מפני נרנדרה מודי, המועמד להיות ראש הממשלה הבא של הודו. יוזמה בבית הנבחרים האמריקאי קוראת לממשל לאסור את כניסתו לארה״ב, ומזהירה מפני עליית סדר יום דתי לאומני ״פלגני ואלים״. אבל לנוכח דשדוש כלכלי ושחיתות, המונים נוהרים לאספות הבחירות של מודי, ושותים בצמא את הרטוריקה הארסית שלו נגד מפלגת השלטון. מה תעשה ארה״ב? (לישראל אין סיבה לדאוג.)
כמעט מבלי משים — אפילו ההודים לא כל כך שמו לב — הצעת החלטה דרמטית, אולי חסרת תקדים, הונחה על שולחנו של בית הנבחרים בוושינגטון. בתמיכה דו-מפלגתית רחבה נקרא השבוע הממשל להוסיף ולהחרים את האיש, העשוי להיבחר בעוד חצי שנה לראש הממשלה הבא של הודו.
לשון ההחלטה פשוט עוצרת נשימה. לא זו בלבד שהיא סומכת את ידיה על החלטה, שקיבל עוד הנשיא בוש הבן ב-2005, לאסור את כניסתו של האיש לארה״ב, אלא שהיא קוראת לממשלת הודו
״להתנגד בפומבי לניצולם של הבדלים דתיים, ולגנות את רדיפתם של מיעוטים דתיים ואת האלימות נגדם, בייחוד בתקופה המוליכה לבחירות הכלליות ב-2014״.
להלן תמצאו חומר נפץ של ממש.
״בניגוד למסורות הסובלניות והפלורליסטיות של אמונת ההינדו, זרמים של תנועות הינדואיות לאומניות מקדמים סדר-יום פלגני ואלים, המזיק לרקמה החברתית של הודו״.
ההצעה קוראת לממשל לכלול חופש דת וזכויות אדם ב״דיאלוג האסטרטגי״ עם הודו. הדיאלוג הזה עומד כיום ביסוד היחסים ההדוקים בין וושינגטון לדלהי. יוזמי ההצעה קוראים לממשל אובמה להעלות את הנושאים האלה ״במישרים עם הממשלה הפדרלית בהודו ועם הממשלות של מדינות יחידות״ (בהודו יש 28 מדינות ושבע כמעט-מדינות).
האיש על הכוונת הוא נארנדרה מודי (Narendra Modi), ראש הממשלה של מדינת גוג׳אראט, בצפון מערב הודו, מועמד האופוזיציה לכהונת ראש הממשלה הפדרלית בבחירות הממשמשות ובאות. הצעת ההחלטה בבית הנבחרים של ארה״ב מכוונת חד-משמעית נגדו — ונגד הימין ההודי, שסיעה דתית לאומנית נותנת בו את הטון. המיעוטים הדתיים, שהלאומנים מסכנים, הם בראש ובראשונה המוסלמים (14% של האוכלוסיה, על פי הערכה מקובלת אך לא סמכותית).
להקדים מכה לתרופה
נצחון של הימין הדתי ההינדואי נחשב עכשיו סביר למדי, אם כי סקרי דעת קהל בהודו ראויים לאמון מוגבל. הצירוף של משבר כלכלי מתמשך ושל שחיתות מסמרת שיער מעורר בהכרח את הרושם, שהמצביעים יעשו למפלגת השלטון בדלהי מה שהם עושים לעתים מזומנות למפלגות שלטון במדינות האינדיבידואליות: ישלחו אותה אל ספסלי האופוזיציה. זו תרופה הודית בדוקה, גם אם לא תמיד מועילה.
בנסיבות כאלה, הצעת ההחלטה בוושינגטון היא בחזקת נסיון להקדים מכה לתרופה. קצת קשה להאמין שאיזשהו נשיא אמריקאי יוכל לאמץ אותה. לקונגרס ממילא אין הסמכות לנהל את מדיניות החוץ.
