שלטון החוק ימות בַּחפירוֹת

שלוש חברות דמוקרטיות מנסות להחליט מה עליהן לעשות כאשר גַחמת מנהיגיהן מעמידה בספק את הערוּבּה החשובה ביותר של חרויותיהן

״מוטב לי למות בחפירות מאשר לבקש הארכת ברקזיט״, מכרזי בוריס ג׳ונסון באוזני קציני משטרה (׳גארדיין׳, ששה בספטמבר 2019)

׳אנרי דה בראקטון׳ [האליטות הנוֹרמַניוֹת של אנגליה דיברו צרפתית], חוקי אנגליה ומִנהָגֶיהָ, הודפס ב-1569, נכתב, אולי, באמצע המאה ה-13

היה ׳בראקטון׳ או לא היה ׳בראקטון׳, איננו יודעים אל נכון. אבל אנחנו מייחסים ל׳בראקטון׳ את אחת האמִתוֹת המהוללות של הציוויליזציה המערבית, זו העומדת ביסוד חיינו וחֵרוּיוֹתינוּ.

׳בראקטון׳ כתב לפני 800 שנה ויותר על הקשר בין השלטון לבין החוק.

״החוק הוא היוצר את המלך; יאציל נא אפוא [המלך] על החוק את מה שהחוק מאציל עליו, רוצה לומר שלטון וכוח, שֶכֵּן לא יתכן מלך אם הרצון תופס את מקום החוק״

זאת אומרת, אם גחמה אנושית מרוקנת את החוק מתוקפו.

על ׳בראקטון׳ אפשר להגיד שהוא היה אביו-מולידו של ״שלטון החוק״, אם כי המושג עצמו נטבע רק 600 שנה ויותר אחריו (וַעֲקֵבוֹת מוקדמים יותר שלו אפשר למצוא גם בתרבויות אחרות).

׳בראקטון׳ היה אנגלי, לא במקרה. ההיסטוריה האנגלית מן המאה ה-13 ואילך עמדה בסימן ההתנגשות בין רצון המלך לִרצון החוק. ׳המלך׳ משמש כאן בִּלשון השאלה. הכתר חדל בהדרגה לִכפּוֹת את רצונו. הכוח עבר לִידֵי הפרלמנט, שהאציל אותו על ראש הממשלה. 

ראש הממשלה באזיקים?

האנגלים המשוּנים האלה העדיפו להבין את רוח החוק, מבלי להגדיר אותה חד משמעית. חוקות כתוּבוֹת נועדו לְעמים אחרים.

רוח החוק לא תמיד הניבה תוצאות אחידות. לפעמים היא הבטיחה יותר חרויות לאנגלים מאשר לכל השאר, לפעמים פחות. חוקים בהכרח השתנו מפעם לפעם, אבל לא השתנתה ההכרה בעליונות החוק על ׳המלך׳.

גם אם אין צורך להניח כי לאיזושהי שיטה פוליטית מובטחים חיי נצח, האיום על שלטון החוק בבריטניה בימים האלה הוא עוצר נשימה.

הפרלמנט אימץ בשבוע שעבר הצעת חוק, המחייבת את ראש הממשלה לדחות את ההסתלקות מן האיחוד האירופי בהיעדר הסכם-יציאה. המלכה נתנה את הסכמתה הפורמלית לחוק ביום ב׳ השבוע. אבל ראש הממשלה הודיע, כי אין בדעתו לציית לחוק. מוטב לו ״למוּת בחפירות״ (die in the ditch) מאשר לבקש דחיית-יציאה מן האירופים. בריטניה תצא מאירופה ״ויהי מה״ (do or die).

אנחנו נדע בתוך חמישה שבועות אם בוריס ג׳ונסון אמנם מתכוון להפר בגלוי את החוק; ואו-אז נדע איך תגיב האופוזיציה, שההתנגדות ליציאת-אירופה היא המעניקה לה רוב פרלמנטרי לא טבעי.

האם האופוזיציה תִפנה אל בית המשפט? האם בית המשפט יצַווה על ראש הממשלה לציית? מה יקרה אם ראש הממשלה יעמוד על רצונו למוּת בחפירותיו? האם שוטרים יופיעו בדאונינג מס׳ 10 עם צווי מעצר? האם ראש הממשלה יוּלַך באזיקים אל הניידת? האם המלכה תפטר אותו? (שום מונרך בריטי לא פיטר ראש ממשלה מאז 1834.) אכן, זה הזמן להתחיל לעצור את הנשימה.

