ציון ועגל הזהב

ראש הממשלה מושח את מנהיגי העתיד. הוא חניך אמריקה, תוצר (לא מושלם) של הרגליה הליברליים. משוחיו יהיו מנוכרים ומנותקים מן העולם האנגלו-סאקסי. לזה יש מחיר

להמשיך לקרוא ציון ועגל הזהב

חירות או מוות או שגשוג, או מה

עצמאות לכל דורש הניבה תוצאות קצת אבסורדיות. גיבור עצמאות אחד אומר שבעצם היה עדיף לשגשג בלעדיה. מה לעשות בלהט המצטנן של מהפכה מזדקנת. הערות בפרוש השנה הששים-ושלוש

להמשיך לקרוא חירות או מוות או שגשוג, או מה

האתנועים הגיעו – השביתה פרצה (תוספת ארכיונית ל'קנטון יהודה')

אהרן אבן-חן היה מאבני החן של העתונות העברית. הוא לא היה "כוכב מעריב", אף כי כתב ב'מעריב' אולי 35 שנה, תחת השם "ג. שרוני". הוא שימש כתב העתון בנתניה, שהוא היה מראשוני המתיישבים בה.את הקריירה העתונאית שלו הוא התחיל ב'דואר היום', עתונו של איתמר בן אב"י, ונפשו נקשרה בנפש איתמר. שנים לאחר מות בן אב"י, אבן-חן ערך את ניירותיו ואסף את כתביו. בזכותו יצא ספר זכרונותיו המרתק של בן אב"י, שניתן לו השם הקצת-לא-מרתק 'עם שחר עצמאותנו' (1961). 17 שנה אחר כך, אבן-חן ערך כתבים נבחרים של בן אב"י, שיצאו בספר 'חלומות ומלחמות' (1978).

כל אימת שיכול, וכל אימת שעורכי 'מעריב' הרשו לו, אבן-חן היה חוזר וכותב על בן אב"י, באהבה ובכבוד. אני מוצא בארכיוני רשימה אחת שלו, שהתפרסמה ב-23 באוקטובר 1970. עניינה היה מהפכת הדפוס הנועזת של בן אב"י, והיא מגוללת אגב כך את סיפור ייסודו של 'דואר היום'.

[X=nextPage=X]

האתנועים הגיעו — השביתה פרצה (2)

 

[X=nextPage=X]

האתנועים הגיעו — השביתה פרצה (3)

 

היום שבו נולד קנטון יהודה

 

זה היה סקופ עתונאי ממדרגה ראשונה. כתב ה'ניו יורק טיימס' בירושלים הודיע שהארץ תחולק לקנטונים: עשרה לערבים, חמישה ליהודים. הראשון ייוולד בתל אביב, וייקרא בפשטות 'יהודה'. הסקופ, כמובן, לא היה ולא נברא. מה הניב אותו? מי הניבו אותו? זה מעשה בשני עתונאים שרצו הרבה יותר מעתונות. איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, וג'ו לוי, היהודי שחי עם הבדואים, ניסו להציל את ארץ ישראל מִמרחץ דמים. הם איחרו את המועד, או הקדימו אותו

 

ה'ניו יורק טיימס', 8 באפריל 1930

 

 

זה מעשה בסקופ היסטורי שלא היה ולא נברא, אלא משל היה. אין זה מן הנמנע שהרשימה שלהלן היא הנסיון העתונאי הראשון לעשות מה שקוראים בעגת המקצוע 'פולו-אפ'. זה הדבר היחיד שעתונאי יכול לעשות לאחר שעמית הקדים אותו בגילוי עובדות. טיפה מאוחר בשביל ידיעה סנסציונית שהתפרסמה ב-8 באפריל 1930. מותר לקוות שאיש לא עצר את נשימתו.

זה מעשה שיש לו כל כל הרבה זוויות וּרבָדים, עד שהוא יכול לשמש מבוא לנסיון להסביר לא רק את אפריל 1930, אלא אולי את שבעים-ושבעת האפרילים שחלפו מאז. יסודו בכוונות טובות – וגם בחולשות אישיות, בַּהזיות משיחיות, בייאוש פוליטי, בִּיהירוּת אינטלקטואלית, באובססיות ובפתולוגיות. לשון אחר, יש לו כל המאפיינים שֶיֵש לכל הדברים החשובים שקרו מאז.

בשמונָה באפריל 1930, ה'ניו יורק טיימס' פירסם ידיעה תחת הכותרת "פלשתינה מתכננת שיטה של קנטונים". ל'ניו יורק טיימס' היו פעם הרבה כותרות משנה. שלוש כותרות המשנה של הידיעה הזו אמרו:

  • קהילה של 70,000 יהודים תהיה הראשונה אשר תנסה ממשל עצמי
  • חמישה-עשר (קנטונים) נוספים מתוכננים
  • שבעה יהיו מוסלמיים, שלושה יהיו נוצריים, השאר יהיו עבריים

כתב ה'ניו יורק טיימס' במזרח התיכון, ג'וזף מ. ליווי, זאת אומרת לוי, שלח את הידיעה מירושלים. היא היתה מפורטת במידה שחיזקה את רצינותה. היא סירטטה את גבולות הקנטון הראשון, שתל אביב במרכזו, וּכלוּלוֹת בו פתח תקוה, ראשון לציון וּרחובות. שמו של הקנטון יהיה 'יהודה' (Judea). המועמד לעמוד בראשו הוא ראש המחוז הדרומי של ממשלת המנדט, מייג'ור ג'יי.אף. קאמבל (Campbell), וּליָדו יַעַזרוּ שורה של סגנים יהודיים (בלשון הידיעה, subgovernors).

כטוב לבו בכתיבת ההיסטוריה, ג'וזף לוי הוסיף בהפלגה ראויה ולא-כל-כך מדויקת: "הנה כי כן, בפעם הראשונה מאז חרב מקדש המלך שלמה, תינתן ההזדמנות המעשית לבחון באיזו מידה תיתכן מולדת יהודית בפלשתינה בגבולות קנטוניים מוגדרים".

אם יעלה הנסיון הזה יפה יבואו בזה אחר זה הקנטונים הבאים: השרון, עמק יזרעאל, טבריה ואולי הגליל העליון. "הבית הלאומי היהודי" – זה המושג המפורסם והמעורפל שֶבָּקַע מֵחֲלָצֶיהָ של הצהרת בלפור – יֵצֵא אל הפועל כאוסף של קנטונים "בנוסח שווייץ", וימשלו בו "הלשון העברית ותרבות היהודים וּמָסוֹרתם".

"יש, לדעתנו, להתייחס למברק בזהירות רבה"

ה'ניו יורק טיימס' היה עתון חשוב מאוד, שמו הלך לפניו, וּתעודת העתונאי שלו פתחה דלתות בכל רחבי העולם. אבל הוא היה חשוב בעיקר בארה"ב. מִחוּץ לאמריקה הוא מיעט להיראות, בוודאי לא בירושלים. "היו קוראים 'טיימס'", אומר לי תום שגב, מחבר 'ימי הכלניות' על תולדות המנדט הבריטי, "אבל זה היה ה'טיימס' של לונדון, לא של ניו יורק".

כדי לדעת מה כותב ה'ניו יורק טיימס' היה צריך להסתמך על דיווחים של סוכנויות ידיעות. ואמנם, סוכנות הידיעות הטלגרפית היהודית העבירה את עיקרי הידיעה לִמנוייה במברק קצר.

למחרת, בתשעה באפריל 1930, הופיעה הידיעה הזו בעתוני הארץ. ב'הארץ' היא היתה, במובן מסוים, הכותרת הראשית, אם כי מבחינה גראפית לא היתה אז ל'הארץ' כותרת ראשית של ממש. בראש עמודו הראשון הופיעו ידיעות בין לאומיות תחת הכותרת "טלגרמות", והידיעה מניו יורק ניתנה במקום הראשון.

 

 

 

 

גם 'דואר היום', העתון העברי היחיד בירושלים, נתן את הידיעה בעמודו הראשון. העתון נמצא אז בשליטת המפלגה הרוויזיוניסטית, הסבתא של הליכוד. לצד הידיעה הוסיפו עורכי 'דואר היום', "אנחנו מפרסמים את המברק הזה מבלי שנהיה אחראים על תוכנו. יש, לדעתנו, להתייחס למברק בזהירות רבה".

העמוד הראשון של 'דואר היום', תשעה באפריל 1930. כל כך קצר וחסר פרטים היה המברק מניו יורק עד שעורכי 'דואר היום' היו צריכים לנחש את מקורה הגיאוגרפי של הידיעה ב'ניו יורק טיימס'. "מירושלים?" הם שואלים בסוגריים. ומייעצים לקוראיהם להתייחס למברק ב"זהירות רבה". אגב, "מברק" היה מחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה. 'הארץ' העדיף בימים ההם, והוסיף להעדיף ימים רבים אחר כך, "טלגרמה".

 

 

וזהו זה. לפי מיטב ידיעותיי, אף אחד מעתוני הארץ לא ניסה לבדוק את הידיעה. המושל הבריטי הראשון של ירושלים, רונלד סטוֹרס (Storrs), ליגלג פעם על העתונות העברית, שהיא מלאה טעויות מגוחכות, הניתנות לִמניעה בקַלוּת רבה. כל מה שצריך לעשות הוא להתקשר עם משרדי הממשלה, וּלברר אותן.

שבע שנים לאחר שסטורס עזב את הארץ, העתונות העברית עדיין לא התרגלה להרים טלפונים. הם דווקא עבדו, פחות או יותר.

חלוקת הארץ לקנטונים היתה ללא ספק לצנינים בעיני 'דואר היום', ששמו של זאב ז'בוטינסקי התנוסס בראש עמודו הראשון לצד התואר "העורך הראשי". מדוע איפוא נזהר כל כך בתגובה? אני מנחש שאת ההסבר צריך למצוא בשמו של האיש שקדם לז'בוטינסקי בִּכהוּנת העורך הראשי, וגם ירש אותו: מייסד 'דואר היום', חובב השערוריות של העתונות העברית, החולם והלוחם, איתמר בן אב"י.

"פלשתינאות" במקום ציונות

'הילד העברי הראשון', בכורו של אליעזר בן יהודה, היה הוגה רעיון הקנטונים. אין כמעט ספק שהוא היה המקור העיקרי לסקופ של ג'וזף לוי ב'ניו יורק טיימס'. שמו גם מופיע בידיעה, אף כי היא מיוחסת ל"חוג יודע דבר". לוי מצטט את בן אב"י:

חלוקת פלשתינה לקנטונים היא הדרך היחידה ליישב את העימות בין יהודים לערבים. מצבה של פלשתינה דומה לזה של אירלנד […] היחס הדמוגרפי בין ערבים ליהודים בארץ הוא כמעט כיחס בין אנשי אלסטר [הפרוטסטנטים בִּצפון אירלנד] וּבין הדרומיים [הקתולים במה שהיתה אז 'המדינה האירית החופשית', כיום הרפובליקה האירית].

'אלסטר יהודית' תוכל איפוא לקום לאורך החוף, אשר יהיה יהודי רובו ככולו, לצד 'פלשתינה ערבית' באזורים שבהם יש רוב ברור של ערבים נוצרים וּמוסלמים. 'מדינה פלשתינאית חופשית' חדשה וּמאוחדת אשר כזאת תמלא ללא ספק את שאיפותיהם של הערבים ושל היהודים כאחד.

להלן הוסיף בן אב"י משהו שאילמלא עמדה לו זכות אבותיו הוא היה מוכרז אל נכון בוגד לאומי, בוודאי בעתון שהעביר לידי ז'בוטינסקי שנה וחצי קודם:

והיה כי תאומץ תכנית הקנטונים שלי, יבואו בעקבותיה התפתחויות חשובות מאוד בפינה הזו של המזרח הקרוב. 'פלשתינאות' (Palestinism) תתפוס את מקום הציונות, לטובת יהודים ולא-יהודים גם יחד.

איתמר בן אב"י. הצילום הוא כנראה מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20

 

 

 

בן אב"י היה איש רב ניגודים. לפעמים נדמה שהתכוּנָה העקיבה ביותר שלו היתה חוסר-עקיבוּתוֹ. אף כי הוא היה איש רֵעים להתרועע ואוהב בריות; אף כי בת צחוק היתה משוּכה תדירוֹת על שפתיו, וּנדיבות חסרת אחריוּת (וחסרת כיסוי) היתה בוקעת מארנקו; אף כי הוא נהג לתת אמון בזולתו, לפעמים הרבה אחרי שהאמון הזה הופר – הוא עורר הסתייגות עמוקה אצל הרבה מאוד מבני זמנו. סגנון הכתיבה שלו, שֶהֶפקרוּת לשונית יפהפיה משלה בו, עורר לעג ואיבה מצד האינטלקטואלים, בייחוד מן השמאל אבל גם מן הימין.

אמו חורגתו, חמדה בן יהודה, כתבה עליו לאחר מותו ספר ביוגרפי שבו הביאה מפי מאקס נוֹרדוֹ, מִשנָהוּ של הרצל, את המלים "הוא [בן אב"י] נולד בלי כוכב, לא בִּזמַנוֹ ולא בִּמקומו". בתרבות אחרת, בלשון אחרת הוא היה יכול להתעַלוֹת לִגבהים ניכָּרים, אמר נורדו, שהיה בשעתו סופר ידוע ופופולרי באירופה, בלי קשר לציוניותו.

