׳האוהל הגדול׳ מתמוטט

האם מפלגה פוליטית בדמוקרטיה צריכה להיות דמוקרטית? האם משמעת פנימית חשובה יותר מפלורליזם? אלה שאלות שהתשובה עליהן היתה ידועה – עד השבוע. היא מועמדת בספק בעקבות הגירוש ההמוני של חברי פרלמנט ממפלגת השלטון של בריטניה בגלל סירובם ללכת בתַלמֵי בוריס ג׳ונסון

׳מרחץ הדמים׳ של מתנגדי ברקזיט במפלגה השמרנית. ג׳ונסון מגרש 21, בהם טובי המפלגה (׳דיילי מייל׳, ארבעה בספטמבר 2019)

למה בדיוק נועדו מפלגות פוליטיות? כמובן, הן מוערכות בדרך כלל על יסוד הצלחתן להגיע לשלטון, או להשפיע על חקיקה. אבל איך עליהן להתנהל? האם דמוקרטיה פנימית וּמשמעת פנימית יכולות לָדוּר בכפיפה אחת?

האם השׂגת השלטון בסיבוב הבא, או לפחות התקרבוּת אליו, היא חזוּת הכול? או שמפלגה צריכה לעודד ויכוח בין חבריה לא רק על יעדים אלא גם על אמצעים?

אלה שאלות לא-תיאורטיות. הן נוגעות לעצם הפרקטיקה של הדמוקרטיה. המאורעות המדהימים המתחוללים בימים האלה בבריטניה מזכירים לנו מה חשובה היא עצם ההגדרה של מפלגה.

הרשימה הזו אינה פרשנות על הפוליטיקה הבריטית, בוודאי לא על ברקזיט. עניינו של הטור הזה הוא הלקח שאם-הפרלמנטים מעניקה עכשיו לכל צאצאיה. סוף סוף, כמעט כל מה שאנחנו יודעים על דמוקרטיה פרלמנטרית הגיע אלינו, במישרים או בעקיפים, מבריטניה. לקח לה איזה 800 שנה להגיע עד הלום. שטות תהיה לא ללמוד מנסיונה.

המצליף הצליף

ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, איבד באמצע השבוע את הרוב שלו בפרלמנט. תחילה איבד אותו, מפני שחבר אחד ויחיד חצה את המליאה, מספסלי השמרנים אל ספסלי הליברלים-דמוקרטים; ואחר כך איבד אותו מפני ש-21 שמרנים הצביעו יחד עם האופוזיציה, כדי להעביר את השליטה בסדר יומו של הפרלמנט מידי הממשלה לידי רוב חדש.

הממשלה לא הפסידה לפי שעה בהצבעת אמון ישירה, ולא התפטרה. אבל היא שרויה במצב חסר תקדים לחלוטין, ואין קושי לשער שהמצב הזה לא יארך.

מייד לאחר הצבעתם, 21 השמרנים המורדים הוזמנו בזה אחר זה אל מצליף המפלגה, כהונה המקבילה פחות או יותר ליושב-ראש סיעה בכנסת. הם שמעו מפיו פקודת גירוש. נאמר להם, כי בהצביעם נגד רצונו של ראש הממשלה הם חדלו להיות חברי המפלגה, שיזוזו בבקשה מספסלי הממשלה, ושישכחו מהתמודדות מטעם המפלגה בבחירות הבאות (אולי כבר בחודש הבא).

בין 21 המגורשים נמצאים שני שרי אוצר לשעבר, שאחד מהם הוא זקן חברי הפרלמנט. שלישי הוא נכדו של וינסטון צ׳רצ׳יל. ספק אם היה כדבר הזה בהיסטוריה הפרלמנטרית הבריטית.

בעיני ראש הממשלה ג׳ונסון, העשרים-ואחד הם בוגדים, הראויים לעונש הקיצוני ביותר. זה עניין רב-אירוניה בהתחשב בזה שג׳ונסון עצמו וּבכירי עמיתיו בממשלה הנוכחית הצביעו נגד ראש הממשלה הקודמת של מפלגתם, תרזה מיי, פעם אחר פעם בשנה האחרונה. איש לא גירש אותם.