לפני שלושים שנה, החלטה כזאת היתה מעוררת לכל היותר אי-נוחות, או משיכת כתפיים, מפני שהודו עמדה הרחק מחוץ למחנה ידידיה של ארה״ב. המצב השתנה מאז במידה דרמטית. הודו היא שותפת אסטרטגית בכירה של ארה״ב באסיה ובמלחמה נגד הטירור האיסלאמי. כלכלית, הודו עלתה ממעמד של משתתפת זוטרה לחלוטין בסחר הבין לאומי לתורמת מרכזית. ב-1985, היקף הסחר שלה עם ארה״ב עמד על ארבעה מיליארד דולר ופחות. ב-2012 הוא הגיע ל-62 מיליארד דולר ויותר, והפוטנציאל גדול לאין שיעור מזה.
כמעט אין צורך להזכיר לישראלים מה קרה מאז ביחסיהם עם הודו. לפנים אנטי-ישראלית לתיאבון, הודו היא עכשיו שותפת מדינית ואסטרטגית מן המעלה הראשונה, גם אם היקף הסחר הלא-צבאי הוא עדיין קטן מאוד.
מה תעשה אפוא ארה״ב אם נרנדרה מודי ו״סדר היום הפלגני והאלים״ שלו יעלו לשלטון בחודש מאי? ומה תעשה הודו בהנהגתו, אם חזית דו-מפלגתית רחבה בקונגרס של ארה״ב תתייצב נגד ממשלתה החדשה, מסיבות מוסריות ורעיוניות? הדעת נותנת ששתיהן, ארה״ב והודו, יהיו פרגמטיות, מפני שהאינטרסים הפוליטיים והחומריים יאפילו בסופו של דבר על כל שיקול אחר. אבל צל כבד יתארך מעל מערכת היחסים הזו, אם הקונגרס ולפחות חלקים של דעת הקהל (אלה המתעניינים במידה כלשהי בעולם החיצון) יחשבו, שבראש הודו עומד אדם מסוכן.
אגב, ישראל כנראה לא תצטרך לחשוש מפני חילופי-שלטון בהודו. מודי ומפלגתו, הידועה בראשי התיבות האנגליים BJP (״בהאראטיה ג׳אנאטה פארטי״, או מפלגת העם של הודו), רוחשים ידידות לישראל. BJP היא גילגול-נשמתה של מפלגת ג׳אן סאנג, שהיתה הקול הפרו-ישראלי הכמעט-יחיד בהודו משנות ה-50 ואילך. היא עמדה אפילו בקשרים הדוקים עם תנועת החרות של מנחם בגין.
ישראלים יוכלו אולי לתהות אם יום אחד יימצאו די צירי קונגרס בוושינגטון להציע החלטה נגד ״סדר יום פלגני ואלים של תנועות יהודיות לאומניות״. אבל תנוח דעתם, זה לא יקרה, אלא אולי אם משה פייגלין יהיה מועמד הליכוד לראש הממשלה.
ברכות ליתושים שעקצו את הנסיך
רשמית, אין עדיין אפילו מועד לבחירות הכלליות בהודו, והמפלגות עדיין לא מינו את מועמדיהן ל״לוק סאבהא״, הבית התחתון של הפרלמנט (545 מושבים). אבל מערכת הבחירות נמצאת בהילוך גבוה מאוד. מודי מכתיב את הקצב ללא קושי, לטוב ולרע. הוא נואם כריזמטי בלשון ההינדית (המדוברת בכל צפון הודו. הבחירות יוכרעו במרכזי האוכלוסיה הגדולים של הצפון), והוא מושך מאות אלפים לכל אחת מעצרות הבחירות שלו.
מפלגת הקונגרס של משפחת גאנדהי (=גאנדי, בתעתיק העברי השגוי) לוחמת על נפשה. בראש המפלגה עומדת סוניה גאנדהי, אלמנתו של ראג׳יב, שהיה ראש הממשלה בשנות ה-80. ראג׳יב היה בנה של אינדירה, שעמדה בראש הממשלה במשך 15 שנה. אביה, ג׳ווהרלל נהרו, היה ראש הממשלה ב-16 השנה הראשונות של עצמאות הודו. בנם של סוניה ושל ראג׳יב, ראהול בן ה-43, הוא האיש מס׳ 2 במפלגה, ואין כמעט ספק שהוא יהיה ראש הממשלה אם מפלגתו תנצח.