״הטראמפים יהיו שושלת״ 

התנהלות ג׳ונסון מדהימה שבעתיים כאשר אנחנו נזכרים שגם נשיא ארה״ב מנהל מלחמה נגד שלטון החוק. הוא תוקף מעשה שיגרה בתי משפט ושופטים, שהחלטותיהם אינן נושׂאות חן בעיניו. הוא מדליף סודות מדינה לִצרכים פוליטיים. הוא חוזר וּמנסה לעורר חשד, שזיופים מסיביים מתרחשים בבחירות בארה״ב, אף כי לטענה הזו אין שמץ של ראיה. 

מנהל מסע הבחירות שלו הכריז בשבוע שעבר, ש״הטראמפים יהיו שושלת שתאריך עשרות שנים״. ספק אם משהו מֵעֵין זה נשמע בכל תולדות הרפובליקה האמריקאית. בין אחדים מיריבי טראמפ שורר זה זמן מה החשד, שהנשיא עשוי לסרב להודות בתבוסה בנובמבר 2020, אם אמנם יובס.

השבוע הוא הכריז, שנצחון ב-2020 לא יספיק לו. הוא ירצה כהונה נוספת ב-2024. החוקה אוסרת על נשיא להתמודד על כהונה שלישית? היא לא נועדה לו.

מה שמביא אותנו אל בנימין נתניהו. הוא הצלע השלישית בטראמפֶּז המלחמה על שלטון החוק. העימות האחרון של ממשלתו נטולת-הרוב עם המִשנה לִנשׂיא בית המשפט העליון ועם היועץ המשפטי לממשלה מרחיק לכת אפילו יותר מג׳ונסון וּמטראמפ.

הניסיון להניא מצביעים ערבים מלהגיע לקלפי מעמיד אותו בשורה אחת עם חסידי ההפרדה הגזעית במדינות הדרום של ארה״ב, שיצאו מגדרם למנוע מצביעים שחורים מלהגיע לקלפי במשך 80 שנה ויותר. 

הוא נמאס

כל אחד משלושת המנהיגים הדמוקרטיים האלה מניב הפתעות כמעט על בסיס יומי. מה שמפתיע הוא שאנחנו, הצופים, חוזרים וּמופתעים.  

בבריטניה, הפקרוּתוֹ של ראש הממשלה הֶחדש פילגה את מפלגתו ויצרה מערך אופוזיציה בפרלמנט שלא היה דוגמתו אולי מאז וּמעולם. המערך הזה ניצח בשוּרה של הצבעות קריטיוֹת, המאיימות לעַקר את ממשלת ג׳ונסון (אם כי הוא מוסיף להוביל בסקרים, והדעת נותנת שיהיו בחירות כלליות עוד לפני רדת החורף).

בארה״ב כל הסקרים מוסיפים להראות שטראמפ סובל משיעורים של חוסר פופולריות, המבשׂרים בדרך כלל תבוסה אלקטורלית. כל הסקרים מראים שיריבו הדמוקרטי העיקרי, ג׳ו באיידן, היה מביס אותו ללא קושי אילו הבחירות נערכו כיום.

כל זה מתרחש אף כי הכלכלה משׂגשׂגת, האבטלה נמוכה ממה שהיתה זה ששים שנה, והשכר שדִשדש במשך שנים מתחיל סוף סוף לעלות. מדוע אפוא טראמפ נמצא בעמדת נחיתוּת? בפשטות: הוא נמאס (מיוּתר להגיד ששום דבר אינו חקוק בסלע, והרבה מאוד יכול להשתנות בארבעה-עשר החודשים הבאים).

מראית-עין

שלטון החוק אינו עניין לימין או לשמאל. עליונות החוק באנגליה/בריטניה, כותב פרנסיס פוקויאמה (ב׳מקורות הסדר הפוליטי׳),

״הניבה מדינה כה חזקה, כה לגיטימית, כה אוהדת לצמיחה כלכלית שהיא הפכה לדגם השראה וחיקוי בעולם כולו״.

