השאלה אם ידיו של מרוואן ברגותי מגוֹאָלוֹת בדם יהודים אינה בלתי חשובה, אבל גם אינה החשובה ביותר. חשובה ממנה השאלה אם הוא מסוגל להתנער מצללי הֶעָבָר. חשובה ממנה השאלה אם הוא יכול להיות הַגשר, שֶעָלָיו תֶחצֶה התנועה הלאומית הפלסטינית את התהום, שֶכָּרתה בשבילה ההתמַכּרוּת לְאַלימוּת פיזית ולטירור.
 
השאלה אם מרוואן ברגותי יוכל להזדקף מלוא קומתו מִתָא הכלא הצר שבו חבשו אותו אויביו, ולהודיע לעמו שאין זה מספיק להעריץ מנהיג על אומץ לבו. מנהיג יכול להצליח רק כאשר תומכיו מוכנים לקבל עליהם את מָרוּתוֹ. אין לך קבלת מָרוּת אלא אם כן היא כרוכה בנכונות למלא אחר החלטות לא-פופולריות.
 
לשון אחר, האם מרוואן ברגותי יכול להפוך את עצמו, על אַפָּם ועל חמתם של סוהריו? האם הוא יכול להפוך את עצמו מגיבור לקדוש? מן הביטוי העליון של המאבק הלאומי לביטוי העליון של ההקרבה הלאומית? מן הביטוי המובהק ביותר של כעס קיבוצי לביטוי המובהק ביותר של רציונליות קיבוצית?
 
האם מרוואן ברגותי, שֶהֵיטיב כל כך לתָעל את הכעס לפוליטיקה של סמלים, יוכל לתעל את הכעס לפוליטיקה של תוצאות? האם ברגותי יוכל להיות נלסון מנדלה פלסטיני, או – וזו ההשוואה שאני מעדיף – שאנאנה גוּסְמַאו פלסטיני? גוסמאו הוא כיום נשיא הרפובליקה של מזרח טימור, בין אינדונזיה לאוסטרליה.
 
שניהם היו מנהיגי התנועות הלאומיות של עמיהם עוד לפני שנכנסו לכלא, מנדלה בגלוי, גוסמאו במחתרת (נגד הכיבוש האינדונזי, שהתחיל ב-1975). הכלא רוֹמֵם את שניהם למעלת קדושים. בכלא הם התחילו להרהר בִּבשׂוֹרָה של פיוס. מן הכלא, בנקודה הקריטית ביותר של מאבק השחרור, גוסמאו הורה לאנשיו להניח את נשקם, תהיה האלימות נגדם גסה וקטלנית כאשר תהיה. מנדלה, תיכף ליציאתו מן הכלא, התייצב לפני אלפים מן הצעירים הרדיקליים ביותר של הקונגרס האפריקני הלאומי, והכריז: “קחו את רוביכם, והשליכו אותם לים”.
 

הן מנדלה והן גוסמאו היו יכולים לתבוע גם את ההיפך הגמור. סוף סוף, עמיהם היו קרבנות מובהקים של אלימות. אבל הם ביכּרוּ לנַצל את הַסַמכוּת המוּסרית, שמאסרם הממושך העניק להם, כדי להורות על אי-אלימות, ולעמוד על צִיוּת מלא.
 
גוסמאו עשה כן גם כאשר היה ברור, שהאינדונזים אינם מעריכים במיוחד את מֶחווֹתָיו; גם כאשר הוסיפו להגיע אליו ידיעות על מעשי טבח פראיים בתוך כנסיות, כולל  רצח בדם קר של שלושה כמרים. “עוד מעט נחדל לציית לך”, אמרה הודעה אחת שהגיעה אליו במקום מעצרו.
 
מנדלה קיבל עליו סיכון ניכר. הוא אמנם שוחרר מן הכלא ללא תנאי, אבל משטר האפרטהייד עדיין עמד על מכונו, עם צבא ושירותי בטחון רבי-כוח. לא היה ברור כלל שהמשטר אמנם נושא את עיניו לפיוס היסטורי. מנגד, הזעם המצטבר אצל המוני הצעירים בערי השינה השחורות היה עלול להתפרץ גם ללא אישורו, ולהניב מלחמת שחורים בשחורים. כאשר הוא השמיע את הדרישה “להשליך את רוביכם אל הים”, אלפי שומעיו הגיבו בשריקות בוז קולניות. מנדלה לא היה משועשע. אם הם רוצים בו כמנהיג, הוא אמר, עליהם למלא את הוראותיו. אם אין הם רוצים, הם חופשים בהחלט להשליך אותו לים.
 
היוכל מרוואן ברגותי לחקות את המופת של מנדלה ושל גוסמאו? כמעט כל השומע יצחק. אינטלקטואל פלסטיני בולט, שהצגתי לו את השאלה, השיב בהרצאה ארוכה מאוד על מהות התרבות הפוליטית הפלסטינית,  שאיסלאם עומד במרכזה, וממילא לא יתכן לצַפּוֹת ממנה ל”פציפיזם”.
 
אינטלקטואל ישראלי בולט פחות, איש שמאל, שֶיָדוֹ לו רב בנסיונות הידברות ישראלים-פלסטיניים, השיב לי בהרצאה ארוכה על חולשות האופי של ברגותי. הוא תיאר באוזניי מקרים שבהם ברגותי השתמש באלימות נגד פלסטינים, לא מפני שהם עמדו בדרכו, אלא מפני שהוא רק רצה להוכיח מה רב כוחו, ואין לך כוח רב יותר מן הכוח המופעל באופן שרירותי וקפריזי. לא, אמר לי הישראלי, ברגותי אינו יכול להיות מנדלה פלסטיני.
 
אני מתקשה להתווכח עם התשובות המוחצות האלה. אינני מכיר את ברגותי, מעולם לא דיברתי אתו, הוא כַּסֵפֶר החתום בעיניי.
 

אפשר לעומת זאת לטעון שהנטיה “הטבעית”, או “התרבותית” לאלימות אינה חסרת תקנה. נלסון מנדלה ושאנאנה גוסמאו לא היו בני דמותו של הַמַהַטמַה גאנדי. אדרבא, שָנים לפני שאימצו שיטת מאבק לא-אלימה, הם הגיעו למסקנה הפוכה, שאין מנוס מאלימות. הם הטיפו לאלימות. הם שלחו אנשים לעשות מעשים אלימים. הם כוננו ארגונים אלימים. מנדלה נעצר זמן קצר לאחר שהתחיל את המאבק האלים, ודחה על הסף כל הצעה לשחרר אותו מכלאו תמורת התנערות מן המאבק האלים.
 
מנדלה וגוסמאו של ימי נעוריהם ניחנו במידה גדולה של אומץ לב ושל הקרבה. אבל ההעזה לֶאֱכוֹף משמעת לאומית הבשילה בהם רק בזִקנתם (יחסית, מנדלה היה כבן שבעים, גוסמאו היה צעיר בעשרים שנה). היא כנראה לא היתה מתאפשרת אילמלא הרעיפו עליהם אויביהם את הילת הקדוּשָה המעוּנָה של בית הסוהר.
 
עד בית הסוהר הם היו מנהיגים לאומיים מוּכָּרים. בבית הסוהר, הביוגרפיה שלהם התמזגה עם הביוגרפיה של עמיהם במידה כמעט מטאפיזית. בבית הסוהר נקשר קשר של גורל בין המנהיג לעמו, שהוא הרבה יותר מקשר של היררכיה.
 
בעולם המראות והצללים של הפוליטיקה הפלסטינית מתהלכת זה זמן מה תיאוריית הקונספירציה הבאה: הישראלים השליכו את ברגותי אל הבור, והעמידוהו למשפט פומבי, והרשו לו להצטלם פעם אחר פעם באגרוף קמוץ, כדי להקפיץ אותו לעמדת המנהיגות, כדי לעשות אתו עסקים. איזה הסבר אחר אפשר לתת ליחס המועדף הזה? אילו באמת רצו להיפטר ממנו, היו יכולים לעשות לו מה שעשו לאבו עלי מוסטפא ולשייח’ יאסין. או לפחות היו יכולים להחזיק אותו במעצר מינהלי עד שֶיִכלוּ כל הקיצים.
 
אולי. אבל אותו דבר היה אפשר להגיד גם על נלסון מנדלה ועל שאנאנה גוסמאו. בית המשפט שֶדָן את מנדלה על בגידה, ב-1964, היה יכול לגזור עליו דין מוות, לא מאסר עולם. סוהריו בבית הכלא היו יכולים לקרב את קיצו, בדיוק כפי שעשו למנהיג ידוע אחר של ההתנגדות השחורה לאפרטהייד, סטיב בּיקוֹ, ב-1977 (הוא נרצח בתא המעצר).
 
ואותו דבר היה אפשר להגיד על שאנאנה גוסמאו. הוא נעצר ב-1992, לאחר 17 שנה בהרים, ביערות ובמערות. האינדונזים מעולם לא היססו לתקוע כדור. הם יכלו לחסל אותו על המקום. לַחֲלוּפין, בית המשפט שדן אותו על בגידה היה יכול לגזור עליו מוות, לא מאסר עולם. בכלאו, היה אפשר להחזיק אותו בצינוק, ולמנוע אותו בקלות מלקיים קשר רצוף עם העולם החיצון.
 
האומנם משטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה ומשטר הגנרלים באינדונזיה רצו לטפח אגדות, וּלרוֹמם את אסיריהם למעלת קדושים, כדי שיוכלו לעשות איתם עסקים? אני חושב שיהיה קשה מאוד לטעון את זה באופן משכנע. מוטב להניח שכולאיהם של מנדלה ושל גוסמאו פשוט עשו מִיקַח טעות. הם חשבו שיוכלו להפיק תועלת פוליטית ממשפט ללא דין מוות וּמִמַחבוש ללא עינויים. הם טעו. מנדלה וגוסמאו גדלו וגבהו בכלא, עד שֶהַתָאים היו צרים מלהכיל אותם. הם גברו על כולאיהם, והם הצעידו את עמיהם אל עצמאות ללא אלימות.
 
מה טוב היה אילו מרוואן ברגותי היה מעַיין בכובד ראש בביוגרפיות של מנדלה ושל גוסמאו. מה טוב אם הכלא ישחרר אותו מן הבראוואדו ומן ההרגלים הפוליטיים הנפסדים של נעוריו. מה טוב אם יום לא רחוק אחד הוא ישתחרר מבלי לשנוא, ישתחרר מבלי לשחור נקם, ישתחרר כדי שיוכל לחזור על המלים הנועזות של נלסון מנדלה, “השליכו-נא את רוביכם אל הים”.   

התפרסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 16-17 בנובמבר 2004

קולין פאוול במעמד השבעתו של הנשיא בוש, ינואר 2001. במידה רבה הוא היה בחזקת המֵציץ שנפגע, עם מצלמה ביד, לפעמים עם מגאפון — אבל עם השפעה מוגבלת מאוד, קטנה בהרבה ממה שהדעת נתנה לפני ארבע שנים

על רונלד רייגן היו מסַפּרים, כי יום אחד נכנס לישיבת הקבינט שלו, וראה שם פנים לא מוּכָּרוֹת. “ומי האיש הצעיר הזה?”, שאל הנשיא ה-40 של ארה”ב. האיש “הצעיר” (60 ויותר) לא היה אלא שר השיכון והפיתוח העירוני סמיואל פּירְס, הֶחבר השחור היחיד בקבינט של רייגן. הוא כיהן שמונה שנים מלֵאוֹת. האם זה היה מסימני האלצהיימר, שהכריע לבסוף את מוחו של רייגן, או שזה היה ביטוי לחוסר החשיבות של פירס?
 
כך או כך, שחורים שוב אינם יושבים בשום קבינט על תקן של קישוּטים פוליטיים. אצל ביל קלינטון היו בנקודה אחת חמישה שרים שחורים, אם כי איש מהם לא החזיק בכהונה מיניסטריאלית של השורה הראשונה.
 
דווקא ממשל רפובליקני, זה של ג’ורג’ דאבליו בוש, הציב שחור בכהונה הקבינטית הרמה ביותר, מזכיר המדינה. איש לא היה צריך לחשוש שהנשיא לא יזהה את תווי פניו. גנרל קולין פאוול היה ידוע יפה לאמריקנים הרבה לפני כן, הרבה יותר מן הנשיא שאותו שירת. בדרך כלל, הכהונה הזו מאצילה מזיווה על המכהן. במקרה של פאוול, הוא האציל מזיוו עליה.
 
במובן הזה, ביום כניסתו לתפקיד הוא היה בעל יותר השפעה ויותר יוקרה מכל מזכיר מדינה אחר זה 50 שנה ויותר. גזירה שווה הוצאה בינו ובין גנרל ג’ורג’ מרשל, הרמטכ”ל האמריקני בימי מלחמת העולם השניה, שנקרא אחר כך להיות מזכיר המדינה בממשל טרומן, ותואר כ”אמריקני הגדול ביותר” של דורו.
 
אתמול הודיע קולין פאוול שהוא פורש ממחלקת המדינה. הוא הניח את מכתב ההתפטרות על שולחנו של הנשיא עוד ביום ו’ שעבר. ההחלטה, הוא אמר, “התקבלה במשותף”. עד הרגע האחרון, פאוול היה החייל הנאמן. אפילו החלטה אישית בהחלט הוא נמנע מלייחס לעצמו. כאשר נשאל על עתידו, לפני כמה חודשים, הוא השיב “אני משרת על פי רצונו של הנשיא”.

במערכת הבחירות של 2000, ג’ורג’ בוש השתמש בפאוול כדי להפיג חששות של מהססים מפני חוסר נסיונו המדיני. פאוול, לצד חכמי מפלגה אחרים, נועד להעניק למושל המתחיל מטקסאס את ה’גְרַביטאס’ שלא היה לו

אף על פי שהערכות על פרישתו הממשמשת ובאה מילאו את החלל הפוליטי, הוא סירב להעמיד את הנשיא בפומבי לפני עובדה מוגמרת. אכן, נאמנות מיניסטריאלית הצריכה למלא כל ראש ממשלה ישראלי בקנאה, וכל שר חוץ ישראלי באי-נוחות. סילבן שלום עמד אתמול אחר הצהריים לצד פאוול, בחזית בניין מחלקת המדינה, כאשר הגנרל בן ה-67 חזר והטעים את “מנהיגותו של הנשיא בוש”.
 