מודי, בן 63, יוצק קיתונות של סרקזם. הוא קורא לראהול ״שאהזאדה״, או ״נסיך״ (בהינדית עם שורשים פרסיים). הלגלוג הארסי שלו עולה למפלגת הקונגרס על העצבים. כחוט השני במערכת בבחירות שלו שזור סיפורו האישי: הוא בן עניים, שנולד למעמד חברתי נחות, חילק תה לפרנסתו, ועלה לגדולה בזכות מאבק מתמיד; מולו עומד בן טובים, אשר נולד עם כפית כסף ענקית בפה, יוצא חלציה של אצולה פוליטית וחברתית, שנמשח לגדולה עוד ברחם אמו.
השבוע חצה מודי את גבולות הטעם הטוב. במהלך נאום בחירות במדינת מאדיה פראדש, במרכז הודו (72 מיליון בני אדם, כמו טורקיה), הכריז ראש הממשלה הבא-אולי:
״אני רוצה לברך את היתושים, אשר העזו לעקוץ את ה׳שאהזאדה׳, מפני שאיש לא העז לגעת במשפחתו זה מאה שנה״.
זו טענה קצת משונה, בהתחשב בזה שאביו של ראהול וסבתו נרצחו בידי אנשים, ששנאה אישית ופוליטית פיעפעה בהם כלפי משפחת גאנדהי.
ואמנם, שנאה כלפי המשפחה, וכלפי המפלגה שהיא מנהיגה, עומדת במרכז מסע הבחירות של מודי. לפחות פעם אחת הוא תיאר את בני המשפחה הזו כ״תרמיטים״. הוא חוזר ומצטט את משאלתו החסודה של המהטמה גאנדהי (אין קשרי משפחה בינו ובין הגאנדהים של ימינו), שמפלגת הקונגרס תתפזר לאחר העצמאות מאין בה עוד צורך. ״הבה נממש את משאלתו של המהטמה״, קורא מודי, ומבטיח ״הודו נקיה ממפלגת הקונגרס״.
״הזעם הכתום״
בעייתו של בית הנבחרים בוושינגטון אינה נובעת מהתנגדותו של מודי למפלגת הגאנדהים. גם אם היא טבולה בהרבה יותר מדיי סרקזם, היא חלק טבעי של מסע בחירות. מטרידים את האמריקאים רקעו האישי של מודי והרקע של מפלגתו. הוא והיא התחילו את עלייתם, בערך לפני 25 שנה, כחלק ממסע התעוררות דתי לאומני של ההינדו. המסע ההוא כוון לא רק נגד מוסלמים, אלא גם נגד חילונים מן ההינדו; ונגד תכניות של אפליה מתקנת לטובת מיעוטים חברתיים ואתניים אחרים.
״הזעם הכתום״ (על שם צבע גלימותיהם של נזירים הינדואים) פירנס את זינוקה האלקטורלי של מפלגת BJP בשנות ה-90. היא הרכיבה ממשלה בפעם הראשונה ב-1996, ושלטה בין 1998 ל-2004. היא היתה מועמדת לנצחון נוסף, בזכות השגי מדיניותה הכלכלית. אבל היא הפסידה, וחזרה והפסידה ב-2009, מפני שלא הצליחה לדבר אל לבם של עניי הודו, מי שהשגשוג הכלכלי השאיר מאחור.
מאז, היא לא חדלה להתלבט איזו אסטרטגיה תחזיר אותה לשלטון. מודי מוצג כמנהל מוכשר של מדינתו (60 מיליון, העשירית בגודלה בהודו, גדולה כאיטליה). ב-12 שנות מנהיגותו, גוג׳אראט נחלה הצלחות כלכליות ומשכה השקעות מתעשיות-ענק בהודו ומחוצה לה (גם מישראל). אבל נסיונה של המפלגה בזירה הארצית מראה, שאין זה מספיק לנופף במעלות טכנוקרטיות. צריך הרבה יותר מזה. נחוצה פניה אל הרגש, אפילו אל האינסטינקטים: גם אל הלב, גם אל המעיים.
