.

 

ואומנם רפורמים וקונסרבטיבים פתחו את השערים במידה כזאת, שהם מקבלים עכשיו בקהילותיהם גם אנשים שלא עברו גיור. ה'ניו יורק טיימס' סיפר בחודש שעבר על אחד, דייוויד האאס, שנולד למשפחת לוּתֶרנים גרמניים, אבל מתפלל באופן קבוע בבית כנסת קונסרבטיבי, שומר כשרות, צם ביום הכיפורים, ושולח את ילדיו יום יום לבית ספר יהודי (עניין יקר מאוד בארה"ב). הוא אינו מתכונן להתגייר בקרוב, "אין זו עדיפות גבוהה אצלי", הוא מצוטט.

 

לפני שמשגיחֵי כשרות מכווצים את מצחם, ומאיימים להפיל איזו קואליציה, מוטב שיזכרו כי משהו מֵעֵין זה התרחש בכל רחבי הקיסרות הרומאית לפני הופעת הנצרות. בעָרֵי הים התיכון התחילו להופיע "יראי אלוהים", זאת אומרת לא-יהודים שאימצו חלק מִמִצווֹת היהדות, ועוד יותר מזה את האתיקה היהודית, והתפללו בבתי כנסת. אֵלֶה היו ימים של עוצמה דמוגרפית מרשימה: חמישה מיליון מתושבי הקיסרות היו יהודים, או עשירית האוכלוסיה (על פי הערכה פחות או יותר מקובלת).

 

התרחבות דומה תיתכן כיום רק אם ייחלש האופי האֶתני והשבטי של היהדות. זה אינו מחייב החלטה של איש. אם זה יקרה, זה יקרה מתוך חופש בחירה. אנחנו רק מוזמנים לִצפּוֹת, או להאזין למוסיקה.

אילו להנרי היו גלגלים

  

 

 

 

א

תמול לפני מאה שנה איפשר הנרי פורד את "המאה האמריקנית", זה הַתַמהיל של עליונות טכנולוגית ואופטימיות תרבותית, שֶהֵניב לימים השפעה פוליטית חסרת תקדים. ב-16 ביוני 1903 התחיל פורד לייצר מכוניות. חמש שנים אחר כך הוא הציג את המכונית העממית הראשונה, שנקראה בפַשטוּת T. עשר שנים אחר כך הוא חנך את קו הייצור ההמוני הראשון, והנחיל את שיטותיו לכל התעשיה האמריקנית.

 

כאשר פורד החליט לייצר מכוניות, היו בכל אמריקה 230 ק"מ של כבישים סלולים. הרוב המכריע של האמריקנים לא יצאו מעולם מגבולות המחוז שבו התגוררו. "החוויה האמריקנית" היתה הרבה פחות אמריקנית – והרבה פחות חווייתית.

 

המכונית עצמה הופיעה עוד לפני פורד. דיימלר ובנץ ייצרו אותה בגרמניה. אבל הואיל וכל מכונית יוּצרה בנפרד, עלוּתה היתה עצומה. מעטים הניחו, שמכוניות ישרתו אי פעם ציבור רחב. הן נועדו להיות אבזרי ההִתפַּנקוּת של האליטה, משהו מֵעֵין יאכטות.

 

הנרי פורד, קפיטליסט ושׂוֹנֵא איגודים, האמין במכונית לכל פועל. "אני אעשה דמוקרטיזציה של המכונית", הוא אמר. "כאשר אני אסיים, כל אחד יוּכל להרשות לעצמו מכונית, ולכל אחד אומנם תהיה מכונית. זה יהיה דבר מוּבן מאליו". עד 1927, פורד מכר 15.5 מיליון מכוניות.

 

חזונו לא הרחיק מֵעֵבֶר לזה. הוא טעה בשני ענייני מפתח: התחדשות ואשראי. הוא לא העלה על דעתו שיהיה אפשר, או אפילו שיהיה צריך, למכור לאנשים יותר ממכונית אחת לכל החיים. הוא האמין בִּמכונית שתיסע לנֶצַח.

 

הוא גם לא האמין באשראי. אם אנשים רוצים לקנות מכוניות, מוטב שיהיו מסוגלים לשלם את מלוא מחירן. אבל אמריקנים התחילו לקנות מכוניות בתשלומים. אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם, הִרשוּ לעצמם. קו ישר עובר מן המכונית העממית אל כרטיסי האשראי הראשונים, ובעצם אל כל הֶרְגְלֵי הצריכה האמריקניים.

 

פורד, לרוע המזל, היה איש בעל פתולוגיות. לא היתה לו פתולוגיה גדולה מן האנטישמיות. היהודים היו בעיניו מקור כל הרעות של זמנו. הוא הפיץ את הפרוטוקולים של זקני ציון, ומימן עתון אנטישמי. הוא היה מראשוני תומכיו של היטלר, לא רק במלים אלא גם בכסף. באוגוסט 1938 גמל לו הפיהרר בעיטור הכבוד האזרחי הרם ביותר של גרמניה הנאצית.

 

אין זה עניין של מה בכך ואין מקום לשום "אף על פי כן" ו"אבל".

 

ואף על פי כן ואבל, הוא העניק לנו גלגלים.

 

התפרסם במהדורה המודפסת של 'גלובס', 18-17 ביוני, 2003 

 

מִשאַל-עם. עכשיו

 

התפרסם ב 'גלובס', 6-5 ביוני 2003 
  

וושינגטון, ספטמבר 1993: ענן של חוסר לגיטימיות, שֶמִשאַל-עם היה מפַזֵר

אם נניח את כֵּנוּת כוונותיו של ראש הממשלה – עוד לפני שנשאל אם המקסימום שלו יתקרב אפילו למינימום שלהם – כי אז נהיה חייבים להניח שהוא עומד לסטות במידה ניכרת מנוסחת הפעולה שהציג לפני הבוחר.

ראש הממשלה חזר והסביר בזמן מערכת הבחירות, במידה של היגיון, שאין הוא מתכוון להודיע מראש מה הם "הוויתורים הכואבים", שעליהם הוא מדבר. הודעה מראש הופכת מייד את נקודת-הסיום לנקודת-ההתחלה, לא כך נוהגים במשא-ומתן. אבל ראש הממשלה מודיע עכשיו, כי מדינה פלסטינית קום תקום. הוא לא חיכה למשא-ומתן, כדי להסכים בסופו למדינה פלסטינית. עצם הנכונות למדינה כזאת אינה יכולה עוד להיחשב ל"ויתור מכאיב". היא רק נקודת ההתחלה.

אם אריאל שרון מתכוון אפילו לחֵלֶק ממה שהוא אומר, הוא מוכרח ליצור הסכמה לאומית חדשה, כדי שלא יהיה שבוי בידי הנסיבות, או בידי השוליים הסהרוריים. הטעות הטראגית ביותר של יצחק רבין היתה השתמטותו מן הנסיון להחליף את הקונסנסוס הישן בקונסנסוס חדש. התוצאה היתה צֵל של חוסר לגיטימיות על תהליך השלום. רבין היה צריך ללמוד את דוגמת דרום אפריקה: מישאל-עם הוציא את הרוח מִמִפרשֵׂי האופוזיציה הימנית הקיצונית, ונתן למנהיג הימין המתון מנדט רחב להשלים את תהליך השינוי עצום הממדים. גם אם שרון אינו רוצה להרחיק במידה כזאת, הוא זקוק עד ייאוש למנדט חדש, שרק מישאל-עם יכול להעניק לו

שרון אינו ממשיך דרכם של רבין ושל ברק, ואין הוא מוכן להגיע אל אותם המקומות. אבל נסיונם של רבין ושל ברק צריך ללַמד אותו משהו על החשיבות של בניית קונסנסוס חדש, בַּחריצוּת וּבִזהירוּת. אין זה מספיק שהאיש הזה, על יסוד חוכמת נסיונו, הגיע למסקנות נועזות וּלהַכָּרוֹת אסטרטגיות. הוא צריך להראות לציבור איך הגיע לשם, ולבסוף לערוך מישאל-עם.

ב-1993, יצחק רבין הפך את היוצרות. הסכמי אוסלו היו סטיה דרמטית מתכנית הפעולה שלו ושל מפלגתו. אני חושב שאפשר לטעון במידה של רצינות, כי אילו היה כולל את נוסחת אוסלו במצע מפלגתו ב-1992, או אפילו רק רומז עליה, הוא לא היה נבחר.

כשלעצמי אני מאמין שהסכמי אוסלו היו הכרחיים. יתרון הפרספקטיבה מראה לנו שהם היו שגויים, והניבו סדרה של אסונות פוליטיים. אבל לא כל חוכמה שלאחר מעשה מטריפה את המעשה. ב-1993, אוסלו היתה אופציה מתקבלת על הדעת. אף על פי כן, היתה כרוכה בה שבירה כל כך קיצונית של הכלים עד שאפשר לומר, כי ענן של חוסר לגיטימיות ריחף עליה.

חזרתי והבעתי כאן את דעתי, שרבין המנוח עשה טעות היסטורית, כאשר לא ניצל את גל האופטימיות שעוררה אוסלו כדי לעגן אותה בהסכמה ציבורית רחבה. מישאל-עם בדרך כלל אינו רעיון טוב. הדמוקרטיה שלנו היא יציגה, לא ישירה. יש בה האצלת סמכויות לתקופה קצובה. העם הוא אומנם הריבון, אבל את ריבונותו הוא מממש רק ביום הבחירות. 

"נקודה שאין ממנה חזרה"
 
אלא מה? יש זמנים, שגם דמוקרטיה פרלמנטרית אנוסה לעקוף את הפרלמנט, ולבקש רשות מן העם: לא רק בשווייץ רבת-המישאלים, אלא בבריטניה בכבודה ובעצמה, אֵם הפרלמנטים, הסבתא של הדמוקרטיה היציגה.

רש"מ בריטניה הרולד וילסון רצה להישאר באירופה. מפלגתו התנגדה. הוא הלך למשאל-עם, ניצח, והעניין נסגר

 

ב-1975 היא ערכה מישאל-עם, כדי להחליט אחת ולתמיד אם היא רוצה להישאר באירופה. הואיל והשאלה הזו פילגה את המפלגות עצמן, נצחון של אחת מהן בבחירות לא היה מספיק כדי ליישב את העניין. המישאל הסתיים בנצחון מסיבי של תומכי אירופה, ובזה נגמר הסיפור.

אבל הדוגמה המובהקת ביותר, לפי עניות דעתי, היא זו של דרום אפריקה בשנות האפרטהייד האחרונות. אין זו הפעם הראשונה שאני מוציא גזרה שווה בין נסיונה של ישראל ובין דרום אפריקה, וגם הפעם אני מקדים ואומר, שאין זו השוואה פילוסופית ומוסרית. ישראל אינה מדינת אפרטהייד, וכולנו מקווים שהיא גם לעולם לא תהיה כזאת, על אף מאמציהם הכנים של כמה חברי ממשלה וּמִספר הגון של חברי כנסת.

הדמיון בין ישראל לדרום אפריקה נוגע לפתאומיות של הטרנספורמציה, ולעובדה שֶאֶת השינוי המפליג חוללה אותה מפלגה פוליטית שבמשך שנים נשבעה אמוּנים לסטאטוס קווֹ. 

רבין, מנדלה, דה קלרק וערפאת על שער השבועון 'טיים', ינואר 1994

 

בדרום אפריקה, ב-1990, הנשיא הלבן פ. וו. דה קלֶרק התחיל את פירוק האפרטהייד רק ארבעה חודשים לאחר שנבחר, וּמבלי שֶרָמַז על כוונותיו בזמן מערכת הבחירות. הימין הקיצוני התחיל מסע ציבורי נגד הממשלה, ועירער על הלגיטימיות של שלטונה. שנתיים וחצי לאחר שנבחר, דה קלֶרק ערך מישאל-עם. הוא נחל נצחון עצום ממדים, 68.6% מן המצביעים תמכו בו. הוא התייצב לפני המיקרופונים, והודיע: "היום רשמנו נקודה שאין ממנה חזרה בספרֵי ההיסטוריה שלנו".