למרבה האירוניה, לפני ארבע שנים וחצי, מושל טקסס ג’ורג’ בוש, ללא כל נסיון ממשי בענייני מדיניות, ביקש מפאוול לערוב לו בפומבי. הגנרל הוצב על במה, לצד עוד כמה מִזִקנֵי המפלגה הרפובליקנית וַחכמֶיהָ, כדי להניח את דעתם של כל החוששים מפני תוצאות חוסר נסיונו של הטוען לנשיאות. המסר היה פשוט: בוש, והיה כי ייבחר, יוכל להסתמך על נסיונם הֶעָנֵף של כמה מן המוחות הטובים ביותר באמריקה.
 

מינויו של פאוול למזכיר המדינה היה צפוי וּמוּבָן מאליו. הציפיה היתה שהוא יהיה הרבה יותר מסתם מזכיר מדינה, שהוא יהיה כמעט המִשנֶה לנשיא לענייני חוץ, בשעה שבוש יעסוק בדברים המעניינים אותו באמת, כמו רפורמה בחינוך ובשירותי הרווחה.
 
אמנם איש לא חזה את אחד-עשר בספטמבר, אבל פאוול הוצב בעמדה הקדמית בדיוק כדי לקדם סכנה מעין זו. איש לא השתווה לו בידיעת ענייני חוץ ובטחון. לא זו בלבד שהוא היה חייל מקצועי במשך שלושים שנה, לא זו בלבד שהוא שימש יושב ראש המטות המשולבים של הכוחות המזוינים בזמן מלחמת כוויית – הוא היה גם היועץ לבטחון לאומי בשלהי ממשל רייגן, בימים קריטיים ביותר, כאשר המערכות נטרפו סביב שערוריית איראן והקונטראס.
 
אתמול נשאל פרשן אחד בשידורי הרדיו הציבורי בארה”ב מה תהיה המורשת המובהקת ביותר של פאוול. הוא השיב ללא היסוס, “מַפָּלוֹתָיו”. האיש שנועד לטבוע חותם עמוק על מדיניות החוץ האמריקנית יכול להיחשב בסופו של דבר למזכיר המדינה מעוט ההשפעה ביותר מאז ישב שם גנרל אלכסנדר הייג מהיר החימה ודל הטאקט; אולי אפילו מאז ימי ויליאם רוג’רס, מזכיר המדינה הראשון של ריצ’ארד ניקסון, שחימם את הכסא בשביל הנרי קיסינג’ר.
 
כשלונו הברור ביותר של פאוול היה אי-יכולתו למנוע את הפלישה לעיראק. היא היתה מנוגדת לחוכמת המדינה שלו ולכל האינסטינקטים בגופו. הוא היה שייך לאסכולה מדינית וצבאית, שאיתה נמנו גנרל ג’ורג’ מרשל וגנרל דוואייט אייזנהאור, הנשיא ה-34 של ארה”ב. דווקא מפני שהיתה להם הבנה עמוקה ומעשית של כוח צבאי, הם לא היו להוטים להשתמש בו, והתייחסו בחשד ניכר לאלה שהיו להוטים.
 
פאוול מעולם לא היה אינטלקטואל, אבל נסיונו המעשי כקצין זוטר בווייטנאם, בסוף שנות ה-60, לימד אותו את מגבלות השימוש בכוח. בכל עמדות ההשפעה שלו הוא ניסה לצנן את להיטותם של פוליטיקאים להתקין קסדות פלדה על ראשיהם. הוא התנגד להתערבות ארה”ב במלחמות הבלקנים (“כמעט חטפתי שבץ”, הוא כתב בזכרונותיו על הרגע שבו מדלן אולברייט, אז שגרירת ארה”ב באו”ם, שאלה, “בשביל מה יש לנו צבא אם אין אנחנו מוכנים להשתמש בו?” זה היה ב-1993, כאשר פאוול היה רמטכ”ל).
 
אפילו מלחמת עיראק הראשונה היתה לצנינים בעיניו. הוא לא רצה לחזור ולהשליך צבא אל ארץ זרה ורחוקה מבלי לדעת כמה זמן תימשך המלחמה, איך הכוחות ייצאו לכשתושלם משימתם, ובאיזו מידה המלחמה תיהנה מתמיכה ציבורית איתנה. כל אלה היו הלקחים הטראומטיים של וייטנאם.
 
להבטיח שווייטנאם לא תישנה, הוא עיבד כמה עקרונות פעולה: כוח צבאי מסיבי, שיוטל לזירה במכה אחת, עם כל הציוד הנחוץ; הגדרה ברורה של מטרות בנות-השגה לטווח קצר; וניסוח מדויק של “אסטרטגיית יציאה”. לפרגמטיות הצרופה הזו ניתן לימים השם “דוקטרינת פאוול”, והיא נחשבה לנוסחת הפעולה של צבא ארה”ב עד מלחמת עיראק השניה.
 

לאחר אחד-עשר בספטמבר, פאוול לא היה להוט במיוחד אפילו למלחמת אפגניסטן. בעיניו, הפלת משטר הטליבאן, היא כשלעצמה, לא העלתה ולא הורידה. אם הטליבאן יסגירו את אוסאמא בן לאדן ואת מרעיו, זה יספיק, כך הוא אמר במפורש בסתיו 2001. כאשר המשנה לשר ההגנה, פול ווּלפוֹביץ, האינטלקטואל הניאו-קונסרבטיבי, הטעים את הצורך “להפיל משטרים”, מייד לאחר ההתקפה על המגדלים התאומים, פאוול נזף בו בפומבי, בַּחריפוּת לא-אופיינית. וולפוביץ, חסיד רב שנים של הפלת סדאם חוסיין, התקפל מייד. היה נדמה שהנשיא בוש מתייצב לצד מזכיר המדינה שלו.
 
אבל מראית-העין הזו לא ארכה ימים. הקו האולטרה-ניצי של וולפוביץ נעשה עד מהרה מדיניות רשמית. פאוול הצליח להאט את מִצעד המלחמה, ושִכנע את הנשיא לנסות את ערוצי האו”ם. בסופו של דבר, פאוול עצמו הופיע בישיבה היסטורית של מועצת הבטחון, בפברואר 2003, כדי להציג את טיעוני ארה”ב לטובת מלחמה. ברגע דרמטי במיוחד הוא אחז מבחנה קטנה באצבעותיו, והכריז שהאבקה הביולוגית שתיאסף בה תוכל להמית אלפים. הראיות בידי ארה”ב לקיומו של נשק השמדה המונית בעיראק “אינן ניתנות להפרכה”, הוא הכריז.
 
מאז, המלים האלה רדפו אותו. חינו סר בעיני כל מי שציפו, כי הוא ישתמש במשקלו הפוליטי והאישי הֶעצום  כדי לרסן ממשל, שנעשה רדיקלי יותר ויותר. למרבה העניין, חינו כלל לא עלה בעיני האגף השמרני הנוקשה של המפלגה הרפובליקנית. בעיני האגף הזה הוא היה, אם נשתמש בביטוי העברי בן-האלמוות, “חתרן בלתי נלאה”. אף על פי שבהדרגה הוא נדחק מכל עמדת השפעה ממשית, ההתנגדות לעצם נוכחותו הוסיפה לבעבע.
 
ידיעות בוושינגטון אמרו בימים האחרונים, שפאוול היה מוכן להישאר עוד קצת בסוויטה הנאה של המזכיר, בקומה השביעית, כדי “להקל על כניסתם של בעלי כהונות חדשים”. אבל נראה שהנשיא פטר אותו מן הצורך. 
 

מדוע היה עליו להצטרף למפלגה הרפובליקנית? אילו בחר בדמוקרטים, לאחר שֶפָּשַט את מַדָיו, הוא לא היה מתקשה להיבחר למועמדם לנשיאות, ב-2000, או ב-2004. השקפותיו בענייני חברה וזכויות אזרח מעמידות אותו הרחק מן הרפובליקנים. הוא בחר בהם מן הטעם המסורתי, שהרפובליקנים ייצגו פרגמטיזם צָרוּף וּבוֹגֵר, בניגוד לאידיאליזם הקפצני וחסר המשמעת של הדמוקרטים. התוצאה היתה שהוא קיבל מנה כפולה של מה שרצה למנוע. בצילום הזה הוא נראה בוועידת הרפובליקנים בפילדלפיה, לפני ארבע שנים. השנה הוא נמנע מלהופיע בוועידה, בשעה שקונדי ראייס תיעמלה לטובת הנשיא בכל רחבי ארה”ב

ג’ורג’ בוש הכריז יומיים לאחר נצחון הבחירות שלו, כי מעכשיו יש לו “הון פוליטי” שהוא מתכוון לנצל. זה היה צירוף מלים קצת לא רגיל בשביל נשיא אמריקני, אבל המלים האלה מבטאות את הבטחון העצמי העצום שלו. הוא אינו זקוק עוד למדינאים בכירים מן הגווארדיה הישנה, שֶיַנחוּ אותו בדַרכֵי החיים. מנוי וגמור אִתו להפוך את ארבע השנים הבאות לנשיאות אותנטית וּמלֵאָה של עצמו, בלי שותפים בכירים, עם מה שהרפובליקנים מכנים עכשיו “מנדט ברור”.

כצפוי, הנשיא הודיע שהוא מועיד את קונדאליסה ראייס להחליף את פאוול; וסגנה הנאמן של ראייס בבית הלבן, סטיבן האדלי, יחליף אותה כיועץ לבטחון לאומי. בשבוע שעבר מינה בוש את יועצו המשפטי, אלברטו גונזאלס, לכהונה רבת-הכוח של תובע כללי (שר המשפטים). אתמול נודע שהוא ממנה את יועצתו לענייני פנים, מרגרט סְפֶּלינְגְס, לשָׂרַת החינוך. המכַנֶה המשותף: יועציו האישיים הנאמנים מאוד של הנשיא, החייבים לו את עצם נוכחותם בוושינגטון, נוטלים עכשיו את עמדות הכוח גם בקבינט. יתכן שזה יחזור גם בשורה של מינויי קבינט אחרים. אל-נכון, הנשיא הזה מתכוון להיות מזכיר המדינה של עצמו והיועץ לבטחון לאומי של עצמו ושר החינוך של עצמו, ומי יודע מה עוד.
 
יתכן שרוב האמריקנים יישנו בשקט בלילה לנוכח המגמה הזו. מותר אולי לנחש, שקולין פאוול לא יהיה אחד מהם. אולי הוא יתהפך על משכבו, ישאל את עצמו אם עשה בחוכמה, ב-1995, בערך שנה לאחר שפשט את המדים, כאשר החליט להצטרף אל המפלגה הרפובליקנית. בעיניו זה היה אז מעשה טבעי. הוא היה פרגמטיסט, לא אידיאליסט; הוא היה איש המעשה, לא איש הסנטימנטים. לפָנים, זה בדיוק מה שהיתה המפלגה הרפובליקנית. אבל בה בשנה שפאוול הצטרף, היא התחילה את התפנית הרדיקלית שלה. פאוול מצא את עצמו לבסוף בתפקיד הלא-סביר של מליץ יושר לפוליטיקה רדיקלית, שהיתה מנוגדת לאופיו ולהעדפותיו. 
 

אפשר לשָעֵר במידה של סבירוּת, שאילו פאוול היה מצטרף אל המפלגה הדמוקרטית, הוא היה זוכה ללא קושי במועמדותה לנשיאות, אולי עוד בשנת 2000, בוודאי ב-2004. במפלגה הרפובליקנית לא היה לו כל סיכוי.
 
בגיל 67, בבריאות טובה ובצלילות דעת מלאה, הוא אינו מוכרח לתלות את הנעליים. רונלד רייגן נכנס לבית הלבן בפעם הראשונה בגיל 70. ג’ון מקקיין, הסנאטור הרפובליקני מאריזונה, מתכנן כנראה להתמודד על מועמדות המפלגה לנשיאות בעוד ארבע שנים, כאשר יהיה בן 72.
 
אבל הסימנים מעידים שפאוול אכן החליט לסיים את הקריירה הציבורית שלו. אומרים שכך הבטיח לאשתו. אומרים אפילו, שהתנגדותה של אשתו לקריירה פוליטית גברה מאוד בסוף 1995, בהשפעת ההתנקשות בחיי יצחק רבין. היא ויתרה בחוסר חשק לארבע שנים, אבל עכשיו היא רוצה את קולין לעצמה.
 
בסוף ינואר הוא ינופף לשלום, ויוכל לחזור על המלים המפורסמות, שחתמו את נאומו האחרון של דגלאס מקארתור, לאחר הדחתו: “חיילים ותיקים אינם מתים, הם רק נגוזים והולכים”.

“פאוול מצטרף ליציאת בוש”, מכריזה הכותרת הראשית בעתון ‘טאמפה טריביון’, היוצא בפלורידה. בזה אחר זה, חברי הקבינט של הנשיא עוזבים, ומאפשרים לו בזה לכונן נשיאות מלאה וסמכותית, ללא מדריכים בכירים. למרבה העניין, השריד הבכיר ביותר של הקבינט הקודם הוא דווקא שר ההגנה מעורר המחלוקת, דונלד רמספלד. אחד העוזבים הוא הערבי-אמריקני היחיד בקבינט, שר האנרגיה ספנסר אייברהם, נוצרי ממוצא לבנוני. בקבינט הקודם לא היה שום יהודי, ולפי שעה לא ברור אם יהיה יהודי בקבינט הבא

מושל ניו ג’רזי, ג’יימס מקגריווי, ואיש סודו הישראלי,גולן ציפל, על שער ה’דיילי ניוז’ של ניו יורק (14 באוגוסט). הצילום נעשה בנשף התרמה של המושל, ב-2001

זה שנים שישראלים צעירים מתהלכים בכל רחבי העולם, ומציעים את שירותיהם כמומחים לענייני בטחון. הם יהיו שומרי ראש, הם יאמנו את המשמר הנשיאותי, הם יקימו על רגליו את הצבא המקומי, והם אפילו יילחמו את מלחמותיו. הם נוטים להיות מחוספסים, ישירים, יהירים – הכול במידה של הכללה, שאפשר למצוא בה תמיד יוצאים מן הכלל.

רובם אינם מגיעים לשום מקום, אבל חלקם מצליחים לממש את האופציה הישראלית שלהם. גינוניהם הם לעתים קרובות בלתי נסבלים – בארצות דוברות צרפתית וספרדית הם פונים אל נשיאים ואל גנרלים בגוף שני – אבל בדיוק בזה כוחם. בחלקים ניכרים של העולם אין לישראל סחורה שוויקה יותר מאשר שריריה והידע הצבאי שלה.

