קורעים לה את הספר

היסטוריונית יהודיה משיקאגו עיצבנה את הימין הדתי בהודו. העמידה בספק את יומרותיו. מאבק משפטי נגד ספרה הוכתר השבוע בהצלחה: המו“ל התחייב לסלק כל עותק מאדמת הודו. האם ”הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם“ היא דמוקרטית קצת פחות ממה שהיתה? שאלה לא בלתי חשובה שלושה חודשים או פחות לפני בחירות, העשויות להעלות את הימין הדתי לשלטון

מה הם עושים שם, מאחורי הגלגל? הם עובדים את אלוהיהם, או משהו כזה. על כותל במקדש השמש של קונארק, ליד מפרץ בנגל (צילום: יואב קרני)

מה הם עושים שם, מאחורי הגלגל? הם עובדים את אלוהיהם, או משהו כזה. על כותל במקדש השמש של קונארק, ליד מפרץ בנגל. למטה, צלייניות הינדואיות חסודות וצנועות אינן מתבוננות בתחריטי האבן שמעליהן (צילום: יואב קרני) 

konark_pilgrims להמשיך לקרוא קורעים לה את הספר

בלי סקס בבקשה, אנחנו הודים

הודו היא הארץ הראשונה החוזרת ומפלילה הומוסקסואליות לאחר שהתירה אותה. לא כל כך חשוב, חוץ מזה שימין דתי עומד לעלות לשלטון, ואולי לסכן חרויות נוספות

121213black_day_midday

"יום שחור לחרות בהודו״, מכריז עתון במומבאיי למחרת החלטתו של בית המשפט העליון להחזיר ״מעשה סדום״ לקודקס הפלילי. עתון בקולקאטה (=כלכתה) מכריז, ״באה השעה שהודו תגלה, ותצא מתוך ארון הלא-אכפתיות״. קשה מאוד לדעתב איזו מידה העתונים האלה משקפים את דעת הקהל

"יום שחור לחרות בהודו״, מכריז עתון במומבאיי למחרת החלטתו של בית המשפט העליון להחזיר ״מעשה סדום״ לקודקס הפלילי. עתון בקולקאטה (=כלכתה) מכריז, ״באה השעה שהודו תגלה, ותצא מתוך ארון הלא-אכפתיות״. קשה מאוד לדעתב איזו מידה העתונים האלה משקפים את דעת הקהל. נשיא מפלגת האופוזיציה מיהר להסכים עם בית המשפט, ולהכריז שמפלגתו, המועמדת לנצח בבחירות באביב, לא תיתן את ידה לשינוי החוק, מפני ש״הומוסקסואליות מנוגדת לטבע״

להמשיך לקרוא בלי סקס בבקשה, אנחנו הודים

סדק, סדק תרדוף

רדיפת צדק לא-מתפשרת בניו יורק הניבה סדק לא-צפוי ביחסים החשובים מאוד בין ארה“ב להודו. דיפלומטית הודית, חשודה בהונאת הגירה, נכבלה באמצע הרחוב, נעצרה, הופשטה לצורך חיפוש. הודו נדהמה, גינתה, גמלה. התנגשות פוליטית, דיפלומטית, אבל גם תרבותית — ועוד בזמן מערכת בחירות לוהטת, בשבוע שבו עבר חוק היסטורי נגד שחיתות בפרלמנט בדלהי

"חיפוש נקבים על גופה של דיפלומטית הודית״, מכריזה הכותרת הראשית בעתון הזה, המופיע במומבאיי (שמונה-עשר בדצמבר 2013)

"חיפוש נקבים על גופה של דיפלומטית הודית״, מכריזה הכותרת הראשית בעתון הזה, המופיע במומבאיי (שמונה-עשר בדצמבר 2013). בצילום נראה אחד מצעדי הגמול המיידיים של הודו: הסרת מחסומי הבטחון בשערי השגרירות של ארה״ב בדלהי. שיתפוצצו להם

אחדות לאומית: התפרצויות אנטי-אמריקאיות של סטודנטים מן השמאל הרדיקלי (מימין) ושל הימין הרדיקלי (משמאל). הימנים הולכים בעקבות הקלו-קלאקס-קלאן, ושורפים את אובמה השחור על הצלב. השמאלנים נושאים את הכרזה הבאה: ״אילו הוחלו חוקי הודו, כל הסגל הדיפלומטי האמריקאי היה יושב בכלא על הומוסקסואליות, על ריגול ועל הברחות מכס״. (גזיר של העתון Mail Today, עשרים בדצמבר 2013)

אחדות לאומית: התפרצויות אנטי-אמריקאיות של סטודנטים מן השמאל הרדיקלי (מימין) ושל הימין הרדיקלי (משמאל). הימנים הולכים בעקבות הקלו-קלאקס-קלאן, ושורפים את אובמה השחור על הצלב. השמאלנים נושאים את הכרזה הבאה: ״אילו הוחלו חוקי הודו, כל הסגל הדיפלומטי האמריקאי היה יושב בכלא על הומוסקסואליות, על ריגול ועל הברחות מכס״. (גזיר של העתון Mail Today, עשרים בדצמבר 2013)

להמשיך לקרוא סדק, סדק תרדוף

”האדם הפשוט“ מודיע לפוליטיקאים: נמאסתם

עכשיו זה רשמי: מפלגת השלטון המצליחה ביותר בעולם הדמוקרטי ניגפה ב“חצי הגמר“ של אליפות הודו. אבל זו אינה סתם תבוסה. מחאה נגד שחיתות, עייפות ועצב הזינו את עלייתה הדרמטית של מפלגה חדשה, שגרפה יותר משליש המושבים, וצימקה את המפלגה השלטת ל-10%. אם משהו מעין זה יתרחש גם בבחירות הכלליות, זה יהיה שינוי היסטורי

מפלגת השלטון הטבעית של הודו שמעה בתחילת השבוע ששלטונה חדל להיות טבעי. תבוסתה בשלוש מדינות, והשפלתה האיומה באיזור דלהי, באו רק חמישה חודשים לפני הבחירות הכלליות (אולי פחות). המנצחת הכללית היתה מפלגת הימין, BJP, אבל המנצחת המוסרית היתה ׳מפלגת האדם הפשוט׳, מקבילה הודית של מה שהיתה פעם ׳יש עתיד׳

מפלגת השלטון הטבעית של הודו שמעה בתחילת השבוע ששלטונה חדל להיות טבעי. תבוסתה בשלוש מדינות, והשפלתה האיומה באיזור דלהי, באו רק חמישה חודשים לפני הבחירות הכלליות (אולי פחות). המנצחת הכללית היתה מפלגת הימין, BJP, אבל המנצחת המוסרית היתה ׳מפלגת האדם הפשוט׳, מקבילה הודית של מה שהיתה פעם ׳יש עתיד׳ (תשעה בדצמבר 2013)

להמשיך לקרוא ”האדם הפשוט“ מודיע לפוליטיקאים: נמאסתם

הכתר נשמט מראשה של השושלת

בחירות מקומיות בארבע מדינות של הודו ובעיר הבירה הנחילו כנראה תבוסה ניצחת למפלגת הקונגרס השלטת של משפחת גאנדהי. יורש העצר ראהול, בן 43, יתקשה מאוד להוביל את המפלגה של סבא-רבא, של סבתא, של אבא ושל אמא לנצחון בבחירות הכלליות בעוד חצי שנה. ההודים עייפו מן השחיתות ומחוסר הדינמיות.  אבל האם האופוזיציה העיקרית, בשליטת הימין הלאומי הדתי, תצא נשכרת? כנראה, אבל לאו דווקא. להודו נולד השבוע יאיר-לפיד משלה