ואף אמנם, מאותו יום ואילך לא הועמד עוד תהליך השלום בדרום אפריקה בספק, לפחות לא מצד הקיצונים הלבנים. בקשיים עצומים, התהליך הזה הושלם כעבור שנתיים.

מה חבל שיצחק רבין לא למד את לִקחֵי דרום אפריקה. אילו ערך מישאל-עם בסתיו 1993, אין כמעט ספק שהוא היה מנצח. אפשר שההיסטוריה הפוליטית של ישראל היתה שונה. אבל רבין, לאחר שֶהָרַס בִּמחי יד את הקונסנסוס הישן, לא החשיב את הצורך לִבנוֹת קונסנסוס חדש. במקום ליצור הסכמה ציבורית, הוא ניסה ליצור בסיס קואליציוני צר כדי שֶמֶמשַלתו תשתייר. כאשר תהליך השלום התחיל לחרוק, לא היה לו העורף הציבורי, לא היה לו המנדט.
 
סיור המוני מודרך בשבילֵי מחשבתו
 
לרוע המזל, פוליטיקאים ישראליים אינם נוטים לקרוא היסטוריה וללמוד לקחים. גם אהוד ברק חשב שיוכל להערים על הקונסנסוס, ולהניח עובדות מוגמרות על השולחן.

מה מקור הכֶּשֶל החוזר? אולי זה עניינה של הַתַרבּוּת הפוליטית הישראלית. כּוֹחָנית וּמעוּטַת ניואנסים, היא נוטה קצת יותר מדיי לפרוץ קדימה, לבקש לעצמה קיצוּרֵי דרך.

אבל אני חושב שיש סיבה נוספת, הנוגעת לאישיותם של רבין ושל ברק. חוכמת נסיונם הביאה אותם להַכּרה אסטרטגית שֶשִיוּרה של ישראל מחייב התפייסוּת עם המַנהיגוּת הקיימת של הפלסטינים. זו היתה הַכּרה אינטלקטואלית, לא התפָּרצוּת סנטימנטלית. הם הגיעו אֵלֶיהָ בִּקשָיִים עצומים, כמעט נגד רצונם. זה היה תהליך ארוך וּמַכאיב.

להלן הם נכשלו בפרוייקציה: הם הניחו, או לפחות התנהגו כמניחים, שגם שְאָר הציבור עברו את התהליך הארוך והמכאיב, והתפַּכּחוּ מתבניות המחשבה הקודמות.

למעשה, נקודת ההבשלה שלהם היתה צריכה להיות נקודת ההתחלה של שיכנוע הציבור. אילו רבין היה, נניח, ביל קלינטון, הוא היה יורד אל העם, וּמנַסה להסביר. הוא היה מארגן סיור המוני מודרך בשבילֵי מחשבתו. הוא היה מראה מֵאיפה בא, ואיך הלך, וּמדוע התקדם, וּלאן הגיע. אבל הוא לא.

בשעת כתיבת הדברים האלה, חמשה ימים לפני פירסומם, סקר דעת קהל של 'מעריב' מַראֶה, כי 62% מן הציבור תומכים ב"סיום הכיבוש", 55% תומכים במפת הדרכים, 56% תומכים בפירוק כל המאחזים הלא-חוקיים. לא יותר משליש מתנגדים.

על פְּנֵיהם, אלה נתונים היסטוריים. ראש הממשלה רשאי להרגיש שהוא מדבר מִגרוֹנוֹ של הציבור (ומפלגת העבודה חופשית להסיק, שהיא הובסה לא בגלל מדיניותה אלא בגלל יהירוּתה). אבל הוא אינו יכול לסמוך על הנטיה הזו לאורך ימים, בוודאי לא אם התהליך יִסתַבּך ויילך. נתוני הסקרים אינם תחליף למנדט. מר שרון זקוק לברכת-דרך קונקרטית, שתאפשר לו להשיב למבקריו בעוד שנה או שנתיים, שהוא אומנם עושה את רצון העם.

נצחון מוחץ במישאל-עם יפטור את מר שרון מן הצורך להתווכח עם גילה גמליאל בישיבת סיעת הליכוד; והוא לא יהיה זקוק לשיעורי אסטרטגיה מיובל שטייניץ. הוא יוכל להגיד מה שאמר הנשיא דה קלֶרק: "היום רשמנו נקודה שאין ממנה חזרה בספרֵי ההיסטוריה שלנו".
 
 
מקורות על הרשת
 
   על משאל העם בדרום אפריקה ב-1992 (BBC, כולל וידיאו)
   קרן פ. וו. דה קלרק למען שלום בחברות 'רב-תרבותיות'
   ההיסטוריה של משאלי-עם בבריטניה (BBC)
   מפלגת השלטון בבריטניה נגד אירופה — ההכרעה עוברת למשאל-עם, 1975 (BBC)
   משאל העם בבריטניה על היחסים עם אירופה ב-1975 (BBC)
   חבר פרלמנט בריטי: "משאל-עם הוא כלי זר בידי רודנים" 
   משאל העם: רקע אטימולוגי והיסטורי (נחוצה תוכנת צפיה 'אקרובט') 

ה'ניו יורק טיימס': כל החדשות הראויות לדפוס, וקצת יותר

 

הרשימה שלהלן מופיעה בטור 'קול המון', גליון ערב החג של 'כסף', מוסף סוף השבוע של 'גלובס', 6-5 ביוני. היא נכתבה ארבעה ימים לפני ההתפתחות המרעישה של הבוקר: ההודעה על התפטרותם של העורך האקזקוטיבי של ה'ניו יורק טיימס' (זאת אומרת, עורך כל חלקי העתון חוץ מן העמודים האדיטוריאליים) ושל עורך המשנה.

 

האווֶל רֵיינְס הנהיג את העתון שנתיים ופחות, ורשם השגים לא מבוטלים. אבל כל השגיו התגמדו לנוכח שערוריית ג'ייסון בלֵייר, שבה מדובר ברשימה הזו. את ריינס יחליף קודמו, ג'וזף לֶליוֶלד, שכבר יצא לפנסיה. אכן, הודאה עוצרת נשימה בתבוסה. אין מי שידיח את המו"ל והבעלים, ארתור סלסברגר ג'וניור, אבל גם כסאו מתנדנד.

 

במעמד הפרידה אמר ריינס לכתבי העתון, "זיכרו, שכיש סיפור גדול, עוטו עליו בכל הכוח" (Go like hell). בכל העיר אין היום סיפור גדול מסיפור נפילתו של האוול ריינס ומסיפור חֶרפתו של גדול עתוני העולם.

 

 

 

  

 

לא ימים טובים הם הימים האלה בעתון החשוב ביותר בעולם. ה'ניו יורק טיימס' עצמו מאשר שהוא נמצא ב"נקודת שפל של 158 שנות קיומו" (אם כי לא "נקודת השפל"). המשבר אינו פיננסי. במובן הזה העתון מוסיף להיות סיפור הצלחה עסקי מרשים. אין כל סיבה להאמין שתפוצתו יורדת. אין לו מתחרים של ממש (בוודאי לא בניו יורק, המספקת את עיקר תפוצתו ואת רוב הכנסותיו).

 

אבל שמו אינו נהגה עוד באותה יראת כבוד.

 

ב-21 במאי, ה'ניו יורק טיימס' מינה ועדה רבת משתתפים – עשרים חברי מערכת ושני עתונאים בעלי מוניטין מבחוץ – כדי לבדוק מה צריך תיקון באופן שבו מתנהל חדר החדשות שלו. לא יצא אלא שבוע, ואחת מחברות הוועדה התפטרה. לפי דיווח ב'דיילי ניוז' של ניו יורק, היא עשתה כן מפני שהוועדה הפכה מפורום של בדיקה לוועדת חקירה משפטית, "הזורעת פחד ומבוכה". עורכים וכתבים בכירים זומנו לפניה, ואחדים השוו אותה ל"אינקוויזיציה", לפי דיווח ב'לוס אנג'לס טיימס'.

 

הקורא יראה משני הציטוטים האלה, שייסוריו של ה'ניו יורק טיימס' מעסיקים הרבה מאוד עתונים אחרים, המדווחים עליהם בפירוט ניכר. אין זה רק בגלל שמחה לאיד, אם כי מותר לשער שהיא משפיעה על המינון. הסיבה היא שה'ניו יורק טיימס' הוא כל כך הרבה יותר מסתם עתון חשוב. הוא פנתיאון לאומי, סמן ימני, תקן-הזהב. גם שונאיו אנוסים להכיר בעליונותו האולימפית. עתונים רציניים באמריקה ובעולם כולו מודדים את עצמם על פי מידת קירבתם למודל שלו.

 

מה זה אומר להיות "ה'ניו יורק טיימס' של בולגריה", או "ה'ניו יורק טיימס' של ישראל"? זה אומר שכשההיסטוריונים של העתיד ירצו לדעת מה קרה ביוני 2003, הם יפנו אל ה'ניו יורק טיימס', או אל בני-דמותו. הם יניחו שהעתונים האלה דייקו יותר מאחרים, שהיה בהם פחות משוא פנים, שהם בחרו את הנושאים במידה של אחריות ושל מקצועיות.    

 

חשיבות – וחשיבות עצמית

 

באנגלית יש איפיון, שתרגומו המכאני לעברית הוא "העתון הרושם"           (newspaper of record), זה המדווח על ההיסטוריה במהלך התרחשותה. זה היה כינויו של ה'טיימס' של לונדון בשנים שבהן לונדון עדיין היתה עיר הבירה החשובה ביותר בעולם. כשמרכז הכובד חצה את האוקיאנוס, גם האיפיון עבר איתו, ונחת בצד המערבי של מנהטן.

 

ה'ניו יורק טיימס' אינו רק עתון בעל חשיבות. הוא גם עתון בעל חשיבות עצמית. כאשר המו"ל היהודי-גרמני שלו קבע בראש עמודו הראשון, לפני 107 שנה, את המלים "כל החדשות הראויות לדפוס", הוא הביע בעצם מישאלה. לימים, בעלי העתון ועורכיו השתכנעו שהם עמדו במשימה, והנחילו את השיכנוע למספר ניכר של קוראים. הפרטנות הכמעט-אנקדוטית של מדור "תיקון הטעות" שלו היא ביטוי לשיכנוע הזה. עתון המתנצל לפני קוראיו על פיסוק לא נכון הוא עתון המניח שאין לו צורך להתנצל על טעויות גדולות מזו, כי הן אינן מתרחשות.

 

לרגל חשיבותו הפנתיאונית, ולרגל ההתעסקות האובססיבית של המדיה בעצמה, קוראי עתונים בכל העולם כבר יודעים על שערוריית ג'ייסון בלייר (בצילום משמאל): הכתב הצעיר של ה'ניו יורק טיימס', שבדה מלבו לפחות 36 כתבות, דיווח ממקומות שבהם לא דרכה כף רגלו, ריאיין אנשים שאיתם מעולם לא דיבר, וקיבל הדלפות בלעדיות על עניינים שלא היו ולא נבראו.