בן אב"י היה איש חסר משמעת. כיום אולי היינו אומרים עליו שהוא סובל מִתִסמונת חוסר הריכוז, וּמציעים לו ריטאלין. אולי היו לו אפיזודות מאניות-דפרסיביות. הוא היה נקלע לזמנים של שיעמום איום, ואז היה עוזב את משרדי 'דואר היום' ברחוב הסולל בירושלים (ששמו שוּנה אחר כך למרבה הצער ל'חבצלת'), ויוצא למסע ארוך מֵעֵבֶר לים. עניין רגיל היה בשביל העורך הראשי לָשֵׂאת נאומים בשביל ההסתדרות הציונית מסידני ועד ניו יורק ועד בומביי ועד טוקיו.

בימים שבהם אנשים היו חוצים את האוקיאנוס בָּאֳניות, וחוצים יבשות ברכבות, בן אב"י היה נעלם לחודשים ארוכים. ואו אז היה חוזר לירושלים כ"סופה מפליצה" (ביטוי חביב עליו, שעדיין לא היה בו טעם הסלנג), ומחולל מהפכות: סגנוניות, גראפיות, לשוניות ופוליטיות.

הוא יצר בפעם הראשונה עמודים ראשונים של חדשות ושל צילומים, לחלחלתם של כל מי שחשבו עתונות למכשיר של השכלה ושל מחשבה. הוא מרח כותרות ענק לרוחב עמודים, בזמן שהעמודים היו רחבים מאוד. הוא ברא מלים וּביטויים, שֶחֶלקָם נקלטו בשפה במידה שקשה להעלות אותה על הדעת בלעדיהם (עצמאות, מכונית, כייס, ביטאון…).

שני עמודים ראשונים של 'דואר היום' מקיץ 1930.

הלוגו של העתון עבר שינויים בלתי פוסקים, ומנהליו לא היו זוכים כיום לציון לשבח על מיתוּג. בתקופה הזו, 'דואר' ב'דואר היום' הוקטן במידה כזאת, עד שההעתקה למיקרופילם (בספריית הקונגרס בוושינגטון) השמיטה אותו מעיקרו. ההשראה לשמו באה מ'דיילי מייל' של לונדון, שבן אב"י העריץ וקיווה לחַקוֹת.

כותרות לכל רוחב העמוד הראשון אמנם הופיעו בעתונות העברית, אבל לעתים רחוקות, ובדרך כלל רק בקשר עם מאורעות לאומיים או רוחניים חשובים. לא היתה עולה על הדעת כותרת לכל רוחב העמוד על אסון טבע מֵעֵבֶר לים ("אסונות מפליצים", זאת אומרת מעוררי-פַּלָצוּת', בעמוד למעלה היו נקראים כיום כנראה "אסונות מזעזעים"). חדשות בתור שכאלה – כפי שמראה העמוד הראשון של 'הארץ' מלמעלה – לא היו טעונות הבלטה, והעורכים לא טרחו להבחין בין המברקים שהגיעו מחו"ל, אלא לכל היותר על פי סדר מסירתם. קוראי העתון אמנם היו צריכים לקרוא אותו. בן אב"י הכניס חידוש חסר תקדים: כותרות גדולות, לפעמים ארוכות, פטרו את הקורא מן הצורך לקרוא. צריך להודות שלפעמים הטקסט מתחת לכותרת אמנם לא היה ראוי לקריאה.

בן אב"י הקדים את שאר העתונים העבריים גם בצילומים בעמוד הראשון. מבחר הצילומים היה מוגבל, לפיכך דיוקנאות של אישים ניתנו בהפרזה. בעמוד למעלה נראים פרצופיהם של סטאלין (מימין) ושל נשיא ארה"ב הרברט הוּבֶר (משמאל). בעמוד למטה נראים פרצופיהם של הרברט סמיואל (מימין) ושל נשיא גרמניה פאול הינדנבורג. בניגוד לָאמוּר בכותרות, סמיואל לא התמנה למשנה למלך בהודו; הינדנבורג לא כונן דיקטטורה אישית.

אגב, שימו לב לכותרת על הינדנבורג. היא אינה שואלת אם הינדנבורג יכונן דיקטטורה, אלא אם הוא יכונן דַבָּרוּת. זה היה מחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה שלא נקלטו. אבל בן אב"י היה יורש נאמן לאביו בנסיונו לבער מלים זרות מן הלשון, מבלי להסביר את תחליפיהן העבריים. אחת היא לקורא אם יבין או לא יבין.

לטוב או לרע, בן אב"י הוא אביו מולידו של הצהוּבּוֹן העברי. אילו היה גם איש עסקים טוב, אולי 'דואר היום', לא 'ידיעות אחרונות', היה כיום העתון של המדינה, או לפחות העתון של נמרודי. אגב, 'דואר היום' היה העתון העברי היומי הלא-מפלגתי האחרון שהופיע בירושלים.

הפאתוס, ההתלהמוּיוֹת, רגעי הצלילוּת

כשבן אב"י היה נתקף התפעמוּת משיחית, הוא היה מדבר על חידוש הדומיננטיות העברית באגן הים התיכון. הוא טען שכמעט כל השמות הגיאוגרפיים בים הזה באו מעברית, כולל איטליה ("אי טל יה") וסיציליה ("שיא סלע") וסרדיניה ("שר דן") ומארסיי ("מר סלע"). את העברית הוא רצה להנחיל אז לא רק ליהודים, אלא למזרח כולו, ולתכלית הזו הוא הציע ליטוּן של הכתב העברי. הוא פירסם ביוגרפיה של אביו בעברית מלוטנת, ופעמיים גם עשה נסיונות קצרי-ימים להוציא עתונים בכתב לטיני (ראו למטה).

כשהיה ילד קטן כתב מכתב לבארון רוטשילד, וביקש ממנו לממן צבא עברי. לשכנע את הבארון, הוא אפילו תירגם את ה'מארסילייז' לעברית. ב-1915 הציע צי עברי.

כשנתקף מרה שחורה, הוא היה נוטה לאבד פרופורציות. למשל כאשר תיאר את המחלוקת על תפילות בכותל המערבי, סביב ראש השנה של 1928, כאיום על עצם זכותם של היהודים בארץ ישראל. כותרות ענקיות ב'דואר היום', יום אחר יום, יצקו שמן על מדורה שאולי לא היתה מוכרחה לבעור. הוא כתב פמפלט נרגש, וקרא לו "הכותל כותלנו, הכותל אחד".

כבר אז נשמעו טענות, מצד עתונים ערביים, שהפירסומים ב'דואר היום' החישו את מאורעות הדמים של 1929, שבהם נרצחו 400 יהודים.

אולי הגליון המפורסם ביותר, והשנוי במחלוקת ביותר, של 'דואר היום'. 25 בספטמבר 1928 

 

 

 

זמן קצר לאחר "שערוריית הכותל המערבי", בן אב"י העביר את 'דואר היום' לידי זאב ז'בוטינסקי, ונסע לו לחודשים ארוכים אל מעבר לים. מדוע העביר? זו תעלומה שלא התבררה לי. הוא יטען לימים בזכרונותיו, שניסה בזה לקרב את ילידי הארץ, בייחוד הספרדים – הוא, אשכנזי בן אשכנזים, היה מדובריהם הבולטים של הספרדים – אל "הרוסים", שבהם כלל את ז'בוטינסקי. הוא הטעים בתוקף שלא התכוון כלל להפוך את 'דואר היום' לבטאון הרוויזיוניסטים, וכל העניין היה רק סידור אישי. אם הוא אמנם האמין באֶפשָרִיוּת של סידור כזה, לא היה כנראה קץ לתמימותו, שלא להשתמש במלה בוטה יותר.

בזכרונותיו הוא מתאר בַּאריכוּת כיצד נערי ז'בוטינסקי (הם אמנם היו צעירים מאוד) צינזרו את מאמריו, עד שדחקו אותו בהדרגה מן העתון שיָסַד. בסופו של דבר, ב-1930, הוא חזר ותפס את העתון מידי הרוויזיוניסטים באמצעות פלוגת גברתנים מהסתדרות 'בני בנימין', ארגון האיכרים הצעירים שהוא היה ממייסדיו (ראו למטה).

זה סיפור קצת משונה, בהתחשב בזה שבן אב"י קירב כותבים רוויזיוניסטיים עוד לפני שמסר את העתון לז'בוטינסקי. תחת עריכתו, אב"א אחימאיר הצעיר התחיל לפרסם את טורו 'מפנקסו של פשיסטן' (זאת אומרת 'פשיסט'. אז נטו לפעמים להוסיף "ן" לתארים זרים, כדי להעניק להם מראית-עין עברית).

בן אב"י עצמו היה מעריץ גלוי של מוסוליני, והתפאר שכמה מן הקרובים בעוזרי הדוצ'ה היו ידידיו האישיים. אפשר ללמד עליו סניגוריה, ולהגיד שהוא הִתפַּתָה לקסמו של הדוצ'ה בזמן שהרבה אינטלקטואלים מעמיקים ממנו ופוליטיקאים חריפים ממנו באירופה חשבו את הדוצ'ה למציל הציוויליזציה. בניגוד לאב"א אחימאיר, בן אב"י לא פלירטט עם רעיונות טוטליטריים, ולא רחש אהדה לדיקטטורים באשר הם. אבל לגנותו צריך להוסיף, שהוא לא התנער ממוסוליני גם כאשר התחיל להתברר אופיו הממשי של הפשיזם האיטלקי.

מה ל'ילד העברי הראשון' בחצרו של אבי הפשיזם? במקצת, זו היתה תוצאה של משבר הדור השני של העליה הראשונה — משבר כלכלי ומשבר מוסרי. העליה השניה והשלישית היו דינאמיות לאין שיעור, השתלטו על שוק העבודה, ומעט מעט התחילו לתבוע גם את הבכורה הפוליטית. אבל בן אב"י היה רומנטיקן ובוהמיין, לא לוחם מעמדי. נְהִיָתו אחרי מוסוליני היתה קשורה כנראה הרבה יותר בָּעֶרגה אל עָבָר הירואי. מוסוליני אמר לחזור ולכונן את הקיסרות הרומאית; בן אב"י נכסף אל ה"יהודאים" העתיקים, אל דודניהם הפיניקיים, אל "כנען ארצנו".

בן אב"י אהב לספר על ביקורו הראשון אצל מוסוליני. הילד העברי הראשון ביקש מן הדוצ'ה להחזיר לירושלים את מנורת בית המקדש, זו הקבועה במשקופו של שער טיטוס. הדוצ'ה השיב בקול גדול ובחיוך רחב, "בואו וקחוה!" (הסיפור הזה אושר גם ממקורות אחרים, כפי שהיה בן אב"י חוזר ומטעים כל אימת שמיחזר אותו. לרוע המזל, אישור כזה לא נמצא לסיפורים פנטסטיים אחרים שלו, כמו מסיבת השיכורים עם מוסטפא כמאל אטאטורק בבית מלון בירושלים ב-1911, ראו למטה.)

כנגד ההתלהמוּיוֹת הפתאומיות, מלאות הפאתוס, היו לבן אב"י רגעים של צלילוּת פוליטית מרשימה. ברגעים ההם, לא לעתים קרובות מספיק, היתה מִתגַלָה בו גדוּלה של ממש וַהבנה מעשית להפליא של המציאוּת ההיסטורית. כנראה לפני כל בני דורו הוא הקדים להבין את הצורך בכינון מדינה יהודית בחלק כלשהו של ארץ ישראל, יהיה קטן כאשר יהיה. הוא כתב על זה עוד בשנת 1917, בהיותו פליט בניו יורק.

למרבה חוסר המקריות, בעצם היום שבו הופיע הסקופ של ג'ו לוי ב'ניו יורק טיימס', מאמר מדיני ארוך של בן אב"י הופיע בעתון 'הזמן', בארץ ישראל. שמו היה "מ'קַנְטוֹנִיוּת' למַלכוּת". הוא סיפר בו על שׂיחה בלונדון עם ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, תחת הרושם של הטבח הערבי הראשון ביהודים, ב-1920. וייצמן, לדבריו, עמד על סף הייאוש.

 "גבו המוצק נתכופף, ידיו התחככו זו בזו מתוך עצבנות, עיניו עמקו כִּשחוֹר הלילה […], קולו הרועד הפליט שתי מלים נוראות וּמטילות אימה: הכול אבוד!"

בן אב"י, לפי גירסתו, טען באוזני וייצמן שהצהרת בלפור צריכה חיזוק מיידי. במקום לעמוד על זכויותיהם המלאות בכל ארץ ישראל מוטב שהציונים ידרשו מן הבריטים "ליצור לנו לעת-עתה מדינה עברית קטנה וארעית בגבולות ארצנו, עם תל אביב כבירתה".

וייצמן דחה את הצעתו על הסף. ארץ ישראל תהיה יהודית, הוא אמר, כפי שאנגליה היא אנגלית.

בן אב"י, בדרך כלל נוח לנימוקים של פאתוס, חשב שתגובת וייצמן לקתה בעודף פאתוס. הוא האמין שהציונים צריכים ללמוד מנסיונם של היוונים, של האיטלקים, של הסרבים ושל הרומנים. כולם התחילו בִּטלָאים זעירים של ריבונות. ב-1927 הוא כתב ב'דואר היום'

בינתיים אל נא נרקיע אל [השחקים], טובה ציפור ביד משתיים על הגג […] דירשו-נא איפוא את הניתן להשגה, הסתפקו נא למשך עשר השנים הבאות בארבעת הקנטונים העברים על בסיס הדוגמה השווייצרית.