ישראלים מוצאים את עצמם נשכרים בקלות מפתיעה לשירותי ייעוץ בטחוניים בחברות תעופה, בבנקים, בתאגידי תעשיה, בחברות ביטוח. במקום שמישהו אחר היה מכניס בדף קורות החיים שלו “נסיון עבודה”, ישראלים מכניסים “ישראלי”. להיטותם לפרוט את האסימון השרתה הרבה מאוד מבוכה על ישראלים אחרים, על יהודים ועל סתם ידידים.

אם ראש העיר של ווּדְבְּרידג’, במדינת ניו ג’רזי שבארצות הברית, האמין שישראלי יוכל להשיא לו עצות טובות בענייני בטחון, אין זה אלא עניין טבעי ומובן. הוא היה פוליטיקאי פרובינציאלי אם גם שאפתן, רק בן 43, ואפשר לסלוח לו אם חשב שדובר עיריית ראשון לציון הוא ישראלי מוסמך בהחלט. נשיאים וגנרלים נפלו בשביים של צברים קוצניים וחמודים, מדוע זה לא ייפול בשבי גם ראש עיריית וודברידג’?

כל העניין נעשה קצת פחות מובן, כאשר ראש העיר נבחר למושל, בסתיו 2001. הבחירות נערכו חודשיים ופחות לאחר אחד-עשר בספטמבר השחור, ובניו ג’רזי לא היה צורך אפילו במשקפת כדי לראות את העשן המתאבך מן המגדלים התאומים.

מייד אחר כך נשמעה ההצעה להוציא את וול סטריט מוול סטריט, ולהעביר אותו אל מֵעֵבֶר לגשר, דרומה, אל ניו ג’רזי. זה אמנם לא יצא אל הפועל – אבל גם כך, שורה של ענקי תעשיה ופיננסים פועלים מניו ג’רזי, וחלק ניכר של קהילת וול סטריט מתגוררים בניו ג’רזי. ובכלל, את ניו ג’רזי חוצה דרך המלך מניו יורק לוושינגטון, ונמצאים בה כמה מן הנמלים הגדולים של אמריקה, שבלעדיהם חלקים ניכרים של המשק האמריקני יעצרו בחריקה.

נכון שענייני בטחון בארה”ב אינם מופקדים בידי מושלי המדינות, אלא בידי הממשלה הפדרלית, אבל בארה”ב אין משטרה פדרלית, והרשויות המקומיות שולטות במשטרותיהן. הממשלה המקומית היא איפוא שותפת הכרחית בכל מאמץ של תיאום בין זרועות הבטחון. אחד-עשר בספטמבר לימד את אמריקה את התוצאות האיומות של היעדר תיאום.

באוקטובר 2001, עוד לפני שנבחר מושל חדש בניו ג’רזי, המושל היוצא קיבל פניה מעניינת. איש ששמו לואי פרי (Freeh) הציע לניו ג’רזי את שירותיו כיועץ מיוחד לענייני בטחון, חינם אין כסף. לפרי היה רקורד מעניין: הוא שימש שמונה שנים ראש הבולשת הפדרלית, האף-בי-איי, מקום שבו דווקא צוברים קצת נסיון בענייני בטחון. בִשְׂכַר הייעוץ הוא רק רצה הסכמה מוקדמת מצד שני המועמדים היריבים למושל. הרפובליקני הסכים, הדמוקרטי התחמק.

המושל ג’יימס מקגריווי בצילום ממאי השנה. הוא העדיף את סגן ציפל מחיל הים הישראלי על פני לואי פרי, המנהל לשעבר של האף. בי. איי

                                                               (צילום: אתר המושל בניו ג’רזי)

שמו של המועמד הדמוקרטי היה ג’יימס מֶקְגְריווי, הלוא הוא ראש העיר וודברידג’, המוזכר למעלה, זה אשר נפל בקסמיו של דובר עיריית ראשון לציון, גולן ציפל. בינואר 2002, מקגריווי הושבע למושל ניו ג’רזי. לתדהמת הכול, הוא הזמין את ציפל להיות יועצו לענייני בטחון, מה שאמריקנים אוהבים לכנות “הצאר של ענייני הבטחון”. בהידרשו לבחור בין מנהל האף-בי-איי לשעבר ובין סגן ציפל, בוגר חיל הים, משורר חולמני וקצין עתונות, למקגריווי לא היו היסוסים. הוא העדיף את השני על הראשון.

ציפל אומר שהוא בכלל לא ידע שהמושל הוא הומוסקסואל. יתכן. מסקרן קצת לדעת מה בדיוק חשב ציפל על מניעי המושל, כאשר מינה אותו יועץ מיוחד לענייני בטחון באחת המדינות החשובות והחשופות ביותר לטירור בארה”ב. האם הוא, ציפל, חשב שמשהו בעברו מכשיר אותו להגן על מרכזי התחבורה, התעשיה והפיננסים של מעצמת-העל היחידה בעולם? ומדוע הוא חשב שהוא מורשה לאכול לפי תומו קערה של פתיתי תירס במטבח מעונו של המושל ב-9:30 בערב (כפי שהעיד מבקר אחד, פעיל מפלגה שביקר אצל המושל, ונתקל בציפל)?

אבל זה עניין של מה בכך. יהיו מניעי ציפל ורקעו אשר יהיו, הוא לא מינה את עצמו ליועץ לענייני בטחון. המושל הוא שעשה את זה. ציפל הוא הערת שוליים, התנהגותו של המושל היא המצריכה את תשומת הלב. המושל הזה הזכיר לא רק לבוחריו, אלא לכל אמריקה, את המידה שבה השיטה הפוליטית שלה מוּעֶדֶת לניצוּל וּלפוּרענוּת. שימוש לרעה בכוח פוליטי הוא אולי האִיוּם הגדול ביותר על הרפובליקה האמריקנית, גדול אפילו מזה של אוסאמא בן לאדן.

בוושינגטון יושב נשיא, שהוציא את ארצו למלחמת-דמים יקָרָה מֵעֵבֶר לים בתואנת שווא. האם הוא רימה את אזרחיו, או רוּמָה על ידי הביון שלו? זו שאלה חשובה, אבל היא אינה משנה את העובדות.

בטְרֶנטוֹן, ניו ג’רזי, יושב מושל, שכהונתו מתוארת לעתים קרובות כ”חזקה ביותר באמריקה”. ניו ג’רזי אמנם אינה המדינה הגדולה, המאוכלסת והעשירה ביותר – אבל למושל שלה יש יותר כוח ביצועי מלכל מושל אחר. בניגוד למדינות אחרות בארה”ב, מכל בעלי המִשׂרוֹת האקזקוטיביות בניו ג’רזי רק המושל נבחר על ידי המדינה כולה. (במדינות אחרות נבחרים בעלי משרות נוספים, כמו סגן המושל, התובע הכללי, מבקר המדינה, מזכיר המדינה, גזבר המדינה וכדומה.) בידיו מופקדים איפוא כל המינויים, ובידיו מופקדת שליטה בלעדית על הקופה.

ניו ג’רזי ידועה לשִמצָה בשחיתותם של פוליטיקאיה. מכונות מפלגתיות שחדלו לתפקד במקומות אחרים, או איבדו הרבה מכוחן, מוסיפות לנהל את ניו ג’רזי בשיטות של “טאמאני הול”, המנגנון שניהל את העיר ניו יורק במחצית השניה של המאה התשע-עשרה.

כאשר גולן ציפל הופקד, אם גם לזמן קצר מאוד, על בטחונה של ניו ג’רזי, לא מעט מקומיים עיקמו את חוטמם. אבל הפוליטיקאים משכו בכתפיהם. נו, כן, ברור שהוא לא מתאים, מי הוא בכלל, אבל זה מה שעושים מושלים בניו ג’רזי, זה מה שמצפים מהם שיעשו. לפחות איש מהם עדיין לא מינה את סוסו לקונסול.

מה משונה היא הזכות שנפלה בידי גולן ציפל. אין זה כלל מן הנמנע, שהטרגדיה האישית שלו – יהיו נסיבותיה ופרטיה אשר יהיו – תעניק לניו ג’רזי את התמריץ להכניס רפורמות מבניות במערכת השלטון שלה. ואם באותו החודש תסתיים כהונתם של מושל בטרנטון ושל נשיא בוושינגטון על אותו הרקע עצמו, אולי יהיה אפשר אפילו לחשוב את המחיר ללא-גבוה מדיי.

                                                           התפרסם ב‘גלובס’, 19 באוגוסט 2004

‘פילדלפיה אינקוואיירר’ מודיע את מסקנות ועדת החקירה הרשמית על אחד-עשר בספטמבר: “כשלון של שנים רבות, של ממשלים רבים” (23 ביולי 2004)

פורסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 30 ביולי 2004

אחת החוויות העתונאיות הראשונות שלי בוושינגטון, כמעט לפני 16 שנה, היתה האזנה לשיחה פומבית של ניוט גינגריץ’, מצליף סיעת המיעוט הרפובליקאית בבית הנבחרים. הוא היה לוחם גרילה פוליטי, להוט עד כאב לחלק מחדש את הקלפים בוושינגטון.

שש שנים אחר כך הוא חילק גם חילק: הוא הוביל את הרפובליקאים לנצחון ראשון בבית הנבחרים זה ארבעים שנה. בהנהגתו ובהשראתו, בית הנבחרים נעשה המנוע של פניה ימנית חדה.

נוּט גינגריץ’ בשיא הכוח של דמיונו הפוליטי ושל העזתו: מערכת הבחירות לקונגרס של 1994, אשר בה הנהיג מהפכה רפובליקנית לכל דבר תחת סיסמת “חוזה עם אמריקה”. באותה השנה, הדמוקרטים איבדו את שליטתם על בית הנבחרים לאחר 40 שנה. הרפובליקנים מוסיפים להחזיק בו, וכנראה יוסיפו להחזיק בו גם אחרי נובמבר 2004.

כוכבו של גינגריץ’ אמנם שקע מאז, אבל השפעתו על מהלך הפוליטיקה האמריקאית ארוכה ועמוקה אולי יותר מזו של כל נשיא בחצי המאה האחרונה

גינגריץ’ לא היה רק פוליטיקאי כוחני, אלא גם אינטלקטואל, היסטוריון וּפוּטוּריסט. מן ההופעה ההיא אני זוכר בייחוד את התרסתו החוזרת נגד “הרשלנות הלאומית”, national sloppiness, של אמריקה. אני זוכר עד מה הופתעתי. אמריקה עמדה אז בעיצומו של שגשוג כלכלי, וממדי נצחונה במלחמה הקרה התחילו להתחוור.

חזרתי ונזכרתי בביקורתו בשבוע שעבר למקרא הדין-וחשבון הסופי של ועדת החקירה על מאורעות אחד-עשר בספטמבר. היא תיארה את המחדל העצום לא סתם ככשלון מודיעיני, או פוליטי, או צבאי. היא אמרה עליו שהוא היה “כשלון של דמיון”, צד אחר של רשלנות לאומית.

איזו הגדרה מדהימה. כשלון של דמיון הוא כשלון אינטלקטואלי. כשלון של דמיון הוא תוצאה של סתגלנות, של התאבנות המחשבה היוצרת, של התמכרות לנוחיות ושל בירוקרטיזציה. מה מעניין לפנות עכשיו אל הדו”ח המלא של הוועדה.

“המרכז למלחמה בטירור”, כותבים מחברי הדו”ח, “לא ניתח כיצד מטוס חטוף, או עמוס בחומר נפץ, יכול לשמש כלי נשק. הוא לא ערך ניתוח כזה מנקודת המבט של האויב, אף כי טירור של מתאבדים נעשה טקטיקה עיקרית בין טירוריסטים מזרח תיכוניים”.

איך יתכן הדבר שלא נעשה “ניתוח מנקודת המבט של האויב”? לקהילת המודיעין של ארה”ב יש מערך של מומחים, שזה תפקידם העיקרי, אלה המכונים “הצוותים האדומים”. ישראלים אל-נכון לא יתקשו להיזכר מתי נכשלה המערכת המדינית והמודיעינית שלהם ב”ניתוח מנקודת המבט של האויב”.

אני מודה שעניין “כשל הדמיון” מסעיר את דמיוני. דמיון הוא כלי הנשק האפקטיבי ביותר של החלשים, של העניים ושל הקטנים.

דמיון היה הנכס העיקרי של ישראל, כאשר נאבקה על עצם שיורה, בעשרים שנותיה הראשונות. דמיון, במובן של העזה ושל נון-קונפורמיות, הוסיף להעניק לה השראה מפעם לפעם גם אחרי כן.

לרוע המזל, ככל שגדל כוחה הצבאי והכלכלי כך התחזקה אצלה מגמת הבולדוזריזציה (לשון בולדוזר). ומה לכם ראיה טובה לבולדוזריזציה מזו של אריאל שרון. הוא היה לפנים אלוף אלופי הדמיון, הוא הוציא מים מן הסלע. כיום הוא מוציא סלע מן המים.

האם ארה”ב היתה אי פעם בעלת דמיון צבאי ובטחוני?

נדמה לי, שדמיון לא היה מעולם הנכס העיקרי של אמריקה, מזמן מלחמת עצמאותה ועד היום. פרדוקסלית, דווקא מלחמת עיראק, זו שהניבה הסתבכות מכאיבה, הצטיינה בדמיון ובהעזה: מהירות התנועה והחדירה, סדרת הפטרולים האגרסיביים שהרסו את הגנת בגדאד בתוך כמה ימים. אבל וייטנאם? מלחמת קוריאה (חוץ משלביה הראשונים)? מלחמת העולם השניה? מלחמת העולם הראשונה? המלחמה נגד ספרד?

 לא, לא בזכות דמיון ניצחה אמריקה (או לא ניצחה). היא ניצחה בזכות הריכוז העצום של משאבים תעשייתיים ושל כוח אדם, וגם כמובן בזכות פטריוטיות והקרבה.

הטענה שהחייל הגרמני, והגנרל הגרמני, היו טובים בהרבה מן החייל האמריקאי ומן הגנרל האמריקאי היא כמעט מובנת מאליה. אילו רוֹמֶל וגוּדֶריאן ומַנשטיין ואולי גם פוֹן בּוֹק ורוּנְדְשְטדֶט לא היו כפופים לאדולף היטלר, אפשר מאוד שהמלחמה היתה מסתיימת ב-1941, בנצחון גרמני עצום. כמובן, בלי היטלר אולי כלל לא היתה פורצת מלחמה, אבל זה עניין נפרד.