 

ה'ניו יורק טיימס' תפס את השור בשתי קרניו, ברוח המטאפורה העממית. הוא פירסם התנצלות של 13,000 מלה, על פני חמשה עמודים, שהרשימה את כל רואיה. אני מודה כי חשבתי מלכתחילה שהעתון הגזים, וכל העניין לא חשוב במידה המצדיקה תרועת חצוצרה כזאת. אבל הועמדתי על טעותי. פרשת ג'ייסון בלייר גילתה חולשות סיסטמיות ב'ניו יורק טיימס', במידה המאיימת לא רק על שמו הטוב, כי אם גם על שלומו.

 

מאז, בלייר הוּקַע קבל עם ועולם, ה'ניו יורק טיימס' גרם את התפטרותו של אחד המפורסמים בכתביו, ריק בראג, חתן פרס פוליצר רב היוקרה. הוא הושעה, כאשר ייחס לעצמו דיווח שלא הוא כתב מעיר בפלורידה, ששהייתו בה הוגבלה לזמן החלפת המטוסים בנמל התעופה שלה.

 

העתונאי כמטיף פוליטי

 

לא בדיוק באותו עניין, אבל עדיין באיזור של סימני קריאה מיותרים: כתב ידוע אחר של העתון הדהים קהל אקדמי, כאשר נשא נאום חוצב להבות נגד מדיניות ארה"ב במזרח התיכון.

 

האיש, כריס הדג'ס (Hedges), אשר סיקר את המזרח התיכון במשך שנים בשביל העתון, הכריז ש"בעיראק אומנם יש מלחמת שחרור – שחרור עיראק מן הכיבוש האמריקני". הוא התלונן על הבושה, שידידי ארה"ב בעולם הם ולדימיר פוטין ואריאל שרון, "ואנחנו נמדדים על פי החברה שבה אנחנו מסתובבים". הוא דיבר בבוז על הערך של "חברות לנשק", ואמר כי החברות היחידה בעולם היא זו המונעת אנשים מליהרג. הוא האשים שצבא ארה"ב נעשה מגנט לצעירים משכבות כלכליות נחשלות, שאינם מסוגלים למצוא מקורות פרנסה וביטוח רפואי במקומות אחרים.

 

את הדברים האלה הוא נשא במהלך נאום מסורתי לסיום עונת הלימודים באוניברסיטה במערב התיכון של ארה"ב. שומעיו הגיבו בשריקות בוז ובקריאות ביניים. נשיא האוניברסיטה הפציר בהם להניח להדג'ס לסיים. איש לא היה מאושר מנאומו. עתונים בכל ארה"ב כתבו עליו, מוושינגטון ועד שיקאגו, מלוס אנג'לס ועד בוסטון. עתון אחד לא כתב: ה'ניו יורק טיימס'. האומנם על המחלוקת הזו לא חל הכלל 'כל החדשות הראויות לדפוס'?

 

הדג'ס הוא כיום כתב בדסק העירוני של ה'ניו יורק טיימס'. אין הוא עוסק עוד בשאלות שעליהן דיבר בהתלהמות כזאת. כמעט אין צורך לומר ששמורה לו הזכות להביע את דעתו.

 

בעתונות האירופית זה עניין רגיל. כתבים בריטיים וצרפתיים טישטשו זה כבר את הגבול בין דעה לידיעה, והם כותבים מאמרי מערכת גם בעמודי החדשות. אבל ה'ניו יורק טיימס' הפך בשעתו את ההפרדה הזו לעניין כל כך עקרוני, עד שהיא תוארה כ"הפרדת דת ממדינה". קשה להימנע מלתהות באיזו מידה מניעיו של הדג'ס וסדר יומו הפוליטי השפיעו על כתיבתו, כאשר היה מוצב במזרח התיכון.

 

מחיר היהירות?

 

שלוש הפרשות המתוארות כאן אינן מצטרפות לכלל כתב אישום, ואי אפשר להגיד עליהן שהן מייצגות. כדי להבין את אמריקה עדיין מוטב לקרוא את ה'ניו יורק טיימס'. אבל מה בכל זאת הבעיה? מדוע העתון מקים ועדת חקירה פנימית? מדוע שמו מוזכר בימים האלה פחות בקשר עם ידיעות בלעדיות, ויותר בקשר עם מעילה באמון קוראיו?

 

אין זה מן הנמנע שהמוסד הזה משלם את מחיר יהירותו. אולי הוא טעה, כאשר הניח שהיקום התקשורתי מורכב מן ה'ניו יורק טיימס' – ומכל השאר. אולי הוא היה צריך ללמד את עצמו ענווה. אולי היה עליו לוותר על ההתיימרות לסדר מחדש את תאי המוח של קוראיו, ולקבוע בשבילם אמות-מידה.

 

ה'ניו יורק טיימס' מסוּוָג בקטלוג הפוליטי של אמריקה כעתון "ליברלי", מה שקוראים בארץ "שמאלני". בעיני הימין האמריקני, העתון הזה הוא ספינת הדגל של עריצות תרבותית, אשר תבעה לעצמה מונופול על סדרי היום של אמריקה בחצי המאה האחרונה.

 

זו טענה קצת לא משכנעת, בהתחשב בעוצמת הפניה של אמריקה ימינה בשנתיים האחרונות. אבל בחלקים של הימין, ה'ניו יורק טיימס' נעשה אובססיה. הצורך להפריך אותו, או להחשיד את מניעיו מפרנס לא רע מספר הגון של אנשים, כולל אלה המנסים זה שנתיים להקים לו מתחרה בניו יורק (קוראים לו 'ניו יורק סאן', ואני מנחש שכמעט איש מקוראי הטור הזה לא שמע עליו. מסיבות טובות).

 

הם מקווים שחודש מאי 2003 ייזכר כתחילת שקיעתו של העתון החשוב ביותר בעולם. אני כשלעצמי מקווה שהחודש הזה ייזכר רק כתחילת התעַנווּתוֹ.

 

 

מקורות על הרשת

    

    העורך הראשי המודח של ה'ניו יורק טיימס' מספר על נפילתו (נוסח מלא של ראיון טלויזיה ארוך)

    אוסף ידיעות ומאמרים מן ה'ניו יורק טיימס' על פרשת בלייר 

    מאחורי הקלעים של משבר ה'ניו יורק טיימס' (9 ביוני)

    עורך חדש-ישן נוטל את הרסן ב'ניו יורק טיימס' (6 ביוני)

    מאמר מערכת ב'ניו יורק טיימס' על משבר ה'ניו יורק טיימס' (6 ביוני)

    ה'ניו יורק טיימס' מדווח על המשבר ב'ניו יורק טיימס' (6 ביוני)

    ג'ייסון בלייר: "אני חב להם מיליון התנצלויות" (5 ביוני)

    משפחת סאלזברגר רצתה בסילוקו של ריינס (5 ביוני)

    עלייתו ונפילתו של האוול ריינס (5 ביוני) 

 

שוברים את הקונסנסוס

 

התפרסם ב'גלובס', 23-22 במאי

 

 

מפגינים במארסי נגד תיקוני הפנסיות

 

 

א

יך יודעים שהגיע האביב? זה פשוט: הצרפתים מפגינים —  ושובתים. בהמוניהם. נגד ממשלתם. נגד הסכנה לסדרי חייהם. מיליון מפגינים, אומרת המשטרה. שני מיליון, אומרים המארגנים.

 

אבל אם להפגין באמצע חודש מאי זה עניין צרפתי מובהק, איך אפשר להסביר את ההפגנות הגדולות ביותר באוסטריה זה חצי מאה? ואת הפגנות-הענק המתוכננות באיטליה בתחילת החודש הבא? ואת הסכנה של סכסוך העבודה החמור ביותר בגרמניה מאז מלחמת העולם השניה?

 

לא, הפעם אין זה רק עניין של ניחוחות אביב. אין זה מן הנמנע שאנחנו חוזים עכשיו בהתכווצות נוספת של מדינת הרווחה המערבית. אינטלקטואלים שמאליים יקראו לזה "גלובליזציה", או "אמריקניזציה"; אחרים יקראו לזה "ליברליזציה", או "רציונליזציה". אבל תהיה ה"זציה" אשר תהיה, ברור למדי שלאירופים, וגם ללא-מעט לא-אירופים, מזומנת עכשיו הכרות מחודשת עם מיגבלותיה של שיטתם החברתית והפוליטית.

 

לפחות שלוש ממשלות באירופה מתכננות עכשיו רפורמות מקיפות יותר, או מקיפות פחות, של מערכת ההטבות החברתיות. בלב הרפורמות האלה עומדת מערכת הפנסיה. כאשר צדעיה של אירופה מאפירים והולכים, כאשר הריבוי הטבעי פוחת, ומספר העוזבים את שוק העבודה גדול ממספר המצטרפים, הפנסיה הנדיבה שסיפקו מדינות אירופה לאזרחיהן מאז מלחמת העולם השניה אינה עוד בת קיום.

 

דחליל "הדגם האנגלו-סאקסי"

 

מעניין לראות עד כמה אירופה הקונטיננטלית מיעטה להשתנות ברבע המאה האחרונה. בשעה שבבריטניה התחוללה "המהפכה התאצ'ריסטית", בשנות ה-80, אפילו ממשלות ימין באירופה לא העזו לגעת בקודש הקודשים של האמנה החברתית שלהן. כאשר ממשלה אחת ניסתה, באיטליה, ב-1994, היא הורדה מן השלטון מקץ שבעה חודשים. כאשר ממשלה שניה ניסתה, בצרפת, ב-1995, היא הובסה בבחירות לפרלמנט.

 

סיסמת הבחירות האפקטיבית ביותר של השמאל הצרפתי בבחירות ההן היתה "לא לגלובליזציה", עוד לפני שהמלה הזו נעשתה מטבע לשון שחוק בכל שיחה פוליטית. דחליל ההפחדה הגדול ביותר בפוליטיקה הצרפתית היה "הדגם הכלכלי האנגלו-סאקסי".

 

הצרפתים, בניגוד ל"אנגלו-סאקסים" אינם מתכווצים באי-נעימות למשמע המלים "המיגזר הציבורי". ששה מיליוני צרפתים שייכים למיגזר הזה, או רבע מכוח העבודה. כאשר ממשלת צרפת הנוכחית הודיעה, בתחילת החודש, שהיא מתכוונת להרע את תנאי הפרישה של המיגזר הציבורי, התפרץ הר געש של טינה.

 

צרפת היא ארץ של פרדוקסים, ופרדוקסים מציינים בייחוד את דעותיה על עצמה. על פי סקר דעת קהל, 77% מן הצרפתים סבורים שהפנסיות של עובדי המיגזר הציבורי צריכות השוואה עם המיגזר הפרטי. "השוואה" פירושה הרעה מסוימת של התנאים. אבל כאשר האיגודים המקצועיים של המיגזר הציבורי מילאו את הרחובות, ושיתקו את התחבורה הציבורית, 60% אמרו שהם צודקים, 58% אמרו שהרפורמות המוצעות שגויות, רק 38% אמרו שהשביתה מפריעה להם.

 

היתכן שממשלת הימין החזקה ביותר בצרפת זה 35 שנה טעתה בקריאת המפה הפוליטית? היתכן שהיא חזרה על טעותה הפאטאלית של קודמתה, ב-1995? היתכן שהיא תלך בדרכה?

 

ראש הממשלה הנוכחי הוא אולי הראשון בתולדות הרפובליקה החמישית, שאפשר להעניק לו את התואר "עממי". הוא בא מן הפרובינציה, הוא חופשי מן החשד של יוהרה אינטלקטואלית (מפני שאין הוא יהיר, ומפני שאין הוא אינטלקטואל), יש בו משהו כמעט מרושל.