האמונד רצה ״כנסיה רחבה״

אחד המגורשים של השבוע הוא פיליפ האמונד, אשר שימש שר האוצר בממשלת מיי במשך שלוש שנים, עד לפני ששה שבועות. לפני כן הוא שימש שר החוץ במשך שנתיים, ולפני כן היה שר ההגנה כמעט שלוש שנים. לדבריו, הוא חבר במפלגה השמרנית זה 45 שנה, זאת אומרת מגיל 18.

עוד לפני ההודעה הרשמית על גירושו, האמונד אמר שהוא מֵצֵר על התמעטות הדמוקרטיה הפנימית במפלגה. הוא השתמש במטפורה נוצרית כדי לתאר את המפלגה. היא נהגה להיות ״כנסיה רחבה״, הוא אמר.

׳כנסיה רחבה׳ היא שימוש לשון מימי הפילוג בנצרות הבריטית, כמעט לפני 500 שנה. היא נועדה לתאר רב-קיום בשלום של הבנות תיאולוגיות ושל העדפות פולחניות תחת קורת גג משותפת.

באוצר המלים החילוני הבריטי היא מתארת סובלנות כלפי מיעוטים ודיסידנטים בתוך ארגון גדול, למשל מפלגה פוליטית. האמריקאים מעדיפים את המונח ״אוהל גדול״ כדי לתאר מפלגה סובלנית.

שיטת הבחירות המסורתית בדמוקרטיות האנגלו-סאקסיות זוכה לשבחים על הצלחתה לצמצם את מספר המפלגות, וּלהגדיל את הסיכוי שאחת מהן תקבל רוב פרלמנטרי, ולא תהיה תלויה בקואליציות. אבל המחיר הוא הצורך לקבל מִגוון ניכר של דעות בכפיפה אחת, לרעת האחידות הרעיונית. כל אחת מן המפלגות הגדולות הופכת בעצמה לקואליציה.

אוהלי אמריקה התכווצו

בארה״ב ראינו דוגמאות של הפלורליזם הזה, לטובה ולרעה. המפלגה הדמוקרטית של אמצע המאה ה-20, למשל, כללה חסידים של הפרדה גזעית וליברלים שוחרי שוויון אלה בצד אלה. הסידור הזה התמוטט בסופו של דבר.

אבל במשך שנים ארוכות, לפחות עד סוף המאה שעברה, הדמוקרטים הוסיפו להכיל מיעוט שמרני ניכר, בדרך כלל ממדינות הדרום, לצד רוב ליברלי, בדרך כלל מן המדינות של צפון החוף המזרחי ומן החוף המערבי.

כיוצא בזה, הרפובליקאים, גם כאשר נעשו מזוהים עם עולם הפיננסים ועם סוחרים זעירים, הוסיפו לקיים דרגה גדולה של פלורליזם בשאלות חברה. תמיכת מחוקקיהם בקונגרס היתה חיונית לחלוטין לשיווי זכויות האזרח של השחורים, לפני 50 שנה ויותר.

׳האוהלים הגדולים׳ של הפוליטיקה האמריקאית התכווצו והלכו. כמעט לא יעלה על הדעת, למשל, שאחת המפלגות תמנה מועמד לנשיאות, אלא אם כן הוא או היא מחזיקים בהשקפות-עולם חד-משמעיות על  הפלות מלאכותיות, או על מקום הדת בחיי המדינה.

״או שלא תהיה כלל״

המפלגות הבריטיות היו בדרך כלל פתוחות. בנג׳מין דיזראלי, ראש הממשלה המהולל של שלהי המאה ה-19, ממייסדי המפלגה השמרנית המודרנית, נהג להטעים את הצורך שהמפלגה תייצג את כל האומה, לא רק את המעמד העליון. אם היא לא תהיה מפלגת האומה-כולה (One Nation), אמר דיזראלי, ״היא לא תהיה כלל״.