טבלואיד בדלהי מודיע על ״נצחון מוחץ לכתומים״, צבע-ההכר של מפלגת הימין הלאומי-דתי. סקרי היציאה מן הקלפיות חזו לה נצחונות בשלוש מדינות ובאיזור הבירה דלהי

טבלואיד בדלהי מודיע על ״נצחון מוחץ לכתומים״, צבע-ההכר של מפלגת הימין הלאומי-דתי. סקרי היציאה מן הקלפיות חזו לה נצחונות בשלוש מדינות ובאיזור הבירה דלהי

להמשיך לקרוא הכתר נשמט מראשה של השושלת

הם מפחדים

מפני נרנדרה מודי, המועמד להיות ראש הממשלה הבא של הודו. יוזמה בבית הנבחרים האמריקאי קוראת לממשל לאסור את כניסתו לארה״ב, ומזהירה מפני עליית סדר יום דתי לאומני ״פלגני ואלים״. אבל לנוכח דשדוש כלכלי ושחיתות, המונים נוהרים לאספות הבחירות של מודי, ושותים בצמא את הרטוריקה הארסית שלו נגד מפלגת השלטון. מה תעשה ארה״ב? (לישראל אין סיבה לדאוג.)

נרנדרה מודי, NaMo בקיצור ההודי המקובל, לבוש ב׳קורטה׳ אופיינית. לסקרי דעת הקהל אי אפשר להאמין, אבל מאות האלפים הנוהרים לאסיפות הבחירות שלו רומזים שיש לו סיכוי לא רע להנהיג את הודו לאחר מאי 2014

נרנדרה מודי, NaMo בקיצור ההודי המקובל, לבוש ב׳קורטה׳ אופיינית. לסקרי דעת הקהל אי אפשר להאמין, אבל מאות האלפים הנוהרים לאסיפות הבחירות שלו רומזים שיש לו סיכוי לא רע להנהיג את הודו לאחר מאי 2014

להמשיך לקרוא הם מפחדים

מאואיסטים עליך, הודו

חדשות רעות מבעלת הברית האסטרטגית: אבדות כבדות לכוחות הבטחון של הודו בהתקפה נועזת של מורדים מאואיסטים. הממשלה חסרת אונים. פגיעת המאואיסטים גוברת והולכת, גם כלכלית. הודו אינה רוצה להשתמש בצבא, אבל מי יציל אותה ממתַקני-עולם חסרי עכָּבוֹת

מרחץ הדמים הגדול ביותר

"הממשלה מזועזעת ואובדת עצות; הנאקסאלים (המאואיסטים) טובחים שמונים-ושלושה שוטרים במרחץ הדמים הגדול ביותר מאז ומעולם", מודיע הטבלואיד ההודי Mail Today. בוודאי לא "הגדול ביותר מאז ומעולם" — לא בארץ שאת הולדתה ליוו מעשי רצח המוניים — אבל כנראה התבוסה הפנימית הקשה ביותר של כוחות הבטחון

להמשיך לקרוא מאואיסטים עליך, הודו

האמא הפולניה מדברת אל ערביי ישראל

בתחילת החודש, כאשר ג'ורג' בוש עמד להגיע להודו, אולי מאה אלף בני אדם נֶאֶספוּ בדלהי הבירה להפגין נגדו. על פי הדיווחים, וגם על פי הצילומים, נראה שהרוב הגדול של המוחים היו מוסלמים.

אני מודה שהופתעתי. אילו הייתי צריך לנחש מה תהיה עמדתם הפומבית של המוסלמים בהודו בעניין הזה הייתי נוטה להאמין שהם יעדיפו שתיקה על פני מחאה, או לפחות יהיו סובטיליים יותר ממה שרמזה לשון הכְּרָזוֹת בהפגנה. סוף סוף המוסלמים בהודו הם מיעוט, ומיעוטים מצוּוים בזהירות, בייחוד כאשר ההיסטוריה של יחסיהם עם הרוב ההינדואי כל כך מסובכת (וכל כך עקובה מדם).

המיעוט המוסלמי בהודו איננו בדיוק מיעוט במובן הרגיל. יש בערך 140 מיליון מוסלמים בהודו – יותר ממספרם בפקיסטן ובבנגלאדש, שתי המדינות שֶנקרעו מן הראג' הבריטי, כדי להעניק הגדרה עצמית למוסלמים של תת-היבשת. בעוד שבפקיסטן לא נשארו אלא קומץ הינדוּ, והיא ארץ חד-דתית, הנה הודו היא אוקיאנוס מעורר השתאות של דתות, של לאומים ושל לשונות.

 

ממראות ההפגנה הענקית נגד הנשיא בוש בדלהי, שרוב משתתפיה היו מוסלמים. הצילום הזה הופיע ב-2 במארס בעמודו הראשון של העתון 'דאלאס מורנינג ניוז'

 

האם מוסלמי בהודו צריך להיות שונה ממוסלמי בפקיסטן? האם הוא רוצה להיות שונה? האם הוא יכול להיות שונה? אני חושב שֶכּן. אני גם חושב שהמוסלמים ההודיים אמנם שונים. צמחה מתוכם שכבה ניכרת של אנשים, שהם חילונים על פי התנהגותם הציבורית (גם אם הם שומרים מסורת בצִנעַת ביתם או מסגדם), סובלנים וחסידים של פלורליזם. כמובן, למיעוט תמיד קל לתמוך בפלורליזם; הרוב הוא זה הצריך לעמוד במבחן הפלורליזם.

וזה הטעם שהופתעתי מן ההפגנה בדלהי, גם מצד גודלה וגם מצד המיליטנטיות שלה. סוף סוף, לקרוא "בוש הביתה" בשעה שרוב ההינדו מתענגים על תשומת לבו של נשיא ארה"ב, הוא לכל הפחות ביטוי של חוסר טאקט, ואולי גם ביטוי של חוסר לויאליוּת.

רגע אחד, אַתם אומרים, ומפסיקים אותי (בצדק). האם היית משתמש במלים הקשות האלה, "חוסר לויאליות", גם כלפי מפגינים אנטי-אמריקניים מן ההינדוּ?

אני מודה שלא. אני חושש שמיעוטים, בייחוד באזורי מריבה, נתבעים למידה גדולה יותר של איפּוּק, בייחוד כאשר המדינה שבתוכה הם יושבים היא תוצאה של חלוקה טריטוריאלית, ומדינות אחרות בקעו מן החלוקה, והן נועדו להבטיח את זכויותיהם הקיבוציות של המוסלמים. זה לא קל, בהתחשב בזה שהמוסלמים לא התנדבו להיות מיעוט בהודו. בשנה הבאה ימלאו 150 שנה להתקוממותם של המוסלמים בהודו נגד שלטון בריטניה. בעקבות דיכוי המרד הודח אחרון הקיסרים המוסלמיים של השושלת המוגאלית, שישב ב'מצודה האדומה' בלב דלהי.