ז'בוטינסקי חשב שהערבים הם "מחלה בִּבְשָׂרֵנוּ"

רעיון הקנטונים של בן אב"י עורר עניין מוגבל. לפי עדותו שלו, בהקדמה לקובץ מאמרים שפירסם ב-1930 (וקרא לו "יהודה מיידית — 'קנטונים' וערים-אחיות"), רעיונותיו "עוררו ויכוחים עזים בעתונות הערבית […] כשחלק מהעתונים הערבים התייחסו אליי באהדה ובידידות".

לעומת זאת ז'בוטינסקי, שידידוּת אישית שׂררה בינו וּבין בן אב"י, "יצא גלויות נגדי". בזכרונותיו, בן אב"י סיפר על שיחה נוקבת עם ז'בוטינסקי.

ראש בית"ר ליגלג על "הקַנְטוֹנִינִיוּת" (מִשׂחַק מלים על "קנטון" ו"קטנוּניוּת") של בן שיחו. בן אב"י השיב בהתרגשות שטובה "קַנטֹונִינִיוּתי ביחסינו לערבים מגְדַלְדוּלִיוּתְךָ באיבתך אליהם". לפי בן אב"י, רק התערבות אשתו ציננה את הריב. לדבריו, ז'בוטינסקי אמר לו

הבעיה הערבית היא, לדעתי, מחלה בבשרנו, וצריך שנתייחס אליה בדרך רפואית — הרחקת המחלה.

ראה זה פלא, בן אב"י, בהיותו בן אב"י, שכח את מחלוקתם העמוקה, הקיומית, המוסרית כאשר החליט למסור את עתונו לידי ז'בוטינסקי זמן קצר אחר כך.

יומיים לאחר פירסום הידיעה על תכנית הקנטונים ב'ניו יורק טיימס', 'דואר היום' של ז'בוטינסקי פירסם בפעם הראשונה בארץ ישראל שיר קטן שכתב ראש בית"ר שבועות אחדים קודם.

'דואר היום', 11 באפריל 1930. הרקע הכחלחל אינו במקור. הוספתי אותו לאפקט ולצורך בהירות

 

 

 

מעטים הם החרוזים שהשפיעו על מהלך הפוליטיקה הציונית יותר מ'שתי גדות לירדן'. הם הדריכו את מחשבתם של שלושה דורות, שלושה ראשי ממשלה של ישראל גדלו על ברכיהם, הם העניקו השראה לאסכולה של תופסי מרוּבֶּה. והם נשמעו בארץ בפעם הראשונה בקשר ישיר עם הסקופ של ג'ו לוי.

במטבחה של משפחת לוי

לוי היה אז בן 28. הוא היה הרפתקן, דיפלומט חובב, איש סוד ומה שהצרפתים מכנים impressionable, זאת אומרת נוח מאוד להתרשם. הוא נולד בניו ג'רזי, ועבר עם אמו לירושלים בהיותו זאטוט. הוא למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות, וחי במשך שבעה חודשים עם שבט בדואי בעבר הירדן. הוא דיבר "שמונה לשונות על בוריין", ובהן ערבית, טורקית ועברית, נוסף על אנגלית וצרפתית ומי יודע מה עוד. (הפרטים הביוגרפיים האלה מוּבאים מרשימה קצרה שהתפרסמה ב'ניו יורק טיימס' לאחר מותו.)

ב-1918, או 1919, הוא נִשׂכַּר לתרגם קטעי עתונות במַטֶהוּ של מושל ירושלים הֶחדש, רונלד סטוֹרס. שם פגש בו בן אב"י בפעם הראשונה. לוי נעשה אחר כך נציג של סוכנות נסיעות גדולה, 'קלארק טוּרְז', בארץ ישראל ובסוריה.

ב-1928 הופיע שמו בפעם הראשונה כ"כתב מיוחד" של ה'ניו יורק טיימס'. הוא ישב תחילה בירושלים, אגב גיחות תקופתיות לרחבי המזרח התיכון. אחר כך עבר לקאהיר.

בירושלים, קשריו עם בן אב"י התהדקו והלכו. בן אב"י התחיל להוציא שבועון בלשון האנגלית, Palestine Weekly, והוא עצמו מעיד בזכרונותיו שאת הגליונות היה עורך במטבחה של משפחת לוי, בעזרת ג'ו ורעייתו.

ואמנם, בספריית הקונגרס בוושינגטון מצאתי גליונות של השבועון, שבהם מתנוסס שמו של ג'וזף לוי כעורך משנה לצד שמו של בן אב"י כעורך ראשי.

 

 

זה לא הפריע ללוי לצטט מדי פעם את ה'פלשתיין וויקלי' בדיווחיו ב'ניו יורק טיימס', מבלי לציין שהוא אחד מעורכיו. זה גם לא הפריע לו לראיין מפעם לפעם את בן אב"י, ולהעניק לו בזה נוכחות באמריקה, החורגת הרבה מחשיבותו של עורך עתון קטנטן בירושלים הקרתנית.

מחלון מטבחה של משפחת לוי, באוגוסט 1929, בן אב"י התבונן בתהלוכה הערבית הראשונה שבישׂרה את מה שאנחנו מכנים "מאורעות תרפ"ט". הקיץ ההוא, שבו התחולל טבח היהודים בחברון, שָׂם קֵץ כמעט לכל תקווה של דו-קיום בשלום.

 

יהודה לייב מגנס

"לא כיהושע בן נון", אמר מגנס

 

על הר הצופים בירושלים צפה במאורעות ההם יהודה לייב מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית הקטנטנה, שעדיין לא מלאו לה חמש. מגנס, רב רפורמי ידוע מסן פרנסיסקו, הוגה דעות והומניסט,

ג'וזף לוי מוסר דיווח אוהד מאוד על נאום מגנס, 19 בנובמבר 1929

עלה לארץ ב-1922. ברוח אחד העם, הוא רצה לכונן מרכז רוחני. מדינה יהודית בתור שכזאת לא עניינה אותו. עוד ב-1920 הוא כתב ש"פלשתינה היהודית" עומדת להיוולד בסימן של "חוסר ניקיון". כאשר הוזמן לנהל את האוניברסיטה, הוא רצה להכשיר בה אליטה קטנה של אינטלקטואלים, לאשר את חזון אחד העם של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא לא ראה בעיני רוחו קמפוס, שינהרו אליו רבבות מכל רחבי העולם. עשר שנים לאחר ייסודה היו באוניברסיטה רק 400 סטודנטים.

מגנס שָׂנֵא את השְׂרָרָה הפוליטית. הוא לחם ללא הרף בנסיונותיו של ד"ר וייצמן להשפיע על תכנית הלימודים. הוא לא רצה פוליטיקאים באקדמיה, באותה מידה שלא רצה אנשי אקדמיה בפוליטיקה. אבל מאורעות הקיץ של 1929 שינו את דעתו. פוליטיקה היתה עכשיו עניין של חיים וּמוות. שלושה חודשים אחר כך, בפתיחת שנת הלימודים החדשה, ד"ר מגנס נשא נאום שֶהֵדָיו נשמעו בלונדון ובניו יורק.

אם הדרך היחידה לכונן בית יהודי לאומי היא על כידוניה של איזו אימפריה, הנה כל פעולתנו כאן היא חסרת ערך… אחת המשימות האנושיות החשובות ביותר שלנו היא לנסות וּלהיכָּנס אל הארץ המובטחת לא כדרך שנִכנס אליה יהושע בן נון, אלא להביא אליה שלום ותרבות, חריצוּת והקרבה ואהבה – והחלטה נחרצת שלא לעשות בה משהו שלא יהיה אפשר להצדיקו לפני מצפון העולם.

ארתור הייס סולסברגר נָשָׂא לאשה את אייפיג'יני, בתו של אדולף אוֹקְס. זה האחרון רכש את ה'ניו יורק טיימס' בשנות ה-90 של המאה ה-19, כאשר היה עתון קטן, לא חשוב במיוחד ומשעמם להחריד. אוקס וחתנו העלו אותו בהדרגה אל הפנתיאון של העתונות העולמית.

אוקס עצמו היה נשוי לבתו של מייסד התנועה הרפורמית בארה"ב, הרב אייזאק ווייס מסינסינאטי, שהשראתו האנטי-ציונית פיעמה בחלקים ניכרים של התנועה הרפורמית עד אמצע המאה ה-20. ממילא, סולסברגר ואשתו לא נטו אהדה לציונות.

חוסר האהדה של סולסברגר התפתח לאיבה גלויה, והגיע עד הפרזות מכוערות. למשל, ב-1942, בעצם השבוע שבו אישרה ממשלת ארה"ב בפעם הראשונה בפומבי שיהודים מושמדים בתאי גאז באושוויץ, סולסברגר ראה צורך להופיע בבית כנסת בבולטימור וּלגַנוֹת את דרישת הציונים לצבא ולִמדינה. כאשר התעוררה כלפיו תגובה כמעט אוניברסלית של כעס, בייחוד מצד האגף הציוני המתרחב של התנועה הרפורמית, הוא הכריז, "עד כה הייתי רק לא-ציוני. מעכשיו אני אנטי-ציוני".

כאשר נולדה המדינה הציונית, למגינת לבו, הוא אמר, "אני מאחל לה כל טוב – כשם שאני מאחל כל טוב גם לאינדונזיה. לא יותר".

ג'וזף לוי מסר את דברי מגנס ב'ניו יורק טיימס' בַּאריכוּת, תחת הכותרת "סטודנטים מחרישים את נאומו של ראש המכללה העברית". לפי הדיווח, מנחם אוסישקין, אז ראש הקרן הקיימת לישראל, מן הדמויות הבולטות בתנועה הציונית, הפסיק את מגנס בקריאת ביניים נרגזת.

ברור בהחלט שדברי מגנס נעמו למו"ל של ה'ניו יורק טיימס', ארתור הֵייס סולסברגר, שחוסר אהדתו לציונות התפתח לימים לאיבה גלויה, כמעט כפייתית (ראו מסגרת בצד).

ב-1929 ובתחילת 1930, סולסברגר נתן את ברכתו ליוזמה דיפלומטית משונה של כתבו במזרח התיכון. ג'וזף לוי נעשה המתווך בין ד"ר מגנס ובין סט' ג'ון פילבי, דיפלומט והרפתקן בריטי, הידוע לנו בייחוד בזכות בנו קים פילבי, הבוגד הגדול של ימי המלחמה הקרה, שמכר את סודות המערב לסטאלין.

"עליהם להבין כי החלום הציוני מת"

בסוף שנות ה-20, פילבי האב עבד בשירות אבן סעוד, המלך לעתיד לבוא של של ערב הסעודית. באוקטובר 1929 פילבי עצר בירושלים, בדרכו לשוב לגֶ'דַה, והעניק ראיון ללוי. כתב ה'ניו יורק טיימס' נפעם. רעיונות פילבי, הוא כתב, הם "אולי ההצעה ההגיונית וההוגנת ביותר מפי אחד מבני-הסמכא הבריטיים הגדולים ביותר על ענייני ערבים".

פילבי הציע לכונן בארץ ישראל "ממשלה רפובליקנית", שבה יינתן ייצוג לכל האזרחים על יסוד חלקם היחסי באוכלוסיה. היהודים יוכלו להוסיף וליהנות מאוטונומיה קהילתית, הם יורשו אפילו להגר לארץ במספרים מוגבלים ולהתיישב בה, אבל "יהיה עליהם להבין כי החלום הציוני של שליטה בארץ הקודש מת, ולא תהיה לו תקומה".

בחזונו של פילבי, פלשתינה לא תמשוך עוד את היסוד הציוני שוחר הדומיננטיות, "שעניין מתמיד לו בזריעת ריב ומדון". תחת זאת יגיעו לארץ "האלמנטים הטובים ביותר של היהדות", אלה המוכנים להסתפק בלימודים, בתיירות נוסטלגית, בקצת עיבוד אדמה.

התפעמותו של ג'ו לוי נשאה אותו עד משרדיו של ד"ר מגנס. הוא הציע להפגיש את נגיד האוניברסיטה העברית עם בעל המניפסט האנטי-ציוני. גם מגנס התפעם, והבריק את התפעמותו אל המו"ל של ה'ניו יורק טיימס'. סולסברגר עודד את לוי להוסיף ולהיות פרי-לאנסר בשירות הנֶצַח.

אמרגנותו הדיפלומטית של לוי כללה את הסעת פילבי מקאהיר לירושלים. השיחות הניבו מסמך של שנים-עשר עקרונות, שפילבי תיקתק על מכונת הכתיבה שלו. לוי נשא אחר כך את המסמך אל משרדו של המופתי, אמין אל חוסייני.

התנועה הציונית כולה התנערה מיוזמת מגנס. ד"ר וייצמן אמר עליה שהיא "מעשה פשע". 'דבר' כתב, בתערובת של לעג ושל צער, "פח מוֹקשים טמן לוֹ פילבי וד"ר מגנס נלכּד ברשתוֹתיו". הימין הציוני טבע על מצחו של מגנס את חותם "הבוגד בעמו". בעיני כמה מליצי יושר של הימין בדורנו, זו היתה ההתחלה של "בגידת האינטלקטואלים".

התקפה על ד"ר מגנס בעמוד הראשון של 'דואר היום' (בשליטת הרוויזיוניסטים), שלושה באפריל 1930, שבוע אחד ופחות לפני פירסום תכנית הקנטונים ב'ניו יורק טיימס'. הכותרת הזו בשום פנים אינה החריפה ביותר שהתפרסמה נגד מגנס בימים ההם, או אחריהם

 

 

ענייננו כאן אינו במגנס, אלא בג'ו לוי וב'ניו יורק טיימס'. את ה"ראיון" עם פילבי פירסם לוי ב-26 בנובמבר 1929, חודש ויותר לאחר שהתחיל את שירותי התיווך שלו. ברשימה ארוכה של 2,000 מלה ויותר, שהיתה בעצם מאמר של פילבי תחת שמו של לוי, לא נזכר אפילו ברמז תפקידו האישי של לוי בקידום דעותיו של פילבי.