למרבה העניין, הטענה על נחיתוּתוֹ האינדיבידואלית של הגנרל האמריקאי אינה מתחילה בסכסוכים בין לאומיים. היא נשמעת זה 140 שנה גם על הגנרלים של הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית.

לדרום היו גנרלים הרבה יותר טובים ונועזים. על אף נחיתותו המספרית והכלכלית של הדרום, הגנרלים האלה הצליחו להעביר את המלחמה פעם אחר פעם אל עומק שטחו של הצפון. עוצמתו התעשייתית של הצפון היא שהכריעה את הכף, אבל גם כך כמה תיקונים קלים של מהלך ההיסטוריה העובדתית היו יכולים לשנות את התוצאות.

כל זה הניב שיטפון עצום של ספרי היסטוריה חלופית על מלחמת האזרחים, שבהם הדרום מנצח, ולצד ארה”ב מתייצבת ‘הקונפדרציה’ הגאה ורבת-העבדים.

אחד התורמים האחרונים לספרות הזו הוא ניוט גינגריץ’ בכבודו ובעצמו. בשנה שעברה הוא פירסם, יחד עם שותפו הספרותי ויליאם פורסטצ’ן (Forstchen), ספר ששמו “גֶטיסבֶּרג”, שבו הוא מציע תרחיש חלופי לקרב המפורסם ביותר של המלחמה. החודש מתפרסם ההמשך, “גראנט בא מזרחה”. לא קראתי אף אחד מהם, אבל ממה שקראתי עליהם נראה שהם מטעימים תחילה את הברק ואת ההעזה של הדרום, ואחר כך הם עוסקים בהתאוששותו ההדרגתית והמגושמת של הצפון.

אבל בעוד שספרי מה-היה-אילו על מלחמת האזרחים הופיעו במאות, אם לא באלפים, הנה יחיד במינו הוא ספר שכתבו גינגריץ’ ופורסטצ’ן כמעט לפני עשר שנים, ששמו ‘1945’. זה היה ספר על היסטוריה חלופית של מלחמת העולם השניה. זה היה הספר הראשון שעליו חשבתי, כאשר שמעתי על אחד-עשר בספטמבר.

 בתרחיש ההוא, גרמניה הנאצית אינה מנצחת, אבל היא מלמדת את אמריקה לקח נורא ואיום. ב-1945 היא שולחת יחידות קומנדו מוטסות לתקוף את הבסיס הסודי במדינת טֶנֶסי (Oak Ridge), שבו ארה”ב מפתחת את פצצת האטום שלה. היא עושה כן באמצעים מעניינים מאוד: היא מציבה סוכנים רדומים בשדות תעופה קטנים ונידחים; היא שולחת את קצין הקומנדו המובחר ביותר שלה, אוטו סְקוֹרצֶני, בראש יחידה קטנה ונועזת, כדי להכין את הפעולה; לבסוף היא שולחת צי של מפציצים חוצי-אוקיאנוס (שכמעט נבנו בהיסטוריה האמתית).

הגרמנים מנצלים את כל הפרצות שחברה חופשית מזמנת לאויביה. סקורצני מזהה אחת לאחת את חולשות המערכת, וחודר לתוכה בקלות מבעיתה. רק קצין ביון אמריקאי אחד חושד, ומפציר בממונים עליו לשׂים לב שמשהו קורה. לשווא. גורלה של הציוויליזציה המערבית תלוי על בלימה. המשך יבוא.

זה היה בשנת 1995, והמשך לא בא, אולי מפני שהספר היה מוזר, ואיש לא הבין מדוע האיש המנהל מכף ידו את תהליך החקיקה בוושינגטון צריך לבזבז את זמנו על היפותיזות כאלה. איננו יודעים איפוא איך ארה”ב התאוששה מן הפגיעה האנושה בתכנית הגרעין שלה, וכמה זמן היה דרוש לה כדי להכות את היטלר. אולי המלחמה היתה נמשכת עד עצם היום הזה.

לפי מיטב ידיעותיי, איש לא מצא עותק של ‘1945’ במערות אל-קאעידה באפגניסטן. אבל גם אם סוכני אוסמה לא שאבו השראה משעשועיו האינטלקטואליים של גינגריץ’ (והם יכלו לשאוב), ברור בהחלט שסוכני האף-בי-איי היו צריכים לשאוב רוב השראה (והם לא שאבו).

גינגריץ’ ושותפו חזו בחדות מפתיעה התקפה מסיבית על אדמת אמריקה, שאמריקה לא תהיה מוכנה לקראתה. ומדוע היא לא תהיה מוכנה? לרגל “הרשלנות הלאומית”, שהניבה את פרל הרבור, שהניבה לימים את אחד-עשר בספטמבר, תערובת של שאננות ושל מאובנות, “כשל של דמיון” בלשונה של ועדת החקירה.

סיפור עלייתה של אמריקה הוא איפוא במידה רבה סיפורן של ירידות צורך עליות. הואיל ואמריקה גדולה מאוד ועשירה מאוד ורחוקה מאוד משאר העולם, היא יכולה לספוג מכות איומות מבלי לכרוע תחתיה. יש לה מרווח טעות ניכר, ויש לה די זמן כדי להתאושש. או לפחות היה לה. היא יכלה להסתדר ללא דמיון. אבל האם היא תוכל להוסיף ולהסתדר בלעדיו לאורך ימים?

המתינו-נא להיסטוריה החלופית הבאה של ניוט גינגריץ’.

הדו”ח המלא של ועדת החקירה על אחד-עשר בספטמבר (בפורמט ‘אקרובט’. אני מציע להשתמש בשורת החיפּוּשׂ של תוכנת ‘אקרובט’, כדי למצוא את הקטע העוסק בכשל הדמיון. תקתקו-נא מלה אחת בלבד, imagination)

ארבעת הפרקים הראשונים של ‘1945’, ספר ההיסטוריה החלופית של ניוט גינגריץ’. עותקים חדשים של הספר כבר אזלו מן החנויות, אבל אפשר למצוא עותקים ישנים (וזולים להחריד) באתר ‘אמזון’ (ואני בטוח שגם באתרים נוספים)

ניוט גינגריץ’ על “אחריותו של המנהיג בזמן מלחמה” (נוסח של נאום פומבי, יוני 1998)

התפרסם בטור ‘קו המשווה’, ‘גלובס’, 26 ביולי 2004

הדמוקרטים פתחו את ועידתם בבוסטון במצב עניינים אלקטורלי שלא היה דוגמתו זה שנים: סקר אחר סקר, בזירה הארצית ובשורה של מדינות מפתח, מראה שוויון כמעט מלא בין המועמדים לנשיאות. אף אחד מהם אינו מקבל יותר מ-49%, וההפרש ביניהם אינו מצדיק שום הנחה מוקדמת על תוצאות הבחירות האלה.

אינני בטוח שאני יודע אימתי נכנסו שתי המפלגות העיקריות בארה”ב אל השלב הסופי של המירוץ במצב של תיקו. פעם אחר פעם, לאחד המועמדים היה יתרון ניכר, גם אם הוא התמוסס בסופו של דבר, או אפילו התהפך על ראשו. אבל דרגה כזאת של קיטוב, מידה כזאת של חוסר החלטיות לא נראו בארה”ב אולי מזמן שהתחילו להיעשות סקרי דעת קהל.

מסימני הזמן הזה הוא ששתי המפלגות נערכות עכשיו לקראת האפשרות של סיבוב אחרי-אחרון. אין זה כלל מן הנמנע שהפרשים קטנטנים בין המועמדים בשורה של מדינות יחייבו ספירה חוזרת, ואולי יצריכו מאבקים משפטיים. הסיוט של פלורידה, שעיכב בחמשה שבועות את הכרזת המנצח בבחירות של 2000, עשוי לחזור  לא רק בפלורידה, אלא גם בשורה של מדינות במערב התיכון של ארה”ב (כמו אוהיו, מיזורי, וויסקונסין, מינסוטה ואיובה), אולי גם בדרום מערב (ניו מקסיקו, נוואדה, אריזונה).

הדמוקרטים נערכים לקראת מה שהם מתארים כ”הגנה על זכות ההצבעה” של שחורים. האיש העומד לקבל השבוע רשמית את מועמדות המפלגה לנשיאות, הסנאטור ג’ון קרי, מזהיר מפני נסיון רפובליקני לשלול את הזכות הזו ממיליון שחורים במדינות שבהן יש מושלים רפובליקניים. מנהיגים שחורים טוענים שמשהו מעין זה קרה לפני ארבע שנים בפלורידה, ורק בזכות זה הצליח ג’ורג’ בוש להיבחר לנשיא.

הרפובליקנים מצידם מתארגנים באופן קצת יותר דיסקרטי לנסיון להבטיח את טוהר הבחירות. שתי המפלגות מגייסות עשרות אלפי מתנדבים, בהם עורכי דין, כדי להשגיח על קלפיות.

סקר חדש של המגזין ‘טיים’ מראה, ש-53% של האמריקנים “מוכנים לבחור נשיא חדש”. אבל כאשר הם מתבקשים לנקוב בשמו של המועמד שבשבילו יצביעו, ג’ון קרי מקבל רק 46%. ג’ורג’ בוש מקבל אפילו פחות, רק 43%, והוא רשאי בהחלט להיזכר במערכת הבחירות השניה של אביו, ב-1992, שבה אבא הפסיד לביל קלינטון. כנגד הירידה הדרמטית במניותיו של בוש עומדת במלוא תוקפה השאלה, מדוע ג’ון קרי אינו מצליח לנצל את חולשת הנשיא, כדי לבסס את עצמו בעמדת יתרון ברורה.

במצב העניינים הזה אין לנו אלא אוסף של חוכמות אנשים מלומדות. נסיון השנים מלמד אותנו, שוועידות המפלגות מעניקות תנופה, או בלשון המקצוענים “מַקפּיצוֹת” את המועמד. תוחלת החיים של ה”הקפצה” בדרך כלל אינה ארוכה במיוחד. אפילו “הַקפָּצָה” גדולה אינה מבטיחה נצחון. בבחירות של 1988, המועמד הדמוקרטי יצא מוועידת מפלגתו עם יתרון של 15%, אבל הפסיד בהפרש של כמעט 7%. ג’ורג’ דאבליו בוש חזה את התופעה הזו על בשרו: הוא יצא מוועידת מפלגתו, לפני ארבע שנים, עם יתרון של כמעט 10%, ובסופו של דבר הפסיד במניין הקולות הארצי (היו לו חצי מיליון קולות פחות מאשר ליריבו הדמוקרטי אל גור).

כנגד זה אפשר להביא דוגמאות של ועידות, אשר הצילו את סיכויי המועמדים, אם בזכות מהלכן, ואם בזכות הנאום שנשא המועמד בסיומן. הנשיא הארי טרומן התחיל את התאוששותו המפורסמת ב-1948 בנאום לוחמני בלילה האחרון של הוועידה. ארבעים שנה אחר כך, ג’ורג’ בוש האב נשא נאום מבריק בוועידה, שחילץ אותו ממעמד של מפסידן רכרוּכי (זה היה הנאום שבו הכריז, “קיראו-נא את שפתיי, לא יהיו מִסִים חדשים”). ארבע שנים אחר כך, ועידה דמוקרטית מצוינת חילצה את ביל קלינטון ממקום שלישי בסקרי דעת הקהל, הוא עבר ליתרון, ולא שמט אותו עוד.

הוועידה הזו תיבָּחֵן כמובן על פי “ההקפצה” שתעניק לג’ון קרי. אם בעוד שבוע לא יהיה לו יתרון של 5% ויותר בסקרים, הוועידה הזו תוכרז לכשלון, והרפובליקנים ילקקו את שפתיהם. אפילו ב-1984, המועמד הדמוקרטי יצא עם יתרון קל מוועידת מפלגתו, אף כי בבחירות עצמן הוא נחל את אחת התבוסות האיומות ביותר, בהפרש של 18%.

 אבל “ההקפצה” לא תהיה אֲמַת המידה היחידה. הוועידה הזו נועדה להציג את ג’ון קרי לפני חלק ניכר מן המצביעים, החוזרים ואומרים שהם “אינם יודעים מיהו ג’ון קרי”. קרי לא יתייצב לפני הוועידה אלא במוצאי יום חמישי, אלא אם כן יחליט ברגע האחרון לשבור את המסורת. אבל הוועידה תאזין לעֵדוּיוֹת-אופי ותִצפֶּה בסרטים על קרי מן הלילה הראשון.

מצפים ש-60% מן האמריקנים יַעַקבו אחרי הוועידה באמצעות הטלויזיה, במידה כזאת או אחרת של עניין. בסוף הוועידה הם יידעו מיהו ג’ון קרי. האם הידיעה תִמחֶה את ספקותיהם? האם הוא יצטייר באור אליטיסטי פחות? האם הם ישתכנעו בעוצמת אישיותו וּבַתוֹקף של אמונותיו? האם יִגבַּר רצונם לטרוח אל הקלפי, בארץ שֶבָּהּ רק קצת יותר מ-50% מן המצביעים הרשומים טורחים להצביע? אלה שאלות המפתח.

יהיה מעניין לִצפּוֹת בצִבעֵי הוועידה הזו. יהיו בה הרבה מאוד צירים שחורים והיספאניים, יותר ממה שהיו מאז ומעולם. המפלגה הדמוקרטית היא עכשיו מפלגת המיעוטים. סקר מתחילת החודש הֶראָה, כי בג’ון קרי תומכים רק 41% מן הלבנים. הרפובליקנים הם עכשיו מפלגת הלבנים, וזה עשוי להתחיל לא להספיק להם, בהתחשב בזה שֶגוֹן עורה של אמריקה מַשחים והולך. יתכן מאוד שההיספאנים יכריעו את הבחירות האלה.

נאמנים לחוכמת אנשים מלומדה, הדמוקרטים יַעֲטוּ ארשת אופטימית. הרפובליקנים מאשימים אותם שהם “פסימיים”, ואין לך תווית מפלילה יותר בתרבות פוליטית המאמינה בחדשות טובות. במערכת הבחירות המוקדמות של הדמוקרטים, הכף נטתה תחילה לטובת מושל מדינת ורמונט לשעבר, הווארד דין, שהיטיב להבין את עוצמת הכעס של מצביעי מפלגתו כלפי ממשל בוש. ג’ון קרי חזר והכריז ש”לא מספיק לכעוס”.