 

ראש הממשלה ראפאראן: פשוט, עממי, לעניין – אבל "נגד הרחוב"

 

בעיני רוב הצרפתים, זה ניגוד מבורך לקודמיו, משמאל ומימין, שלא רק ידעו יותר טוב מכולם, אלא גם שקדו להודיע את יתרונותיהם. ז'אן-פייר ראפאראן מנסה למכור לצרפתים את הרפורמות הצנועות יחסית שלו באמצעות שכל ישר. אבל גם הוא נרתע באי-נוחות למראה הפגנות ההמונים. "הרחוב אינו מנהל את הממשלה", הוא אמר.

 

זה נכון. אבל מצד שני, בתי הקברות הפוליטיים של צרפת מלאים אנשים שהתייחסו אל הרחוב בביטול.[X=nextPage=X]

 

"הסולידריות בין הדורות"

 

עניין הפנסיה הוא כמעט משונה. כיום, עובדי המיגזר הפרטי בצרפת זכאים לפנסיה מלאה מקץ ארבעים שנות עבודה. עובדי המיגזר הציבורי זכאים לה מקץ 37.5 שנות עבודה. כל מה שראפאראן רוצה הוא, שכלל 40 השנה יוחל גם על הציבוריים, לא יאוחר משנת 2008.

 

הקשיבו-נא, הוא אומר לצרפתים. כאשר התחלנו את השיטה הזו היו לנו ארבעה עובדים פעילים על כל פנסיונר, והנטל של מימון הפנסיה התחלק איפוא בקלות יחסית. עכשיו יש לנו שני עובדים פעילים לכל פנסיונר, ועד שנת 2020 יהיה רק עובד אחד. "אם נשב בחיבוק ידיים היום, בעוד עשרים שנה הפנסיות שלנו יהיו קטנות בחצי. המערכת שלנו, המיוסדת על סולידרות בין הדורות, תשבוק חיים", הוא כתב במכתב גלוי לעם הצרפתי, שהתפרסם בעתונים ב-7 במאי. העתונים השיבו לו, שהוא "נגד הזרם" (כפי שמכריזה הכותרת בעמודו הראשון של 'ליבראסיון', משמאל. את פניו של ראש הממשלה מוחקים שני טורים עורפיים של מפגינים).

 

הרעיון של התאמת הפנסיה לדמוגרפיה הוא כל כך הגיוני, עד שהתגובה הטבעית עליו היא משיכת כתף. אבל עניין הפנסיות הוא נשמת אפה של תנועת העבודה. ספק אם היא יכולה להתפאר בהשג גדול מן ההכרה, שעובדים ראויים לתנאי פרישה. התגובה על כל נסיון לגעת בתנאי הפרישה היא כמעט רפלקסיבית.

 

ממילא, התעקשותה של ממשלה על שינוי התנאים היא הרבה יותר מנקודתית. לאמיתו של דבר כרוכה בה קריאת תיגר על עצם תפקידם של האיגודים המקצועיים ועל עצם מערכת ההתחייבויות של המדינה לאזרחיה. בתור שכזה, הקרב על הפנסיות הוא מאורע היסטורי.

 

הוא בא על רקע משבר כלכלי מעמיק באירופה. בשבוע שעבר הודיעו שלוש ארצות – גרמניה, איטליה והולנד – שהתוצר המקומי הגולמי שלהן פחת ברבע הראשון של השנה, וזה של האיחוד האירופי כולו קפא על שמריו. האבטלה בארצות האיחוד נעה עכשיו סביב 10%, ופגיעתה רעה במיוחד בגרמניה. אומנם התחזית עדיין מראה שהשנה תירשם באירופה צמיחה, אבל שיעורה – אחוז אחד – לא יוכל לכרסם באבטלה.

 

רק דבר אחד יוכל להפחית אותה באופן ניכר: הגמשה של שוק העבודה. באירופה, ולא בה בלבד, הרעיון הזה הוא תמציתו של "הדגם האמריקני". אין זה סתם עניין כלכלי, אלא עניין מוראלי ופסיכולוגי. היכולת לפטר עובדים היא אמצעי ההתאוששות העיקרי של תאגידים אמריקניים, והם עושים ביכולת הזו שימוש נרחב.

 

אבוי למפוטרים, לא רק מפני שהם מאבדים את מקום העבודה שלהם, אלא מפני שרשת ההגנה האמריקנית למובטלים היא חלקית מאוד, ופיטורים מן העבודה גוזלים מן המפוטר גם את ביטוח הבריאות שלו.

 

כנגד זה, היכולת לפטר בקלות מעניקה גם יכולת לשכור בקלות. באמריקה, בזמן הגאות הכלכלית של שנות ה-90, האבטלה פחתה עד סביבות ארבעה אחוזים. בעיני כלכלנים, זו בעצם תעסוקה מלאה. צריך היה אדם להשתדל מאוד בימי הגאות, כדי שלא למצוא מקום עבודה. אירופה מתקשה להגיע לרמת אבטלה כפולה מזו בימי גאות. הסיבה: הקשיחות של שוק העבודה היא חרב פיפיות, לא רק נגד פיטורים, אלא גם נגד שכירת עובדים.

 

ההשתוקקות לשבור את הכלים

 

מרגרט תאצ'ר היתה המנהיגה הלאומית שוחרת-הקרב ביותר שנראתה באירופה מאז מלחמת העולם. היא רחשה תיעוב עמוק, מן המוח ומן הבטן, לרעיון של "הסכמה לאומית", או "קונסנסוס". ההסכמה הזו, בין ממשלה למעסיקים לאיגודים, עמדה ביסוד שקיעתה הכלכלית של בריטניה. תאצ'ר הפשילה שרוולים, ואסרה מלחמה על האיגודים.

 

שש שנים ארכה המלחמה. במהלכן היא העבירה חקיקה רדיקלית בפרלמנט, שהפקיעה מן האיגודים את המונופול הארגוני שלהם במקומות העבודה, וחייבה אותם לערוך הצבעה בין חבריהם לפני שהם פותחים בשביתה. בשנים 1984-1985 (לעורך: תקנו-נא במטותא את סדר המספרים, 1984 מימין, 1985 משמאל) היא התנגשה חזיתית עם האיגוד המיליטנטי מכולם, זה של כורי הפחם. הכורים שבתו במשך שנה, ולבסוף נכנעו לה לחלוטין.

 

גודל נצחונה של תאצ'ר התברר רק כאשר מפלגת העבודה, בעלת בריתם ההיסטורית של האיגודים, חזרה אל השלטון ב-1997. היא לא ניסתה להחזיר את הגלגל אחור, והיא נשבעה אמונים לשוק עבודה גמיש ולהפרטה.

 

בשנות ה-80, "תאצ'ריזם" היה מיצרך פוליטי מבוקש מאוד בדמוקרטיות המערביות, ול"אשת הברזל" נמצאו מחקים לא מעטים. להשראתה של תאצ'ר יוחסו תרופות "הטיפול בהלם" שניתנו בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 לכלכלותיהן של הארצות הקומוניסטיות. אבל דרכו של כל גל אידיאולוגי שהוא שוכך. ההשתוקקות לשבור את הכלים ולהרוס את הקונסנסוס פחתה, גם מפני שקיטוב חברתי ורעיוני הוא דבר לא נעים ולא בריא, וגם מפני שבזמן של גאות כלכלית יש פחות סיבות לתקן מסלול באופן דרמטי.

 

וולפגאנג וגרהרד תאצ'ר?

 

מוקדם לחזות גל תאצ'ריסטי חדש, גם אם הקאנצלר של אוסטריה, וולפגאנג שיסל, מתענג מאוד על ההשוואה ("הכירו-נא את וולפגאנג תאצ'ר", כתב עליו השבועון 'איקונומיסט' ב-8 במאי). ב-6 במאי שותקה אוסטריה בשביתת תחבורה כללית, שדוגמתה לא נראתה מאז חידוש עצמאותה, ב-1955. בשבוע שעבר השביתו מאה אלף מורים את כל בתי הספר באוסטריה, ועוד היד נטויה.

 

 

וולפגאנג שיסל, הקנצלר של אוסטריה, שבר קונסנסוס בן חצי מאה

                                                      צילום: סוכנות הידיעות הצרפתית

 

אוסטריה היתה אולי הדוגמה המובהקת ביותר בכל אירופה לארץ הנשלטת מכוח הסכמה לאומית. ההסכמה לא היתה סתם תלויה באויר, אלא תורגמה למבנה פוליטי. ארבעים שנה שלטה בה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות שתי המפלגות הגדולות, מפלגת העם (מרכז-ימין) והמפלגה הסוציאליסטית (מרכז-שמאל).

 

לפני ארבע שנים, שיסל כונן קואליציה עם הימין (לקול מחאותיו של העולם החיצון), ושלח את הסוציאליסטים לאופוזיציה. הוא חזר וניצח בבחירות האחרונות, והגדיל במידה ניכרת את ייצוגה של מפלגתו. בעיניו, זה היה מנדט לזעזע את הסטאטוס-קוו.

 

אוסטריה כשלעצמה אינה כל כך חשובה, אבל התרבות הפוליטית שלה, הניזונה מרעיונות דתיים וחילוניים של סולידריות חברתית, היא אופיינית בהחלט לחלק מאירופה. למשל לגרמניה. המעצמה הכלכלית הגדולה משכבר הימים היא עכשיו שבר כלי. השבועון "ביזנסוויק", בכתבה ארוכה על "שקיעת גרמניה", מזכיר, כי בשנות ה-60 הגרמנים היו אלופי העולם בייצור תרופות. עכשיו, הארץ שהמציאה את האספירין אינה מיוצגת כלל בין 15 החברות הגדולות בעולם.

 

ההכרה שההסכמה הלאומית טעונה תיקון זחלה לאיטה אל תודעתם של הפוליטיקאים. השמאל הוא השולט זה ארבע שנים ויותר, אבל גם הימין – אשר שלט 17 שנה רצופות – לא עשה כמעט ולא כלום. הקנצלר גרהרד שרודר (בצילום משמאל)חזה על בשרו את מחיר חולשתה הכלכלית של גרמניה: דחיקתה אל השוליים המרוחקים של הדיפלומטיה הבין לאומית בימי משבר עיראק. היא עכשיו "האדם החולה" של אירופה, עם שיעור הצמיחה הנמוך ביותר באיחוד האירופי, ועם – אבוי לה לבושה – המשמעת הפיסקאלית העלובה ביותר באיחוד.

 

שרודר רוצה לטפל בפנסיה, האיגודים חושבים טיפול כזה לבגידה. הוא כינס בתחילת השבוע ועידה מיוחדת של מפלגתו בברלין, כדי לבקש ממנה הצבעת אמון. אם היא תסרב, הוא רמז שיתפטר. מאחר שהתפטרותו עשויה לסלול את הדרך לממשלת ימין, מותר להניח שהוא יקבל מנדט. האם הוא יהיה "גרהרד תאצ'ר"? קצת קשה להאמין, אבל מי יודע.

 

 

עידכוני חדשות על נושאי הרשימה

 

   שביתות מגזר ציבורי משתקות את צרפת, אוסטריה וגרמניה (3 ביוני)

 

  

 

 

 

הלאה המדע, הלאה אמריקה

התפרסם במהדורה המודפסת של 'גלובס', 30-29 במאי

 

 

 

מ

ה המשותף לנשיא שנוי במחלוקת ושָׂשׂ-אלֵי-קרב – ולנסיך לא-מאושר, המוסיף לחַפש את עצמו בצד הלא-נכון של 50, חוץ מזה ששניהם לשלטון יוּלדוּ? הם נקלעו פחות או יותר באותו הזמן אל עֵין הסערה של מאבק טרנס-אטלנטי, שיש בו כל כך הרבה יותר מאשר אי-הסכמות על עיראק, או על מפות דרכים מזרח תיכוניות.
 