זה בדיוק התחום שבו מודי כה מיטיב. זה התחום המדאיג את המחוקקים בוושינגטון. זה התחום המדאיג הרבה ליברלים חילונים בהודו, הינדו כמוסלמים. גם אם סר חינה של מפלגת הקונגרס השלטת — והוא אמנם סר, לרגל ניהול כושל, ובמיוחד בגלל שחיתות עצומת ממדים — האלטרנטיבה של מודי מדאיגה אותם. במאורעות חברתיים בדלהי אפשר לשמוע ביטויים קיצוניים של דאגה, והשוואות בין מודי ובין אדולף היטלר.
לחרדה הזו ניתן פומבי זה לא כבר בדברים שאמר יריב אישי מר של מודי, ניטיש קומאר, העומד בראש ממשלתה של ביהאר, המדינה השלישית בגודלה (103 מיליון בני אדם). קומאר השווה את שיטותיו של מודי עם אלה של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי.
כרגיל בתעמולת בחירות, יש כאן הגזמה לא מבוטלת. אבל אלה אינה זמנים רגילים בהודו. תחושה של מבוי סתום שורה על הדמוקרטיה הגדולה ביותר בדברי ימי האדם. הערגה אל יד חזקה מעניקה השראה לקקופוניה הפוליטית שלה. בחלל מנסרת השאלה איך להוציא את הודו מן הבוץ, ואיך לממש את הפוטנציאל של 1.2 מיליארד בני אדם. נראה בעליל שלמפלגת השלטון אין עוד תשובות משכנעות. עליית מודי היא התוצאה האולי-בלתי-נמנעת.
Fascinating. Thank you
מה שמסקרן במיוחד במועמדותו של מודי הוא שהוא בן לקאסטה נמוכה יחסית: הוא שייך לקסטת Ghanchi (יצרני השמנים), אם כי לא ברור לי אם קאסטה זו היא אחת הקאסטות שזכאיות להעדפה מתקנת (נושא הקאסטות אינו נהיר לי במידה מספקת, למעשה אינו נהיר לי כלל, אך ברור שזה חיוני לחלוטין אם רוצים להבין את הודו). עד היום היתה ה-BJP מפלגתם של בני הקאסטות הגבוהות — וכך גם הנהגת המפלגה. אם יצליח מודי להביא מצביעים בקרב הקאסטות הנמוכות זה יהיה מרשים ביותר.
לגבי החלטת הקונגרס האמריקאי: כאשר היו אימפריות רשע באמת משמעותיות כמו גרמניה הנאצית או ברית המועצות, ארה”ב הצליחה להתמקד בנושא. אבל בהיעדר אימפרית רשע (ושום גורם בעולם המוסלמי אינו מגיע לדרגת אימפרית רשע), מדיניות החוץ האמריקאית מצטיירת כאוסף גחמות לא קשורות. אבל לא נורא, ארה”ב מוקפת באוקיינוסים וזה לא כל כך חשוב עבורם.
גאנדהי? באמת? הה״א מציינת עיצור מנושף, אבל אנשים שאינם דוברים שפות הודיות אינם יודעים מה זה אומר. הוספת הה״א תגרום לאנשים לבטא את השם בצורה שגם היא לא נכונה. לא מיותר?
אכן, דני. שייכותו לקאסטה נמוכה היא המפתח לאישיותו ולרגשותיו. התפתחה בו מרירות ארסית כלפי האליטה, ואין לך אליטה יותר מובהקת מן האליטה של מפלגת הקונגרס. ובתוך הקונגרס אין לך אליטה מובהקת יותר ממשפחת גאנדהי. שנאתו אל המפלגה ואל המשפחה חוזרת ומתפרצת בכל מיני אופנים.