ג'ו של ליגיון הכבוד

בחודשים הבאים יוסיף לוי לפרסם מפעם לפעם ציטוטים ארוכים ואוהדים של ד"ר מגנס. אבל הם ייפסקו באביב 1930. באפריל 1930 יבוא הסקופ על הקנטונים. היתכן שלוי קיווה לפתוח שלב חדש בדיפלומטיה החשאית שלו? היתכן שידידו בן אב"י, אשר התנגד מעיקרה לתכנית פילבי-מגנס, דיבר על לבו לחדול?

על חלקו בפילבי-מגנס, ג'ו לוי זכה בהערת שוליים בתולדות הסכסוך היהודי-ערבי. כל אימת שהוא מוזכר (לא לעתים קרובות), הוא מתואר כאנטי-ציוני. אינני בטוח כלל שזה איפיון נכון. במרוצת השנים הוא כתב שורה של מאמרים, שנקראו כמו תשדירי שירות של הסוכנות היהודית, כולל שיר הלל לתועלת שההתיישבות הציונית הביאה לערביי הארץ. בימי השואה, לוי, שהועבר לטורקיה, שלח את הידיעות הראשונות על השמדת יהודי הונגריה, בפירוט מרשים. הוא גם עזר לשליח של הנשיא רוזוולט להציל ילדים יהודיים.

נדמה לי שלוי פשוט לא הצליח לעמוד בפיתוי: מְסַקֵר החדשות חצה את הקווים, וניסה להיות חלק מן החדשות שסיקר. לא מעט עתונאים יוכלו להבין את מקור הפיתוי ואת סיבות הכשלון. חרפת הכשלון, לעומת זאת, לא היתה של לוי אלא של מעסיקיו ב'ניו יורק טיימס'. אולי אין זו הגזמה לטעון שהם מעלו באמון קוראיהם, לא מפני שהחזיקו בדעה פוליטית מסוימת, אלא מפני שהסתירו את הקשר בין הדיווח ובין הדעה.

לוי רצה לחזור לירושלים בסוף מלחמת העולם השניה. מבוקשו לא ניתן לו. אחיינו של ארתור סולסברגר, סאיירוס סולסברגר, שנעשה אז כתב החוץ הראשי של העתון, ניסח כלל מעשי חדש: יהודי לא יישלח עוד לסקר את ארץ ישראל. יעברו ארבעים שנה לפני שיפוג תוקפו של הכלל המביש.

המו"ל סולסברגר פיטר את לוי ב-1945. ההרפתקן שלא הצליח לשנות את פני ההיסטוריה קיבל משרת יועץ בשגרירות צרפת באו"ם. ב-1961, הצרפתים אסירי התודה העניקו לו את אות ליגיון הכבוד. הוא מת ארבע שנים אחר כך.

"ניקחנה!"

איתמר בן אב"י דבק בתכנית הקנטונים עד יומו האחרון. ב-1937, כאשר ועדת פיל פירסמה את המלצותיה לכינון מדינה יהודית מוקטנת במישור החוף ובגליל, בן אב"י פירסם עתון חד-פעמי, שלרוחבו הופיעה הכותרת הענקית "ניקחנה!" אף על פי שהעתון הודפס בתל אביב, בראשו התנוססה הכתובת "נתניה, בירת חצי המנשה". זה היה שמו של הקנטון היהודי שבן אב"י תיכנן בשרון. הוא היה ממייסדי נתניה, והיא קראה על שמו את שכונת "נווה איתמר".

נוֵה איתמר, על שם איתמר בן אב"י, קמה תחילה כיישוב נפרד סמוך לנתניה, העיר שבן אב"י היה שותף בכיר בייסודה, והועיד להיות "בירת הקנטון של חצי-המנשה". כשנתניה התרחבה, היא בלעה את נוה איתמר. זה צילום מימיה הראשונים של השכונה. הוא התפרסם ב'גלובס' 

 

 

בן אב"י ירד מנכסיו העתונאיים והחומריים, והגיע עד פת לחם. לפי אמו החורגת, חמדה בן יהודה, הוא רמז על כוונתו להתאבד. מי יודע. כך או כך, בסוף 1939 הוא אסף את משפחתו – את אשת נעוריו לאה (שסיפור אהבתו אליה העניק השראה לפזמון פופולרי משנות ה-80), ואת בנותיו דרור ורינה – וגלה לאמריקה. בדצמבר 1939 נכונה לו הרפתקה קטנה וסמלית: סמוך לִמְצָרֵי גיברלטר, צי המלחמה הבריטי עצר את האניה האמריקנית שבה הפליג בן אב"י, והחרים את הדואר הגרמני שהיא נשאה לניו יורק. ארה"ב היתה עדיין נייטרלית. זה היה אולי מעשה סמלי: המלחמה טרקה את הדלת לים התיכון, ובן אב"י ששר לים הזה שירי תהילה לא יִראֶה אותו עוד.

באמריקה, ב-1942, הוא עשה נסיון מוזר להציע את שירותי התיווך שלו בין בריטניה הגדולה ובין איטליה הפשיסטית. הוא האמין שזכרון "ידידותו" עם מוסוליני, עוד משנות ה-20, יעמוד לו — ליהודי, נתין האימפריה הבריטית — להיכנס לאיטליה מבלי להיעצר, להגיע עד הדוצ'ה, ולשכנע אותו לסיים את בריתו עם היטלר. הוא בא בדברים עם נציגים של ממשלת בריטניה בארה"ב, כולל הציר בוושינגטון, סיר רונלד קאמבל, והראה להם בגאווה את החותמת האיטלקית בדרכונו הפלשתינאי, המכריזה עליו "אישיות רצויה באיטליה" לעולם ולעולמי עולמים.

הוא הציע לבריטים לנצל את ידידותו עם הציר האיטלקי בליסבון, גנרל בצבא מוסוליני, כדי שיורשה להיכנס לאיטליה. הוא הציע אפילו מסלול כניסה, שיהיה כרוך בדילוגים בין איים העוברים מיד ליד, בעיצומה של מלחמה.

אל המאמץ הדיפלומטי המוּטרָף הזה התגנב לרגע חטוף אחד גם ג'ו לוי. הוא סר לניו יורק לביקור מולדת. בן אב"י הפציר בו לעזור לו להגיע למצרים. אמנם מצרים עצמה היתה זירת מלחמה עם איטליה — רוֹמֶל עדיין לא הובס באל עלמיין — אבל ממנה, איכשהו, כל הדרכים יוליכו אל רומא, חשב בן אב"י, או אולי לא כל כך חשב.

הפרטים האלה מופיעים בספר זכרונותיו של בן אב"י. מייד אחריהם מופיע כנראה המשפט הרציני היחיד בסיפור הזה: "הייתי נבוך וּמבולבל לגמרי".

מה עצובה היתה שקיעתו של הילד העברי הראשון, מה עמוקה היתה נפילתו ממרומי האולימפוס של העתונות העברית, ממרכז תשומת הלב הציבורית, מֵעֶמדַת הַמַקניט הלאומי יְפֵה-הקלסתר והנועז, שֶהברקותיו התקופתיות סחטו אנחות הִשתָאוּת (וגם לעג). הוא מצא את עצמו בעיירה נידחת בניו ג'רזי, מתקשה לפרנס את משפחתו, חוזר על פתחים ונדחה כלאחר יד.

הוא מת שם פתאום, באפריל 1943, בהיותו בן 60, צעיר במותו אפילו מאביו ידוע החולי. במותו, ה'ניו יורק טיימס' חלק לו כבוד נדיר: הספד בולט שאליו צורף צילום. אני מנחש שידו של ג'וזף לוי היתה בַּכּיבּוּד הזה. (ללַמֶדְכֶם מה גדול היה הכיבוד, 48 שנה אחר כך, כאשר מת העורך הראשי של 'הארץ', גרשם שוקן, לא הצלחתי לשכנע את ה'ניו יורק טיימס' להסמיך צילום לידיעה על פטירתו.)

ה'ניו יורק טיימס' מודיע על מות איתמר בן אב"י, 19 באפריל 1943

 

 

גם עתוני הארץ מצאו מקום בשביל בן אב"י בעמודיהם הראשונים, בימי מלחמה ושואה.

'הארץ' כתב עליו: "בעיירה באמריקה, רחוק מירושלים עיר מולדתו, מת אדם, שקורותיו וכשרונותיו צריכים היו להבטיח לו חיי הגשמה ויצירה וסיפוק פנימי הרבה יותר גדולים מאלה שנפלו בחלקו של ילד-הפלאים 'האשכנזי' הראשון שחונך וגדל כשלשונו היא הלשון העברית החיה. ילד-פלאים היה, וילד-פלאים נשאר עד יומו האחרון – סוער ברוחו, מבקש ואינו מוצא".

העמוד הראשון של 'הארץ', 20 באפריל 1943

הרשימה הזו התפרסמה ב'דואר היום' ב-1935, במוסף מיוחד לציון יום הולדתו ה-50 של בן אב"י. כתב אותה פסח גינזבורג, העורך הראשי האחרון של 'דואר היום'

    • לקרוא את פרטי חזון הקנטונים של בן אב"י, כפי שנכלל בקובץ מאמריו 'יהודה מיידית' (תל אביב, תר"צ, 1930), הקישו נא על הקישור הזה. צילום של הטקסט ייפתח אז לרוחב המסך
    • ספר זכרונותיו של איתמר בן אב"י, 'עם שחר עצמאותנו', הופיע ב-1961, בהוצאת 'הוועד להוצאת כתבי איתמר בן אב"י'. אף כי זה ספר עב כרס, 500 עמוד ויותר, זו גירסה מקוצרת ומסוננת של המקור. אפילו לשונו הצבעונית של בן אב"י עברה עריכה. זו היתה כנראה החלטה הכרחית לצורך בהירות, אבל יש לי ספק אם בן אב"י היה מעריך אותה. זה ספר מרתק, הצריך להיקרא בספקנות אוהדת — כלי-עזר ללימוד היסטוריה, אבל בשום פנים לא סמכות בלעדית על הדברים שהוא מתאר.
    • הוועד להוצאת כתבי בן אב"י היה בעצם מורכב מאיש אחד, העתונאי הנהדר, החכם והנדיב אהרן אבן-חן, שהיה במשך שנים רבות סופר 'מעריב' בנתניה, וכתב תחת הכינוי "ג. שרוני". הוא שימש בתפקיד הזה עצמו גם ב'דואר היום', וּממילא הכיר היטב את בן אב"י. כשהייתי ילד, אבן חן, שהיה חֵרֵש, הזמין אותי לכמה ימים אל ביתו בנתניה לשַמש כעוזרו, ובעצם כאוזניו. זו היתה במידה מסוימת טבילת האש העתונאית הראשונה של חיי. בזכות אבן חן יצא ב-1978 קובץ מאמריו של בן אב"י, 'חלומות וּמִלחמות', שאפשר למצוא בו גם את המאמר הנזכר למעלה על הצורך במדינה יהודית בחלק כלשהו של הארץ.