בשבוע שעבר, הנשיא ג'ורג' בוש יצא בהתקפה חסרת תקדים על מדיניות הַסַחַר של האיחוד האירופי. הוא האשים את האיחוד, שהוא מכשיל את מאמצי ארה"ב לסיים את הרעב ביבשת אפריקה, לא פחות. הסיבה: הקשיים שהאיחוד מערים על יְצוּא של מזון, אשר עבר הנדסה גנטית.

 

הנסיך הוא יורש העצר הנצחי של בריטניה, צ'ארלס. הוא חולל בסוף החודש שעבר סערה קטנה בקהילה המדעית, כאשר הזהיר מפני התוצאות ארוכות-הטווח של נאנוטכנולוגיה, הלוא היא המָנוֹף של המהפכה המדעית הבאה.

 

הנשיא, שָנוּי במחלוקת כאשר יהיה, כמובן חשוב לאֵין ערוך מן הנסיך. צ'ארלס הוא דמות קצת פאתטית. בעיני חלק ניכר של הבריטים מתמזגות בו רוב התכונות הרעות, שֶשוּרה של נסיכים גרמניים קטנים הורישו לבית המלוכה בשלוש מאות השנה האחרונות. נסיונותיו התקופתיים לדבר על ענייני סביבה ואדריכלות מעוררים עליו קיתונות של לעג. חבל, מפני שלפעמים הוא אומר דווקא דברי טעם, או לפחות דברים המצריכים מחשבה.
 
דבריו בִּגנוּת הנאנוטכנולוגיה התקבלו בצינה. פוליטיקאים שׂמאליים חזרו והזכירו, שהגיע

הזמן לכונֵן רפובליקה. אנשֵי מדע אמרו, כי מוטב לנסיך לגוון את מקורות המידע שלו, ולא להסתפק במדע בדיוני, או במדע פופולרי, כאשר הוא בא לדבר על מדע רציני. אבל טעות תהיה להניח, שצ'ארלס לבית ווינדזור ראה מֵהרהורי לִבו. הנסיך, על האינסטינקטים האנטי-מודרניים שלו (או אנטי-פוסט-מודרניים), מְשַקֵף אסכולה אירופית.
 
מלחמת מְאַסֵף בת 200 שנה
 
לאסכולה הזו יש ביטויים אנקדוטיים, ויש ביטויים רציניים; היא משתקפת פוליטית בארגונים קיקיוניים, אבל לפעמים היא ניכֶּרֶת בתהליך קבלת ההחלטות של ממשלות ושל רָשוּיוֹת רב-לאומיות. בשנים האחרונות היא לבשה כל מיני צורות, כמו "פונדמנטליזם ירוק" (בייחוד בגרמניה), כמו אנטי-גלובליזציה (בייחוד בצרפת).
 
הקורא אינו צריך לטעום בדברים האלה ביטול כולל של טענות התנועה האנטי-גלובלית, ובוודאי לא של שוחרי איכות הסביבה. אני רק טוען, באופן לא-מקורי, שֶלחֵלֶק מן הפעילים בתנועות האלה יש מניעים הרבה יותר מורכבים; מניעים, היונקים מריאקציה אירופית, שמנהלת זה מאתיים שנה מלחמת מְאַסֵף נגד מהפכות תעשייתיות ומדעיות.
 
אלמנטים של הריאקציה הזו ניכרים בַּמגַמות האנטי-אמריקניות הגוברות באירופה בשנתיים האחרונות. צריך לחזור ולהטעים, כי עצם הביקורת על ארה"ב היא לגיטימית לחלוטין. לא כל ביקורת על אמריקה היא תוצאה של אנטי-אמריקניוּת, כשם שלא כל ביקורת על ישראל היא תוצאה של אנטישמיות. אבל גם פה, גם שם, יש פתולוגיה.
 
לרוע המזל, כאשר יַעדי הפתולוגיה הזו מזַהים אותה, הם נוטים לאַבֵּד את שיווי משקלם, ולהניח מייד כי יש רק פתולוגיה. האמריקנים סיגלו לעצמם את ההֶרגֵל הזה רק לאחרונה, ישראלים כמובן מוּרגָלים בזה כמעט מאז ומעולם. הכלל הוא שפתולוגיה מניבה פתולוגיה, ובמערכת היחסים החשובה ביותר לַעתיד הדמוקרטיות המערביות – זו שֶבֵּין ארה"ב לאירופה – יש קצת יותר מדיי פתולוגיה.
 
המחלוקות על מדע וטכנולוגיה באות בשעה שהאמריקנים והאירופים עומדים על סף משבר חסר תקדים ביחסי הסחר ביניהם. האירופים תבעו מארה"ב, באמצעות ארגון הסחר העולמי, לחדול לסַבּסֵד יצוא אמריקני באמצעות הקלוֹת מס נדיבות לתאגידים. ארגון הסחר פסק לטובת אירופה, והעניק לארה"ב ארכה, עד ספטמבר השנה, לבטל את ההקלות.
 
אם ארה"ב לא תעמוד בלוח הזמנים, ארגון הסחר יַתיר לאיחוד האירופי להטיל עיצומים מסחריים בהיקף שלא היה כמותו. תיאורטית, אין זה מן הנמנע שבבוא הסתיו תיפתח מלחמת סַחַר טרנס-אטלנטית, שאת תוצאותיה הכלכליות והמדיניות קשה לחזות. איש אינו להוט ללחוץ על ההדק, אבל האצבעות סמוכות אליו מאוד.

 

"מצודת אירופה"

 

וושינגטון מצידה מאמינה, ששיקולים פוליטיים הניבו לאחרונה כמה מהלומות מסחריות לתאגידים אמריקניים באירופה. 'פראט אנד וויטני' (השייכת לענק הטכנולוגיה UTC) מלקקת את פצעיה, לאחר שנכשלה במיכרז של 2.5 מיליארד דולר לייצור מנועים בשביל 'איירבוס'. המיכרז הוענק לתאגיד אירופי, אף על פי שהצעת פראט אנד וויטני היתה זולה יותר.
 
כיוצא בזה, הנציבות האירופית בבריסל עומדת כנראה להכשיל נסיון של תאגיד האחזקות הענקי
GE להשתלט על תעשיית תרופות בפינלנד, ששמה Instrumentarium. בריסל כבר הכשילה בעבר נסיון של GE להשתלט על תעשיית הטכנולוגיה Honeywell.
 
לפני 11 שנה, כאשר האירופים חתמו על אמנת מאסטריכט, שעל יסודה קם האיחוד האירופי הנוכחי, לנשיא ארה"ב היו ברכות מסויגות. ג'ורג' בוש האב אמר, "הבה נקווה שאחדות אירופה לא תהפוך למצודת אירופה        (
Fortress Europe)". לשון אחר, הבה נקווה שכאשר אירופה מבטלת את גבולותיה הפנימיים, היא לא תקיף את עצמה בחומות עבות מפני העולם הלא-אירופי.
 
החשש הזה היה מעוּגָן בהיסטוריה רבת ימים. נפוליאון היה המאַחֵד הראשון של אירופה מאז קארל הגדול, והוא הֵגיף את שעריה לפני סחר זָר, שהיה בייחוד סחר בריטי. מדינות אירופיות יצאו למסעי כיבושים מעבר לים, כדי להקים אזורי-סחר עולמיים אקסקלוסיביים.
 
יעד המלחמה העיקרי של יפאן ב-1941 היה לכונן איזור סחר בלבדי במזרח אסיה, שבו יוכרחו הכול לקנות את מוצריה, ולמכור לה חומרי גלם זולים. ארה"ב נקלעה לעימות דיפלומטי עם יפאן, עוד לפני פרל הארבור, בנסיון למנוע היווצרות של גוש-סחר כזה.
 
לפני שקמה הידידות האנגלו-אמריקנית של ימי מלחמת העולם השניה, האימפריה הבריטית עמדה כעצם בגרונה של אמריקה. פירוקה של האימפריה הזו היה לאמתו של דבר מיעדי המלחמה האמריקניים, כפי שאישר הנשיא פרנקלין רוזוולט כמעט במפורש.[X=nextPage=X]

(המשך)

 

נהמה זועפת

 

החשדנות האמריקנית כלפי אחדות אירופה הפכה בחודשים האחרונים לנהמה זועפת. זו בין השאר תוצאת משקלם הדיספרופורציונלי של החקלאים בפוליטיקה האמריקנית. אף כי הם מתרכזים במדינות קטנות-אוכלוסים, בייחוד במערב התיכון של ארה"ב, הם משמשים לא פעם לשון מאזניים. נציגיהם בקונגרס מגיעים לכהונות-מפתח.

 

למשל, יושב ראש ועדת הכספים רבת הכוח של הסנאט הוא אחד מהם, צ'ארלס גראסלי ממדינת איובה. גראסלי נזף לפני חודשיים וחצי בפומבי בשר לענייני סחר בין לאומי של ארה"ב, בגלל ההגבלות האירופיות

 על יצוא מזון מהוּנדָס גנטית (להלן, לשם הקיצור, מה"ג). כל היצוא הזה מחזיק בערך

300 מיליון דולר, לא הרבה בעוגה הכללית, אבל הרבה מאוד בשביל המדינות החקלאיות הקטנות.

 

נזיפת גראסלי באה בשעה לא נוחה לבית הלבן, כאשר היה זקוק לגראסלי לשם אימוץ חבילה רדיקלית של קיצוצי מסים. המימשל הוכרח איפוא להעלות לפחות מס שפתיים לעניינם של בוחרי גראסלי.

 

השר לסחר בין לאומי, רוברט זֶליק (שתוארו הרשמי באנגלית הוא "הנציג לענייני שיחות הסחר", והוא חבר קבינט), כינה את ההתנגדות האירופית "לוּדית". ה"לוּדים" המקוריים     (Luddites), באנגליה, היו הטירוריסטים הראשונים של המהפכה התעשייתית. ב-1811 הם יצאו לנתץ מכונות ייצור בבתי חרושת לטקסטיל, כדי להגן על מקומות העבודה שלהם.

 

בשלב הקריטי ביותר של המשא-ומתן בוושינגטון על קיצוצי המסים, ב-14 במאי, ארה"ב הודיעה שהיא תניח את תלונותיה נגד אירופה על שולחן הבוררות של ארגון הסחר העולמי. ב-21 במאי האשים הנשיא בוש את אירופה בסיכול המאמצים לסיים את הרעב באפריקה. למחרת ישב הסנאטור גראסלי בראש פגישה משותפת של שני בתי הקונגרס, לדון בנוסח הסופי של חבילת המסים. החבילה אושרה.

 

אין כאן שום תיאוריית קונספירציה. כך עובדת וושינגטון, כך עובדת כל מערכת פוליטית, שמור-לי ואשמור-לך. אבל האירופים משוכנעים, שזו דוגמה נוספת לאופן שבו שדולה אמריקנית פנימית מכופפת זרועות וכובלת ידיים, ומכתיבה סדרי יום בין לאומיים.

 

"הממשלה חייבת למלא את רצון העם"

 

ההתנגדות באירופה למה"ג היא עניינית – וגם אמוציונלית. צרפת היתה הראשונה שהטילה הגבלות על מה"ג, ב-1998, בטענה שנשקפות מן המזון הזה סכנות לבריאות הצרכן. ארגון הסחר העולמי אומנם מתיר לחברותיו לאסור יבוא, אם הן יכולות להוכיח שהוא מסוכן לבריאות, או לאיכות הסביבה. הוכחות חד-משמעיות לא ניתנו עד עצם היום הזה.

 

בבריטניה לא הוטל איסור כזה, והממשלה אינה נוטה להטיל אותו. אבל ההתנגדות הציבורית היא עצומת ממדים. סקרי דעת קהל מראים (על פי סוכנות הידיעות הפנימית הבריטית), כי רק 15% מן הבריטים תומכים בשיווק מה"ג.