האומנם? ההיסטוריה הפוליטית של ארה”ב מראה, שנשיאים נכשלים בנסיון להיבחר מחדש רק כאשר הבוחרים כועסים. בתשעים השנה האחרונות זה קרה רק ארבע פעמים. אפשר להגיד על תבוסת נשיא שהיא כמעט מנוגדת לכללי המשחק ההוגן של הפוליטיקה האמריקנית. הוועידה הזו תצטרך להפיח אופטימיות – אבל גם לתָעֵל את הכעס. בסופו של דבר, כדי שג’ון קרי יהיה נשיא, ג’ורג’ בוש יצטרך תחילה להפסיד.

העתון ‘ניוז אנד אובזרוור’, היוצא בלב ארץ הטבק של ארה”ב, במדינת צפון קרוליינה, חוגג את החלטת הסנאט. “נצחון גדול” הוא כותב על החוק אשר יעניק 12 מיליארד דולר לחקלאים שיסכימו לחסל את שדותיהם

התפרסם ב’גלובס‘, 20 ביולי 2004

היו ימים, והם אינם רחוקים כל כך, שסנאטורים ממדינות הטבק של ארה”ב היו מעשנים במוּ­­פגָן בזמן ישיבת ועדה. היו ימים, שמנכ”לים של חברות טבק גדולות היו מוכנים להגיד בפומבי, מבלי לקרוץ או לחייך, כי “אין הוכחה שעישון מזיק לבריאות”. הימים הלא-רחוקים ההם חלפו. הסנאטורים של מדינות הטבק עושים עכשיו עסקים עם סנאטורים שונאי טבק, מפני שהם יודעים שזה מה שרוצים בוחריהם. מגדלי הטבק באמריקה רוצים מה שהיו רוצים, אולי, מגדלי הפרגים של אפגניסטן ומגדלי הקוקה של קולומביה: שהאוצר האמריקני יקנה אותם.

בסוף השבוע שעבר הצביעו 78 מ-100 חברי הסנאט בוושינגטון לטובת הצעת חוק, שתעניק לממשלה הפדרלית את הזכות לפקח על מכירת סיגריות, לאסור חלק מן הפירסומות (אלה הטוענות למשל ל”סיכון מופחת”, או מנסות לפתות נערים), ולפסול חלק מן המרכיבים המשמשים כיום בייצור סיגריות. בסנאט המפולג של ארה”ב, קואליציות מקיר-אל-קיר אינן עניין שבשיגרה. אבל כאן אנחנו מוצאים את הסנאטור מיץ’ מקקונל השמרני ממדינת הטבק קנטאקי עושה יד אחת עם הסנאטור אדוארד קנדי הליברלי ממדינת מסצ’וסטס, שחוקי העישון שלה הם מן המחמירים ביותר באמריקה.

אם בית הנבחרים יסכים, ואם הנשיא יחתום, החוק הזה ישלם בעשר השנים הבאות בערך 12 מיליארד דולר למגדלי טבק, כדי שיואילו לעשות משהו אחר. הכסף הזה יגיע לא ממשלם המסים, אלא מתעשיית הטבק. היא תצטרך לפיכך להעלות את המחירים, אולי בששה סנט לחפיסה. בית הנבחרים נלהב פחות מן הסנאט. הוא רוצה לשלם פחות, רק 9.6 מיליארד, והוא רוצה שהכסף יבוא מקופות הממשלה, לא מקופות התעשיה.

מותר להניח שפשרה תימצא, וההתקדמות האטית אך הבטוחה תימשך. תימשך לאן? האם יגיע היום, שבו לא יימכרו עוד מוצרי טבק בארה”ב? זו היתה הצעה, שהשמיע לתפארת הרטוריקה אחד ממנכ”לי הטבק, כאשר בתי משפט התחילו לפסוק נזיקין של מיליארדי דולרים נגד התעשיה, והממשלה הפדרלית שקלה הטלים חדשים לבקרים. אולי מוטב שפשוט תוציאו את הטבק אל מחוץ לחוק, הוא אמר.

מי יכסה את הגרעון? הטבק כמובן

בסוף שנות ה-90 הגיעו חברות הטבק להסכם עם רוב המדינות בארה”ב: המדינות לא יגישו עוד תביעות – וחברות הטבק ישקלו פיצויים של 246 מיליארד דולר במשך 25 שנה. בלשונו של ‘וול סטריט ג’רנל’, המדינות הקימו בעצם קארטל, הלוקח כסף מן הטבק הגדול כדי לסתום את החורים בתקציבים. בשביל המדינות, הסידור הזה בא בדיוק בזמן. סביב שנת 2000 התחלפו עודפי התקציב שלהם בגרעונות חסרי תקדים, ואחדות מהן הגיעו עד סף פשיטת רגל, כידוע לכל חובב ארנולד שוורצנגר ממוצע. על פי המקביל האמריקני של המשרד לביקורת המדינה, 54% מן הנזיקין של חברות הטבק השנה ישמשו את המדינות לצמצום גרעונותיהן, רק 17% ישמשו את המטרה המקורית – טיפול במחלות שהטבק גרמן.

תעשיית הטבק הגיעה למסקנה, שזה מה שהיא צריכה לעשות כדי להאריך את תוחלת חייה. הרווח העיקרי הצומח לה הוא הוודאות שהיא תוסיף להתקיים לפחות עוד 25 שנה. סוף סוף, איזה עניין יהיה למדינות להרוג את הפרה החולבת? ואמנם, 30 מדינות (בהן הגדולה ביותר, קליפורניה), חוקקו תקרות על גובה הנזיקין שבתי משפט משיתים על יצרני הטבק. פירוש הדבר שגם אם חבר מושבעים יפסוק חמישה מיליארד דולר, הנתבעים לא ישלמו יותר מן התקרה: מ-125 מיליון דולר בקליפורניה, עבור דרך 100 מיליון דולר בפנסילווניה, המשך ב-50 מיליון דולר במיזורי, וגמור ב-25 מיליון דולר באוקלהומה (את הנתונים האלה הביא השבוע ‘וול סטריט ג’רנל’, ומשם הם שאולים).

אבל חלק ניכר מן המדינות לא קבעו תִקרוֹת, והעיֵפוּת מחמת חוסר הוודאות היא זו המובילה את חקלאֵי הטבק אל תכנית ההתחסלוּת של הממשלה. הם טוענים, כי בסופו של דבר, הם יקבלו פחות כסף, אבל איזה מין חיים הם אלה שבהם איש אינו יודע מה יֵלֵד יום: איזה חוק חדש, איזה הֶטֵל חדש, איזה גילוי רפואי מצמרר חדש, איזו התפרצות חדשה של איבת הציבור ועורכי הדין המוכנים להגיש תביעה קיבוצית בשם עשרים מיליון מרשים?

משרד המשפטים הפדרלי הגיש לאחרונה חוות דעת של 2,500 עמוד, המאשימה את תעשיית הטבק במירמה של 50 שנה. הוא טוען, כי מאז 1954 התעשיה מנסה בשיטתיות להסתיר את נזקי העישון מפני הציבור ומפני הרשויות המפקחות. על יסוד זה הוא רוצה לחייב את התעשיה בתשלום 280 מיליארד דולר נוספים.

דחלילי המרלבורו בסין

התחזית הסבירה ביותר לעתיד הטבק באמריקה היא שההגבלות עליו יחמירו ויילכו, אבל לעולם לא במידה שתשים קץ לקיומו. הזרוע המגבילה תהיה מִנהֶלֶת המזון והתרופות (FDA), והיא תוציא את הנשמה לטבק הגדול. למרבה ההפתעה, הטבק הגדול, או לפחות חלקים חשובים שלו, אינם מתנגדים. אדרבא, הם מברכים. FDA היא מקור מרכזי של סמכות בעיני הצרכן האמריקני. אם היא תִטבַּע חותם כַּשרוּת על סיגריות, הטבק יֶחדַל להיחשב למֵפֵר חוק וּלמַמרֵה פי הציבור.

ואיפה תעשיית הסיגריות תִמצָא את רווחיה הגדולים בעתיד? הרחק מנחת זרועה של מִנהֶלֶת המזון והתרופות, בארץ שאינה מזדרזת יותר מדיי לאכוף כללי בריאות בשום עניין: סין. שם נמכרים מדי שנה 1.78 טריליון (1,780 מיליארד) סיגריות, שליש הצריכה העולמית (הנתונים האלה הופיעו בשבוע שעבר ב’טיימס’ של לונדון). סין מוכנה עכשיו לפתוח את שווקיה לרווחה לפני חברות טבק זרות, מִקֵץ שנים של חומות ושל מִכסֵי מגן.

בשבוע שעבר הודיעה חברת הטבק הבריטית-אמריקנית (זה שמה, בראשי התיבות האנגליים BAT) כי היא מצטרפת אל החיזורים אחרי ריאותיו של המעשן הסיני. היא מקווה לייצר מאה מיליארד סיגריות בשנה, ולהשאיר בזה הרבה מקום לשורה של דחלילי מרלבורו.

אשר למולדת המרלבורו, עדיין לא כָּלוּ כל הקיצים. תעשיית הטבק אפילו הופכת עכשיו את החמרת הפיקוח עליה לפעלוּל שיווקי. סוף סוף, מה מסעיר יותר את הדמיון מן הפרי האסור? אר.ג’יי. ריינולדס, שמבית היוצר שלה נפלטות סיגריות ‘קאמל’, מעמידה במרכז מערכת השיווק את ההשוואה בין עכשיו ובין “שנות העשרים הרועמות”, זמן רומנטי להחריד, שעמד לא רק בסימן הסערה המתקרבת בוול סטריט, כי אם גם בסימן חוקי היובש. במשך 15 שנה נאסר על אמריקנים לצרוך אלכוהול, והם כידוע יצאו מגדרם לציית. ‘קאמל’ מתוארת עכשיו כסיגריה שעל ניחוחותיה “נהגו להתענג מבריחי וויסקי ואנשי החברה הגבוהה”.

אגב, אם תשאלו את השוודים מה לעשות בכל הפירסומות האלה, הם יַפנוּ אתכם אל הארגון הנקרא “דור של לא-מעשנים”. לפי סוכנות הידיעות הצרפתית, הארגון כיסה את קירות שטוקהולם בכרזות הטוענות כי עישון מעכב את גידול הפין הגברי, ופילטרים של סיגריות ממולאים בצואת עכברים. כן, מודה מנהלת הארגון, אנה תרזה אנארסון, אלה הם שקרים, אבל מה עושה תעשיית הטבק? האין היא משקרת? “שקרינו כל כך מוגזמים, שאנחנו מקווים כי הם יביאו אנשים לידי מחשבה, ואז הם ייכנסו אל אתר הרשת שלנו, וימצאו את האמת”. 

תעשיית הטבק מתמודדת עם אתגרים חדשים (באתר משרד החקלאות של ארה”ב) חופש מטבק (אתר אזורי במדינת ניו יורק) נתונים על התקדמות המלחמה בטבק במדינות האיחוד האירופי (באתר של מכון הסרטן האמריקני) מפת המערכה להגבלת העישון הפומבי במדינת מסצ’וסטס

האם “מלים של ארבע אותיות” (או של שלוש) צריכות להתפרסם במלואן בדפוס? האם הן צריכות לצאת מפי פוליטיקאים? מה אומרת הַקַלּוּת של פירסומן, או של הגייתן, על הפוליטיקאי, על העתונאי ועל תרבותם? ערכים נמדדים במעשים, אבל גם התאפקות היא ערך, והיא נמדדת גם במלים

התפרסם ב‘גלובס’, 15 ביולי 2004

לפני 13 שנה, צינה איומה השתררה ביחסי ישראל-ארה”ב. אבא ג’ורג’ בוש ישב בבית הלבן, ידידו ג’יימס בייקר ישב במחלקת המדינה, יצחק שמיר ישב במשרד ראש הממשלה, משה ארנס היה שר החוץ, בנימין נתניהו היה סגנו – ולארה”ב די נמאס. היא רצתה לכנס ועידה בין לאומית במדריד, וממשלת שמיר ניהלה מלחמת התשה כדי למנוע ועידה כזאת. ארנס היה בא לבייקר ומבקש הבהרה, ובייקר היה מבהיר, וארנס היה חוזר לירושלים, ובא עוד פעם, ומבקש הבהרה; ונתניהו היה מגיע לוושינגטון, כדי לשכנע את ידידיו בקונגרס ובתקשורת שמי-צריך-את-מדריד.

היתה מדריד, אבל הואיל וממשלת שמיר הגיעה לשם כמי שכפאה שד היא גם התנהגה בהתאם. ומדריד לא הובילה לשום מקום. הממשל הכי פחות סנטימנטלי כלפי ישראל מאז שהתחילו היחסים המיוחדים, בשנות ה-60, היה מוכן לכופף לישראל את הזרוע. התקרבה והלכה שנת הבחירות באמריקה, ומזכיר המדינה הפוליטי ביותר שנראה בוושינגטון זה 50 שנה (הקודם, למעוניינים, היה ג’ימי ביירנס של הנשיא טרומן) היה מעורב גם בענייני הבחירות.

יום אחד היתה התייעצות בבית הלבן, ישבו בה אנשים בכירים מאוד, אם כי לא הנשיא עצמו, ועלה בה עניין היהודים. הם מאוכזבים מעמדתנו כלפי ישראל, אמר שר השיכון ג’ק קמפ, לשעבר מועמד לנשיאות, ידיד רב-שנים של ישראל ושל היהודים, כוכב לשעבר בליגת הפוטבול.

היהודים? אמר ג’יימס בייקר. הם מעולם לא הצביעו בעדנו (הוא צדק, היהודים תמיד מצביעים בעד הדמוקרטים, אפילו כאשר הרפובליקנים ידידותיים מאוד). ולהלן הוא הוסיף, f— the Jews.

האם הקורא חושב שאני מתחסד,או מצטנע, כאשר אני מחסיר את שלוש האותיות האחרונות של המלה המתחילה ב f? אם כן, אז בזה בדיוק העניין.

יש בניו יורק עתון אחד, שהוא אולי הצרחני ביותר באמריקה. שמו ‘ניו יורק פוסט’. הוא פרו-ישראלי לתיאבון, הוא ידיד היהודים, והוא מבורך בהרבה פחות עכבות מרוב העתונים. לידיו דלף הסיפור על זוהמת לשונו של מזכיר המדינה.הוא פירסם את הסיפור בהבלטה, עם שלושה מקפים אחרי ה f, או אולי שניים בין ה f ובין ה k, אני מודה שאינני זוכר.

