מי שלא ראה אבל בפיונגיאנג השבוע, לאחר מות ”המנהיג היקר“, לא ראה אבל מימיו. המונים התייפחו בהיסטריה, גברים במדים התמוטטו על המדרכה. מה קרה כאן? האם זה היה אותנטי? משקיף אחד אומר שהצפון קוריאנים חושבים את עצמם ל”טהורים כילדים”, וחשופים עד כאב לזיהום חיצוני. הם פיתחו תלות נפשית בעריץ שהוא גם ”אבא“. מי בכלל מסוגל להבין, ומה יהיה על הקרינה הרדיו-אקטיבית
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=tieKL_5b2Io[/youtube]
משה לשם היה שגריר ישראל בקונגו — ובדנמרק. שני הפכים גדולים יותר כמעט לא יתכנו: קונגו היתה עריצות ברוטלית, עם פולחן אישיות יוצא דופן; דנמרק היתה, ועודנה, דמוקרטיה ליברלית להפליא, עם מלך לצורכי קישוט בלבד.
השגריר לשם ייצג את ישראל בשתי הלוויות ממלכתיות: זו של אם הנשיא מובוטו, בקונגו (שנקראה אז ”זאיר“), ב-1971; וזו של מלך דנמרק, פרדריק התשיעי, שנה אחת אחר כך. בהלוויית אמו, מובוטו ציווה על ההמונים לבכות: אנשים התייפחו ברחובות, ומרטו את שערם; בהלוויית המלך, הכול שמרו על איפוק מכובד. שגריר ישראל לחץ את ידי המלכה האלמנה, וסיפר לה על נסיונו בקונגו. המלכה חייכה, ואמרה: ”אה, מובוטו הוא קיסר, ואני רק מלכה פשוטה“.
את הסיפור הזה סיפר לשם בראיון לפני 35 שנה. מראות-האבל של השבוע מפיונגיאנג היו מזכירים לו בוודאי את קינשאסה של שנות ה-70. ”המנהיג היקר“ קים ג‘ונג איל נפח את נשמתו, ואזרחי ”הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה“ לא סתם התאבלו, לא סתם התייפחו, אלא געו בבכי, במחוות של סף-היסטריה. נשים קשישות התמוטטו על המדרכה; גברים צעירים כרעו ברך, וחבטו באגרופיהם על הבטון; נערות מחו מפלים של דמעות. היה נדמה שהארץ כולה זקוקה באופן דחוף לוואליום, מפני שהיא לא תעמוד באבל הזה.
כרסו העגלגלה, סנטרו הכפול
על אף התווית ”רפובליקה עממית“, צפון קוריאה היא קיסרות צבאית לכל דבר. המת היה הקיסר השני לבית קים, והוא ירש את אביו, מייסד המדינה, ב-1994. במות האב, קים איל-סונג, הוכרז אבל שנמשך שלוש שנים. קים השני לא ירש את תוארו של אבא. איש לא ירש את תוארו. קים הראשון מוסיף להיות ”הנשיא הנצחי“. קים השני הסתפק בתואר ”יושב ראש הוועדה הצבאית“. הוא לבש מדים צבאיים מגוחכים למראה, שהבליטו את כרסו העגלגלה. אפשר שכרס ופימה נחוצים לכל קיסר צפון קוריאני. קים השלישי ירש את הכתר בגיל 28. הוא שמן מאוד. מאוד, מאוד. עם סנטר כפול.
הסיפור היה יכול להיות אופרטה מבדחת, אילמלא היתה הקיסרות הצבאית הזו חמושה בנשק גרעיני, וכנראה גם ביכולת לשגר אותו למרחקים ניכרים. העולם החיצון רגיל לפחד מפני סודותיה של צפון קוריאה. השבוא הוא נחרד בייחוד מן הקלות שבה המשטר הצליח להסתיר את דבר מותו של קים במשך 48 שעות. בעולם שבו לוויינים מצלמים את חלון חדר השינה שלך, וציוד ציתות אולטרה-מודרני מתחקה אחרי כל הגה וסיגנאל, מות הקיסר לא נודע אלא כמה דקות לפני שהטלויזיה הצפון קוריאנית הודיעה עליו (הקריינית מיררה בבכי, אלא מה).
איזה פירוש צריך לתת להפגנות האבל המזעזעות? קודם כול, אין זה עניין נדיר בשביל המונים לאבד את עשתונותיהם במות רודן. כאשר מת סטאלין, ב-1953, מיליוני אזרחים סובייטיים התאבלו עליו בכנות גמורה. הם האמינו ש“כבתה שמש העמים“. במוסקבה נמחצו אז מאות בני אדם למוות בעומדם בתור לחלוף על פני ארונו. כמעט 25 שנה של פולחן אישיות מוטרף טבעו חותם עמוק. סופר אז שאפילו אסירים במחנות-הכפיה של סטאלין התאבלו. מותר להניח שגם מועמר אל קדאפי, גם סדאם חוסיין, היו נהנים מהיסטריה של פרידה, אילו השכילו למות לפני שאיבדו את השלטון.