 

'המצודה האדומה' בלב דלהי הישנה, מקום מושבו של אחרון קיסרי השושלת המוגאלית, המוסלמית. בשנה הבאה ימלאו 150 שנה להדחתו.רוב שְׂכִיוֹת החמדה ההיסטוריות של דלהי נבנו על ידי מוסלמים, או מוקדשות למוסלמים

צילום: יואב קרני

אני מגיע אל עצם העניין: הערבים בישראל. כתבתי כאן בשבוע שעבר בִּגנוּת התנהגותם של כמה ממנהיגי הציבור הערבי – בישופים וחברי כנסת – לאחר הפֶּשַע בכנסיית הבשׂוֹרה. את התמעטות הלויאליות האזרחית שלהם השוויתי עם נִסיוֹן פולין בין שתי מלחמות העולם, שמיעוּטֶיהָ (שלא התנדבו להיות מיעוטיה) פיתחו איבה גלויה לקיומה.

השבוע אמר יוסי ביילין ל'הארץ', שהוא אינו מפחד מפני המלה 'אוטונומיה', "כי אנחנו לא חושבים שיש בקרב ערביי ישראל רצון אמיתי לאוטונומיה". ומפני שהוא אינו מפחד, הוא תומך ביצירת יסודותיה של אוטונומיה כזאת, כמו מערכת חינוך נפרדת והגברת השימוש בלשון הערבית. אני מציע למעוניין לעיין במצעה של מרצ, על הרשת (נחוצה תוכנת 'אקרובט'), עמ' 35-34.

ראיון עם אחמד טיבי, שהתפרסם באותו הגליון של 'הארץ', מאַשֵר לכאורה את הערכת ביילין על רצונות הערבים. על השאלה אם הוא תומך ב"פרלמנט לערביי ישראל", טיבי משיב, " לא. אני מהמתנגדים התקיפים ביותר להתבדלות ולהתנתקות מהמדינה". אבל במקום אחר הוא משווה את ערביי ישראל עם דוברי הצרפתית בקנדה, "אנחנו קולקטיב שהוא מיעוט לאומי כמו בקנדה", הוא אומר.

מעניין מאוד מדוע טיבי בחר בדוגמת קנדה, סוף סוף הוא היה יכול גם לדבר על הסקוטים ועל הוולשים. סוף סוף, אצל הקוובקים של קנדה יש תנועה בדלנית חזקה מאוד, הרוצה עצמאות. היא הפסידה במשאל-עם לפני עשר שנים ויותר על חודם של קולות ספוּרים – וחזקה עליה שהיא תחזור ותנסה. היתכן שטיבי לא ידע, או שהוא אמר את האמת מבלי להתכוון?

כך או כך, כשאנחנו בוחנים את רשימת השאיפות של טיבי, הן מתקרבות מאוד לאוטונומיה. גם אם נאמין לו שהוא אינו מבקש אוטונומיה, חזונו יניב בהכרח דינמיקה של אוטונומיה.

על העניין הזה כתבתי במידה גדולה יותר של הרחבה ב'גלובס' לפני ארבע שנים ויותר. יושב ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל דיבר אז על "רשות ערבית עליונה" בארץ, יישות אוטונומית לכל דבר, שיהיו לה איפיונים כמעט-ריבוניים. התנגדתי לרעיון הזה. אני חושב שכל הֶסדֵר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני (שעכשיו הוא כמובן רק עניין היפותטי) יצטרך לכלול הסכמה מפורשת של כל הצדדים, כי בגבולות מדינת ישראל (אני חושב שהם צריכים להיות זהים, או דומים מאוד, לגבולות 1967) לא תקום שום אוטונומיה ולא יינתנו שום זכויות קבוצתיות ללא-יהודים.

את ההרהור האחרון, הלא-פשוט, הלא-ליברלי, הרחבתי קצת ברשימה נפרדת באתר הזה, שהמעיין אולי ירצה לדלג אליה. להלן הקישור

ניקחנה!

כתב איתמר בן אב"י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948. אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה

…מה אומרת אפוא האמא הפולניה

היא אומרת, לא תהיה אוטונומיה. שיעור בפולנית של 1922 לישראלים מתחילים: איך בוחרים 19 מפלגות, איך מקימים קואליציות והורסים אותן, איך מטורף ימני רוצח את הנשיא השמאלי, ואיך מיעוטים לאומיים מנסים להרוס את המדינה שסיפחה אותם. כדאי לשמוע, כי בפולין לא נולדה רק האמא הפולניה של חלקנו, אלא גם התרבות הפוליטית הישראלית של רובנו

 

דצמבר 1922: נשיא פולין החדש, גבריאל נארוּטוֹביץ', בחברת מרשל יוזף פילסודסקי, מייסד הרפובליקה הפולנית. נארוטוביץ' נבחר על אפם ועל חמתם של הלאומנים בפרלמנט הפולני, בזכות תמיכתו של גוש המיעוטים, שהיהודים היו חלק עיקרי שלו. "הנשיא של היהודים" קראו לו הלאומנים. אחד מהם תקע כדור בראשו שלושה ימים לאחר השבעתו — ופולין לא הֶחלימה

 

צילום: Wikipedia

 התפרסם לראשונה ב'גלובס', אוגוסט 2001

פולין, אם תרצו או לא תרצו, היא כנראה ארץ-המוצא החשובה ביותר של התרבות הפוליטית הישראלית. לא בזכות הבדיחות המשעממות על "האמא הפולניה", אלא בזכות השיטה הפוליטית, שהיתה קיימת בה בין שתי מלחמות העולם. שם נולדו טכניקות הפעולה הפרלמנטריות של רוב המפלגות הישראליות. קו ישר, או עקום, מוליך מן ה'סיים' (Sejm) הפולני אל הכנסת, אפילו כאשר הדמויות הפועלות יצאו מחלציהם של ילידי מרוקו ועיראק.

הרפובליקה הפולנית נולדה ב-1918, לאחר הפסקה של 125 שנה, עם יותר מיעוטים לאומיים מאשר בכל ארץ אירופית אחרת. מאוכלוסיה של 27 מיליון, הפולנים לא מנו אפילו 70 אחוז. 14 אחוז היו אוקראינים, עשרה אחוז היו יהודים, ארבעה אחוזים היו ביילורוסים, כמעט ארבעה אחוזים היו גרמנים – שעטנז, שלא הבטיח טובות למדינה החדשה.

הימים ההם היו זמן של אידיאליזם קצר ימים בדיפלומטיה הבין לאומית, ונשיא ארה"ב וודרו ווילסון, האידיאליסט הראשי, דרש מן הפולנים כללי התנהגות חסרי תקדים. הם התחייבו להבטיח את זכויותיהם הפוליטיות והתרבותיות של המיעוטים האלה, להעניק להם ייצוג פרלמנטרי על פי כוחם היחסי, להתיר למשקיפים בין לאומיים לוַדא את הזכויות – ולבסוף, הם הוזהרו מפני עונשים, אם לא יעמדו בסיכומים.

פולין, כמו רוב המדינות שקמו על הריסות אירופה הישנה, לא אהבה את הכללים שֶנֶאֶכפוּ עליה, ולבסוף גם התקוממה נגדם. אבל במשך כמה שנים, הפרלמנט הפולני היה קאקופוניה רבת רושם של מפלגות ושל רסיסי מפלגות, שכוננו קואליציות ופירקו אותן, והתמכרו לתככים זו נגד זו.

בפרלמנט הראשון, ב-1922, ישבו 19 מפלגות. בפעם הראשונה והאחרונה, השמאל הצליח לבחור את מועמדו לכהונת הנשיא. הימין יצא מגדרו מכעס, התחיל הסתה פרועה, ואיש ימין "חולה נפש" ירה בנשיא, וַהֲרָגוֹ. פולין החדשה מעולם לא החלימה מן היריה ההיא.