 

זה נתון מסקרן, מפני שהוא כמעט חופף לסקרים ערב המלחמה בעיראק: רוב מכריע של הבריטים התנגדו למלחמה – אבל ממשלתם עמדה על דעתה. דיוקנם של הפעילים נגד מה"ג אינו שונה הרבה מדיוקנם של הפעילים נגד מלחמה. אפילו הדרישה זהה: הממשלה חייבת למלא את רצון העם.

 

"הבעיה היא שהממשלה היא כל כך פרו-מה"גית, עד שאין היא משגיחה באי-הוודאות המדעית גם כאשר היא חובטת בפרצופה", אומר פיטר ראיילי מתנועת "ידידֵי האדמה" (תרגום לא כל כך מוצלח של Friends of the Earth).

 

היתכן שהמלחמה נגד המלחמה והמלחמה נגד המזון המהונדס הם שני צדדים של אותו המטבע, ושנאת אמריקה ושנאת הטכנולוגיה התמזגו? ב-14 במאי, מייד לאחר שארה"ב הפנתה את תלונותיה נגד אירופה לארגון הסחר העולמי, העתון 'פייננשל טיימס' הזהיר, כי "התנגשות רכבות משני עברי האטלנטי" מתרגשת ובאה, וכל אחד מן הצדדים "מצפה שהשני יפעיל את המעצורים".

 

"העיסה האפורה"

 

המעשה בנסיך צ'ארלס ובטֶכנוֹפוֹבּיה שלו התחיל בסוף אפריל, כאשר העתונות הבריטית גילתה שהוא יוזם "פיסגת חירום" של האגודה המלכותית המדעית רבת היוקרה, כדי לדון בסכנה שרובוטים תת-מיקרוסקופיים יחסלו את המין האנושי. הוא התכוון כמובן לאחד השימושים האפשריים של זו המכונה נאנוטכנולוגיה.

 

תיאוריית "העיסה האפורה" (Gray Goo) שייכת למדע בדיוני יותר מאשר למדע שימושי, אבל נאנוטכנולוגיה בכלל עדיין קרובה יותר למדע בדיוני, לפחות בתודעת הדיוטות. בלשונו של טים ראפורד, עורך המדע של העתון הבריטי 'גארדיין', "הבעיה עם נאנוטכנולוגיה היא שאינך יכול לראות אותה, וממילא אינך יודע עד כמה אתה צריך לפחד מפניה".

 

בעיני הנסיך מוויילס, מנאנוטכנולוגיה נשקפות "סכנות עצומות לאקולוגיה ולחברה". מקור ההשראה של פחדיו הוא מיסמך שפירסמה בתחילת השנה "קבוצת הפעולה לענייני סחף, טכנולוגיה וריכוז" (הידועה בראשי התיבות ETC). המיסמך ממַחזֵר ספקולציה מרתקת של ד"ר אֶריק דרֶקסלֶר, האיש שֶטָבַע את המושג "נאנוטכנולוגיה", והוציא את הנאנו מן האפלולית המסתורית של תיאוריה ושל מדע בדיוני.

 

דרקסלר (בצילום משמאל)האמין בנאנוטכנולוגיה – אבל גם פיתח את תרחיש "העיסה האפורה": נאנו-רובוטים, שכל אחד מהם קטן ממולקולה, מכפילים את עצמם. "אם הראשון יוצר העתק של עצמו באלף שניות, שניהם יוצרים שניים נוספים באלף השניות הבאות. מקץ עשר שעות יש לא 36 משכפלים, אלא 68 מיליארד ויותר.                                                                                                                                                                                                                

"בתוך יום אחד או פחות הם ישקלו טון, בתוך יומיים משקלם יהיה גדול מזה של כדור הארץ; בתוך ארבע שעות נוספות הם יהיו גדולים מן המסה של מערכת השמש כולה".

 

נזקי הנאנו-רובוטים אינם מוגבלים לתוצאות של התרבותם הטבעית. באוצר הסכנות יש לא רק goo אפור, אלא גם goo אדום (של טירוריסטים שוחרי השמדה המונית), goo חאקי (של נשק משוכלל בידי צבא, המופעל נגד יבשת שלמה, או אפילו נגד כוכב לכת שלם), וכן הלאה.

 

התרחיש של אריק דרקסלר עומד במרכז ספרו האחרון של מייקל קראייטון, "קורבן" (Prey), שיצא לאור בתרועת פירסומת עצומה, בסוף השנה שעברה. הוליווד כבר שוקדת על הפקתו, והוא עתיד להנחיל לרוב בני האדם את המושג הראשון שלהם על נאנוטכנולוגיה.[X=nextPage=X]

(המשך)

 

"המאה הסופית שלנו"

 

את הפסימיות של צ'ארלס לבית ווינדזור יוכל להזין גם ספר חדש של פרופ' מרטין ריס (Rees), קוסמולוג מאוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה, המחזיק בתואר "אסטרונום מלכותי", ונחשב לאחד מרבי-הסמכות בתחומו. הספר יצא בוזמנית בלונדון ובניו יורק.

 

מעניין שמהדורתו הבריטית נקראת "המאה הסופית שלנו" (Our Final Century), בעוד שהמהדורה האמריקנית נקראת "שעתנו הסופית" (Our Final Hour). אומנם "מאה" היא יותר מ"שעה", אבל ברור שהשם הבריטי הוא הרבה יותר דרמטי. "שעה" אינה מוכרחה להתפרש כפשוטה, אבל "מאה" היא תקופת זמן מוגדרת מאוד.

 

לא היתה לי עדיין ההזדמנות לעיין בספר, ואני מסתמך בזה על הביקורות במוספים הספרותיים. ריס מזהיר, כי חייו של המין האנושי תלויים לו מנגד. "אין זו הפרזה אבסורדית – למען האמת, אפשר שאין זו אפילו לשון הפלגה – לטעון, כי הנקודה המכריעה ביותר בחלל ובזמן (מחוץ ל'מַפָּץ הגדול' עצמו) עשויה להיות כאן ועכשיו", הוא כותב.

 

הסכנה הגדולה ביותר למין האנושי נובעת מן המין האנושי עצמו. ואין סכנה גדולה מזו של ניסויים מדעיים במעבדות מבודדות, הרחק מעינו הבוחנת של הציבור, ומבלי שיש לאיש ההזדמנות לערער, או למנוע.

 

הניסויים האלה מסכנים מעשה שיגרה לא את מְבַצעֵיהֶם בלבד, לא את סביבתם המיידית, כי אם פוטנציאלית את עצם החיים על פני כדור הארץ. ריס נותן קטלוג ארוך ומפורט, וכנראה לא תמיד מעורר אמון, של כל מה שעלול לצאת מכלל שליטה במהלך הניסויים. בקטלוג הזה יש גם מקום של כבוד לנאנוטכנולוגיה.

 

הפסימיות המתוארת כאן אינה נחלת רוב הקהילה המדעית הבריטית, או נחלתה של ממשלת בריטניה. אדרבא, הממשלה תומכת בהתלהבות בנאנוטכנולוגיה, ועתה זה הודיעה שתגדיל את הסובסידיה השנתית שלה למחקר נאנוטכנולוגי מ-50 מיליון ליש"ט (כ-82 מיליון דולר) ל-90 מיליון ליש"ט (כ-147 מיליון דולר).

 

זו בהחלט תרומה נאה, חוץ מזה שהיא נשמעת כמעט מגוחכת בתרגום לאמריקנית, או אפילו בתרגום לקוריאנית. בתחילת החודש, הקונגרס בוושינגטון אישר הוצאה של 787 מיליון דולר בכל אחת משלוש השנים הבאות. בדרום קוריאה הודיעו בתחילת החודש תשע רשויות ממשלתיות על תכנית שאפתנית לפיתוח נאנוטכנולוגיה במימון של שני מיליארד דולר.

 

יתרונם של האמריקנים בנאנוטכנולוגיה הוא היתרון הרגיל שלהם ברוב הדברים: המימון והשימושים. נאנוטכנולוגיה אינה ממומנת רק במענקים ממשלתיים. נאנוטכנולוגיה נחקרת ומיושמת בענקי הטכנולוגיה של ארה"ב: יבמ, HP ואינטל. היא נחקרת ומעובדת בפנטאגון.

 

קרן המדע הלאומית של ארה"ב מעריכה, כי עד שנת 2015, השוק למוצרי נאנוטכנולוגיה יגיע לטריליון (אלף מיליארד) דולר. מייק רוקו, יועץ בקרן המדע, מצוטט ב'וול סטריט ג'רנל': "בזכות הנאנוטכנולוגיה אנחנו נחזה בשלושים השנה הבאות ביותר שינוי בציוויליזציה שלנו ממה שחזינו במרוצת כל המאה ה-20".

 

ויליאם אטקינסון כותב בספר חדש על נאנוטכנולוגיה, הנקרא "נאנוקוסמוס" (Nanocosm): "לראשונה בהיסטוריה, מהפכה טכנית תתקרב לממדים של מאורע פוליטי. איש מעולם לא שמע, ראה, או הרגיש כדבר הזה. אבל אתם תרגישו גם תרגישו. שנת 2003 תיזכר כדרך שזוכרים את האדם הקדמון. זה יקרה לא בעוד 50 שנה, אלא בעוד 15 שנה".

 

מה תהיה המשמעות הפוליטית של המהפכה הזו? באיזה אופן היא תשפיע על יחסי הכוחות בעולם? אין זו העזה מיוחדת להניח, שארה"ב תהיה הנשכרת העיקרית, ומהפכת הנאנוטכנולוגיה תזניק אותה הרחק קדימה, עוד יותר מכפי שעשתה הטכנולוגיה העלית.

 

יש גם אנשים זהירים, המייעצים לכולנו להירגע, ואומרים שההתרגשות סביב נאנוטכנולוגיה מזכירה להם את הצִפִּיוֹת המופרזות מִבִּיוֹ-טכנולוגיה בתחילת שנות ה-90, וכמובן מן האינטרנט בסוף שנות ה-90. מן העֵבֶר האירופי של האוקיאנוס האטלנטי יש לא מעט נסיכים המקווים שהם צודקים.