    • הכנסתי לאתר רשימה מרתקת שכתב אבן חן על מהפכת הדפוס של בן אב"י, בירושלים של תחילת שנות ה-20. היא עוררה התנגדות מרה מצד פועלי הדפוס, שפתחו שביתה — מסכסוכי העבודה הראשונים בארץ. אבו חן מספר כיצד נולד הרעיון לייסד את 'דואר היום', כאשר בן אב"י הילך קסמים על איש עסקים יהודי עשיר מאנגליה. הנה הקישור לרשימה, הניתנת בדיוק כפי שהופיעה ב'מעריב', 23 באוקטובר 1970
    • נסיונו של בן אב"י ללַטֵן את הכתב העברי מעולם לא חרג ממסגרת של קוריוז. אבל הוא התמיד בקוריוז הזה, וזמן מה היתה נתונה לו תמיכת ז'בוטינסקי. הוא כתב את הביוגרפיה של אביו, אליעזר בן יהודה, באותיות לטיניות. הוא פירסם שבועון קטנטן בירושלים בסוף שנות ה-20, ששמו היה 'השבוע הפלשתיני', והוא התקין בשבילו תעתיק מיוחד (בתעתיק הזה, שם השבועון נכתב ha Savuja ha Palestini). בראש אחד מגליונותיו הופיעה הכותרת "שפתנו — אספרנטו היהדות העולמית. רק האותיות הלטיניות תאפשרנה חלום יפה זה". (הקישו-נא על הקישור הזה כדי לראות את הכותרת המקורית). למטה אני נותן צילום של שיר, שהתפרסם ב'שבוע הפלשתיני' ב-11 בינואר 1929, "רק עברית", מאת קדיש יהודה סילמן, המורה, הפזמונאי והמשקיף רב החן על חיי הארץ.
    • חלקים מתגובתו של זאב ז'בוטינסקי על רעיון ה"פלשתינאות" של בן אב"י אפשר לקרוא באתר הרשת של תנועת בית"ר. שם הוא מאשים את בן אב"י, בנימוס, ש"דעותיו אינן ציונות".
    • ה'פלשתינאות' של איתמר בן אב"י היתה תוצאה של אמונתו שלילידי הארץ נועד תפקיד מיוחד בעיצוב עתידה — תפקיד חשוב בהרבה מזה שהועידה להם ההנהגה הציונית בחו"ל. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בן אב"י היה ממייסדי הסתדרות 'בני בנימין', שנועדה לארגן את בני הדור השני של העליה הראשונה במושבות הוותיקות, גם כמשקל-נגד להסתדרות ולתנועת העבודה. על 'בני בנימין' בכלל, גם על חלקו של בן אב"י בתנועה, כתב בהרחבה ובעניין ד"ר דוד סיון באתר הרשת 'ארץ הצבי'.
    • את פרשת "המשא-ומתן" בין נגיד האוניברסיטה העברית, יהודה לייב מגנס, ובין ההרפתקן הבריטי סט' ג'ון פילבי (שבו ג'ו לוי מן ה'ניו יורק טיימס' מילא את תפקיד המתווך) חקר בהרחבה מנחם קאופמן. ספרו, The Magnes-Philby Negotiations, 1929, התפרסם ב-1998 בהוצאת הספרים על שם מגנס של האוניברסיטה העברית. על אף שמה של ההוצאה, הספר הזה הוא כמובן מופת של אובייקטיביות. מה חבל שהאוניברסיטה העברית לא ראתה צורך לתרגם את הספר לעברית.
    • ביקורת חריפה על מגנס-פילבי מן הזמן ההוא אפשר לקרוא על הרשת באתר בן יהודה. כתב אותה משה בילינסון — כן, כן, זה שנתן את שמו לבית החולים — והיא התפרסמה ב'דבר', בנובמבר 1930. בילינסון היה מן הדוברים המעמיקים והרהוטים של תנועת העבודה.
    • בזכרונותיו, איתמר בן אב"י מספר על מסיבת שיכורים עם קצין טורקי בבית מלון בירושלים, ב-1911. כטוב לבו ב'ראקֶה' (הלוא הוא אַרַק), הטורקי מתוודה לפני בן אב"י על מוצאו היהודי, וּמשמיע באוזניו, בעברית צֶחה, את 'שמע ישראל'. הקצין הזה, טוען בן אב"י, לא היה אלא מוסטפא כמאל, שעשר שנים אחר כך יסד את הרפובליקה הטורקית, ונטל לעצמו את השם 'אטאטורק' ('אבי הטורקים'). הסיפור הוא כל כך אבסורדי על פניו, עד שכל הביוגרפים הרציניים של אטאטורק התעלמו ממנו. האינטרנט העניק לו תפוצה פתאומית, קודם כול

מפני שהוא נמסר ללא ביקורת של ממש על מקורותיו; ושנית, מפני שדוברים מוטרפים של איסלאמיזם אנטישמי ואנטי-מערבי אורבים בכל רחבי הרשת לרבעי פירורים של מידע כדי לפרנס תיאוריות קונספירציה מפולפלות. בעיניהם אטאטורק היה מאז ומעולם אבי-אבות הטומאה — ואם אפשר לייהד אותו (וגם להכריז שהוא היה הומוסקסואל, זה תמיד מועיל), מה טוב. מה חבל שסופר ומתרגם רציני כהִלל הלקין היה ממפיצי הסיפור הזה, מבלי שניסה לעמוד על קנקנו (רב הארק) של בן אב"י. הנה מאמר שכתב הלקין, תושב זכרון יעקב, בעתון הניו יורקי 'סאן', ביולי 2007. והנה דוגמה לשימוש שקנאיםמוסלמים עושים בסיפור, כדי לעורר את הרושם שיהודים קשרו קשר נגד האיסלאם (הצילום משמאל, "הדיקטטור היהודי מוסטפא כמאל", מאייר מספר ניכר של אתרים, המצטטים בעונג את איתמר בן אב"י.)

אני מקווה לעַבּוֹת את הביבליוגרפיה הזו במרוצת הזמן. המתעניינים מוזמנים לחזור ולבדוק את העמוד הזה מפעם לפעם. אני מכניס גם שינויים בטקסט, גם לצורכי הבהרה וגם לצורכי הרחבה. זו "רשימה דינמית", זאת אומרת טיוטת אינטרנט, שיש לה התחלה — אבל אין לה סוף, או לפחות אין לה סוף הכרחי.

"רק עברית", קדיש יהודה סילמן, 'השבוע הפלשתיני', 11 בינואר 1929

שמונה עשר במאי 1977

 

כאשר קמנו בבוקר, ב-18 במאי 1977, פשוט לא ידענו. ראשינו היה סחרחרים, אבל לא עד כדי עילפון. שמענו את חיים יבין מכריז "מהפך", ורוכש לעצמו חיי עולם; ואחר כך חוזר וּמכוון אל דעתו של שר ההיסטוריה במלים "הסגנון החדש". שמענו את מנחם בגין מדקלם לאשת חיקו הנאמנה, הגברת הראשונה של המחתרות, "זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר". הופתענו לשמוע עד כמה האנגלית שלו טובה וַעשירה ורבת ניבים, כאשר קרא (לתועלת העתונות הזרה) שורת חיוּוּיים של אייברהם לינקולן.

שמענו את שמעון פרס מפטיר בפעם הראשונה, בעצב איום, את המלה "מַכָּה". לא העלינו על הדעת שמכאן ואילך נחזור ונשמע אותה מפיו אחת לשנתיים או שלוש.

ראינו את יגאל ידין מגיב בתערובת של קורת רוח ושל תדהמה — קורת רוח על 15 המושבים של ד"ש, תדהמה על זה שהקואליציה הבאה לא תהיה תלויה בהם לכינונה — ומבטיח חד משמעית לעמוד על עקרונות. לא העלינו על הדעת שמכאן ואילך לא נשמע אותו עוד עומד על עקרונות. הבן יקיר לי אפרים של ישראל המתחדשת ייבּוֹל כלעומת שֶפָּרַח, וישאיר אחריו כל כך מעט מחוץ לִמצדה וּלאוּרווֹת שלמה (איזה שלמה איזה, אולי אחאב).

למדנו בפעם הלא-אחרונה עד כמה אין אנחנו צריכים לסמוך על האינטואיציות שלנו, בייחוד כאשר הן נמסרות בטון כל כך ענייני ומעורר אמון מפי פרשן טלויזיה. שלוש שנים וארבעה חודשים וחצי קודם, במוצאי יום הבחירות לכנסת השמינית, בלילה שבין 31 בדצמבר 1973 ובין אחד בינואר 1974, אמר הרב שמואל הכהן-אבידור, "אם הפעם הליכוד לא הצליח לנצח [תחת הצל הכבד של 'מחדל' יום הכיפורים], אז מתי הוא כבר יוכל?"

התשובה הפשוטה היתה, "בפעם הבאה, תודה ששאלת".

'מעריב' היטיב לנסח את מה שקרה. עורכי 'מעריב' יצאו מֵחלציה של תנועת ז'בוטינסקי, אבל הם לא נטפו אופוריה ביום ההוא. "מפולת המערך", הכריזה הכותרת הראשית שלהם. הליכוד הגביר את כוחו רק בחמישה מושבים, המערך איבד שמונה-עשר. אילמלא היתה ד"ש, המערך היה מקבל כנראה לפחות עוד שנים-עשר, אם לא את כל החמישה-עשר, ואז אולי לא היה מהפך, ושמעון פרס היה מתייצב בראש ממשלתו הראשונה, וּמתחבב עד מהרה על כל רואיו, וחוזר ונבחר עוד שש פעמים (לפחות).

כן, כן, זה היה טבעם של סמי ההזיה שהתחלנו לצרוך אז (באופן מטאפורי).

אנו היינו ילדי הלילה ההוא. את הסף הביולוגי של ההצבעה החמצנו בבחירות הקודמות בעשרה חודשים. אלה היו הבחירות הראשונות שלנו. יסלח לנו אלוהים על הפתק שהיטלנו. אולי באמת היינו צעירים מדיי.

אנו היינו ילדי הלילות ההם, של האביב אחוז התזזית, 1977. התחלנו את האביב ההוא בהתרגשות ניכרת אבל ללא שותפים. אני נזכר באחד מחבריי לספסל הלימודים במכון הצרפתי בתל אביב. "יהושע", אמרתי לו במעלית, בהתרגשות ניכרת. "יהושע, אינדירה גאנדי הפסידה בבחירות בהודו". השופט יהושע גרוס הניד בראשו והשמיע את המלים שלעולם לא אשכח, "יופי לה". נשכתי את שפתיי, והזכרתי לעצמי את ייסורי המשורר

ראיתי עב קטנה ככף יד איש

וידעתי כי את הגשם שאני מרגיש

עדיין לא הצלחתי לספר לאיש

כמה לילות קודם לא היה כל כך קשה. צסק"א אכלה אותה בפעם הראשונה, אנחנו היינו על המפה, ההמונים זינקו אל המיזרקה בכיכר עדיין-לא-יצחק-רבין, ואבא הוציא בקבוק ברנדי מן המזווה (על פי הצעתי) . הוא טעם טיפה, אני טעמתי טיפה. אותו הבקבוק, חסר שתי טיפות, עדיין עמד שם עשרים שנה אחר כך, כאשר באה השעה לרוקן את המזווה בפעם האחרונה.

כשההמונים זינקו אל המיזרקה, רבין הודיע שלא ינהיג את מפלגתו בבחירות הבאות, אף על פי שהיא בחרה בו ברוב דחוק רק כמה שבועות קודם. דן מרגלית בוושינגטון קיבל את הטיפ המפורסם מפקידת הבנק הלא-דיסקרטית, ש"אשת ראש הממשלה שלכם היתה כאן". אה? כאן? בבנק זר? כדי למשוך כסף?

 

 שמונה באפריל 1977, הכותרת הראשית ב'ניו יורק טיימס':רבין מדהים את ישראל בביטול מועמדותו לתקופת כהונה שניה; מותקף על פקדונות בארה"ב; בוּקה וּמבוּלקה במפלגתו; נראה שהסתלקותו מפנה את הדרך ליריבו הוותיק, שר הבטחון פרס

מה טבעי היה בשביל איש חמודותיה של תנועת העבודה ליפול מן השלטון, ולסיים בזה את ההגמוניה הפוליטית והכלכלית שלה, מפני שעבר על חוקי המטבע המחניקים שהיא חוקקה. כל הארץ מלאה אז עברייני מטבע, אבל דווקא יצחק ולאה נאלצו לשלם את המחיר.

זה היה הלילה שבו מכבי תל אביב נעשתה אלופת אירופה בכדורסל. לא היה לי כך קשר ל'מעריב', אבל אני זוכר את עורכו החכם שלום רוזנפלד מבטיח מבעוד מועד, כי אם מכבי תזכה באליפות היא תקבל את הכותרת הראשית. זו עמדה להיות הכותרת הראשית הראשונה מאז ומעולם בענייני ספורט, אם אינני טועה. אבל למחרת לא היה מקום. היה רבין. מה לעשות, זה קצב המאורעות בישראל, כאשר דראמות בוזמניות נידונות להיאבק על הכותרת הראשית מעשה שיגרה.

בימים ההם, בין צסק"א לחשבון הבנק נולדה הנכדה, שיום אחד תיגע ללבו של העולם כאשר תתייפח בהלווייתו של סבא, בנוכחות כל שליטי העולם חוץ מאיזה שניים שלושה. על חשבון הבנק שלה לא יוטלו הגבלות, כאשר היא תפרוט את הנוסטלגיה ואת רגשי האשמה לדולרים מותרים.

בבוקר שאחרי, ד"ש הספיקה למרוח מודעה גדולה ב'הארץ', "יגאל ידין לראשות הממשלה". הסקרים הראו שמי-יודע-אולי. אפילו פרופ' מיכאל הרסגור אמר לי אז שהוא יצביע בעד ד"ש, אף על פי שהיה פעם עורך העמודים הספרותיים של בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והאמין בכל לבו בסוציאליזם מדעי. ד"ר שלמה בן עמי, עמיתו הצעיר מן החוג להיסטוריה, חייך בסלחנות. "מישל", הוא אמר, "הוא לא מתכוון ברצינות. זאת בדיחה".

אבל אני לא צחקתי. נרשמתי לד"ש, נתתי הוראת קבע לנַכּוֹת חמש לירות (עדיין לא שקלים) בחודש מחשבון הבנק שלי, ונעשיתי בזה חבר התנועה ואלקטור מן המניין בחבר האלקטורים שלה. אומרים שכך ממש הצטרפו חמולות דרוזיות שלמות.

ביום הבחירות הפנימיות סרתי אל הסניף ברמת גן, וּמילאתי ברצינות איומה את רשימת המועמדים בבחירות לכנסת. מספר אחת, יגאל ידין, אלא מה. מספר שתיים, בנימין הלוי. מה פתאום בנימין הלוי? כי חשבתי שהוא יהיה יושב ראש הכנסת, לאחר שד"ש תנצח, ויושב ראש הכנסת תמיד צריך להיות מספר שתיים מסיבות טקסיות. מספר שלוש, אמנון רובינשטיין, כי הוא יהיה שר המשפטים בממשלת ידין. מספר ארבע, שמואל תמיר, כי הוא היה האיקון של נעוריי הפוליטיים, האיש שנועד לגדוּלה, שר החוץ בממשלה החדשה. מספר חמש…

דאגתי אפילו לכלול מזרחי אחד ודרוזי אחד בין החמישה עשר הראשונים, כל כך רבה היתה אחריותי הלאומית.

בבוקר שאחרי ישבתי בחדר החדשות של גלי צה"ל, בקומת המרתף, הרבה לפני השיפוץ הגדול של 1980 או משהו כזה (אלוהים אדירים, מה זקנתי בעתונות). אבשלום קור נכנס אל החדר ברגל גאווה. "אני מחלק שגרירויות", הוא אמר בחיוך קטן וללא הרמת קול, "מי רוצה?" באמת.