גרינבוים וקליינבוים ואיצ'ה-מאיר גם

בפרלמנט הפולני ישבו עשרות יהודים, מכל גוני הקשת הפוליטית: מסוציאליסטים מְתַקנֵי עולם, עבור דרך ציונים וגמור באגודת ישראל. דמויות קלאסיות של ראשית הפוליטיקה הישראלית התחילו שם את הקריירה: שר הפנים הראשון של ישראל, יצחק גרינבוים; ראש המטה הארצי של "ההגנה", משה סנה (קליינבוים), שסטה לימים לקוטב השמאלי, ונעשה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית; אפילו הרב יצחק מאיר לוין, המנהיג הראשון של אגודת ישראל בארץ, אשר שימש שר הסעד בממשלתו הראשונה של דויד בן גוריון. שם למדה אגודת ישראל איך לזכות ביתרונות חומריים מֵעֶמדת-מיעוט. את השיעור הזה היא הנחילה לימים גם לש"ס ולגופים פוליטיים אחרים.

בתחילת דרכה של הרפובליקה הפולנית, היהודים עשו יד אחת עם מיעוטים לאומיים אחרים, בייחוד האוקראינים והביילורוסים, כדי להבטיח את זכויותיהם במדינה שהיתה מעיקרה בלתי-סובלנית ושׂוֹנֵאת-זרים. זו היתה שותפות מלאה פרדוקסים, כי ללאומנים הסלאביים היו מעט מאוד רגשי ידידות ואחווה כלַפֵּי היהודים. אבל זה מה שמצמיחה פוליטיקה פרלמנטרית בארץ לא יציבה, שאף לאחת ממפלגותיה אין רוב, והיא מתקוטטת עם עצמה, עם מיעוטיה ועם שכניה. בקיצור, מעטים הם הישראלים שלא היו מרגישים בבית בפולין של הזמן ההוא.

ומעטים הם חברי הכנסת הערביים שלא היו מרגישים בבית בפולין של 1922. אני מעיין בנאום, שנשא ב-1923 ציר גרמני בפרלמנט הפולני. כשלעצמן, תלונותיו על קיפוח ועל אי-סובלנות מצד בני הרוב אינן בלתי הגיוניות. אבל הקורא בשנת 2001 יודע קצת יותר ממה שידע הקורא בשנת 1923. למשל, הוא יודע ש-18 שנה אחר כך גרמניה רמסה את פולין, חיסלה את האליטה הפוליטית, הדתית והאינטלקטואלית שלה, רצחה מאות אלפי פולנים במחנות ריכוז, וסיפחה חלקים גדולים שלה לרייך הגרמני. בשום פרלמנט גרמני ב-1940 לא היה מקום לנציגים של המיעוט הפולני. לפולנים לא נועדו שום זכויות, וממילא לא ניתנה להם ההזדמנות להתלונן על היעדר זכויות.

המיעוטים הילידיים, המיעוטים החתרניים

התנהגותם של חברי הכנסת הערביים מתחילה להזכיר יותר ויותר את זו של נציגי המיעוטים הלאומיים בפרלמנט הפולני. כמו הערבים בישראל כן הגרמנים והאוקראינים בפולין השמיעו מדי פעם תלונות צודקות, או לפחות לגיטימיות. אבל התלונות שלהם לא נועדו סתם לתקן, הן היו חתרניות מעיקרן.

"המיעוטים הילידיים", שנכללו בפולין (הם לא הצטרפו אליה, היא הצטרפה אליהם) שנאו את הקונספציה שהניבה את המדינה הפולנית. בעיני עצמם הם היו כבושים ומסופחים, ועיניהם היו נשואות אל הדרך שתוציא אותם מפולין.

אין הרבה מדינות בעולם, שמיעוטיהן הלאומיים מאורגנים במפלגות פוליטיות. יש מדינות לא מעטות, האוסרות התארגנויות כאלה בחוק, למשל טורקיה (מפלגות כורדיות פורקו פעם אחר פעם מפני שהיו כורדיות). בדרך כלל, התארגנויות כאלה הן ביטוי של ניתוק ושל קיטוב: ההונגרים ברומניה ובסלובקיה הן דוגמא לא מרנינה אחת.

בהודו יש יותר מ-130 מיליון מוסלמים, אבל אין מפלגות מוסלמיות; אם כי יש מפלגות של מיעוטים לאומיים לא-מוסלמיים, כמו הטאמילים. אין מפלגות של אינדיאנים באמריקה הדרומית, לפחות לא בתור שכאלה.

באפריקה השחורה פורקו במהירות הדמוקרטיות הפרלמנטריות, בשנות ה60- וה-70, מפני שמפלגות ייצגו שבטים, לא אסכולות פוליטיות, והתעורר החשש שהתמודדות אלקטורלית ביניהן תניב מלחמות אזרחים.

כך קרה בניגריה, בשנות ה-60. הניגרים כתבו לעצמם חוקה מסובכת, המחייבת מפלגות להיות מיוצגות בכל איזור של הפדרציה, כדי שיוכרו ויוכלו להתמודד. כיוצא בזה, נשיא אינו יכול להיבחר על יסוד רוב פשוט, הוא צריך מינימום של קולות מכל איזור. אבל גם זה לא הסיר את הענן השבטי.

ארץ אחת, שבה מפלגות של מיעוטים לאומיים עלו יפה, לפחות לפי שעה, היא ספרד. מפלגות של באסקים וקַטַלַנים משמשות לא פעם לשון המאזניים בפרלמנט המרכזי. הן מתנהגות יפה, בין השאר מפני שהן מחזיקות בשלטון באזורים האוטונומיים של הבאסקים ושל הקטלנים.

נסיון האוטונומיות של ספרד מועמד בימים האלה במבחן קריטי. גם קַטַלוּניה, גם חבל הבאסקים מתקרבים במידה חסרת תקדים לתבוע עצמאות דה-פאקטו. הכותרת בעמודו הראשון של העתון הספרדי 'אֶל מוּנדוֹ', 10 במארס 2006, מודיעה שמפלגת השלטון הסוציאליסטית מסכימה שלקטלוניה יהיה דגל לאומי, המנון לאומי וחג לאומי. העתון הזה, המתנגד לכל השלושה, מקיף את המלה 'לאומי' במרכאות. הימין הספרדי שבאופוזיציה מתנגד מעיקרו למהלך הזה

 

וזאת בעצם השאלה: האם השאיפה ארוכת-הטווח של הפוליטיקאים הערבים בישראל היא לכונן אוטונומיה מדינית בגליל ובמשולש? רמז לזה אפשר למצוא בראיון, שהעניק שאוקי חטיב, היושב ראש החדש של ועדת המעקב של ערביי ישראל (לעופר שלח ב'ידיעות אחרונות', 3 באוגוסט 2001). הוא אומר למראיינו, כי הוא רוצה "רשות ערבית עליונה", שתהיה לה הסמכות לגבות מסים, ותוקצה לה "קרקע לתעשיה". הזכות לגבות מסים אינה נתונה למשל לממשלות האוטונומיות בספרד.

רשות הגובה מסים אינה רשות אבסטרקטית. גביית מסים על מישור ארצי, לא מקומי, היא זכות הניתנת רק לממשלות. אם זה רצונו של חטיב, כי אז הוא שואף מיניה וביה לממשלה של ערביי ישראל בתוך ישראל.