הכול לא הצגה
למתנגד של המשטר הצפון קוריאני יש הסבר אחר. רים צ‘ון ריונג שירת בצבא הצפון במשך 17 שנה, ונמלט דרומה בשנת 2000. הוא ניסה השבוע להסביר במסיבת עתונאים בסיאול בירת הדרום:
”גם אם אינך עצוב, ואינך רוצה לבכות, אין לך בררה. אם הדמעות אינן זולגות מאליהן, עליך להרטיב לפחות את פניך ברוק“.
אבל רים אינו מסיק את מה שנדמה שהוא מסיק. לא זו בלבד שאין הוא אומר, ”הכול הצגה“, אלא הוא מטעים, ”צפון קוריאה הרבה יותר מוצקה ממה שאתם חושבים“ (מצוטט בבלוג קוריאה של ה’וול סטריט ג’רנל’.)
עריק אחר מן הצפון, דו מיונג-האק, אמר באותה מסיבת העתונאים, כי האבל הפומבי המוחצן מתיישב עם הערכים הקונפוציאניים של החברה הקוריאנית. צריך להראות צער, לא רק להרגיש אותו, כאשר מת מנהיג.
קשה לדעת. המשטר שקד להציג את קים הראשון ואת קים השני כהוריה של קוריאה. קים השני כונה ”האב הגנרל“. במידרג הצפון קוריאני, אבהות ביולוגית היתה כמעט עניין טכני. קשרי המשפחה העמוקים ביותר היו בין העריץ ובין נתיניו. היסטוריון אמריקאי של קוריאה, ב. ר. מאיירס, כתב בספר שיצא זה לא כבר:
”בעוד שהנאצים חשבו את ה‘ארים‘ לבעלי עליונות גופנית ושכלית על פני כל הגזעים האחרים, ובעוד שהיפאנים חשבו כי עליונותם המוסרית הגנה עליהם במרוצת ההיסטוריה, הנה הקוריאנים מאמינים כי הם טהורים כילדים וממילא גם חשופים לחלוטין לפגיעתו הרעה של העולם החיצון. הם זקוקים איפוא למנהיג-אב כדי להבטיח את עצם שיורם“.
לדעת מאיירס, התפיסה העצמית הזו מחסנת אותם מפני שאיפות התפשטות בתור שכאלה, מפני שמשימתם העיקרית היא להימנע מכל חיכוך עם העולם החיצון. במשוואה רבת הפרדוקסים הזו, הרתיעה מהתפשטות מגבירה, לא מחלישה, את הסכנה שהם יאיימו על שלומה של דרום קוריאה.
”בעיית הבטחון העיקרית שלהם“, כותב מאיירס, ”אינה אמריקה, אלא שגשוגה של מדינה קוריאנית אחרת, אשר אזרחיה מקבלים ברצון את המשך חלוקתה של קוריאה“ (מתוך הספר ”הגזע הנקי ביותר: איך הצפון-קוריאנים תופסים את עצמם ומדוע זה חשוב“, ניו יורק, 2010).
לשון אחר, האיום הגדול ביותר הנשקף למשטר בצפון קוריאה הוא נכונותם של אחים קוריאניים מעבר לגבול לבחור מרצון אורח חיים, המנוגד מעיקרו לרעיון הטוהר וההסתמכות העצמית (juche, שהמשטר הצפוני מעמיד במרכזה של התיימרותו ללגיטימיות).
רק שיעזבו אותנו בשקט
איך משקללים פאקטור כזה בתוך משוואה פוליטית? התשובה היא בדרך כלל שאין משקללים. ארה“ב חזרה ונכוותה’ כאשר הניחה שדיפלומטיה רציונלית תניב תוצאות רציונליות.
דיפלומטיה רציונלית היא זו של קח-ותן, בייחוד כאשר ה“קח“ משרת אינטרסים מובהקים של המקבלים, כמו למשל מאכיל את רעביהם, או מזין את תחנות הכוח החשמליות שלהם. תוצאות רציונליות הן קודם כול תוצאות חזויות.