היא האזינה לו, ותוחלת חייה התארכה מאוד. אפשר להגיד עליה כי היא המפלגה הפוליטית המצליחה ביותר עלי אדמות. היא הפכה למפלגת השלטון הטבעית של בריטניה עוד לפני עצמאות ארה״ב, ברבע האחרון של המאה ה-18. אבל גם היא, גם מפלגת הלייבור שבאופוזיציה, פיתחו בשנים האחרונות זנים של פוליטיקה רדיקלית, שלא לומר קנאית, אשר חדלו להתיישב עם המזג של ׳כנסיה רחבה׳.

למפלגות פוליטיות בישראל בדרך כלל לא היה צורך בפתיחת האוהל לרווחה. שיטת בחירות יחסית כמעט טהורה איפשרה לחוגים רעיוניים מצומצמים להתחרות, וּלקבל ייצוג, גם כאשר קיבלו מספר קטן של קולות.

אם אינני טועה, רק מפלגת העבודה, בימי זוהרה, התקרבה להיות ״אוהל גדול״. יריביה, משמאל ומימין, ביקרו אותה. הם קראו לה בלעג ׳סופרמרקט של רעיונות׳. אבל גם אז, אפילו אז, נשמעו תלונות על היעדר דמוקרטיה פנימית, ועל ״שלטון המגלב והפחד״.

המופת הקומוניסטי?

המפלגות המודרניות שהיטיבו מאוד בשמירת משמעת פנימית היו בדרך כלל לא-דמוקרטיות. ׳צנטרליזם דמוקרטי׳ היה השם המטעה שניתן להתנהלוּתן של מפלגות קומוניסטיות לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה, לפני מאה שנה.

עניינו של ׳הצנטרליזם הדמוקרטי׳ היה ציוּת מלא, ללא תנאי, לכל החלטה של הוועד המרכזי. כל גילוי של מחשבה עצמאית היה כפירה בעיקר. סיעות, חוגים, מועדונים, עלונים נאסרו באיסור חמור.

ההקצנה של הפוליטיקה המפלגתית בדמוקרטיות המערביות – הימין ימני ממה שהיה, השמאל שמאלי ממה שהיה – עלולה לקרב מפלגות דמוקרטיות במידה מסוכנת אל גִרסה כלשהי של צנטרליזם דמוקרטי. הפיתוי להשתיק מגדיל את הפיתוי ללכת בתלם. יהיה מעניין לראות אם הימורו של בוריס ג׳ונסון על פחות דמוקרטיה יעלה יפה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. מסר לא יתפרסם בהיעדר כתובת אמתית.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

7 Responses to “׳האוהל הגדול׳ מתמוטט”

  1. דני פ הגיב:

    לפעמים פלגים שונים במפלגות מתרחקים מזה עד כדי כך וּמותחים את החבל עד כדי כך שהאוהל מתמוטט (ערבוב המטפורות עובד פה לפי דעתי).

    בעקבות ההתנתקות מעזה הליכוד התפצל, ולפי דעתי זה בסדר, וזה מה שהיה אמור לקרות במפלגה השמרנית בעקבות ׳ברקזיט׳. הבעייה ששיטת הבחירות הבריטית הופכת פילוג כזה לאקט של התאבדוּת מצד המתפלגים.

    תרזה מיי ניסתה לפַשר בין המחנות בתוך מפלגתה ע״י הסכם שלא נתן לתומכי הברקזיט את כל מה שרצו — אך עמד למנוע את הנזק הצפוי לכלכלה בהיעדר הסכם עזיבה. אך האגף הנִצי במפלגה השמרנית חשב שניתן להשיג הסכם טוב יותר. כיוצא בזה, מפלגת הלייבור לא רצתה להקל על השמרנים ליישב את המשבר הפנימי שלהם. כך מיי חזרה ונכשלה בהצבעות בבית הנבחרים.

    גם ציבור הבוחרים לא עמד מאחוריה – בבחירות לפרלמנט האירופי סיימו השמרנים במקום החמישי (!), כאשר תומכי הברקזיט נהרו ל׳מפלגת ברקזיט׳ החדשה של נייג׳ל פראג׳ בעוד שמתנגדי ׳ברקזיט׳ פנו למפלגה הליברלית-דמוקרטית.