משהו מעין זה ניתן ליהודים בפולין במשך 200 שנה, במאה ה-16 וה-17. זה לא סיכן את פולין, מפני שאיש לא חשד ביהודים שהם רוצים להקים מדינה משלהם. הם רק רצו, שאיש לא יתערב בענייניהם הפנימיים, וּלמַלכֵי פולין לא היה איכפת, לפחות עד סביבות 1650. אבל אוטונומיה פנימית ערבית בישראל היא דבר אחר לחלוטין.

זכויות אינדיבידואליות, לא קבוצתיות

שאוקי חטיב אומר ל'ידיעות אחרונות'

"אני לא מבין, ליהודים מותר להפגין לאומנות – ולערבים אסור? מה שהח"כים הערביים עשו משקף את הקונסנסוס המוחלט בציבור הערבי".

אבל הוא טועה. מיעוטים לאומיים, בייחוד בארצות במשבר, מקבלים עליהם כללי התנהגות שונים. הם אינם עושים כל מה שהרוב עושה, מפני שהם מבינים את עמדת החולשה הבסיסית שלהם. אם "הקונסנסוס המוחלט" שלהם מתנגש עם "הקונסנסוס המוחלט" של הרוב, המיעוט הוא זה הצריך להסתגל, או לפחות להיזהר.

אולי אין זה רעיון רע להנהיג באוניברסיטאות ישראליות לימודים השוואתיים של מיעוטים, כדי לעורר את הזכרון ולהגדיל את התודעה. פולין של שנות ה-20 צריכה להיות ספר-יסוד בכל קורס מבוא, ואולי גם להיקרא בספריות ציבוריות ערביות. היא תַראֶה, שביחסים בין רוב למיעוט (גם אם המיעוט הזה הוא "ילידי", כפי שמטעימים מנהיגי הערבים בישראל) יש לא פעם דינמיקה מסוכנת.

וגם אם הסכם סופי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלום רחוק, אולי צריך להתחיל להרהר בהכללת ערביי ישראל בתהליך. עצמאות פלסטינית ממשית, אם תבוא, תצטרך לשים קץ לכל תביעה של אוטונומיה ערבית בתוך ישראל. הזכויות היחידות שיצטרכו להינתן לערביי ישראל הן זכויות אינדיבידואליות, לא קבוצתיות.

זה לא רעיון כל כך רע. יש מדינה אחת בעולם, שזה עֶקרוֹן הפעולה העיקרי של שיטתה הדמוקרטית. שמה ארצות הברית. מגילת זכויות אדם, שהציות לה יהיה מעניינו של בית משפט חוקתי, תבטיח את ערביי ישראל מפני אפליה – אבל לא תעניק להם מדינה שניה בגליל. ה"לא" הזה צריך להיאמר בכל התוקף, לפני שיהיה מאוחר.

670 מיליון הודים בשלושה שבועות

התפרסם ב'קו המשווה', טור שבועי ב'גלובס', 21-20 באפריל 2004

"26% מהודו מחליטים היום", היתה הכותרת הראשית ב'אינדיאן אקספרס' ביום ג' השבוע. החלטת השאר נפרשת לאורך שלושה שבועות, בהפגנה נדירה של גודל ושל חֵרוּת. התוצאה הוודאית: שום מפלגה לא תתקרב לרוב, ואת הממשלה הבאה תכונן קואליציה רַבַּת-משתתפים

להמשיך לקרוא 670 מיליון הודים בשלושה שבועות

מן הארכיון: לקרוא את העתיד בעלי-התה של הודו

 

קצת קשה להגיד על הודו, שהיא דמוקרטיה קטנה ומוקפת אויבים. ארץ של קצת יותר ממיליארד בני אדם אינה קטנה, ואינה מוקפת. אבל בכל זאת, יש כמה צדדים של דמיון בינה ובין ישראל הקטנה והמוקפת: חוץ מטעות אחת איומה באמצע שנות ה-70, הודו רשאית לטעון שהיא הדמוקרטיה מאריכת-הימים ביותר בעולם הלא-מערבי

התפרסם ב'גלובס', 13 במארס 2002
קנאי מן ההינדו חוגג את טבח המוסלמים בעיר אהמבדאבאד, פברואר-מארס 2002

קנאי מן ההינדו חוגג את טבח המוסלמים בעיר אהמבדאבאד, פברואר-מארס 2002 (צילום ארכיון של AFP)

 

היא התחילה בדיוק תשעה חודשים לפנינו, באוגוסט 1947. אף כי היא מלומדת מלחמות, הגנרלים שלה מעולם לא ניסו לתפוס את השלטון, וספק אם אפילו חשבו על זה. אף כי אינה מוּקפת, היא בכל זאת נמצֵאת בשכונה עוינת: האויבת המרה פקיסטן ממערב, וסין מצפון. עם פקיסטן היא ניהלה שלוש מלחמות מלאות ומלחמת גבול אחת, ועם סין היא לחמה פעם אחת (אוקטובר 1962, והפסידה שטח הגדול פי שניים ממדינת ישראל).

אבל אולי צד הדמיון החשוב ביותר לענייננו הוא, שגבולות הודו הם תוצאה של חלוקה על יסוד דתי, ושגם אחרי החלוקה נשאר בה מיעוט ענקי של בני "הדת השניה".

הודו ההיסטורית התמוטטה ב-1947, כאשר הבריטים הסתלקו. רוב הודו הפכה ל"רפובליקה של הודו", ושני חלקים נפרדים שלה יצרו את "פקיסטן". "פקיסטן" היא יצירה כל כך מלאכותית, עד שאת שמה היה צריך להמציא: צירוף ראשי התיבות של חבליה. "מזרח פקיסטן" ניתקה את עצמה מ"מערב פקיסטן" ב-1971, והפכה ל"בנגלאדש".

אף כי חלוקת 1947 נועדה להָגֵן על מוסלמים ועל הינדים מפני הרעיון המזעזע של דו-קיום בשלום תחת קורת גג אחת, מספר המוסלמים בהודו אינו נופל הרבה מזה של פקיסטן: בסביבות 130 מיליון. כל אוכלוסיית פקיסטן היא בסביבות 150 מיליון, ללמדך שבתת-היבשת ההודית היה אפשר להקים "גדר", היה אפשר אפילו לעשות "טרנספר" (שמונה מיליוני מוסלמים יצאו מהודו ב-1947, מספר ניכר של הינדוּ יצאו מפקיסטן) – אבל בעוד שפקיסטן התקרבה מאוד אל החזון של חד-לאומיות, או בעצם חד-דתיות, הודו לא הצליחה. טכנית, המוסלמים הם מיעוט לא גדול, רק 12 אחוז, אבל בפועל קצת קשה לחשוב 130 מיליון בני-אדם ל"מיעוט".

ברבע המאה הראשונה של קיומה, הודו פיתחה אתוס חילוני. מפלגת השלטון הנצחית שלה – זו שהנהיגה במשך שנים ארוכות את מאבק העצמאות – היתה סוציאליסטית, אהבה כלכלה ריכוזית, לא אהבה משקיעים זרים; והקפידה למנות מוסלמי, מפעם לפעם, לכהונת הנשיא (שהיא ייצוגית, כמו אצלנו, אבל יש לה קצת יותר סמכויות).