 

 

מקורות על הרשת

 

תכנית הנאנוטכנולוגיה של 'קרן המדע הלאומית' של ארה"ב

ועדת המדע והטכנולוגיה של בית הנבחרים הבריטי

צוות הנאנוטכנולוגיה של סוכנות החלל הלאומית של ארה"ב (NASA)

קבוצת ETC, שהדו"ח שלה על סכנות הנאנוטכנולוגיה עורר את הנסיך צ'ארלס

המרכז לנאנוטכנולוגיה אחראית

אתר-סף (פורטל) המוקדש לנאנוטכנולוגיה, ומציע קישורים רבים

המכון לנאנוטכנולוגיה (בבריטניה)

קרן הון סיכון אמריקנית, המתמחה בהשקעות בנאנוטכנולוגיה

גלריה של צילומים על נאנוטכנולוגיה

אתר עתיר-מידע על פריצות-דרך מדעיות והשפעתן על האדם

הוויכוח בבריטניה על סכנות המזון המהונדס גנטית (קישורים בעתון 'גארדיין')

ביקורת ב'ניו יורק טיימס' על הספר 'שעתנו האחרונה'

אתר רשת בריטי המוקדש לביטול המלוכה והחלפתה ברפובליקה

 

 

 עידכוני חדשות על נושאי הרשימה

 

     הדור הבא של ממציאי הנאנוטכנולוגיה (סקירה מפורטת עם קישוּרֵי רשת ב Technology Review, בהוצאת MIT, גליון אוקטובר 2003)

     ברזיל מתלבטת: האם חקלאיה צריכים לזרוע פולי סויה מהונדסים? ('מיאמי הרלד', 2 בספטמבר 2003)

     האמנה לפיקוח על סחר במזון מהונדס גנטית תיכנס לתוקפה בספטמבר (14 ביוני)

     ממה מפחד הנסיך צ'ארלס?, מאמר בשבועון הבריטי 'ספקטייטור' (14 ביוני)

    תפוח האדמה המחוּלבָּן (Protato) יאכיל את רעֵבֵי הודו (12 ביוני)

    "הסבירות לאפוקליפסה שתביא את סוף העולם 50-50", אומר מרטין ריס (9 ביוני)

    ההקצבה האמריקנית הגדולה היא "פריצת דרך" לנאנוטכנולוגיה (6 ביוני)

    מתחיל הוויכוח הציבורי בבריטניה על מזון מהונדס גנטית (4 ביוני)

    החלטת האיחוד האירופי "לא חוקית, לא מוצדקת, מיוּסדת על בּוּרוּת" (4 ביוני)

    האיחוד  האירופי מאשרר אמנת או"ם לפיקוח על מזון מהונדס גנטית (4 ביוני)

     אין הסכמה בארה"ב על אופן הפיקוח על מזון מהונדס גנטית (30 במאי)

     עתון באוגנדה על הדילמה האפריקנית במלחמת המזוֹן המהוּנדס גנטית (29 במאי)

     שיתוף פעולה ממשלתי-אקדמי בנאנוטכנולוגיה לשימושים צבאיים(29 במאי)

     לחיל היבשה האמריקני יש "תכניות גדולות" בנאנוטכנולוגיה (28 בכמאי)

     קנדה מגנה את "המדע הכוזב" ביסוד איסור מה"ג באירופה (28 במאי)   

     בית הנבחרים של ארה"ב מחוקק חוק לקידום המחקר הנאנוטכנולוגי (7 במאי)        

המלחמה על 'הֶחָצֵר הקִדמית של מֶכַּה'

 

התפרסם במהדורה המודפסת של 'גלובס', 29-28 במאי

 

אינדונזיה וסביבתה: אַצֶ'ה נראית במרכז, בריבוע בהיר        www.expedia.com

 

 

אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, יצאה בשבוע שעבר למלחמה. 50,000 חיילים ושוטרים, בחיפוי מטוסים ומסוקים, נשלחו לבָעֵר כמה אלפי לוחמי גרילה ממחוז נידח ששמו אַצֶ’ה (Aceh). גם הם מוסלמים, והם לוחמים זה 27 שנה כדי לכונן באַצֶ’ה ממלכה עצמאית.

 

אצ’ה מעוררת עניין קטן יחסית. אולי זה מפני שהיא רחוקה, אולי זה מפני שהיא מוסלמית, אולי זה מפני שעוד מלחמה מקומית אחת אינה עושה שום רושם. אבל במלחמה הזו כרוכים כמה סיפורים מעניינים על העולם שבו אנחנו חיים.

 

היא מזכירה לנו עד כמה חדש ורופף הוא המבנה הפוליטי הבין לאומי; עד כמה לא-טבעיים הם הגבולות בין ארצות; באיזו מידה שרירות לבם של פולשים אירופיים מן המאה ה-19 מוסיפה להכתיב את חייהם של בני אדם, שנים אחרי שהפולשים האלה עזבו מוּכּים וַחפויי ראש.

 

בשוודיה יושב אדם אחד בן 76, ששמו חַסַן די טירוֹ, איש עסקים בין לאומי מצליח, בעל תארים אקדמיים מאוניברסיטאות אמריקניות מעולות. הוא רוצה להיות הסולטן הראשון של אצ’ה העצמאית. דודו היה הסולטן האחרון. לפני 92 שנה הוא נפל בקרב נגד ההולנדים.

 

 

הסולטן האחרון, צ'יק די טירו 

 

 

השמש ההולנדית לא שקעה

 

קצת קשה להאמין כיום שהולנד הקטנה והלא-כל-כך חשובה היתה פעם גבירתם של עמים רחוקים. היתה לה אימפריה עשירה, שבה השמש מעולם לא שקעה: מן הים הקאריבי ועד מרכז האוקיאנוס השקט, או כפי שהיו אומרים מ"איי הודו המערבית" עד "איי הודו המזרחית". את "הודו המזרחית" דיכאו ההולנדים ללא רַחֵם. הם גזלו מארצות עתיקות את חֵרוּתָן, הרגו את טובי בניהן, וניצלו את משאַבּיהן.

 

אפילו נסיונם במלחמת העולם השניה, כאשר הם עצמם נכבשו ודוכאו בידי פולשים זרים, לא הוציא מן ההולנדים את הדיבוק האימפריאלי. הם ניסו לחזור ולחדש את שלטונם ב"הודו המזרחית", וניהלו לשם כך מלחמה של ארבע שנים. לא רצונם הטוב והגינותם החזירו את ההולנדים הביתה, אלא תבוסתם. על חורבות האימפריה שלהם קמה הרפובליקה האינדונזית.

 

 

ההולנדים באים, ההולנדים באים (תחריט משנת 1595)

 

 

את אַצֶ’ה, אשר בצפון האי סומאטרה, ההולנדים תקפו בשנות ה-70 של המאה ה-19. היא היתה מדינה עצמאית כמעט 500 שנה, אולי יותר. היו לה אפילו יחסים דיפלומטיים עם כמה ארצות. בריטניה החזיקה בה קונסול. מחלקת המדינה של ארה"ב החליפה איתה שדרים דיפלומטיים. אצ’ה היתה לפנים מעצמה אזורית.

 

מיקומה, בקצה נתיב ההפלגה מאסיה אל חצי האי ערב, חשף אותה לאיסלאם עוד לפני אלף שנה. מהגרים ערביים התיישבו בתחומיה, והתחילו בה מסורת ארוכה של למדנות וגם של קנאות.

 

היא היתה קרש קפיצה לַחלקים אחרים של אסיה – והיא גם היתה בית נתיבות לצליינים מוסלמיים בדרכם אל ערי הקודש של חיג'אז. אז דבק בה הכינוי "המִרפֶּסֶת הקִדמית של מֶכַּה". נאמן למסורת הזו, אתר הרשת של "התנועה למען אַצֶ’ה החופשית" מתאר את אַצֶ’ה כ"מוסלמית אמתית", בשעה שרוב האינדונזים הם "עובדי אלילים".

 

האם זה אומר שצריך לראות במרד של אַצֶ’ה עוד נסיון של איסלאם קיצוני לזכות בטריטוריה ובבסיס-שילוח? לא בטוח. אומנם היו ידיעות בעשרים השנה האחרונות על סיוע איראני למורדי אַצֶ’ה. גם ידוע, שֶחֵלֶק ממנהיגיהם קיבלו הכשרה צבאית בלוב. אבל חסן די טורו הנ"ל מתאר את עצמו "פרו אמריקני".

 

יש ידיעות, שדווקא צבא אינדונזיה פתח את שערי אַצֶ’ה לפני קנאים איסלאמיים, בתקווה להחליש את תנועת העצמאות – אולי באותו האופן שישראל עודדה בשעתה את עליית חמאס כַּחֲלוּפָה לאש"ף, ובאותו האופן שהמודיעין הצבאי של פקיסטן עודד את עליית הטליבאן באפגניסטן.

 

 

המסגד המרכזי בבַּנדאר אַצֶ'ה, אשר נִבנָה בזמן השלטון ההולנדי

                                                 www.uah.edu/msa/mosques.html

 

 

אינדונזיה, במרכאות כפולות

 

חסן די טירו חזר אל אַצֶ’ה בהיחבא בשנת 1976, ופירסם "הכרזת עצמאות". הוא לא הסתיר את דעתו, שלא אַצֶ’ה בלבד צריכה עצמאות, אלא כל האי סומאטרה, שהוא המרכיב השני בגודלו של אינדונזיה. כאשר חסן די טירוֹ כותב את השם אינדונזיה, הוא נוהג להקיף אותו במרכאות כפולות. בעיניו, המדינה הזו היא המצאה הולנדית, זיוף של היסטוריה ושל גיאוגרפיה, ואין שום הצדקה לקיומה.

 

ב-1991, בראיון לעתון הולנדי, הוא הציע לכונן בסומאטרה קונפדרציה של מדינות אתניות, שאחת מהן תהיה אפילו נוצרית, אבל כל השאר יהיו מוסלמיות. "כמו שווייץ", הוא אמר. הוא אישר בזה את חשדותיהם של האינדונזים, שלא בעצמאות הוא מעוניין, אלא בפיזור אינדונזיה.

 

חשש לשלמותה הטריטוריאלית מקנן באינדונזיה מאז יומה הראשון. זה עניין לא בלתי מובן בשביל ארץ המשתרעת על פני שני מיליון קמ"ר, לאורך 5,100 ק"מ של אוקיאנוס, משני עברי קו המשווה, וכוללת 17,000 איים (מהם 6,000 מיושבים); שמתגוררים בה 230 מיליון בני אדם ויותר, השייכים לא רק ללאומים שונים, או לדתות שונות, כי אם גם לגזעים שונים.

 

האיים האלה מעולם לא היו מאוחדים לפני בוא ההולנדים. מדינה אינדונזית מעולם לא היתה קיימת. אפילו השם לא היה קיים, עד שגיאוגרף גרמני טבע אותו בשנת 1884.

 

הרפובליקה האינדונזית יכלה לנסות ללמוד מנסיונה של הודו, לכונן מבנה פדרלי, ולהעניק אוטונומיה למיעוטים אתניים. היא לא עשתה כן. כמו ארצות אחרות בעולם השלישי, היא האמינה לא רק באחדות טריטוריאלית, אלא בריכוזיות.

 

להיטותה לטשטש הבדלים, כדי להבטיח את שיורה, הקנה לה עד מהרה את המוניטין של ארץ דיכוי. היא ניסתה שיטות של הנדסה דמוגרפית, ועודדה הגירה של בני הקבוצה הדומיננטית, מן האי יאווה, אל המחוזות הרחוקים. הכוונה הברורה היתה להפוך את המקומיים למיעוטים בארצותיהם.

 

המקרה הבוטה ביותר היה במזרח טימור, מושבה פורטוגלית שעמדה לקבל עצמאות ב-1975. האינדונזים פלשו אליה, סיפחו אותה, וניהלו מלחמת משחית נגד תושביה. אולי שליש מהם נספו. הלחץ הבין לאומי הכריח לבסוף את האינדונזים לצאת, ב-1999, אבל רק אחרי שהבאישו את ריח ארצם ללא תקנה. התנהגותו המחפירה של צבא אינדונזיה במזרח טימור הביאה את ארה"ב לנתק את קשרי הבטחון עם אינדונזיה.

 

מה חשבה Exxon-Mobil

 

בסוף שנות ה-90, אינדונזיה עברה שינויים דרמטיים. ההתמוטטות הפיננסית בדרום מזרח אסיה הביאה אל קיצו את משטר היחיד של גנרל סוהרטו. בפעם הראשונה בתולדותיה ניתנה לאינדונזיה ממשלה אזרחית נבחרת. התעורר אפילו הרושם, שהיא תרשה לאַצֶ’ה לבחור בנוסחת מזרח טימור, ולצאת מאינדונזיה. אבל זה היה קצת יותר מדיי הן בשביל הגנרלים והן בשביל דעת הקהל.