לא כאן, לא עם הדמויות הפועלות, לא עם האתוס הלאומי הזה. צפון קוריאה מפחידה, קודם כול מפני שאי אפשר לנהל איתה יחסים פרגמטיים, אלא לפעמים. מי שחושבים כי נוסחת ”בעל הבית השתגע“ היא בסיס לתורת בטחון לאומי מוזמנים לשלוח את צועריהם אל האקדמיה בפיונגיאנג. שם בעל הבית אינו צריך להשתגע. הוא משוגע. התוצאה היא שאיש אינו משתעשע במחשבה לתקוף אותו, או להגיד לו מה לעשות. רק שיעזוב אותנו בשקט. המונים רעבים ללחם? מה לעשות.
מאמר מרתק כרגיל. נראה אבל שהשושלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בצרות.
http://news.walla.co.il/?w=/17/1887880
יואב – פוסט מרתק כתמיד. לפי דעתי, אם משקיפים על ארה”ב בזוית קצת יותר רחבה מגלים מספר שושלות פוליטיות, כמו משפחת קנדי שהאפיזודה האחרונה בה דובר על מינוי קרוליין קנדי לסנאט במקום הילארי קלינטון לא הוסיפה כבוד לאף אחד. או משפחת דול, שלאחר כשלונו של בוב נגד קלינטון נשלחה אשתו להתמודד בפריימריז בשנת 2000, והרשימה עוד ארוכה, למשל משפחת קואומו בניו-יורק, ג’רי בראון שירש את תפקיד אביו כמושל קליפורניה, ועוד.
בקשר לג’ב בוש, לפי דעתי הוא מתכונן ל-2016, ויאפשר למפלגה לחוות את תוצאות הכניעה לקיצוניים באופן מלא על מנת להחזיר לשלטון את האגף הכביכול מתון. אבא שלו כבר הודיע על תמיכה ברומני באופן קצת מסויג. רק זה חסר לנו.
אכן, חיים. כתבתי על השושלות בארה”ב בהרחבה במקום אחר באתר הזה, וכרכתי אותן בשלטון המשפחתי בארגנטינה. כריסטינה לא תשיר לנו סולו (ששה בנובמבר 2007).
ביוון היו שלושה דורות של פפנדראו בראשות הממשלה.
אכן, אם כי הפרשי הזמנים היו גדולים מאוד.
כתבתי על שושלת פפנדריאו במקום אחר באתר, להציל את אירופה מיוון (ארבעה בנובמבר 2011).
יואב, תודה על ניתוח מקורי ושונה ממה שבדרך כלל מוצאים בערוצי החדשות.
באותו הקשר, נראה ששתי הקוריאות מפחדות האחת מן השנייה. תעשיית הקולנוע של הדרום עוסקת רבות באיום הנשקף מצד סוכני חרש (וסוכנות חרש) צפוניים הזוממים להחריב את המדינה. עיין ערך הסרט המצוין “שירי” (Shiri).
כמוצא אחרון הייתי ממליץ לרפובליקנים לבדוק מה קורה עם אלן אלדה
שאלה שאני שואל מה דעתכם – בעולם שבו האינטרנט קיים, האם ניתן להמשיך בעריצות חשוכה?
להבנתי, בעולם המודרני קשה לעצור זליגת מידע, ולכן הגוש הסוביטי קרס, ולכן האביב הערבי.
עולם שאינו פתוח ומתקדם נסוג כלכלית – ובסופו של דבר האנשים יודעים זאת.
לדעתי גם לסין, גם לצפון-קוריאה צפויות בעיות קשות ב-10-20 שנה הקרובות.
העולם מתקדם, קשה לעצור קידמה וגלובליזציה.
מה דעתכם?
משה- כל הקריסות שמנית נבעו מסיבות כלכליות, זה רק מקרי שהמערב לא קרס קודם לגוש הסוביטי, לו האינטרנט היה מומצא 50 שנים מוקדם יותר יתכן שזו היתה התוצאה, אזי הינו מדברים כולנו גרוזינית.
בתקופת הגלסנוסט לא היה אינטרנט, והטענה שהאינטרנט חושף את תושבי המדינות המדכאות למציאות הדמוקרטית עורבא פרח. האביב הערבי יחליף את המנהיגים בדיקטטורות מוסלמיות. הקוריאות משתמשות באינטרנט למשחקי מחשב מסממים, וכך גם הדור הצעיר הסיני שהאינטרנט הקל והוזיל עליו גישה לאנימה היפאני. האנטרנט והקידמה הביאו עלינו את המפולת הפיננסית, הפורנו,הימורים מקוונים, אבדן הפרטיות ומעל לכל הגרפומניה.
אורי! אתה מקלקל את הנוער! אמנם כתבתי רשימה בשבח הפסימיזם, אבל אתה נושא הדגל. מה קודר הוא העבר, מה איום הוא ההווה, מה מפחיד הוא העתיד.