מייסד הודו העצמאית וראש הממשלה הראשון שלה מת ב-1964, כמה חודשים אחרי שדויד בן גוריון התפטר מכהונת ראש הממשלה בישראל. אשה (בתו של המייסד) נעשתה ראש ממשלת הודו בסוף שנות ה-60, שלוש שנים לפני גולדה מאיר. היא הובילה את הודו למלחמה בתחילת שנות ה-70, שנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים. הודו השתוקקה אל כושר הרתעה גרעיני, ואף אומנם זכתה בו ב-1974.

מפלגת השלטון הנצחית של הודו כל כך התרגלה לשלטון, עד שהניחה בטעות כי הודו שייכת לה. ב-1975 היא אפילו השעתה את הדמוקרטיה. לבסוף היא היתה כל כך בטוחה שהעם אסיר תודה לה, עד שהחליטה לגלות נדיבות, והרשתה לעם להצביע במארס 1977. מפלגת השלטון הנצחית הפסידה את השלטון בפעם הראשונה. זה היה חודשיים וּמשהו לפני שמפלגת העבודה הישראלית הפסידה את השלטון בפעם הראשונה.

אף כי המפלגה ההודית חזרה לשלטון שלוש שנים אחר כך (המנצחים של 1977 בילו את רוב זמן שלטונם בהתקוטטויות), פני הודו השתנו לבלי שוב. ב-1984 היא נגאלה מבתוליה הפוליטיים, כאשר ראש הממשלה נרצחה על ידי אחד משומרי-ראשה. בנה של ראש הממשלה ויורשה נרצח בעצמו שש שנים וחצי אחר כך.

אִם עד שנות ה-70 הודו היתה מורגלת בממשלות יציבות, עם רוב ניכר בפרלמנט, הנה משנות ה-80 ואילך הפוליטיקה שלה נעשתה שבטים שבטים. בריתות בלתי אפשריות בין מפלגות אזוריות תפסו את מקום הקואליציות הארציות. באמצע שנות ה-90 היתה בהודו ממשלת קואליציה בהשתתפות 21 מפלגות, שהיתה תלויה לשיורה השברירי בקפריזות של בוסים מקומיים, כולל שחקנית קולנוע מזדקנת.

הודו גם התחילה להתרחק מן האתוס החילוני של מייסדיה. רסיסי אופוזיציה לאומניים ודתיים הגיחו מן השוליים, והתחזקו במידה כזאת, שב-1996 הם הקימו את ממשלת הימין הראשונה בתולדות הודו. הם חזרו והקימו ממשלה ב-1999, זו הממשלה המנהלת את הודו כיום.

הורסים את איודיה, 1992

הורסים את איודיה, 1992

מסגד מאסו ההורסים, מקדש יהיה לראם

ההתרחקות מן האתוס החילוני קיבלה ביטוי מצמרר ב-1992, בעיר ששמה איודיה, במדינה הגדולה ביותר של הודו, אוטאר-פראדש (Pradesh). אספסוף של הינדו התנפל על מסגד מן המאה ה-16, והרס אותו עד היסוד. זה היה חיזיון מדהים, אנשים פירקו את המסגד ממש בידיהם, בהאמינם שהם עושים את רצון קונם.

"מסגד באברי" היה מן המפורסמים בהודו, זכר לתור הזהב של הקיסרות המוגולית (או מוגאלית). לרוע המזל, איודיה היתה גם עיר הולדתו המיתית של אל ההינדו ראם. לא סתם באַיוֹדְיַה נולד ראם, אלא בעצם המקום שבו עמד המסגד.

בעֵינֵי המאמינים, קיומו של המסגד, במשך 470 שנה ויותר, היה חילול הקודש. הם טענו, כי הקיסר בַּאבּוּר הקים את בית התפילה המוסלמי לאחר שהרס את מקדש ראם המקורי. האקט ההוא נועד להודיע להינדוּ, כי הם הפכו בזה לאזרחים מדרגה שניה במדינה שהקימו הפולשים המוסלמים. הלאומנים ההינדואיים רצו בסך הכול לחדש את ימי ראם כמקדם.

ראמה אֵל עֶליון

האם ראם בכלל נולד? ההיה קיים בלבוש אדם? האומנם עמד שם מקדש "מקורי"? זה לא היה חשוב. המסגד באיודיה היה רק משל על חיי הודו ועל הרנסאנס הלאומי של ההינדו. כיוצא בזה המוסלמים: מִסגָד בַּאבּרי איבד את חשיבותו ההיסטורית, ורוב המוסלמים המקומיים העדיפו לַעקוֹר לפקיסטן ב-1947. אבל המִסגָד נעשה מָשָל למאבקם של המוסלמים על זכויותיהם. גם אם איש לא השגיח בו בשעה שהיה קיים, הכול התגעגעו אליו אחרי נפילתו.

החרבת המִסגָד באַיוֹדְיַה היה מעשה של טירוף קולקטיבי. בעקבותיו באו מהומות דת, שֶעָלוּ בחַיי אלפים. אבל האם אַיוֹדְיַה היתה התפרצות ספונטנית של אספסוף נִרגש, או שהיא היתה מהלך פוליטי מחוּשָב של האופוזיציה הלאומנית?

אלה המאמינים באפשרוּת השניה מזכירים, כי ביום המר והנמהר ההוא, ששה בדצמבר 1992, היה באַיוֹדְיַה המנהיג הפוליטי הידוע ביותר של הימין ההודי, לאל קרישנה אדוואני (Advani), כיום שׂר הפּנים רב הכוח, האיש מס' 2 בממשלה, המִתנַהג לפעמים כמו האיש מס' 1. נגד אדוואני תלוי ועומד החשד הלא-מוּכָח, שהוא הסית את ההמון להרוס את המִסגָד. הוא מכחיש – אבל הוא העמיד את "שיקוּם מִקדש ראם" במרכז מַצַע הבחירות של מפלגתו. חמש שנים לאחר אַיוֹדְיַה, השבועון "ניוזוויק" (במהדורתו האסיאנית) הציג את אדוואני על עַמוּד השַעַר שלו, לצד המלים "הכוח ההינדואי – עליית הפונדמנטליסטים".


"הכוח ההינדואי״: עליית הפונדמנטליסטים" על שער השבועון 'ניוזוויק', 1997. בצילום נראה האיש החזק של הלאומנות ההינדית, לאל קרישנה אדוואני

"הכוח ההינדואי״: עליית הפונדמנטליסטים" על שער השבועון 'ניוזוויק', 1997. בצילום נראה האיש החזק של הלאומנות ההינדית, לאל קרישנה אדוואני


כאשר התחילה פרשת אַיוֹדְיַה, מפלגת הקונגרס השמאלית-חילונית היתה בשלטון, ולא היה לה כל מוּשָׂג מה לעשות. ראג'יב גאנדי היה ראש הממשלה, כאשר התחילה המערכה לטובת הינדואיזציה של המִסגָד הקדוש. הוא חשב שיוּכַל לצנן את היצרים, אם יעניק ללאומנים ההינדואים את חצי תאוותם, וּלפיכך הִרשָה להם להניח אבן פינה לְמִקדַש ראם באיזור לא מנוּצל של מִסגַד בַּאבּרי (המִסגָד וּסביבותיו הִשׂתָרעוּ בערך על פני 15 דונאם). אבן הפינה לא הונחה, אבל הונח היסוד להקצנה של מאבק דתי. אגב, בזמן כתיבת הדברים האלה, ארבעה ימים לפני פירסומם, הלאומנים ההינדואיים תיכננו להניח את אבן הפינה למקדש ב-15 במארס. בית המשפט העליון של הודו עמד להתערב בעניין, ולפסוק ב-13 במארס אם הלאומנים יורשו להניח.