למחרת, הסיפור הופיע גם ב’הארץ’. בעמוד הראשון של ‘הארץ’. בכותרת הראשית של העמוד הראשון. עם המלה המפורשת, ללא מקפים. אין זה מן הנמנע כי זו היתה הפעם הראשונה בתולדותיה, שהמלה הגיעה אל הכותרת הראשית של איזשהו עתון בעולם, בוודאי של עתון רציני. הנה כי כן, המשובח בעתוני ישראל היה מבורך בפחות עכבות מן הוולגרי בעתוני אמריקה.

המלה המתחרזת עם ‘עשירה’

אני אינני מעלה את הסיפור הזה מאוב כדי לקנטר את ‘הארץ’, שבאותם הימים הייתי כתב החוץ הראשי שלו. לפני עשרים שנה היה לי העונג להניב כותרת ב’ידיעות אחרונות’, “אשתו של בוש על פרארו: היא זונה עשירה”. מה טוב הדבר שכותבי עברית יכולים בדרך כלל לחסות בצל אלמוניותן של האותיות המרובעות. הכותרת ההיא, בעמוד פנימי של העתון, נשכחה.

מה בכל זאת קרה? בבחירות לנשיאות של 1984, הדמוקרטים מינו צירת קונגרס, ג’רלדין פרארו, למועמדתם לסגן נשיא. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאשה התמודדה על כהונה ארצית. יריבה הרפובליקני היה ג’ורג’ בוש האב. ברברה אשתו לא אהבה את פרארו, ויום אחד נשמעה אומרת עליה, שהיא “מיליונרית המתחרזת עם ‘עשירה'”. עשירה באנגלית היא rich, והכול הבינו את הרמז. מתחרזת עם rich  היא bitch, או “כלבה”, שהיא מלה רעה מאוד באנגלית. רעה כאשר תהיה, היא עדיין טובה מן התחליף הוולגרי באמת שלה. אמריקנים אומרים “בן כלבה”, במקום שבו ישראלים אומרים “בן ז—” (כן, כן, אני יודע).

עורכי החדשות ב’ידיעות אחרונות’ – שאגב היו אנשים רציניים ורבי ממש, ורחשתי להם כבוד וידידות – לא היו מוכנים לבזבז זמן על מלים נרדפות ועל תחליפים מהוגנים או חצי-מהוגנים. במקום שברברה בוש רק אמרה “מתחרזת עם rich“, עורכיי חסכו מקום, וכתבו, בפשטות ישירה, “זונה”.

בתרבות כל כך מעוטת עכבות כמו התרבות הישראלית, בלשון כל כך מחוספסת כמו העברית המודרנית, שימוש במלים “של ארבע אותיות”(כפי שהאנגלים קוראים להם) איננו אקט כל כך נועז של נון-קונפורמיזם. כאשר הכול מדברים בלשון מזוהמת, קצת קשה להתפעל מן הישירות ומן ההעזה של מי שמעניקים חיים ספרותיים ל”מלים של ארבע אותיות”. בנסיבות כאלה, החוכמה היא לנסות ולבטא רעיון במידה של ריסון, דווקא מפני שמידת חוסר הריסון היא כל כך רגילה.

ב-1981, אם אינני טועה, שמעון פרס פנה אל ראש הממשלה מנחם בגין במזנון הכנסת, וביקש את רשותו לבקר במרוקו בהזמנת המלך. בגין, באחד מימי האופוריה שלו, ענה ברוסית, במלה המתחרזת עם “פוּי”, שתרגומה לעברית מצריך שלוש אותיות. פרצה שערוריה קטנה, יוסי שריד תקף את בגין בנאום במליאת הכנסת. בגין ענה בבדיחות הדעת, שנו, מה אתם רוצים, בין גברים יש לפעמים “הומור קסרקטינים”.

סגן הנשיא והאקט האנטומי

נזכרתי במעשה בגין-פרס בתחילת החודש, כאשר סגן נשיא ארה”ב השתמש במלה המתחילה ב f במליאת הסנאט בוושינגטון. דיק צ’ייני הוא גם נשיא הסנאט. אחד הסנאטורים הדמוקרטיים הוותיקים ביותר ניסה לקשור אתו שיחת רֵעים. זה היה כמה ימים לאחר שהסנאטור הטיל דופי ביושרו של סגן הנשיא בקשר עם השנים שבהן היה מנכ”ל תעשיית הנפט הגדולה Halliburto. צ’ייני לא היה מוכן לנהל שיחת רֵעים. הוא יעץ לסנאטור ללכת ולבצע אקט אנטומי בלתי אפשרי מעיקרו.

כאשר הסיפור דלף, דוברו של צ’ייני טען תחילה שזה לא יכול להיות, זה לא מתיישב עם סגנונו של סגן הנשיא. אבל עד מהרה צ’ייני עצמו אישר ברצון, כמעט בלהיטות. הוא אמר בראיון טלויזיה (ב Fox, אלא מה), כי לא זו בלבד שאמר, ולא זו בלבד שאין לו כל צורך להתנצל, אלא שהוא הרגיש “הרבה יותר טוב” לאחר שאמר מה שאמר.

היתכן שסגן הנשיא הגיע למסקנה, כי הבוחרים החשובים עכשיו באמת הם גברים של צווארון כחול, השותים קצת יותר מדיי בירה כשהם צופים במשחק פוטבול, וחושבים שניבול פה הוא ביטוי של גבריות? בבחירות הקודמות, לפני ארבע שנים, ג’ורג’ בוש נשמע מנבל את פיו כלפי כתב של ה’ניו יורק טיימס’, וצ’ייני נשמע מהנהן בהסכמה. איש מהם מעולם לא התנצל. אדרבא, בוש דיבר אחר כך על המעמד הזה בתכנית האירוח הפופולרית של דייוויד לֶטֶרמן בערך באופן שלוחם ותיק מעלה חוויות מן הקרב האחרון (“אשה אחת אמרה לי, ‘תשטוף את פיך, איש צעיר'”, הוא סיפר).

המלה המתחילה ב f נשמעה פעם אחת גם מפי הסנאטור ג’ון קרי, עוד לפני ארבעה חודשים ויותר. אז, יו”ר מסע הבחירות של הנשיא הכריז שהוא “מאוכזב”. ובנשף התרמה נוצץ לטובת קרי בניו יורק, בשבוע שעבר, השחקנית ווּפּי גולדברג השתעשעה במשחק מלים מזוהם, שהשווה את הנשיא בוש עם מבושיה. מאחר שֶקֶרי מנסה עכשיו לשכנע בוחרים במדינות המתנדנדות של המערב התיכון כי הוא שותף לערכי-היסוד ה”שמרניים” שלהם, דוברת של בוש מיהרה לשאול בהתאנפפות מתחסדת, “האם אלה הערכים השמרניים של קרי”? הסנאטור מיהר לענות, ש”ערכים אינם נמדדים במלים, אלא במעשים”.

זה כמובן נכון. מעשים, מעשים, מעשים. אבל מלים מעניקות למשתמש הזדמנות להפגין ערך רצוי למדי בחיי הציבור: התאפקות. סרטי ההקלטה המפורסמים של ריצ’ארד ניקסון חשפו איש שהיה נטול כל יכולת של התאפקות. הוא ניבל את פיו בתכיפות פתולוגית. אגב כך הוא גם הפר את חוקת ארה”ב, ורק חנינה מיוחדת הצילה אותו מן הכלא.

לא כל מנַבֵּל פה הוא פושע בכוח. לא כל צח לשון הוא בעל מידות תרומיות. אבל יש קשר בין דלות וכיעור של לשון ובין דלות וכיעור של פוליטיקה, או של כל פעילות אנושית אחרת.  

המעמד הבינוני בשיא יצירתיותו. קריקטורה מעתון לונדוני, 1878

התפרסם ב’כסף’, המוסף השבועי של ‘גלובס’, 16-15 באפריל 2004

קרל מרקס ישב בפאריס בסוף שנות ה-40 של המאה ה-19, והתמלא גועל נפש. הוא ראה את הבורגנות בִּקְלוֹנָהּ. הוא ראה אותה מְקימה רפובליקה, ונִפטרת ממנה בִּמהירוּת מסחררת, כדי להושיב הרפתקן נִפסָד על כֵּס הקיסר, וּלכוֹנֵן את הרודנות המודרנית הראשונה באירופה.

מלחמת מַעֲמָדוֹת, אמר מרקס, תפטור אותנו אחת ולתמיד מן הבורגנות הזו. מֵאחר שלא היה דמוקרט ולא היה ליברל, הוא קיווה לדיקטטורה של הפרולטריון. מגשימֵי חזונו לימדו אותנו משהו על רִשעוּת הֲזָיוֹתָיו.

מלחמת מעמדות אמנם היתה, אבל רְאוּ מי ניצח בה: הבורגנות, אלא מה. רפובליקות של מעמד בינוני התפשטו על פני כל העולם המתועש.

מרקס, אם גם טעה בהערכת תוצאותיה של מלחמת המעמדות, נחל בכל אופן הצלחה מרשימה בעניין אחד: הוא הוריש לְדורות של אינטלקטואלים שמאליים וליברליים את שִׂנאַת הבורגנות. מג’ורג’ ברנרד שוֹ ועד ז’ורז’ בראסאנס למדנו לָבוּז לעֶרכֵי המעמד הבינוני, גם, או בייחוד, כאשר כל האימפּוּלסים שלנו היו טבוּעים בחוֹתָמוֹ.

מי שלא סלחו למעמד הבינוני את חולשותיו היו מוכנים, או אפילו להוטים לא פעם, לסלוח לסטליניסטים את חולשותיהם. הם שכחו, לרָעָתָם, כי בלי המעמד הבינוני לא היתה לנו ציוויליזציה. לא היתה לנו מה שקוראים כיום “חברה אזרחית”. אפילו המושג “אזרח” בלשונות המערב נובע מן המלה “עיר”, באותו מובן שהעיר הלא-אריסטוקרטית יילדה את הרעיון של קהילת אזרחים. הקהילה הזו רשאית לתבוע לעצמה זכויות, ולפיכך רשאית להפחית את זכויות היתר של המעמד השליט.

(פעם, לפני שהארץ נֶחצתה בין מחנה לאומי למחנה שלום, היו נוהגים להבחין בין “מפלגות הפועלים” ל”מפלגות האזרחיות”. העיר האזרחית ביותר בארץ היתה רמת גן, ואת מרכזה עיטר “בית האזרח”, התשובה הבורגנית המהוגנת לבית מועצת הפועלים.)

אין לנו חיים בלי המעמד הבינוני. אבל אין זה מפני שהוא נועז ועקיב ונאמן וּמלא הקרבה. אין לנו חיים בלעדיו מפני שהוא נוטה להיות פרגמטי, ומה לך תכונה נערצת יותר, בייחוד בחברות שֶלָקוּ בתשישות אידיאולוגית. אבל הפרגמטיות של המעמד הבינוני מעוּגנת בפחד. הוא תמיד מפחד. הוא מפחד מפני אינפלציה. הוא מפחד מפני דפלאציה. הוא מפחד מפני אנרכיה. הוא מפחד מפני ניהיליזם. הוא מפחד מפני נון-קונפורמיות.

אשרי מפחד תמיד, אמרו אנשים חכמים מאוד ולא-קונפורמיים מעיקרם. ואמנם הפחד הזה אינו רע, אם הנסיבות הן נורמליות, זאת אומרת אם יש פחות-או-יותר שלום, ואם יש פחות-או-יותר שִׂגשׂוּג, ואם איש אינו מהלך אֵימים על הקוֹנפוֹרמיוּת המבורכת של המעמד הבינוני ברעיונות של תיקון עולם, בייחוד אם התיקון הוא פתאומי.

“הרוב השקט”

כאשר מפחידים את המעמד הבינוני, הוא נוטה לשכוח שהוא בעצם די ליברלי ודי סובלני ודי לא-אידיאולוגי. כאשר מפחידים אותו, הוא נוטה לחפש מִקלָטים בחֵיקם של אלה המבטיחים לחזור ולכונן את הסדר התקין. מדהים על מה המעמד הבינוני יסכים לוותר, אם רק ישוחרר מִפַּחֲדֵי האינפלציה/דפלאציה, ואם רק יבטיחו לו – מילולית או מטאפורית — שהרַכָּבוֹת יֵצאוּ בזמן.

מוטב לכל פוליטיקאי לזכור את פחדיו של המעמד הבינוני, כאשר הוא מוציא את המעמד הזה להפלגות הרפתקניות. בדרך כלל השמאל הדמוקרטי הוא זה השוכח להתחשב ברצונו של המעמד הבינוני ובפחדיו, ולכן הוא נופל מן השלטון בנסיבות דרמטיות מאוד (גרמניה הוויימארית, צ’ילה של איינדה), או דרמטיות קצת פחות (בריטניה בשנות ה-70 של המאה ה-20).

ניקסון לא היה בדיוק הנשיא הפופולרי ביותר של כל הזמנים — אבל בבחירות של 1972 הוא גרף 49 מ-50 המדינות. איך? הוא הבין ללִבּוֹ המפוּחָד של המעמד הבינוני

הדמוקרטים בארה”ב לא הבינו עד כמה הפחידו את המעמד הבינוני בשנות ה-60. ריצ’ארד ניקסון דווקא הבין. אם אינני טועה, הוא האיש שֶטָבַע את המושג “הרוב השקט” (בנובמבר 1969, בנאום לאומה). האינטליגנציה השמאלית נחרה בבוז – וב-1972 ניקסון גרף 49 מ-50 המדינות של ארה”ב. רונלד רייגן עשה בדיוק אותו דבר 12 שנה אחר כך.

זה קרה גם בישראל בשנות ה-90. פעמיים. השמאל הדמוקרטי נחר בבוז לנוכח פחדיו של “הרוב השקט”, וקיבל בתמורה את בנימין נתניהו. הוא חזר ונחר, וקיבל בתמורה את אריאל שרון. מדהים כשלעצמו שלשמאל הדמוקרטי ניתנו שתי הזדמנויות בתוך שלוש שנים. פוליטיקאים כושלים אינם מקבלים בדרך כלל הזדמנות שניה.

אלא אם כן כמובן שמם אריאל שרון. או בנימין נתניהו.

או בנימין נתניהו. עכשיו, משהמיתון בישראל הגיע רשמית אל קִצוֹ, ושַׂר-הָעַל במשרד האוצר מתכנן לקצץ מסים, הֶחָלָל מתמלא קריאות השתאות וּגניחוֹת התפעלות. לאחר פלירט ארוך ומכאיב עם התמוטטות כלכלית, ולאחר שֶטָעַם את טַעַם הדפלאציה, המעמד הבינוני אסיר תודה לנתניהו, ומוכן להעניק לו רהביליטציה. נתניהו לא יהיה סתם ראש הממשלה הבא, הוא יגיע לשם על כתפיו של המעמד הבינוני.

