מנהיג פועלים אותנטי יותר קשה להעלות על הדעת. לך ואלנסה נולד בפרובינציה נידחת, גדל בעוני, למד להאמין שהכול “שחור או לבן”, עבד במִספָּנָה, אִרגֵן עובדים, קרא תיגָר על ממשלה, ישב בכלא, האמין באלוהים וּבִבנוֹ, ועזר להוציא את עמו מֵעַבדוּת לחֵרוּת. ואז הוא רצה שלטון. ואז הוא קיבל אותו. ואז התברר מיהו באמת
ואלנסה על שער המגזין ‘טיים’, ינואר 1982, ימים אחדים לאחר שהמשטר הקומוניסטי הוריד את ‘סולידריות’ למחתרת והשליך אלפים לכלא
במשך כמה חודשים גורליים, חשמלאי פשוט מִמִספּנה בחוף הים הבלטי לש את הבצק של ארצו במו ידיו, ואולי שינה בזה את מהלך ההיסטוריה של יבשת שלמה.
ישירוּתוֹ, חִספּוּסוֹ, חוסר התִחכּוּם שלו היו כלֵי הנשק האפקטיביים ביותר באַמתַחתוֹ. לימים, כאשר יָגיח מן החממה הטבעית של וַעדי עובדים ושל פועלים קשֵי-יום, ויַחשוֹק בשלטון הפוליטי, התכונות שהועילו לו כל כך באיגוד המקצועי יהיו לו לרועץ. הוא יקומם עליו את שותפיו, יצנן את להט מעריציו, וירחיק מעליו את ארצו. הוא ינחל תבוסות איומות, וזוהרו יוּעַם עד כי יהיה קשה להבחין בו. אבל גם אם זִקנָתוֹ תבייש את נעוריו, נעוריו יוסיפו להעניק השראה למנהיגי פועלים בכל רחבי העולם.
לפני 25 שנה, העולם עצר את נשימתו כאשר לך ואלנסה הוביל את פועלי גדאנסק להתקוממות בדרכי-שלום נגד המשטר הקומוניסטי. במשך חמישה-עשר חודשים, שפם-המידות שלו יסַמֵל את התקווה שהרוח האנושית תוכל להביס את הטנקים הסובייטיים – ומסך הברזל החוצה את אירופה יוכל להתרומם ללא מלחמה. צריך להגיד שב-1980 לא היה דבר רחוק יותר מן הדעת.
ואלנסה, קתולי נלהב, אהב לתלות את התפנית הפתאומית בקריירה שלו ברצונה של ההשגחה העליונה. אילמלא איחר בעשרים דקות לפגישה במִספֶּנֶת לנין, סוכני המשטרה החשאית היו עוצרים אותו. ואילו עצרו אותו…
מחשבות כאלה פִּעֲמוּ בו בִּתכיפוּת גוברת, שִכנעוּ אותו שגורל ארצו הופקד בידיו, והניבו תוצאות הרסניות. לימים, מבקריו ימצאו בו אותן נטיות אוטוקרטיות ולא-דמוקרטיות, שנגדן יצאו פועלי פולין למאבק, והקימו את האיגוד המקצועי החופשי הראשון של אירופה הסובייטית, ‘סולידריות’.
הוא בנו של איכר עני, שעבודות כְּפִיָה בשירות הנאצים הרסו את בריאותו, וקיצרו את חייו. על ימי ילדותו, בפרובינציה פולנית נידחת, הוא סיפר לימים: “גדלתי בסביבה פשוטה מאוד, מתוך ציות לכל הכללים, בקהילה קטנה שבה הכול הכירו זה את זה. אם משהו היה לבן, אז הוא היה לבן. ואם משהו היה שחור, אז הוא היה שחור”. לימים, המלים האלה יעניקו השראה לסִסמת הבחירות שלו, “לבן הוא לבן ושחור הוא שחור”. לשון אחר, האמת אינה יחסית.
בתנאים של מאבק נגד מדינת משטרה, הבהירוּת המוּסרית הזו היתה ראויה להערצה. אבל כאשר ואלנסה נעשה נשיא, ב-1990, בסך הכול שנתיים לאחר נצחון ‘סולידריות’ על הקומוניסטים, שחור ולבן לא היו הצבעים הראויים ביותר לבחירה. מנהיג הפועלים העשוי ללא חת התגלה כפוליטיקאי צְמֵא-כוח וַחֲסַר עַכָּבוֹת, שניסה להגביל את חירות הביטוי של יריביו, הכניס פוליטיקה לפיקוד העליון של הצבא, והתייחס בביטול לפרלמנט הדמוקרטי.
כאשר פיטר את מליאת רשות השידור של פולין, ב-1994, הוא אמר למבקריו: “אני תמיד מקבל את ההחלטות הנכונות, ולעולם אינני חוזר בי. עשיתי את זה מפני שאני עצמאי, עומד ברשות עצמי, ושמי הוא ‘הנשיא'”.
לא לאורך זמן. שנה אחת אחר כך הוא הפסיד, כאשר ניסה להיבחר לתקופת כהונה שניה. לא סתם הפסיד, אלא הפסיד למועמד המפלגה הקומוניסטית לשעבר, איש שהיה חבר ההנהגה האחרונה של המשטר הפרו-סובייטי. ואלנסה הגיב, “חטפתי סטירה. יהיה עליי להשיב בסטירה, והיא תהיה חזקה מספיק כדי לנקוע את לסתו של יריבי”.
חמש שנים אחר כך, בשנת 2000, הוא אמנם ניסה. אבל בעוד שב-1995 הוא הפסיד בהפרש של אחוז אחד, הנה ב-2000 הוא לא קיבל אפילו אחוז אחד של הקולות. הפולנים פנו עורף בהמוניהם למיתוס של החשמלאי ההירואי מגדאנסק, שהוציא אותם מעבדות לחירות. הם רצו מנהיג מודרני, רציונלי, משכיל ומתון.
האינטלקטואלים הרבים שהקיפו אותו בימי המאבק במשטר נעשו שונאיו בלב ובנפש. אחד מהם, אדם מיכניק, העתונאי המפורסם, הכריז כי ואלנסה רוצה “ארץ אחת, עם אחד ומנהיג אחד“. מיכניק אמר את המלים האלה בגרמנית, מפני שהם היו מן הססמאות המפורסמות ביותר של המשטר הנאצי בגרמניה.
בימי שקיעתו של ואלנסה, האינטליגנציה הפולנית לעגה בפה מלא ללשונו העילגת. התחביר, הדקדוק ובחירת המלים של הכרזותיו הפומביות הזכירו למשכילים העירוניים שהוא אינו אלא איכר גס; ושהשוּתָפוּת איתו בתחילת שנות ה-80 היתה לא טבעית, וממילא לא ראויה להארכה.
מותר לשָעֵר שההיסטוריונים של העתיד יהיו הרבה יותר נדיבים כלפיו. שנותיו בשלטון יישכחו, מפני שתפקיד הדיסידנט, המוֹחֶה, המתסיס היה הרבה יותר טבעי בשבילו. אבל יהיה עליהם להודות, כנראה, שלא כל מנהיג פועלים אותנטי צריך לעלות לראש הסולם. צדקנותו החד-ממדית של איש לא משכיל אינה מעלה יתֵרה, כאשר היא צריכה להנחות את ממשלתה של ארץ בצומת דרכים גורלי.