שרירוּת-לבּם של יחידים והתמעטוּת הַתַחרוּת הפוליטית אמנם העניקו לא פעם מראית-עין של ממשלה חזקה. בוחרים חזרו והִתפַּתוּ מפני שנמאסו עליהם הפגנות החוּלשה. אבל שום חוֹזֶק אינו נובע מהחלשה שיטתית של שלטון החוק. השלטון הזה הוא המבטיח את זכויותיו של מיעוט פוליטי. עניין בלתי נמנע הוא בשביל רוב, כל רוב, שיום אחד הוא יהפוך למיעוט.

היתכן שציבור בוחרים בחברה דמוקרטית יכריע על יסוד עניין כה אבסטרקטי כמו שלטון החוק? בשבוע הבא ישמע העולם כולו תשובה מעניינת מישראל.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.

המגיבים מתבקשים להזדהות, וּלהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבּדק. הכתובת לא תֵראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהֵעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה


12 Responses to “שלטון החוק ימות בַּחפירוֹת”

  1. גיל ג. הגיב:

    מבין כל השלוש שציינת, אני חושב שבריטניה היא החסינה ביותר להתרופפות שלטון החוק. כבר היו שני מַעַברי שלטון מסוּדרים בשלוש השנים האחרונות והשיתוק הפוליטי נובע במידה רבה מחולשת האופוזיציה.

    אם ללייבור היה מנהיג יותר מתון ועמדה ברורה לגבי הברקזיט שתומך במשאל עם נוסף, אני חושב שהם כבר היו בשלטון.

    • יואב קרני הגיב:

      לא ירדתי לסוף דעתך, גיל. מה עניין ״מעברי שלטון מסודרים״ לשמירת החוק?

      בכל הדמוקרטיות המערביות, כולל השלוש הנידונות כאן, היו ״מעברי שלטון מסודרים״. הם כשלעצמם אינם מחסנים את המערכת מפני תאבונם של המנהיגים אשר נבחרו בבחירות חופשיות.

      • גיל ג. הגיב:

        זהו, שלא בטוח שזה יקרה אם טראמפ. טראמפ מדבר על זה ש”גנבו” לו שנתיים מהנשיאות בגלל החקירות ולכן צריך לתת לו שנתיים נוספות כנשיא, וגם שצריך לאפשר לו לרוץ גם ב2024 אם יבחר לכהונה נוספת. הרבה אנשים סבורים שהוא לא יעביר את השלטון בצורה מסודרת ואף יסרב לפנות את הבית הלבן. נשמע דמיוני לחלוטין אבל כבר למדנו שהכל אפשרי עם הנשיא הזה. אני רואה תסריט שהוא מפסיד בהפרש קטן, בדומה לניצחון שלו ב2016 אז מאשים את הדמוקרטים בזיוף הבחירות ומכריז שהן לא לגיטימיות.

        • יואב קרני הגיב:

          אכן, את כל הדברים האלה כבר ציינתי הן ברשימה שעליה אתה מגיב והן ברשימה קודמת, ״בשם אלוהים, לכוּ!״

          זה חשש רציני, אבל אי אפשר לבסס עליו תיאוריה גורפת. קצת קשה להתווכח עם ״לא בטוח״. בארה״ב יש כמעט עודף של מכניזמים אשר ימנעו הפיכה נגד החוקה.

          בכל מקרה, אתה כתבת על ״מעברי שלטון מסודרים״. אין אף מקרה אחד בדמוקרטיה מערבית מאז מלחמת העולם השניה שבו השלטון לא התחלף בעקבות נצחון בחירות של האופוזיציה. מבחנה הדמוקרטי של השיטה אינו רק הבחירות, אלא עוד יותר המידה שבה הממשלה הנבחרת שומרת אמונים לדמוקרטיה.

  2. יאיר דקל הגיב:

    נדמה לי שאיש עדיין לא הצליח לפענח את החידה מדוע אנחנו, הצופים, חוזרים וּמופתעים.

    בארץ, בעת שלטון ביבי, זה נראה חשוב מאד. נדמה שהאופוזיציה הראשית, כחול-לבן, לא פענחה את החידה — וקהל גדול, בעיקר קהל לא קיצוני, הולך לים או טס לחופשה בחו”ל. חידה שאולי תיפתר בארץ בעוד שלושה ימים.