בתחילת השבוע הוא נתן ביטוי למרירות, אשר דיבר על איבת האליטה של דלהי כלפיו. היו להתפרצות הזו טונים ריצ׳ארד-ניקסוניים, שלא לומר אדולף-היטלריים. אבל, צריך להודות, היתה בה גם מידה של אמת. משפחת גאנדהי אמנם נוהגת כמו לשלטון נולדה.
הנה כך נראתה הכותרת השבוע בעתון ׳הינדו׳.
דווקא רגשות אנטי-אליטיסטים אינם מוגבלים לשכבות הנמוכות ביותר – הן משותפות לציבורים רחבים, אפילו לאנשים בשכבות גבוהות יחסית שחושבים שאיפשהו בעיר הגדולה יש מישהו שמתנשא עליהם. הקו של מודי לא נראה לי בהכרח קשור למוצאו בקסטה נמוכה. חוץ מזה, לתקוף את חדלי האישים מהמשפחה המלכותית של הודו נראה לי כמו הגיון צרוף.
אני לא חושב שלמודי יש סיכוי להפוך לראש ממשלה אחרי הבחירות האלה. מאז שנות ה-90 ממשלות בהודו מורכבות מכמה מפלגות – ול-BJP פשוט אין בני ברית. רוב המפלגות הקטנות שתמכו ב-BJP ב-1999 ואפשרו לה להרכיב ממשלה (בקושי רב) עזבו אותה. האחרון שזנח את ה-BJP היא המפלגה השלטת בביהאר (כתבה זו מסבירה מדוע, תוך התייחסות מעמיקה לפוליטיקת הקאסטות). כיוון שאין למודי בני ברית, הדרך קדימה צריכה להיות לתקוף את מפלגת הקונגרס בכל הכוח, להציג את המפלגה ואת המנהיגים שלה ככלי ריק (תגיד מה שתגיד על ה-BJP, לפחות יש להם אתוס). בואקום שיווצר אולי ה-BJP לא תהיה המרוויחה העיקרית – ישנן המון מפלגות סקטוריאליות שיהנו מההפקר. ה-BJP תהיה המפלגה הגדולה ביותר, אך לא תוכל להקים ממשלה. תוקם וודאי קואליציה בין אותן מפלגות, אך היא לא תהיה מאוד יציבה. בבחירות שלאחר מכן, ה-BJP יהיו במצב טוב יותר, במיוחד אם יוכלו להעביר אליה את המצביעים של מפלגת הקונגרס הגוועת (כך לפי תסריט כזה).
לפי הגיון זה הבחירות הקרובות הן כמו בחירות 1996. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך כפי שאמר מארק טווין, אבל היא כן מתחרזת.
דני, אתה מחמיץ את העניין אם לא מעיקרו כי אז לפחות משוליו. המרירות האישית מאפיינת את הופעותיו הפומביות של מודי, את התבטאויותיו ואת מעשיו. הוא אינו רוצה לנצח בבחירות, הוא רוצה ״להשמיד״ את יריביו; הוא אינו רוצה לתת את הטון בהודו, הוא רוצה ״הודו נקיה מן הקונגרס״ (אתה שומע שם Judenreign); הוא אינו מסוגל לתקוף את יריביו בשמותיהם, הוא משתמש בכינויים פוגעים; הוא אינו מסוגל לשום גילוי פומבי של אמפתיה, כל מערכת הבחירות שלו מיוסדת על התקפות אישיות ועל הבטחות לנקם-ושילם.
פוליטיקאי עם דרגה כזאת של רחמים עצמיים מסוכן בכל חברה.
זה אולי אינו ניכר מספיק מן האינטרנט ההודי, אבל אני מנסה להעביר כאן תחושות וחרדות שאני קולט בשיחות אישיות וברחוב.
מהיכרות רחוב עם הכתומים הללו – גם אני מפחד. כשהם מציפים רחובות שלמים בתהלוכות עם דגלים וקריאות עדיף לזוז הצידה.
ב2002 נקלעתי לעוצר של מספר ימים באודהיפור לאחר האירועים ההם. לא חשבתי אז שהם ימשיכו וילוו את הודו עד היום.