בישראל, ארץ אוכלת שרי-אוצריה, זה יהיה חִזָיוֹן לא רגיל. סוף סוף, מי זוכר שהיו פעם שרי אוצר ששמותיהם היו זאב שֶרף, יהושע רבינוביץ’, שמחה ארליך, יִגָאֵל הוּרביץ, יורם ארידור, יגאל כהן-אורגד – שמשרד האוצר היה תִקרַת הזכוכית שלהם. ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות המערביות, שרי אוצר הם מועמדים טבעיים לראש הממשלה, בייחוד במפלגות שלטון מאריכות ימים. בישראל, רק ראש ממשלה אחד הגיע לשם ישר ממשרד האוצר (לוי אשכול). לא כל כך רע שראש ממשלה יהיה שר אוצר לשעבר.

אלא מה, זה שהוא סיים את המיתון לא מחק את הרקורד של 11 השנה הקודמות, מאז שנטל את מושכות הליכוד מידי יצחק שמיר. ימי שלטונו הקצרים והדרמטיים הניבו יותר קיטוב פוליטי, פנימי וחיצוני, מימי שלטונם של כל קודמיו. הוא פילג את היהודים, הוא הגביר את שנאת הערבים, הוא עורר גועל נפש כמעט כללי אפילו מצד ידידים. הוא לימד את ערפאת לעשות אינתיפאדות ולהישאר בחיים (“אינתיפאדת המִנהָרָה”). הוא סיכן ללא צורך את יחסי ישראל-ירדן, והעניק חיים לשייח’ יאסין.

כֵּן, להציל

השנים האחרונות איימו על עצם שיורו של המעמד הבינוני, בין פצצות מהלכות ברחובות עריו לאינפיתאדה שבה לוחמים ונופלים ילדיו, בין אבטלת הטובים שבבניו עד רִבּית הרסנית המנתקת את קו האשראי ואת רוח ההֶעזה של יַזָמָיו.

הַעֲמָדַת המעמד הבינוני על רגליו היא משׂימה בעלת חשיבות היסטורית. אבל המעמד הבינוני אינו אוהב לקרוא היסטוריה. הוא שוכח מה עשו מצילי שלומו של המעמד הבינוני לאחר שגמרו להציל אותו.

כל כך הרבה פעמים ב-150 השנה האחרונות, המעמד הבינוני כרת בריתות עם הרפתקנים מחוּפָּשׂים למצילים לאומיים. כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה אנשים שילמו מחיר כל כך כבד על השִכחָה הכרונית של המעמד הבינוני. מה מאוד צריך לקַווֹת שזה לא יקרה הפעם. מה מאוד צריך לקוות שהמעמד הבינוני יתנַשֵׂא מעל בינוֹניוּתוֹ הטבעית.

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 19-18 במארס 2004

“רגע של אמת”, מכריזה הכותרת בראש ה’שיקאגו טריביון’ (והרבה עתונים אחרים בעולם), בדיוק לפני שנה, 17 במארס. זה היה יום אחד לאחר ועידת הפיסגה של תומכי המלחמה בעיראק, באיי האזורים. בצילום , משני עברי בוש, נראים ראש ממשלת פורטוגל (מימין) וראשי הממשלות של ספרד ושל בריטניה. אבל איזו מין אמת זו היתה?

אין זה כלל מן הנמנע, ש-2004 ו-2005 יַעַמדוּ בסימן הענשת דור שלם של פוליטיקאים שלא אמרו את האמת. אפשר שזה התחיל ביום א’ שעבר בספרד, וזה יימשך בחודש יוני בבחירות לפרלמנט האירופי, ובבחירות הכלליות באוסטרליה מתישהו לפני הסתיו הבא, וזה יגיע לשיא דרמטי בבחירות בארה”ב בחודש נובמבר, ויושלם בבחירות הכלליות בבריטניה שיתקיימו אל-נכון במהלך 2005.

המכַנֶה המשותף יהיה עיראק. כל הממשלות העומדות לדין הבוחר היו חברות מייסדות בקואליציה הקטנה שיצאה למלחמת עיראק. חברי הקואליציה הזו הודיעו, בהשראת ארה”ב, שיַעַד אחד להם: לפָרֵק את עיראק מנשק ההשמדה ההמוני שלה. הם הטעימו, בדרגות משתנות של תוקף, כי הפלת סדאם חוסיין אינה היעד. הוא איש רע, רע מאוד, אבל אין זו מלחמה ל”שינוי משטר”.

מחוץ לארה”ב עצמה, דעת הקהל בכל חברות הקואליציה התנגדה בהחלט למלחמה. מיליונים צעדו בעריהן הגדולות של המדינות החברות, להביע התנגדות. בלונדון לבדה התפתל נחש של מיליון בני אדם ויותר בדרך להייד פארק. סידני ראתה את ההפגנה הגדולה ביותר בתולדותיה. בערי ספרד לא היה מקום לזוז.

“הווארד דוחה את המחאות העולמיות”, מכריזה הכותרת הראשית ב’סידני מורנינג הרלד’, 17 בפברואר 2003, לצד צילום של הפגנה ענקית בסידני נגד מלחמת עיראק. ראש ממשלת אוסטרליה, ג’ון הווארד, יָצָא למלחמה נגד רצון אזרחיו. האם הוא ישלם השנה את המחיר האלקטורלי?

הפוליטיקאים לא שעו לדעת הקהל שלהם. הם עמדו על דעתם. הם הסבירו שזה מבחן של מנהיגוּת ושל מדינאוּת. לא כולם היו שותפים באותה מידה, כמובן. מחוץ לטוני בלייר הבריטי, איש מהם לא שיגר צבאות של ממש אל מֵעֵבֶר לים. יצאו כמה מאות מכאן, כמה מאות משם. אבל הפוליטיקאים לא אמרו את האמת.

מי מהם ידעו שאין הם אומרים את האמת? קשה לדעת. יתכן בהחלט שהם הוטעו על ידי דוחות ביון ועל ידי יועצים קנאים. יתכן שהם החליטו לעמוד לצד ארה”ב, פשוט מפני שחשוב לאנשים חופשיים לעמוד לצד ארה”ב, אפילו כאשר היא טועה.

ויתכן שהם ידעו שהם משקרים לדעת הקהל שלהם, כאשר הם אומרים שלסדאם חוסיין יש נשק השמדה המוני, הצריך “45 דקות” כדי להיכנס למצב הפעלה (כפי שטען דוח של ממשלת בריטניה). יתכן שהם חשבו, שאין להם ברירה אלא לשַקֵר, בהנחה שהתוצאות יצדיקו אותם לפני אזרחיהם, ואחר כך גם לפני בוחריהם.

ומה? הַאֵין אנחנו, אזרחי הדמוקרטיות המערביות, חוזרים פעם אחר פעם בגעגועים על האמת המהוללת שרק דה גול יכול להוציא את צרפת מאלג’יריה, ורק ניקסון יכול ללכת לסין, ורק בגין יכול לצאת מסיני, ואולי-אולי-מי-יודע רק שרון יכול לרדת מן הגבעות האסטרטגיות ולצאת מן הקאסבּוֹת הארורות.

“השקר האציל”

כשאנחנו חוזרים על האמת המהוללת, וּמִשתַבּחים ב”מדינאוּת” של דה גול ושל ניקסון, אנחנו אומרים בעצם שאנחנו מצַפּים מן הפוליטיקאים שלנו שיְשַקרוּ פה ושם. או אפילו שיעשו את ההיפך הגמור ממה שהבטיחו. אולי זה מפני שאנחנו, או לפחות חלקנו, איננו מאמינים שֶקוֹל המוֹן כקוֹל שָדַי; ואנחנו קצת מפחדים מקולו של הֶהָמוֹן; ואנחנו מקווים שמדינאינו הנבחרים יצילו אותנו מִידֵי בוחריהם.

ואני מניח שקוראי הטור הזה לא יתקַשוּ למצוא עוד סיבות להתמַכּרוּתֵנוּ הקולקטיבית למה שאַפְּלַטוֹן קרא פעם “השקר האציל” (כתבתי עליו בהזדמנות קודמת).

הבה נודה שלא כל כך ברור לנו לאיזו תכלית בדיוק אנחנו בוחרים ממשלות. מדוע אנחנו בוחרים אותן אחת לארבע שנים (או אחת לחמש בבריטניה ובצרפת, ואחת לשלוש באוסטרליה ובניו זילנד, ואחת לשש במקסיקו)? האם אנחנו בוחרים אותן כדי שיוציאו לפועל את מצעי הבחירות שלהן? האם אנחנו בוחרים אותן, מפני שאנחנו נוהים אחר האידיאולוגיה שלהן?

או, האם אנחנו בוחרים אותן מפני שאנחנו מאמינים כי הן ייטיבו למשול, חופשיות מכבלים של אידיאולוגיה, אֲמוּנוֹת על סטנדרטים של ממשל תקין, מלֵאוֹת מומחים ידענים במקום פוליטיקאים מקצועיים ויועציהם הממתינים בקוצר רוח להזדמנות הראשונה כדי לקפוץ משירות המדינה אל הפוליטיקה, כדי לחזור בגלימות של פוליטיקאים מקצועיים, השׂוֹכרים להם יועצים, הממתינים בקוצר רוח להזדמנות הראשונה כדי לקפוץ משירות המדינה אל הפוליטיקה, כדי לחזור בגלימות של פוליטיקאים מקצועיים, השׂוֹכרים להם…

אחד הגינויים הפוליטיים הנִמרָצים ביותר של שנות התשעים הוטח בביל קלינטון. הוא אינו עושה צעד, לפני שהוא מודד את דעת הקהל, אמרו מאשימיו. לימים תוטח אותה ההאשמה עצמה גם בטוני בלייר הבריטי. יוסי ביילין התלונן בשעתו במרכז מפלגת העבודה על כוונתו של שמעון פרס להצטרף לממשלת האַחדוּת בראשות שרון, מפני ש”זה רצון העם”. כלפי זה ציטט ביילין את בן גוריון, אשר אמר, “יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות – אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו”.

לפי מיטב ידיעותיי, המלים ההן לא עוררו התפַּלצוּת כללית, אלא אדרבא, הן אישרו את המוניטין שיצאו ליוסי ביילין של מדינאות ושל העזה ושל העמקה. יתכן בהחלט שהוא ראוי להם, למוניטין, אבל “אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור” הוא ציווי קצת מרחיק לכת בתרבות פוליטית דמוקרטית.

השקר נעשה אוֹרֵחַ קבוע

מה צריך מנהיג פוליטי לעשות, כאשר הוא עומד לחצות את הרוּבּיקוֹן ולשנות את מהלך ההיסטוריה, אם הוא מגלה שהציבור אינם רוצים (אגב, כך בעצם מוטב להגיד בעברית, הציבור “אינם”, לא הציבור “אינו”)? האם הוא צריך לרקוע ברגלו, ולהגיד, מעשה גליליאו, “ובכל זאת נוע תנוע”? או שהוא צריך להבין, כי בחירות דמוקרטיות הן עניין של האצלת סמכויות, לא של חטיפתן?

ההיסטוריה של הדמוקרטיות המערביות אינה נותנת תשובה חד משמעית לשאלה הזו. אומנם כן, צרפת חייבת את חייה לַשֶקֶר האציל של דה גול ב-1962; והעולם כולו אולי חייב תודה לריצ’ארד ניקסון בבייג’ינג, 1972. אבל כאשר ניקסון הראה, כי הוא חושב את השקר לאמצעי לגיטימי ושגרתי של מדיניות, הוא הוכרח להתפטר, הנשיא היחיד בתולדות אמריקה.

ביל קלינטון, שלקה בלא מעט ניקסוניזמים, חזר על אותה הטעות, והיה קרוב להפליא לשַלֵם את המחיר. רונלד רייגן שיקר לָעָם האמריקני כאשר מכר בחשאי נשק לאיראן, והעביר את תמורתו באופן לא חוקי לידי המורדים בניקרגואה. הוא היה קרוב יותר ממה שאנחנו מניחים למשפט הדחה בסנאט.

והשבוע ראינו מה קרה למפלגת הָעָם הספרדית של חוֹסֶה מאריה אסנאר. שנה אחת בדיוק לאחר שהוא הוציא את ארצו למלחמה בעיראק נגד רצון הרוב הגדול של תושביה, הבוחר הספרדי התקומם נגד יורשו המיועד. אסנאר גדש את הסאה, כאשר עורר את הרושם שהוא יודע אל נכון שטירוריסטים באסקיים, לא מוסלמיים, הניחו את הפצצות בָּרַכָּבות של מדריד. השקר ממַכֵּר. הוא נעשה אצלו אורח קבוע.

“מיליונים נגד המלחמה”, מכריזה הכותרת הראשית ב’אַבוּי’, עתון היוצא בברצלונה, 16 בפברואר 2003. מצד ימין, העתון מוסר את מספרי המפגינים, ובראשם נתוני ספרד: ברצלונה – 1.3 מיליון, מדריד – מיליון. האם לראש הממשלה אסנאר היתה הרשות לצאת למלחמה?

כשלעצמי אינני מתפעל מהתקוממות הספרדים נגד ממשלתם. אם הם חושבים שהדרך להינצל מידי טירוריסטים היא להתאמץ מאוד שלא להרגיז אותם, הם מגלים מידה קיצונית של ניתוק מן המציאוּת. אבל אילו ממשלתם היתה מדַבֶּרֶת אליהם את האמת, אולי דעתם היתה משתנה.

מדוע ג’ורג’ בוש היה צריך לשַקֵר לעם האמריקני ולעולם בעניין הסיבות למלחמה? מדוע לא היה יכול להודיע בגלוי, שהפלת סדאם חוסיין היא המטרה, ולבקש את הסכמת הקונגרס? התשובה העיקרית היא, שהוא היה מתקשה לקבל הסכמה כזאת; ובעלי בריתו באירופה היו מתקשים להישאר בעלי בריתו; והאו”ם היה עומד על רגליו, מפני שאין שום בסיס חוקי למלחמה להפלת משטר בארץ ריבונית.

אז מה הוא עשה? הוא שיקר. הוא הניח שהעם האמריקני יסלח לו, מפני שהאמריקנים הם אנשים פרגמטיים להפליא, הָאֲמוּנים על השגת תוצאות.