  3. עמוס באר, מנצ׳סטר הגיב:

    יואב שלום,

    כשעברתי להתגורר בבריטניה לפני ארבע שנים ויותר, זה היה בין היתר בעקבות הבחירות של 2015 וההבנה שלי שה”איילת-שקדיזציה” של שלטון החוק היא בלתי הפיכה מסיבות דמוגרפיות: הריבוי הטבעי של דתיים וחרדים, ששלטון החוק בעיניהם משני לתורה (וממילא אמור להיות כפוף אליה), כל כך גבוה, יחסית ללא-דתיים, שאין סיבה להניח שזה ישתנה בעתיד.

    השיקולים של שקד אולי לאומניים ולא דתיים, אבל היא מחזקת מי שמרוממים את הכנסת מעל מערכת המשפט. בכנסת, הגוש הדתי רק יגדל ויילך.

    לא העליתי בדעתי שאפול על הזמנים הכי דרמטיים בפוליטיקה הבריטית מאז מי-יודע-מתי.

    שלוש הערות למאמרך:

    1. בית המשפט הגבוה של סקוטלנד קבע בשבוע שעבר, שג’ונסון שיקר למלכה, כאשר הסביר את בקשתו להשעות את הפרלמנט לחמישה שבועות — וממילא ההשעיה אינה חוקית. ְְְְְְהממשלה מערערת בבית המשפט העליון בלונדון ביום ג׳.

    2. חבר פרמנט שמרני הודיע, כי יתכן שיתמודד נגד ג’ונסון במחוז הבחירה שלו, לא מפני שהוא מקווה לנצח (הוא לא), אלא כדי שייבחר נציג הלייבור. יהיה משעשע מאד אם הסאגה תניב נצחון בחירות לשמרנים (מפני שבראש הלייבור עומד אדם המקובל רק על השוליים הסהרוריים), אבל ג’ונסון עצמו לא ייבחר…

    3. בניגוד לישראל, הדור הצעיר כאן ליברלי וּפתוח יותר מהוריו ולכן אני מאמין/מקווה שמה שקורה עכשיו זאת נשורת רדיואקטיבית של ׳ברקזיט׳ ולא תהליך ארוך טווח. לכשתסתיים הטרגדיה, שראש הממשלה דייוויד קמרון המיט על בריטניה [משאל-העם של 2016 על היציאה מן האיחוד האירופי], השֵדים יחזרו לבקבוק.

  4. אסף פ. הגיב:

    מֵעֵבֶר לקונפליקט של חוק-מול-לא-חוק שלושת המקרים האלה מבטאים פער, שנפתח בין ׳רצון העם׳, ׳רצון המייצגים׳ וּ׳רצון השליט׳.

    אם ׳רוח החוק׳ שאבה עד כה את המנדט שלה מהמחוקק המייצג את העם, עכשיו המנדט ברור קצת פחות. האם אותה ׳רוח החוק׳ מייצגת את העם או את האליטה השולטת כביכול בשמו?

    איכשהו, עד עכשיו התהליך המורכב של דמוקרטיה ייצוגית הצליח לייצר גם את היתרונות של ייצוג לרצון העם וגם את אלו של קיום האליטה.

    בשנים האחרונות משהו התייעל קצת יותר מדיי, ועכשיו “ברור” שהאליטה לא מייצגת את העם גם אם לכאורה נבחרת על ידו. מה שמחזיר את העולם למבנה של בריתות אד-הוק שכורתים המלך, האליטה והעם זה עם זה כדי להאריך ימים.

    אותה ׳רוח החוק׳ מקרטעת בין שלוש רגליים, ולא ברור על איזו קומבינציה שלהן היא נשענת בכל רגע נתון.

    • יואב קרני הגיב:

      מעניין.

      אני נוטה לפירוש קצת שונה, אולי לא במהותו, מן הפירוש שאתה הצעת לסתירה הגוברת בין ׳הרצונות׳.

      אני חושב שהסכמה רחבה שׂררה עד זה לא כבר בתוך הממסד הפוליטי (שאתה ואחרים מעדיפים לכנות ׳אליטות׳) על קונטקסטים ועל כללי התמודדות. אי-נחת מן הכללים האלה שררה בין המוני המצביעים במשך שנים רבות. היה אפשר למצוא את ביטוייה הממשיים והאנקדוטיים בהיסטוריה האלקטורלית של כל הדמוקרטיות המערביות, וּבייחוד בהיסטוריה של מחאות רחוב.