    במהלכי ג׳ונסון אפשר לראות ניסיון להחזיק ברוב השמרנים, התומכים ב׳ברקזיט׳, גם במחיר אבדנם של שמרנים התומכים בהישארות באיחוד.

    נראה ש׳ברקזיט׳ ממיט אסון על המפלגה השמרנית, וּבעצם אסון על כל מי שאינם תומכים במנהיג הלייבור ג׳רמי קורבין. למרבה האימה, מתקרבת והולכת הבחירה בין קורבין ל׳ברקזיט׳.

    אגב, דמוקרטיזציה של שיטת הבחירות במפלגת הלייבור היא שאיפשרה את עליית קורבין להנהגה. הוא הצליח לגייס מספר גדול של מתפקדים למפלגה. למעשה ״צנטרליזם דמוקרטי״ אִפשר את שליטת המתונים על המפלגה, וּנסיגה ממנו אִפשרה למישהו בקורבין לנצח. איזו אירוניה.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, דני. כרגיל, מאיר-עיניים.

      התפלגוּיוֹת של מפלגות הן כמובן סבירות בהחלט, והתרחשו לא פעם בהיסטוריה של הדמוקרטיה המערבית.

      אבל הגירוש ההמוני מן המפלגה השמרנית נעשה על עניין פרוצדורלי, ולא היה תוצאה של החלטה וולונטרית מצד המגורשים. במוּבן הזה, אין זה פילוג כלל. זה טיהור, שבנסיבות פוליטיוות אחרות היה יכול להסתיים בגולאג.

      אני מתאמץ להיזכר אימתי מפלגה דמוקרטית גירשה כל כך הרבה מצירי הפרלמנט שלה, כולל כמה מן הבולטים והוָתיקים ביותר, מפני שהפרו את הוראת המצליף. אודיע לך על המשך מאמציי.

      אני מסכים איתך לעומת זאת, שמהלכי ג׳ונסון נועדו להגן על האגף הימני של מפלגתו מפני הסתערותו של נביא ׳ברקזיט׳ נייג׳ל פאראג׳.

      במובן הזה אפשר להבין את המהלך כאקט מחושב, רב סכנות, כמעט נואש.

      הסקר האחרון מראה, כי השמרנים היו מקבלים 33% אילו הבחירות נערכו השבוע. זה הרבה יותר מן הלייבור, המקבלת 26%, אבל זה לא יספיק לרוב מוחלט בפרלמנט. פאראג׳ מקבל 13%. זה לא יספיק לו כנראה אפילו למושב אחד. זה הרבה פחות ממה שקיבל בבחירות לפרלמנט האירופי.

      אפשר לטעון שתמרוני ג׳ונסון, בהשראתו הגלויה של יועץ הסתרים השׂטני דומיניק קאמינגז Cummings (אדריכל הניצחון הסנסציוני במשאל העם על ׳ברקזיט׳ ב-2016), הם שצִמצמו את סכנת פאראג׳, אם כי שלושה-עשר אחוזיו נוגסים בבשר החי של השמרנים ועומדים ביניהם ובין רוב.

      (הניסיון מלמד שבבריטניה מפלגה צריכה לקבל בסביבות 40%, לפעמים טיפה פחות, כדי לזכות ברוב של מושבי הפרלמנט.

      (ב-2010, דייוויד קמרון השמרני קיבל 36%, וחסרו לו 20 מושבים לרוב. הוא נאלץ לכונן את ממשלת הקואליציה הראשונה בימי שלום זה 80 שנה. חמש שנים אחר כך הוא קיבל 37%, שהספיקו לו לרוב של ארבעה מושבים.

      (תרזה מיי חשבה שזה רוב קטן מדיי, ויזמה בחירות ב-2017. למרבה האבסורד, חלקם של השמרנים בקולות גדל עד 42.4%, אבל חסרו להם תשעה מושבים לרוב.

      (טוני בלייר הוביל את הלייבור לנצחון גדול ב-2001, עם רוב של 80 מושבים ויותר, אף כי הלייבור קיבלה רק 40.7%. בבחירות הבאות, ב-2005, בלייר קיבל 35%, שהספיקו לו לרוב של כמעט 30 מושבים. אכן, היגיון צרוף.