אני מוסיף לחשוב, שבוש ינצח בחודש נובמבר, אבל כנראה רק בקושי, ולאחר הרבה גלולות הרגעה וגלולות שינה. הוא לא יידע עד הרגע האחרון, אם השקר האציל ישלח אותו אל המקום שאליו הגיעו בעלי בריתו הספרדיים.

אם תתממש עריפת הראשים החזויה למעלה זה יהיה שיעור מאלף לכולנו. שקר גלוי אינו כבוד כל כך גדול, ואמת, איך להגיד את זה, אינה בושה.

פורסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 14-15 בינואר 2004

“ארמון האפר” בדילי, בירת מזרח טימור. כאן יושב הנשיא, שאנאנה גושמאו, לוחם גרילה מהולל. הבניין נשרף על ידי האינדונזים לפני הסתלקותם, כעונש על תמיכת הטימורים בעצמאות. עכשיו הוא סמל לייסוריה של האומה – ולתקוות התחדשותה. (צילום: יואב קרני)

בין הזְעֵיר-מדינות (micro-states) של העולם, מזרח טימור בשום פנים אינה הקטנה ביותר. למען האמת, עם 900,000 תושבים, ועם שטח של 19,000 קמ”ר, מזרח טימור יכולה להיחשב לענק בין כמה מֵחֲגָבֵי האו”ם.

בקִרבָתָה המיידית (קִרבָה היא עניין יחסי בנתיבי המים האין-סופיים של דרום האוקיאנוס השקט) אנחנו יכולים למצוא את נארוּ ((Nauru, עם שטח של 21.2 קמ”ר ואוכלוסיה של 12,000; או את מיקרוֹנֶזיה, עם 701 קמ”ר, 118,000 תושבים;  או את קיריבּאס (Kiribati), עם 811 קמ”ר, 94,000 תושבים. בים הקאריבי שוכנת לה לבטח אַנטיגַה (Antigua), 442 קמ”ר, 71,000 תושב. מול החוף המערבי של אפריקה אפשר למצוא את סַאו תוֹמֶה וּפּרינסִיפֶּה, 1,000 קמ”ר, 147,000 בני אדם.

בסביבתנו הקרובה יותר, מַלטַה עומדת לתפוס את מקומה סביב שולחן האיחוד האירופי, עם 316 קמ”ר ו-384,000. ליכטנשטיין וסן מרינו היו חברות מייסדות של הוועידה לבטחון אירופה, באמצע שנות ה-70.

בקיצור, זערוּריוּת, היא כשלעצמה, אינה שוללת מאיש את כרטיס הכניסה לקהילת העמים. אף אחת מן הנ”ל לא התקשתה להיכנס, ולהתכבד. אף אחת – חוץ ממזרח טימור. כאשר הפורטוגלים החליטו לחסל את האימפריה בת 500 השנה שלהם, ב-1974, הם העניקו עצמאות לענקים ולננסים כאחד. סאו תומה המוזכרת למעלה היתה אחת הננסיות. איי קאבּוֹ וֶרדֶה (“הכף הירוק”) היוּ הננסים האחרים, באוקיאנוס האטלנטי. אבל מזרח טימור עִצבְּנָה את שתי שכנותיה המיידיות, עצומות הממדים ורַבּוֹת הכוח – אינדונזיה ואוסטרליה.

ראש ממשלת אוסטרליה בימים ההם צרח במלוא גרונו נגד “זְעֵיר-מדינות”. הוא האמין שאין להן סיכויי שיור, ושהן יַרבּוּ אי-יַציבוּת בסביבתן. הוא נחר בבוז, כאשר אמרו לו שהמזרח טימורים רוצים עצמאות. שטויות, הוא אמר, היחידים הרוצים בה הם כמה אינטלקטואלים בני דם מעורב (זאת אומרת, דם פורטוגלי וטימורי).

הנמר שאג, הנמר ייבב

הימים היו ימי השיא של המלחמה הקרה, הודו-סין עתה זה נפלה בידי הקומוניסטים, ותנועת העצמאות המזרח-טימורית אימצה עגה מרקסיסטית-לניניסטית-מאואיסטית. במערב סָפקוּ כַּפַּיים בחשש, ומדדו את עומק המים במפרץ דילי, עיר הבירה הקטנטנה של מזרח טימור. האם צוללת גרעינית סובייטית תוכל לעגון שם? תוכל גם תוכל, היתה התשובה.

האמריקנים נתנו אור ירוק, הפורטוגלים לא התנגדו, האוסטרלים טפחו על השכם – ואינדונזיה הענקית פלשה ובלעה את מזרח טימור. בזה היה הסיפור יכול להיגמר, מפני שמי מסוגל אפילו להראות את האי ההררי הזה על המפה.

אלא שמזרח טימור נתקעה בגרונם של האינדונזים. הם הסתבכו במלחמת גרילה, שאומנם לא סיכנה את מעמדם הצבאי, אבל הניבה דיכוי פראי, והוציאה את דיבתם של האינדונזים רעה בעולם: גינויים, סנקציות, הפגנות. ב-1996 הוענק פרס נובל לשלום לשניים משוחרי העצמאות של מזרח טימור, והיא חדלה בזה להיות נקודה מרוחקת ולא ידועה.

חצי שנה אחר כך התחולל המשבר הפיננסי הגדול של מזרח אסיה, והתיך בן לילה את החזקים שבמטבעות האיזור. שאגתם של “הנמרים” המפורסמים וַעטורי ההצלחה הפכה ליללת כאב. מכל הנמֵרים, לא היה פצוע וזב דם יותר מן הנמר האינדונזי. הארץ המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, עם 200 מיליון תושבים, היתה זקוקה עד ייאוש לעזרה בין לאומית. רודנה הכול-יכול סוהארטו, קיסר של ממש, האיש שֶגַחֲמותיו היו חוק, נפל מִכִּסאוֹ לאחר 32 שנות שלטון.

יורשו המבולבל והחלש הדהים את ארצו ואת העולם, כאשר הודיע שיערוך משאל-עם במזרח טימור. הוא יציע לַמקומיים אוטונומיה נדיבה בתוך אינדונזיה. אם הם יסרבו, הוא ישלח אותם לכל הרוחות.

ממשלת האו”ם. אולי גם בפלסטין?

האינדונזים האמינו, או לפחות העמידו פנים שהם מאמינים, כי לאחר מלחמה שעלתה בחייהם של 200,000 מזרח טימורים, הם יַצביעו לטובת המשך הקשר עם אינדונזיה. הם לא. הם הצביעו ברוב עצום לטובת עצמאות. חמתם של האינדונזים בערה בהם להשחית. הם הענישו את המזרח טימורים, הרסו את עריהם, וניסו לגרש את אוכלוסייתם למערב טימור האינדונזית.

מזרח טימור   השם הרשמי: Timor Leste (בפורטוגלית), או Timor Lorosae (בלשון המקומית, טֶטוּן, Tetun)   השטח: 14,609 קמ”ר. בעיקר הרים, שהגבוה בהם מגיע ל-2,963 מ’.   האוכלוסיה: בערך 900,000 בני אדם, רובם מסווגים את עצמם כקתולים.   הלשונות: 18 במניין. טֶטוּן היא הלשון המקומית המדוברת ביותר. רוב התושבים מדברים אינדונזית, אבל פורטוגלית היא הלשון הרשמית.   המטבע: הדולר של ארה”ב.   ההכנסה השנתית לגולגולת: 410 דולר.   שיעור העוני: 40%. 83% של האוכלוסיה מתקיימים על שני דולרים או פחות ביום.   תמותת תינוקות: 88 לכל אלף, יותר מן הממוצע בארצות העניות, כפליים מן הממוצע באינדונזיה.   היסטוריה: שלוש ממלכות מקומיות נכבשו בהדרגה על ידי פורטוגל, החל מן המאה ה-16. האי טימור חולק בין פורטוגל להולנד ב-1859. היה שדה קרב חשוב בין אוסטרליה ליפאן במלחמת העולם השניה. פורטוגל הסתלקה ב-1975, בעקבות מלחמת אזרחים קצרה. אינדונזיה פלשה בדצמבר 1975. מלחמת גרילה נמשכה עד 1999. משאל עם הכריע לטובת עצמאות. מזרח טימור נולדה רשמית במאי 2002

להלן קרה משהו חסר תקדים: האו”ם החליט להתערב. אינדונזיה נדרשה להוציא מייד את צבאה, ובסתיו 1999 קיבל לידיו האו”ם את ניהול מזרח טימור. זה היה מאורע יחיד מסוגו בהיסטוריה הבין לאומית: בדילי קמה ממשלת או”ם. ראש הממשלה הזו היה הדיפלומט הברזיליאני סֶרז’יוּ דֶה מֶלוּ, אשר נרצח בשנה שעברה בבגדאד, בהתקפת טירור רבת קרבנות על מטה האו”ם.

האו”ם הזרים הון תועפות למזרח טימור, אם כי לרוע המזל רוב הסכום הזה שולם כמשכורות וּכקִצבּוֹת-מחיה ל-15,000 אנשי הסגל שלו, מחציתם חיילים, עיקרם אוסטרלים. מסעדות נפתחו בזו אחר זו, בתי מלון נבנו או התחדשו, מתורגמנים מקומיים התחילו להתרגל לשָׂכָר יומי של 150 דולר, בארץ שההכנסה השנתית לגולגולת בה מגיעה אולי ל-400 דולר, וחלק ניכר מתושביה מתקיימים על 55 סנט ביום.

באו”ם מתארים לא פעם את מזרח טימור כ”נסיון המוצלח ביותר בתולדות הארגון”. עובדה, במאי 2002 העביר האו”ם את השלטון לידי ממשלה מזרח טימורית נבחרת, ו”טימור לֶסטֶה” (Timor Leste, בשמה הרשמי, בלשון הפורטוגלית) באה אל העולם. שגריר ארה”ב לשעבר בישראל, מרטין אינדיק, הציע להחיל את הנוסחה של מזרח טימור על השטחים הפלסטיניים, כדי להכין מדינה פלסטינית לעצמאות באופן שיטתי, במקום להטביל אותה בן-לילה.

אבל במזרח טימור עצמה חלוקות הדעות על מידת הצלחתו של האו”ם. “איזה מין סיפור הצלחה הוא זה”? ספק שאלה, ספק השיבה נציגה של ארגון רב-לאומי חשוב. “האינדונזים יצאו, האו”ם קיבל את מזרח טימור, אף אחד לא הפריע לו. אבל האם באמת הוא עשה כל מה שהיה אפשר לעשות כדי להכשיר את המזרח-טימורים לנהל את חייהם?”

נלסון מנדלה הקטן

עיר הבירה דילי היא סיפור רגיל וידוע של אורבניזציה לא מבוקרת בעולם השלישי: אוכלוסית כפרית, השקועה בעוני מרוד, נודדת אל העיר בתקווה למצוא פרנסה. התוצאה היא שהעיר מתפשטת הרחק מֵעֵבֶר לגבולותיה הטבעיים, וליכולתה הכלכלית. בשלושים השנה האחרונות היא גדלה אולי פי עשרה, מ-25,000 לרבע מיליון (המספרים משוערים, הסטטיסטיקה פגומה). תשעים אחוז מתושביה מובטלים. רוב בתיה הם מבנים מאולתרים של בטון ושל פח.

רוב העיר, צריך למהר ולהזכיר, נהרסה על ידי האינדונזים לפני צאתם, והצַלָקוֹת עדיין ניכרות. אין לך צַלֶקֶת בולטת יותר מִמִשכָּנוֹ של הנשיא, לוחם הגרילה הוותיק שַאנַאנַה גוּשְמַאו, שישב שנים בכלא האינדונזי וזכה להערצה בין לאומית עצומה (“נלסון מנדלה הקטן”, קרא לו שליח של האו”ם. מנדלה הגדול התערב אצל האינדונזים למען שחרורו).

משרדי הנשיא שוכנים בבניין חסר גג, שנשרף כמעט עד היסוד ב-1999. כתליו אינם מסוידים, וטלאים של מלט מכסים אותם. גושמאו, איש של מחוות תיאטרליות, החליט לקרוא לַמִשכָּן “ארמון האוּדים הָעֲשֵנים”, או “אַרמוֹן האֶפֶר” (Palacio das Cinzas, בפורטוגלית, שהיא הלשון הרשמית).

בדילי קשה שלא לפגוש אנשים צעירים. למען האמת, קשה מאוד לפגוש אנשים זקנים, או אפילו קשישים. סיבה אחת היא שתוחלת החיים היא 57 שנה. האבטלה בין הצעירים (15 עד 24) עומדת על 43% (נתונים של ארגונים בין לאומיים). האם הנפט והגאז של פירצת טימור יעזרו – או יבוזבזו? (צילום: יואב קרני)

אי אפשר לטעות בכוונה: מזרח טימור נועדה להתנער מן האפר. עוד יחיו העצמות היבשות האלה.

התקווה אינה מיוסדת רק על חלומות אידיאליסטיים. ברצועת האוקיאנוס שבין מזרח טימור לאוסטרליה, איזור הידוע כ”פִרצַת טימור” (Timor Gap), התגַלוּ כַּמוּיוֹת ניכרות של נפט ושל גאז טבעי. ניצולן עומד להתחיל, והוא יניב למזרח טימור הכנסה משוערת של ששה מיליארד דולר בעשרים השנה הבאות: לא רע בשביל ארץ, שהתוצר המקומי הגולמי השנתי שלה עומד, אולי, על 400 מיליון דולר, והתקציב השנתי של ממשלתה השנה מגיע ל-256 מיליון דולר. “פִּרצַת טימור” מכילה עתוּדוֹת גדולות עוד יותר של נפט ושל גאז, אבל אוסטרליה משתמטת ממשא-ומתן על חלוקתן.

מדוע? שואל הקונסול הכללי של מזרח טימור בסידני, אַבֶּל גוּטְיֶרֶז. “הלוא ביום אחד אוסטרליה מגלגלת יותר מזומנים ממה שיניבו כל העתודות האלה”.

התשובה היא שֶלנַנָסים קשה מאוד לחיות בסביבתם של ענקים. גם כאשר הענקים מסירים את התנגדותם, ומניחים לַנַנָסים להיכנס למועדון העמים, הם עדיין יכולים להיות מאוד לא-נעימים. וזה כולל אפילו את האוסטרלים, מתחרים רציניים על התואר “הָעָם הנחמד ביותר בעולם”.