      כל זמן שלאי-הנחת הזו לא נמצאה פלטפורמה מאורגנת, היא נטתה לִשכּוֹך, או לִגווֹע. השינויים של השנים האחרונות נוגעים להופעתן של פלטפורמות: תנועת ברקזיט בבריטניה, הטראמפיזציה של המפלגה הרפובליקאית בארה״ב, וּבמידה מסוימת הופעתו של ימין חדש בישראל המושפע אידיאולוגית מן הימין האמריקאי, בייחוד ביחס אל מערכת המשפט. אבל אני מודה שההסבר הישראלי שלי אינו מסַפּק. אשמח לשמוע הסברים חלופיים.

      כך או כך, המכנה המשותף של הפלטפורמות האלה הוא קריאת התיגר על ההסכמות הרחבות של הדורות הקודמים, על החתירה אל הסכמות רחבות, על ציות לכללי המשחק, ובכלל זה עליונותו של שלטון החוק.

      אני חושב שכאן, גם כאן, הלקחים וייסורי המצפּוּן של שנות ה-30 נשכחו, טַעמם סר, והזהירוּת שהם הניבו מתמעטת אם לא נגוזה. כך אפשר להסביר את התחזקות האלמנטים הפוסט-פשיסטיים באיטליה, את התכווצותן הדרמטית של שתי המפלגות הדמוקרטיות ההיסטוריות של גרמניה, את התפוררותה של המערכת הדו-מפלגתית הפוסט-פרנקואיסטית בספרד; וכמובן את המאורעות בשתי הדמוקרטיות האנגלו-סאקסיות. צרפת עדיין תלויה ועומדת, נדע יותר בעוד שנתיים.

  5. צור שפי הגיב:

    אני חושש שהמצב בישראל הוא הגרוע ביותר מבין שלוש המדינות. כמו שכתב עמוס באר, הדמוגרפיה כאן איננה מבשרת טובות.

    • יואב קרני הגיב:

      הדמוגרפיה מבשרת או אינה מבשרת (תלוי כמובן בנקודת ההשקפה של המבוּשָׂרים) גם בארצות אחרות.

      הנטיה הדמוגרפית בארה״ב וּבבריטניה רומזת על הַשׂמָאלָה, או לפחות ליברליזציה, של המערכת הפוליטית ושל התרבות הפוליטית.

      בבריטניה נשמעת ההערכה, שאילו משאל העם על יציאת אירופה היה מתקיים חמש שנים אחר כך, כניסתם של מיליוני מצביעים צעירים היתה מניבה ׳הן׳ רועם לטובת הישארוּת.

      כיוצא בזה, סקרים מפורטים מאוד של מכוני מחקר בארה״ב מראים נטיה חד-משמעית לטובת המפלגה הדמוקרטית בין פלחי אוכלוסיה צעירים (וגם בין נשים וּבמיעוטים אתנים וגזעיים).

      הדמוגרפיה הישראלית מזכירה במובן הזה את הדמוגרפיות של המזרח התיכון, או של תת יבשת הודו, יותר מאשר את המערב הדמוקרטי. אולי זו סיבה, או לפחות אילוסטרציה, למידת התרחקותה של ישראל מן הדגם הדמוקרטי המערבי.

  6. יובל פ. הגיב:

    ברשותך, נקודה לשונית.

    אני לא חושב שג’ונסון התכוון לכך שהוא לוחם מלחמת חפירות, ושבאחת משוחותיה ימצא את מותו טרם יסכים לדחיית ה׳ברקזיט׳.

    Dead in a ditch, במקרים שיצא לי להיתקל בביטוי, תמיד כיוון לגופה המוטלת לצדי כביש או נהר, רוצה לומר בתעלה. הכוונה למוות נטול-גבורה ואפוף בעליבות.

    השימוש הנפוץ הוא “שלא נמצא אותך מוטל בתעלה” לילד סורר, המתעקש לצאת מאוחר מהבית נגד רצון הוריו. קצת רחוק מהסיטואציה של ג’ונסון — אבל אני חש שמוטיב האי-כבוד מעניק את הסמנטיקה הדרושה.

    גיגול קל תומך בפרשנותי, אשמח לשמוע אם היה קל מדי.

Leave a Reply