      (אני נמנע מלעסוק כאן בסטטסיטיקות מוקדמות יותר, כאשר מפלגות מנצחות התקרבו ל-50%)

      אגב, אני חולק על האִפיוּן ׳דמוקרטיזציה׳ שאתה נותן להצפת הלייבור במִתפַּקדֵי איגודים מקצועיים מן השמאל הקיצוני מ-2015 ואילך. לא היה בהצפה ההיא שום דבר דמוקרטי. היא אִפשרה את חטיפתה של מפלגת מרכז-שמאל פרגמטית וּמתוּנה וַהפיכתה לכלי ניאו-מרקסיסטי.

      • דני פ הגיב:

        הערותיך על הטיהור של ג׳ונסון מקובלות עליי. מצבו של ג׳ונסון איננו טוב מזה של תרזה מיי, והוא מרגיש שהוא נזקק לצעדים נואשים.

        איננו חייבים לאהוב את קורבין (ואינני אוהב אותו כלל) כדי להודות שהיתה דמוקרטיזציה בהליך בחירת מנהיג מפלגת הלייבור.

        שיטת הבחירות הקודמת דמתה לאסיפת המעמדות של המשטר הישן בצרפת שבה לחברי הסיעה בפרלמנט (כמה מאות אנשים) היה אותו משקל כמו למאות אלפי המתפקדים למפלגה.

        שינוי השיטה לנוסחה של ׳אדם אחד קול אחד׳ אפשרה לקורבין להיבחר. הנצחון שלו הושג בפער עצום, ולא ניתן לפטור את העניין במחטף של מרקסיסטים (שגם הם אזרחים, ואולי אפילו יש יותר מהם מאשר תומכי טוני בלייר) ואנשי איגודים מקצועיים (שתמיד היתה להם חזקה במפלגה).

        המפלגה השמרנית מאפשר תהליך בדיקה ארוך של חברי הפרלמנט של המפלגה. ציבור המתפקדים נקרא לבחור מבין שני מועמדים, שחברי הסיעה הפרלמנטרית מציגים להם. בשיטה כזו ודאי שקורבין לא היה נבחר.

        ראוי שאם יקרה נס והמתונים יחזרו לשלוט בלייבור, שיטה כזו יכולה להתאים כדי למנוע השתלטות עוינת – קצת ׳צנטרליזם דמוקרטי׳.

        • יואב קרני הגיב:

          דני, אני חוזר על דעתי ששיטת הבחירות בלייבור אינה דמוקרטית, מפני שמתפקדי המפלגה אינם מייצגים את מצביעיה.

          הסטיה החדה שמאלה אינה תוצאה טבעית של רבע המאה שקדמה לה. היא תוצאת התפַּקדוּת מאורגנת וִיזוּמה של אלמנטים אולטרה-שמאליים (בראשם קבוצת Momentum, שאני חושב לניאו-טרוצקיסטית). התוצאה היא שליטה של מיעוט מיליטנטי במפלגה שההיסטוריה שלה משקפת התרחקות ממיליטנטיוּת (והתרחקות משורשיה במעמד העובד).

          אגב, השמרנים חוטאים בחֵטא דומה: מתפקדיהם מעניקים כיוון ימני רדיקלי למפלגה, שעמדה היסטורית ימינה במקצת מן המרכז.

          אבל באמת סטינו קצת מן הנושא.

  2. יוסי דר הגיב:

    תודה,

    יום אחד נתקלתי בתקנון של יש עתיד (יאיר לפיד)

    אין צורך בעין חדה במיוחד – כדי להבחין מיד שהוא מתורגם מצפון קוריאנית.

    • יואב קרני הגיב:

      אני אגב חשבתי שהוא מתורגם מבונאפארטית. לואי נפוליאון, לאחר שניצח בבחירות דמוקרטיות למהדרין ב-1849, האריך את תקופת כהונתו כנשיא הרפובליקה השניה של צרפת מארבע שנים לעשר. אחר כך משח את עצמו לקיסר. לא אלמן ישראל.

Leave a Reply