חוץ מזה, נשיא ברית המועצות נסע לאפריקה למכור נשק לכל המעוניין, בתנאי שהוא פרוגרסיבי ושונא גזענים ואין לו מפלגת אופוזיציה. בריונים פרצו אל דירתו של מסורב העליה סלֶפּאק במוסקבה. עוד פיחות זוחל לעומת הדולר, כבר 9.28 לירות. פקיד בכיר באוצר הואשם ברמיה, בשעה שהמועמד לכהונת נגיד בנק ישראל החליט לערער על הרשעתו במשפט שחיתות (חמש שנות מאסר). ידיעה על שתילת כלייתו של נער רוסי בגופו של אמריקני הגיעה לעמוד הראשון, איזו קרן אור באפילת המלחמה הקרה. החזאי גם הודיע, שהגשמים יימשכו ברחבי הארץ, אם כי הרוחות ייחלשו.

במצרים פרצו מהומות לחם. יותר מעשרים הרוגים. מה יכול להציל את משטרו של סאדאת, שואל עודד גרנות בעמוד הראשון של 'מעריב' (כן, גם הוא הוסיף ימים בעתונות, אם כי שערו לא הלבין כלל). רק שסאדאת לא יחליט לצאת למלחמה חדשה נגד ישראל באוקטובר או נובמבר 1977. ליתר בטחון, "תרגיל גדול ייערך בסיני בשבוע הבא". הפעם כבר לא יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אנא במטותא, כתובות אמתיות בלבד. תגובה שלא תהיה בת-אימות לא תתפרסם, יהיה ערכה אשר יהיה.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

מן הארכיון (לרגל כ"ט בנובמבר): ניקחנה!

"ניקחנה!", כתב איתמר בן אב"י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948 — אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה


פורסם ב'כסף', מוסף סוף השבוע של 'גלובס', 19-18 בפברואר 2004

ישראל היתה אפשרית ב-1948. אולי היא לא היתה עוד אפשרית ב-1958, ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968, אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, או את מבצע דקל, או את מנוסת ערביי יפו אל הים (הנראית בצילום)? היה קורה מה שקרה לסרבים בבוסניה ובקוסובו (הצילום שאול מ www.alnakba.org)

 

אם אתם ישראלים, ואם אתם נוסעים מדי פעם לחו"ל, ואם אתם מנהלים מדי פעם ויכוחים אינטליגנטיים עם זָרים על "הַמַצָב", ואם אתם נקלעים מדי פעם לעמדה דפנסיבית (גם אם אינכם מסכימים עם מדיניות הממשלה, אל-נכון אתם נדהמים מן היוהרה וּמן החד-צדדיות של מבקרי ישראל), הדעת נותנת שאתם משתמשים מדי פעם בנימוקים הבאים:

  • אם אתם מתווכחים עם אירופים: טרנספר לא היה המצאה של הימין הישראלי, זה מה שעשו הטורקים ליוונים והיוונים לטורקים (1923), וזה מה שעשו הפולנים והצ'כים לגרמנים (1945), וזה מה שעשו ההינדו למוסלמים והמוסלמים להינדו (1947);
  • אם אתם מתווכחים עם אמריקנים: סיפוח שטחים אינו המצאה ישראלית. מה יש? האמריקנים לא סיפחו רבע ממקסיקו (1849)? ולא גנבו את ממלכת האוואי, שהיתה אז מדינה עצמאית מוּכֶּרֶת, והיה בה אפילו ציר אמריקני (1893)?
  • אם אתם מתווכחים עם אמריקנים, או עם קנדים, או (אולי) עם רוסים, או עם אוסטרלים: גאוּלַת קרקעות, שהיו שייכות לעמים ילידים, אינה המצאה של הקרן הקיימת לישראל. זה מה \שעשו האמריקנים והקנדים לאינדיאנים ולאסקימואים, וזה מה שעשו הרוסים לילידי סיביר, וזה מה שעשו האוסטרלים ל'אבוריג'יניז'.
  • ובאותו עניין: כן, אנחנו מודים, אנחנו לא השמדנו את האוכלוסיה הילידית, רק נישלנו אותה. לא היינו יעילים כמו האמריקנים, כמו הרוסים, כמו (באופן חלקי) האוסטרלים.

אינני מקנא בכם אם אתם משתמשים בנימוקים האלה, מפני שאתם כמובן צודקים, אבל אתם גם לומדים על בשרכם שלא תמיד חשוב להיות צודקים. לפעמים חשוב להיות מעשיים. לפעמים חשוב להיות בני מזל.

לפני שמישהו מתלונן

ההיסטוריה של מאתיים השנה האחרונות היתלה בהרבה מאוד עמים. מה שהיה מותר במחצית הראשונה של המאה ה-19 היה אסור במחצית השניה; ומה שהיה מותר במחצית השניה היה אסור בששית הראשונה של המאה ה-20; ומה שהיה מותר בששית הראשונה היה אסור בששית השניה; ומה שהיה מותר ברבע השני היה אסור ברבע השלישי, וכן הלאה, וכן הלאה.

חַפְּשׂוּ-נא עקיבוּת וַהגינוּת, ולא תמצאו אותן. ולפני שמישהו מתלונן – וּמה לנו, הישראלים, ויכוח, אם אסור לנו להתלונן במהלכו לפחות אחת לשני משפטים – מוטב להזכיר לו עד כמה גם אנחנו, כן, אפילו אנחנו, היינו בני מזל.

מזל? אולי כדאי להשתמש במלה אחרת. נגיד, עד כמה אנחנו הצלחנו לנצל את ההזדמנות האחרונה, לפני שהדלת נטרקה.

תמיד היתה נחוצה לגיטימציה. גם העריצים הגדולים ביותר היו זקוקים לה. כל מה שקרה ביחסים הבין לאומיים ב-230 השנה הקודמות היה טבוע בחותם של לגיטימציה.

האמריקנים כוננו את הרפובליקה שלהם בשם הצדק, אירופה הישנה יצאה למלחמה על צרפת בשם הלגיטימיות, צרפת יצאה למלחמה על אירופה בשם הצדק האוניברסלי, נפוליאון הטביע את אירופה בדם בשם הצדק, המעצמות הריאקציוניות שהביסו אותו כוננו סדר חדש בשם הצדק (הם אפילו קראו לו 'הברית הקדושה'), הלאומיות הגיחה מגוּמחוֹתֶיהָ כדי להנחיל צדק למדוּכּאים, מהפכות רצחניות הבטיחו צדק, שתי מלחמות עולם נוֹהלוּ בשם זכויות ובשם רחמים עצמיים.

אבל אמות המידה לא חדלו להשתנות. מה שהיה מתקבל על הדעת בין 1890 ל-1910 חדל להתקבל על הדעת ב-1920. ארה"ב יכלה לבלוע את האוואי, יפאן יכלה לבלוע את קוריאה (1910), אבל כשאיטליה בלעה את חבש (1935) היא הוּקעה כתוקפנית והוּטלוּ עליה עיצומים (לא אפקטיביים, אבל זה עניין נפרד).

יפאן עצמה יכלה לבלוע את קוריאה מבלי שאיש זקף גבה, אבל כאשר ניסתה לעשות אותו הדבר לסין (מ-1931 ואילך) היא התחילה את ההידרדרות למלחמה עם ארה"ב.

מיעוטים לבנים יכלו להקים לעצמם רפובליקות עצמאיות בהרי האנדים (בוליביה, אקוואדור, פרו), בשנות ה-20 של המאה ה-18; אבל מיעוטים לבנים הוקעו כגזענים, נוּדוּ והוחרמו, כאשר ניסו לעשות אותו הדבר באפריקה הדרומית והמרכזית (בסוף שנות ה-40, בסוף שנות ה-50, באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20).

הבריטים יכלו לצאת למלחמה על שלֵמוּת האימפריה שלהם באפריקה הדרומית, בסוף המאה ה-19 – אבל הצרפתים לא יכלו לעשות כן בהודו-סין ובאלג'יריה בתחילת המחצית השניה של המאה ה-20. העולם השתנה, ציפיותיו השתנו, עַכָּבוֹתָיו השתנו.

סי.אן.אן ב-1948?

כמה שהאפריקנרים של דרום אפריקה היו חורקים שיניים, כל אימת ששמעו ביקורת מפי אמריקנים. אנחנו מודים באשמה – היו דובריהם אומרים – אנחנו לא נסינו, וממילא לא הצלחנו, להרוג את האינדיאנים שלנו.

הם צדקו, לפחות במובן מסוים. אילו היו מחסלים את ילידיהם במידת הצלחתה של אמריקה, או במידת הצלחתה של רוסיה בסיביר, מדינה לבנה בדרום אפריקה היתה עובדה מוגמרת. ייסורי מצפון היו פוקדים מדי פעם את יפֵי-הנפש שלה, ואחרוני הזוּלוּ והקוֹסַה והצוואנה היו מקבלים פריבילגיות סמליות. אבל זה הכול.

החוכמה, אם חוכמה היא, היתה לתקוע את הרגל בדלת ברגע האחרון ממש: לתבוע זכויות, ולהשיג אותן, וּלקַבֵּעַ אותן, לפני שאמות המידה השתנו, ולפני שזכויות כאלה נעשו בלתי אפשריות, או בלתי לגיטימיות.

ישראל היתה אפשרית ב-1948. אולי היא לא היתה עוד אפשרית ב-1958, ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968, אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה. מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, או את מבצע דקל, או את מנוסת ערביי יפו אל הים? היה קורה מה שקרה לסרבים בבוסניה ובקוסובו.

עצם הקונספציה של 'מדינת לאום' לא היתה עוברת את משׂוּכַת הלגיטימיות הבין לאומית בשִלהֵי המאה ה-20, בייחוד כאשר יש אי-התאמה בינה וּבין התפיסה של 'מדינת אזרחים'. ראו-נא מה עומד לקרות בחודשים הבאים למדינה הטורקית בקפריסין. ראו-נא את אי-הצלחתם של הארמנים בנגורנו קַרַבַּך לקבל הכרה בין לאומית אפילו מארץ אחת.

משימה לאומית יש רק אחת

 

היהודים מעוטי-המזל היו לשם שינוי בני-מזל ב-1948. הם תקעו רגל בדלת, רגע אחד לפני שהיא נטרקה. הפלסטינים, לרוע מזלם, שילמו את המחיר.

אבל המזל של 1948 אינו נצחי. ב-15 השנה האחרונות לא חדלנו לראות את המערכת הבין לאומית פושטת צורה ולובשת צורה, מבטלת הסכמות קודמות, ומשליכה את הסטטוס-קוו לכל הרוחות. "אלף שנה נבנתה האימפריה הזו, טיפה אחר טיפה", התלונן ב-1989 מנהיג סובייטי מן הדור הישן על הפירוק הממשמש ובא של ברית המועצות. אימפריה של אלף שנה פורקה, ונעל אחת שנתקעה בדלת ב-1948 לא תיחלץ?

לישראל יש משימה לאומית אחת: לשכנע את המערכת הבין לאומית לקַבֵּעַ את נוסחת 1948, ולהעניק לה, לישראל, הנחה שאין היא, המערכת, מוכנה להעניק לאיש – 'מדינת לאום', בלי קשר לדמוגרפיה, גם אם אין היא מתיישבת עם 'מדינת אזרחים'. הזמן אוזל במהירות.

יש אפיזודה אחת כמעט נשכחת בהיסטוריה הציונית: הצעת החלוקה של ועדת פיל, 1937. היא היתה איומה ונוראה, גרועה מתכנית החלוקה של 1947. היישוב היהודי בארץ היה אז פחות מחצי גודלו של היישוב ב-1947.

התגובה האינסטינקטיבית לוועדת פיל היתה זעם ופאניקה מצד כל המחנות. דיסידנט אחד ויחיד היה אז, איתמר בן אב"י. הוא עמד אז בערוב ימיו וּבַערוב הקריירה העתונאית הקפצנית שלו. אחרון עתוניו, 'דואר היום', נלקח ממנו. הוא הוציא איפוא עתון מיוחד, חד-פעמי, קרא לו 'דור היום', וּמרח לכל רוחב עמודו הראשון כותרת ענקית, "ניקחנה!"

אפשר רק לנחש מֶה היה קורה אילו ניתנה ליהודים לפני מלחמת העולם השניה מדינה בגבולות הלורד פיל. אבל בן אב"י הקדים להבין מה שרוב היישוב הבין יפה עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה.

ישראל בגבולות 1967? ניקחנה! עוד מעט היא אפילו לא תהיה אופציה. עוד מעט הנעל תישמט, והדלת תיטרק. והדיבוק של מדינה דו-לאומית לא ייצא עוד. וזה כל כל ברור, וזה כל כך מובן מאליו, עד שאין אפילו טעם לצעוק.

מן הארכיון: מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין

אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל ('גלובס', 20 בדצמבר 2001)

 

כאשר "פושעי אוסלו" מצטרפים אל "פושעי ורסאי" ואל "פושעי יער בֶּלוֹבֶז'", הם מזכירים לנו את חולשת היסוד של דעת קהל דמוקרטית: היא צריכה לראות בעין בלתי-מזוינת לפני שהיא מאמינה.
הוויתור על ארץ ישראל השלמה ב-1993, כיווץ גרמניה ב-1918, ופירוק ברית המועצות ב-1991, לא היו תוצאות של בחירה. הם שיקפו תבוסה אסטרטגית.
לרוע המזל, דעת קהל אינה רואה תבוסות אסטרטגיות. היא זקוקה לתבוסה גלויה, כדי להאמין.