בית המקדש – ועמקי הסיליקון

קורא ישראלי לא יתקשה למצוא את המקבילים, חלקיים ופגומים כאשר יהיו: שמאל דומיננטי במשך שנים ארוכות, המאבד את כוחו בהדרגה, ומתקשה להציג לפני הבוחרים דור שלישי של מנהיגים אמינים; ימין, המבטיח להחזיר על כנו את תור הזהב של הודו, לפני שהושחתה על ידי כובשיה המוסלמים ומנצליה המערביים.

הימין מגיח בהדרגה מן השוליים, ומנצל סמלים דתיים ורגשיים, כדי ללכד את שורותיו; מנהיג פוליטי בכיר עולה לרגל אל בית המקדש של דתו, אף כי הוא שייך למוסלמים, ואף כי ברור שכל העניין ייתפס כפרובוקציה; העליה לרגל מתחילה מהומות עקובות מדם, המטילות צל כבד על הודו גם אחרי שהן שוככות; בניית בית המקדש במהרה בימינו הופכת לסיסמת בחירות מרכזית של הימין, בשעה שהשמאל מתקשה לשכנע את הבוחרים באלטרנטיבה החילונית המודרנית שלו.

מה מעניין הוא, שישראל והודו גילו את מהפכת הטכנולוגיה העלית בערך באותו הזמן, ונעשו מסיפורי ההצלחה המרשימים ביותר שלה מחוץ לארה"ב. בשעה שישראל הפכה למאגר המוחות המזהיר ביותר אחרי עמק הסיליקון, הודו נעשתה הגדולה ביותר של שירותי תוכנה. עמקי סיליקון הופיעו בה במקומות ששמותיהם התחרזו פעם עם פיגור ועם עוני פנומנלי.

מהפכת הטכנולוגיה העִלית בשתי הארצות עוררה את הרושם, שהיא תעזור להן לקפוץ כיתה, אף כי הן לא השלימו את הבחינות של הכיתה הקודמת. המהפכה גם יצרה אֶליטה לא מבוטלת, והֵניבה עושר עצום בשביל בני האֶליטה הזו. לרוע המזל, היא השאירה מאחור את הרוב הגדול. הרוב הנשאר התקשה להתרשם מן ההשגים הטכנולוגיים. הוא חיפשו ניחומים בזרועותיהם של בשורות אחרות: משיחיוּת דתית וַ"חזרה אל המקורות", מיליטריזם, יד קשה כלפי אויבים פנימיים וחיצוניים.

אחד המעשים הראשונים של ממשלת הימין היה להודיע רשמית, כי להודו יש יכולת צבאית גרעינית. היא עשתה את הפיצוץ הצבאי הגרעיני הראשון ב-1998, והתחילה בזה מירוץ חימוש גרעיני גלוי עם פקיסטן. בעיני הלאומנים, "הפצצה ההודית" היתה סיבה למסיבה, והוחגה בראש חוצות. הודו אינה פקיסטן, יש בה גם דעת קהל ליברלית. דעת הקהל הזו מחתה נגד המיליטריזם של ממשלתה, אבל אין זה הזמן בתת היבשת ההודית לבשורות של שלום, של מתינות ושל פיוס.

הודו להינדו

אחרי שהימין הגיע לשלטון, ומנהיגיו עברו מכיכרות הערים אל לשכות המיניסטרים, המערכה הגלויה לטובת בניית בית המקדש נמשכה באמצעים אחרים. אחד האמצעים הוא "המועצה העולמית של ההינדו", הידועה בראשי התיבות ההינדיים VHP. למועצה יש מצע של ארבעים עקרונות, והמעוניינים יכולים לקרוא את כולם באתר הרשת שלה.

ב-1997, VHP הציגה רשימת תביעות לכל המפלגות הפוליטיות הרוצות בתמיכתה. אחד מהם הוא זיהוי מלא של הודו עם הרוב ההינדואי שלה. "האינטרס ההינדואי הוא האינטרס הלאומי", הודיעה המועצה. דרישה אחרת היא איסור חוקתי מלא על שחיטת פרות בכל הודו, והטלת עונשים כבדים על מפירי האיסור.

המועצה דורשת הוצאה אל מחוץ לחוק של כל הפעולות המיסיונריות, המכוונות להעברת הינדו על דתם. הפלות מלאכותיות ייאסרו בחוק. כל מגמה בדלנית באיזשהו חלק של הודו תיענש בחומרה. בתי הספר יחויבו ללמד רק בלשון-האם (הינדי, או לשונות של מיעוטים אתניים), ולא באנגלית. כל בתי הספר יחויבו להורות את ערכי ההינדו. כל ספרי ההיסטוריה ייכתבו מחדש על ידי "היסטוריונים וארכיאולוגים מלומדים, פטריוטיים והוגנים". וכן הלאה, וכן הלאה.

הדרישה להקים מחדש את בית המקדש של האל ראם באַיוֹדְיַה תופסת מקום שלישי ברשימת ארבעים הדרישות. שלישי.

בשבוע האחרון של פברואר התחילו פעילים של VHP להיאסף באַיוֹדְיַה, כדי להפגין לטובת בניית בית המקדש. הממשלה המרכזית הפגיעה בהם להימנע מפעולות פרובוקטיביות, אבל הם לא שעו לה.

ב-26 בפברואר הודיעה הממשלה בניו דלהי, כי היא תנקוט "צעדים הולמים" למנוע את הישָנוּת המאורעות של 1992.

הרכבת מאיודיה בוערת, פברואר 2002

הרכבת מאיודיה בוערת, פברואר 2002

בעשרים-ושבעה בפברואר התחילו הפעילים להתפזר. באותו היום עצר אספסוף מוסלמי את הרכבת, שבה נסעו חלק מן הפעילים, תקף את אחד מקרונותיה, והעלה אותו באש. כמעט ששים הינדוּ, בהם נשים וילדים, נשרפו חיים. בתוך יומיים התפשטה האש אל מדינת גוג'אראט, בצפון החוף המערבי של הודו, מן המעוזים העיקריים של הימין הלאומני. בעיר אחת, אהמדאבאד, אספסוף הינדואי התנפל על שכונות מגורים ועל חנויות של מוסלמים, ושרף מאות בני אדם. גוויותיהם החרוכות לבלי הכר פונו בימים הבאים אל קברי-אחים.

מנהיגי VHP לא הביעו שום חרטה. אדרבא, המזכיר הכללי של המועצה, פראווין טוגאדיה, אמר (על פי דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס), "אלימות אינה דרכו של ההינדואיזם, אבל מה שקרה כאן הוא תגובה ספונטנית לרצח חפים מפשע. הינדו יילחמו נגד הג'יהאדיסטים".

באיזו מידה המאורעות היו אומנם "ספונטניים", קשה לדעת. שני הצדדים מאשימים בגלוי, או לפחות רומזים, שידיים ארוכות ונעלמות כיוונו את הפוגרום המוסלמי נגד הינדו, ואחר כך את הפוגרום ההינדואי נגד מוסלמים. תיאוריות קונספירציה מנסרות בחלל, כפי שהן תמיד מנסרות, מפני שאנשים מסרבים לקבל שנאה אלימה כזאת כפשוטה.