 

המלחמה באַצֶ’ה עלתה במרוצת השנים בחייהם של 12,000 בני אדם. אבל לא ייסוריהם של ארבעה מיליון אַצֶ'נים, אלא אינטרסים פוליטיים ועסקיים עוררו את עניינו של העולם החיצון. יציבותה הפוליטית של אינדונזיה נעשתה אינטרס אמריקני ראשון במעלה לאחר אחד-עשר בספטמבר. הסכנה שאוכלוסיה מוסלמית כל כך גדולה תיקלע למערבולת, ותצא מכלל שליטה, אינה צריכה הסברים.

 

חוץ מזה, לאַצֶ’ה יש אוצרות ניכרים של גאז טבעי, המכניסים לממשלת אינדונזיה מיליארד דולר ויותר בשנה. את השדות האלה מפעיל תאגיד רב-לאומי שמושבו בארה"ב, Exxon-Mobil. וושינגטון נרתמה איפוא לנסיון לשכנע את חסן די טורו לוותר על דרישת העצמאות שלו. היא נתנה את ברכתה ליוזמה של מרכז שלום פרטי בשווייץ לתווך בין ממשלת אינדונזיה ובין המורדים.

 

בדצמבר שעבר נחתם הסכם הפסקת אש. אינדונזיה הבטיחה להוציא בהדרגה את צבאה, ולהעניק לאַצֶ’ה אוטונומיה נדיבה, כולל שליטה על 70% מן ההכנסות מבארות הגאז. המורדים נדרשו להתפרק מנשקם, ולוותר על דרישת העצמאות.

 

מעטים מאוד האמינו שהפסקת האש תאריך ימים, לא רק בגלל תקוותיו של חסן די טירוֹ לעלות על כֵּס המלוכה של דוֹדוֹ המת, אלא מפני שהמלחמה נעשתה עסק מכניס. הן הצבא האינדונזי והן המורדים עסקו בסחיטה מסיבית של כספים מן האוכלוסיה המקומית. היו אפילו דיווחים על שיתוף פעולה בין שני הצדדים, ועל התקפות מבוימות שנועדו לעורר רושם כוזב של פעילות צבאית כדי להמשיך את הסידור הכלכלי הנוח.

 

 

להתבונן בעתיד דרך קנֵה-הרובה: חיילי אינדונזיה

באַצֶ'ה, ערב המלחמה.                 צילום: AFP   

 

 

בשבוע שעבר חידש צבא אינדונזיה את המלחמה. וושינגטון ספקה כפיים, ואמרה שהיא חושבת כי הסיכויים הדיפלומטיים לא מוּצוּ. אבל הקולות הבאים מאינדונזיה אינם נשמעים פייסניים במיוחד. הפעולה הצבאית המסיבית באַצֶ’ה חוזרת ומעניקה לגנרלים תפקיד מוביל בהגנה על שלמות אינדונזיה – והזדמנות לחזור ולהתערב בפוליטיקה שלה.

 

לצבא ניתנו ששה חודשים – זה אורך "מצב החֵרום" שהכריזה נשיאת אינדונזיה, מגאוואטי סוּקארנוֹפּוּטרי (שהיא בתו של מייסד אינדונזיה, סוקארנו). קצת קשה להאמין, שהצבא יוכל לסיים בחצי שנה מלחמה הנמשכת זה רבע מאה. נראה יותר שאַצֶ’ה תתפתח לצֶ'צ'ניה אינדונזית: פצע פָּעוּר, שיוסיף לדַמֵם, לפעמים רק בטיפות, לפעמים בקילוחים עַזים.

 

כמו צ'צ'ניה, לאַצֶ’ה יש הפוטנציאל של שיבוש חיי אינדונזיה. כמו צ'צ'ניה, גם היא עלולה ליהפך לחממה של איסלאם קיצוני. בינתיים היא תספק עוד סטטיסטיקה של מַעשֵׂי טבח. בעוד עשרים שנה מישהו יגַלֶה את קברי-האחים.

 

 

מקורות על הרשת

 

דו"ח מפורט מאת שירות המחקר של הקונגרס האמריקני על מלחמת אַצֶ'ה (נחוצה תוכנת הקריאה 'אקרובט')

 

האתר של תנועת אַצֶ'ה החופשית באירופה עם קישורים רבים

 

נוסח הכרזת העצמאות של הטוען לכתר האַצֶ'ני, חַסַן די טירוֹ (עם כותרת עוינת, אבל הנוסח ניתן לקריאה בהמשך הטקסט)

 

צילומים מעצרת העם ההיסטורית, שבה השתתפו חצי מיליון אצ'נים (1999) 

 

הקשר בין אינטרסים של נפט וגאז בארה"ב ובין אַצֶ'ה ואינדונזיה בכלל

 

ExxonMobil: "השמדת עם, רצח ועינויים באצ'ה", אוסף מסמכים

 

פְּרָטֵי תביעה משפטית שהגישו קרבנות של צבא אינדונזיה באַצֶ'ה נגד Exxon-Mobil

 

חדשות מאינדונזיה (עם מדור מיוחד על אַצֶ'ה) בעתון ג'קרטה פוסט 

 

"אינדונזיה בצומת דרכים", דו"ח של מוסד ברוקינגס, 2001 (נחוצה תוכנת צפיה 'אקרובט') 

 

תולדות האימפריה ההולנדית ב"איי הודו המזרחית" (רוב האתר הוא בהולנדית, אבל יש גם חומר באנגלית)

 

 

עידכוני חדשות

  

   פעילי זכויות אדם חוקרים ידיעות על קבר-אחים באצ'ה (11 ביוני)

   מורדי אצ'ה הורגים שבעה חיילים אינדונזיים (10 ביוני)

   אינדונזיה מעמידה לדין את חייליה על הפרת זכויות אדם (2 ביוני)

   "לא דת היא הסיבה לסכסוך, אלא צדק" (2 ביוני)

   עיר הבירה של אצ'ה כִמנהָגָהּ נוֹהגת (1 ביוני)

   אינדונזיה מפתה את האצ'נים בהבטחה להחיל חוק איסלאמי (31 במאי)

   "צבא אינדונזיה מוציא להורג אזרחים, כולל ילדים" (31 במאי)

   אמריקני בכיר מזהיר את אינדונזיה: לא יתכן פתרון צבאי (30 במאי)

   אינדונזיה: "נוכל להפריד את המורדים מן האוכלוסיה בתוך חודשיים" (30 במאי)

   הקרב העֲקָר של אינדונזיה (29 במאי)

   מפקדי המורדים באצ'ה מנהלים את המלחמה מגלותם בשוודיה (29 במאי)

   ארגוני זכויות אדם מוחים על מעשי אינדונזיה באצ'ה (28 במאי)

  

 

בשֶבַח כאן ועכשיו

התפרסם ב'גלובס', 27 במאי 2003

 

הרבה אירוניה היתה בישיבת סיעת הליכוד אתמול. הרבה אירוניה היתה בצלילי הראיון שהעניק ראש הממשלה ל'ידיעות אחרונות'. "לא לכיבוש", הוא אמר בישיבה; ו"הגיע הזמן לחלק את הארץ הזו", הוא אמר בראיון. ישראל הראל, המאשים את אריאל שרון ב"חטא תודעתי", הזכיר אתמול שלשרון יש נסיון ניכר בהרס יישובים. עניין של זמן הוא לפני שמישהו אחר יפקוד עליו את חטא חברותו במפא"י, בשנות ה-50.

 

מפא"י לא היתה רק מפלגה, היא היתה גם נוסחת פעולה. מפא"י היתה אלופת העולם בפרגמטיזם. מפא"י רצתה תוצאות, ולפיכך אימצה את הכלל הידוע, שפוליטיקה היא אמנות האפשר. כשמפא"י גילתה את קצה גבול ההתקדמות, היא היתה עוצרת, לפעמים אפילו נסוגה. גם כאשר מנהיגה אמר, ש"לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים", הוא ידע שגם הגויים משנים.

 

למדינת ישראל היה בסך הכול רק פלירט קצר מאוד עם ממשלה אידיאולוגית, המוכנה לשלם את המחיר על מה שישראל הראל היה אולי קורא "טוהר תודעתי". זו היתה ממשלת בגין, בקיץ 1977 בואך אוקטובר. אנוואר א-סאדאת עדיין לא השליך את הכפפה, ובחלל ניסרו דיבורים על פתרון כפוי אמריקני-סובייטי. שר האוצר בימים ההם, שמחה ארליך, דיבר אז על הצורך להתכונן להטלת מצב חרום כלכלי, כדי להיאבק נגד התכתיב הממשמש ובא.

 

אחרי אוקטובר בא נובמבר, הפלירט האידיאולוגי הסתיים, ואמנות-האפשר הדריכה אפילו את מנחם בגין. היא הדריכה את כל יורשיו.

 

האם אמנות האפשר של שרון היא אסטרטגיה ארוכת-מועד, או טקטיקה קצרת-טווח? האם הוא נוהג עכשיו על פי הבנת נסיבות, שהוא מאמין כי ישתנו בקרוב; או שהוא הגיע למסקנה שהעולם השתנה?

 

עניינה של הטקטיקה קצרת-הטווח הוא אישיותו של נשיא ארה"ב. בבית הלבן יושב עכשיו איש קצר-רוח במידה יוצאת דופן, הנוטה לפרסונליזציה של פוליטיקה ושל דיפלומטיה. אולי זה מפני שאין לו פרספקטיבות היסטוריות, או תובנות פסיכולוגיות, אבל הסיבות אינן משנות.

 

ספק אם אי פעם רגשות אישיים מילאו תפקיד כל כך בולט בתהליך קבלת ההחלטות של ארה"ב. ג'ורג' בוש נוקם ונוטר. הוא מעניש נשיאים וראשי ממשלות העומדים בדרכו; הוא מעניש סנאטורים וחברי קונגרס, שאינם מצביעים לטובת יוזמות החקיקה שלו; הוא אינו משתמט משום קרב.

 

עימות חזיתי עם נשיא ארה"ב מעולם לא היה רעיון טוב. עכשיו הוא רעיון טוב עוד פחות ממה שהיה.

 

עניינה של האסטרטגיה ארוכת-הטווח ניתן לסיכום במלה אחת, שראש הממשלה חזר עליה באוזני ידידו ותומכו ויליאם סאפאייר, בעל הטור מן ה'ניו יורק טיימס'. "תקווה", הוא אמר. הוא היה יכול להשתמש גם במלה ההפוכה, "ייאוש". הוא היה יכול לדבר על הצורך הבהול בנורמליזציה – לא של יחסי ישראל עם שכניה, אלא של "המצב הישראלי".

 

"אל תירא עבדי יעקב" אינו תחליף ל"ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אלה המדברים על הנצח נוטים לשכוח את תוחלת חייהם של שומעיהם.

 

הטעות הטראגית של כל תנועת שחרור לאומית היא שבין עבר אידיאלי לעתיד גדול היא מפַתַחַת בוז כלפי ההווה. מפני שהיא מאמינה בַּנֶצַח, היא מייחסת את "כאן ועכשיו" לחולשת דעת קיבוצית, ל"חֵטא תודעתי". היא מניחה את נכונותם של החיים להוסיף ולהקריב לטובת מי שעדיין לא נולדו, או לכבודם של מי שכבר מתו. נורמליזציה היא בעיניה התפַּנקוּת מנוּוֶנֶת. נורמליוּת היא בעיניה שיינקין, או אחד העם, זאת אומרת צירוף של הֶדוניזם ומטריאליזם.

 

אולי אחת השאלות המעניינות ביותר של הימים האלה היא אם אריאל שרון העלה את "כאן ועכשיו" אל ראש סדר היום שלו. אין זה רעיון רע, שראש ממשלת ישראל ישָרֵת את צורכי ההווה, לפני שהוא מושיט את ידו ונוגע לַנֶצַח בַּמֵצַח, ולפני שהוא מעלה באוב רוחות רפאים בנות 3,000 שנה.