הפרדוקס הטראגי של אוסלו הוא, שהיא היתה מחויבת המציאות – אבל עכשיו צריכים אדריכליה להיענש לא סתם על כשלונם, אלא קודם כול על יהירותם

 

פורסם במוסף סוף השבוע של 'גלובס', 20 בדצמבר 2001

 

ארבע פעמים מפורסמות במרוצת המאה העשרים, מנהיגים פוליטיים הותקפו על ידי יריביהם כ"בוגדים", מפני שחתמו על הסכמי פשרה מרחיקי לכת. בכל אחת מן הפעמים נטבעו מטבעות לשון, שהיו יצוקים באותה תבנית עצמה: סמיכוּת, שבה המלה "פושעים" היתה הנִסמָך, ושֵם המקום שֶבּוֹ נחתם ההסכם היה הסומך.

 

ב-1918 הוכרזו הבולשביקים ברוסיה ל"פושעי בְּרֶסְטְ-ליטוֹבְסְקְ", אחרי שוויתרו על חלקים ענקיים של נדונייתם לגרמניה, רק כדי להישאר בשלטון.

 

ב-1919 הוכרזו מנהיגי הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית ל"פושעי ורסאי", מפני שסירבו לצאת למלחמת עולם חדשה, כדי להגן על גבולותיה ההיסטוריים של גרמניהוחתמו על הסכם משפיל, שהכתיבו להם המעצמות המנַצחוֹת (אילו ניצחו, הגרמנים עצמם התכוונו להכתיב הסכם משפיל שבעתיים).

 

ב-1991, נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב ראש הפרלמנט של בלארוּס הסכימו לפרק את ברית המועצות. הם חתמו על ההסכם ביער בֶּלוֹבֶז’ בבלארוּס, וּמשוּם כך הוכרזו ל"פושעי בילוֹבֶזְ'סְקאיה פּוּשצַ'ה" על ידי אויביהם, הן מן הימין הקיצוני והן מן השמאל הקיצוני.

 

ב-1993, על מדשאת הבית הלבן, יצחק רבין ושמעון פרס התחילו נסיון פוליטי נועז מאין כמותו: להתיר את הקשר הגוֹרְדי במזרח התיכון. הם הקימו מובלעות ריבוניות דה-פאקטו בשביל ארגון, שעד אותו היום תואר בדרך כלל כאויב הגדול ביותר של העם היהודי מאז אדולף היטלר. הנסיון הזה התמוטט בדם ואש שבע שנים אחר כך. עוד לפני שהתמוטט, אבל ביתר שְׂאֵת אחרי שהתמוטט, רבין ופרס וכל עוזריהם הוכרזו "פושעי אוסלו", על שם העיר שבה נולדו ההסכמים והגיעו אל פִּרקם.

מחוץ להסכמי ברסט-ליטובסק של 1918, לַ"פושעים" לא ניתנה ההזדמנות לתקן את עצמם. ההסכמים שחתמו הֵניבוּ קטסטרופות לאומיות והבאישו את ריחו של מחנה פוליטי שלם. קריאת הקרב נגד "פושעי ורסאי" היתה אומנם דמאגוגיה צרופה אבל הצליחה להרוס את הדמוקרטיה הגרמנית, ולסלול את הדרך להיטלר. בעיני גרמנים רבים, היטלר כשלעצמו היה אולי מוּקְצֶה מחמת מיאוס, אבל הצורך לגוֹל את חרפת ורסאי בער כאֵש בעצמותיהם, וקדם לכל צורך אחר. התנועה נגד ורסאי בדתה מלִבּהּ את אגדת "הסכין בגב", ושיכנעה את רוב הגרמנים, שארצם מעולם לא הפסידה במלחמה עובדה, כוחותיה עמדו בלב צרפת, ובלב רוסיה; והפוליטיקאים, "פושעי ורסאי", הם שנעצו סכין בגבה.

 

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

המשלחת הסובייטית מגיעה לברסט-ליטובסק. הגרמנים מקבלים את פניה בקסדות מחודדות. בברסט-ליטובסק, ב-1918, ויתרו הבולשביקים על חלקים עצומים של רוסיה, כדי לזכות בשלום, כדי להישאר בשלטון. למזלם, מישהו אחר הביס את גרמניה לפני תום השנה, והרוסים היו חופשים לקרוע את ברסט-ליטובסק לגזרים

 

לוורסאי, ליער בילובז’ ולאוסלו יש מכַנֶה משותף מובהק: לא היה מנוס מפניהם, אחרי שחותמיהם נחלו תבוסה אסטרטגית. אבל הם הקדימו לחתום, עוד לפני שהתבוסה האסטרטגית התפתחה לתבוסה צבאית גלויה. מפני שהתבוסה לא היתה גלויה, החותמים התקשו להצדיק את אקט החתימה, ולדעת הקהל היה קשה להבין את סיבותיה.

 

אני נזכר בשיחה שהיתה לי עם אינטלקטואל רוסי במוסקבה בשנת 1994, זמן קצר אחרי שהנשיא ילצין פיזר בכוח את הפרלמנט האחרון של העידן הסובייטי, השליך חלק ממתנגדיו לכלא, וכפה על רוסיה חוקה נשיאותית. כשניתנה לרוסים ההזדמנות להביע את דעתם בבחירות חופשיות לפרלמנט, הם העניקו את הבכורה לדמאגוג לאומני היסטרי, ולדימיר ז'ירינובסקי, ולמפלגה קומוניסטית לא-מתוקנת, שֶעָרגָה בגָלוּי אל ברית המועצות הישנה. הרוסים לא הבינו מדוע פוזרה ברית המועצות, ולא הבינו את מקורות חולשתה הפוליטית והכלכלית של רוסיה.

 

בן שׂיחי, בתחילת שנות ה30 שלו, התלונן על הכֶּשֶל הקוֹגנטיבי של בני ארצו. "הרוסים", הוא אמר, "אינם מבינים שהם נמצאים במקום שבו הם נמצאים, מפני שהם הובסו במלחמה הקרה. קשה מאוד להסביר להם את זה, כי קשה לשכנע אנשים שהם הובסו, כאשר הראיות לתבוסה מורכבות מסטטיסטיקה, מִתוֹבָנוֹת היסטוריות, מניתוחים אסטרטגיים". בן שיחי נאנח, נע באי-נוחות קלה על מושבו, והוסיף כמעט בלחישה: "לפעמים אני חושב, שאולי היה מוטב לרוסיה להפסיד לא במובן אסטרטגי, אלא במובן צבאי. אולי אם טנקים אמריקניים היו נראים במוסקבה, אנשים היו מבינים את גודל התבוסה, ומאמינים בה".

 

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו? בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

הם עמדו בשערי פאריס (כמעט), אז איך הם הפסידו?
בציור: יורש העצר הגרמני, הנסיך וילהלם, מבקר אצל חיילי גרמניה בלב צרפת, יולי 1915. גם בנובמבר 1918 לא עמד אף חייל זר אחד על אדמת גרמניה – ומיליוני גרמנים לא הבינו מדוע ארצם הניחה את נשקה

רוסיה דמתה בזה לגרמניה של נובמבר 1918. הגנרלים הגרמניים הודיעו לממשלה, כי כלוּ משאבּיו של הצבא הגרמני. ואף כי הוא עמד כִּמְטַחַוֵּי תותח כבד במיוחד מפרברי פאריס, ואף כי הוא כבש את בלגיה, ואת פולין, ואת כל האזורים המערביים של רוסיה, וחיל-מצב שלו אפילו החזיק בגרוזיה, ונסיך גרמני הומלך על פינלנד — הצבא לא יכול עוד להילחם נגד עוצמתה התעשייתית האדירה של ארה"ב, ושורותיו ממילא כבר התחילו להתפורר.

 

גרמניה ביקשה איפוא שביתת נשק מיידית ממעצמות ההסכמה, והתחילה את הנסיגה הבלתי מובנת ביותר בדברי ימי המלחמות: היא פינתה שטחים עצומי-ממדים, מבלי שאיזשהו אויב מנצח היה מסוגל לתפוס את מקומה. במרוצת התהליך הזה היא הפקירה לגורלם מיליוני גרמנים, אשר נעשו בן-לילה אזרחיהן של "מדינות ורסאי", כמו פולין, או צ'כוסלובקיה, או לטביה. שתי האחרונות הומצאו בוורסאי, מפני שמעולם לא היו קיימות.

 

הוא לא שר את שיר השלום

 

במידה לא מבוטלת, זה מה שקרה גם באוסלו: ישראל ויתרה על נכסים טריטוריאליים, והעניקה יתרונות פוליטיים עצומים לאויביה, מבלי שרוב אזרחיה עמדו על הסיבה. סקרי דעת קהל של הזמן ההוא מלמדים אותנו, שהרוב אומנם תמכו בהסכמי אוסלו. אבל הם תמכו בהם, מפני שנשקף מהם סיכוי להסדר פוליטי לא מפני שדעת הקהל הבינה, כי הם נעשו מחויבי מציאות לרגל תבוסה אסטרטגית.

 

יצחק רבין היה צריך להודיע, שישראל הובסה אסטרטגית במערכה על עתיד השטחים, והיא מתחילה לפנות אותם, כדי להקטין את אבדותיה. תחת זאת הוא העדיף את אחיזת העיניים, שישראל מתחילה את ההתקַפּלוּת מתוך ברירה, והנסיגה היא אקט של נדיבוּת. ההימנעות מלהגיד את האמת היתה קשורה כמובן בקושי להמחיש אותה. כך או כך, האי-אמת זרעה את זַרעֵי החורבן של אוסלו, והֵניבה את הבדיה של "פושעי אוסלו". 

 

מה חבל, שיצחק רבין נרצח כמה דקות אחרי שמירי אלוני הכריחה אותו לשיר את "שיר השלום". המעמד ההוא הפך את רבין לקדוש מעונה בעיני מחנה, שהוא, רבין, מעולם לא היה שייך לו; שהוא, רבין, לאמיתו של דבר רחש לו בוז; מחנה, שעל פי אורחו ורבעו, על פי שׂיגוֹ ושׂיחוֹ, היה ההיפך הכמעט-מָלֵא מכל מה שרבין האמין ועשה.

 

מה קל לשכוח, שֶאֶת רבין עִניֵן רק דבר אחד: הסיכוי האסטרטגי של ישראל. רבין כנראה לא היה סומך את ידיו על הפירוש הזה של כוונותיו, אבל אין זה מן הנמנע שבסתר לבו הוא הגיע למסקנה, כי ישראל עומדת על סף תבוסה אסטרטגית.

 

מסקנה כזאת לא היתה כמובן מטבע עובר לבוחר. "תבוסה אסטרטגית" היתה עניין יותר מדיי מופשט מכדי שיתקבל על דעתו של רוב הציבור. כדי להוכיח אותה היה צורך בסטטיסטיקות על דמוגרפיה, או בהערכת הההשפעות הרות האסון של המרי הפלסטיני על אופי התעסוקה המבצעית של הצבא ("טכנולוגיות מתקדמות נגד רוגתקות במקום טכנולוגיות מתקדמות נגד טילים", כפי שאמר פעם המתווך האמריקני דניס רוס, בשעה שדיבר על לבה של ממשלת יצחק שמיר לחתור להסדר עם הפלסטינים).

 

רבין היה צריך לייחד חלק ניכר של זמַנוֹ, מאוסלו ואילך, כדי לבסס תמיכה ציבורית במהלכיו. הוא היה צריך לבַלוֹת יום-יומיים בשבוע הרחק מן האוטוסטרדה ירושלים-תל אביב, היה צריך ללַטֵף שֵׂיעָר בבית שמש, לחַבֵּק כתף בבית שאן, לִמחוֹת דמעות בדימונה, וּלהַראוֹת לציבור עד כמה הוא קשוב ועד כמה אין מָנוֹס מן הוויתור.

 

אבל רבין חָסַר את מגע הקסמים הפופוליסטי של ביל קלינטון. לא היה עניין פחות סביר בשבילו ממֶחְוַת "האֶמפּאתוֹר הגדול", זה השומע את כאֵבוֹ של הָעָם, מושיט את ידו לניחומים וזוכה אגב כך בלגיטימיות. רבין לא בָּטַח בָּעָם, ולפיכך ויתר על ההזדמנות לִזְכּוֹת בלגיטימיות. בהיעדר כֵּנוּת נוֹצַר הרושם שאוסלו היתה ויתור ווֹלוּנטרי על עמדות כוח; שאוסלו ייצגה אפשרות אחת מיני רבות.

 

זו היתה מעידה טראגית של ממשלת רבין. היה עליה לשכנע את הציבור, כי אוסלו היתה רק השם הפרטי של כיוון בלתי-נמנע, שבסופו עמדה עצמאות פלסטינית. אם לא היו קוראים לה אוסלו, היו קוראים לה שטוקהולם, או הלסינקי; ואם היא לא היתה באה אל העולם ב-1993, היא היתה באה שנתיים אחר כך.

 

להשתַנוֹת, אמר מֶקְמילֶן

 

אוסלו ייצגה הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל להעניק גושפנקה אזורית ובין לאומית לנוסחת חלוקה, שהיתה חדלה להיות מעשית 20 שנה אחר כך. ישראל של רבין עשתה מה שהמיעוט הלבן בדרום אפריקה, למשל, לא היה מסוגל לעשות כאשר ניתנה לו ההזדמנות להציל את עצמו, לפני 40 שנה.