אלוהיהם היה הראשון

איך, לכל הרוחות, קורים דברים כאלה? מדוע האמונה באלים עתיקים משכנעת כל כך הרבה בני אדם, שמוטלת עליהם החובה להרוג? מדוע נקמות-דם שבטיות פראיות – מעמק הגאנגה (=גאנגס) ועד גיא בן-הינום – מתנהלות תחת מעטה כזה של קדושה ושל יראת שמים?

עד מתי מיתוסים רמים ונבובים יכוונו את חיינוּ ואת מותנו? האל הגדול ראם, הקיסר המהולל באבור, המלך המפואר דויד, נביאי אלוהים, חליפי כל המאמינים, אבנים בנות 3,000 שנה, בתי מקדש שלא היו ולא נבראו… הכול בטוחים, שאלוהיהם היה הראשון, שהוא התגלה רק להם או למשיחיהם, של ספרי הקודש שלהם יש מונופול על האמת, שמוטלת עליהם החובה להשיב את ימי תפארתם כמקדם (גם אם תפארתם בדויה מלב, ומעולם לא היה קדם).

הכול נגוּעים בדַרגה מבהילה של עיוורון ושל יוהרה. הכול משכתבים לתיאבון את ההיסטוריה, הכול שונאים את ההווה, וחושבים אותו לתאונה מצערת בין העבר המהולל וּבין העתיד הגדול. למה להם חיים, כאשר מזומן להם הנצח.

מה משונה היה לשמוע את שמעון פרס בחודש ינואר השנה בניו דלהי. הוא יצא מפגישה עם שר-הפנים לאל קרישנה אדוואני, המנהיג הנערץ של הימין הלאומני ההודי, והכריז: "אנחנו רואים את העולם עין בעין… יש לנו אותה הדעה, ושורה בינינו ידידות עמוקה".

יתכן שהוא צדק אפילו יותר ממה שהוא חשב שהוא צודק. אני מנחש, רק מנחש, ששמעון פרס לא ידע מה עשה אדוואני באיודיה שבע שנים קודם. שמעון פרס אולי אפילו לא ידע מה זו איודיה, או מה זה VHP, או מה היא "הינדוטבה" (האידיאולוגיה התרבותית של הימין הדתי ההודי). המדינאי הישראלי, האוהב לסםר על הערצתו למהטמה גאנדי, אולי לא ידע, שאדוואני הוא ה"אנטי-גאנדי", ההיפך הגמור ממה שהמהטמה הטיף לו.

המהטמה? אתם בטוחים שהוא היה הודי? בצילום: הפגנה לטובת הרמוניה אתנית בעיר קולקאטה (כלכתה)

המהטמה? אתם בטוחים שהוא היה הודי? בצילום: הפגנה לטובת הרמוניה אתנית בעיר קולקאטה (כלכתה)

כל זה אגב אינו אומר, שלַהינדוּ אין סיבה להתלונן. הם אומנם היו קרבנות של דיכוי זר במשך אלף שנה. מותר להם לרצות לשמר את תרבותם ואת ערכיהם. השאלה היא תמיד שאלת המידה והפרופורציות. ההינדוּ אינם קרבנותיה היחידים של ההיסטוריה, כשם שהיהודים אינם קרבנותיה היחידים. אלה גם אלה, מהיותם מודרכים על ידי תחושה עמוקה של עוול, פיתחו במרוצת השנים תמהיל של פאראנויה פוליטית, משיחיות דתית, אגוצנטריות אתנית ורחמים עצמיים. גם אויביהם פיתחו תמהילים דומים.

מה מעניין שלפני 50 שנה ארצות כהודו וכישראל היו נושאות הדגל של תיקון עולם, של צדק חברתי, של חתירה אל שוויון. מעריצים מערביים משכבר הימים מוקיעים אותן עכשיו על קנאות, על שוויון נפש לייסוריהם של אחרים, אפילו על "ניאו-פשיזם". ישראל אינה צריכה להצטדק על עצם קירבתה הפוליטית להודו. ידידות עם ממשלתם הדמוקרטית של מיליארד בני אדם היא לא רק לגיטימית, אלא רצויה. ישראל צריכה לעומת זאת ללמוד כמה לקחים מהירדרותה של הודו (והודו מצידה רשאית ללמוד כמה לקחים מהידרדרותה של ישראל).

"שמה של הבעיה הוא אלוהים"

הסופר ההודי המוסלמי סלמן ראשדי, קרבן של רדיפות מצד קנאים איסלאמיים, כתב בשבוע שעבר רשימה עצובה ב"וושינגטון פוסט" על הידרדרותה של הודו. הוא חתם אותה במלים, "בעייתה של הודו הופכת להיות בעייתו של העולם. מה שקרה בהודו קרה בשם אלוהים. שמה של הבעיה הוא אלוהים".

והפתרון? באתר רשת הודי מצאתי את התשובה הבאה:

"הפוליטיקאים הם האחראים לבעיות. אילמלא התערבו, שני הצדדים היו יכולים לעבוד את את אלוהיהם באותו המקום עצמו… קדושתו בעצם תוכפל, מפני שהוא יהיה קדוש גם להינדו וגם למוסלמים. מה הבעיה? ישראל היא ארץ קדושה לנוצרים, מפני שישו נולד שם, ונצלב שם. היא ארץ קדושה ליהודים, מפני שמשה יסד אותה. היא קדושה למוסלמים, מפני שכאשר מוחמד עלה השמימה, רכוב על סוסו, הוא חנה לצורך מנוחה על סלע בישראל… אז מה הבעיה? הכול יכולים לעבוד את הסלע. הסלע לא יגיד לאיש, 'לא, אינך יכול לעבוד אותי'.

"כל מה שצריך זה להבהיר להם, שכל האדמה קדושה. ואם אתה חושב שהחלק הזה קדוש בשבילך, עליך לשמוח שהחלק הזה קדוש גם בשביל ההינדוּ, או בשביל המוסלמים. אדרבא, הבה נזמין את הנוצרים, ונהפוך את המקום לקדוש עוד יותר. עניין ילדותי לחלוטין הוא להילחם על זה… הצעתי פשוטה מאוד. ארץ קדושה אינה רכושו של איש, הכול יכולים לעבוד את אלוהיהם עליה. ככל שירבה מספר המאמינים, כך ייטב לאנושות".

רעיון לא רע.


מאמרים נוספים על הודו באתר הזה:

האם משורר זקן יביא את השלום?

מקורות נוספים על הרשת:

כרונולוגיה מלאה של הודו המודרנית

היסטוריה מצולמת של סכסוך איודיה (בעתון הבריטי 'גארדיין')

עידכוני חדשות בנושאי הרשימה הזו:

אימאם של המסגד הגדול בדלהי: אסור לשאת ולתת על איודיה (14 ביוני)

מנהיג מוסלמי: "אפשר להתיר את סבך איודיה במשא-ומתן" (14 ביוני)

מנהיג מוסלמי: אפשר ליישב את בעיות איודיה בתוך חודשיים (13 ביוני)

חפירה ארכיאולוגית לא גילתה כל ראיה לקיומו של מקדש הינדואי (11 ביוני)

רש"מ הודו: אין לנצל את אַיוֹדיה לצרכים פוליטיים (9 ביוני 2003)

קנאֵי ההינדו מחדשים את המערכה לטובת מקדש באיודיה (9 ביוני 2003)