 

זה היה בימים הראשונים של שחרור אפריקה השחורה מֵעוֹל אירופה. דרום אפריקה היתה אז חלק מֵחֶבֶר הָעַמים הבריטי. ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, הופיע אז לפני הפרלמנט הלבן בקייפטאון, ונשא באוזני חבריו נאום מפורסם על "רוחות השינוי", הנושבות באפריקה. הוא קרא ללבנים להתחיל לסַגֵל את עצמם לשינוי. הוא לא הכתיב להם נוסחת פתרון, ולא דרש מהם להתאַבֵּד. אבל הוא קרא להם לשקול טרנספורמציה. הלבנים הגיבו בזעם קדוש, פרשו מחבר העמים הבריטי, הגביהו את חומות מצדה שלהם, והאריכו את קיום משטר האפליה הגזעית בשליש מאה. כשֶתָמָה האַרְכָּה הם מצאו את עצמם בידיים ריקות. אילו היו מוכנים להעניק לרוב השחור ויתורים גדולים ב-1960, אולי לא היו נאלצים להעניק להם הכול ב-1994.

 

יש לי סָפֵק פרטי אם יצחק רבין ראה לנגד עיניו את דוגמת דרום אפריקה, וניסה ללמוד את לקחי נאום מקמילן. אבל אוסלו ייצגה אצלו הכרה, שאחרי המלחמה הקרה, ואחרי פירוק ברית המועצות, ואחרי מלחמת כוויית, העולם השתנה מעיקרו; ומדינה, שתפיסת הבטחון הלאומי שלה הותנתה בסטאטוס קוו העולמי שקדם ל-1991, נדרשה להתאים את עצמה לַמציאוּת. כאשר מדינות בנות 50 שנה, או אפילו 70 שנה, התמוטטו בזו אחר זו במזרח אירופה ובמרכזה, והנחות בלתי מעורערות על אופי הַסֵדֶר הבין לאומי עורערו כמעט כלאחר יד, למנהיג פוליטי בעל אחריות לא נותרה ברירה, אלא לקבל עליו סיכּוּנים.

 

הפרדוקס המכאיב של תהליך אוסלו הוא שהתחלתו היתה הכרחית, אבל על כשלונו צריך להיגָבוֹת מחיר פוליטי הן מן המתחילים והן מן הממשיכים. סוף סוף, מה זאת אומרת "לקבל סיכונים"? פירושו, להסתכן בכשלון. כאשר אנשים מקבלים עליהם סיכונים, הם מבינים אל-נכון, שהם לא רק יזכו בפרס ההצלחה, אלא ייתבעו לשלם את מחיר הכשלון. אין זה עניין של ציניות לתבוע את ראשיהם הפוליטיים, אלא אדרבא, זה עניין של קבלת אחריות במבנה ארגוני רציונלי. אם הימור עולה יפה, המהמרים מתעשרים; אם הוא אינו עולה יפה, הם יורדים מנכסיהם.

 

רעש האדמה והמחט שלא זזה

 

משהו מטריד מאוד מתרחש עכשיו בשמאל הישראלי, בייחוד במפלגת העבודה. אדריכלי אוסלו מעמידים פנים, שלא-קרה-שום-דבר. זאת אומרת, אם אוסלו לא עלתה יפה, אין זה אלא מפני שהפלסטינים עשו ככה וככה ב-1995, וביבי נתניהו עשה ככה וככה ב-1996, ואהוד ברק, ואריק שרון, ויאסר ערפאת עשו ככה וככה אבל חוץ מזה אוסלו לא נכשלה, כי אילו היו נותנים לה שאנס אמתי היא היתה מצליחה, והם תמיד צדקו, והם עדיין צודקים.

 

מה פאתטי הוא החיזיון הזה בעיני משקיפים מן הצד – מה מכעיס בעיני אויבים, מה עצוב ומדאיג בעיני אוהבים. הכשלון של אוסלו לא היה מקרי, הוא היה תוצאה של הערכות שגויות על מניעי הפלסטינים ועל הדינמיקה של הסכסוך. כדי שאוסלו תצליח היתה צריכה להתפתח דינמיקה של פיוס, אפילו עוד לפני שהוסדרו השאלות העיקריות. במובן הזה, הצדק היה עם שמעון פרס, שחיפש "מזרח תיכון חדש". בהיעדר "מזרח תיכון חדש" לא היה סיכוי לאוסלו.

 

עכשיו אנחנו יודעים, בחוכמה שלאחר מעשה, כי המזרח התיכון החדש היה מישאלת-לב ואחיזת עיניים. הציפיה למזרח תיכון חדש נבעה מן ההנחה המוטעית, שרעשי האדמה העולמיים של 1991, שהיטו באופן כל כך דרמטי את המחט הישראלית, נקלטו גם בסייסמוגרף הערבי. את עצם ההנחה אי אפשר לזקוף לחובת המניחים. סוף סוף, היתה להם סיבה סבירה להניח, שאיש לא יחמיץ את שינוי העולם, מפני שאיך אפשר. שמעון פרס החיל את אמות-המידה שלו ואת ציפיותיו הרציונליות על העולם הערבי. ואו-אז התברר, שהעולם הערבי כל כך מבוהל מפני השינוי, עד שהוא גמר אומר להעמיד פנים שלא היה שינוי, או שאין הוא נוגע לו.

 

יש סיפור אחד על היום, בדיוק לפני 12 שנה, בדצמבר 1989, שבו הופלה רודנותו הברוטלית של ניקולַאֶה צ'אושסקו ברומניה. בבריסל היתה מכונסת אז הפגישה התקופתית של נציגי הקהיליה האירופית עם הליגה הערבית, כאשר הגיעה הידיעה על המהפכה הרומנית. זה היה חודש אחד אחרי מהפכות הקטיפה של צ'כוסלובקיה ושל מזרח גרמניה, ורוח עצומה של אופטימיות נשבה בכל אירופה. יושב ראש הישיבה האירו-ערבית הודיע על המאורעות ברומניה, והמערב אירופים קמו ממושביהם כאיש אחד, והריעו בהתלהבות. הערבים נשארו ישובים בכסאותיהם בשתיקה קודרת. אירופים לא מעטים נדהמו, עד שנזכרו בהסבר: כל אורחיהם החזיקו בשלטון באמצעים דומים מאוד לאלה של צ'אושסקו.

 

גורלו של צ'אושסקו הילך אימים על כל אוטוקרט בעולם, ורוח השינוי התחילה לטלטל אפילו את אגוזי הקוקוס של אפריקה. בזמביה הרחוקה התמוטטה רודנות בת 30 שנה בקשר ישיר עם מה שקרה ברומניה. באותו הזמן התחיל גם המשבר עצום-הממדים בזאיר-קונגו, שהניב כעבור כמה שנים את הסכסוך הצבאי הגדול ביותר בתולדות אפריקה. משטרים צבאיים וחד-מפלגתיים קרסו בכל חלקי היבשת, אם כי לפעמים רק למראית-עין. האין זה מדהים להיווכח, כי 12 שנה אחרי צ'אושסקו, ושבע שנים אחרי שהתחוורה במלוא עוצמתה מהפכת האינטרנט (זאת אומרת, כאשר אפילו ביל גייטס חדל להכחיש אותה), דמוקרטיזציה בעולם הערבי מוגבלת, אם בכלל, לשוליים המרוחקים?

 

איך הצליחו 300 מיליון בני אדם, בקִרבָה מיידית לאירופה, להישאר מחוץ למעגל השינוי זה עניין המצריך דיון נפרד. כאן אנחנו עוסקים רק בתוצאות. השאלה אינה אפילו אם היה אפשר לחזות את הכשלון הקיבוצי המבעית הזה. סוף סוף, כל מִשוָאָה מכילה נֶעלמים, ואם פוליטיקאים מתכוונים לרחוץ בנקיון כפיהם כל אימת שהנֶעלמים האלה מתנהגים באופן לא-חזוי, פירושו שפוליטיקאים יוכלו להתחמק מכל אחריות.

 

מדריך ליונה יהירה

 

יוסי ביילין הוציא לאחרונה ספר, "מדריך ליונה פצועה", שהוא כתב הגנה והתחמקות מאחריות. בנקודה אחת בספר הוא מצטט נאום תוכחה, שנשא באוזני שמעון פרס, אחרי שהתקבלה ההחלטה במרכז מפלגת העבודה להצטרף לממשלת אריאל שרון. הוא מזכיר בו לפרס, שסקרי דעת קהל אינם חזות הכול. אז מה אם העם מתנגד לירידה מן הגולן? מקשה ביילין. ממתי חשובה דעת העם בשאלות כאלה? "מה היתה גדוּלתך כמנהיג?", הוא שואל את פרס, ומשיב, "אתה הלכת בעקבות בן גוריון, שאמר: יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו".

 

אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור.

 

אני מוכרח להודות, שנשימתי נעצרה. הנה כי כן, מנהיג פוליטי חשוב בחברה דמוקרטית, שר משפטים לשעבר, מרצה לשעבר בחוג למדע המדינה, נוזף במפלגתו על נסיונה המאוחר מאוד להתחשב ברצון העם. אם למישהו נחוץ הסבר יותר תמציתי על סיבות כשלונה הפנומנלי של המפלגה הזו, המועמדת עכשיו להתכווץ לממדים של סיעה בינונית בכנסת, ספק אם מישהו היה יכול להעניק את ההסבר בדיוק יותר נמרץ.

 

כשלעצמי, אני תמכתי בתהליך אוסלו. אני חושב גם היום שהוא היה מחויב המציאות. אבל אני אינני עומד למשפט ציבורי, מפני שלא קיבלתי החלטות, ולא כפיתי החלטות. יוסי ביילין, לעומת זאת, עומד למשפט. הוא היה ראוי לכל הכתרים, אילו אוסלו עלתה יפה. הוא היה מועמד טבעי להיות מנהיג המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אבל אוסלו לא עלתה יפה, ועכשיו דרכו הטבעית היחידה היא ביקורת עצמית נוקבת.

 

חטאו הכבד ביותר של יוסי ביילין אינו טעותו המדינית, ואינו הערכתו השגויה על פוטנציאל השינוי של העולם הערבי ושל הפוליטיקה הפלסטינית. חטאו הכבד ביותר הוא יהירותו. הפירוש שהוא מעניק לְמַנהיגוּת בחברה דמוקרטית הוא בלתי נסבל, לא רק מפני שהוא מניב תבוסות אלקטורליות, אלא מפני שנודפים ממנו ניחוחות אליטיסטיים מסוכנים.

 

יצחק רבין היה גיבור דורנו, אבל לרוע המזל הוא היה שותף לפירוש היהיר הזה של מנהיגות בחברה דמוקרטית. ביקורת מעולם לא עוררה אצלו הרהור שני. במידה שהיא הביאה אותו לשנות דרך, אין זה אלא מסיבות טקטיות. מבקריו היו "קשקשנים", או "פרופלורים". הוא לא ראה את עצמו מחויב לבקש את הסכמת העם, רק מפני שהוא לא עמד בהסכמה הקודמת, שעל יסודה  נבחר. התוצאות הטראגיות באמת כנראה נחסכו ממנו. אין זה מן הנמנע, שאילמלא נרצח, ואילו היה חוזר ומתמודד על ראשות הממשלה ב-1996, הוא היה נוחל תבוסה ממין זו שנחל נתניהו ב-1999. תבוסה כזאת היתה מביאה את אוסלו אל קיצה, כבר אז.

 

אהוד ברק לא למד שום דבר מנסיונו של רבין. הוא הקרין אותה יהירות, והונחה על ידי אותו בוז כלפי ביקורת. גם הוא חרג באופן דרמטי מן ההסכמה שהעלתה אותו אל השלטון, ולא חשב שהוא זקוק לייפוי כוח חדש. גם בעיניו, מנהיגוּת הגיעה אל שיאה כאשר המנהיג החשיב את הכרתו האסטרטגית יותר מאשר את רצון העם. אבל בעוד שלרבין היו כשרונות פוליטיים מסוימים (ובסיס פרלמנטרי הרבה יותר רחב), הנה לברק לא היה כל כשרון פוליטי, ויהירותו הגיעה אל שיאים כאלה, עד שלבשה ממדים של פארסה. הוא היה נפוליאון ויוליוס קיסר וצ'רצ'יל ודה גול והגנרל המקסיקני קַסטַנְיֶטַה כרוכים יחדיו.

 

מרכז מפלגת העבודה עמד להתכנס ביום פירסום הרשימה הזו, 20 בדצמבר, כדי להאזין לדרישת יוסי ביילין, שהמפלגה תוציא את נציגיה מממשלת שרון. יתכן שהמרכז צריך להיענות לדרישה הזו, כדי להתפַּנוֹת לדיון בשאלה החשובה ביותר לעתיד המפלגה, ואולי גם לעתיד השלום: מה יכולה מפלגת העבודה לעשות, כדי להבטיח שבראשה לא יתייצבו עוד אנשים, הסומכים על עליונותם האינטלקטואלית יותר ממה שהם סומכים על רצון העם; הסבורים, שמנהיגות אמתית כרוכה באי-אמת ובמניפולציה; המשוכנעים, שבחירות הן אקט של האצלת סמכויות, כדי לעשות באמצעותן את ההיפך ממה שרצו הבוחרים.

 

כאשר תינתן ההזדמנות הבאה לעשות שלום, בנסיבות אחרות ובמידה הרבה יותר גדולה של פיכחון, מפלגת העבודה תצטרך לשכנע את העם, לא את עצמה, ולא את יוסי ביילין. אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל.